ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מבוא
סימן א
מנין המצות בכלל.
דרש ר"ש תרי"ג מצות נאמרו לו למשה וכו'. (גמרא מכות כ"ג ע"ב. שבת פ"ז ע"א. יבמות מ"ז ע"ב. ס"ב ע"א. נדרים כ"ה ע"א. שבועות כ"ט ע"א. ובמקומות הרבה במדרשים ובפסיקתות שיובאו לפנינו):
מנויה וגמורה בסוד כל קהל עדת חז"ל שמספר מצות התורה תרי"ג. לא פחות ולא יותר. ואם אמנם ראיתי מובא בשם אחד הקדמונים (ר"י בן בלעם. הובאו דבריו בזכרון לראשונים מ"ג). שלדעתו לא נאמר מספר זה אלא על דרך הקרוב. וחלק בזה על רב חפץ ורב שמואל גאון ז"ל עיי"ש. אבל דעתו זו אי אפשר להתקיים וסתירתה מבוארת במקומו (סוף מכות שם) מדפרכינן התם אדרב המנונא דדריש לה מדכתיב תורה צוה וגו'. תורה בגמטריא תרי"א הוי. ואיצטריך לשנויי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ואם איתא דמספר זה דר"ש לאו דוקא הוא. ולא נאמר אלא ע"ד הקרוב אין בזה מקום קושיא אם יחסרו שנים למספר תרי"ג שלא נאמר בדקדוק אלא ע"ד הקרוב לבד. וכן מוכרח משאר מקומות בדברי רז"ל שיובאו לפנינו. וזאת היא דעת כל שאר גדולי הראשונים ז"ל כרב חפץ ורב שמואל גאון ז"ל דהמספר הזה נאמר בצמצום. ואף כי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בסה"מ רצה מתחלה להטיל ספק בדבר קצת אם מספר זה הוא מוסכם אליבא דכ"ע. משום שבמקצת מאותן המצות שנמנות במספר תרי"ג ראינו בהן מחלוקת לרז"ל בכמה מקומות אם הן מן התורה או מדבריהם. מ"מ במסקנתו העלה דמאחר שמספר זה נתפשט מאוד בתלמוד בהלכה ובאגדה ובכל המדרשים כדבר פשוט ומוחלט בלא שום מחלוקת. ע"כ מוכרח שכך היתה מסורת בידם מפי משה בסיני מפי הגבורה. ועם כל זה אינם נמנעים ממחלוקותיהם במצוה מן המצות שזה יאמר חובה וזה יאמר רשות. כי יודע האומר רשות שיש מצוה אחרת ממלאת החשבון. ולא יקפידו לשאול עליה ולמנותה. מפני עומק הענין וריחוקו לבאר כל התורה ולמנות מצותיה. אבל מן הסתם יסמכו על זה המנין. כי הוא המקובל בידם. אלו דבריו ז"ל בקצרה. ומ"מ גם לפ"מ דס"ד מתחלה לא עלה על דעתו לפקפק בעיקר מספר זה אם נאמר בצמצום או רק ע"ד הקרוב. ולא רצה לומר אלא שאינו מוסכם אליבא דכ"ע. ושיש חולקים בדבר זה. ונתעורר בזה משום המחלוקת שראינו בכמה ממצות אלו. אבל ודאי אין שום ספק בדבר דכל מקום שנאמר מספר זה לא נאמר אלא בצמצום. ולמסקנתו אין חולק בדבר כלל והוא מוסכם לכ"ע. וכן העלה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר בראש ספרו ככל דברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי בלא שום פקפוק עיי"ש בדבריו:
אלא דבסוף ספרו אחר שראה עומק המושג וקושי הדבר לצמצם החשבון לפי כל השיטות. כתב וז"ל ושמא מה שהוסכם שמנין המצות הוא תרי"ג. שס"ה ורמ"ח הוא לפי דעת רבי שמלאי וכפי מה שפירש הוא המצות. ואנחנו לא נסמוך עליו בפירושו בענין פסק הלכה. אבל נסמוך על סוגית התלמוד. ומה שהזכירו הכל זה המנין הוא לפי שלא מצינו חכם אחר מנאן תפסנו מנינו. ואף אם יחסר או יעדף המנין הוא הולך סביבו. והוא כאמרם בהרבה מקומות הוי פורתא ובפורתא לא דק עכ"ל עיי"ש ודבריו בתוכנם הם כדעת הר"י בן בלעם שהבאתי. אלא שהרשב"ץ הוסיף בהם ביאור וטעם. וגם סילק כלאחר יד מה שקשה לדעת זו מסוגיא דפרק בתרא דמכות כדאקשינן לעיל וכמבואר. אבל גם דבריו תמוהים מאוד אצלי. שהרי כבר הביא הרמב"ן ז"ל ואחריו גם הרשב"ץ ז"ל גופי' בראש ספרו מברייתא דפרק ר"ע (שבת פ"ז ע"א) ובפרק הבע"י (יבמות ס"ב ע"ב) דקתני בה מספר תרי"ג מצות. וע"כ לא יתכן לומר דסתם ברייתא נקטה מנינו של רבי שמלאי שהוא אמורא בדורו של רבי יוחנן. וכן במכילתא יתרו (פ"ה) קתני בדברי ר"ש ברבי אלעזר מספר תרי"ג עיי"ש. ורשב"א התנא לא נמשך אחרי דברי רבי שמלאי שהוא מאוחר הרבה ממנו. והוא מהאמוראים. וגם כבר הביאו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל דברי המדרש חזית בשם ריב"ל דנקט מספר תרי"ג עיי"ש. וריב"ל קשיש טפי וקדים לרבי שמלאי. וכן הוא ג"כ בפסיקתא רבתי (פכ"ב) עיי"ש וגם שם (לעיל פכ"א) מייתי הכי בשם רבי יוחנן עיי"ש. וידוע דר"י קשיש טפי וגדול מרבי שמלאי. כמבואר בפרק תמיד נשחט (פסחים ס"ב ע"ב). וא"כ ע"כ לא יתכן לומר שנמשך במנין זה אחר דברי רבי שמלאי. וכן במדרש (שמות רבה פל"ב) בשם רבי נחמיה נקט מספר תרי"ג עיי"ש. והוא מן התנאים כידוע ובודאי לא נמשך בזה אחר האמורא ר"ש. וגם בספרי (ראה פיסקא ע"ו) לפי גירסת ספרי כת"י והיא ג"כ גירסת רבינו הלל ז"ל בפי' על הספרי נקט רבי שמעון בן עזאי מספר תרי"ג עיי"ש. וידוע שהוא תנא דקדים טובא לרבי שמלאי. ואיך כתב הרשב"ץ ז"ל שלא מצינו חכם אחר זולת רבי שמלאי שמנה המצות. וכל מי שהזכיר מנין זה אינו אלא משום שנמשך בזה אחר רבי שמלאי. והרי לפנינו תנאי ואמוראי קדמאי דקדמי טובא מקמי רבי שמלאי. כבר פסיקא להו מספר זה. וע"כ אין לנו בזה אלא דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שדבריו מוכרחים ואין לזוז מדבריו ז"ל בענין זה:
וזולת זה מש"כ הרשב"ץ ז"ל שכולם תפסו מנינו של רבי שמלאי ולאו דוקא כאמרם בהרבה מקומות בפורתא לא דק. דברים מתמיהים הם מאוד אצלי. דמלבד דמש"כ שבהרבה מקומות אמרו כן. ליתא כלל. דבאמת לא אשכחן הך מילתא אלא במקום אחד בכולא תלמודא והוא בפ"ק דסוכה (ח' ע"א) עיי"ש. בלא"ה גם עיקר דבריו תמוהים מאוד. דהרי בהדיא אמרינן התם בההיא סוגיא גופא אימר דאמרינן לא דק לחומרא. לקולא מי אמרינן עיי"ש. וא"כ כאן לענין מנין המצות שבין בחסרון ובין ביתרון איזו מצוה מהמצות הו"ל קולא. שאם יש מצוה אחת יתירה על החשבון נמצא פורק מעליו מצוה אחת מהמצות שבתורה. ואם הן פחות מחשבונו נמצא עושה לעצמו תורה חדשה שעושה מצוה או אזהרה שלא כתובה בתורה. וכשם שאסור לטהר את הטמא ולהתיר את האסור כך אסור לטמא את הטהור ולאסור את המותר כמו שאמרו בספרא (שמיני מכילתא דמלואים) ובספרי (עקב פיסקא מ"ח) ובפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש ובכמה דוכתי בירושלמי (סוף פ"ה דתרומות ובסוף פ"א דחגיגה ובריש פ"ח דסוטה) עיי"ש. וגם יש בזה דררת איסור בל תוסיף או בל תגרע בהוספה או בגרעון אחת מהמצות שבתורה כמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין ה' ו') עיי"ש ובשאר מקומות. ומיהו לזה היה אפשר לומר דהרשב"ץ ז"ל בזה לשיטתי' אזיל שכתב בתשובותיו (תשב"ץ ח"א סי' קס"ה) דבפורתא כשהוא בלתי מורגש אפשר לומר דלא דק אפי' כשהוא לקולא עיי"ש בדבריו. וא"כ לפ"ז הכא כיון דהו"ל רק פורתא. וגם אין היתרון והגרעון מורגשים בחשבון המצות אלא לחכם גדול השלם בכל התורה ולו לב רחב ואחרי עמל הרבה ועיון עצום כמש"כ הרשב"ץ בזה (בסוף זה"ר שם) עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (סוף שורש ראשון) קראה חכמה נעלמה עיי"ש בדבריו. ויותר מזה כתב שם בסוף ספרו וז"ל ובאמת שחשבון המצות הוא דבר אשר אני חושד בו את כולנו ומניח באור אמתתו במחשבתי למי שהניחו לו כל הספקות נאמר בו וכו' אליהו עתיד לפרש פרשה זו עכ"ל עיי"ש. שייך שפיר לומר בזה בפורתא לא דק אע"פ שהוא לקולא. וגם זולת זה י"ל דכיון שלא ביארו בפירוש המצוה שפחתו או שהותירו לא שייכא בזה לא אזהרת בל תגרע ולא בל תוסיף וגם לית בה משום מתיר איסור ואוסר המותר. אלא דמלבד זה דברי תימא הם לומר על אחת מן המצות שבתורה דהו"ל פורתא ובפורתא לא דק. ועוד שלא אמרו בפורתא לא דק אלא בפורתא מדבר השלם. דהיינו שאין בו שיעור שלם של אחד מן הנמנין במספר חשבון ההוא דמיירי בי'. כמו בההיא סוגיא דסוכה שם דמיירי בחשבון אמות ואמרינן התם דלא דק בשני חומשי אמה. דכיון דלית בי' שיעור אמה שלמה אלא פורתא. לא דק בההוא פורתא. ולא נקט בחשבונו אלא אמות שלמות אבל אמה שלמה אפי' אחת ודאי לא יתכן לומר דשביק מחשבונו ולא דק. וא"כ כאן אפי' את"ל שלא פיחתו או הותירו אלא מצוה אחת. כיון דעכ"פ הו"ל מצוה אחת שלמה ככל הנמנין בחשבון זה א"כ לאו פורתא היא. ובכל כיו"ב לא אמרינן לא דק. ודברי הרשב"ץ ז"ל נפלאים בעיני. וע"כ דברי הרמב"ן ז"ל מוכרחין דמנין תרי"ג הוא מוסכם אליבא דכ"ע ואין חולק עליו. ועיקר כדעת כל הגאונים ז"ל והבאים אחריהם דמנין תרי"ג הוא מדוקדק ומצומצם עליו אין להוסיף וממנו לא יגרע:
האומנם שהדבר נראה כמוזר קצת מה שלא מצינו שום זכר למנין תרי"ג לא בשום מקום במשנה ולא בתוספתא ולא בספרא. וגם בספרי לפי הגירסא שלפנינו אין שום זכר למנין זה. ואף בכל תלמוד ירושלמי לא נזכר כלל מנין זה ולא מנין אחר למצות. ולא עוד אלא גם בברייתא דשבת (פרק ר"ע) וביבמות (פרק הבע"י) דקתני בה ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות וכו' עיי"ש. ומייתי לה בירושלמי (פ"ד דתענית ה"ה). והתם לא גרסי בה הכי. אלא הכי גרסינן התם ומה פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו וכו' עיי"ש. שנראה כאילו בכוונה נזהרו מלהזכיר מנין תרי"ג מצות כדקתני בברייתא זו בגירסתנו. וכן נמי בתוספתא (פ"ו דסוטה) קתני ומה אברהם שלא נצטוה אלא על מצוה יחידית ירש את הארץ. אנו שנצטוינו על מצות הרבה וכו' עיי"ש. דמשמע לכאורה שבכוונה נמנעו מלהזכיר בזה מנין תרי"ג מצות כדנקט בכיו"ב במ"ר (בראשית רבה פכ"ד) שהובא בדברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שם. ובפסיקתא רבתי (פכ"א) שאמרו שם. אמרה הארץ מצוה אחת נצטוה אדם הראשון ועבר עלי' ונתקללה בעבורו וכו'. כאן מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת על אחת כמה וכמה עיי"ש. וכן מדדריש בספרי (פיסקא שמ"ה) תורה צוה לנו משה. וכי ממשה אנו אוחזין את התורה והלא אבותינו זכו לנו וכו' עיי"ש. מבואר דלא ס"ל דרשא דרב המנונא בסוף מכות שם ובמדרש חזית ובפסיקתא רבתי שם דדריש מנין תורה תרי"א ממשה שמענו וכו'. אלא דמ"מ נראה דאין מכל זה ראי' מוכרחת לומר דלתנא דמשנתנו ולתנא תוספאה והספרא והספרי ותלמוד ירושלמי לא ס"ל עיקר מנין תרי"ג מצות כל כמה דלא אשכחן בהדיא דפליגי בהכי. וגם מדלא דרשו בספרי קרא דתורה צוה לנו וגו' לענין מנין תרי"א ג"כ אין הכרע לומר דפליגא בעיקר מילתא דמנין תרי"ג. וכמבואר כיו"ב גם בדברי הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש בדבריו. וקיי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומסתמא אית לן למימר דכ"ע לא פליגי בעיקרא דהך מילתא:
וראיתי במדרש חזית אקרא דישקני מנשיקות פיהו שאמרו שם אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקב"ה על כל דבור ודבור ומחזירו על כל אחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבור הזה כך וכך דינין יש בו. כך וכך גזרות כך וכך מצות יש בו וכו'. ורבנן אמרין הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי וכו' עיי"ש. ומזה מבואר בהדיא כדעת הרמב"ן ז"ל דלכ"ע נאמר מנין המצות למשה בסיני מפי הגבורה. והכי נמי משמע מדאמרינן בירושלמי (שקלים פ"ה ה"ב) אמר ר"א כתיב משפחת סופרים יושבי יעב"ץ מה ת"ל סופרים. אלא שעשו את התורה ספורות ספורות. חמשה לא יתרמו. חמשה דברים חייבים בחלה. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. ששה ושלשים כריתות בתורה. י"ג דברים בנבלת עוף טהור. ארבעה אבות נזיקין. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דיותר היה להם לומר שהיו סופרים המצות שבתורה שהיא חכמה נעלמה ונפלאה ביותר וכמש"כ הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הרמב"ן ז"ל דמספר תרי"ג מצות כבר היא מסורת בידם ממשה מפי הגבורה בסיני ולא הוצרכו עוד לספור אותן כלל. ואע"ג שעדיין צריכא חכמה גדולה ובינה יתירה לפרש ולברר המצות הנכנסות בכלל מספר זה. מ"מ לא שייך בשביל זה שם סופרים. אלא חכמים ונבונים. וכן משמע ממה שאמרו בתלמודנו (פ"ק דקידושין ל' ע"א) לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של תיבות וכו' עיי"ש. והרי לדידהו שהיו בקיאין בחסרות ויתירות כדאמרינן התם אין זו אלא מלאכה ולא חכמה. וגם אין זה עיקר התורה אלא חיצוניותה. וא"כ יותר היה ראוי לומר שנקראו סופרים משום שהיו סופרים כל המצות שבתורה. שהן ודאי עיקר כל התורה וגם נחוצה לזה חכמה גדולה. אלא מוכרח מזה דמספר כבר קצוב בצמצום מסיני ואין צריך עוד לסופרים שיספרום. וכזה יש להוכיח ג"כ ממה שאמרו (בפ"ב דחגיגה ט"ו ע"ב) ובפרק חלק (סנהדרין ק"ו ע"ב) מאי דכתיב איה סופר איה שוקל וגו' איה סופר שהיו סופרין כל האותיות שבתורה וכו' עיי"ש. ומדלא קאמר דעדיפא מינה שהיו סופרים המצות שבכל התורה מתבאר דאין המצות צריכין עוד לסופר שיספרם שכבר הן ספורים בידי שמים למשה בסיני:
ומלבד כל זה כבר הביאו הראב"ע ושאר ראשונים ז"ל (בסדר תבא) בשם רבינו הגאון ז"ל שפירש מאי דכתיב שם וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. לומר שיכתוב עליהן מספר המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות עיי"ש. והסכים לזה גם הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. וכ"כ הרד"ק ז"ל (יהושע ח' ל"ב) עיי"ש. וכ"כ הרב המאירי ז"ל (בפ"ז דסוטה ל"ג ע"ב) בשם הגאונים הראשונים ז"ל עיי"ש. ובמש"כ בזה בפנים במנין הפרשיות (פרשה ס'). ומתבאר עפ"ז שכבר נצטוו ישראל על כתיבת מספר המצות ע"י משה מפי הגבורה. וא"כ ע"כ שהיה מספרם קצוב ומנוי אצלם ונמסרו להם במספר מצומצם. ואחר שלא מצינו להם מנין אחר זולת מספר תרי"ג ע"כ אין ספק בדבר שזהו המספר שנמסר להם מסיני מפי הגבורה. וכדברי הרמב"ן ז"ל. ובעיקר דברי רבינו הגאון ז"ל אלו ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שתמה עליו מדמסקינן בפרק הנזקין (גיטין ס' ע"א) דלכ"ע אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה עיי"ש בסוגיא. וע"פ יסוד זה פלפל להלכה בדברי הראשונים ז"ל. אבל לדידי עיקר יסודו ליתא כלל. דמלבד דכמה תשובות יש בדבר. בלא"ה אין מקום לתמיהתו זו על דברי רבינו הגאון ז"ל ושאר ראשונים שנמשכו אחריו בזה. משום דאין זה ענין כלל לההיא דהתם דלא מיירי אלא בכתיבת מגילה. אבל כתיבת כל המצות שבתורה. מאחר דלפי' רבינו הגאון ז"ל קרינהו קרא כל דברי התורה הזאת. פשיטא דאין זה בכלל מגילה. ולא שייכא בההיא דהתם כלל. ואכמ"ל בזה יותר:
סימן ב
חלוקת המצות לפרטיהן
אף כי במנין המצות בכלל. הסכימו כולם למנין תרי"ג. מ"מ בחלוקתן לפרטיהן לא השוו כל הראשונים ז"ל לדעת אחת. ואם כי בדברי רז"ל בתלמוד ובמכילתא ובפסיקתא ובמדרשים לא מצינו שום חלוקה אחרת זולת החלוקה לעשין וללאוין. רמ"ח עשין ושס"ה לאוין. מ"מ הגאונים ז"ל אשר ידוע שדבריהם דברי קבלה וגם כל הבאים אחריהם עד הרמב"ם ז"ל חלקום לארבעה פרטים. דהיינו שנים שהם ארבעה. כי אם אמנם החלוקה הראשית אליבא דכ"ע אינה אלא לרמ"ח עשין ושס"ה לאוין. כמוזכר תמיד בדברי רז"ל. בכל זאת לשיטת הגאונים וסייעתם ז"ל נחלקו עוד לעונשין ולפרשיות. ותוכן חלוקתם הוא. מאתים עשין המוטלות חובה על היחידים. ומאתים ושבעים ושבעה לאוין שאזהרתן להיחידים. ושבעים ואחד עונשין בידי אדם או בידי שמים. וששים וחמש פרשיות. שהן מצות המסורות לצבור וב"ד. שארבעים ושמונה מהן מצות עשה ושבע עשרה מצות ל"ת. והדבר מבואר כי ממה שהשוו בחלוקה זו כל הגאונים ז"ל ושאר הגדולים שהיו לפני הרמב"ם ז"ל נראין הדברים שבודאי היה להם מקור לזה בדברי רז"ל באיזו ברייתא קדמונית אשר נעלמה מאתנו. וכן מתבאר להדיא מלשון הקדמת הבה"ג כת"י רומי שכתב שם וז"ל ושנו חכמים חמשה וששים פרשיות גופה של תורה וכל פרשה ופרשה פרשוה חכמי ישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן משמעות לשון הבה"ג שלפנינו בהלכות הספד ובה"ג כת"י רומי הלכות משמרות ובסוף סדור פרשיות של יו"ט להגאונים ז"ל. שנדפס בתורתן של ראשונים (ח"א עמוד מ"ד). עיי"ש היטב שנראה מלשונם שהוא לשון ברייתא שהיתה לפניהם. כמו שמצינו בהרבה מקומות אחרים שמביאים הלכות ומאמרים מדברי רז"ל שמקורם נעלם מאתנו. ובה"ג הלכות מזוזה הביא כמה דינים שמקורם ממס' מזוזה שבשבע מסכתות קטנות שלא נתגלו ונודעו לנו אלא מקרוב בימינו אלה. ולא נודעו לשאר ראשונים ז"ל. והרבה כיו"ב. ואמנם רגלים לדבר ורמז לחלוקת הגאונים ז"ל מצאתי במדרש תהלים (מזמור קי"ט) שאמרו שם אמר הקב"ה נתתי להם מצות עשה וקבלו עליהם וכן מצות ל"ת וקבלו עליהם וכו' ועוד כמה מצות עיי"ש. ולכאורה אחר שכבר הזכירו מ"ע ומצות ל"ת אם אין עוד שום חלוקה אחרת לפרטי המצות אלא רמ"ח עשין ושס"ה לאוין שוב לא נשאר יותר שום מצוה אחרת זולת העשין והלאוין שכבר הזכיר. ומה זה שסיים וקאמר ועוד כמה מצות. אבל נראה דזה מסייע לחלוקת פרטי מספר המצות להגאונים ז"ל. שלפי חלוקתן סתם מ"ע ומל"ת הן העשין והלאוין המסורות ליחידים. ומלבד זה עוד יש חלוקת ס"ה הפרשיות שהן מצות המסורות לצבור. ושבעים ואחד העונשין שבדיני אדם ובדיני שמים. שהם ג"כ חלוקה בפ"ע. ואינן בכלל סתם מ"ע ומל"ת. וזהו שאמרו ועוד כמה מצות. וכן משמע ג"כ ממה שאמרו במדרש רות (סוף פ"א) עמך עמי אלו עונשין ואזהרות. ואלקיך אלקי שאר מצות עיי"ש. ואינו מובן מאי שאר המצות שאמרו. דאפי' אם תמצא לומר דאזהרות דקאמר היינו לאוין בלבד. מ"מ אכתי הו"ל לומר ואלקיך אלקי אלו מצות עשה. שהרי זולת הלאוין ליכא אלא מצות עשין ומאי שאר המצות שאמרו. וגם ממה שכללו העונשין עם האזהרות בקרא דעמך עמי כאחת. משמע דעונשין נמי בכלל המצות חשיב להו. והכוונה להאזהרות של העונשין שבמיתת ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים. או להמצוה שבעונשין אלו להב"ד לענוש את העוברין שנתחייבו בהן. וזהו כשיטת הגאונים ז"ל דהמצות מתחלקות לעונשין שבמיתה וללאוין ולעשין ולמצות המסורות לצבור דהיינו הפרשיות. ועפ"ז מדוקדקים היטב דברי המדרש אלו שדרש עמך עמי אלו עונשין ואזהרות. דהיינו הלאוין. משום דהמצות שבעונשין ג"כ על הלאוין יתחשבו לשיטתם. כמו שיתבאר לפנינו. ועדיין נשארו כל העשין המסורות ליחידים והמצות המסורות לצבור. שהן הששים וחמש פרשיות. וזהו שדרשו ואלקיך אלקי אלו שאר מצות. ולא אמרו אלו העשין. משום שנכללו בזה גם הפרשיות שיש להן שם מיוחד בפ"ע. וגם יש בכללן גם לאוין כמשכ"ל:
ואמנם זו היא שיטת הגאונים ז"ל ושאר גדולי הראשונים ז"ל הנמשכים אחריהם. אבל הרמב"ם ז"ל והבאים אחריו נטו מדרכם זו ולדעתם אין העונשין נמנין כמצות בפ"ע כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש י"ד) עיי"ש ובמש"כ הרמב"ן ז"ל שם ויבואר לפנינו. וכן על מנין הפרשיות השיב הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש שביעי ובשורש עשירי) עיי"ש. ולכן הרמב"ם ז"ל והבאים אחריו לא חלקו המצות אלא לשתי חלוקות. רמ"ח עשין ושס"ה לאוין כמו שהזכירום בכל מקום בדברי רז"ל במדרשים ובפסיקתא. ואף הרמב"ן ז"ל אע"פ שעמד לימין הבה"ג והשיב על השגות הרמב"ם ז"ל עליו במנותו העונשין. מ"מ לפי ביאורו בכוונת הבה"ג גם הבה"ג אין כוונתו במנותו העונשין לחלוקה בפ"ע אלא רק דרך אגב הודיע עונש ועונש שבעבירת הלאוין דזו בסקילה וזו בשריפה ושאר מיתות ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים ובמלקות. ולא העונשין מצד עצמן הוא מונה. אלא כוונתו להלאוין שבאו בהן פרטי עונשין אלו. וא"כ לפ"ז אין בזה חלוקה מיוחדת בפ"ע. אלא זהו מנין הלאוין עצמו. וכמו שיתבאר לפנינו. ולענין מנין ס"ה הפרשיות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל כבר הודה גם הרמב"ן ז"ל (שורש שלישי) שלא נתבררה לו כוונת הבה"ג בפרשיות אלו שמנה. וכתב וז"ל ומ"מ חשבונו של הבה"ג בפרשיות לא נתברר ענינו. שמנה כללות במקום פרט ולאוין במקום עשה עכ"ל עיי"ש. ולכן גם הוא ז"ל נטה מדרך הבה"ג בזה. ולא חלק את המצות שלו אלא לעשין וללאוין רמ"ח ושס"ה בלבד. ועיקרי הדברים בכל זה נתבארו אצלנו בפתיחת העונשין ובפתיחת הפרשיות עיי"ש היטב. ואכמ"ל בזה:
סימן ג
ביאור כל חלק וחלק מחלקי מנין המצות לפי התחלפות שיטות הראשונים ז"ל בזה.
מלבד מה שנחלקו הראשונים ז"ל בעיקר פרטי חלוקת המצות. גם בגדר של כל חלק וחלק בפרט לא השוו כולם לדעת אחת. כי לשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל אין נמנין רק עשין ולאוין גמורים. דהיינו עשין ולאוין המפורשים בכתוב או שנלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מריבוי הכתוב וכיו"ב. אבל לאוין הבאין מכלל עשין. דקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. אינן נמנין לשיטתם לא במנין העשין ולא במנין הלאוין כגון לאו הבא מכלל עשה דמצרי ואדומי בדור ראשון ושני. דנפק"ל מדכתיב בהן בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל. ולמדנו מזה דדור ראשון ושני לא יבאו בקהל. ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן בעולה לכה"ג דמדכתיב כ"א בתולה מעמיו יקח אשה. נפק"ל איסור הבעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן כל כיו"ב. דאע"ג דודאי מדאורייתא ממש נינהו ומיקרו בכל דוכתי חייבי עשה. כמו בפרק החולץ (יבמות מ"ט ע"א) ובפרק הבע"י (שם נ"ה ע"א) ובכמה דוכתי. מ"מ אין נמנין לשיטתם במנין המצות. וזו היא ג"כ שיטת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל. ואע"פ שהם מנו קצת מן הלאוין הבאין מכלל עשין במנין העשין שלהם. מ"מ מאחר שלא מנו כל שאר לאוין הבאין מכלל עשין שבתורה ע"כ מתבאר מזה דאותן שמנו מהן. חשיבי לדעתם עשין גמורים. ואינם בכלל לאו הבא מכלל עשה. וכמו שביארו בזה האחרונים ז"ל (בשורש ששי) עיי"ש. ובפרט הרב הספרדי ז"ל בד"א בקונטרס הלאוין עיי"ש בדבריו. וכן מוכרח בלא"ה ע"כ בדעת הרמב"ם ז"ל ממה ששתק לו הרמב"ם בזה להבה"ג. ולא השיג עליו בזה בשרשיו כדרכו ז"ל. ואין ספק שאם היתה דעתו בענין זה שלא כשיטת הבה"ג לא היה עובר על זה בשתיקה. והיה משריש כן בשרשיו דלאו הבא מכלל עשה לא גרע משאר מצות שבתורה ויש למנותן בכלל מנין מצות. ולא כהבה"ג שהשמיטן כולן. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דדעתו מסכמת בזה לדעת הבה"ג. ודברי הרמב"ן ז"ל בענין זה נבוכים מאוד. כי בסוף שורש ראשון ובשורש ששי בתחלת דבריו מתבאר דס"ל דגם לאו הבמכ"ע יש למנות במנין העשין אם לא שכתוב בענין גם לאו גמור שכבר נמנה במנין הלאוין. דאז שוב אין למנות הלאו הבמכ"ע שעמו. אבל מסוף דבריו שם מתבאר דס"ל דבשום ענין אין למנות לאוין הבאין מכלל עשין במנין המצות. ונתן טעם לזה ע"פ דברי התנחומא (פרשת תצא) דרמ"ח עשין הן כנגד רמ"ח אברים שבאדם כאילו כל אבר ואבר שבו אומר לו עשה בי מצוה. וא"כ אין בכללן אלא מצות שקיומן הוא בקום ועשה עיי"ש. וכוונתו דגם בכלל לאוין אין למנותן. מטעם שלא נאמר בהן לשון לאו דמה"ט קיי"ל לאו הבמכ"ע עשה. אבל לא זו היא דעתו בלאוין המחודשים שלו (מצוה ששית) דשם כתב שאי אפשר שלא למנות במנין המצות לאוין הבאין מכלל עשין שהרי עכ"פ ודאי קרינן בהו תורה צוה לנו משה וגו' עיי"ש בדבריו. ובכל דבריו נראה בזה כפוסח על שני הסעיפים. וגם במנין המצות שלו לא מנה כל הלאוין הבאין מכלל עשין אף שמנה מהן יותר מהרמב"ם ז"ל. ומ"מ כיון שלא מנה אלא קצתן והניח הרבה מהן שלא מנאן עכצ"ל שאותן שמנה לא חשבן ללאוין הבמכ"ע אלא עשין גמורים וכמו שביאר הרב הספרדי ז"ל שם בקונטרסו עיי"ש. ועי' מש"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' פ"ב) בזה על דברי הרמב"ן ז"ל. והוא ז"ל נטה מדרך הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בענין זה והחליט למנות במנין המצות כל הלאוין הבאים מכלל עשין במנין העשין. ובאמת מנה הרבה מהן במנין העשין שלו. אבל בכל זאת גם הוא ז"ל לא מנה כולן. ואין לו שום התנצלות בזה לפום שיטתו ודבריו צ"ע טובא. וכבר העיר גם בזה הרב הספרדי ז"ל שם עיי"ש בדבריו:
ובעיקר הדבר תמוה מאוד ואין לזה שום טעם כלל מדוע לא ימנה לאו הבא מכלל עשה במנין המצות שבתורה עכ"פ. ובאיזה צד נגרע ערך מצות אלו משאר כל המצות שבתורה לענין שלא להמנות בכלל המצות שבתורה. הלא אין ספק שגם הן בכלל תורה צוה לנו משה מורשה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' שהבאתי לעיל. ודברי התנחומא שם אינם מעלים ארוכה ואינם מספיקים כלל לענין זה. דאכתי הא גופא תימא מנ"ל רמז זה של רמ"ח. כיון דבאמת איכא הרבה יותר מרמ"ח עשין. לפי מאי דס"ל דלאו הבמכ"ע עשה ממש היא. ומהיכא תיתי לן להוציא משום רמז זה כל הלאוין הבאין מכלל עשין מכלל שאר המצות שבתורה. אטו רמז זה הוא מפורש בתורה. ואפי' אם היה רמז מפורש בתורה עדיין לא סר התמהון והפליאה נשגבה כיון דגם הלאוין הבאין מכלל עשין נצטוינו בהן על פי השם ב"ה ביד משה. מאיזה טעם נדחו מכלל שאר המצות שבתורה שלא להמנות עמהם. וגם שלא לפקדם במנין כלל. אמנם שיטת רבינו הגאון ז"ל בזה ברורה מאוד ומחוורת בכל צד. שהוא מונה כל הלאוין הבאין מכלל עשין הראויין למנותן ע"פ שיטתו ולא בכלל מנין העשין הוא מונה אותן. אלא במנין הלאוין. וכבר ביארנו שיטתו בארוכה בפנים (לאוין רס"ד רס"ה) דס"ל דלאו הבמכ"ע תורת לאו עליו לכל דבר אלא שאין לוקין עליו משום דלא דמי ללאו דחסימה. ורק לענין זה הוא שאמרו לאו הבמכ"ע עשה. ושם תקענו בה מסמורת מכמה ראיות מכריחות. ועי' ג"כ מש"כ בזה בפנים לעיל מיני' (לאו קכ"ח) שכן יש להוכיח ממקרא מלא עיי"ש ובשאר דוכתי ואכמ"ל בזה. ועפ"ז מבוארים היטב גם דברי התנחומא הנ"ל. וכן הוא גם במדרש משלי (פרשה ל"א כ"ט). דאין שום משמעות משם דלאוין הבאין מכלל עשין אינם מנין תרי"ג מצות כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם. משום דבמה שאמרו שם דשס"ה לאוין כנגד ימות החמה וכל יום ויום אומר לו אל תעשה בי עבירה. כולל ג"כ הלאוין הבאין מכלל עשין. שגם בהן שייך שפיר לומר אל תעשה עבירה. שהרי עבירתן ג"כ היא במעשה בפועל כבכל הלאוין. ועי' בכל מש"כ בזה בפנים שם עיי"ש היטב:
ולענין חלוקת העונשין לפי דרכם של הגאונים ז"ל ג"כ לא השוו כולם לדעת אחת. דלדעת הבה"ג כפי מה שהבין בכוונתו הרמב"ם ז"ל (שורש י"ד) שבעים ואחד העונשין שבמיתה נמנין מצד עצמן במנין הלאוין כשאר הלאוין. ולזה הרבה התלונה על הבה"ג בזה וצווח ככרוכיא וז"ל שם. ואני תמה על איש שמנה מחוייבי כריתות ומחוייבי מיתה מכלל מצות ל"ת. אחרי כן מנה הדברים המוזהר מהם אשר תתחייב עליהם המיתה (כלומר הלאוין של העונשין) גם כן בכלל מצות ל"ת. כמו שמנה בה"ג המחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה. אחרי כן מנה לא תעשה כל מלאכה. הנה לא נשאר אלא שהם יחשבו בלא ספק שהעונשין מצות ל"ת תחלה. ואיך ימנה בהן העונש והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא (כלומר אזהרתו שעליה בא העונש ההוא) וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו והרמב"ן ז"ל שם לא הבין כן בכוונת הבה"ג בזה. והשיב על הרמב"ם ז"ל בזה בתלונה עזה. וכתב וז"ל ואני תמה על הרב הפלא ופלא שיאשים לבה"ג ויתפוש עליו. למה לא יסתכל בדבריו ולא יביט בהם כלל. ואם היה משיב על אחד מהתלמידים ראוי הרב לחכמתו ולכבוד מוסרו להסתכל במאמר התלמוד ההוא ולהתבונן בו. וכ"ש בהשיבו על גדול הגאונים ויאשים אותו ויחשבהו מן מבולבלי השכל חס ושלום. אבל כוונת בעל הלכות מבוארת בדבריו. שמנה מחלל שבת בכלל מחוייבי סקילה ואח"כ כתב בכלל חייבי לאוין שאין בהן עונש מיתה כלשון הזה. לא תעשה מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת כי לפי שכבר מנה לאו של האבות מלאכות במחלל שבת שבסקילה (כלומר במנין העונשין) נזהר ומנה לאו אחר לא תעשה מלאכה שאינה מן האבות ואינו מתחייב בה סקילה וכו'. והלאו הזה בשבת הוא לאו דמחמר. דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וגו'. ודרשו בו מחמר אחר בהמתו וכו' וכבר נזהר (הבה"ג) בעריות ובזולתם מכל חייבי מיתה וכרת שלא החזיר הלאוין שבהם. כמו שחשדו הרב (הרמב"ם) ז"ל עכ"ל עיי"ש בדבריו ובאמת הוא דבר מפליא מאוד לכאורה על הרמב"ם ז"ל איך לא השגיח על דברי הבה"ג עצמן שבא להשיג עליהם שבדבריו מבואר להדיא ההיפך ממה שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונתו. אבל באמת חלילה לחשוד את הרמב"ם ז"ל בהעלמת עין כזו. וברירא דמילתא היא כי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שניהם צדקו יחדיו. כי אחר שזכינו לבה"ג כת"י רומי הדבר מבואר שכל אחד מהם כתב דבריו ע"פ נוסחת הבה"ג שהיתה לפניו. כי בנוסחת הבה"ג שלפנינו איתא באמת כאותו הלשון ממש שהביא הרמב"ן ז"ל מדברי הבה"ג במנין הלאוין עיי"ש. וגם בלשון הלאו עצמו איתא בנוסחת הבה"ג שלפנינו לא תעשה מלאכה כמו שהביא הרמב"ן ז"ל מלשון הבה"ג. ובלתי ספק נוסחא זו היתה ביד הרמב"ן ז"ל. וע"פ נוסחא זו שבידו יפה תמה בזה על הרמב"ם ז"ל. אבל בנוסחת הבה"ג כת"י רומי ליתא כלשון זה שהביא הרמב"ן ז"ל אלא ממש כלשון הבה"ג שהביא הרמב"ם ז"ל בהשגתו על הבה"ג לא חסר ולא יתר אפי' אות אחת. וגם בלשון הלאו עצמו איתא שם לא תעשה כל מלאכה. כמו שהביא הרמב"ם ז"ל מדברי הבה"ג שבידו. והדבר ברור שזו היא הנוסחא שהיתה ביד הרמב"ם ז"ל. וע"פ נוסחא זו יפה כתב מה שכתב בזה ונקי הוא מאותו חשד שחשדו הרמב"ן ז"ל שתפש על הבה"ג מבלי הסתכלות בדבריו. וגם מה שהכריח הרמב"ן ז"ל שכן הוא כוונת הבה"ג ממה שלא מנה הבה"ג הלאוין שבכל העריות. וגם בזולתם מכל מחוייבי מיתה וכרת לא חזר ומנה הלאוין שבהם במנין הלאוין. לענ"ד גם את זה ראתה עינו של הרמב"ם ז"ל. וזאת היא כוונתו במש"כ שם על הבה"ג וז"ל ואמנם טעו כולם זאת הטעות בהיותם מונים העונשים כמצות. והם נבוכים בהם פעם מונים אותם (ר"ל העונשים) לבדם. ופעם מונים העונשים והדבר אשר יענש עליו (כלומר אזהרותיהם) וישימו זה כולו במצות ל"ת עכ"ל עיי"ש. הרי שהרמב"ם ז"ל גופי' כבר הרגיש וראה היטב שלפעמים מונה הבה"ג וכן ההולכים בעקבותיו העונשים לבדם במנין העונשין ושוב לא חזרו למנות אזהרותיהם במנין הלאוין ומזה נראה כאלו אין כוונתם למנות העונשין כמצות מצד עצמן. אלא כוונתם רק למנות האזהרות שעל עבירתן באו עונשים אלו. אלא שלפעמים ראינו גם כן בקצת ממספר העונשין שמלבד שמנו העונשין חזרו ומנו גם אזהרותיהם במנין הלאוין. וזה יורה ע"כ שהעונשים מצד עצמן נמנין לדעתם כמצות בפ"ע מלבד אזהרותיהם. וא"כ דבריהם נבוכים מאוד בענין זה. ובודאי זה אמת וברור שיש בזה מבוכה רבה בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכמו שנתבאר אצלנו בארוכה בפתיחתנו למנין העונשים עיי"ש. ודברי רבינו הרמב"ן ז"ל בזה אינם מספיקים כלל ליישר את המעוות בדברי הבה"ג בענין זה. ולהסיר המבוכה הזאת לדעתי הוא יוצא מגדר האפשר. והנסבה האמתית למבוכה זו לדעתנו כבר ביארנו שם ובמקומות אחרים ואין להכפיל הדברים כאן:
אמנם כל זה אינו אלא להבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל לשיטת רבינו מנין העונשין נמנה כמצות מצד עצמן מלבד אזהרותיהן שנמנות בפ"ע במנין הלאוין שלו כל האזהרות של כל העונשין כולן. ותמיהת הרמב"ם ז"ל שם על דרך זו כבר סילקה רבינו הגאון ז"ל גופי' בראש מנין העונשין שלו בביאור מספיק. וגם חזר ושנה טעמו ונימוקו בזה בתחלת כל מין ממיני העונשין שלו. וכמו שביארנו במקומו עיי"ש ואכמ"ל בזה. וגם בעיקר מיני העונשין יש חילוק גדול בין שיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל לשיטת רבינו הגאון ז"ל. דלהבה"ג וסייעתו שבעה מיני העונשין הם עם עונש מלקות בכלל אבל העונשין שבמיתת ב"ד ודיני שמים אינם אלא ששה. אבל לרבינו הגאון ז"ל שבעה מיני עונשין שבמיתה הם ואין עונש מלקות בכללם. משום שהוא ז"ל מנה ג"כ עונש מיתה של פגיעת קנאים במנין העונשין שלו. ועיקרי הדברים כפי שיטת כל אחד מהם מתבארים בפתיחתנו להעונשין ביאור מספיק. ולכן לא נאריך כאן בזה:
וכי גם לענין חלוקת הפרשיות שיטות הגאונים ז"ל מתחלפות בעיקר גדרן של הפרשיות. דלשיטת רבינו הגאון ז"ל הפרשיות כוללות רק המצות שמסורות לצבור דוקא. אם מצד עיקר חיובן. דמעיקר דינא לא נתחייבו בהן אלא הצבור בלבד. ולא שייכא מצותן כלל ביחידים. כמו התמידין והמוספין ושאר קרבנות צבור ובנין בית הבחירה וכל כיו"ב. או מצד שעשייתן מסורה רק לצבור מטעם שלפי מנהגן ודרכן של בני אדם אין נעשין אלא בכפייה ובע"כ של הנדון. ואין לזה יכולת אלא בידי הצבור והב"ד העומדין בראש העם וידם תקיפה לרדות בחזקה להוציא הדין לאור. כמו דיני עבד ואמה העברים עם האדון. ופרשיות של שומרים ושל נזיקין וחבלות וכיו"ב. וכמו שיתבאר לפנינו בפנים במקומן עיי"ש. אבל אין זה גדרן של המצות הנכללות בכלל הפרשיות לדעת הבה"ג וסייעתו. דאע"פ שגם הבה"ג כתב בראש מנין הפרשיות שהם חקים ומשפטים המסורים לצבור. מ"מ הרי אנו רואין שהרבה מן המצות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות הן מצות היחיד ממש. ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל מנה גם מצות עינוי יוה"כ במנין הפרשיות. ואין לך מצוה של יחיד יותר מזו. ונראה דע"כ אנו צריכין לומר בשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל כמתבאר מהקדמת הבה"ג כת"י רומי שהבאתי בפנים בפתיחת הפרשיות. דמבואר שם דהפרשיות כוללות מצות שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים. ופרשיות הוא מלשון פירוש וביאור לדברי תורה. ומש"כ הבה"ג שהם חקים ומשפטים המסורים לצבור. היינו לומר שהם מסורים לסנהדרין. שהם במקום כל ישראל. לדקדק בהן ולפרשן ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן. אלא שאינן מפורשות בהדיא בקרא. ואע"פ שיש בהקדמה זו כמה דברים תמוהים מאוד. וגם בעיקר גדר זה מצינו כמה תיוהי במנין המצות של הבה"ג גופי'. אשר משום זה עלה על דעתי להסתפק בדבר אם הקדמה זו מהבה"ג עצמו ז"ל. עי' מש"כ בזה בפתיחתנו למנין הפרשיות עייש"ה. מ"מ עכ"פ ודאי הוא שאי אפשר להחליט כן בברור. משום שאני רואה שע"פ גדר זה מתבארים הרבה דברים סתומים בדברי הבה"ג וההולכים בעקבותיו במנין הפרשיות שלהם אשר נבוכו בהם הראשונים והאחרונים ז"ל. ואין להם פתר אם לא ע"פ דרך זו. ובפרט כי גם בלא"ה יש דברים הסותרים זא"ז במנין המצות של הבה"ג. והנסבה לזה כבר ביארנו שם ובפתיחתנו למנין העונשין ובשאר מקומות. וא"כ אין ממקומות הסותרים לזה הכרע לדחות עיקר דברים אלו ולהחליט שאינם מהבה"ג ז"ל. וגם כאן מש"כ הבה"ג שהפרשיות הם חקים ומשפטים המסורים לצבור אי אפשר להתפרש אלא ע"פ גדר זה וכמש"כ. וא"כ שיטת הבה"ג ושיטת רבינו הגאון ז"ל רחוקות זו מזו מרחק רב גם בענין זה. ולא ראי זו כראי זו:
וקצת נראה רגלים לשיטה זו של הבה"ג ומזה ג"כ רמז וסמך לעיקר חלוקת פרטי המצות שלו ממה שאמרו בספרי (דברים פיסקא ב') דבר משה אל כל ישראל וכי לא נתנבא משה אלא עשר דברות. מנין לכל הדברות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות והכללות והפרטות הגופים והדקדוקים ת"ל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם עיי"ש. וכבר נדחקו כל המפרשים לפרש פרטי החלוקות הללו שחשב ומנה בברייתא זו. וקצתם רצו לשבש ולהגיה ולא עלתה בידם. ולא יתכן שהרי כן הוא הגירסא בכל הספרים ובילקוט שם. ובלא"ה אשתמיטתייהו שכן איתא ג"כ בדרשא אחריתא בספרי זוטא הובא בילקוט (פרשת נשא). דאמרינן התם דבר אל אהרן וגו' יכול הדבר הזה שנאמר לאהרן וכו'. אמרת אלה החוקים והמשפטים וגו' הא כל המצות הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הכללים והפרטים הגופים והדקדוקים נאמרו למשה מסיני. ומה ת"ל לאהרן וכו' עיי"ש. אבל יתכן לומר שנרמזו כאן פרטי חלוקת כל המצות לפי חלוקת הגאונים ז"ל וע"פ שיטת הבה"ג ז"ל. ולפ"ז הקלות והחמורות היינו העשין שיש מהן קלות שהן רוב העשין שבתורה שלא נאמר בהן בקרא שום עונש פרטי בפירוש. וקצתן חמורות כפסח ומילה שבכרת וקידוש ידים ורגלים במקדש שבמיתה בידי שמים. והזדונות והשגגות היינו חלוקת העונשין שברובן יש בהן עונש מיתת ב"ד או כרת במזיד וקרבן חטאת בשוגג. וא"כ נאמר בהן עונש בשוגג כבמזיד ולכך קראן הזדונות והשגגות. והכללות והפרטות היינו שאר הלאוין שבתורה שאין בהן עונש אחר אלא מלקות. וידוע שיש בהן כמה חילוקים על כמה דרכים באיזה ענין חשוב לאו כללי או לאו פרטי ועל איזה לאו כללי אינו לוקה כלל ואיזה שלוקה עליו אחת ויש שלוקה על כל אחד ואחד שנכללו בו ויש שאין לו דין לאו כללי אע"פ שכולל ענינים רבים כאחד. וכמבואר בפ"ב דפסחים ובפרק בתרא דמכות ובשאר דוכתי ונתבארו בראשונים ובפרט בדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש תשיעי). ובתוס' רי"ד (סופ"ב דפסחים) מהדורא תליתאה. ובראב"ן (סי' ל"ד) עיי"ש ובשאר ראשונים והדברים עתיקין. ולזה קראן בספרי ובספרי זוטא כללים ופרטים. והגופים והדקדוקים היינו חמשה וששים פרשיות חקים ומשפטים המסורים לצבור שמנאן הבה"ג וביאר בהקדמתו שם שהם גופה של תורה ודקדוקיהן ופירושיהן מדברי סופרים שפירשום חכמי ישראל. ואע"ג דבפ"ק דשבועות (י"ב ע"ב) ובפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) נקראו קלות עשה ול"ת. וחמורות חייבי כריתות ומיתות ב"ד עיי"ש. מ"מ כבר ידוע דבכמה דוכתי אשכחן כיו"ב לשונות שוין שפירושן מתחלף כמש"כ הרז"ה ז"ל בספר הצבא (מדה ב') והר"ש מקינון ז"ל בס' כריתות (לשון למודים שער ב' סי' ח') ועוד שם לקמן (שער ג' סי' קי"ז) עיי"ש. ובכל שאר ראשונים ז"ל בהרבה מקומות. וכ"ש כאן בספרי ובספרי זוטא שלפי שבאו לפרוט כל המצות שבתורה ע"פ פרטי כל חלקיהן הוכרחו ע"כ לקרא כל חלק וחלק בשם מיוחד בפ"ע בענין אחר ממה שנקראו קצתן בשאר מקומות. כן נראה קצת סמך וסעד לדרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואע"פ שאין מזה ראי' לדבר זכר לדבר:
סימן ד
סדרן של פרטי חלקי המצות אצל כל מוני המצות בכלל. ואצל רבינו הגאון ז"ל בפרט.
אם אמנם בחלוקת המצות לפרטי מיניהם השוו הגאונים ז"ל ושאר הראשונים ז"ל ההולכים בעקבותיהם. מ"מ רחוקים הם זמ"ז מרחק רב בסדורן זה אחר זה. וההבדל היותר גדול בזה הוא בין סדרו של הבה"ג וסייעתו ז"ל לסדורו של רבינו הגאון ז"ל. ובהשקפה ראשונה אפשר לשפוט כי רק במקרה ושלא בכוונה מיוחדת נפל חילוק זה ביניהם. אבל באמת זאת לא זאת. אבל כן מוכרח מעיקרי שיטותיהם המתחלפות בעיקר מנין המצות שלהם וכמו שיתבאר. והנה הבה"ג נמשך בזה אחר סדרו של תנא דמתניתין מן פרק ארבע מיתות ואילך דנקט החמור חמור קודם והקל הקל באחרונה עיי"ש. וכן גם הבה"ג במנין המצות שלו נקט בתחלה מנין ע"א העונשין שבמיתת ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים. וסידר בהן תחלה העונשין שבסקילה. כדקיי"ל דסקילה היא החמורה יותר מכל שאר מיתות ב"ד. ואחריהן מנה העונשין שבשריפה. דבתר סקילה שריפה חמורה. ואחריהן מנה העונשין שבסייף. ואחריהן שבחנק. כדקיי"ל דהרג חמור מחנק. ואח"כ מנה חייבי כריתות דקילי ממיתת ב"ד ואחריהן חייבי מיתה בידי שמים דקילא מכרת. כמבואר בפ"ב דשבת (כ"ה ע"ב) ובפ"ב דפסחים (ל"ב ע"ב) ובשאר דוכתי. ואחריהן מנה שאר כל חייבי לאוין שאין בהן יותר מעונש מלקות. ואחריהן מנה חייבי עשה. דקילי מחייבי לאוין. וכמבואר בפ"ק דיבמות (ז' ע"א) ובפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) עיי"ש. ובאחרונה מנה הששים וחמש פרשיות הבאות להשלים מ"ח עשין למנין רמ"ח וי"ז לאוין למנין שס"ה כמשכ"ל. ועיקר גדרן הוא שהן חקים ומשפטים המסורים לצבור ולכן לא שמר בהן את סדרו למנות הלאוין תחלה ואחריהן העשין. וגם לא עשה בהן שום סדר. אלא כתב הלאוין והעשין בערבוביא. וברובן שמר את סדרן כמו שכתובות בתורה. הראשון ראשון בתורה קודם. ואחרון אחרון שבתורה באחרונה. וקצתן שלא כתבן כסדרן בתורה הוא לכוונה מיוחדת כמו שיתבאר לפנינו כאן (סי' ז' שורש חמשי) עיי"ש:
וכן באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל ההולכים בעקבי הבה"ג אחזו ג"כ בדרך זו. אלא שהם ז"ל סידרו העשין בראשונה קודם לכל שאר המצות. וטעמם משום שעיקר עבודת השם היא במצות עשה. כמש"כ הראב"ע ז"ל (יסוד מורא שער ב') דקרא דועבדתם את ה' אלקיכם כולל כל מצות עשה שהם בלב ובפה ובמעשה שהם עיקרים. וקרא דליראה את ה' כולל כל מצות ל"ת עיי"ש ובמש"כ עוד שם (שער שביעי) עיי"ש. כ"כ הראב"ע ז"ל עוד בפי' התורה (פרשת יתרו) שהשכר הוא על מצות עשה והעונש על מצות ל"ת עיי"ש. והדבר מבואר ביותר בדברי הרמב"ן ז"ל (שם) שכתב וז"ל ואמת הוא כי מדת זכור רמזו במצות עשה. והוא היוצא ממדת האהבה והוא למידת הרחמים. כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו. ומדת שמור במצות ל"ת והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה. כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. ולכן מצות עשה גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה. כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכן אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת. ומפני זה יהי' העונש במצות ל"ת גדול ועושין בו דין מלקות ומיתה. ואין עושין בו דין במ"ע כלל אלא במורדין וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דאע"ג דעבירת ל"ת ודאי חמורה יותר וענשו גדול יותר מבעבירת עשה. מ"מ קיום מצות עשה גדול וחשוב יותר הרבה משמירת מצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה יותר מהיראה. וזהו ג"כ טעמם של המקדימים העשין בראשונה. ואח"כ סדרו העונשין והלאוין כדרך הבה"ג ז"ל שהחמור חמור קודם. אלא שבאזהרות הר"א הזקן ז"ל הוסיף ג"כ לסדר מנין העונשין גם אליבא דר"ש דס"ל דשריפה חמורה מסקילה וחנק חמור מסייף וכמו שביארנו בסוף פתיחתנו למנין העונשין עיי"ש:
אמנם רבינו הגאון ז"ל יש לו בזה סדר אחר לגמרי. שלא השגיח כלל על מדרגת חומר וקל של המצות. אלא שבזה דבריו שוין לדברי הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיהם שגם הוא ז"ל כמוהם סידר העשין בראשונה. ובזה השוו כל מוני המצות כולם חוץ מהבה"ג. וגם הסמ"ג שנמשך בפרט זה אחר הבה"ג מ"מ בקצור סמ"ג חזר בו מזה וסידר גם הוא העשין תחלה והלאוין באחרונה עיי"ש. ובאמת דגם בדברי רז"ל נזכרו במנין תרי"ג מצות העשין תחלה ואחריהן הלאוין. כמו בתנחומא (ריש פרשת תצא). ובפסיקתא רבתי (פכ"א) ובפסיקתא דר"כ (פסקא י"ב). ובמדרש קהלת על הכתוב עיר קטנה וגו' ומצא בה איש מסכן וגו'. ובמדרש משלי (פל"א) עיי"ש. ואף דבגמרא (סוף מכות) בגירסא שלפנינו בדברי רבי שמלאי נזכרו הלאוין קודם לעשין. מ"מ מפי' הריב"ן ז"ל שם מתבאר דגם שם בגירסא שלפניו נזכרו העשין תחלה ואח"כ הלאוין עיי"ש. ומלשון הבה"ג בהקדמתו משמע שלא נזכרו בגירסא שלפניו בדברי רבי שמלאי לא לאוין ולא עשין ולא שס"ה ולא רמ"ח. אלא מספר הכללי תרי"ג מצות בלבד עייש"ה. וגם בגירסת רוב שאר הראשונים ז"ל אע"פ שנזכרו שם מספר שס"ה ורמ"ח מ"מ לא נזכרו שם בפירוש לא לאוין ולא עשין. וזו היא ג"כ גירסת הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסה"מ והרמב"ן ז"ל בריש השגותיו שם והרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם ושאר ראשונים ז"ל. ויתכן א"כ לגירסא זו לומר דמשום שלא הזכיר בפירוש לאוין ועשין אלא סתם שס"ה ורמ"ח לכן לא דקדק להזכיר העשין תחלה. אלא דבסמ"ג סוף מנין העשין מבואר דהיתה גירסתו בגמרא שם כבגירסא שלפנינו עיי"ש. ואפשר דמהאי טעמא סידר בחבורו הגדול הלאוין תחלה ואחריהן העשין כלישנא דרבי שמלאי לפי גירסתו:
ועכ"פ בפרט זה שוין דברי רבינו הגאון ז"ל לדברי כל שאר הראשונים ז"ל שאחר הבה"ג למנות העשין בראשונה. אלא שלפי שיטתו אין אנו צריכין לשום טעם אחר לקדימת העשין ללאוין כמשכ"ל אליבא דשאר הראשונים ז"ל. משום דבלא"ה הוכרח לזה ע"פ עיקר שיטתו במנין המצות. וכמו שיתבאר לפנינו. דמהאי טעמא נמי מנה הלאוין מיד אחר העשין ואחריהן מנה ע"א העונשין שבמיתה. ולכאורה טעמו בזה משום דלשיטתו אזיל שהוא ז"ל מנה במנין הלאוין גם כל האזהרות של כל העונשין שבמיתה שמנאן במנין העונשין. משום דלדידי' העונשין מצד עצמן נמנין כמצות במנין שאר המצות משום המצוה שיש בהן על הב"ד. וכמו שביאר הוא ז"ל בהדיא בדבריו שם. ואע"ג דהמצוה המוטלת על הב"ד בעונשין אלו היא בקום ועשה. מ"מ ס"ל דתורת לאו עליהן מטעם שביארנו בפתיחתנו למנין העונשין עיי"ש. וממילא מבואר לפ"ז דבכל המצות שנמנו במנין העונשין אין שום חומר כלל יותר מאותן שנמנו במנין הלאוין. דמלבד דכיון שבמנין הלאוין נמנו גם כן הלאוין שהם אזהרות לכל אותן העונשין שנמנו במנין העונשין א"כ כל החומר של העונשין נכלל ג"כ במנין שאר הלאוין. בלא"ה הרי אדרבה אפי' שאר הלאוין שאין בהן אלא עונש מלקות חמירי טפי מכולהו הנך מצות שנמנו במנין העונשין לשיטתו זו. דכיון דלשיטתו לא נמנו העונשין בפ"ע אלא משום המצוה שבהן המוטלת על הב"ד והרי לגבי הב"ד ליכא בהו אלא מצוה בעלמא. ואם עברו ב"ד ולא הענישו את העוברים המתחייבים באחד מן העונשין הללו לא מיחייבי בשום עונש בידי אדם כלל על כך. וא"כ ע"כ לא חמירא מצוה זו שעליהם טפי מחייבי לאוין שאין לוקין עליהם כלאו שאין בו מעשה ולאו שבכללות וכיו"ב. ובודאי הנך לאוין שנמנו במנין שאר הלאוין חמירי טפי שהרבה מהן יש בעבירתן מיתת ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים ורובן במלקות ארבעים. ולכן גם לפי דרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל ראוי למנותן קודם למנין העונשין ע"פ שיטת רבינו הגאון ז"ל. וממילא מתבאר נמי לפ"ז מה שסידר גם מנין העונשין עצמו בלא שום סדר לכאורה כלל. שמנה בראשונה העונשין שבכרת. ואחריהם אותן שבסקילה. ואחריהם אותן העונשין שבשריפה. ואחריהם חייבי מיתה בידי שמים. ואחריהם חייבי חנק. ואחריהם אותן שמיתתן ע"י קנאים שפוגעין בהם. ואחריהם העונשין שבמיתת ב"ד בסייף. וכל זה כערבוב רב וכאילו אין שום סדר למשנתו. שהרי סקילה ושריפה חמירי טובא אפי' משאר מיתות ב"ד וכ"ש מכרת. וכן חנק וסייף חמירי טובא טפי אפי' מכרת וכ"ש ממיתה בידי שמים. ואפי' מיתת פגיעת קנאים עכ"פ ודאי חמירא טפי אפי' מכרת וכ"ש ממיתה בידי שמים. וגם מיתת סייף חמירא טפי אפי' ממיתת חנק למאי דקיי"ל כרבנן דר"ש (ריש פרק ארבע מיתות) וכ"ש ממיתה דפגיעת קנאים. אבל לפי המתבאר הדבר נכון דרבינו הגאון ז"ל גם בזה לשיטתו אזיל דעיקר מנין העונשין אינו נמנה אלא משום המצוה שבהן על הב"ד. והרי לגבי הב"ד כולן שוין לגמרי וליכא שום חומר וקל בזה יותר מבזה. דהמצוה המוטלת על הב"ד לסקול המחוייבין סקילה ודאי לא חמירא לגבייהו יותר מהמצוה המוטלת עליהם להלקות את המחוייבים מלקות. וא"כ מצות כל העונשין הנמנין במנין העונשין שקולין זו כזו ממש. ולזה ראה לסדרן רק ע"פ מספרן הרב או המעט. שהמרובה במספר קודם להמועט. כההיא דאמרינן ברפ"ק דנדרים הלין משום דאוושו להו מפרש להו ברישא עיי"ש. ולזה חייבי לאוין שמרובה מספרן יותר שהם רע"ז נקט להו קודם לחייבי כריתות שאינם יותר מעשרים ושלשה. ואחר חייבי כריתות מנה חייבי סקילה שאינם יותר מן י"ח. ועונשין שבשריפה אחריהם שאינם אלא עשרה. וחייבי חנק אחרי העונשין שבמיתה בידי שמים משום שאינם אלא ששה במספרן וחייבי מיתה בידי שמים הם עשרה. ועונשין שבסייף באחרונה משום שאינם אלא שנים. ומה שסידרן אחר חייבי מיתה ע"י פגיעת קנאים אע"פ שגם הם אין מספרן יותר משנים היינו משום דאותן שבפגיעת קנאים מנאן רבינו הגאון ז"ל תחת שנים מהעונשין שבחנק שהשמיט רבינו הגאון ז"ל ממנין חייבי חנק של הבה"ג מטעם שביארנו בפנים בפתיחתנו למנין העונשין. והוא מבואר בדברי רבינו הגאון ז"ל עצמו שם עיי"ש. ולזה כתבן בתשלום מנין העונשין שבחנק. ואחריהן נתן מקום להעונשין שבסייף:
אבל העיקר בזה בטעמו של רבינו הגאון ז"ל דלשיטתו אזיל מצד אחר. משום שכבר ביארנו בהרבה מקומות בפנים. ויתבאר עוד לפנינו בזה כאן בסמוך דאחד מעיקרי היסודות והשרשים שעליהם נוסד מנין המצות שלו היינו דמנין תרי"ג מצות אינו אלא במצות בודדות חלוקות כל אחת בפ"ע. שכל אחת מהן מלמדת על עצמה. ואין אחת מהן בכלל חברתה בשום צד. אפי' למצוה קצת בעלמא או לאיסורא בעלמא גרידא. אבל כל שכבר נשמע עיקר המצוה מכלל אחת משאר המצות שכבר נמנו אע"פ שמשם לא שמענו אלא איסור קל בעלמא וזו באה להוסיף בה איסור חמור הרבה יותר. ואפי' כשלא שמענו משם אלא איסור עשה וזו באה לחדש בדבר אזהרת לאו ועונש חמור. שוב אינה נמנית בפ"ע במנין המצות. אם לא שבאה לחדש ענין חדש פרטי שאינו בכלל האחרת. וע"פ יסוד זה השמיט הרבה מן המצות שמנו שאר כל מוני המצות בחשבון תרי"ג מצות. כמו שביארנו בהרבה מקומות בפנים. וטעמו מבואר משום דאין לנו במנין המצות אלא המעשים אשר נצטוינו לעשותם או אשר נמנענו מלעשותם. אבל החומר והקל אינו נוגע אלא לעונש בדיני אדם או בדיני שמים. ואין זה ענין למנין המצות עצמן כלל. ולכן כל שכבר ידענו ממצוה אחרת שכבר נמנית דמעשה זו נצטוינו בעשייתה או שנמנענו ממנה. שוב אין למנות ציווי אחר שלא נאמר אלא להחמיר בעונש העובר עלי'. או להגדיל שכר המקיימה. שאין בזה מצוה נוספת שתבא בחשבון המצות בפ"ע. ואכמ"ל בזה יותר. וממילא מבואר עפ"ז דאדרבה לפי שהעשין הן היותר קלים לענין העונש משאר המצות לכך הקדימן תחלה. והודיענו בזה עיקר יסוד שיטתו במנין המצות שלו. שאין לנו במנין המצות רק המצוה מצד עצמה בלבד. וא"כ העשין שהן הקלין שבכל שאר המצות הן היסוד במנין המצות. דכל שכבר ידענו מאחת מן המצות המנויות אפי' רק איסור עשה בדבר. שוב חשובה כמצוה שכבר נמנית ואין לחזור ולמנות עוד מה שחזרה ונשנית רק משום להגדיל חומר עונשה או לסיבה אחרת. וממילא מתבאר ג"כ עפ"ז דבלא"ה אין לנו במנין העונשין שום צד חומר וקל. משום דבחשבון המצות אין לנו יסוד אחר זולת עיקר המצוה מצד עצמה בלבד. והקלים ביותר והחמורים ביותר שוין הם בחשבון זה. ולזה סידר אותן רק ע"פ מספרן ברב או במעט כמו שביארנו לעיל. וגם הלאוין שהקדים להעונשין שבמיתה היינו ע"פ מספרן. המרובה כמשכ"ל. ומיהו בזה איכא למימר דבלא"ה כיון דהעונשין הם תולדות הלאוין. שאין עונש מאלו העונשין אלא על עבירת הלאוין או העשין שבכרת ומיתה בי"ש. לכן מקומן להמנות אחרי העשין והלאוין. אלא שאין צורך לזה לפום שיטת רבינו הגאון ז"ל. והששים וחמש הפרשיות מנה באחרונה כהבה"ג מטעם שכבר ביארנו אליבא דהבה"ג:
אבל באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל מנו הפרשיות בין העשין להעונשין. והיינו משום שנכללו בפרשיות מ"ח עשין וי"ז לאוין כמו שנתבאר. ולטעמייהו אזלי דהעונשין הם אצלם תחלת מנין הלאוין. כמו אצל הבה"ג. לכן סידרו הם הפרשיות בינתים להעשין והעונשין משום שיש בהן תשלום מנין העשין ומנין הלאוין כאחד. וכדי לרמז בזה על עיקר הדבר שהפרשיות הן המשלימות חשבון העשין והלאוין כאחד. ולא נעשה להן מדור בפ"ע. אלא משום גדרן שהן חקים ומשפטים המוטלים על הצבור. ואפשר שגם בנוסחת הבה"ג שלפניהם היו מסודרים כן. ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל הפריד במנין הפרשיות בין העשין והלאוין. ומנה העשין שבמנין הפרשיות בפ"ע בסוף מנין העשין והלאוין שבהן בסוף מנין שאר הלאוין. וזולת זה דבריו מטין לשיטת רבינו הגאון ז"ל קצת. כי אין סדר חמור וקל אצלו. ומנין העונשין אצלו הוא מסודר אחר העשין והלאוין. כדרכו של רבינו הגאון ז"ל. וגם בעיקר מנין העונשין אחז בדרכו למנות גם חייבי מיתת פגיעת קנאים במנין העונשין. כמש"כ בפתיחתנו למנין העונשין עיי"ש. וזה לקוח בלא ספק מדברי רבינו הגאון ז"ל. שלא מצינו לו חבר בזה בכל שאר הראשונים ז"ל:
סימן ה
ע"ד השרשים או הגדרים שע"פ התפקדו המצות במספרן המוגבל תרי"ג.
הדבר מבואר שאם נבוא למנות במנין המצות כל מה שבא בתורה בלשון ציווי בלא שום גדר וגבול כלל אז ירבה מנין המצות ויעלה למספר רב מאוד. ובמקום מספר תרי"ג המקובל לנו יעלה מספרם כמה פעמים תרי"ג. אשר לזאת אין ספק שמספר תרי"ג נוסד על פי גדרים או שרשים ידועים קבועים בל ימוטו אשר בהם נגדרה כל מצוה ומצוה הנכנסת בכלל מספר זה. האומנם כי נראה שכבר טרחו רבותינו ז"ל לעמוד על מספר המצומצם של כל הציווים כולם כמו שהם בלא שום גדר והגבלה כלל כמתבאר ממאמרם במ"ר (ויקרא פרשה כ"ד) ובפסיקתא רבתי (פט"ו) ובפסיקתא דר"כ (פסקא ה') אמר ר"י משום רשב"י שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה וכל אחת ואחת יש בה מששים ששים מצות. ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים תהיו. רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא אמר משבעים שבעים מצות א"ר תנחומא ולא פליגי מאן דעבד פרשת פסחים שבעים כולל עמה פרשת תפילין. מאן דעבד פרשת נזיקין שבעים כולל עמה פרשת שמיטה. מאן דעבד פרשת קדושים שבעים כולל עמה פרשת עריות עיי"ש. וכבר נדחקו כל המפרשים ובראשם הר"ב יפ"ת בהבנת דברים אלו ולא עלתה בידם. והר"ש יפה שם ביפ"ת כתב שלא יכול להלמו דהרי בפרשת פסחים לא מצינו יותר מעשרים מצות. ובפרשת משפטים אפי' כשנמנה כל סדר משפטים לא נמצא יותר מחמשים ושלש מצות. וגם בפרשת קדושים אפי' נמנה כל הפרשה כולה מתחילתה לסופה לא נמצא יותר מחמשים ואחת ולכן הניחה בצ"ע עיי"ש. וקצתם רצו לפרש דמצות אלו שאמרו שם היינו פסוקים שפסוקי פרשיות הללו עולים ששים או שבעים לכל חד כדאית לי'. ואע"פ שכבר הרגישו הם עצמם דאין מספרם מכוון. דפסוקי פרשיות הללו אינם עולים למספרים אלו. מ"מ לא נמנעו להעמיד דבריהם אלו ולמצא מזור לשבר זה על נקלה. באמרם שנשתנו פיסוקי המקראות הללו אצלנו הרבה מכפי מה שהיו לפני רז"ל. אבל אפי' נאבה לקבל דבריהם אלו. מ"מ עיקר דבריהם לא יתכנו כלל בלא"ה. משום שלא מצינו כלל בשום מקום בדברי רז"ל שיקראו לפסוקים בלשון מצות. וגם אין שום טעם כלל לקרותם כן. וראיתי ג"כ למהר"ם חאגיז ז"ל בתשובותיו שטרח הרבה לפרש הדברים בשני אופנים. אבל שניהם מוזרים ורחוקים מאוד ופורחים באויר כמבואר לכל המעיין בדבריו. ואין כדאי להאריך בדבריו כלל. וגם ראיתי מי שהתחכם לפרש הדברים באופן שהמציא בכל אחת מהפרשיות הללו בצמצום ששים או שבעים מצות ממש ממנין המצות להרמב"ם ז"ל. וא"כ לפי דבריו כביר מצא ידו להכריע את הכף בענין זה לצד הרמב"ם ז"ל נגד כל שאר הראשונים ז"ל במנין המצות. ולהראות שרק מנין שלו הוא המנין המקובל ומסור לרז"ל. ולדחות באמת הבנין שבידו מנין המצות של הגאונים וכל שאר ראשונים ז"ל שקדמו להרמב"ם ז"ל שכולם לא שמיע להו ולא ס"ל מנין המצות שלו ולא שרשיו שעל פיהם יסד מנין שלו. וממילא מובן שלא הבינו כלל דברי רז"ל בפסיקתות ומדרש הנ"ל. וגם עיקר פירושו אינו נכון כלל ואין להאריך בזה:
אבל כל המהומה והמבוכה גרם לכל המפרשים אלו רק משום שעלה על דעתם שלא קראו רז"ל בלשון מצוה אלא המצות שנמנו במספר תרי"ג מצות בלבד. אבל עיקר יסודם זה יסוד נופל הוא. דכבר אשכחן בהרבה מקומות לשון מצוה גם במאי דלכל הדעות אין ראוי להכניסו במנין תרי"ג כמצוה בפ"ע. כמו בההיא דפרק לולב הגזול (סוכה ל"ז ע"ב) דאמרי' לולב בימין ואתרוג בשמאל משום דהני תלתא מצות והאי חדא מצוה עיי"ש. וליכא למ"ד דארבעה מינים שבלולב כל אחד מצוה בפני עצמו הוא לחשבון תרי"ג. ולכולי עלמא בכל חד מינייהו בפ"ע ליכא שום מצוה. ואין המצוה אלא בכולם יחד שהם מצוה אחת. וכן אשכחן בתוספתא ובירושלמי סוף ברכות דקרי למאה ברכות של כל יום ויום מאה מצות עיי"ש. אע"ג דאפי' להבה"ג וסייעתו ז"ל שמנאום במנין תרי"ג מצות לא מנאום כולם אלא במצוה אחת. וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנו מ"ע דתפלה שהיא מכלל מאה ברכות אלו. לא מנאוה אלא במצוה אחת. ואילו בתוספתא ובירושלמי שם מנו תפלה בשמונה עשר מצות. כל ברכה וברכה מתפלת י"ח מצוה בפ"ע. ומשאר הברכות שבכלל מאה ברכות לא מנו כלום אע"ג דהתם מני להו במאה מצות חוץ מברכת המזון דמדאורייתא שמנו כל מוני המצות. ועדיפא מינה אשכחן בפרק התכלת (מנחות מ"ד ע"א) דאמרינן כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמש עשה. וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה. כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשתי עשה עיי"ש. אע"ג דלכ"ע לענין מנין תרי"ג לא ימנו תפילין יותר משתי מצות ולקצת מוני המצות אין נמנין יותר מבמצוה אחת. וציצית לכ"ע אין נמנין אלא במ"ע אחת. והדבר מבואר דאפי' לרבי ישמעאל דאמר בסו"פ הקומץ רבה (מנחות כ"ח ע"א) דארבע ציצית ארבע מצות הן. מ"מ לענין מנין תרי"ג מצות ודאי גם לדידי' רק מצוה אחת היא כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשורש תשיעי והרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. והתם במנחות לא בחשבון המצות מיירי אלא לענין דינא כמבואר שם עיי"ש. וכן בכהן לדוכן לכ"ע אין בו במנין המצות אלא מצוה אחת. וגם במזוזה מצוה אחת היא שנמנית אליבא דכ"ע במנין המצות. וכיו"ב מצינו עוד בכמה דוכתי כמ"ש בפנים (עשין ה' ו') עיי"ש ובמש"כ עוד בזה לקמן (עשין ע"ו) עייש"ה. ועל דרך זו מתפרש ג"כ מה שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ"ב ע"א) וישקלו את שכרי שלשים כסף אמר עולא אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח וכו' עיי"ש. והרמ"ע ז"ל בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ג פכ"א) נדחק בקצתן ורצה לומר דמאי דלדידן אינו נמנה אלא במצוה אחת לדידהו נמנה בשתים עיי"ש. הוא תמוה דמלבד דאין לזה יסוד ולא שורש וענף כלל אדרבה איפכא מוכרח. וכמו שביאר לנכון הרמב"ן ז"ל בסה"מ (סוף שורש י"ד) ובפירושו עה"ת (סדר וישלח) עיי"ש. ומההיא דפרק גיד הנשה שם גופא ע"כ מוכרח כן. דהרי בברייתא דפרק ארבע מיתות לא קתני בבני נח אלא שבע מצות. והתם קאמר עולא שקבלו עליהם שלשים מצות. ועכצ"ל דהיא היא. דלדידהו הנך שלשים אינם אלא שבע וכדברי הרמב"ן ז"ל שם. דלדידהו נאמרו כללות לא בפרטות עיי"ש. דאיפכא ע"כ ליכא למימר. כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. אבל אין צורך לדחוקיו כלל דחלקי מצוה נמי מצוה איקרו בדברי רז"ל בהרבה מקומות וכדכתיבנא. וגם מצוה שכפולה ומשולשת בקרא קראו לפעמים כל חדא מצות עשה בפ"ע כבההיא דמנחות שם אע"ג דבחשבון תרי"ג לכ"ע לא נמנית אלא באחת. ועל פי זה דברי הפסיקתות והמ"ר מתבארים בפשיטות בלא שום דוחק כלל. כמבואר לכל מעיין בפרשיות אלו. שאם נמנה כל המצות שבהן בלא שום גדר והגבלה נמצא החשבון מכוון אליבא דכ"ע. וכבר מצאתי להרש"ך ז"ל בהקדמתו לס' נתיב מצותיך שהקדימני בזה ולכן לא נאריך בזה יותר עיי"ש בדבריו. והוא אמת ויציב ונכון וישר בלא פקפוק:
ונמצא שכבר טרחו רז"ל לעמוד על חשבון המצות שבתורה גם כמו שהם. דהיינו כל לשון ציווי בלא שום גדר והגבלה כלל. אלא דמ"מ ממה שלא הזכירו מספרם הכללי בשום מקום מדברי רז"ל. מבואר שלא ירדו לחשבון זה אלא לצורך דרש ואגדה בלבד. והעיקר בזה אינו אלא מנין תרי"ג מצות שנמנו ע"פ חוקים קבועים וגדרים ידועים. מצות שלימות שכל אחת כוללת כל חלקיה פרטיה ודקדוקיה. וכבר אמרו (שמות רבה פל"ב) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה אדם הראשון צויתי אותו מצוה אחת וכו' אלו שהם עושים ומקיימין תרי"ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים אינו דין שיהיו חיים וכו' עיי"ש. מבואר בהדיא מדבריהם אלו דחשבון תרי"ג מצות היינו מצות כלליות שנכללו בכל אחת מהן כללים ופרטים ודקדוקים. ואולי יתכן לומר דכללים היינו מצות שכוללות כל התורה. ומצוה כזאת אינה נמנית בחשבון תרי"ג. כמו שביאר הראב"ע ז"ל (יסוד מורא שער שני). ואחריו הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש רביעי) עיי"ש. והפרטים לשיטת הבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם אפשר לומר בפשיטות דהיינו אותן הפרטים שפרטן הכתוב בכלל מצוה אחרת כאחת. שלשיטתן אין הפרטים נמנים בפ"ע. וכל הפרטים כולן אין עולין אלא בחשבון מצוה אחת. ולשיטת רבינו הגאון והרמב"ן ז"ל והסמ"ג שכל פרט ופרט נמנה בפ"ע במנין תרי"ג איכא למימר דפרטים היינו חלקי מצוה כארבעה מינים שבלולב שאע"פ שכל מין ומין מארבעה אלו כתוב בקרא בפ"ע מ"מ מצוה אחת הם. וכן ארבע פרשיות של תפילין ושתים שבמזוזה וארבע ציצית וכל כיו"ב. שאינן נמנין אלא אחת אחת. והדקדוקים הם דקדוקי ודיני ותנאי כל מצוה ומצוה שבתורה כדרך שביאר הרמב"ם ז"ל (בשורש שביעי) עיי"ש ובמה שנבאר בזה לקמן. ועכ"פ הדבר מבואר נגלה ואין צריך שום ראי' לזה דמנין תרי"ג מצות שבתורה לא יתכן כלל בלא צמצום ע"פ חוקים קבועים וגדרים והגבלות ידועים. אשר רק על פיהם מתברר איזו מצוה נכנסת בחשבון תרי"ג ועל איזה ענין חשובה מצוה שלמה ומיוחדת בפ"ע עד שלא יעלה מספר כל המצות שבתורה אלא מצומצם בחשבון תרי"ג לא פחות ולא יותר. אבל רז"ל כדרכם לשנות לתלמידיהם בדרך קצרה לא מסרו לנו הגדרים הללו אשר אצל המעתיק סה"מ להרמב"ם ז"ל נקראו שרשים. והכוונה נראה לומר שהחוקים והגדרים שנתבארו בשרשים אלו באו לברר שורש כל מצוה ומצוה שבתורה. משום דרק שורש של כל מצוה הוא שנמנה בחשבון תרי"ג. ולא הנספחים ונטפלים לה חלקיה ודקדוקיה ופרטיה. אבל לדעתי אין מושג זה מספיק כלל לענין זה. ובפרט לשיטת הרמב"ם ז"ל עצמו דכל הנפרטים כאחת באזהרה אחת. כמו אתנן זונה ומחיר כלב. הקטרת שאור ודבש. מצרי ואדומי עמוני ומואבי בקהל וכל כיו"ב. אין נמנין במנין תרי"ג אלא אחת אחת. רק משום שבאזהרה אחת כתובים בקרא. אע"פ שע"פ שרשיהם ראוי למנותם כל אחד בפ"ע במנין תרי"ג. ולעומת זה יש כמה מצות אשר משורש ועיקר אחד הן ואעפ"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל נמנות כל אחת ואחת בפ"ע. כמו יבום וחליצה. פדיון ועריפת פטר חמור. יעוד אמה העברי' ופדיונה וכיו"ב דלהרמב"ם וסייעתו ז"ל נמנין שתים שתים. ועוד יותר מכל זה גם כל עשה ול"ת שבמצוה אחת שאע"פ שאין להן אלא שורש אחד ממש מ"מ נמנין שתים לדעת הרמב"ם גופי' כמו לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן יש ג"כ כמה מצות אשר אע"פ שיש להן שורש ועיקר מיוחד לעצמן. מ"מ אינן נכנסות במנין תרי"ג. כמו מצות שאינן נוהגות לדורות עולם. דאע"פ שנהגו הרבה דורות אחר זמן מתן תורה. מ"מ אינן נמנות בחשבון תרי"ג כמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש שלשי) עיי"ש. וא"כ אין הוראת שורש מספיק לכלול בשם זה כל הענינים שבשרשי הרמב"ם ז"ל. ויותר היה נכון לכנותם בשם גדרים:
ועכ"פ בדברי רז"ל לא מצינו שום גדר מבואר למצות שנמנו במנין תרי"ג. ובעקבותיהם הלכו גם כן רבותינו הגאונים ז"ל. שהם התחילו לפרוט בפרטות כל המצות שנכנסו בכלל המספר המצומצם תרי"ג. ולא ראו צורך בדבר לבאר לנו הגדרים אשר על פיהם בררו אלו המצות המנויות אצלם במנין תרי"ג והניחו מצות אחרות הרבה שלא מנו אותן. שלפי רוב גדולתם בכל מקצועות התורה היו הגדרים הללו אצלם כדבר ידוע ומובן מאיליו לכל חכם ומתבונן. וכמושכלות ראשונות שאין נחוץ לדבר בם. ולזאת לא הטריחו עצמם אלא במספר ובסדור המצות עצמן בפרטן. ולא חששו להודיע טעמם מדוע מנו רק את אלו והשמיטו הרבה מצות אחרות זולתן. אשר לפי הנראה לנו לכאורה גם הן ראויות להמנות בכלל מספר תרי"ג. אבל ברבות הימים נולד מסיבה זו ערבוב ובלבול רב. כי לפי שהיו הדברים סתומים כהילכתא בלא טעמא נקל היה לפול טעיות בדברים כאלו אשר יד רבים היתה ממשמשת בהן. והרבה מגדולי הראשונים ז"ל עסקו במספר המצות. וכל אחד מנאן לפי דעתו ושיטתו. ואח"כ באו הסופרים המעתיקים וערבבו מזה לתוך זה. שהיה נראה להם כתקון. ומעומק המושג וקוצר המשיג לא ירדו לסוף דעת המחבר ולא הבינו כי בתקונם זה הם מביאים רק בלבול וערבוב בדברים אשר לפניהם. כי בכך הם הורסים וסותרים שיטת המחבר. כאשר ידוע כי בענין זה הדברים קשורים ואחוזים זה בזה. ומזה נולדו הדברים הסותרים זא"ז שבמנין המצות להבה"ג. וכמו שביארנו בזה בפנים במנין העונשין ובפתיחת הפרשיות עיי"ש. ובשאר מקומות:
סימן ו
שרשי הרמב"ם ז"ל.
הראשון אשר החל לבאר ולכתוב על הספר הגדרים או השרשים אשר על פיהם ראוי למנות מספר תרי"ג מצות. כפי הנודע ומפורסם לכל הוא הרמב"ם ז"ל בשרשיו הידועים אשר הקדים לסה"מ שלו. וגם הוא ז"ל לא נכנס לזה רק משום ששרשים אלו הם ככלי נשק בידו ללחום מלחמתו נגד הבה"ג וסייעתו ז"ל. בכדי להראות טעותם ובלבוליהם לפי דעתו. ומשום ששיטת הבה"ג היתה מוחזקת ומפורסמת פרסום רב ושגורה בפי הכל. ולכן כדי לסתור שיטתם זו הוכרח ללחום בה מלחמת תנופה. ושרשים אלו היו אצלו ככלי מפץ וכשילי ברזל אשר יספיקו לנפץ ולהכות רסיסים מבצר עוזם. אבל לדעתי לא נתעורר הרמב"ם ז"ל לזה רק ע"פ הראב"ע ז"ל שכבר הקדימו במלאכה זו בספרו יסוד מורא שיצא שם ברוח בקורת עזה נגד הבה"ג וסייעתו ז"ל בענין זה. והוא כנראה היה הראשון אשר החל לשום גבול ולגדור גדרים ולהניח יסודות קבועים וקיימים למצות שראוי להכניסן כמצות בפ"ע במנין תרי"ג. והרמב"ם ז"ל בא אחריו והשלים את דבריו. ובררם וזקקם והעריכם במשטר וסדר נכון כדרכו ז"ל. וכבר ידועים דברי הרמב"ם ז"ל לבנו הר"א ז"ל באגרתו אליו שהראב"ע ז"ל העיר אותו על ענינים הרבה. ובלתי ספק שגם השרשים הם אחד מהענינים הללו. כאשר יתברר לכל המעריך ומשוה דברי שניהם זה לעומת זה:
כאשר נראה במה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש שלישי) שאין למנות המצות שאינן נוהגות לדורות. וע"פ שורש זה השיג על הבה"ג שמנה במנין הפרשיות ברכות וקללות שנצטוו בהר גריזים והר עיבל. ובנין מזבח שנצטוו לבנות בבואם אל ארץ כנען. ופרשת מלואים. וכתב שם וז"ל ואני נפלא מזה למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו וכו'. וכן ימנה ג"כ בכלל מ"ע אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס. ואמרו קח צנצנת אחת וכו' עיי"ש בכל דבריו. והן הן דברי הראב"ע ז"ל (שם שער שני) שכתב וז"ל ויש מצות רבות עברו ומה צורך לספרם בשש מאות כמו אגודת אזוב וכו'. איש אל יותר ממנו (כצ"ל עיי"ש) וכו' והברכה והקללה ומזבח בהר עיבל וכו' ושבעת ימי המלואים וכו'. ודבר נחש הנחושת. וככה מצות אחרות וכו' וצנצנת המן וכו' עכ"ל עיי"ש. אף כי יש בדבריו שם דברים תמוהים שחשב שם בכלל המצות שכבר עברו גם כמה מצות שבאמת הן נוהגות לדורות. כמו שלוח טמאים ויד ויתד במחנה וערי מקלט ומלחמה עם עמלק עיי"ש. וכל אלו אליבא דכ"ע נוהגות לדורות. ודברי המפרש שם בשלוח טמאים אין בהם ממש עיי"ש:
וכן מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש רביעי) שאין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה. וכתב שם ומזה השורש ג"כ אמרו ומלתם את ערלת לבבכם וכו'. וכן וערפכם לא תקשו עוד וכו' עיי"ש. ומזה השיג שם על הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו מצות אלו. הן הן דברי הראב"ע ז"ל שם שכתב וז"ל ואם נספור העקרים והכללים אין המצות עשויות שש מאות ושלש עשרה וכו' יש כלל גבוה כמו לשמור את כל מצות ה'. כולל עשה ול"ת. ועבדתם את ה' אלקיכם כולל כל מ"ע שהן בלב ובפה ובמעשה וכו'. ובכלל האזהרות ומלתם את ערלת לבבכם בכלל מ"ע. וערפכם לא תקשו עוד בכלל ל"ת. ושאלתי גדולי הדור מה פירושם. ותשובתם לדחות בקנה רצוץ כחוקם עם תלמידיהם וכו' עיי"ש בדבריו. והוסיף בזה עוד לקמן (שם שער שביעי). וכתב בתוך דבריו וז"ל וזה פירוש ומלתם את ערלת לבבכם וכו'. והנה המצוה כוללת היא שתענו מפני השם ותכנעו כאשר ייסר אתכם ותבינו האמת שתסירו ערלת לבבכם ולא תכבדו לבבכם כמעשה פרעה וכו'. וקשי עורף משל באדם יקשה ערפו וכו' עיי"ש בדבריו:
וגם מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש חמישי) שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפ"ע. כבר הקדימו הראב"ע שם וכתב וז"ל ויש בעלי אזהרות שהכניסו במצות לאוין שפירושם טעם. כמו ולא יסורו לבבו. ולא ישוב את העם. ולא יזח החשן (כצ"ל עיי"ש) וכו' עכ"ל עיי"ש. ואע"ג דבלא יזח דבריו תמוהים דודאי לא גרע לאו דלא יזח מלאו דלא יסורו ממנו שהביא הוא גופי' שם מדברי רז"ל דלאו גמור הוא ולוקין עליו עיי"ש. וזה ממה שאמרו ביומא (פרק בא לו ע"ב ע"א) המסיר בדי הארון לוקה דכתיב לא יסורו. ושם אמרו כן גם במזיח החושן מעל האפוד דלוקה מדכתיב ולא יזח החושן עיי"ש. וכן מבואר בפרק בתרא דמכות (כ"ב ע"א) עיי"ש. ועכ"פ מבואר דגם שורש זה כבר מבואר בדברי הראב"ע ז"ל שם:
וכן מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש שמיני) שאין ראוי למנות שלילות החיוב עם האזהרה עיי"ש בדבריו. הוא מבואר בדברי הראב"ע ז"ל שם שכתב וז"ל ויש שהכניסו במצות מה שהוא רשות כמו לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי. והנה לכלב תשליכון אותו. כי הטעם דבק עם ואנשי קדש תהיון לי. והנה בשר שנטרף אינו למאכלך רק לכלב השומר צאנך תשליכנו וכו'. ולולא הקבלה היה נראה ככה לעולם בהם תעבודו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה להשיג בזה על הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו במנין העשין עשה דלגר אשר בשעריך. ובאזהרות אתה הנחלת להר"ש הגדול ז"ל מנה ג"כ עשה דמכור לנכרי ועשה דלכלב תשליכון אותו. ועל זה השיב הראב"ע ז"ל דכל אלו הן רשות שלא באו אלא לשלילה. שלא תאמר דאסורים בהנאה כמו באכילה. ויהיה אסור ליתן נבלה לגר תושב ולמכרה לנכרי. ולהשליך הטרפה לכלבו השומר צאנו שפרנסתו מוטלת עליו ונהנה בכך. אבל אין בכל אלו שום מצוה לעשות ואין למנותן במנין המצות. וזהו שכתב עוד שלולא הקבלה היה נראה לומר ככה גם בלעולם בהם תעבודו. כלומר דלולא דקיי"ל כר"ע דאמר (רפ"ק דסוטה ג' ע"א) לעולם בהם תעבודו חובה. היה נראה יותר לומר כדס"ל התם לרבי ישמעאל דלעולם בהם תעבודו רשות. דאינו אלא שלילה שלא תאמר דאסור לעבוד בו כדאמרינן התם בגמרא עיי"ש. כן פשוט בכוונת הראב"ע ז"ל שם. והמפרש שם לא דבר נכונה עיי"ש. ובעיקר הדבר לענין לגר אשר בשערך תתננה כבר ביארנו בפנים (עשין פ"ג) עיי"ש. ולענין לכלב תשליכון אותו אף דבמכילתא משפטים. והובא גם בפירש"י שם. משמע דמצוה הוא. וכן נראה מפירש"י (פ"ב דפסחים כ"ב ע"א) עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרשב"ץ ז"ל (במגן אבות. פ"ב דאבות) עיי"ש. מ"מ מדברי כל שאר הראשונים ז"ל נראה מבואר דס"ל דאינו אלא רשות. ולזאת לא מנאוה במנין המצות. וגם הרשב"ץ ז"ל גופי' לא מנאה במנין העשין שלו. נראה שחזר בו ממש"כ במגן אבות שם. והכי משמע בפרק בתרא דשבת (קנ"ה ע"ב) ובחולין (פרק אלו טרפות נ"ג ע"ב ובפרק גיד הנשה (חולין צ"ד ע"ב)) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ומ"מ אנו רואים שגם בשורש זה כבר קדמו הראב"ע להרמב"ם ז"ל:
וכן מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש תשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם או המצווה בהם. כבר הקדימו הראב"ע ז"ל שם שכתב וז"ל ויש שסופרים מצוה אחת שבאה בשני לשונות והטעם אחד עיי"ש. כלומר שהם מונים מצוה אחת שני פעמים לפי שנאמרה ונשנית בתורה בלשונות שונים אע"פ שפירושם וענינם אחד הוא. ואין לעשות כן לפי שאין לנו למנות מספר העשין או הלאוין שבתורה אלא הדברים שנצטוינו בהם או שהוזהרנו מהם. וגם מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בראש שורש זה וז"ל דע שכל מצות התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים בדעות ובפעולות ובמדות ובדבור. וזה שהוא צוה להאמין יחוד השם ואהבתו ויראתו וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. הן הן דברי הראב"ע ז"ל (שם שער שביעי) וכמעט בלשונו ממש שכתב שם וז"ל והנה כל מצות ה' על שלשה דרכים האחד באמונת הלב. והשני בפה. והשלישי במעשה וכו'. ומצות הלב תחלתם אנכי ה' אלקיך. שיאמין בכל לבו וכו'. והנה היא מצות עשה. וככה ואהבת את ה' אלקיך ולדבקה בו וכו'. ול"ת לא יהיה לך אלהים אחרים באמונת הלב וכו'. וככה שמע ישראל ה"א ה' אחד וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. אלא שהוא ז"ל דקדק יותר ושלשה אלו חלקן לארבעה. ועי' ג"כ מה שכתבנו בזה עוד בפנים עשין ג' ד' עיי"ש היטב:
וגם השורש השני של הרמב"ם ז"ל שאין ראוי למנות כל מה שלמדין באחת מן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי עיי"ש בדבריו. והרמב"ן ז"ל צווח עליו ככרוכיא ודחהו בשתי ידים עיי"ש. כבר רמז עליו הראב"ע ז"ל (שם שער ששי) עייש"ה. אלא שהראב"ע ז"ל נזהר בדבריו כדרכו בכל כיו"ב. ולא ביאר דבריו בפירוש כהרמב"ם ז"ל שם. אבל המתבונן בדבריו שם היטב יראה כי דבריו הם דברים אחדים עם דברי הרמב"ם שם. וזו כל עיקר כוונתו בכל השער ההוא. וגם דברי הרמב"ם ז"ל שם אם שנראין כמבוארים ומפורשים כמו שהבינם הרמב"ן ז"ל כמשמען. מ"מ שקלו וטרו האחרונים ז"ל לצדד בכוונתו ולפרשם בדרך אחר בענין שיסורו מעליו כל תלונות הרמב"ן ושאר ראשונים ז"ל והדברים עתיקין ואין להאריך בזה כאן:
ואולם תחת אשר הראב"ע ז"ל. אע"פ שלפי עדותו של הרמב"ם ז"ל. באגרתו לבנו הר"א ז"ל. לא היה מתפחד משום אדם ולא נשא פנים לשום בריה. בכל זאת לא שמענו בזה בספרו שם ממנו רק קול תלונה חרישית נגד הראשונים ז"ל מוני המצות. הרים הרמב"ם ז"ל בשרשיו קול אדיר וחזק לפוצץ הררי אל ולשבר ארזי לבנון אדירי התורה. ונשען על שרשיו אשר השריש בתעצומות עוזו בא להרוס כל מבצרי גדולי עולם רבותינו הגאונים ז"ל הבה"ג וההולכים בעקבותיו במנין המצות עד היסוד. אבל כבוד מלכים חקור דבר. כי אחריו בא בראשונה הרב הגדול רבי דניאל הבבלי ז"ל והשיב הרבה תשובות נצחות נכוחות על דברי הרמב"ם ז"ל ואף כי נצב נגדו הר"א מיימון ז"ל בנו בספרו מעשה נסים לגונן ולהציל דברי אביו הרמב"ם ז"ל בכל כחו. בכל זאת לא בכל מקום קלע אל המטרה. וברוב המקומות לא הועילו דבריו להזיז השגות הר"ד הבבלי ז"ל ממקומן אף כחוט השערה. כמו שנתבאר אצלנו בפנים בהרבה מקומות. (עי' עשין מ"ז ע"ו ושאר מקומות). ואחריו נגש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אל מקום המערכה. וכדרכו ז"ל מאז מעולם להיות מלאך מליץ יושר בעד רבותינו הראשונים ז"ל. עמד גם כאן ברב תעצומות עוזו בזרוע נטויה כחומת ברזל להגן על הבה"ג ז"ל. והשיב על כל השגות הרמב"ם ז"ל עליו. ואף אמנם כי לא בכל מקום מצא לו עזר ותרופה כדי להעלות ארוכה ותשובה מספקת לבנות הנהרסות בדברי הבה"ג ז"ל ע"פ שרשי הרמב"ם ז"ל. בכל זאת לא נמנע בענות צדקו מלהליץ בעד כבוד רבותינו הראשונים ז"ל בכל אשר לאל ידו. כדי להשקיט הסער ולהסיר החרפה והגדופים אשר נשא עליהם הרמב"ם ז"ל בשצף קצפו. כאשר ראה כי אורייתא מרתחא בי' יתר על המדה. וכרב גדלו הראה לדעת כי עכ"פ לא כהצעקה הבאה עליהם עשו. וכי יש ויש שורש וטעם לדבריהם ז"ל. אם כי בעיקר הדבר הכריע הוא ז"ל עצמו את הכף לצד הרמב"ם ז"ל. בכל מקום אשר ראה כי האמת לימינו עומדת. אף אם ראיותיו אינם מכריעות. וכאשר קבל על עצמו מראש. כמש"כ בהקדמתו וז"ל והנני עם חפצי וחשקי להיות לראשונים תלמיד. לקיים דבריהם ולהעמיד. לעשות אותם לצווארי רביד. ועל ידי צמיד. לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך כאשר לא יכילו רעיוני. אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים לתורה. כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים. עכ"ל הזהב. כן קיים וכן עשה בכל ספרו זה כבשאר ספריו. כאשר יראה כל המתבונן בדבריו ברוח משפט ואהבת אמת בלא משא פנים ומשפט קדום. אבל לא כן עשו האחרונים ז"ל נושאי כלי הרמב"ם ז"ל. כי בכל דבריהם וטענותיהם הראו את עצמם באמת רק כנושאי כלי הרמב"ם ז"ל. ולא ידעו ולא אבו ללכת רק באורח אשר התוה לפניהם הוא ז"ל בלבד. וכל אורח ומסילה אחרת היו לפניהם דרך עקש וזר. אף אם היא דרך אשר כבשוה מאז מעולם גדולי עולם. וגם הרשו לעצמם לדבר דברים בוטים כמתלהמים נגד רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. כאילו היה אנוש כערכם. אף כי לא חרשו בעגלתו ולא הטריחו עצמם למצא חידתו. לא עמדו בסודו. ולא יכלו להביט אל קרני הודו. כאשר ביארנו די באר בכמה מקומות בפנים. ויותר מהמה אשר מצאנו יותר נכון לעבור עליהם בשתיקה. יען כי לא ראינו הדברים כדאי לדבר בם. ודי בזה: