אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין עשה › מצוה יג

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה · מצוה יג

מצוה יא

ומורא למקדש תקים. היא מצות מורא מקדש דנפקא לן מדכתיב (בפרשת קדושים) ומקדשי תיראו. ולכאורה לשון רבינו הגאון ז"ל בזה צ"ע. דמשמע לכאורה דבא לומר דאין מצות מורא אלא למקדש אשר תקים דהיינו כשנזכה במהרה מן השמים להקימו ולבנותו על תלו. ולא כשהוא עתה בחרבנו. וזה תמוה דהרי בהדיא שנינו בספרא (פ' קדושים פרק ז') ומייתי לה בגמרא פ"ק דיבמות (ו' ע"ב) אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם עיי"ש. ובפסיקתא זוטרתא (פ' קדושים) מוסיף בה וכתב וכן הוא אומר והשמותי את מקדשיכם (ויקרא כ"ו) אע"פ ששממו קדושתם עליהם עיי"ש. והך דרשא משנה ערוכה היא בפרק בתרא דמגילה (כ"ת ע"א) דקתני והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין עיי"ש. אלא דשם לא מיירי בקדושת מקדש אלא בקדושת בית הכנסת עיי"ש. אבל יש ללמוד מזה דכ"ש לענין קדושת המקדש. דעיקר קרא במקדש הוא דמיירי. אלא דבספרא (פ' בחוקותי פ"ו) דריש מדלא כתיב מקדש או מקדשי. וכתיב מקדשיכם לרבות בתי כנסיות וב"מ עיי"ש. ומשום זה דריש מיני' (במתניתין דמגילה שם) גם לקדושת ביהכ"נ. אבל ודאי עיקר קרא בקדושת המקדש מיירי. וכמש"כ בפסיקתא זוטרתא שם. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ז) עיי"ש. ואולי אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דהנך דרשות אינן אלא למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ומהכא הוא דנפקא לי' הכי. אבל למ"ד לא קידשה לעתיד אין מצות מורא מקדש נוהגת אלא בזמן שבהמ"ק קיים דוקא ולא בחורבנו. וכך העלה הר"ב טורי אבן במגילה שם עיי"ש. וס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות שם וסייעתו דאפי' בקדושת המקדש וירושלים קיי"ל דלא קדשה לעתיד לבוא עיי"ש. ולזה שפיר דקדק הגאון כאן במש"כ ומורא למקדש תקים. אלא דאכתי צ"ע בלשון הגאון מהמבואר בסוגיא דר"ה (פרק בתרא דף ל' סוף ע"א) וכן הוא בסוכה פרק לולב הגזול (סוכה דף מ"א סוף ע"א). כמו שהכריחו רש"י ותוס' שם. דמקדש דלעתיד לא יהי' בנוי בידי אדם. אלא יגלה ויבא מן השמים בנוי ומשוכלל. שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך עיי"ש. וכן הכריחו התוס' בשבועות (ט"ו ע"ב) בד"ה אין בנין וכו'. וכתבו שכן מפורש במדרש תנחומא עיי"ש. וכן כתבו בתוס' הרא"ש ובחי' הריטב"א שם עיי"ש. וכן בסוכה שם כתב בחי' הריטב"א ז"ל דאין לנו לפרש בזה אלא כפירש"י עיי"ש. ולפנינו ליתא הכי בתנחומא. אבל עכ"פ מוכרח כן מסוגיא דר"ה ודסוכה שם. וא"כ קשה לשון הגאון שכתב ומורא למקדש תקים. שהרי לא נקים עוד מקדש אלא יגלה ויבא לנו בנוי ומשוכלל מן השמים. ועכצ"ל דלרבינו הגאון ז"ל לא ס"ל בזה כדעת רש"י וסייעתו ז"ל. אלא גם ביהמ"ק דלעתיד יבנה ע"י בני אדם כמקדש ראשון ושני. וא"כ צ"ע מסוגיא דר"ה שם וסוכה שם:

והנה עיקר הוכתת הראשונים ז"ל שהבאתי היינו מדתנן התם התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור. ואמרינן עלה בגמרא. מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרת וכו' ולא ידעי כו' השתא דאיכא עומר עומר מתיר. ופריך תו דמיבני אימת וכו'. לא נצרכא דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה אי נמי דאיבני בליליא עיי"ש. ועל זה הקשה רש"י היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר ביו"ט ודאיבני בליליא. והא קיי"ל במס' שבועות דאין בנין ביהמ"ק לא ביו"ט ולא בלילה. ותי' הני מילי בנין בידי אדם. אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך עכ"ל עיי"ש. ובסוכה שם בתוס' ד"ה אי נמי וכו' כתבו ז"ל וי"מ דמיירי בערב יו"ט סמוך לשקיעת החמה ולא יכלו לבקר ביו"ט מהיכן יקצרו את העומר וכו' דאי סמוך לשקיה"ח דחמיסר קאמר שהוא יו"ט. הא אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט וכו' ולאו פירכא היא. דתקשה לן הא דקאמרינן לא צריכא דאיבני בליליא הא נמי אמרינן התם דאין בנין ביהמ"ק בלילה וכו'. אלא ע"כ צריך לחלק כמו שפי' בקונטרס דה"מ בנין הבנוי בידי אדם וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה דברי הנך יש מפרשים שהביאו התוס' ודאי תמוהים מאוד וכמש"כ התוס'. דמה הועילו בזה כיון דאכתי אידך קושיא שהקשה רש"י מדאין בנין ביהמ"ק בלילה במקומה עומדת. וע"כ נצטרך לדברי רש"י וממילא גם מהא לק"מ. ועי' מש"כ בזה מהר"ם ב"ח ביום תרועה שם ודבריו דחוקים ואין מספיקים כלל עיי"ש. וראיתי לקצת אחרונים ז"ל שחידשו בזה לומר דכיון דהא דאין בנין ביהמ"ק בלילה גמרינן לה (בפ"ב דשבועות שם) מקרא דכתיב וביום הקים את המשכן. ביום מקימו בלילה אינו מקימו עיי"ש. א"כ אין לנו אלא משכן ולא כלי המשכן. דכלי המשכן אינם בכלל משכן. כדאשכחן בהדיא בקרא בכל מקום דכתיב את המשכן ואת כל כליו. וא"כ כלי המשכן מותר לעשותם אפי' בלילה. וא"כ גם מזבח שהוא בכלל כלים. כנראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות בית הבחירה ה"ו) שכתב ועושין במקדש כלים מזבח לעולה ושאר קרבנות וכו' עיי"ש. מותר לעשותו בלילה. וא"כ לפמש"כ התוס' בסוכה שם ד"ה דאשתקד דהקרבת קרבנות צבור לא תליא אלא במזבח בלבד אע"פ שאין בית לר"י עיי"ש. א"כ י"ל דריב"ז כר"י ס"ל. ומאי דקאמר דאיבני בלילה היינו המזבח בלבד. וא"כ אין אנו צריכין לפירש"י. דגם אם ביהמ"ק דלעתיד יבנה ע"י בני אדם לק"מ עכת"ד. ולפ"ז גם דברי רבינו הגאון כאן ניחא:

אלא דלפ"ז כיון דקיי"ל כתקנת ריב"ז א"כ ע"כ יהי' מוכרת מזה דקיי"ל נמי כר"י דמקריבין אע"פ שאין בית. והיינו משום דעכ"פ בקדושת המקדש אמרינן קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. וא"כ נמצא דדברי רבינו הגאון ז"ל כאן תמוהים. דהרי לפי מה שהכרתנו לעיל ע"כ ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל דאפי' בקדושת מחיצות מקדש וירושלים קיי"ל דלא קידשה לעתיד לבא. ונמצאו דבריו מיני' ובי' סתרי אהדדי. מיהו לזה הי' אפשר לומר דס"ל כדעת הנך יש מפרשים שהביאו התוס' שם דמאי דקאמר דאיבני סמוך לשקיה"ח לאידך שינויא. היינו בערב יו"ט. ולא גרסי דאיבני בחמיסר ובגירסא שלפנינו בסוכה שם. וא"כ י"ל דלמאי דקיי"ל לא קידשה לעתיד לבא נקטינן כהך שינויא דאיבני סמוך לשקיה"ח ושפיר משכחת לה שיש בהמ"ק. גם י"ל בפשיטות דס"ל כאוקימתא דרנב"י דריב"ז כר"י ס"ל ומאי התקין דרש והתקין. וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים. אלא דעיקר הדבר לענ"ד מעיקרא ליתא. והנה מה שהביאו ראי' מלשון הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות ביהב"ח) דמזבח החיצון בכלל כלים הוא ולא בכלל בנין. אשתמיטתייהו משנה ערוכה (בפי"ז דכלים מ"י) ומייתינן לה בגמרא בכמה דוכתי דתנן התם רמ"א כל אמות שהיו במקדש בינונית חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד. רבי יהודה אומר אמת בנין ששה טפחים ושל כלים חמשה. ופירש הרע"ב דאמת בנין היינו חומת הבית ומזבח העולה עיי"ש. וכן הוא בגמרא בסוגיא דמנחות (צ"ז ע"ב) ובשאר דוכתי עיי"ש. הרי דאין מזבח העולה דהיינו מזבח החיצין בכלל כלים אלא בכלל בנין. וכן בסוגיא דחולין (ר"פ כיסוי הדם) קרי למזבח העולה בנין. דקאמר היכי ליעביד ליתיב וליבטלי' קמוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל עיי"ש. ובמזבח מיירי התם. ובאמת אין צריך ראי' לזה. דפשיטא דמזבח של שלמה שהי' כ"ח על כ"ח אמות גובה עשרה של אבנים וסיד. וכ"ש מזבח של בית שני שהי' ל"ב על ל"ב אמות. בנין גמור הוא ולא כלי. אלא דמזבח הנחושת של משה שהי' חמש על חמש ודאי כלי הי' ולא בנין. ומשנה ערוכה היא סוף חגיגה. דתנן התם כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת עיי"ש. וכן אמרינן בהדיא בזבחים (ס' ע"א) דנין כלי מכלי (דהיינו מזבח החיצון של נחושת ממזבח הזהב). ואין דנין כלי מבנין. דהיינו מזבח הנחושת של משה דהו"ל כלי ממזבח של אבנים דיחזקאל דהיינו מזבח של בית שני. עיי"ש. הרי בהדיא דמזבח של משה כלי הוא ומזבח דבית שני בכלל בנין הוא. ועי' שם לעיל (נ"ט ע"א) ובתוס' שם ד"ה פנוי מכלים עיי"ש. ולפ"ז ודאי צ"ע לכאורה בלשון הרמב"ם ז"ל שם (בפ"א מהלכות בית הבחירה) שכתב ועושין במקדש כלים מזבח לעולה ושאר הקרבנות וכו'. והרי הדבר מבואר כדכתיבנא דמזבח של בית עולמים לאו בכלל כלים הוא אלא בכלל בנין. והנה בנוסחת הרמב"ם כת"י ישן שנדפס מקרוב ליתא כלל לשון זה בדברי הרמב"ם עיי"ש. אבל גם לפי הנוסחא שלפנינו נראה דלק"מ. דמש"כ הרמב"ם ועושין למקדש כלים לא קאי אדלקמי'. ומש"כ אח"כ מזבח לעולה וכו'. לא לפרושי כלים שהזכיר תחלה קאתי. דכלים רבים היו במקדש זולת הנך דחשיב ואזיל הרמב"ם שם. אלא כללא כייל הרמב"ם וכתב שעושין במקדש כלים. ומילתא באנפי נפשי' הוא. ולא נחית השתא לפרושי כל הנך כלים בפרטות. אלא סתומי סתים וכתב כלים סתם. דהיינו כל הכלים הצריכין לעבודת המקדש. ואח"כ כתב מילתא באנפי נפשה מזבח לעולה וכו'. כלומר שעושין ג"כ מזבח לעולה ושאר הקרבנות וכו' והולך ומונה עיקר הדברים שהכלים צריכים להם. דהיינו מזבח העולה ומזבח הקטורת והשולחן והמנורה שבכולם כתיב כלים. כדכתיב בקרא את המשכן ואת כל כליו את השולחן ואת כל כליו את המנורה ואת כל כליה את מזבח העולה ואת כל כליו. כמבואר בפרשת ויקהל ופקודי ושאר מקראות. ודברי הרמב"ם הם על דרך לשון הכתוב ואין להאריך והוא פשוט:

ועב"פ מבואר דמזבח של בית עולמים פשיטא דלאו בכלל כלי הוא. וגם מבואר בפירש"י (מלכים א' ח' ס"ד) ובדה"י (ב' ז' ז') שהי' מחובר לקרקע. וכמש"כ בתוס' יו"ט (פי"ז דכלים) שהי' מחובר לקרקע בסיד כדרך שאר בנין עיי"ש. ואפי' ע"ג כיפין ומחילות הי' אסור לבנותו. דדרשינן מזבח אדמה שיהא מחובר לאדמה. וכיון דהו"ל בכלל בנין. וקיי"ל דאם מזבח אבנים תעשה וגו' חובה הוא כדדרשינן במכילתא דבבית עולמים אסור בענין אחר. וכדפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכו' ביה"ב הי"ג) עיי"ש. א"כ הרי זה בכלל בנין בהמ"ק שאינו אלא ביום. ומיהו באמת לא היו צריכין ליכנס לפרצה דחוקה זו לומר דמזבח העולה בכלל כלי הוא כלל. דבלא"ה לפי דרכם הי' להם להביא ראי' יותר מפורשת דאין מזבח בכלל משכן. ואפילו בכלל כלי המשכן אינו כדכתיב (בפרשת פקודי) ומשחת את המשכן וגו' ואת כל כליו וגו' ומשחת את מזבח העולה וגו' ובפ' במדבר וקלעי החצר וגו' אשר על המשכן ועל המזבח וגו'. ובפ' נשא את המשכן וגו' ואת כל כליו ואת המזבח וגו'. וכיו"ב בשאר דוכתי טובא:

אבל נראה דאין מכל זה הכרע לומר דאין מזבח בכלל משכן לומר שיהיו רשאין לבנותו בלילה. ואדרבה ממקומו מוכרע להיפוך. דהרי לכאורה יקשה מאי דמייתי אביי ראי' לומר דאין בנין ביהמ"ק בלילה מקרא דוביום הקים את המשכן. אמאי הוצרך להביא מהך קרא המאוחר (בפרשת בהעלותך). טפי הו"ל להביא מקרא המוקדם (בפרשת נשא) דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו'. ועוד דהו"ל להביא מהקרא המוקדם הרבה יותר (והוא בפרשת פקודי) דכתיב ביום החודש וגו' תקים את המשכן וגו'. ומיניה הו"ל להביא ראי' ולמידרש ביום ולא בלילה. והך קרא עדיף טפי דכתיב בלשון ציווי. דמשמע ביום תקימהו ולא בלילה. ולזה נראה לומר ע"פ מאי דמבואר וידוע דזמנין אשכחן לשון משכן משתמש רק לשם פרטי. ליריעות שש תכלת וארגמן ותולעת שני. כדכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' והי' המשכן אחד. (פ' תרומה כ"ו א' ו') וכן בשאר מקומות. וזמנין אשכחן משכן שם כללי לכל המשכן כולו. כמו את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (תרומה כ"ה ט'). וכן בכל מקום דכתיב חצר המשכן פתח המשכן עבודת המשכן. פירושו כל המשכן כולו. והרבה כיו"ב. וגם אשכחן לשון משכן שכולל לא לבד את כל בנין המשכן כולו אלא גם כל אשר בו וכל השייך לו כארון ומזבחות וכיו"ב. כמו (בפרשת קרח) דכתיב ויאמרו ב"י וגו' הן גוענו וגו' כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע וגו' ויאמר ה' וגו' ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח ולא יהי' עוד קצף וגו'. הרי שתלונות ב"י הי' רק על המשכן ומ"מ יש בכללו גם כל משמרת הקודש וגם משמרת המזבח. וכן בפרשת מטות כתיב הלוים שומרי משמרת משכן ה'. וידוע ששמרו גם כל אשר במשכן וגם את המזבח. כמפורש (בפרשת קרח) דכתיב ושמרו משמרת כל האוהל לכל עבודת האוהל. ודרשינן בספרי מנה מהם גזברין ואמרכלין עיי"ש. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין כ') וז"ל שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה כו'. והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש וכו'. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפ"ע היא. וכבר ביארנו שזה הכלל כולל מינים הרבה שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דמקדש כולל גם המזבח וכל כלי המקדש. וא"כ ה"ה למשכן. והך קרא גופי' דועשו לי מקדש דמייתי הרמב"ם שם במשכן כתיב. ומיני' גמרינן (בפ"ב דשבועות ט"ז ע"ב) דמשכן איקרי מקדש עיי"ש. עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל בסה"מ וז"ל אמנם אמרו במזבח מזבח אדמה תעשה לי. שיחשב בזה שהיא מצוה בפ"ע חוץ ממצות מקדש. הענין בו כאשר אספר לך. פשטי' דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהי' מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מתובר בארץ ושלא יהא נעתק ומטולטל כמו שהי' במדבר והוא אמרם במכילתא דר"י בפי' זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה. וכאשר הי' הדבר כן הנה הצווי נוהג לדורות ויהי' מחלקי המקדש וכו' עכ"ל עיי"ש. ומדבריו אלו מבואר בהדיא כמשכ"ל. דאע"ג דמזבח של משה איננו בכלל מקדש ומשכן. ומצוה בפ"ע הוא. מ"מ מזבח של בית עולמים אינו אלא חלק מחלקי בנין המקדש מטעם זה ממש שכתבתי לעיל. ועכ"פ מבואר דמשכן ומקדש כולל גם כל כלי המשכן והמקדש. וגם המזבח החיצון בכללם. ואפי' להרמב"ן ז"ל שחולק שם לקמן (בעשין ל"ג) על הרמב"ם בזה עיי"ש. היינו דוקא לענין מנין המצות. ומשום דכתיב בכל חד מצוה בקרא בפ"ע. וגם אין מעכבין זא"ז לדעתו ז"ל. כמבואר בדבריו ז"ל שם עיי"ש. אבל ודאי בהא לא פליג דשם משכן סתמא במקום שאין הוכחה לאיפוך כולל גם כל השייך למשכן. והא דאמרינן (בפ"ב דשבת כ"ח ע"א) ועשית קרשים למשכן. משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויים משכן עיי"ש. אין זה ענין לכאן. דשם בעינן לאשכוחי שיהיו הקרשים גם בפ"ע קרויין משכן. ולזה קדחי לי' דליתא. דדוקא משכן דהיינו ירעות שש משזר. כפירש"י שם. הוא דקרוין משכן בפרט אפי' בפ"ע. ואין קרשים קרויין משכן בפרטות בפ"ע. אבל פשיטא דגם הקרשים בכלל משכן סתמא נינהו בדרך כלל לכל המשכן כולו. וכן מתבאר מדברי התוס' שם בד"ה ואין קרשים וכו' שכתבו וז"ל וקשה לר"י הא כתיב יהי' סרוח על צדי המשכן וגומר ואמר לקמן בהזורק לכסות אמה של קרשים. ואיכא למ"ד אמה של אדנים וי"ל וכו' עכ"ל עיי"ש. ולמה להו להביא ההיא דהזורק. הרי מקרא גופי' ג"כ מוכח שפיר דקרשים איקרו משכן. דהא על היריעות שש משזר קאי קרא ואמר דהאמה היתר של היריעות יהי' סרוח על צדי המשכן. וא"כ ע"כ לומר דעל הקרשים הוא דקאי. וקרי להו משכן. אלא ודאי דאע"ג דמוכח דהקרשים בדרך כלל. דהיינו כשהכתוב מדבר מהמשכן כולו. ג"כ בכלל משכן נינהו. מ"מ אנן בעינן שיהיו נקראים משכן גם בפרט. דהיינו היכא דמיירי קרא מקרשים לבד. ולזה הוכרחו להביא ההיא דהזורק דמבואר דלא מיירי קרא מהמשכן בכללו. אלא ממקום מיוחד של הקרשים דהיינו האמה של קרשים שנשאר בלתי מכוסה או אמה של אדנים. וא"כ מוכח שפיר דהקרשים עצמן גם היכא דלא מיירי אלא מקרשים בלבד. ג"כ מיקרו משכן:

הן אמת דלפ"ז יש לתמוה בההיא דאמרינן שם לעיל. מנ"ל דאין מטמא טומאת אהל אלא פשתן. אר"א גמר אהל אהל ממשכן. כתיב הכא כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן וכו'. ועל זה פריך אי מה להלן קרשים אף כאן קרשים. ועל זה משני אמר קרא ועשית קרשים למשכן כו'. ואין קרשים קרויים משכן עיי"ש. ומעתה כיון דמתבאר דבאמת קרשים בכלל משכן אלא דבעינן דגם מצד עצמן יהיו נקראים משכן. א"כ גם פשתן דגמרינן אהל אהל ע"כ בעינן דמצד עצמו יהא נקרא אהל ולא שיהא נקרא אהל רק בדרך כלל. והרי לפרש"י שם בד"ה משכן קרוי וכו'. וכן לדברי התוס' סוף ד"ה ויפרוש וכו'. עיקר הראי' דמשכן קרוי אהל אינו אלא מקרא דכתיב את משכן אהל מועד עיי"ש. והא מהתם אין לנו ראי' אלא שבדרך כלל כל המשכן כולו אשר בכללו גם יריעות שש משזר נקרא אהל. דהא פשיטא דלא מיקרי אהל מועד אלא כל הבנין של המשכן כולו. וא"כ היכי מייתי משם ראי' דיריעות שש משזר מצד עצמן שמן הפרטי ג"כ הוא אהל. ועוד דגם משכן דההוא קרא דמשכן אהל מועד. לא מיירי ביריעות שש משזר עצמן בפרט. אלא בכל המשכן כולו מיירי. וא"כ כל מאי דנקרא משכן אפי' רק דרך כלל ג"כ שמעינן מהתם דנקרא אהל. מיהו זה לא יקשה אלא לפירש"י ולתי' השני של התוס'. אבל לתירוצם הראשון דעיקר הראי' היא מקרא דויפרוש את האהל על המשכן. וכפשטי' דתלמודא. וכוונתם שם דע"כ מקרא קצר הוא. והו"ל כאילו כתיב ויפרוש את האהל ויפרוש על המשכן. כלומר פרש את האהל דהוא יריעות שש משזר. ופרש עליהן עוד אהל אחר מיריעות עזים. וכמבואר ביותר ביאור בחי' הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. א"כ לק"מ דודאי שם מיריעות שש משזר עצמן בפרטות מיירי ושפיר מייתי ראי'. וכן לשאר הפירושים בסוגיא שם שהביא בחי' שבת המיוחסים להר"ן ז"ל שם ניחא עייש"ה. אבל לפירש"י ותי' אחרון של התוס' צ"ע כעת:

וראיתי להרמב"ן ז"ל (בפיעה"ת ר"פ ויקהל) שכתב וז"ל אלה פקודי המשכן משכן העדות. אמר המשכן משכן העדות. בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה ובמעשה. אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות עכ"ל עיי"ש. וכן כתב שם לקמן (בפרשת פקודי) עה"פ ויביאו את המשכן וגו' וז"ל יריעות שש משזר הן ששמן משכן כמו שאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ואמר בהן וחברת את היריעות והי' המשכן אחד וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה מדבריו ז"ל דלעולם אין שם משכן בא בכתוב אלא דוקא על היריעות שש משזר ורק לשון משכן העדות הוא שכולל כל הבית בכללו. אבל זה ודאי לא יתכן. וכמשכ"ל דאשכחן בהרבה מקומות בכתוב משכן סתמא על כל המשכן כולו. וכבר ראיתי להרמב"ן ז"ל גופי' (בפרשת בהעלותך) על קרא דוביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות וגו'. שכתב שם וז"ל וטעם כסה הענן את המשכן לאהל העדות להגיד שלא הי' הענן מכסה אלא אהל העדות לא חצר המשכן עכ"ל עיי"ש. הרי דאי לאו קרא דלאהל העדות הוה משמע לשון משכן סתמא דקאי גם על חצר המשכן. ומבואר דלא מיבעיא שכולל כל המשכן דהיינו כל הבית בכללו. אלא כולל גם כן כל חצר המשכן. ובלא"ה הדבר פשוט ומבואר במקומות הרבה בכתוב דכל מקום שנאמר משכן סתם הוא כולל כל הבית והחצר בכללן. וכן כתב הראב"ע (ריש פרשת ויקהל) כי מלת המשכן כוללת הכל וגם כולל כל הכלים עיי"ש בדבריו. אבל כוונת הרמב"ן ז"ל שם (ריש פרשת ויקהל) הוא רק לומר דבמצות המשכן. דהיינו כשבא הכתוב לצוות על מלאכת המשכן. ובמעשה המשכן דהיינו כשבא הכתוב להגיד שכן וכן נעשה. אז יקרא הכתוב כל חלק וחלק של מעשה המשכן בשמו הפרטי. ולכן יריעות שש משזר הם הנקראים משכן. שזהו שמם הפרטי. וכמבואר מהראי' שהביא הרמב"ן ז"ל (בפרשת פקודי) שם. וזהו שכתב הרמב"ן שם (ר"פ ויקהל) כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה ובמעשה וכו'. דקדק ז"ל במצוה ובמעשה. משום דודאי כל מקום שנאמר משכן סתם כולל כל הבית כולו והחצר וכל אשר בו כמש"כ. ומה"ט משכן קרוי מקדש ומקדש קרוי משכן. דכמו שמקדש כולל הכל הכי נמי משכן. אלא דבמציה ובמעשה כיון שמוכרח הכתוב לדבר על כל חלק וחלק בפ"ע. ממילא ע"כ צריך לקרוא לכל חלק בשמו הפרטי. ומשכן הוא השם הפרטי ליריעות שש משזר:

ומעתה א"כ ממילא אתי שפיר מה שמביא אביי ראי' דאין בנין בית המקדש בלילה מקרא דוביום הקים את המשכן וגו' המאוחר. ולא מייתי מהמקראות המוקדמים כמו שהקשינו לעיל. והיינו משום דאביי בעי לאתויי ראי' דאפי' מזבח וכבש שלו וכל כיו"ב שנכלל בכלל ביהמ"ק אין בונין אותן אלא ביום. ולהכי מקרא דפרשת נשא דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. לא הוה מצי להביא ראי'. דבההוא קרא מוכח מתוכו דלא מיירי אלא במשכן גופי' ולא במזבח ושאר כלים. דהא בההוא קרא גופי' מסיים וכתב וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם. הרי דמשכן דכתיב ברישא דההוא קרא במשכן לחודי' הוא דמיירי. וכן מקרא דפרשת פקודי דכתיב ביום החודש הראשון וגו' תקים את משכן אהל מועד וגו'. לא מצי להביא ראי'. שהרי בההיא פרשה מסיים קרא ואזיל וכתב ושמת שם את ארון העדות וגו' והבאת את השולחן וגו' והבאת את המנורה וגו' ונתת מזבח הזהב וגומר ונתת את מזבח העולה וגו' ושמת את החצר סביב וגו'. הרי דלא מיירי קרא דריש הפרשה. דכתיב תקים את המשכן אלא במשכן עצמו בלבד לא במזבח ושאר כלים ולא בחצר. ולהכי לא מייתי אביי ראייתו אלא מקרא דביום הקים את המשכן וגו' דפרשת בהעלותך. דכתיב משכן סתמא. דמשמע כל המשכן כולו והחצר וכל אשר בו. דהכל נכלל בכלל סתם משכן כמו שנתבאר. ועוד דמדמסיים קרא וכתב כסה הענן את המשכן לאהל העדות וגו'. דמדפרט בסיפא גבי כיסוי הענן משכן לאהל העדות לאפוקי חצר המשכן כמש"כ הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל. מכלל דמשכן סתמא דרישא דקרא כייל נמי החצר וכל אשר בו. וא"כ מוכח מזה שפיר דכל המשכן בכללו וכל אשר בו אין נבנין אלא ביום. ומעתה א"כ ממילא מבואר דאין מקום לחלק בזה בין משכן ומקדש למזבח. וא"כ דברי רש"י (בר"ה ובסוכה) ודברי התוס' (בשבועות) שם לכאורה מוכרחין דביהמ"ק העתיד לא יבנה ע"י בני אדם אלא יגלה מן השמים בנוי ומשוכלל:

והנה בפ"ק דברכות (ב' ע"ב) אמרינן בברייתא מאימתי מתחילין לקרות ק"ש בערבית וכו'. סימן לדבר צאת הכוכבים. ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ואנחנו עושים במלאכה וגו' מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ואומר והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה. ואמרינן עלה מאי ואומר. וכי תימא מכי ערבא שמשא לילה הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי. ת"ש והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה עיי"ש. וכיו"ב איתא נמי בסוף פ"ב דמגילה (כ' ע"ב) עיי"ש. והדבר קשה טובא לכאורה היכי אפשר לומר דמכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי. וגם משעלה עמוד השחר אכתי לאו יממא הוא ואינהו דמקדמי. והרי כיון דבבנין בית המקדש מיירי בההוא קרא הא אין בנין בית המקדש בלילה. ואי אפשר לעשות המלאכה אלא ביום דוקא. וכבר ראיתי מי שהרגיש בזה. ורצה להוכיח מזה דמזבח ושאר כלי המקדש אפשר לעשות אפי' בלילה. וא"כ אפשר דהוו מקדמי קודם היום ומחשכי בלילה לבנות המזבח ולעשות שאר כלי הקודש. דשרי אפי' בלילה. אבל כבר ביארנו שאינו נראה כן. ובעיקר הקושיא הנה ראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות בית הבחירה הי"ב) שכתב וז"ל אין בונין בית המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכו' עכ"ל. וכתב עלה בכ"מ שם וז"ל ועוסקין בבנין מעלות השחר ועד צאת הכוכבים הכי כתוב בעזרא עכ"ל עיי"ש. מבואר דהבין דכוונת הרמב"ם ז"ל בזה לקרא דנחמי' ד' דמייתינן בברכות שם ובסוגיא דפ"ב דמגילה. דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ומפרש דהיינו משום דאין בונין בנין ביהמ"ק אלא ביום. ולפ"ז הא דלא מייתי מהך קרא בפ"ב דשבועות שם היינו משום דעדיפא לי' להביא ראייתו מקרא דאורייתא. ומעתה לפ"ז לק"מ. די"ל דבאמת היינו גופא דקאמרינן התם בברכות ובמגילה וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ומשיעלה עמוד השתר לא יממא הוא ואינהו דמקדמי ומחשכי. ת"ש והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה כלומר דגמרינן מזה דאין בונין ביהמ"ק אלא ביום. וא"כ אי אפשר לומר דמקדמי ומחשכי בלילה. והא דלא מייתי מקרא דביום הקים את המשכן דאורייתא. י"ל דהיינו משום דמעיקרא כבר אייתי מקרא דמעלות השחר וגו' להוכיח דמעלות השחר יממא. להכי ניחא לי' טפי לאלומי ראייתו מקרא דסמיך לי' בנחמי' שם גופי'. ובלא"ה הי' מקום לחלק בזה. דכיון דלא גמרינן הך דינא אלא מקרא דוביום הקים את המשכן. א"כ אין לנו אלא בגמר בנין בית המקדש דאינו אלא ביום. משום דהגמר הוא העיקר. שעושה אותו ראוי להשראת השכינה. וכן משמע ודאי לפי גרסת ש"ס כת"י שמביא בד"ס שם. דגריס ביום מקיימין אותו בלילה אין מקיימין. וכן הוא בילקיט (פ' בהעלותך) עיי"ש. והיינו גמרו שהוא קיומו. אבל התחלתו ואמצע מלאכת בנינו שרי אפי' בלילה וא"כ לק"מ. אבל באמת אין צריך לכל זה דעיקר הקושיא מעיקרא טעותא היא וליתא כלל. דבאמת הך קרא דנחמי' לא מיירי מבנין ביהמ"ק כלל. דכולהו קראי דנחמי' לא מיירי אלא מבנין חומת העיר ירושלים כמבואר. ונחמי' לא עסק כלל בבנין ביהמ"ק. שכבר הי' בנוי אז ע"י עזרא וסייעתו. וכמו שפירש"י בריש ס' נחמי' עיי"ש. וכן כתב הרלב"ג שם עיי"ש. והוא מבואר בגוף הכתובים. ומהאי טעמא תמוהים לי טובא דברי הכ"מ שהבאתי דהבין בדברי הרמב"ם ז"ל דכוונתו להביא ראי' מקרא דנחמי' שם. דהרי לא מיירי בההוא קרא אלא בבנין העיר ולא בבנין ביהמ"ק. ואין הטעם משום דאין בונין אלא ביום. דבבנין חומת העיר אין חילוק בין יום ללילה. ואין כוונת הרמב"ם ע"כ כלל לקרא דנחמי' אלא לישנא בעלמא דקרא נקט. וזה פשוט. והשתא א"כ אחר שאין שום יסוד לחלק בזה בין מקדש למזבח. ואדרבה הדברים מראים להיפוך וכמו שנתבאר. נמצאו דברי רש"י וסייעתו ז"ל שהעלו דבנין דלעתיד יגלה בנוי ומשוכלל מן השמים. לכאורה מוכרתים. כי היכי דלא ליסתרו הנך סוגיות דשבועות ודר"ה וסוכה אהדדי. דשם מבואר דאין בנין בהמ"ק בלילה והכא מבואר איפכא. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן דלא ס"ל הכי צ"ע לכאורה:

אמנם באמת פירש"י וסייעתו בסוגיא דר"ה ודסוכה שם קשה מאוד. דאין לנו שום מקור לזה לומר דבנין בהמ"ק דלעתיד לא יהי' בנוי ע"י בני אדם כמקדש ראשון ושני. ודבר כזה הו"ל לתלמודין לאשמעי' בהדיא כיון דעיקר שינויא דגמרא שם עלה סמיך. ואיך יסתום בחידוש גדול כזה כאילו דבר פשוט וידוע הוא. אף דלא שמענוהו בשום דוכתא בגמרא. וגם אין מקום כלל להך שינויא בלא זה. והנה בפסחים (פרק מקום שנהגו נ"ד ע"א) ובנדרים (ל"ט ע"ב) אמרינן שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה וכו' ובית המקדש וכו' עיי"ש וכן הוא בספרי פ' עקב ופדר"א פ"ג ולכאורה ע"כ הכוונה לביהמ"ק דלעתיד. דאילו ביהמ"ק ראשון ושני נבנו ע"י בני אדם. אבל כבר פירש הר"ן בנדרים שם דלא שנבראו. אלא שעלו במחשבה להבראות קדם שנברא העולם עיי"ש. ואף דמהרש"א בח"א שם גמגם בפירושו עיי"ש. אבל כן מפורש בתחלת בראשית רבה עיי"ש. וכן הוא במדרש שוח"ט (מזמור צ"ג) עיי"ש. ואפי' אם נבראו ממש כבר ביאר בש"מ בנדרים שם בשם הרא"ם ז"ל דאין הכוונה אלא למקום ביהמ"ק. כדיליף מקרא דכתיב מרום מראשון מקום מקדשנו עיי"ש. ועוד דהרי חשיב נמי התם תורה. אע"ג דהתורה ניתנה ונכתבה ע"י אדם. ועוד דבתנחומא (פ' נשא) מפורש דאין הכוונה שם אלא על מקדש שלמעלה דהיינו ביהמ"ק העליון שמכוון כנגד ביהמ"ק של מטה עיי"ש. ובתנחומא (בראשית) אמרו ויש אומרים אשר ברא אלקים לעשות זה בית המקדש העתיד להיות עיי"ש. וכנראה שהכוונה כפי הדרש שדרשו שם לעיל אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא אשר ברא לעשות. שקדמה השבת ולא נגמרה מלאכתן עיי"ש. ולזה אמרו הנך יש אומרים דזה ביהמ"ק העתיד להיות שעלה במחשבה להעשות וקדמה השבת ולא נגמר. ועתיד להבנות ע"י בני אדם. ובבראשית רבה (ס' תולדות סוף פרשה ס"ד) מבואר דבימי רבי יהושע בן חנניא ניתן מהמלכות רשות לבנות בית המקדש. ונאספו כל עולי הגולה לבנותו אלא שנשבתה העבודה ע"י שונאי ישראל שקטרגו עליהם לפני המלכות והוצרך רבי יהושע בן חנניא לנחמם ולדבר על לבם עיי"ש כל העובדא. הרי דגם בנין דלעתיד יבנה ע"י בני אדם. דאל"כ מעיקרא לא הי' להם לקבל לעסוק בבנינו כיון שאינו עתיד להיות נבנה ע"י בני אדם. אלא יגלה בנוי ומשוכלל מהשמים. ועוד דבתוספתא (פ"ח דפסחים) קתני ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושה פסח שני עיי"ש. וכן איתא בירושלמי (פ"ט דפסחים ה"א) עיי"ש. ופירושו פשוט דאם ניתן רשות לישראל שיבנו בית הבחירה ובנאוהו בין זמן פסח ראשון לשני. מ"מ לא אמרינן שיעשו פסח שני כדין מי שנאנס ולא הביא בראשון שמביא בשני. משום דהיינו דוקא ביחידים. אבל הצבור אין עושין פסח שני. ומפרשי הירושלמי שם נדחקו בזה בפירושים זרים מאוד עיי"ש. אבל הדברים פשוטים מאוד כמש"כ. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שהרגישו בזה והוא מוכרח. ומבואר מזה דביהמ"ק דלעתיד נבנה ע"י ישראל ולא שיבנה מאיליו מן השמים. וכדקאמר בהדיא בתוספתא וירושלמי ניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה וכו'. הרי דאי אפשר שיבנה אלא ע"י ישראל. דאל"כ הכי הו"ל למיתני נבנה להם לישראל ביה"ב וכו' או נתגלה להם וכו'. וזו תמיהא על פירש"י וסייעתו ז"ל. ועוד תמיהני ממקרא מלא שהרי בנין הבית דיחזקאל היינו בנין המקדש דלעתיד כידוע. וכמבואר ברמב"ם (ריש פ"א מהלכות בית הבחירה) ובסמ"ג (עשין קס"ג) עיי"ש ובשאר דוכתי. והנה שם ביחזקאל (מ"ג י"א) אחר שסידר ענין כל הבית כתיב צורת הבית ותכונתו מוצאיו ומובאיו וכל צורתו ואת כל חוקותיו וכל תורתו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותם. הרי להדיא מפורש בקרא דבית המקדש דלעתיד יהא נעשה ע"י ישראל. ולכן הודיענו הכתוב כל צורתו ותבניתו ומדותיו כדי שנדע איך לעשותו לעתיד. וזה תימא גדולה על פירש"י וסייעתו ז"ל בזה:

וכן מבואר במדרש רבה (ויקרא סדר צו פ"ט) דדרשו שם ושובבתיך וגו' מארץ צפון מלך המשיח שנתון בצפון יבוא ויבנה ביהמ"ק הנתון בדרום עיי"ש. וכן בס' במדבר (פרשת נשא פי"ג) ובמדרש שיר השירים עה"פ עורי צפון עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (ריש פי"א מהלכות מלכים) דמלך המשיח יבנה בית המקדש עיי"ש וכ"כ בפסיקתא זוטרתא (פרשת בלק) עה"פ אראנו ולא עתה וגו' עיי"ש. וכן כתב בויכוח הרמב"ן ז"ל (דפוס שטעטין דו"ז) עיי"ש. אבל בירושלמי (פ"ק דמגילה הלכה י"א) איתא הך דרשא גופא בדרך אחר. שאמרו שם לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון ויבואו ויבנו ביהמ"ק שהוא נתון בדרום עיי"ש. הרי דלפי הירושלמי ישראל עצמם יבנוהו. ואפשר דהיא היא שישראל יבנוהו ע"פ פקודת וציווי מלך המשיח. דהוא עצמו ודאי לא יבנהו. אלא משום שנבנה על פיו נקרא על שמו. ועכ"פ מתבאר מזה דבנין ביהמ"ק דלעתיד יהי' נבנה ע"י בני אדם כמקדש ראשון ושני. וכן כתב הרמב"ם ז"ל עוד (בהקדמתו לפיה"מ ס' זרעים) וז"ל שם והתועלת שיש בענין ההוא (המבואר במשניות דמס' מדות) כי כשיבנה במהרה בימינו יש לשמור ולעשות התבנית ההוא וכו'. מפני שהוא ברוה"ק כמו שאמר הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל עכ"ל עיי"ש. ועי' מש"כ התוס' יו"ט (בהקדמתו למס' מדות) בביאור דבריו בזה באורך עיי"ש:

והנה עיקר ראייתו של רש"י וסייעתו ז"ל הוא מקרא דמקדש ה' כוננו ידיך. וכוונתו בזה למה שדרשו במכילתא (בשלח פרשה י') והובא בקיצור בפירש"י עה"ת על מקרא זה (בפרשת בשלח) וז"ל חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת שנאמר וכו' ומקדש בשתי ידים. ואימתי יבנה בשתי ידים. בזמן שה' ימלוך לעולם ועד לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו עיי"ש. וכן התוס' והרא"ש והריטב"א שהביאוה ממדרש תנחומא אין ספק דהכוונה לההיא דרשא גופא. וכבר כתבתי דבמדרש תנחומא שלפנינו ליתא אבל נראה דאינה ראי' לפי מאי דאמרינן בפ"ק דכתובות (ה' ע"א) גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ. ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש ה' כוננו ידיך עיי"ש בפירש"י. וראיתי באס"ז שם שכתב וז"ל ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש ה' וגו' וא"ת והא קרא במקדש של מעלה כתיב שאינו מעשה צדיקים. י"ל בשביל צדיקים עשאו. ומה שעשה בשביל צדיקים חשוב לפניו כאילו עשאו בשתי ידיו. א"נ קרא במקדש של מטה כתיב ומעשה צדיקים קרי מעשיו של הקב"ה. שיטה ישנה. ורש"י ז"ל פי' כפי' בתרא עכ"ל עיי"ש. והנה מאי דפשיטא ליה מעיקרא דקרא במקדש של מעלה כתיב. פשוט דהיי"נו משום דבקרא כתיב כוננו ידיך. שנעשה ע"י הקב"ה. ואילו מקדש של מטה אינו נעשה לעולם ואפי' מקדש דלעתיד אלא ע"י בני אדם. וכן ראיתי במדרש אגדה (פ' בשלח שם) שכתב דקרא במקדש של מעלה מיירי עיי"ש. ונראה דהיינו נמי מה"ט דכתיבנא. ולכן לפי' בתרא שפי' דבמקדש של מטה כתיב קרא הוצרך לפרש דמעשה צדיקים קרי מעשיו של הקב"ה. והילכך אע"ג דמקדש של מטה לעולם נעשה ע"י בני אדם. דלהכי קרי לי' בגמרא שם מעשה צדיקים. מ"מ שפיר כתב קרא כוננו ידיך משום דמעשה צדיקים שנעשה בסייעתא דשמיא קרי מעשיו של הקב"ה. ומעתה א"כ לא מיבעיא אם נפרש הך דרשא דמכילתא במקדש של מעלה. פשיטא שאין שום ראי' למקדש של מטה דלעתיד שיהא נעשה בידי שמים. אלא אפי' נפרש לה במקדש של מטה מ"מ אין שום ראי' לומר דמקדש דלעתיד יהא נעשה בידי שמים. דאע"ג דבידי אדם יהא נעשה. מ"מ קרי לי' מעשיו של הקב"ה. משום דמעשיהם של צדיקים מעשיו של הקב"ה קרי להו. ושפיר קרינן בי' כוננו ידיך. אלא דברייתא דמכילתא מוקי קרא דוקא במקדש דלעתיד שיהא נעשה בסיוע גמור מן השמים שלא יבטל לעולם. ולכן כנהו הכתוב נבנה בשתי ידים. עשא"כ מקדש ראשון ושני שנחרבו. אבל בתלמודין בכתובות שם מוקי לקרא בכולהו מקדשים. משום דמעשיהם של צדיקי' הם בכלל מעשה ידיו של הקב"ה. ועי' להרג"א ז"ל (בפ' בשלח שם) שרצה להרכיב שתי דרשות אלו יחד. ודבריו תמוהים ואין להאריך עיי"ש. ומה שהוקשה לו לרש"י דשבק תלמודין ונמשך אחר המכילתא. אין בזה שום קושיא. שכן דרכו של רש"י בהרבה מקומות בפי' עה"ת כידוע. ועי' בפסיקתא זוטרתא דנקט נמי כדרשת המכילתא. אלא דמ"מ מפרש קרא דמקדש ה' כוננו ידיך במקדש ראשון ושני שנחרבו עיי"ש. כנראה הי' לפניו גירסא אחרת במכילתא. וסיפא דקתני ואימתי תבנהו בשתי ידיך וכו' לא הי' בגירסתו עיי"ש ואין להאריך. ועכ"פ מבואר דאין מההיא ברייתא דמכילתא ראי' לומר דביהמ"ק דלעתיד יבנה בידי שמים. ועי' במ"ר (ר"פ ויקהל) שאמרו שם ובשלשה דברים הללו נבנה ביהמ"ק שנאמר וכו'. וכן כשיעמוד הקב"ה לבנותו לעתיד לבוא בשלשה דברים הללו נבנה שנאמר וכו' עיי"ש. אבל גם מלשון זה אין שום ראי' כלל. דכשיעמוד הקב"ה לבנותו אין הכרע לומר שיבנהו בכבודו ועצמו אלא רצה לומר דכשתבוא עת רצון לפניו שיבנה לא יתן לבנותו אלא בשלשה דברים אלו בחכמה בתבונה ובדעת. ובתנחומא שם איתא ג"כ הכי בשינוי לשון. והכי אמרי' התם ואף לעוה"ב יבנה ביהמ"ק בשלשה דברים אלו וכו' עיי"ש. ועי' בבאר הגולה (פרק כ"ה סי' ט') שמביא ג"כ ראי' דבהמ"ק דלעתיד יבנה ע"י הקב"ה בעצמו מן הכתוב ביום ההוא אקים את סוכת דוד וגו' עיי"ש. ואין לדבריו מקור. וראייתו מצד עצמה חלושה מאוד אינה צריכה תשובה ואין להאריך בזה:

ואמנם מלבד כל זה עיקר דברי רש"י וסייעתו ז"ל במה שרצו לתרץ סתירת הסוגיות דשבועות ור"ה וסוכה שם. אפי' אם נחליט בגוף הדבר כדעתם ז"ל דמקדש דלעתיד יבנה בידי שמים הם תמוהים טובא לענ"ד. דנהי דלענין מאי דאין בנין המקדש דוחה יו"ט יפה תירצו. דכיון דבנין המקדש דלעתיד בידי שמים הוא לא שייך בי' איסור בנין ביו"ט. ועי' להחת"ס בתי' לסוכה שם שגמגם גם בזה. עיי"ש מש"כ בזה ואכמ"ל בו. אבל מה שתירצו בזה גם למה שהקשו מדאין בנין ביהמ"ק בלילה הוא תמוה מאוד אצלי. דמבואר דס"ל דהא דאמרינן אין בנין ביהמ"ק בלילה. היינו מצד איסור. שאסור לבנותו בלילה. ומלבד דגם בזה קשה כקושית החת"ס שם ותירוצו לא שייך כאן עיי"ש. ועי' בראב"ן (דף פ' ע"ג) עיי"ש דלדבריו לק"מ. והחת"ס אישתמיטתי' דברי ראב"ן. ביותר קשה טובא לענ"ד דאיסורא מהיכא תיתי. והרי לא נפקא לן הך מילתא אלא מקרא דוביום הקים את המשכן. ולא ידענא איזה משמעות איסור יש כאן מדיוקא דהך קרא. דאין לנו למילף מהך קרא אלא לומר דפסול כשבנאו בלילה. ולהכי לא הקימו אלא ביום. אבל איסורא ליכא למשמע מיני' כלל. וכן מפורש בהדיא בירושלמי (פ"ק דיומא ה"א) דאמרינן שם א"ר זעירא זאת אומרת שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום עיי"ש. וכן הוא במדרש רבה (ס' נשא פי"ב) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. אמר רבי זעירא מהו ביום מכאן שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום. וכן הוא בפסיקתא דרב כהנא (פסקא א') עיי"ש. והנה הא דיליף לה התם מקרא דביום כלות משה וגו'. ואילו בתלמודא דידן בסוגיא דשבועות שם לא יליף לה אלא מקרא דוביום הקים וגו' המאוחר. אתי שפיר ע"פ מה שביארנו לעיל דבתלמודין נקט אביי הקרא המאוחר משום דבעי למילף מיני' נמי למזבח ולכלי המקדש. אבל ודאי למשכן ולמקדש גופי' שפיר איכא למילף מקרא דביום כלות המוקדם. ולכן שם דמיירי במשכן גופי' בלחוד שפיר נקט קרא המוקדם. ומיהו עכ"פ מבואר דלא משום איסורא נגעו בה. אלא דהקמת הלילה פסולה לעבודת היום. ומבואר מזה דמיהת כשרה לעבודת הלילה כגון הקטרת אימורין והרמת הדשן. ואפי' לכתחילה הי' מקימו בלילה לצורך עבודת הלילה. וכן כתב בהדיא בפי' הראב"ד ז"ל לת"כ (סו"פ צו) עיי"ש. ורק לעבודת היום פסולה הקמת לילה כהעבודה עצמה שפסולה בלילה. ומעתה א"כ איזה חילוק יש כאן בין בנין דבידי אדם לבנין שבידי שמים. הרי כיון דמיעט הכתוב הקמת לילה לעבודת היום שפסולה מה לי אם היתה ההקמה בידי אדם מה לי בידי שמים. הרי סוף סוף הקמת לילה היא ופסולה לעבודת היום. ועוד לפי המבואר בתנחומא ובמדרש רבה (פ' פקודי) ובריש מדרש שיר השירים דהמשכן מעשה נסים נעשו בו ועמד מעצמו שנאמר הוקם המשכן עיי"ש. והביאו ג"כ בפירש"י עה"ת (פ' פקודי) עיי"ש. וא"כ כיון דמקרא דמשכן ילפינן לה אימעיט הקמת לילה אפי' בהקמה בידי שמים. וא"כ אפי' יהי' בנין ביהמ"ק דלעתיד בידי שמים אי אפשר שיהא נבנה בלילה. ולכן נראה בעיקר הקושיא שהקשו רש"י וסייעתו ז"ל בסוגיא דר"ה ובסוכה שם. דכיון דעיקרו לא אתי אלא לאשכוחי גוונא שיהא המקדש בנוי כשהאיר המזרח ולא יהא האיר המזרח מתיר. וגם שיהא הזמן קצר מלהקריב העומר עד לאחר חצות. א"כ בפשיטות אפשר לומר דמאי דאמרינן לא צריכא דאיבני בליליא. אין הכוונה לומר שנבנה ונגמר כולו כליל לגמרי בלילה. דזה ודאי לא אפשר. דהרי הקמת לילה פסולה לעבודות של יום. ואיך נקריב בו העומר ושאר עבודות של יום. דמה"ט קאמר אביי דאין בנין ביהמ"ק בלילה. אלא הכוונה לומר דאיבני כולו בלילה והשאירו בו מעט. באופן שיספיקו לגמרי קודם שהאיר המזרח למחר. דהיינו נץ החמה. כדפירש"י במנחות (ס"ח ע"א) עיי"ש. והרי מעלות השחר עד נץ החמה יום גמור הוא מן התורה לכל דבר. וכמבואר במתניתין (דפ"ב דמגילה כ' ע"א) ובכמה דוכתי. וכבר ביארנו לעיל דאין לנו ראי' לפסול בנין בלילה אלא גמר הבנין אבל אפשר להתעסק בבנינו אפי' בלילות ובלבד שיגמרנו ביום כמשכ"ל. ומעתה שפיר משני דאיבני בליליא. דהיינו דעיקר בנינו נבנה בלילה. אלא דנשתייר מעט כדי שיספיק לגומרו למחר אחר עמוד השחר קודם שיאיר המזרח. וכההיא דפרכינן בסוגיין דפ"ב דשבועות שם ניבנייה ממעלי יומא ונשייר בי' פורתא וכו' עיי"ש. גם אפשר לומר דהא דקאמר דאיבני בליליא היינו מעלות השחר עד הנץ החמה דמיקרי עדיין לילה בלשון בני אדם. וכמבואר בפ"ק דברכות (ח' ע"ב) וברא"ש (שם סי' ט') עיי"ש. וכן משמע מלישנא דתלמודא התם דפריך אילימא דאיבני בשיתסר הרי התיר האיר המזרח עיי"ש. הרי דקודם שהאיר המזרח אפי' באותו יום אכתי לא קרי לי' שיתסר. ואפשר דזו היא דעת היש מפרשים שהביאו התוס' בסוכה שם. ובזה סרה מעליהם תלונת התוס' שם שהבאתי לעיל. גם אפשר לומר ע"פ מאי דמתבאר מדברי הירושלמי (פ"ק דיומא שם) דהך מילתא אי הקמת לילה פסולה פלוגתא דתנאי היא. דלא קאמרינן התם הקמת לילה פסולה אלא אליבא דרבי יוסי ברבי יהודא דאמר אף בשמיני העמידו ומשחו ופירקו. אבל לת"ק ס"ל דהקמת לילה כשרה אפי' לעבודת היום עיי"ש ובקה"ע שם. וכן מבואר להדיא בדברי הראב"ד ז"ל שהבאתי לעיל עיי"ש. וא"כ הא דאמרינן בסוגיא דפ"ב דשבועות שם אין בנין בהמ"ק בלילה היינו רק לומר דרב"ח דאזלינן התם אליבי' לתרוצי למילתי' דאמר אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה עיי"ש. ס"ל כריב"י דהקמת לילה פסולה לעבודת היום. ולהכי לא אפשר לקדושי בשתי הלחם בעצרת עיי"ש. ומעתה א"כ היינו דקמשני בסיגיא דסוכה ובר"ה שם לא צריכא דאיבני בלילי' אי נמי סמוך לשקיעת החמה. ורצו לומר בזה דלת"ק מיתוקמי דאיבני אפילו בליליא. דהא מכשיר הקמת לילה אפילו לעבודת היום. ולריב"י דפסיל הקמת לילה לעבודת היום מיתוקים בדאיבני סמוך לשקיעת החמה. ולהכי איצטריכו שפיר הנך תרי אוקימתא אע"ג דלכאורה היא היא. וכמש"כ רש"י שם בסוכה בד"ה א"נ עיי"ש. ונתבאר א"כ דאין שום הכרח מסוגיא דר"ה וסוכה לחדש ולומר דבנין ביהמ"ק דלעתיד יהיה בידי שמים. ואין להאריך בזה יותר. ולפ"ז אין שום גמגום בדברי רבינו הגאון ז"ל במש"כ בלשון המצוה מורא למקדש תקים. דס"ל דבנין ביהמ"ק דלעתיד יבנה בידי אדם ולא בידי שמים וכמו שנתבאר. והנה לפום ריהטא היה נראה לי לידחק ולומר דרבינו הגאון ז"ל נקט בזה לשון המצוה כמו שנאמרה בסיני קודם שנבנה המקדש הראשון והשני והמשכן. ואתי שפיר אפי' נימא דדעת רבינו הגאון ז"ל כרש"י וסייעתו ז"ל. אלא דאין זה נכון דלא היה לו לרבינו ז"ל לדקדק בזה בלשונו למינקט רק המקדשים שנבנו ע"י אדם. דמשמע שבא למעט מקדש דלעתיד שלא נקימהו אנחנו אלא יהי' בנוי בידי שמים שלא תנהוג בו מצות מורא מקדש. וזה ודאי ליתא. אם לא שנדחוק בזה לומר דלרבותא נקט הכי או דנקטי' רק לצורך החרוז. אבל אין צורך לזה כי לפי מה שביארנו באו הדברים מדוקדקים וברורים. שוב ראיתי בספר האמונות והדעות לרבינו הגאון ז"ל (במאמר השמיני) שכתב שם בהדיא דבנין דלעתיד יבנה ע"י בני אדם וז"ל שם והשלישי שהעמים יבנו חומות בית המקדש וכמו שאמר ובנו בני נכר חומותיך עכ"ל עיי"ש בדבריו:

והנה הרמב"ם בסה"מ (עשין כ"ב) מנה בכלל העשין מ"ע דשמירת המקדש מדכתיב ושמרו את משמרת אהל מועד עיי"ש. והסכימו לזה כל סייעתו ז"ל הסמ"ג והרמב"ן והחינוך והרשב"ץ ז"ל. אבל רבינו הגאון ז"ל וכן הבה"ג וכל הנמשכים אחריו לא מנו עשה זו כלל. והך מילתא טעמא בעי. ועוד מנה הרמב"ם ז"ל (שם בלאוין ס"ז) בזה מצות ל"ת שלא להתעצל בשמירת המקדש מקרא דכתיב ושמרתם את משמרת הקודש. והביא ראי' לזה מהמכילתא דאמרו שם ושמרו את משמרת אהל מועד אין לי אלא בעשה. בל"ת מנין ת"ל ושמרתם את משמרת הקודש עיי"ש. וכן כתב בחיבורו הגדול (פ"ח מהלכות בית הבחירה) עיי"ש. וכן נמשכו אחריו הרמב"ן והחינוך (פרשת קרח) עיי"ש מש"כ בזה. והרשב"ץ בזהר הרקיע. זולת הסמ"ג שלא מנה לאו זה. ועי' בפר"ד (דרך מצותיך ח"ב) שכתב דלשון הספרי מורה להדיא כדברי הרמב"ם ז"ל. ולענ"ד לא ראיתי שום משמעות לדברי הרמב"ם ז"ל בספרי כלל. אדרבה מלשון הספרי משמע בהדיא דהך קרא דושמרתם את משמרת הקודש איננו לאו אלא עשה. אלא דמוקי לה התם למילתא אחריתא לגמרי ולא למצות שימור. דקתני התם (ס' קרח פיסקא קט"ז). ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח. הרי זו אזהרה לב"ד של ישראל להזהיר את הכהנים שתהא העבודה נעשית כתיקנה שכשהעבודה נעשית כתיקנה הם מכלים את הפורעניות מלבוא לעולם עיי"ש. הרי דמוקי הך קרא למ"ע בקום ועשה וכדעת הסמ"ג (עשין קס"ה). אלא דבספרי מוקי לי' לעבודה גופי' ולב"ד. ולא לענין שמירת המקדש. ומיהו במכילתא שהביאו הרמב"ם והחינוך והרשב"ץ ז"ל מבואר בהדיא כדברי הרמב"ם ז"ל. אלא דלפי הידוע דמכילתא שמביא הרמב"ם במקומות הרבה בסה"מ. היינו ספרי זוטא שמביא בילקוט ובשאר ראשונים. והנה בילקוט (פ' קרח) הביא בשם ספרי זוטא הך ברייתא ע"פ גירסא אחרת לגמרי ממה שהביאה הרמב"ם ז"ל. והכי גרסינן התם וזר לא יקרב אין לי אלא בל"ת בעשה מנין אמרת ושמרתם את משמרת הקודש. גדולה למקדש שיש עליו שומרים. לא דומה פלטרין שאין עליו שומרים לפלטרין שיש עליו שומרים עיי"ש. הרי בהדיא לפום גירסא זו דקרא דושמרתם את משמרת הקודש הוא עשה כדעת הסמ"ג. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. איברא דלשון זה של הספרי זוטא לגירסת הילקוט הוא תמוה. דמשמע דס"ל דקרא דוזר לא יקרב אליכם הוא אזהרה לשמירת המקדש. ואין לו מובן כלל. היכי מתפרש הך קרא לענין זה. ולכן נראה ברור דט"ס הוא. וצריך לציין על רישא דההוא קרא דכתיב ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האוהל וזר לא יקרב אליכם. ועל רישא דקרא הוא דקאמר בספרי זוטא אין לי אלא בל"ת וכו'. והשתא הרי זה איפוך ממש מדברי הרמב"ם וסייעתו דלדידהו קרא דושמרו את משמרת וגו' הוא עשה וקרא דבתרי' ושמרתם את משמרת הקודש הוא ל"ת. וע"כ דגירסתם בההיא ברייתא היא להיפוך אין לי אלא בעשה בל"ת מנין וכו'. ועכ"פ ההיא ברייתא היא איפוך מדברי הסמ"ג דנקט הנך תרתי קראי בכלל העשה. וס"ל דאין בה ל"ת כלל. ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ הר"ב באר שבע בריש תמיד על דברי המפרש עייש"ה. ועכ"פ רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתם שלא מנו בזה לא העשה ולא הל"ת הוא תמוה אליבא דכ"ע. ופרט דבאזהרותיו שע"פ עשה"ד (בדבור כבד) מנה רבינו הגאון עשה זו עיי"ש. ומה ראה כאן שחזר בו מזה. אמנם נראה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל לפי המבואר בספרי זוטא שהבאתי לעיל שאין שמירת המקדש אלא משום דזלזול הוא למקדש להניתו בלא שמירה דאינו דומה פלטרין שאין לו שומרין לפלטרין שיש לו שומרין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם ובפ"ח מהלכות בית הבחירה) עיי"ש. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפירושו לתמיד (ריש פ"ק) וז"ל כבוד המקדש הוא שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה. כדכתיב ביהוידע ושמרת את הבית מסח עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הראב"ד ז"ל בפי' לריש פ"ק דתמיד עיי"ש. וא"כ לכאורה למה לי עשה ול"ת זו תיפוק לי' משום עשה דמורא מקדש. וע"כ צ"ל דלא איצטריך אלא לתוספות איסור ולעבור על שמירת מקדש בשני עשין ול"ת. והשתא א"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה עשה דמורא מקדש שהיא עשה הכוללת כל עניני כבוד המקדש ומוראו. שוב לא הוצרך למנות עשה ול"ת אלו שהוסיף הכתוב בשמירת המקדש. וכמו שביארנו בכמה דוכתי כיו"ב לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. ונראה דזו היא דעת המפרש לתמיד (ריש פ"ק) דתנן התם הרובים היו שומרים שם. ומפרשינן בגמרא שם דהיינו דקרי להו רובים משום דלא מטו למיעבד עבודה עיי"ש. ופירש המפרש שם דהיינו פחותים מבני י"ג שנה עיי"ש (כ"ה ע"ב וכ"ז ע"א) והר"ב מל"מ (בפ"ח מהלכות ביה"ב הלכה ה') תמה עליו דאיך יתכן דשמירת המקדש שהיא מ"ע יניחוה לעשותה לקטנים דלא בני מצות נינהו. עיי"ש שהניחה בתימא. אבל נראה ברור דס"ל להמפרש כדכתיבנא דמצוה דשמירת מקדש אינה אלא משום דאין כבוד למקדש להניתו בלא שומרים וכדאמר בספרי זוטא אינו דומה פלטרין שאין לו שומרין וכו'. ומשום מורא מקדש נגעו בה. וא"כ מה שאין אנו מניחין המקדש בלא שומרין אלא מעמידין עליו שומרין היינו קיום המצוה ובזה יצאנו ידי חובתנו. ונמצא דעיקר המצוה מתקיימת על ידי הגדולים שמעמידין השומרים על המקדש. אע"ג דהשומרים גופייהו לאו בני מיעביד מצוה נינהו ולק"מ קושית המל"מ. ועי' בפי' הראב"ד והרא"ש ז"ל לתמיד שם שגם הם פירשו כפי' המפרש עיי"ש. וגם מה שהקשה הר"ב באר שבע שהביא במל"מ שם על דברי המפרש כבר הרגיש בה הראב"ד ז"ל גופי' שם ותירצה כלאחר יד עיי"ש. והוא כמו שתי' הר"ב חק נתן בחי' לתמיד שם לקושית הב"ש עיי"ש. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל שהשמיט עשה ול"ת דשמירת מקדש לפי דרכו.

והנה הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין ד') מנה לאו דלא תעשון אתי וגו' לאזהרה שלא לעשות צורות לנוי אפי' ע"מ שלא לעבדן. וכן מנוהו הסמ"ג והרמב"ן והחינוך והרשב"ץ עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה במספר הלאוין. והוא תימא גדולה לכאורה. דהרי זה לאו המפורש בתורה ומבואר במכילתא ובגמרא (בפ"ב דר"ה כ"ד ע"ב. ובפ"ג דע"ז מ"ג ע"א) עיי"ש. ואמנם גם הבה"ג וכל סייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. והדבר תמוה. ואמנם כדי לתרץ דעת רבינו הגאון ז"ל אומר דהנה בלא"ה ראיתי בזה מבוכה גדולה אצל הראשונים ז"ל. דלפי המבואר בסוגיא דר"ה ודע"ז שם מהך קרא דלא תעשון אתי לא נפקא לן אזהרה אלא שלא לעשות כדמות המשמשין במרום במדור העליון. כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ושבמדור התחתון. כחמה ולבנה כוכבים ומזלות. או בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם. חצר תבנית עזרה. שולחן תבנית שולחן. מנורה תבנית מנורה וכן פרצוף אדם בכלל דדרשינן. לא תעשון אתי לא תעשון אותי עיי"ש. אבל כל שאר הפרצופין וצורות של בהמות וחיות ואילנות ופרחים וצמחים מותרים. וכל זה כשעושה אותן רק לנוי בעלמא. אבל כשעושה אותן כדי לעובדן בין לעצמו בין לאחרים יש בזה אזהרה אחרת. דהיינו לאו דלא תעשה לך פסל וגו'. ובזה אין שום חילוק כלל דהכל אסור. דבהך קרא כתיב כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. וכמבואר בע"ז ובר"ה שם דלמאי דהוה ס"ד שם לומר דלא אסרה תורה בכלל לאו דלא תעשון אתי אלא שמשין שבמדור העליון. פרכינן התם ושבמדור התחתון מי שרי. והתניא אשר בשמים לרבות תמה ולבנה כוכבים ומזלות. ממעל לרבות מלאכי השרת. ומשני כי תניא ההיא. לעובדם. ופריך תו אי לעובדם אפי' שלשול קטן נמי. ומשני אין הכי נמי ומסיפא דקרא נפקא. דתניא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן עיי"ש. הרי להדיא דאזהרת לא תעשה לך פסל דמסיים בי' קרא אשר בשמים וגו' מיירי לעובדם. ולהכי כוללת כל התמונות כולם שבכל העולם כולו בכלל האיסור. אבל כשאינו עושה אותם כדי לעובדם ליכא איסורא אלא בהנך תמונות ופרצופין הנכללים בכלל אזהרת לא תעשון אתי. ואינו עובר על עשייתן אלא בלאו זה דלא תעשון אתי. דאילו לאו דלא תעשה לך פסל ליתא אלא בשעושה כדי לעובדן. וכמו שביארנו והוא פשוט בסוגיא דגמרא שם:

ומעתה א"כ מה מאוד יש להתפלא על מה שראיתי בתוס' יומא (נ"ד ע"א) בד"ה כרובים דצורתא שכתבו וז"ל נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה הם עושים. והשבתי וכו' מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' דהא מסקינן בפרק כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו וכו'. ונ"ל דאפי' ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל. דלא אסר אלא פרצוף גמור חקוק וכו'. והא דתניא במכילתא לא תעשה לך פסל וכו' עד לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפי' בהמה תי' ועוף דגים וחגבים וכו' נ"ל דה"פ וכו' עיי"ש. והוא מתמיה מאוד מאי ענין לאו דלא תעשה לך פסל וגם ההיא ברייתא דמכילתא דקאי עלי' דהך קרא לכאן. דשם לא מיירי אלא לעובדן. ואין זה ענין כלל להנך צורות שמציירים במחזורים. ואף דהתוס' גופי' שם בתי' בתרא הזכירו כולה סוגיא דפ"ב דר"ה ופ"ג דע"ז שם. מ"מ לא דחו סברא ראשונה אלא שכתבוה בלשון ועוד נראה לי וכו' עיי"ש. דמשמע בהדיא דיש מקום גם לסברתם הראשונה. והוא תימא דהרי זה סותר לגמרי סוגיות אלו דמפורש בהדיא דלית בה לאו דלא תעשה לך פסל. ולא שייך הכא כלל. וגם משום לאו דלא תעשון אתי דשייך בי' ליכא למיסר. ויותר יש לתמוה דבהגהות מיימוניות (סופ"ג מהלכות ע"ז) מבואר דס"ל הכי אליבא דאמת דלא תעשה לך פסל קאי לאזהרה לעושה צורות לנוי. ומייתי שם כן גם משם רבינו שמחה ז"ל עיי"ש. וגם במרדכי פרק חזקת הבתים (סי' תקמ"ט) ובפ"ג דע"ז מבואר דס"ל לקושטא דמילתא הכי עיי"ש. ובתשובות מהר"ם מר"ב ז"ל (ח"ב סי' כ"ד) וכן בתשובותיו החדשות המכונות שערי תשובה (שער שני סי' צ"ז) מבואר דגם הרא"ש ס"ל הכי עיי"ש. וכן מבואר דעת רבינו טובי' ז"ל בעל פסיקתא זוטרתא (פרשת תרומה) שכתב וז"ל ועשית שנים כרובים זהב כשאמר משה רבינו לא תעשה לך פסל כל תמונה נאמר לו ועשית שנים כרובים זהב וכן כיו"ב וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן ממש איתא במדרש אגדה שם עיי"ש. הרי דס"ל דגם דומיא דכרובים דנעשו שלא לעובדם הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא תעשה לך פסל. וכן דעת רבינו יעקב אנטולי ז"ל בעל המלמד שכתב (בפ' יתרו). וז"ל המצוה השני' שלא לעשות פסל וכל תמונה לדמות אחד מן הנבראים כדי להנהיג בו שום כבוד. ואפי' תהי' הכונה בו לשם שמים וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ שם עוד סו"פ תשא עיי"ש. הרי דס"ל דאפי' לשם שמים יש בו אזהרה דלא תעשה לך פסל. וכן מבואר מדברי רבינו בחיי ז"ל שם עיי"ש בדבריו. וכל זה תמוה מאוד שהוא נגד המפורש בסוגיא דפ"ב דר"ה ופ"ג דע"ז שם וכמו שנתבאר. וגם נפלאתי במה שראיתי להסמ"ק (סי' קס"ב) וז"ל שלא לעשות צלם דכתיב לא תעשו לכם אלילים אמרו רבותינו אפי' שלא לעבוד גם לנוי אסור ואין אסור רק צורת אדם וכו'. וכן אסור לעשות צורת חמה ולבנה כו'. וכן אסור לעשות בית תבנית היכל אכסדרא תבנית אולם וכו' תבנית של ארבע פנים כגון תיות הקודש וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו מתמיהים מאוד בעיני דזו לא אמרה אדם מעולם. ואין לדבריו שם מקור כלל דבגמרא לא נפקא לן אזהרה זו אלא מקרא דלא תעשון אתי. והראשונים ז"ל שהבאתי נפקא להו אזהרה לעושה צורות לנוי מקרא דלא תעשה לך פסל. ובעל הסמ"ק מנה לאו דלא תעשה לך פסל (לעיל סי' קס"א) לאזהרה שלא לעשות צורות לע"ז עיי"ש. ולאו דלא תעשון אתי לא מנה כלל. ואזהרה לעשיית צורות לנוי נפקא לי' מלא תעשו לכם אלילים. ומיני' נפק"ל נמי שלא לעשות בית תבנית היכל וכו'. והדברים נפלאים. אם לא שנאמר דט"ס הוא בסמ"ק ובמקום קרא דלא תעשו לכם אלילים צ"ל לא תעשון אתי אלהי כסף וגו'. מיהו בלא"ה דברי הסמ"ק שם מתמיהים אצלי במש"כ שם ואמרינן בפרק כל הצלמים גבי מוצא שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין וכו' עיי"ש. ומאי ענין זה לכאן באזהרה זו דלא מיירי אלא באיסור עשיית צורות לנוי או בית תבנית היכל וכו'. דההיא דפרק כל הצלמים שם לא מיירי אלא בצורות הנעבדין ולענין איסור הנאה. דבמכובדין מחזקינן להו בעכו"ם שנעבדין ואסורין בהנאה עיי"ש. ואין מקומו אלא לעיל באזהרה דלא תעשה לך פסל וגו'. ועי' מש"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן ז"ל שמחלק גם בצורות העשויות לנוי בין מכובדין למבוזין עייש"ה. אבל אין זו שיטת הסמ"ק דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל עיי"ש היטב ובשלטי הגבורים שם ואכמ"ל בזה. ומיהו זה יש ליישב קצת ואין להאריך. ומ"מ דברי שאר כל הראשונים ז"ל שהבאתי בזה ודאי תמוהים לכאורה טובא. ונפלאת הוא בעיני על כל האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה. זולת הרדב"ז ז"ל בתשו' (ח"ד סי' ק"ז) שראיתי שהרגיש קצת בזה. אבל גם דבריו תמוהים שכתב שם על דברי המרדכי פרק כל הצלמים בשם רבינו אליקים ז"ל שכתב ג"כ וז"ל ובמכילתא אוסר אפי' לעשות פרצוף בהמה וצפור ודגים וחגבים שנאמר כל אשר בארץ וכו' עיי"ש. ועל זה כתב הרדב"ז שם וז"ל אבל ראייתו ממכילתא איני מכיר דבמכילתא דורש הכתוב. והכי איתא התם לא תעשה לך פסל לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וכו'. וממה נפשך אי קרא מיירי בלשם עכו"ם א"כ ליכא ראי'. ואי מיירי בעושה לשם נוי מאי מייתי ממכילתא יותר מקרא. וי"ל בדוחק דמדנחית מכילתא לפרושי כל הני. משמע דקרא אפי' בעושה לשם נוי אסור. דאי לשם עכו"ם מאי איריא הני אפי' שלשול קטן נמי. ועדיין ראיתו צ"ע עכ"ל עיי"ש בדבריו. הרי שהרגיש קצת. אלא שדבריו ז"ל מתמיהים מאוד שהוצרך להקשות מכח ממנ"פ. והרי אין ספק כלל. דבהדיא מבואר בסוגיא דר"ה ודע"ז שם דקרא דלא תעשה לך פסל בעשויין לשם עכו"ם מיירי. וביותר דבריו מתמיהים במש"כ לתרץ דמדנחית לפרושי כל הני משמע אפי' עושה לנוי. דאי לשם עכו"ם אפי' שלשול קטן נמי. דהרי זה נגד סוגיא דגמרא שם דמוקי לה דוקא בלעבדן. ומה שהוכיח דא"כ אפי' שלשול קטן נמי. קושית הגמרא היא שם. דפריך התם אי לעובדן אפי' שלשול קטן נמי. ומשני אין ה"נ ומסיפא דקרא נפקא וכו' עיי"ש. גם מה שהקשה דאי מיירי לשם נוי מאי מייתי ממכילתא טפי מקרא לק"מ כמבואר. וגם כזה הו"ל להקשות על סוגיא דגמרא שם בר"ה ובע"ז עיי"ש ואין להאריך. גם ראיתי למרן בב"י (יו"ד סוף סי' קמ"א) שהרגיש קצת מזה וכתב על דברי המרדכי שם וז"ל ולענ"ד נראה לומר דבמכילתא מיירי בעושה אליל ממש ואפי' לעכו"ם אי נמי בצורות שמנהג העכו"ם לעבדן. והיינו דמייתי לה מלא תעשה לך פסל וכו' עכ"ל עיי"ש. דמה"ע דחה דברי המרדכי שם. אבל כבר הבאתי דעת כמה גדולי הראשונים דס"ל דלאו דלא תעשה לך פסל קאי על עשיית צורות לנוי אפי' אינם נעבדים כלל ולא לשם כך נעשו. ובאמת דהדבר תמוה מאוד לכאורה:

אמנם לבאר דברי הראשונים ז"ל נראה עפמש"כ באור זרוע ח"ד (בפסקי ע"ז סי' ר"ג) שכתב וז"ל תניא אשר בשמים ממעל לרבות חמה ולבנה וכוכבים. ממעל לרבות מלאכי השרת. אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות. מעשה בקלוניא שציירו בחלונות של ביהכ"נ צורות אריות ונחשים. ושאלו להרב רבינו אליקים זצ"ל והשיב הוזהרנו בדבור שני מלעשות כן. דכתיב לא תעשה לך פסל. ותניא יכול לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה וכו' יעשה לו מטע ת"ל לא תטע לך וכו'. ומסקנא לא יעשה לו תמונת כל אלה אבל יעשה לו תמונת חיה ועוף ת"ל וכו'. יעשה לו דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים ת"ל כל רמש האדמה וגו'. נמצינו למדים מכאן שאסור לעשותם. ואם יעלה על לב אדם לומר והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות. הואיל והותרו לשם הותרו נמי בבכ"נ וב"מ. הלא מקרא מלא שאסור לעשות כן. דתניא לא תעשו לכם וכו'. ואם ראייתן ממה ששנינו כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם. והיינו בעושה כדמתרץ אביי. יש להשיב האי כל לאו דוקא הוא להתיר עשיית כל הפרצופין חוץ מפרצוף אדם. מדפריך ואי במוצא פרצוף אדם מי אסור. והתנן כו' ואם איתא דהאי כל דוקא הוא. אדמותיב לי' מסיפא לותיב לי' מרישא. דקתני כל הפרצופין מותרין וכללא הוא והתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה וצורת דרקון יוליך לים המלת כדקא מותיב לי' בריש הברייתא כל המזלות מותרין וכו'. במאי עסקינן אילימא בעושה כל המזלות מי שרו. אלא לאו ש"מ דהאי כל לאו דוקא הוא. ואע"ג דקתני כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם צורת חמה ולבנה ודרקון בכלל האיסור וכו'. ונחש בכלל דרקון הוא ואסור לעשותו. ומדרבא נמי איכא למשמע דהאי כל לאו דוקא הוא. מדקא מוקי למציעתא כרבי יהודה. ור"י מוסיף הוא אמתניתין דקתני המוצא כלים ועליהם צורת תמה ולבנה וצורת דרקון. אלמא האי כל דקתני גבי פרצופות לאו דוקא הוא בין למר בין למר וכו'. ואפי' את"ל דהאי כל דוקא הוא יש להשיב ולומר דאביי הוא דמוקי לה בעושה. אבל רבא מוקי כולה במוצא. ומציעתא ר"י הוא וכו'. אבל בעושה כמעשה דר"ג ליכא למילף היתירא בדבר זה. דקא מסיים ואזיל להתלמד עבד אבל בעשייה שלא להתלמד אסור וכו' עכ"ל עיי"ש. וכבר הובאו דברים אלו בקצרה במרדכי פרק כל הצלמים עיי"ש. אלא שראיתי להביא הדברים ממקורן דמשם מתבאר לנו יותר שיטת רבינו אליקים ז"ל וטעמו כמו שיתבאר. והנה ראיתי למרן הב"י (ביו"ד סי' קמ"א) שהביא דברי המרדכי שם בשם רבינו אליקים. והפליא להשיג עליו. וכתב וז"ל ומה שפירש רבינו אליקים דהא דתניא כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם. האי כל לאו דוקא הוא דהא צורת חמה ולבנה ודרקון בכלל האיסור. איני יודע מה הועיל בכך. דמ"מ שאר פרצופין חוץ משלשה פרצופין אלו מיהא מותרים. וההיא עובדא שציירו בביהכנ"ס כיון שלא היו מצורות אלו ודאי שרי עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד דבריו ז"ל תמוהים מאוד אצלי ולא אדע אמאי לא ידע מה הועיל בכך. דהרי הדברים פשוטים ומבוארים בדברי רבינו אליקים ז"ל גופי'. דמסיים וכתב וז"ל ונחש בכלל דרקון הוא ואסור לעשותו עכ"ל. וכוונתו דעכ"פ צורות נחשים שעשו בההיא ביהכנ"ס בקלוניא הי' להם לאסור. דהוא אחד משלשה פרצופין שאסרו לעשותם אף לפי דבריהם שסמכו על מה ששנינו כל הפרצופים מותרים וכו'. ומבואר מזה דדעת רבינו אליקים ז"ל דדרקון דקתני לאו דוקא אלא גם שאר נחשים בכלל. הן אמת דקשה לכאורה על זה מדאמרינן עלה בגמרא שם (פרק כל הצלמים מ"ג ע"א) ת"ר איזו צורת דרקון. פירש רשב"א כל שיש לו ציצין בין פרקיו. מחוי ר"א בין פרקי צואר. אמר ר"ח בר"ח הלכה כרשב"א עיי"ש ובפירש"י שם. וכן הוא בתוספתא (פ"ו דע"ז). איזהו מין דרקון שאסור. רשב"א אומר כל שהציצין יוצאין מצוארו. אם הי' חלק הרי זה מותר עיי"ש. וביתר ביאור בירושלמי (פ"ג דע"ז ה"ג) דאמרינן התם לא שנו אלא דרקון הא כל הנחשים לא. איזה דרקון כל שציצין יוצאין בצוארו. ותני כן רשב"ע אומר כו' החלק מותר עיי"ש. וא"כ איך כתב רבינו אליקים דנחש בכלל דרקון הוא והביא מזה ראי' לאסור צורות הנחשים שעשו בביהכ"נ. ואמנם רבינו אליקים ז"ל איננו יחיד בזה. דגם מדברי המרדכי עצמו שם מבואר כן. שכתב שם לעיל וז"ל אמנם יש סמך מה"ג שמעמידות ההיא דרב יהודה בדרקון פי' נחש דוקא כו' אבל שאר צורות שרו כו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל ג"כ דדרקון היינו נחש. ולא אתי לאפוקי אלא שאר צורות אבל נחשים כולם בכלל. וכן מבואר מדברי רבינו אפרים ז"ל שהביא שם שכתב וז"ל ודרקון הוא נחש בריח בשמים ושמו תלי הגדול ומושל במזלות. ומשה"כ חשיב לי' בהדי חמה ולבנה. אבל צורת עופות וסוסים אין העכו"ם עובדין להם עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל ג"כ דדרקון היינו נחש ולפי שיש צורתו בשמים נחש בריח עובדין לצורת נחש משא"כ שאר צורות כגון עופות וסוסים. ולא מפיק אלא הני אבל נחשים כולם בכלל דרקון. וכן ראיתי להערוך בערוך דרקון שפירש דדרקון היינו נחש עיי"ש שכתב כן גם על ההיא דפרק כל הצלמים שם. ומבואר דס"ל דאינו אלא סתם נחש וכל הנחשים כולם בכלל. וכן הרמב"ם ז"ל. (בפ"ז מהלכות ע"ז ה"ח) סתם וכתב דרקון סתם כלישנא דמתניתין. ולא חילק כלל בין חלק לשיש לו ציצין בין פרקי צוארו עיי"ש. וכבר עמד בזה הרב לח"מ שם על דברי הרמב"ם בזה והניחו בצ"ע עיי"ש. ומש"כ בזה. הפר"ח בביאורו להלכות ע"ז שם אינו נכון. וגם אשתמיטתי' לשון התוספתא שהבאתי עיי"ש. וכן ראיתי להאשכול והאו"ז הלכות ע"ז שסתמו וכתבו דרקון. ולא הביאו דברי רשב"א להלכה עיי"ש. ובודאי דהדבר צ"ע. וקצת אפשר לומר עפמש"כ התוס' שם בסוגיא דע"ז וז"ל הלכה כרשב"א. פי' רשב"ם ואפי' אי משכחת תנא דפליג עכ"ל עיי"ש. וכתבו כן משום שהוקשה להם דמדקאמר הלכה מכלל דפליגי. והרי לא אשכחן מאן דפליג עלי' דרשב"א. ולזה תירצו בשם רשב"ם דאתי למימר דאפי' אי משכחת מאן דפליג הילכתא כוותי'. וזה ודאי דחיק טובא. מלבד מה שכבר תמה על זה המל"מ (בפ"ז מהלכות ע"ז ה"ח) דהא בכמה דוכתי אשכחן דפריך בגמרא הלכה מכלל דפליגי ואם איתא מאי קושיא. והניחה בתימא עיי"ש. ולזה הי' נראה דגירסת הנך ראשונים ז"ל היתה בגמרא שם אין הלכה כרשב"א. דס"ל לרחב"ח דרשב"א לפלוגי אתי על תנא דמתניתין דסתם וקתני דרקון סתמא דמשמע דכל הנחשים בכלל ואין חילוק בין חלק לשיש לו ציצין בצוארו. ואע"ג דלפי גירסא שלפנינו דקתני פירש רשב"א וכו' משמע דלפרושי הוא דאתי ולא לפלוגי מ"מ כבר הביא בדקדוקי סופרים שם גירסת ש"ס כת"י דקתני רשב"א אומר. וכלשון התוספתא וירושלמי שהבאתי וכן הגירסא בה"ג כת"י רומי עיי"ש. מיהו לפ"ז גם לפי גירסא שלפנינו דגרסינן הלכה כרשב"א ג"כ ניחא קושית רשב"ם ז"ל וכמבואר. אלא דגם בלא הכרח זה אפשר שכן היתה גירסתם בגמרא ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ דברי רבינו אליקים ז"ל בזה מבוארים ואין מצד זה שום גמגום על דבריו ז"ל:

עוד כתב מרן בב"י שם וז"ל ומש"כ ועוד י"ל דדוקא אביי הוא דמוקי לה בעושה. אבל אנן קיי"ל כרבא דאמר כולה במוצא וכו'. אלמא במוצא מותרין ובעושה אסורים. יש לומר דרבא לא נד מאוקימתא דאביי אלא משום דדחיקא לי' לאוקמי רישא וסיפא בחד גוונא ומציעתא בחד גוונא וכו' אבל לענין דינא איה"נ דס"ל כאביי דשרי לעשות כל הפרצופין חוץ מפרצוף אדם וכו'. ותדע מדאמרינן בגמרא אמציעתא אלא פשיטא בעושה וכדר"ה ברי' דר"י. כלומר דאסר פרצוף אדם מלא תעשון אתי. ומדלא איצטריך לאתויי ראי' להתיר שאר פרצופין ולאסור פרצוף אדם הוא דאיצטריך לאתויי מדר"ה משמע דשאר פרצופין מיפשט פשיטא להתיר דאפי' פרצוף אדם הוה שרי אי לאו קרא דר"ה וא"כ באינך פרצופין דלא אשכחן מאן דמייתי להו מקרא לאיסורא ודאי מישרי שרי לכ"ע עכ"ל הב"י עיי"ש. ולענ"ד גם בזה אינני רואה שום השגה על דברי רבינו אליקים ז"ל ואדרבה דברי מרן הב"י תמוהים אצלי. דהרי רבינו אליקים ז"ל לא בא להביא ראי' והכרח לדעתו משם. ולא בא אלא לדחות שלא להביא מההיא סוגיא ראי' לאידך גיסא להתיר. וכמבואר בהדיא בדברי רבינו אליקים ז"ל בעיקר לשון תשובתו באו"ז שם. שכתב וז"ל ואם ראייתן ממה ששנינו כל הפרצופין וכו' והיינו בעושה כדמתרץ אביי יש להשיב האי כל לאו דוקא וכו'. ואפי' את"ל דהאי כל דוקא הוא יש להשיב ולומר דאביי הוא דמוקי לה הכי בעושה. אבל רבא אמר כולה במוצא וכו'. אבל בעושה כמעשה דר"ג ליכא למילף היתירא בדבר זה עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר כדכתיבנא. ובודאי גם מרבינו אליקים ז"ל לא נעלם דבר זה שיש לומר דרבא לא למיפלג עלי' דאביי לענין דינא אתי. אבל אין לנו הכרח לומר כן. ולהכי אין מקום ראי' משם להיתר. ומש"כ הב"י ותדע כו' ומדלא הוצרך לאתויי ראי' להתיר שאר פרצופין ולאסור פרצוף אדם הוא דאיצטריך וכו'. לענ"ד אינני רואה שום הכרח מזה כלל. דהדבר פשוט דמשום דלעיל באוקימתא דמוצא פריך לי' אי במוצא פרצוף אדם מי אסור וכו' עיי"ש. הילכך השתא דמוקי לה בעושה הוצרך להביא מדר"ה דבעשיי' מיתסר פרצוף אדם. כי היכי דלא נימא דעושה כמוצא לא נאסר בפרצוף אדם. אבל ודאי איה"נ דגם היתירא דשאר פרצופין אינו פשוט. וגם מש"כ הב"י דכיון דאפי' פרצוף אדם הוה שרי אי לאו קרא דר"ה וא"כ באינך פרצופין דלא אשכחן מאן דמייתי להו מקרא לאיסורא. ודאי מישרא שרו לכ"ע. גם כן אין שום הכרח מזה כלל. דהרי באמת כבר הביא רבינו אליקים מהמכילתא דדריש מקרא לאסור אפי' צורת בהמה ועוף דגים וחגבים שקצים ורמשים וכיו"ב. הרי דכבר דרשו מקראי לאסור גם כל שאר הפרצופין. ולפי המבואר בלשון תשובת רבינו אליקים ז"ל שבאו"ז שם כל עיקר יסודו בנוי על ברייתא זו דמכילתא:

איברא שכבר הבאתי דברי מרן הב"י שהשיג גם על זה וכתב וז"ל ולענ"ד נראה לומר דבמכילתא מיירי בעושה אליל ממש וכו'. והיינו דמייתי לה מלא תעשה לך פסל עכ"ל. ואני תמה על מרן ז"ל דהו"ל לתמוה ביתר שאת מסוגיא ערוכה דר"ה ודע"ז שם. דמייתינן התם הך ברייתא דמכילתא ומוקי לה בלעבדן. ממש כדברי הב"י. דפרכינן התם והתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ממעל לרבות מלאכי השרת. ומשני כי תניא ההיא לעובדם. ופריך אי לעובדם אפי' שלשול קטן נמי. ומשני איה"נ ומסיפא דקרא נפקא. דתניא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן עיי"ש. והנך ברייתות היינו ברייתא דמכילתא שם על קרא דלא תעשה לך פסל וכמבואר להמעיין שם. והרי זה מפורש כדברי הב"י וכמשכ"ל. אמנם באמת אין מזה הכרע כלל ואדרבה עיקר דברי רבינו אליקים ז"ל נוסדים על סוגיא זו. וכמבואר בדברי רבינו אליקים ז"ל גופי' בתשו' שבאו"ז שם וכמו שיתבאר. דבאמת לכאורה יפלא דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע דהך קרא דאשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת דהוא סיפא דקרא דלא תעשה לך פסל וגו' בפסילים הנעבדים הוא דמיירי. אבל נראה דלק"מ. דודאי פשיטא לי' למקשה דקרא דלא תעשה לך פסל כולל ג"כ אזהרה שלא לעשות פסילים וכל תמונה אפי' לנוי. וכן משמע ודאי מלישנא דברייתא דמכילתא שם דקתני התם לא תעשה לך פסל לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה. ת"ל כל תמונה. לא יעשה לו אטומה אבל יעשה לו מטע. ת"ל לא תטע לך אשרה. לא יטע לו מטע אבל יעשה לו של עץ. ת"ל כל עץ לא יעשה לו של עץ אבל יעשה לו של אבן ת"ל ואבן משכית עיי"ש. והרי אבן משכית אסור לעשות אפי' להשתחוות עליו לשמים חוץ למקדש. וכן לאו דלא תטע לך וגו' כולל ג"כ איסור לנטוע אילן וכל עץ במקדש וא"כ דבר הלמד מענינו דגם כל הנך לא מיירי דוקא בלעבדן. ואע"ג דכבר כתיב קרא דלא תעשון אתי וגו' לאזהרה לעשיית צורות לנוי. אפשר לומר דתרי לאוי כתיבי בה. ובאמת דבמכילתא על קרא דלא תעשון אתי מבואר דגם ההוא קרא כולל נמי הנך שנעשין לעבדן. דקתני התם לא תעשון אתי שלא תאמר עושה אני כמין דמות ואשתחוה לו. ת"ל לא תעשון אתי וכן הוא אומר ונשמרתם מאוד עיי"ש. ובפרט לפי הגירסא שבספר והזהיר שם עיי"ש. וכן בדרשת המכילתא על קרא דלא תעשה לך פסל קתני לא יעשה של אבן אבל יעשה לו של כסף ת"ל אלהי כסף. לא יעשה לו של כסף אבל יעשה לו של זהב ת"ל ואלהי זהב וכו' עיי"ש. והרי הך קרא דאלהי כסף ואלהי זהב היינו בקרא דלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ומבואר מזה דהנך תרתי קראי כחדא נינהו ומאי דכייל זה כייל אידך. ומה שחסר זה גילה זה. וא"כ שפיר הקשה המקשה. אלא דמעיקרא דחי לי' כי תניא ההיא לעובדן. והיינו לפום סברת אביי דכולה סוגיא אזלא אליבי' התס. אבל לבסוף הסוגיא דמסיק בשינויא בתרא דלהתלמד שאני וכו'. אין אנו צריכין לדחוק בזה. והדרינן לדמעיקרא דקרא דלא תעשה לך פסל וגו' אשר בשמים ממעל וגו' ומאי דדריש מיני' בברייתא דמכילתא לא מיירי בלעובדן דוקא. אלא אפי' בעשייתן לנוי בעלמא וכפשטא דברייתא דמכילתא כדכתיבנא. וא"כ כל הפרצופות אסורות וברייתא דכל הפרצופין מותרין וכו' מיירי במוצא וכאוקימתא דרבא ודלא כאביי וס"ד דסוגיא בר"ה ובע"ז שם אזלא אליבא דאביי אבל מסקנא כרבא והדר בי' ממאי דקאמר מעיקרא. וכיו"ב ממש העלה הר"ן ז"ל שם לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכתב דשיטה נכונה היא עיי"ש:

והן הן דברי רבינו אליקים ז"ל באותה תשובה שם שסיים וכתב וז"ל דאביי הוא דמוקי לה הכי בעושה. ורבא אמר כולה במוצא וכו' אבל בעושה כמעשה דר"ג ליכא למילף היתירא בדבר זה דקא מסיים בה ואזיל להתלמד עבד אבל בעשייה שלא להתלמד אסור. ולא מיבעיא באיסור לאו דקל אלא אפי' באיסור חמור כגון בחייבי מיתות ב"ד מצינו דלהתלמד מותר. שהרי נטיעת קישואין חייב סקילה אפי' הכי להתלמד שרי. וכן לענין הוגה את השם בשפתיו אע"פ שיש בו איבוד עולם שכולו טוב שימש בו רבי חנניא בן תרדיון להתלמד ובכולם ליכא איסור הכא נמי לא שנא עכ"ל עיי"ש. ולכאורה מההיא דלהתלמד עבד ליכא למיגמר איסורא אלא לצורת לבנה כוכבים ומזלות דמיירי בי' בההיא דרבן גמליאל ולא בשאר צורות. אבל הוא הדבר אשר ביארנו בדעתו ז"ל דלפום שינויא בתרא דמסיק דשאני ר"ג דלהתלמד עבד שוב אין לנו לידחק בכל מאי דנדחקנו לפום מאי דס"ד מעיקרא. משום דהך שינויא דלהתלמד עבד שינויא רויחא הוא ו סברא ברירא היא. דגם בעלמא אפי' באיסורין החמורים ביותר שרינן להתלמד. והילכך אין לנו להמציא שום דין חדש ולסבול שום דוחק מחמת קושיא זו דאקשינן מעיקרא עלי' דר"ג. והדרינן לכל מאי דהוה סבירא לן מעיקרא דבכל ענין אסור. וגם קרא דלא תעשה לך פסל וגו' לא מיירי דוקא לעבדם אלא אפי' לנוי בכלל אזהרה זו. כדהוה פשיטא לסתמא דגמרא מעיקרא וכדמשמע ברייתא דמכילתא כדכתיבנא. ורק לאביי דמוקי ברייתא דכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם בעושה הוא דאנו נזקקין לכך לאוקמי קרא דלא תעשה לך פסל וגו' וברייתא דמכילתא דמייתינן עלה בלעובדן. אבל סתמא דגמרא כרבא ס"ל דבמוצא הוא דעסקינן. וכדפריך המקשה בפשיטות מברייתא דאשר בשמים לרבות חמה ולבנה וכו' לנידון דידן דקיימינן בעושה. ורק משום דהוקשה לן ההיא דר"ג במשנתנו הוצרך לאוקמה בלעובדן וכאביי דקאי אליבי'. אבל לשינויא בתרא דלהתלמד עבד דאין אנו זקוקין שוב כלל לשינויא דאביי. הדרינן לדמעיקרא וכדמוכח ברייתא דמכילתא כמו שביארנו. ובזה נסתלקה הוכחת מרן הב"י שם שכתב דכיון דלא אשכחן לרבא (כצ"ל שם עיי"ש) דפליג בהכי לדינא עלי' דאביי לא מוקמינן פלוגתא בינייהו עיי"ש. ולפמש"כ הרי אשכחן סתמא דגמרא בסוגיא דלקמן ובסוגיא דר"ה שם דפשיטא לי' דברייתא דאשר בשמים לרבות חו"ל כו"מ וכו' מיירי בעושה. וא"כ ע"כ ס"ל לדינא דכל הפרצופין אסורין. והיינו משום דברייתא דכל הפרצופין מותרין וכו' מוקי לה במוצא כרבא ולא דחקינן לאוקמה בלעובדן אלא כדי לתרוצי מתניתין. אבל במסקנא דלא צרכינן לדחוקי בהכי ודאי משמע דהדרינן לדמעיקרא. וא"כ ע"כ רבא לדינא פליג עלי' דאביי. וכרבא קיימא לן דפשטא דברייתא הכי משמע וגם סתמא דתלמודא הכי סבירא ליה. כל זה נראה ברור בשיטת רבינו אליקים ז"ל. וכן האו"ז החליט שם כדעתו דמסיק שם (בסי' ר"ד) להלכה וכתב וז"ל השתא איתבריר לן דכולהו אסירי בעשייה כגון הפרצופין דהיינו אדם ובהמות וחיות וצורות כגון עופות ודגים ונחשים ותולעים וצלמים כגון תבנית כל דבר העשוי בדמות כולהו העושה אותם עובר בלאו וכו' עכ"ל עיי"ש. והיינו ע"כ מלאו דלא תעשה לך פסל וכברייתא דמכילתא. דאילו מקרא דלא תעשון אתי ליכא למשמע כל הני וכמבואר בגמרא שם. וזו היא ג"כ דעת כל הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל דכתבו דלאו דלא תעשה לך פסל מזהיר אפי' על עשייה לנוי בלבד. וממילא אתי שפיר בזה דברי התוס' ביומא שם דמייתו ג"כ לענין עשייה מלאו דלא תעשה לך פסל ולאסור כל הפרצופין כולן. ולהכי אפי' לתירוצם בתרא דמייתו שם מסוגיא דר"ה וע"ז שם להתיר שאר הפרצופין. לא כתבו כן אלא בדרך תירוץ. אבל לא דחו לגמרי סברא ראשונה. כמו שהעירותי לעיל. והיינו משום דידעו דאין הכרח גמור מההיא סוגיא דהתם. ואדרבה לשיטת רבינו אליקים ז"ל וסייעתו מוכח משם איפכא כמו שנתבאר. אלא דנראה להם כן דגם למסקנא קאי הכי מדלא קאמר אלא עיי"ש:

ולפ"ז ממילא אתי שפיר על נכון מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תעשון אתי די"ל דגם רבינו הגאון ז"ל קאי בשיטת רבינו אליקים וסייעתו ז"ל. והילכך אחר שכבר מנה לאו דלא תעשה לך פסל בריש מנין הלאוין לא הוצרך להביא תו לאו דלא תעשון אתי. דהיא היא. וראי' גמורה מברייתא דמכילתא וכמו שנתבאר. הן אמת דלכאורה לא משמע הכי לשון רבינו הגאון ז"ל לקמן בלאו דלא תעשה לך פסל. שכתב שם בריש מנין הלאוין וז"ל. אלהים אחרים לא יהי' לך (היינו לאו דלא יהי' לך אלהים אחרים). לא תעשם (היינו לאו דלא תעשה לך פסל וגו'). ותשתחוה להם (היינו לאו דלא תשחוה להם). ותעבדם (היינו לאו דלא תעבדם) עיי"ש. ומדנקט לשון לא תעשם משמע ודאי דקאי על אלהים אחרים שהזכיר תחילה בלאו שלפניו. וא"כ משמע דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דלאו דלא תעשה לך פסל לא קאי אלא על פסילים הנעשים ע"מ לעובדם. והיינו כפשטא דסוגיא דר"ה וע"ז שם דמוקמינן לה בלעובדם. וכדעת שאר ראשונים ז"ל החולקים על שיטת רבינו אליקים ז"ל וסייעתו. מיהו יתכן לומר דכיון דודאי טעמא דאסרה תורה עשיית הצורות אפי' לנוי אינו אלא משום הרחקה וגדר לע"ז. וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ (לאוין ד') עיי"ש (ובפ"ג מהלכות עכו"ם הלכה י') ובסמ"ג (לאוין כ"ב) עיי"ש. וכדמסיים במכילתא שם. כל כך רדף הקב"ה אחר יצר הרע שלא ליתן פתחון פה למצוא לו מקום מתלא של היתר עיי"ש. וכן בקרא דלא תעשון אתי. דלכ"ע לא בא להזהיר אלא על עשיית צורות לנוי. כתיב בי' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. הרי דלפי פשוטו של מקרא אע"פ שלא עשאן אלא לנוי קראן הכתוב אלהי כסף ואלהי זהב. ולכן גם הגאון בלשונו כנה אותם אלהים אחרים על שם העתיד. ולרמוז על טעם הכתוב שאסרן מפני שאפשר שיבוא לידי כך לעשותן אלהות אם יהא מותר לעשותן. וגם מפני הקצור כדרכו ז"ל הוצרך לכך. כדי שלא יצטרך להאריך ולכתוב לא תעשה פסל וכיו"ב. והוא פשוט ואין להאריך:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה