אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין עשה › מצוה ג

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה · מצוה ג

מצוה ב

ערב. ובוקר יחדוהו. זו מ״ע דק"ש ומנאוה כל מוני המצוות. ונראה מדברי רבינו הגאון ז״ל דס״ל דמצות ק״ש אינה אלא בפסוק ראשון מפרשת שמע לחוד שיש בה יחוד השם. וכדאמרינן ריש פ״ב דברכות (י״ג ע״ב) שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד זו היא ק״ש של רבי יהודה הנשיא. וכן הוא לשון רבינו הגאון ז״ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור אנכי). וז״ל שם דוברות בכל יום ה׳ אחד וכו׳ עיי״ש. וכוונתו למצות ק״ש ומבואר דס״ל דעד כאן הוא מצות ק״ש. והיינו דאמרינן (ריש פ״ב לברכות) שם אמר רבי אילא משמי׳ דרב אמר שמע ישראל ה״א ה״א ונאנס בשינה יצא. ואמרינן תו התם א"ל ר״נ לדרו עבדי׳ בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן אמר רב יוסף לר״י ברי׳ דרבה אבוך היכי הוה עביד. א״ל בפסוקא קמא הוה מצער נפשי׳ טפי לא הוה מצער נפשי׳ עיי״ש. ואמרינן התם ת״ר שמע ישראל ה״א ה׳ אחד על כאן צריכה כוונת הלב דברי ר״מ אמר רבא הלכה כר״מ עיי״ש. מתבאר מכל זה דמצוה ק״ש מה״ת אינה אלא פסוק ראשון של שמע כדעת הגאון ז״ל. וכ׳׳כ הר״י אלברגלוני ז״ל באזהרותיו בעשין וז״ל ויותר בני הזהר ליחד את שם הגדול ביחוד שמע פעמים בכל יום תיחדנו עכ״ל. נראה דס״ל ג״כ דמצות ק״ש אינה אלא פסוק ראשון של שמע. ומש״כ שם אח״כ והשואל בין הפרקים בשלומך וכו׳ עיי״ש. לא בא אלא להביא דרך אגב איזה דין מדיני ק״ש וכדרכו ז״ל באזהרותיו שם בהרבה מקומות כיו״ב. אבל למנין המצות לא מנה אלא פסוק ראשון בלבד כמבואר בלשונו. וכן הר״ש בן גבירול באזהרותיו בעשין (עשה ראשונה) כתב ליחד אל איום שני פעמים ביום עיי״ש. וכן דעת כמה ראשונים ז׳׳ל כמו הרשב״א ז״ל בחי׳ פ״ג לברכות (כ״א ע״א) וכ׳׳כ בתשו׳ (ח״א סי׳ ש״כ) עיי״ש. וכן דעת הרא״ה ז״ל ושיטה מקובצת פ״ב דברכות עיי״ש. וכ״כ הטור או"ח (סי׳ מ״ו) בשם רבינו יהודה חסיד ז״ל. ובב״י שם הביא ג״כ דברי הרא״ה וכ״כ בשם אהל מועד שהביא כן משם הרמב״ן ז״ל עיי״ש. ובתשב״ץ קטן (סי׳ רי״ט) כתב כן בשם התוספות ובשם רבינו ברוך ממגנצא עיי״ש. ועי׳ או״ז (ח״א סי׳ ל״א ובסי׳ ל״ה) בשם רבינו חננאל ז״ל עייש״ה. ואכמ״ל בזה. ועי׳ להר״ב מנחת כהן בקונטרס מבוא השמש (מאמר שני פרק י״ג י״ד) עייש״ה מה שהאריך בזה ובמש״כ הר״ב פרי חדש (סי׳ ס״ז) ובדברי הר״ב שאגת ארי׳ (ס״ב) עייש״ה. ומה שהביא שם ראי׳ לכל פרשה ראשונה מדאורייתא מדמיבעיא לן (ר״פ היה קורא) בהלל ומגילה מהו שיפסיק כדרך שמפסיקין בק״ש לשאילת שלום מפני הכבוד ומורא. אמרינן ק״ו ק״ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא וכו׳ ואי ס״ל דק״ש דאורייתא אינה אלא פסוק ראשון של שמע לחוד קשה הרי בפסוק ראשון אינו רשאי להפסיק לא מפני מורא אביו ורבו ולא מפני הכבוד אם לא מפני שהוא ירא שמא יהרגנו. וכמ״ש הב״י או״ח (סי׳ ס״ו) וכ״פ בשו״ע שם ומדקאמר ק״ש דאורייתא פוסק וע״כ אשאר הפרשה קאי ולא בפסוק ראשון ש״מ דכל הפרשה דאורייתא עיי״ש. ולכאורה ראי׳ אלימתא היא. אבל אינו מוכרח לדעתי לסתור בזה דעת הראשונים ז״ל. ובפרט דגם רבינו הג׳ ז״ל קאי בשיטה זו. דאפשר לומר דמאי דקאמר ק״ש דאורייתא היינו לומר דק״ש עיקרה דאורייתא. דעכ״פ פסוק אחד הוא מדאורייתא. משא״כ הלל ומגילה עיקרן אינו אלא מדבריהם לחוד. ואפי׳ לדעת הסוברין דהלל מדאורייתא. ומכללן גם רבינו הגאון ז״ל דס״ל דגם ההלל דחנוכה דאורייתא. וכמו שיתבאר לפנינו (עשין נ״ט ס׳) מ״מ נראה דהנה דברי הב״י שם (בסי׳ ס״ו) נובעים מדברי הרמ״ך שהביא בכ״מ (פ״ב מהלכות ק״ש הלכה ט״ו). שכתב שכן מפורש בירושלמי דבאמצע פסוק ראשון לא יפסיק עיי״ש. אבל דברי הירושלמי אלו אינם נמצאים לפנינו בירושלמי כלל. וגם שאר ראשונים ז״ל לא הביאוהו. וסתמו דבריהם ולא חילקו כלל בין פסוק ראשון לשאר פסוקים. וכולם הביאו דברי הירושלמי כגירסא שלפנינו דסתם ופסק דאפי׳ באמצע פסוק רשאי להפסיק. ומשמע אפי׳ בפסוק ראשון. וא״כ אין לבנות יסוד על זה לסתור דברי הראשונים ז״ל. דנראה דלא שמיעא להו ולא סבירא להו הך מילתא. ומש״כ בש״א שם דודאי טעמא דמסתבר הוא. ויש ללמדו בק״ו מתפלה דתנן אפי׳ המלך שואל בשלומו לא יפסיק עיי״ש. אינו מוכרח כלל וק״ו פריכא הוא. דודאי תפלה חמירא מק״ש. משום דתפלה הרי הוא כעומד לפני המלך ומדבר עמו, אבל ק״ש אינו מדבר לפני המלך. וכמבואר בפ״ג דברכות (כ״ה ע״א) ובפירש״י שם ד״ה אבל לתפלה וכו׳ עיי״ש. וכ״כ הסמ״ג (עשין י״ח) עיי״ש. גם מה שהביא ראי׳ מדתניא (ר״פ הי׳ קורא). הדברים על לבבך יכול יהא כל הפרשה צריכה כוונה וכו׳. ומדצריך האלה לר״א למעוטי מכוונה מכאן ואילך. ולר״ע שינה קרא למכתב אשר אנכי מצוך ללמד לכל הפרשה שצריכה כוונה. ש״מ דמה״ת חייב לקרותה כולה ולא סגי בפסוק ראשון לחוד עכת"ד עיי״ש שהאריך. לדעתי ג״כ אין בזה שום הכרח כלל. דאפשר לומר דודאי לר״א ור״ע הכי ס״ל. אבל לר״מ דקאמר לקמן בברייתא שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד עד כאן צריכה כוונת הלב. ואמר רבא עלה דהלכה כר"מ. וכן פסקו הפוסקים כרבא דבתראה הוא. ולא כרבי יוחנן דפסק שם לעיל כר"ע עיי"ש. ודאי משמע דפליג עלייהו. וס"ל דאין לנו ק"ש דאורייתא אלא בפסוק ראשון לחוד. גם אפשר לומר דאפי' לר"א ור"ע מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. וכה"ג כתבו התוס' ושאר ראשונים בב"ב (קמ"ז ע"א) ד"ה מנין עיי"ש. ובפ"ק דיומא (ד' ע"א) בד"ה נכנסו כו' עיי"ש. ואין להאריך בזה. ועי' להרשב"ץ בזהר הרקיע (עשין סי' י"ב) שגם הוא ז"ל כתב בפשיטות דאין ק"ש דאורייתא אלא פסוק ראשון של שמע בלבד עיי"ש בדבריו ז"ל. וראיתי עוד להר"ב ש"א שם שכתב דלכאורה יש להביא ראי' לומר דליכא חיובא מדאורייתא אלא בפסוק ראשון מדתנן (ר"פ מי שמתו) קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. ומסקינן הא דתנן אם יכולין להתחיל ולגמור. היינו אפי' פסוק אחד. וש"מ מזה דאפי' בפסוק ראשון סגי מדאורייתא. דאי ס"ד דכולה פרשה בעינן. כי יכולין לגמור פסוק אחד לאו כלום הוא. ועל זה חזר ודחה דאין זו ראי' די"ל דאע"ג דאינו יוצא בפסוק אחד מ"מ הואיל ופסוק ראשון אית בי' קבלת עול מלכות שמים אם יכולין להתחיל ולגמור יתחילו מדרבנן כדי לקבל עול מלכות שמים עכת"ד. ולדעתי דבריו תמוהים ודיחוי זה חוזר ונראה. דכפי הנראה הבין דהכא מיירי בדליכא שעות לקרוא ק"ש אחר תנחומי האבלים. ולכן כתב דאע"ג שאין יוצאין בפסוק ראשון מ"מ חייבים מדרבנן לקבל מלכות שמים. אבל א"כ אשתמיטתי' במח"כ דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות ק"ש ה"ו) שכתב וז"ל אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות עכ"ל. ומבואר דס"ל דבדאיכא שעות ביום לקרות אחר כך עסקינן. וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. וכן פסק בש"ע או"ח (סוף סי' ע"ב) ובלבוש עיי"ש. והנה הכ"מ לא הראה מקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה. אבל כן מפורש במס' שמחות פ"י והביאה הרמב"ן ז"ל בתורת האדם (בשער ההוצאה). דקתני קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה עומדין ואח"כ קורין ואם לאו קורין ומתפללין ואח"כ עומדין. ועל זה כתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל והוא לאו דוקא הוא (רצה לומר דלא דייקא ונפל בה ט"ס) אא"כ יכולין להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה מתחילין וגומרים קודם השורה ואם לאו עושין שורתן ואח"כ קורין ומתפללין עכ"ל עיי"ש. וכוונתו להגיה דצ"ל איפכא דאם יכולין וכו' קורין ואח"כ עומדין ואם אין יכולין כו' עומדין ואח"כ קורין. והוא מוכרח. וכן הגיהו הגר"א ז"ל ושאר אחרונים. הרי מבואר דמקורו של הרמב"ם בזה הוא מפורש בהך ברייתא דמס' שמחות. והוא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל. ולפ"ז הא דתנן אם יכולין להתחיל כו' יתחילו. היינו לומר שיכולין להתחיל אם ירצו. אבל חיובא ודאי ליכא. כיון דאכתי איכא שעות לקרות אח"כ ואין השעה עוברת. ואם אין יכולין להתחיל ולגמור לא יתחילו. היינו שאין יכולין להתחיל כיון שלא יספיקו לגמור אפי' פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה הו"ל כאילו כבר עומדים בשורה. ואסור לעסוק בדבר אחר ולהפסיק באמצע הפסוק כשיגיע לשורה ג"כ אסור. והילכך אסור להתחיל. והשתא א"כ אין מקום כלל למש"כ הש"א דאע"ג דאין יוצאין בפסוק ראשון הואיל ואית בי' מלכות שמים חייבום מדרבנן כדי לקבל עול מלכות שמים. ולפי מה שנתבאר הא ליתא. דכיון דמיירי בדאיכא שעות לקרות ק"ש אח"כ. למה יחייבום רבנן במאי דלא נפיק בי' כלל ידי חובתו. הרי אכתי אין השעה עוברת. ובידם לקיים אח"כ המצוה כתיקונה. וגם באמת לא קתני במתני' שום חיובא אלא דאם ירצו להתחיל רשאין כדכתיבנא. והשתא אם איתא דפסוק ראשון לחוד לאו כלום הוא ולא נפיק בי' י"ח אפי' מדאורייתא. מה לי פסוק אחד מה לי פחות מפסוק. אלא ודאי בפסוק ראשון לחוד כבר יצא מיהת ידי חובתו מדאורייתא אע"ג דמדרבנן לא יצא י"ח עד שיקרא כל השלשה פרשיות. והילכך שפיר אמרינן דאם יכול להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד יתחיל. דהא מה"ת מיהת כבר השלים מצותו עד שלא יגיע לשורה. וא"כ הראי' במקומה עומדת. וראיתי בהגהות מהרל"ח שהשיג על הב"י והרמ"א. ורצה להטות כוונת הרמב"ם שם לכוונה אחרת. ודבריו תמוהים אצלי. דמלבד דלא יתכן כלל לנטות מן הכוונה הפשוטה בדברי הרמב"ם ז"ל. ואין לשון הרמב"ם ז"ל סובל פירושו כלל עיי"ש. אישתמיטתי' ג"כ ברייתא דמס' שמחות ודברי הרמב"ן ז"ל שם. ומה שהוקשה לו מדברי הירושלמי לק"מ לענ"ד. דאפשר לומר דס"ל לתלמודא דירושלמי דודאי ברייתא נמי בדאיכא שעות מיירי דאי ליכא שעות לקרות ולהתפלל אח"כ לא הוה קאמר ת"ק דמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. דכיון דהשעה עוברת לא יתכן לבטל אפי' מצות תפלה משום ההספד וליכא למ"ד. אלא ודאי בשאין השעה עוברת מיירי ואפ"ה פליגי רבותינו וס"ל דמפסיקין ההספד בין לק"ש ובין לתפלה. ולזה שפיר פריך ממתניתין ולק"מ. ובלא"ה הרמב"ם השמיט ולא הביא בהלכותיו כלל חילוק זה דירושלמי בין יום ראשון ליום שני. וכבר העיר בזה הר"ב פ"מ על דברי הירושלמי שם עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ ראייתו של הש"א נכונה לכאורה לפי מה שביארנו:

ומלבד זה נראה דאשתמיטתי' להר"ב ש"א מש"כ הרשב"א בחי' שם וכ"כ הב"י (שם סי' ע"ב) בשם ר"י אבוהב ז"ל דהא דאמרינן אם יכול להתחיל ולגמור פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו. היינו שיתחילו ויגמרו כל הק"ש כולה. וכתבו שכן נראה מפירש"י ועיי"ש. וכן פסק הלבוש שם עיי"ש. וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ן ז"ל בתורת האדם שם עיי"ש. ולפ"ז אין מקום כלל לעיקר קושייתו שהקשה דאס"ד דכולה פרשה בעינן כי יכולין לגמור פסוק אחד לאו כלום הוא. דהרי באמת לא קרי פסוק אחד אלא כולה ק"ש. וע"כ ליכא להקשות אלא דכיון דכולה פרשה בעינן מדאורייתא א"כ פסוק אחד לא עדיף מחצי פסוק. דאידי ואידי לאו כלום הוא. וא"כ כי יכולין לגמור פסוק אחד אמאי יתחילו. והשתא א"כ אין מקום למה שדחה ראי' זו כלל וכמבואר. ואין מקום לדבריו אלא לפי דעת הטור ביו"ד (סי' שע"ו) דס"ל דמשיגיעו לשורה פוסקין עיי"ש. וא"כ עכ"פ לשאר הפוסקים הראי' נכונה. ומיהו יש לדון בזה מצד אחר אלא שאין להאריך יותר:

והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל מלבד שמנו מ"ע דק"ש מנו ג"כ מ"ע דיחוד לעשה בפ"ע. מקרא דשמע ישראל ה"א ה' אחד. וענינה הוא שנאמין שבורא העולם הוא יוצר הכל והוא אחד ואין שני לו חלילה. כמו שביאר הרמב"ם בסה"מ (עשין ב') וכתב שם דזהו מה שאמרו כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רצה לומר ההודאה ביחוד והאמנתו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז לדעתו צ"ל דאע"ג דשם אין הכוונה אלא למצות ק"ש כדמשמע ודאי בכל דוכתי. דדוחק לפרש דר"ל כדי לקיים נמי מצות יחוד מלבד מצות ק"ש. אלא הכי קאמרינן. כדי לקבל עליו עול מלכות שמים בקריאה בפה. דהיינו מצות ק"ש שהיא בקריאה. מ"מ מייתי הרמב"ם ראי' מלשון זה דהיחוד הוא מצוה בפ"ע. דאל"כ מאי קאמר כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. תיפוק לי' דק"ש מצוה מצד עצמה היא. אלא ודאי הכי קאמר כדי לקבל עליו בקריאה בפה מצות היחוד שנקראת מלכות שמים שנכללת בפסוק זה. שהיא מצוה חשובה מאוד. וכדי להגדיל מצות קריאת פסוק זה נקט הך לישנא. אבל ודאי אין בקריאתו אלא מצות ק"ש בלבד. ודוחק הוא. ואין להאריך. וראיתי להר"ב לח"מ (בריש הלכות תפלה) שכתב וז"ל יש לדקדק למה לא התחיל בהלכות ק"ש מ"ע לקרות ק"ש כמו שהתחיל כאן בהלכות תפלה. וי"ל כמו שתירץ בס' חרדים דמצות יחוד חייב אדם ליחד בכל רגע. ולכך לא חשבה לאחת ממ"ע שבתורה לבד עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים בעיני דהרי מצות יחוד להרמב"ם מצוה בפ"ע היא. ומצות ק"ש מצוה מצד עצמה בפ"ע היא. ואין ענין זה לזה כלל. ומנה מצות יחוד בסה"מ (עשין ב') ומצות ק"ש (בעשין סי' י') וכן בחיבורו הגדול כתב מצות יחוד (בפ"א מהל' יסוה"ת). ומ"ע דק"ש (בהלכות ק"ש). וא"כ אם קושייתם קושיא לא תירצו כלום. וכנראה דס"ל דמצות יחוד מתקיימת נמי בקריאה בפה בכל פעם ופעם שקורא פסוק זה של שמע. וכדמשמע באמת מלשון הרמב"ם בסה"מ שם. וכן נראה מדברי הסמ"ג (עשין ב') שהביא שם מאי דאמרינן בגמרא וצריך שיאריך בדל"ת. ואם אין המצוה אלא בהאמנת היחוד בלבד אין שם כלל מקומו ואין לו ענין אלא לקמן בהלכות ק"ש וצ"ע ואין להאריך:

עכ"פ מבואר לכאורה דמצות ק"ש ומצות יחוד מצות מיוחדות בפ"ע הן. ואין לחשבן כעשין כפולות. ומ"מ לא תקשה לרבינו הגאון שלא מנה מ"ע דיחוד השם. משום דאפשר לומר דהכא אית בה נמי לאו דלא יהי' לך אלהים אחרים על פני. דלדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו הוא אזהרה שלא להאמין בבורא אחר זולתו. כמש"כ בסה"מ (לאוין א' ובפ"א מה' יסוה"ת ה"ו) עיי"ש. וא"כ מצות יחוד יש בה עשה ול"ת. ורבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. שכן דרכו ז"ל בכל מצוה שיש בה עשה ול"ת שלא למנות אלא אחד מהם במנין המצות. וכמתבאר אצלנו בהרבה מקומות. וכיון שכבר מנה לאו זה דלא יהי' לך לקמן בריש מנין הלאוין לא הי' צריך עוד למנות עשה דיחוד במספר העשין. הן אמת שראיתי להרמב"ן ז"ל בסה"מ (סוף עשה ראשונה) שהכריח בדעת הבה"ג דס"ל דלאו זה דלא יהי' לך וגו' הוא אזהרה בקיום הצלמים. משום שהוקשה לו שהרי כבר מנה הבה"ג לאו בע"ז במספר לאוי העונשין שבסקילה עיי"ש בדבריו ז"ל. וא"כ גם לרבינו הגאון ז"ל לכאורה אנו מוכרחין לומר כן. כיון דגם הוא ז"ל כבר מנה לאו דע"ז במספר הנסקלין. וא"כ לאו דלא יהי' לך מילתא אחריתא הוא ולא בא לאזהרה נוספת על עשה דיחוד. אבל זה אינו דדברי הרמב"ן לא יתכנו אלא לפי דרכו בדעת הבה"ג כמו שביאר באריכות (בשורש י"ד). דאותן העונשין שמנה הבה"ג במספר העונשין שלו כשיטתו. שוב אינו חוזר ומונה אזהרותיהן במנין הלאוין שלו. אם לא שבא בהן ענין חדש שאינו במיתה אלא במלקות. כמו מלאכת שבת שמנה במספר הנסקלין וחזר ומנה לאו דלאו תעשה מלאכה בשבת במספר הלאוין שבמלקות משום לאו דמחמר שאינו במיתה. וכן כל כיו"ב עיי"ש בדבריו. אבל אין זו דרכו של רבינו הגאון ז"ל. כמתבאר אצלנו במקומו. אלא מספר העונשין הוא מונה לבד לאזהרה על הב"ד. לקיים עונשין אלו בהעוברים על הלאוין שבהן ומתחייבים בעונש הראוי להם. ומספר הלאוין שעליהם באו עונשין אלו מונה לבד בכלל מספר שאר הלאוין. לאזהרה על היחידים שלא לעשות המעשים שבאו העונשין עליהם. וא"כ אין שום קושיא במה שהוא מונה עונש סקילה שבע"ז במספר העונשין. ומונה לאו דלא יהי' לך וגו' בכלל מספר הלאוין בפ"ע. אף דלא בא לאו זה אלא למניעה בעיקר ע"ז. וא"כ יפה עשה מה שלא מנה עשה דיחוד השם. כיון שמנה לאו דלא יהי' לך במספר הלאוין לפי דרכו ז"ל. וכבר הכריחו הרמב"ן ז"ל בסה"מ (לאוין ה') והרשב"ץ בזה"ר (לאוין סי' ז') שכן הוא העיקר דלאו זה בא לאזהרה לע"ז עיי"ש. ואף דהי' אפשר לומר דאע"ג דלאו זה בא להזהיר על ע"ז מ"מ אין בכללו אלא איסור ע"ז בלא שתוף. אבל בע"ז בשתוף אין לנו אלא עשה דיחוד השם בלבד מ"מ כבר כתב הסמ"ג (בלאוין א') וז"ל המצוה הראשונה שלא להעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנאמר לא יהי' לך אלקים אחרים על פני מכאן אסרה תורה השתוף ותניא במכילתא וכו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. ומלשון על פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר. וזהו מה שאומר שם אין מקרא יוצא מידי פשיטו. ובפרק ד' מיתות שאומר שם שכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לד' לבדו. המקרא ההוא בא לעונש וזה לאזהרה עכ"ל עיי"ש. ומש"כ בנוסחת הסמ"ג שלפנינו הקיום והשתוף. כבר כתב הרב כנה"ג בספרו דינא דחיי על הסמ"ג שם דט"ס הוא עיי"ש בדבריו. וכן בקצור סמ"ג שם ליתא אלא השתוף לחוד עיי"ש. ומ"מ מבואר דס"ל דעיקר לאו זה בא להזהיר על השתוף. וכ"כ הרא"ם ז"ל בס' יראים (סי' ס"ג) עיי"ש. וכן מבואר בשאילתות פ' יתרו (שאילתא נ"ב) וז"ל דאסר להון לדבית ישראל למפלח לשום מדעם בעלמא ולאודויי אלא להקב"ה לחודי' שנאמר לא יהי' לך אלקים אחרים על פני עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דמאזהרה זו שמעינן דאסור אלא להקב"ה לחודי'. דהיינו בלא שום שתוף. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין א') ובפ"א מהלכות יסוה"ת ה"ו עייש"ה. וכן מבואר בתשב"ץ (ח"א סי' קל"ט) עייש"ה. וכן מתבאר מירושלמי (פ"ק דברכות הלכה ה'). דגרסינן התם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום מפני שעשרת הדברות כלולין בהן. אנוכי ה' אלקיך שמע ישראל ה' אלקינו. לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ה' אחד וכו' עיי"ש. הרי בהדיא דאזהרה זו באה לעומת מצות יחוד השם. ואפשר שלירושלמי זה כוון הסמ"ג שהבאתי. במש"כ דמלשון על פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף ש"ש וד"א עיי"ש. וכבר כתב הר"ב כנה"ג בדינא דחיי שם שלא מצא זה במדרש עיי"ש. וכן נראה מדברי הפסיקתא רבתי (סוף פרשה כ"א) והירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ב) דאמרינן התם מפני מה ראתה אוזן לירצע כו'. אוזן ששמע בהר סיני לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ופירקה מעלי' עול מלכות שמים וקבלה עלי' עול בשר ודם וכו' עיי"ש. והרי ודאי פשיטא דמוכר עצמו לא פרק מעליו לגמרי עול מלכות שמים במה שנשתעבד לבשר ודם. ואין זה אלא בגדר שתוף עול בשר ודם ועול מלכות שמים. ומ"מ קאמר דזה הו"ל נגד אזהרת לא יהי' לך וגו'. והיינו ע"כ משום דס"ל דלאו זה בא לאזהרה על השתוף. ומעתה א"כ אפי' את"ל דדעת רבינו הגאון בזה כדעת הרמב"ם דעשה דיחוד עשה בפ"ע היא מ"מ יפה עשה לפי דרכו שלא מנה עשה דיחוד השם אחר שכבר מנה בכלל הלאוין ל"ת דלא יהי' לך וגו':

והנה הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל והנמשכים אחריהם מנו דבור הראשון של עשרת הדברות אנוכי ד' אלקיך וגו' במנין העשין. וכבר קדמם בזה הראב"ע ז"ל ביסוד מורא שער השביעי. וז"ל ומצות הלב תחלתם אנכי ה' אלקיך שיאמין בכל לבו שהשם שהוציאו ממצרים הוא אלקיו והנה הוא מצות עשה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמ"ה ז"ל הביאו מהר"ש יפה (בשמות רבה פרשה ל"ג) וז"ל אנכי מצות עשה לקבלו עלינו לאלוה וכו' עיי"ש. ומקורם מדאמרינן (סוף מכות) א"ר שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה וכו'. אמר רב המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה. ופריך תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הויין. ומשני אנוכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו עיי"ש. הרי מבואר דדבור אנוכי הוא מכלל מנין תרי"ג. וכמו שהכריח הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשה ראשונה) עיי"ש. אבל הבה"ג וכל הנמשכים אחריו. וכן רבינו הגאון ז"ל. לא מנו עשה זו. והרמב"ן ז"ל בסה"מ שם צדד לומר בדעת הבה"ג שלא מנאה משני טעמים. האחד הוא משום דאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתעלה שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה. אבל האמונה במציאותו יתעלה הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות ולא ימנה בחשבונן. והטעם השני הוא משום דלא כתיב הך קרא בלשון עשה. דהיינו בלשון פקודה וצוואה לנוכח. אלא בדרך הודעה בעלמא. ולא בא הכתוב אלא לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי שאני בא עכשיו לגזור עליכם. ואין הפרש בדבור זה למה שכתב גבי צדוק המדות אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים עכת"ד הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. ועל הראי' שהביא הרמב"ם שם מסוגיא דמכות השיב הרמב"ן לדעת הבה"ג. דמאי דמשני התם אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום. לא באו לומר דאנכי נמי הוא בכלל חשבון תרי"ג מצות. אלא בכלל קרא דלא יהי' לך יש בו שתי מצוות להשלים לתרי"ג. והם האחת היא לא יהי' לך ולא תעשה לך. שהם ענין אחד דהיינו המניעה בצלמים. והשנית לא תשתחוה להם ולא תעבדם מניעה בע"ז. וכן באמת ראינו להבה"ג שמנה בע"ז לאו אחד. ומנה בלאוין שבמלקות לא יהי' לך. שהוא אצלו מניעה בקיום הצלמים. ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן עכת"ד הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש:

ואמנם לא יתכן תירוצו זה אלא לדעת הבה"ג והנמשכים אחריו. אבל בדעת רבינו הגאון ז"ל אי אפשר לומר כן כלל. שהרי הרמב"ן ז"ל (שם ובלאוין ה') הקשה על הרמב"ם ז"ל שם שמנה ארבעה לאוין מקרא דלא יהי' לך. לא יהי' לך. לא תעשה לך. לא תשתחוה להם. ולא תעבדם. ונמצא דנאמרו חמשה מצות מפי הגבורה. עשה אחת מקרא דאנכי וארבעה לאוין מקרא דלא יהי' לך וגו'. ולא נאמרו מפי משה אלא תר"ח מצות. ואנן דרשינן דמנין תרי"א שמענו מפי משה כמנין תורה. כדכתיב תורה צוה לנו משה וגו'. עיי"ש. והר"ב מג"א השיב בזה להליץ על הרמב"ם. דאף דבדבור לא יהי' לך יש בו ארבעה לאוין. לא יתחייב מזה כי כל הארבעה שמענו מפי הגבורה. דאנכי ולא יהי' לך דוקא שמענו מפיו. ולא כל הדבור של לא יהי' לך עיי"ש. ונמשכו אחריו בזה רוב האחרונים ז"ל. והשתא הרי רבינו הגאון ז"ל מנה ג"כ ארבעה לאוין של דבור לא יהי' לך. כמבואר בדבריו בריש מנין הלאוין עיי"ש. וא"כ ע"כ צ"ל לדעתו ז"ל ג"כ דלא כל הדבור של לא יהי' לך שמענו מפי הגבורה. אלא קרא דלא יהי' לך בלבד. והשאר מפי משה שמענו. וא"כ ע"כ צ"ל דאנוכי ג"כ מכלל מנין תרי"ג מצות הוא. דאל"כ אין לנו שתים מפי הגבורה. אלא אחת של לא יהי' לך בלבד. וכיון דמפי משה לא שמענו אלא תרי"א מצות כמנין תורה. נמצא דלית לן אלא תרי"ב מצות. ואנן תרי"ג קאמרינן. וא"כ הדבר מתמיה טובא לכאורה מה שהשמיט רבינו הגאון עשה דאנוכי ממנין העשין. ולומר דשמענו מפי הגבורה גם לאו דלא תעשה לך לא יתכן כלל. דכיון דלא אמרו אלא אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. אין לנו לפרש אלא אחת משתים. או לומר דהכוונה על כל הדיבור של לא יהי' לך. וא"כ כל הארבעה לאוין שבדבור זה מפי הגבורה שמענו. או לומר דאין הכוונה אלא ללאו דלא יהי' לך בלבד. אבל ודאי אי אפשר לפרש דהכוונה רק ללאו דלא יהי' לך ולאו דלא תעשה לך. ולא לשאר השני לאוין שבדבור זה. דא"כ אמאי לא הזכירו אלא לאו דלא יהי' לך לחוד ולא הזכירו נמי לאו דלא תעשה לך:

וגם לפמש"כ קצת מפרשים לתרץ דעת הרמב"ם לומר דודאי כל הארבעה לאוין שבדבור לא יהי' לך שמענו מפי הגבורה. דהיינו כל הדבור כולו. אלא משום דשאר השלשה לאוין שבדבור לא יהי' לך אע"פ ששמענום ג"כ מפי הגבורה חזרנו ושמענו אותם ג"כ מפי משה. כדכתיב במקום אחר אלהי מסכה לא תעשה לך (בפ' כי תשא). וגם כתיב שם לא תשתחוה לאל אחר. וגם כתיב (בפ' ואתחנן) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל וגו'. וכתיב (בפ' עקב) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וגו'. וכתיב (בפ' ראה) ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וגו'. וכן בשאר מקומות כיו"ב. הרי דשלשה לאוין דלא תעשה לך ולא תשתחוה להם ולא תעבדם חזרו ונשנו ע"י משה. אבל אנכי ולא יהי' לך לא שמענום אלא מפי הגבורה בלבד. והיינו דקאמרינן אנוכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. ואינם בכלל תורה צוה לנו משה. דלא נאמרו ע"י משה כלל. אבל כל שאר המצות אף אותן שנאמרו לנו כבר מפי הגבורה. מ"מ כיון שחזרו ונשנו ע"י משה קרינן בהו תורה צוה לנו משה. והם במנין תרי"א כגימטריא של תורה. עכת"ד. ויש לי להביא סמך לדבריהם מלשון הפסיקתא רבתי (בפיסקא תנייתא דעשרת הדברות ס"ג) דאמרו שם תורה צוה לנו משה וגו' כל התורה כולה תרי"ג מצות ומנין תורה אינו עולה אלא תרי"א מצות דבר עמנו משה. אנכי ולא יהי' לך לא דבר עמנו משה עיי"ש. ומלשון זה משמע בהדיח כדבריהם. וכן משמע מלשון המדרש (בשיר השירים רבה) עה"פ ישקני עיי"ש. וגם לפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים וסותרים זא"ז. דכיון שלא מנה אנכי בכלל תרי"ג מצות א"כ מאי משני בסוגיא דסוף מכות וכן בפסיקתא רבתי ובמ"ר שם דאנכי ולא יהי' לך מפה"ג שמענו הרי אכתי ליכא אלא תרי"ב מצות. דתורה תרי"א הוא דהוי. ולא יהי' לך דלא שמענו אלא מפי הגבורה חדא הוא דהוי. והו"ל רק תרי"ב מצות. דאין לומר דגם לא תעשה לך הוא בכלל אותן ששמענו מפי הגבורה. דא"כ גם לא תשתחוה להם ולא תעבדם מפי הגבורה שמענו אלא שחזרו ונאמרו לנו מפי משה כלאו דלא תעשה לך. ונמצא דהדרא תמיהת הרמב"ן ז"ל לדוכתה. דהו"ל מפי הגבורה ארבע ומפי משה תר"ט. וע"כ אין לנו אלא לומר חדא מתרתי. או שנאמר דבדבור לא יהי' לך נכללו ארבע מצות. וגם אנכי נמנה במנין תרי"ג. והיינו בכולה כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. או דנימא דאנכי לא חשיב עשה ואינו בא במנין תרי"ג. ובלא יהי' לך נכללו שני לאוין בלבד. והיינו בכולה כדעת הבה"ג ז"ל וסייעתו. ונמצא דדעת רבינו הגאון ז"ל. שהיא לא כדברי זה ולא כדברי זה. דס"ל דאנכי אינו בא במנין תרי"ג ובלא יהי' לך הוא מונה ארבעה לאוין. כאוחז החבל בתרין ראשין. ודבריו סתרי אהדדי. איברא דיש לפקפק טובא בתי' זה האחרון שתירצו קצת אחרונים להשגת הרמב"ן. אלא שאין רצוני להאריך בזה. ומיהו עכ"פ גם לתירוצו של הר"ב מג"א לא פלטינן מתמיהא זו לדברי רבינו הגאון ז"ל כדכתיבנא:

ואמנם לאחר העיון ראיתי דגם דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל עודם אחוזים בסבך. ודברי הרמב"ן ז"ל. שהוא כמלאך מליץ להצילו מהשגת הרמב"ם ז"ל. אינם מספיקים להסיר התלונה. דמה שתי' לדעת הבה"ג דאע"ג דאנוכי אינו נמנה במספר תרי"ג מצות. מ"מ בדבור לא יהי' לך נכללו בו שתי מצות. דלא יהי' לך הוא אזהרה בקיום הצלמים. ולא תעשה לך ולא תשתחוה וגו' חשיבי אזהרה אחת באיסור ע"ז. הנה זה לא יתכן אלא לפי גירסתנו בנוסחת הבה"ג שלפנינו שנמנה לא יהי' לך במספר הלאוין. ונוסחא שלפנינו היתה לפני הרמב"ן ז"ל. כדמוכח בכמה דוכתי בספרו זה. אבל בנוסחת הבה"ג כת"י רומי לא נמנה לאו זה דלא יהי' לך במספר הלאוין שבבה"ג. ונוסחא זו היתה גם לפני רבינו אליהו הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל. שגם הם לא מנו לאו זה דלא יהי' לך במספר הלאוין באזהרותיהם. ולא מנו אלא לאו דע"ז בכלל מספר העונשין שבסקילה. וזה ממש כדרך הבה"ג לפי נוסחת הכת"י. וכדרכם ז"ל לימשך אחר הבה"ג בכל מקום באזהרותיהם. ולפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל דכל הדבור דלא יהי' לך אינו נמנה אלא בלאו אחד. משום דס"ל דגם לא יהי' לך לא בא אלא לאזהרת עבודה זרה עצמה. וכמו שהכריח הרמב"ן ז"ל עצמו מכמה ראיות מוכרחות. וכן מבואר עוד בהרבה מקומות. כמו בפסיקתא רבתי ובירושלמי שהבאתי לעיל. ועוד שם בפסיקתא רבתי (פרשה כ"א סי' ט"ו) ובפסיקתא זוטרתי (פרשת ואתחנן) מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידי מפני שהיחידים בטלו אותם. אנכי ביטל מיכה. לא יהי' לך ביטל ירבעם וכו' עיי"ש. הרי דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז שעבר עלי' ירבעם. ולא לקיום הצלמים. וכן מבואר עוד שם לקמן (סי' י"ז) עיי"ש ואין להאריך בזה. ולהכי לא מנו בו אלא לאו אחד. הן אמת דהר"א הזקן ז"ל באזהרותיו. מנה בכלל הלאוין ג"כ לאו אחד בעשיית אלילים. וז"ל אליל לא יעשה בשקר נסך עכ"ל עיי"ש. ולכאורה משמע דכוונתו ללאו דלא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' שכתוב בדבור לא יהי' לך. ולפ"ז ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנה לאו זה בסה"מ (לאוין ב') לאזהרה על עשיית ע"ז אע"פ שלא עבדה עיי"ש. וא"כ נמצא דאכתי נכללו שני לאוין בדבור דלא יהי' לך. האחד לאזהרת ע"ז עצמה. שמנה אותו במספר העונשין שבסקילה. והשני לאזהרת עשיית ע"ז. שמנה במספר הלאוין שבמלקות. אבל מלשון הר"א הזקן דנקט בלאו זה לשון אליל. נראה דאין כוונתו בזה ללאו דלא תעשה לך פסל וגו'. דא"כ הו"ל למינקט לשון פסל כלישנא דקרא. וכדרכו ז"ל בשאר מקומות באזהרותיו. ולכן נראה ברור דכוונתו בזה ללאו דלא תעשו לכם אלילים וגו' שכתוב בפרשת בהר. או שכוונתו ללאו דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו. האמור בפרשת קדושים. והיינו דמסיים בשקר נסך מלישנא דקרא אלהי מסכה. וכדרכו ז"ל. ועכ"פ אין כוונתו לקרא דלא תעשה לך פסל האמור בדבור לא יהי' לך וגו'. והיינו ע"כ משום דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל בסה"מ (לאוין ה') דהשיג שם על הרמב"ם. וכתב דגם קרא דלא תעשה לך פסל וגו' באזהרת ע"ז עצמה מיירי. ולא תעשה לך לעבדם הוא עצמו הוא דקאמר קרא עיי"ש. ולאו דעשיית אלילים כתב שם דלא נפיק אלא מקרא דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו עיי"ש בדבריו ז"ל. ומעתה א"כ מבואר דגם להר"א הזקן ז"ל אין לנו בדבור לא יהי' לך וגו' אלא לאו אחד בלבד. וכ"ש להבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל שלא מנו כלל שום לאו בעשיית ע"ז. ומכל הדבור דלא יהי' לך לא מנו אלא לאו דע"ז שמנאוהו במספר העונשין שבסקילה. מבואר ודאי בהדיא מזה דס"ל שאין לנו בדבור לא יהי' לך וגו' אלא לאו אחד בלבד. לאזהרה דע"ז עצמה. ובודאי דדברי הבה"ג והר"י אלברגלוני במה שלא מנו שום אזהרה בעשיית הצלמים צ"ע טובא ואכמ"ל בזה. עכ"פ הדבר מבואר דס"ל שאין לנו בדבור לא יהי' לך אלא מצוה אחת:

ומעתה א"כ השגת הרמב"ם ז"ל עומדת כחומת ברזל מה שלא מנו עשה דאנוכי. דמבואר דס"ל דאיננה בכלל מספר תרי"ג מצוות. וזהו נגד גמרא ערוכה דסוף מכות דקאמרינן בהדיא דאנכי ולא יהי' לך משלימין למספר תרי"ג. דליכא לתרץ כתירוצו של הרמב"ן ז"ל בזה. מאחר שביארנו דס"ל דאין לנו בדבור לא יהי' לך אלא מצוה אחת. וכיון דחסרים לנו שתים ע"כ מוכרח דעשה דאנוכי היא משלמת את המנין:

ולכן נראה לי בדעת הגאונים ז"ל עפ"מ דתניא במכילתא (פ' יתרו) ומייתי לה נמי בפירש"י עה"ת ובפסיקתא דר"כ (פסקא י"ב) ובשמות רבה (פרשה כ"ט) ובפסיקתא זוטרתא שם. אנכי ה' אלקיך למה נאמר לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות וכו'. ונגלה על הר סיני כזקן מלא רחמים וכו'. שלא יתן פתחון פה לאומות העולם לומר שתי רשויות הן. אלא אנכי ה' אלקיך. אני על הים אני על היבשה אני לשעבר אני לעתיד לבא אני לעה"ז אני לעה"ב. ר"נ אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות הן. שכשעמד הקב"ה ואמר אנכי ה' אלקיך מי עמד ומיחה כנגדו וכו' עיי"ש. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא (פ' משפטים כ"ג כ"א) עיי"ש. וכ"כ בס' והזהיר (פרשת יתרו) עיי"ש הרי לנו מבואר מזה דקרא דאנכי בא להזהיר על האמנת היחוד. והנה כבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ב') ובחיבורו (בפ"א מהלכות יסוה"ת) שמנה מצות עשה דהאמנת היחוד מקרא דשמע ישראל ה"א ה' אחד. וכתב שם בסה"מ וז"ל וברוב המדרשות תמצאם אומרים על מנת ליחד שמי ע"מ ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר. אנחנו אמנם הוציאנו ממצרים ועשה מה שעשה עמנו מן החסדים והטובות על תנאי האמנת היחוד. והרבה מה שיאמרו מצות יחוד ויקראו ג"כ זאת המצוה מלכות שמים. כי הם אומרים כדי לקבל עליו מלכות שמים. רצונם לומר ההודאה ביחוד והאמנתו עכ"ל עיי"ש. ובאמת דבריו ז"ל תמוהים כמשכ"ל. דכל מקום שמצינו נזכר בגמרא מלכות שמים מיירי במצות ק"ש. וכמו שכבר העיר הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין סי' י"ב) עיי"ש. וכיו"ב אני אומר דכל מקום שהזכירו מצות יחוד אין הכוונה אלא למצות ק"ש. וכמתבאר מנוסח תפלתנו בברכה שני' שלפני ק"ש. שאנו אומרים להודות לך וליחדך באהבה וכו'. וכן בתפלת תחנון כתוב וחון אום המיחדים שמך פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל ה"א ה"א. ובקדושת מוסף של שבת ויחון עם המיחדים שמו ערב ובקר בכל יום תמיד פעמים באהבה שמע אומרים וכו'. מכל זה מבואר דמסדרי התפלות הבינו דמצות ק"ש היינו גופא מצות יחוד. וכן בברכת השחר לפי נוסחת המחזור ויטרי (סי' פ"ט) וכן היא נוסחת הרא"ה וש"מ (ברכות י"ג ע"ב) והובא בב"י (סי' מ"ו) כתוב אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ומייחדים שמך פעמים בכל יום ואומרים שמע ישראל וגו' עיי"ש. וכיו"ב איתא עוד שם לקמן (סי' קצ"ב) בנוסח קדושתא ליו"ט עיי"ש. וכן מבואר בראבי"ה (סי' קמ"ו) בשם הירושלמי עיי"ש. וכן מבואר בברייתא דמייתי בסדר רב עמרם גאון בתפלת שחרית לאומרה במקום קדושה ליחיד וז"ל ועמו ישראל מיחדים שמו הגדול בכל יום פעמים באהבה ואומרין שמע ישראל וגו' עיי"ש. וכן הוא במדרש תהלים (מזמור ק"ד) דאמרינן התם דבר אחר עליהם עוף השמים ישכון וכו' שמייחדין שמו של הקב"ה פעמים ביום ואומרים שמע ישראל ה"א ה"א עיי"ש. שוב ראיתי דברייתא שהובאה בסדר רב עמרם לקוחה מפרקי דר"א (סופ"ד) אלא שיש שם קצת ט"ס עיי"ש. וכן מבואר במדרש איכה (עה"פ נשקד עול פשעי וגו') ובכל אילין לא כפרית באלקי אלא עלו על צווארי ומיחדת שמו בכל יום פעמים ואומרת שמע ישראל ה"א ה' אחד עיי"ש. וכ"ה שם עוד עה"פ זכר עניי ומרודי. ועה"פ חסדי ה' כי לא תמנו עיי"ש. וכן הוא במדרש חזית עה"פ דודי לי ואני לו וגו' הוא אמר לי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ואני מייחדת שמו בכל יום פעמים שמע ישראל ה"א ה' אחד עיי"ש. ובפסיקתא זוטרתא (פ' בראשית) ויהי ערב וי"ב יום אחד לפי שעתידין ישראל לייחד לבורא עולם בלשון אחד שנאמר שמע ישראל ה"א ה' אחד נקרא יום אחד שכל המייחד שמו מודה שהוא ברא עולמו עיי"ש. מכל זה מבואר בהדיא דמצות ייחוד היינו עצמה מצות ק"ש. ובקריאת שמע מתקיימת מצות ייחוד. ואין בזה שום מצוה אחרת זולת זה. דהאמנת היחוד ודאי נכללת ביחוד דק"ש. דכל שאיננו מאמין ביחוד אין בקריאתו כלום. אבל מצות אחרת בפ"ע אין לנו בזה. הן אמת דלכאורה הי' נראה דיש מקום למנות עשה בזה מקרא דפרשת ואתחנן דכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ופשטי' דהאי קרא משמע דקאי על אמונת הלב. וכבר ראיתי להראב"ע ביסוד מורא (שער שביעי) שכתב דהך קרא הוא מצות עשה עיי"ש. ועל הרמב"ם וסייעתו ז"ל לא תקשה מה שלא מנאוה למ"ע בפ"ע. משום דלטעמייהו אזלי שכבר מנו עשה בהאמנת היחוד מקרא דשמע ישראל וגו'. ואין זו אלא כאחת משאר העשין הכפולין שאין נמנין בפ"ע כמבואר בשרשים. אבל לפי דעת הגאונים ז"ל דקרא דשמע ישראל וגו' לא אתי אלא למצות יחוד בפה. דהיינו עצמה מצות ק"ש וכמו שביארנו. א"כ הי' להם למנות עשה בהאמנת היחוד בלב מקרא דוידעת היום והשבות אל לבבך וגו' לעשה בפ"ע. איברא דמכל הנך דוכתי במדרשות וברייתא דפרקי דר"א ופסיקתא שהבאתי מוכרח דלא מתקיימת מצות ייחוד אלא בק"ש שאנו קורין בפה פעמים בכל יום. דאל"כ מאי קאמר דמייחדים פעמים בכל יום. והרי בהאמנת הלב לעולם הם מייחדים ואין זו מ"ע שהז"ג כלל. אלא ודאי דבהאמנת הלב לחוד לא מתקיימת עשה זו כלל. אף דפשיטא ודאי דגם בקריאה בפה לחוד שלא בהאמנת הלב לאו כלום קעביד. וכן מוכרח מכמה דוכתי בגמרא דמבואר דקבלת מלכות שמים אינה אלא בק"ש בפה. והרי לפי מש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם קבלת עול מלכות שמים היינו מצות יחוד השם. וא"כ ממילא מבואר מזה דלא מתקיימת מצות יחוד השם אלא בק"ש בפה עם האמנה בלב. ודברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם באמת תמוהים מאוד במה שרצה להוכיח מזה להיפוך דמצות יחוד השם מצוה בפ"ע היא. וגם מה שהוכיח ממה שאמרו ברוב המדרשות ע"מ ליחד שמי ע"מ ליחדני. וכ"כ בחנוך (מצוה תי"ז בפרשת ואתחנן) עיי"ש. דבריהם ז"ל תמוהים אצלי הרבה. דמלבד שלא מצאתי לשון זה במדרשות בשום מקום. ואדרבה בהרבה מקומות שהבאתי שנזכרה מצות יחוד מוכרח להיפוך דלאו מצוה בפ"ע היא אלא היינו מצות ק"ש עצמה. בלא"ה אפי' נמצא לשון זה באיזה מקום. עדיין אין מזה שום משמעות לומר דהו"ל מצוה בפ"ע. די"ל שפיר דגם שם אין הכוונה אלא למצות ק"ש. וכלשון המדרשות שהבאתי. וכמו שמבואר ג"כ בנוסח תפלתנו כמשכ"ל. ומזה הוא ג"כ לשון רבינו הגאון ז"ל כאן במ"ע דק"ש שכתב ערב ובקר יחדוהו. וכן הוא לשון הר"י אלברגלוני ליחד את שם הגדול ביחוד שמע פעמים בכל יום תיחדנו. וכן לשון הרשב"ג ז"ל באזהרותיו שכתב לייחד אל איום שתי פעמים ביום עיי"ש. וזהו ממש כלשון המדרשות שהבאתי. ולטעמייהו אזלי דס"ל דמצות יחוד השם אינה מצוה בפ"ע אלא נכללת במצות ק"ש שכבר מנאוה. ומקרא דוידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. נראה דאין הכרח לומר דבא הכתוב למצות עשה. דמשמעות הכתובים שם אינה אלא לברר לנו אמתת מציאת ה' ויחודו. כדכתיב שם אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים וגו' מן השמים השמיעך את קולו וגו' ודבריו שמעת וגו' ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים וגו'. ועל זה מסיים הכתוב אח"כ וידעת היום והשבות וגו' ושמרת את חקיו וגו'. כלומר אחר שראית בעיניך ושמעת באזניך כל זה. הרי ידעת היום ותוכל להשיב אל לבבך כי אין אחר מבלעדו עוד. ולכן עליך אך לשמור את חקיו ואת מצותיו. ובודאי המשך הכתובים שם הכי משמע. וא"כ אין כאן מצות עשה בפ"ע:

ודברי הראב"ע ז"ל שהבאתי בלא"ה צריכים ביאור. שהוא ז"ל מנה שם עשה דוידעת היום וגו' וגם מנה עשה דשמע ישראל וגו' וגם מנה שם לעיל (בשער הששי) מצות עשה דק"ש עיי"ש. וכיון שמנה מ"ע דק"ש א"כ מה שמנה עשה דשמע ישראל וגו' היינו מצות יחוד. וכדעת הרמב"ם ז"ל שם. וכבר הזכירה הראב"ע שם בפירוש לעיל (בשער השני) ליחד השם הנכבד עיי"ש. וכנראה דברי הרמב"ם ז"ל בזה לקוחים מדברי הראב"ע אלו. וכן בהרבה דברים בסה"מ נמשך אחר דברי הראב"ע בספרו זה ואכמ"ל בזה. וא"כ לאיזה ענין מנה עוד עשה זו דוהשבות אל לבבך וגו'. וראיתי לרבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (שער שלישי אות י"ז) שכתב דמצות עשה להתבונן בגדולת ה' מהך קרא דוידעת היום והשבות אל לבבך וגו' עיי"ש. ואפשר דזו היא ג"כ כוונת הראב"ע ז"ל. ויתכן ג"כ דגם לדעת הרמב"ם כן הוא. ומה שלא מנאה במנין העשין היינו משום שכבר מנה עשה להתבונן בגדולת ה' מקרא דואהבת את ה' אלקיך. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ג') ובחבורו הגדול (פ"ב מהלכות יסוה"ת ה"ב) דענין אהבת ה' היא להתבונן במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים וכו'. מיד הוא אוהב ומשבח וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ הו"ל כעשה כפולה שאינה באה במנין בפ"ע:

וראיתי להסמ"ק (במצוה ראשונה) שכתב וז"ל לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות. כדכתיב אנכי ה' אלקיך וגו' וכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ודרשו חכמים אפי' באויר וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דקרא דאנכי ה' אלקיך בא לעשה על האמנת היחוד וס"ל דגם קרא דוידעת היום והשבות אל לבבך וגו' ג"כ להכי אתי להזהיר על היחוד. והו"ל כאחת מן העשין הכפולין. ואמנם יש לתמוה דלקמן (במצוה השני') כתב וז"ל ליחד שמו של הקב"ה כדכתיב שמע ישראל ה"א ה' אחד וזהו קבלת עול מלכות שמים וכו' עכ"ל. והיינו כדברי הרמב"ם וסייעתו שמנו מ"ע דיחוד השם מקרא דשמע ישראל וגו'. אלא דהרמב"ם וסייעתו לטעמייהו אזלי שמנו קרא דאנכי לעשה על האמנת מציאות ה' לידע שיש מצוי ראשון הממציא כל הנמצאים. ולזה שפיר מנו קרא דשמע ישראל לעשה על האמנת היחוד. אבל הסמ"ק שכבר מנה מקרא דאנכי ה' אלקיך עשה על האמנת היחוד. איך חזר ומנה עשה זו עצמה מקרא דשמע ישראל וגו'. והרי לפי דעתו הו"ל עשה כפולה עם עשה דאנכי. כמו קרא דוידעת היום והשבות אל לבבך וגו' שכללו עם עשה דאנכי משום דאחת הן כמשכ"ל. ומיהו דברי הסמ"ק שם בלא"ה מגומגמים הרבה במש"כ שם עוד במצוה ראשונה וז"ל לידע פירוש לאפוקי מן הפילסופין שאומרים שהעולם נוהג מאיליו ואין לו מנהיג ולא דבר וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה היכי שייך פירוש זה על מש"כ לפנינו בסמ"ק לעיל לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל וכו'. וכמו שהבאתי לשונו לעיל. דהרי לפ"ז ע"כ לא בא אלא לאפוקי מדעת המאמינים בשני רשויות. אבל האמונה שיש לעולם בורא ומנהיג לא כתב אלא כדבר הידוע ומוסכם. ולכן נראה ברור אצלי שיש השמטה וחסרון בדברי הסמ"ק שם (במצוה ראשונה) ובלא ספק העתיק שם בסוף דבריו לשון הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מהלכות יסוה"ת) שכתב וז"ל לידע שיש שם מצוי ראשון והוא הממציא כל הנמצאים וכו' עיי"ש. ועל זה שייך שפיר מש"כ פירוש לאפוקי מהאומרים שהעולם נוהג מאיליו ואין לו מנהיג ולא דבר וכו'. ולפי ביאור זה של הרמב"ם למ"ע של אנכי כתב ג"כ הסמ"ק (במצוה שניי') עשה דשמע ישראל וגו'. לעשה על האמנת היחוד. אבל ודאי לפי מש"כ הסמ"ק (בראשונ') דקרא דאנכי לא בא להזהיר אלא על האמנת היחוד. אין מקום שוב למנות עשה דשמע ישראל וגו' לעשה בפ"ע על האמנת היחוד דאינה אלא כעשה כפולה עם קרא דאנכי כקרא דוידעת היום וגו' לפום שיטתו זו וכמשכ"ל. ועכ"פ מתבאר מדברי הסמ"ק אלו שדעתו דקרא דוידעת היום וגו' אתי לאזהרה להאמנת היחוד. ומ"מ דעת הגאונים ז"ל וסייעתם אינה כן אלא כמו שביארנו:

ומעתה לפ"ז נראה ברור דעשה דאנכי ועשה דשמע ישראל ועשה דק"ש. הנך תלת רק חדא מצוה חשיבי לחשבון תרי"ג מצות. דמה שסתם הכתוב בקרא דאנכי חזר ופירש בפרשת שמע. דכתוב בה ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך. לומר דלא בהאמנת הלב בלחוד סגי אלא שמוטל עלינו לייחד השם גם בקריאה בכל יום פעמים. בבוקר ובערב. והיינו מצות ק"ש. וכן מתבאר להדיא ממה שאמרו במדרש (דברים רבה ס' ואתחנן) מהיכן זכו ישראל לקרות שמע. אר"פ בר חמא ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע. כיצד את מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחלה אלא בדבר זה. אמר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך. נענו כולם ואמרו ה' אלקינו ה' אחד. ומשה אמר בשכמל"ו עיי"ש. הרי להדיא דשמע ואנכי אחת הן ממש. וזו היא שיטת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל. ולכן לא מנו במנין תרי"ג לא עשה דאנכי ולא עשה דשמע ישראל אלא מנו רק מ"ע דק"ש. דהיינו גופא מ"ע דאנכי ומ"ע דשמע ישראל שמנאום הראב"ע והרמב"ם ז"ל וסייעתם. אלא דבזה יש חילוק בין רבינו הגאון ז"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל. דלהבה"ג כל הדבור דלא יהי' לך וגו' מפי הגבורה שמענוהו. דכל הדבור כולו אע"פ שיש בו ארבעה לאוין. לא חשיבי במנין תרי"ג אלא במצוה אחת. וא"כ מה שאמרו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ומשלימין שתי המצות החסרות מגימטריא של תורה. היינו לומר דשני דבורים אלו כל חדא חשיבא מצוה אחת. עשה ול"ת. אבל לרבינו הגאון ז"ל מה שאמרו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו היינו עשה דאנכי שהיא כל דבור ראשון. ול"ת דלא יהי' לך. אבל שאר השלשה לאוין שבדבור זה דלא יהי' לך מפי משה שמענום. ונמנין כל אחד בפ"ע במנין תרי"ג. וזכינו בזה להסיר התלונה הגדולה של הרמב"ם ז"ל מעל הגאונים ז"ל הבה"ג ורבינו וסייעתם. שטרחו כל הראשונים והאחרונים ז"ל בתירוצה ולא סלקא להו כהוגן. דלפי מה שביארנו עיקר הקושיא מעיקרא ליתא:

והנה ראיתי להרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע (עשין סי' י"א) שכתב וז"ל ואני בענ"ד מצאתי סמך לדברי הגאון (הבה"ג) ז"ל שאין דבור אנכי נמנה מצוה ממה שאמרו בפ"ב דהוריות (ח' ע"ב) דרך חקירה בפרשת כי תשגו וגו' מנ"ל דבע"ז משתעי קרא דבי רבי ישמעאל תנא כתיב למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז. והקשו על זה והאמר מר עשר מצות נצטוו במרה אלא מחוורתא וכו'. ואילו הי' דבור אנכי נמנה מתרי"ג לא הי' הדבור בע"ז (דהיינו לא יהי' לך וגו') מצוה שנאמרה בתחלה עכ"ל עיי"ש. והנה אע"ג דכאן לא קרא ראי' זו אלא סמך. מ"מ בתשב"ץ (ח"א סי' קל"ט) חזר והחליטה לראי' מוכרחת אשר בלתי ספק הבה"ג בנה יסודו על סוגיא זו. וכתב שם שנשאו לבו לחשוד בו שכחה לרבינו הרמב"ן ז"ל שהוצרך לסמוך עצמו על סברא גרידא אשר הוא עצמו מרחיקה. והרי יש לחזק דעת הבה"ג מסוגיא מפורשת וכו' עיי"ש. ומסיים דבריו שם וז"ל ואין ספק אצלי כלל שבעל ההלכות ז"ל סמך על סוגיא זו לחסר אנכי ממנין המצות וכו'. אלא ודאי שמועה זו שבמס' הוריות הזקיקתו לומר כן כו'. זהו דעתו של בעל ההלכות ז"ל בלא ספק כו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם אחר כל זה תמיהני איך יתכן לומר דעיקר מקורו של הבה"ג הוא מההיא סוגיא דפ"ב דהוריות. והרי לפמש"כ הרשב"ץ גופי' בזה"ר שם לקמן. וז"ל לא מפני שאינו מצוה הוציאו אותו (קרא דאנכי. להבה"ג) מן המנין. אלא מפני שהוא יסוד ועיקר ואין לעשות מן הכלל מנין פרטי עכ"ל עיי"ש. והשתא כיון דגם אנכי אפי' להבה"ג מצוה גמורה היא. אלא שאינה בכלל חשבון תרי"ג לדעתו ז"ל לא משום גריעותה אלא אדרבה מפני שהיא יסוד ומצוה כללית ואינה בחשבון התרי"ג. שאינם אלא מצות פרטיות. א"כ עדיין גם להבה"ג הקושיא במקומה עומדת. דנמצא דאזהרת ע"ז. דהיינו קרא דלא יהי' לך. אינה מצוה שנאמרה בתחלה. דהרי אנכי קודמת לה. איברא דבתשובתו שבתשב"ץ שם כתב וז"ל גם הסברא תסייע לזה (שאין אנכי בכלל תרי"ג) שאין ראוי להקרא בשם מצוה אלא גזרת מלך קבלוה העם עליהם. אבל קבלת מלכות אינה מצוה אלא דבר המביא למצוה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הי' מקום לראי' זו. אבל דברי הרשב"ץ שבזה"ר שם תמוהים ונראין כסותרין עצמן:

וביותר יש לתמוה על ראייתו זו דהרי הרמב"ן ז"ל. וגם הרשב"ץ גופי' בזה"ר שם. וגם בלאוין (סי' ז'). כתבו דלהבה"ג לאו דלא יהי' לך אתי לאזהרה לקיום או עשיית הצלמים. וכדמוכרח מעיקר דברי הבה"ג. וכמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל והרשב"ץ שם לפי דרכם ונוסחתם בדברי הבה"ג עיי"ש. וא"כ אפי' נימא דאנכי לאו מצוה היא כלל. מ"מ אין ע"ז מצוה שנאמרה בתחלה. דהא קרא דלא יהי' לך שנאמר בתחלה אינו אזהרה על עבודה זרה עצמה אלא לקיום או עשיית הצלמים ואינו עובדן. דאין בה אלא לאו גרידא לענין מלקות בלבד. וכמבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ט מהלכות עכו"ם) עיי"ש. והרי עיקר מילתא דתנא דבי ר"י לא באה אלא כדי ללמד מנ"ל דפרשת כי תשגו וגו' איירי בע"ז כי היכי דנילוף מינה דלא מתחייב קרבן חטאת בע"ז אלא בדבר שזדונו כרת. ואם איתא דמצוה שנאמרה בתחלה היינו לא יהי' לך. נמצא דמתחייב חטאת אפי' בדבר שאין זדונו בכרת אלא בלאו גרידא. וזהו איפוך ממה שבא שם להוכיח. ויותר תמוה שהרי הרשב"ץ גופי' שם (בלאוין סי' ז') מוכיח מינה לומר דהעיקר דלא יהי' לך אתי לאזהרת עכו"ם עצמה ולא לקיום הצלמים כדעת הבה"ג עיי"ש. וא"כ איך יתכן לומר דהבה"ג בנה יסודו על ההיא דתנא דבי ר"י. וקצת בדוחק אפשר לומר בכוונת הרשב"ץ בזה לפי מה שהביא הרמב"ן ז"ל ואחריו הרשב"ץ שם ברייתא דספרא (ס' קדושים) דאיפליגו בהכי רבנן ורבי יוסי דלרבנן לא יהי' לך לאזהרת ע"ז עצמה אתי. ורבי יוסי פליג וס"ל דאתי לאזהרה לקיום ועשיית הצלמים עיי"ש ובמש"כ הרמב"ן (בפירושו עה"ת פ' יתרו) בזה. וע"כ דהבה"ג וסייעתו ס"ל דהלכה בזה כרבי יוסי. וא"כ אפשר לומר דהבה"ג ס"ל דתנא דבי ר"י ס"ל כרבנן. ולהכי אם נימא דאנכי לא חשיב מצות עשה שפיר קאמר תנא דבי ר"י דע"ז היא מצוה שנאמרה בתחילה. משום דלדידי' לא יהי' לך שנאמר בתחלה אתי לאזהרת ע"ז עצמה. ואע"ג דבהכי לא קיי"ל כוותי' לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. מ"מ במאי דס"ל דקרא דאנכי לא הוי מ"ע לית מאן דפליג עלי'. ובודאי אית לן למינקט כוותי' בהא. והרשב"ץ שהביא מינה ראי' לומר דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז עצמה. היינו רק לומר דגם תנא דבי ר"י כרבנן דפליגי עלי' דרבי יוסי ס"ל. ואין ראוי לומר דהלכה כרבי יוסי דפליגי עלי' כל הני תנאי. כן אפשר קצת לומר בכוונת הרשב"ץ ז"ל בזה:

אבל באמת לא יתכן לומר כן. שהרי דעת הגאונים ז"ל ומכללם גם הבה"ג דהלכה כר"י מחבירו ולא מחבריו. וכיון דרבנן פליגי עלי' היכי יתכן לומר דפסק כר"י. ולא ידעתי איך נתקררה דעתו של הרשב"ץ לומר בדעת הבה"ג דפסק כר"י במקום רבנן דפליגי עלי'. והרי בהדיא מבואר בה"ג הלכות קצובות דבני מערבא וכן בהלכות סוכה פ"ק וכן בהלכות גיטין ובשאר דוכתי. דאין הלכה כרבי יוסי במקום רבנן עיי"ש. ואע"ג דאשכחן נמי סתם ברייתא במכילתא (ס' יתרו) דס"ל כרבי יוסי. מ"מ הרי ידוע דלא אמרינן הלכה כסתם אלא במתניתין. היכא דנשנה הסתם אחר המחלוקת. אבל לא בברייתא. ועי' בסדר תנאים ואמוראים לגאונים שבמחזור ויטרי. ודברי הרשב"ץ ז"ל שמביא ראי' נגד הבה"ג שפסק כרבי יוסי מברייתא דתנא דבי רבי ישמעאל ודאי תמוהים. דמלבד דמה בכך אם תנא דבי רבי ישמעאל פליג עלי' דרבי יוסי. אטו תנא דבי ר"י עדיף מסתם ברייתא דמכילתא דס"ל כרבי יוסי. בלא"ה תמוה דמהך ברייתא דתנא דבי ר"י אין להוכיח אלא לומר דגם רבי ישמעאל הוא בכלל רבנן דפליגי עלי' דרבי יוסי. וכיון דהבה"ג פסק כאן הלכה כר"י נגד רבנן דפליגי עלי'. אין שום סרך ראי' נגד הבה"ג וסייעתו ז"ל אם גם רבי ישמעאל הוא בכלל הנך רבנן. ועי' בספר התרומות (שער נ"א ח"ו) דכתב דהלכה כר"י אפי' נגד ר"ע עיי"ש. וא"כ כ"ש דהלכתא כרבי יוסי נגד רבי ישמעאל. שהרי רבי ישמעאל ור"ע הלכה כר"ע. דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואכמ"ל בזה. עכ"פ ודאי לא יתכן לומר דפסק הבה"ג כרבי יוסי נגד רבנן. וע"כ צ"ל דס"ל להבה"ג דגם רבנן לא פליגי עלי' דרבי יוסי במאי דס"ל דלא יהי' לך אינו אלא אזהרה לקיום הצלמים. דבאמת לכאורה אין הכרח כ"כ מגוף הברייתא שם לומר דרבנן פליגי עלי'. וכבר ביאר כן הרג"א ז"ל (בפרשת יתרו) והשיג על הרא"ם במש"כ שם דברייתא דמכילתא שם לא אתיא אלא כרבי יוסי ולא כרבנן דפליגי עלי' בהא עיי"ש. ואע"ג דבמה שהשיג על הרא"ם ז"ל לא צדק בזה. ואשתמיטתי' שכן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרשב"ץ שם. מ"מ בעיקר דבריו לכאורה יש מקום לומר כן. ואפשר שזו היא דעת הבה"ג שפסק כברייתא דמכילתא. ולא משום שפסק כרבי יוסי. אלא משום דס"ל דבעיקר מילתא גם רבנן לא פליגי עלי'. וברייתא דמכילתא ככ"ע אתיא. ואפשר שזו היא ג"כ דעת הפסיקתא זוטרתי וספר והזהיר ופירש"י עה"ת שהביאו ברייתא דמכילתא. ואם רבנן פליגי עלי' דר"י לא הי' להם להביאה. כיון דאזלא אליבא דר"י דלית הילכתא כוותי' במקום דפליגי עלי' רבנן. והשתא א"כ איך יתכן לומר דהבה"ג בנה יסודו שלא למנות עשה דאנכי על ברייתא זו דתנא דבי רבי ישמעאל. כיון דגם לא יהי' לך לא מיירי במצות ע"ז עצמה אלא בקיום הצלמים. והרי ליכא למימר דרבי ישמעאל כרבנן ס"ל. כיון שביארנו דלדעת הבה"ג גם רבנן לא איפליגו עלי' דרב יוסי בהא. הן אמת דהרמב"ן השיג על הבה"ג מכמה דוכתי דמבואר דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז עצמה. וכן הבאתי לעיל מהירושלמי ופסיקתא. וא"כ ע"כ צ"ל דפליגי רבנן עלי' דר"י בהא. דאל"כ הנך דוכתי דמבואר דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז עצמה אתי דלא כמאן. אבל מ"מ כיון דע"כ צ"ל שכן דעת הבה"ג שוב לא יתכן לומר שבנה יסודו על ההיא ברייתא דתנא דבי רבי ישמעאל (בפ"ב דהוריות) וכמו שנתבאר. אם לא שנדחוק לומר דאע"ג דודאי אין הכרת לומר דרבנן פליגי עלי' דרבי יוסי. מ"מ רבי ישמעאל אפשר לומר דפליג עלי' דר"י בהא. ומ"מ ס"ל דקיי"ל כרבי יוסי. כיון דרבי ישמעאל ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכמשכ"ל. ולפ"ז אתי שפיר קצת דלא תקשה מכל הנך דוכתי דס"ל דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז עצמה דאתיין דלא כמאן. דלפ"ז אפשר דאזלי אליבא דרבי ישמעאל דס"ל הכי. איברא דקשה לומר דרבי ישמעאל פליג אסתם ברייתא דמכילתא. כיון דידוע דסתם מכילתא רבי ישמעאל היא. וכמבואר בכמה דוכתי בתלמודא דידן ובירושלמי דמייתי בשם רבי ישמעאל מאי דקתני במכילתא סתם. וכן במבוא התלמוד לרבינו שמואל הנגיד ז"ל. ורבינו נסים בספר המפתח (פרק בתרא דברכות). והרמב"ם בהקדמתו לחיבורו הגדול כתבו דסתם מכילתא רבי ישמעאל היא עיי"ש. ואע"ג דברייתא דהוריות שם תנא דבי רבי ישמעאל היא ולא רבי ישמעאל גופי'. מ"מ הרי כבר הוכיחו התוס' בפ"ק דפסחים (ה' ע"א) בד"ה דברי ר"י וכו' דר"י ותנא דבי ר"י חדא נינהו ובכמה דוכתי רמינן להו אהדדי עיי"ש. וכן מתבאר מדברי התוס' בפ"ק דשבועות (ה' ע"א) בד"ה דתנא דבי ר"י עיי"ש. וכן הוא במגילה (כ"ג ע"א) ובזבחים (נ"ב ע"א) דפרכינן מתנא דבי ר"י ארבי ישמעאל עיי"ש. ועי' שבת (כ"ז ע"א) וקידושין (ל"ז ע"ב) ובמנחות (ל"ט ע"ב) ובמש"כ בתוס' ותוס' ישנים ובריטב"א יומא (ל"ב ע"ב) עייש"ה ואכמ"ל בזה:

אלא שראיתי דבמכילתא גופא שם איכא נמי סתמא דס"ל דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז עצמה. דקתני התם לעיל מינה. לא יהי' לך אלקים אחרים על פני למה נאמר. לפי שנאמר אנכי ה' אלקיך משל למלך וכו' עיי"ש. והביאה הרמב"ן והרשב"ץ שם. ופירש הר"ב זית רענן שם ושאר מפרשים דפריך כיון דכבר נאמר אנכי ה' אלקיך שמענו שלא יהי' לך אלקים אחרים ולמה נאמר תו לא יהי' לך וגו' עיי"ש. ומבואר דס"ל דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז גופא. ותו אמרינן התם לקמן. על פני למה נאמר שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר לא נצטוה על ע"ז אלא מי שיצא ממצרים לכך נאמר על פני לומר מה אני חי וקיים לעולם כו' אף אתה ובנך כו' לא תעבוד ע"ז עד סוף כל הדורות עיי"ש. מבואר בהדיא דס"ל דקרא זה הוא אזהרה לע"ז עצמה. והשתא א"כ תו לא תקשה מרבי ישמעאל אסתם מכילתא. דאדרבה אפשר לומר דרבי ישמעאל לטעמי' אזיל במכילתא בההיא סתם ברייתא דדריש התם קרא דלא יהי' לך לאזהרת ע"ז עצמה. ואידך ברייתא דמכילתא דדריש לי' לההוא קרא לאזהרה לקיום הצלמים. ע"כ צ"ל דאתיא כתנא אחרינא דפליג עלי' דרבי ישמעאל בהכי. וכיו"ב ממש אשכחן בסוגיא דפ"ק דשבועות (י"ג ע"א) ובפ"ק דכריתות (ז' ע"א) דאע"ג דסתם סיפרא רבי יהודה. מ"מ מייתי התם דבההוא עניינא איכא נמי ברייתא דע"כ לא אתיא אלא כמאן דפליג עלי' דרבי יהודה עייש"ה. ולפ"ז שפיר יש לקיים דברי הרשב"ץ ז"ל אליבא דהבה"ג. לומר דרבי ישמעאל ס"ל דקרא דלא יהי' לך לאזהרת ע"ז עצמה אתי. אע"ג דלא קיי"ל כוותי' בהא לדעת הבה"ג. ולהכי שפיר קרי לע"ז מצוה שנאמרה בתחלה. כיון דאנכי לא הוי מצות עשה:

אמנם לכל זה לא הוצרכנו אלא לפי דרכן של הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל. אבל לפי ענ"ד הי' נראה לומר דודאי לכ"ע פשטי' דקרא דלא יהי' לך וגו' באזהרת ע"ז עצמה מיירי וכמו שתרגם אונקלס. אלא משום דאייתר קרא. דבלא"ה איכא כמה אזהרות על ע"ז. דרשינן לקרא לקיום הצלמים. וכדמשמע לשון המכילתא לא יהי' לך למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכו'. ובהכי אתי שפיר כל מה שהקשו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל על הבה"ג מכמה דוכתי דנקט קרא דלא יהי' לך וגו' לענין אזהרת ע"ז עצמה. די"ל דנקט הכי לפום פשטי' דקרא. דקיי"ל אין מקרא יוצא מפשוטו. והדרשא תדרש. ובהכי ניחא נמי שלא יהיו דברי המכילתא סותרין זה את זה כמשכ"ל. והיינו משום דאף על גב דמשום יתורא דקרא דרשינן מיני' אזהרה לקיום הצלמים. מ"מ אינו יוצא מפשוטו דמיירי בע"ז עצמה. וממילא נסתלקה בזה השגת הרשב"ץ על הבה"ג מדאמרינן איזו היא מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז. ולפמש"כ לק"מ דודאי מידריש מיתורא דקרא אזהרה לקיום הצלמים. ומ"מ כיון דפשטי' דקרא בע"ז עצמה מיירי מוקמינן לקרא דלמן היום אשר צוה ה' והלאה וגו'. על פשטי' דקרא ולא על מאי דנפיק מיני' מדרשא. וכיו"ב פירש"י בפ"ק דסוכה (י"ב ע"א) בד"ה כשרין לדפנות. וכ"כ התוס' שם לעיל בד"ה מחיצה עיי"ש. וכ"כ התוס' בפ"ק דב"ק (ג' ע"א) סוד"ה לא עשר וכו' עיי"ש ובפ"ג דמכות (י"ד ע"א) בד"ה ההוא מיבעי לי' עייש"ה. ובכמה דוכתי. וגם אשכחן כיו"ב גמרא ערוכה בב"מ (צ"ה ע"א) דאמרינן כי כתיב אם בעליו עמו אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. והכא נמי לא דרשינן אלא איזו מצוה שנאמרה בתחלה לפום פשטי' דקרא. והיינו ע"ז עצמה. ובהכי ניחא נמי דברי הפסיקתא זוטרתי שלא יהיו כסותרין זא"ז דבפרשת יתרו כתב כלשון המכילתא. דמבואר דס"ל דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לקיום הצלמים. ואילו בפרשת ואתחנן כתב דלא יהי' לך ביטל ירבעם כמשכ"ל. ומבואר דס"ל דלאזהרת ע"ז עצמה אתי. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. ובהכי ניחא נמי שפיר מה שיש להקשות לפי דרכן של הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל בדעת הבה"ג דפסק כרבי יוסי דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לקיום הצלמים. דמלבד מה שהקשינו לעיל קשה ממאי דמבואר בתשו' הגאונים דפוס ליק (סי' מ"ה) בשם רב יהודאי גאון ז"ל. דכל היכא דפליגי תנאי במילתא ומתרגם אמר כחד מנהון הילכתא כוותי' עיי"ש. וכ"כ בס' תורתן של ראשונים (ח"ב סי' א') בשם רב נטרונאי גאון ז"ל עיי"ש. וא"כ כאן דהמתרגם אמר דלא כר"י אמאי פסק הבה"ג כר"י. ולדברינו ניחא דאין שום הכרח לומר דהמתרגם לא ס"ל כדרשא דרבי יוסי אלא דתרגם לפום משמעותי' דקרא כפשטי'. כדרך התרגום ברוב המקומות כידוע. ובודאי דגם לר"י פשטי' דקרא לא מיירי אלא באזהרת ע"ז עצמה. ומעתה לפ"ז שפיר יש מקום ברווחא לומר כדעת הרשב"ץ ז"ל בדעת הבה"ג שמקורו מברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל בפ"ב דהוריות שם וכמבואר:

ועכ"פ מבואר דעיקר ראייתו של הרשב"ץ להבה"ג. קושיא אלימתא היא לדעת המונים גם דבור אנכי בכלל העשין. וכבר ביארנו שכן היא גם דעת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתם ז"ל. ואין חולק בזה על הרמב"ם וסייעתו ז"ל בעיקר הדבר דאנכי נמנה מצות עשה. וקשה טובא לכאורה מה יענו לההיא ברייתא דפ"ב דהוריות. וראיתי להרשב"ץ ז"ל בתשובה שם שכתב וז"ל אבל הראי' בעצמה אני מפקפק בה אם היא ראי' גמורה. דשמא י"ל דשפיר מצי למימר דע"ז נאמרה מתחלה שהרי מכלל עשה דאנכי נמי נפקא דמשמע אנכי ולא אחר. אלא שאין זה נכון. דא"כ הי' מתחייב לפי זאת הסברא שמי שאינו מודה באלקות אע"פ שלא עבד ע"ז כלל הוא עובר על דבור זה ואין לתלות סברא זו בתנא דבי רבי ישמעאל כו' לחייב קרבן למי שאינו עובד ע"ז וכו'. וא"כ אי אפשר להעמיד כלל דמצוה שנאמרה בתחלה היא אנכי. אלא לא יהי' לך וגו' וכו'. ומסיק שם בסוף דבריו וז"ל ושמא י"ל שאע"פ שדבור אנכי היא מצוה נמנית. אפי' הכי נקראת ע"ז מצוה שנאמרה בתחלה מפני שאין חיוב קרבן אלא על ל"ת כדמוכחי קראי. ואע"ג דכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגו' דמשמע דבעובר על מ"ע קמשתעי קרא וכו'. וכיון שאין חיוב קרבן אלא בלא תעשה א"כ שפיר מצינו למימר דע"ז היא מצוה שנאמרה בתחלה. כלומר נאמרה בתחלה בל"ת ולישנא קיטא נקט. זה אפשר לומר. אבל הגאון בעל ההלכות ז"ל לא רצה זה ותופס הדברים כפשטן. והדין עמו וצורת ההלכה כן מוכיח עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ שאין חיוב קרבן אלא בל"ת הוא תמוה לכאורה. דזהו נגד סוגיא דגמרא (בפ"ג דמכות י"ג ע"ב) דמסקינן דקרבן לא בעי אזהרה עיי"ש. אלא שיש לומר דאין לשונו מדוקדק ועיקר כוונתו אינה אלא לומר דאין קרבן אלא במאי דהוי שב ואל תעשה. משא"כ מ"ע דאנכי דהוא בקום ועשה. והו"ל דומיא דפסח ומילה דלית בהו קרבן משום דהו"ל קו"ע. כמבואר בסוגיא דמכות שם. אלא דלפ"ז יש לתמוה דהרי עיקר הך מילתא דבעינן שב וא"ת לא למדנו התם אלא משום דאיתקיש כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז שב וא"ת וכו' עיי"ש. והשתא א"כ כיון דכאן אנו דנין בע"ז גופא מהיכי תיתי לנו לומר דפרשת וכי תשגו וגו' בע"ז שהיא בשב וא"ת מיירי משום דהו"ל מצוה שנאמרה בתחלה בשוא"ת טפי הו"ל לומר דבמצוה שנאמרה בתחלה ממש מיירי. דהיינו במצות אנכי אע"ג שהיא בקו"ע. וממילא נמי קרא דתורה אחת יהי' לכם וגו' במ"ע דאנכי מיירי. ולא איתקיש כל התורה אלא למ"ע דאנכי. ואיה"נ דהול"ל דגם בקו"ע חייבין קרבן. דהא אנן השתא אליבא דתנא דבי ר"י קיימינן דלית לי' ראי' אחרת לומר דההיא פרשה בע"ז הוא דכתיבא אלא מדכתיב בה למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם איזו מצוה שנאמרה בתחלה וכו'. וא"כ כיון דאנכי מ"ע היא. והו"ל מצוה שנאמרה ממש בתחלה. הול"ל דבה הוא דכתיבי קראי. ואיתקיש כל התורה למצוה דאנכי. מה אנכי בקו"ע אף כל קו"ע מייתי קרבן. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. ודברי הרשב"ץ תמוהים טובא לכאורה. וקצת אפשר לומר בכוונתו ע"פ מה דמתבאר ממאי דאמרינן התם בסוגיא דהוריות דכ"ע מיהת כי כתיבי הני קראי בעכו"ם הוא דכתיבי מאי משמע. אמר רבא כו' דבי ר"י תנא למן היום וכו' עיי"ש בסוגיא. דמבואר דהקושיא קאי לכ"ע בין לרבי דיליף הא דבעינן בקרבן חטאת שיהי' זדונו כרת מגז"ש דעלי' עלי' מאחות אשה. ובין לרבנן דילפי לה מהיקישא דתורה אחת וגו' דאיתקיש כל התורה לע"ז עיי"ש. והנה בפ"ק דיבמות (ט' ע"א) מבואר בתוס' ד"ה מה ע"א כו' דלרבי דנפק"ל מגז"ש דעלי' ודאי בעינן בחטאת לאו וכרת דומיא דאחות אשה. והא דאמרינן בסוגיא דמכות שם דקרבן לא בעי לאו. היינו דוקא אליבא דרבנן דגמרי לה מדהוקשה כל התורה לע"ז עיי"ש בדבריהם. ומעתה א"כ אפשר דכוונת הרשב"ץ לומר דתנא דבי רבי ישמעאל כרבי ס"ל. ולא מייתי תלמודא מילתא דתנא דבי ר"י אלא לפרוקי אליבא דרבי לחוד. ולפ"ז שפיר קאמר תנא דבי ר"י איזו מצוה שנאמרה בתחלה בל"ת הוי אומר זה עכו"ם. דהיינו ל"ת דלא יהי' לך וגו'. דהא ודאי ליכא למימר דמצוה שנאמרה ממש בתחלה דהיינו עשה דאנכי מאחר שכבר שמענו מגז"ש דעלי' דלא מתחייב חטאת אלא דוקא היכא דאיכא לאו וכרת. דהא אליבא דרבי קיימינן דגמר לה מגז"ש דעלי' וכדכתיבנא. אבל ודאי דאליבא דרבנן דגמרי לה מהיקישא דכל התורה לע"ז ליכא למשמע מהך דרשא דתנא דבי רבי ישמעאל כלל לומר דהני קראי דפרשת וכי תשגו וגו' בעכו"ם כתיבי. דאדרבה לפום הך דרשא דתנא דבי ר"י משמע דלא מיירי אלא במ"ע דאנכי אי הוה ס"ל לרבנן כהך דרשא. וע"כ רבנן לא משמע להו דרשא דתנא דבי ר"י. אלא משאר דרשות דמייתי התם הוא דמשמע להו דהנך קראי דפרשת וכי תשגו בעכו"ם כתיבי. כן הי' אפשר לצדד קצת וללמד זכות על הרשב"ץ שלא יהיו דבריו ז"ל תמוהים כ"כ. אלא שראיתי בירושלמי (ריש פ"ק דיבמות) דמבואר דברייתא דמפקא קרא דעלי' לעריות וצרות אתיא כרבי ישמעאל עיי"ש היטב. וא"כ מבואר דרבי ישמעאל כרבנן ס"ל דנפקא להו דאין חייבין חטאת אלא בדבר שזדונו חטאת מדהוקשה כל התורה לע"ז. וכמבואר בסוגיא דפ"ב דהוריות שם ובסוגיא דפ"ק דיבמות (ט' ע"א) עיי"ש. והשתא א"כ מבואר דליכא למימר כדכתיבנא. ובלא"ה הדברים רחוקים בכוונת הרשב"ץ. ולכן דבריו תמוהים אצלי:

אמנם עיקר דרכו של הרשב"ץ בתירוץ הקושיא אפשר לקיים עפמש"כ התוס' בסוגיא דפ"ג דמכות שם (י"ד ע"א) בד"ה לאפוקי וכו' עלה דההיא דאמרו פסח ומילה דלא מייתי קרבן היינו טעמא משום דאיתקש כל התורה לע"ז מה ע"ז שב וא"ת כו' וכתבו התוס' שם וז"ל קשה למה לי היקישא לאפוקי פסח ומילה תיפוק לי' מדאמרינן בת"כ (וכ"ה בתלמודין בסנהדרין (ס"ה ע"ב) וריש פ"ק דכריתות עיי"ש) ועשה אחת יצא מדיח ומסית ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהן מעשה דאין בהן קרבן וה"ה פסח ומילה דאי מימנע ולא עביד ליכא מעשה. ושמא י"ל דאיצטריך דרשא דהכא משום דבת"כ איכא דרשא אחריתי וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריהם. מבואר לפ"ז דמאי דהוצרך שם לאפוקי פסח ומילה מטעמא דהוקשה כל התורה לע"ז וכו' אינו אלא לרווחא דמילתא משום טעמא אחרינא דאיכא בת"כ למעט מסית ומדיח וכו'. ולפי טעם זה ליכא למעוטי פסח ומילה אלא משום דהוקשה כל התורה לע"ז. אבל לפום מאי דיליף למעטינהו מקרא דועשה אחת אין צריך לזה דבלא"ה אימעטו נמי פסח ומילה מה"ט שאין בהן מעשה. ובאמת דהמעיין בת"כ שם (ס' ויקרא דיבורא דחובה פ"א) יראה מבואר דאידך טעמא שהביאו התוס' לא הוצרך שם אלא משום הנך דאית בהו מעשה ולית בהו כרת כמכה אביו ואמו וגונב נפש ובן סו"מ וכיו"ב. אבל הנך דאין בהן מעשה גם למסקנא לא הוצרך לזה. דאימעטו שפיר מועשה אחת לאפוקי הני דאין בהן מעשה עיי"ש. וגם פסח ומילה בלא"ה אימעטו התם לעיל מדכתיב אשר לא תעשנה לאפוקי הני דבקו"ע עיי"ש. וע"כ דהא דנקט בסוגיא דמכות טעמא מדהוקשה כל התורה לע"ז אינו אלא לרווחא דמילתא ומשום דבלא"ה איצטריך להך טעמא לשאר מילי. כמכה או"א וזקן ממרא וכיו"ב כמבואר בת"כ שם. אבל לפסח ומילה ושאר מילי דהו"ל בקו"ע ודאי בלא"ה אימעטו משום דאין בהן מעשה ומדכתיב אשר לא תעשנה. וגם בפרשת ע"ז כתיב והנפש אשר תעשה וגו'. ומעתה א"כ שפיר יש מקום לומר דהכי קאמר תנא דבי ר"י. איזו מצוה שנאמרה בתחלה בל"ת הוי אומר זו ע"ז. דליכא למימר שנאמרה בתחלה ממש דהיינו עשה דאנכי. דהרי זו כבר אימעטא מדאין בה מעשה. ומדכתיב אשר לא תעשנה. ואפשר לכוון בזה ג"כ לשון הרשב"ץ ז"ל וסרה תמיהתנו עליו. ועכ"פ עיקר קושית הרשב"ץ להסוברין דאנכי מ"ע הוא מיתרצא בהכי שפיר:

אלא דמלבד דלפ"ז לישנא קיטא הוא. וכמש"כ הרשב"ץ גופי' שם. בלא"ה נראה דאכתי לדעת הרמב"ם ז"ל הקושיא במקומה עומדת. וביתר שאת. שהרי לדעת הרמב"ם לא יהי' לך וגו' אינה אזהרה לאיסור ע"ז אלא שלא להעלות במחשבה שיש אל אחר זולתו. וכמבואר בסה"מ (לאוין א') עיי"ש. וכן בחיבורו הגדול לא הביא לאו זה בהלכות ע"ז אלא (בפ"א מהלכות יסודי התורה ה"ו) כתב וז"ל וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בל"ת שנאמר לא יהי' לך אלהים אחרים עיי"ש. והרמב"ן ז"ל בסה"מ (לאוין ה') אף שלא השיג עליו בזה בפירוש. מ"מ נטה מדרכו כלאחר יד. וכתב דלא יהי' לך הוא אזהרה לעבודה זרה כהנך דתנן (בפרק ארבע מיתות) העובד ע"ז אחד העובד ואחד משתחוה והמזבח והמקטר והמנסך והמקבלו עליו באלוה ואומר לו אלי אתה עיי"ש. והיינו כל הנך דמחייב עלייהו מיתה. וכן נמשך אחריו הרשב"ץ בזה"ר שם עיי"ש. וא"כ התינח להסוברים כדעת הרמב"ן. אבל להרמב"ם והעומדים בשיטתו אפי' נימא דאנכי לאו מצוה היא כלל קשה. דהא גם לא יהי' לך לא הוי מצוה שבעבודה זרה. והיכי קאמרינן איזו מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו ע"ז. אם לא שנאמר על דרך שאמרנו לעיל דכיון דילפינן מקראי דבעינן דוקא עבירה שיש בה מעשה. א"כ ע"כ הכי קאמרינן איזו מצוה שיש בה בעבירתה מעשה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו עבודה זרה. אלא דזה אינו. דהרי לשיטת הרמב"ם קיימינן דס"ל דלאו דלא תעשה לך פסל וגו' שכתוב אחר קרא דלא יהי' לך וגו'. הוא אזהרה לקיום הצלמים אע"פ שלא נעשו לעבדם כלל וכמבואר בסה"מ (לאוין ד' ובפ"ג ה"ט מהלכות ע"ז) עיי"ש. והוא לאו שיש בו מעשה שהרי לוקין עליו כמש"כ הרמב"ם שם. וא"כ אם לאו דלא יהי' לך וגו' איננו בכלל מצוה שנאמרה בראשונה משום דלקרבן בעינן מעשה. וע"כ שנאמרה בתחלה להנך שיש בהן מעשה קאמרינן. מ"מ הרי לאו דלא תעשה לך פסל לאו שיש בו מעשה הוא. וא"כ לפום הך דרשא דתנא דבי רבי ישמעאל נימא דמחייב קרבן על עשיית הפסל. וגם כרת ליחייב עלה שהרי כתיב בההיא פרשה כרת. וזו לא אמרה אדם מעולם ולא יתכן כלל להעלות על הדעת לומר כן. ותמיהני על הרשב"ץ ז"ל שם שלא הרגיש בזה:

וראיתי עוד להרשב"ץ ז"ל בתשובה שם לעיל מיני' שכתב וז"ל ושמא י"ל שדבור אנכי ולא יהי' לך דבור אחד הוא. כיון שעל ענין אחד הם באים בקבלת האלקות ועזיבת זולתו. ולפ"ז נקראת מצות ע"ז מצוה שנאמרה בתחלה. וא"כ יהי' דבור שני לא תעשה פסל וגו' אזהרה בעשיית הצלמים. ולא תשתחוה להם ולא תעבדם הם פרטי לאו דלא יהי' לך שאין למנותם וכו'. וא"כ היינו יכולים לומר שדבור אנכי אע"פ שהוא מצוה בפ"ע הוא דבור אחד עם לא יהי' לך. והרי א"כ מצות ע"ז נאמרה בתחלה. כלומר דבור ראשון. וכיון שהפרשה תוכיח שחיוב קרבן הוא על ל"ת שנאמר ועשתה וכן והנפש אשר תעשה וגו' ממילא נלמוד שעל הלאו בא הקרבן לא על עשה שבו. ואע"פ שי"ל כן אבל אינו מתקן כלום שהרי ע"כ אין באנכי ולא יהי' לך אלא שתי מצות החסרות מגימטריא דתורה. ואם אנכי ולא יהי' לך אתה מונה לשתים בדבור אחד. ע"כ אתה צריך לעשות דבור שני לא תעשה לך פסל וגו'. ולאיזה דבר יקרא דבור אחר (כצ"ל) אם איננו מצוה בפני עצמו נמנית. והרי אם כן יש לנו שלש מצות מפי הגבורה. ויהיו שס"ו לאוין ונפסיד כוונת רבי שמלאי. ועוד שזה ענין מעורבב (כצ"ל) לעשות אנכי ולא יהי' לך דבור אחד ולא תעשה לך דבור שני וכו' עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים מאוד אצלי במה שדחה תירוצו זה. דמ"ש דא"כ יש לנו שלש מצות מפי הגבורה וכו'. לא ידענא מאי קאמר מר. שהרי אנן השתא קיימינן דאנכי ולא יהי' לך דבור אחד הם. ודבור השני מתחיל מן קרא דלא תעשה לך פסל וגו'. וא"כ כיון דלא אמרו אלא אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ממילא מבואר דלא שמענו אלא דבור אחד בלבד מפי הגבורה דהיינו דבור הראשון. שהרי לא הזכירו מדבור שני בזה כלום. אלא אנכי ולא יהי' לך. שהם דבור הראשון. הוא דאמרו דמפי הגבורה שמענו. אבל מלא תעשה לך פסל שהוא דבור שני. ודאי משמע דס"ל דהו"ל כשאר הדברות ששמענום מפי משה רבינו עה"ש. ואיך א"כ יהיו כאן שלש מפי הגבורה. הן אמת שכן היא דעת הרמב"ן ז"ל שכל הפסוקים מלא יהי' לך עד ולשומרי מצותי שמענו מפי הגבורה. משום שלשונם מוכיח כן שכתובים בלשון מדבר על עצמו. ולכן תמה על הרמב"ם ז"ל שמנה ארבעה לאוין בדבור לא יהי' לך. דא"כ נמצא חמש מצות שמענו מפי הגבורה וכמשכ"ל. אלא דלהרמב"ן ס"ל דדבור שני מתחיל מן קרא דלא יהי' לך. ולפ"ז שפיר אפשר לומר דמה שאמרו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו. היינו כל הפסוקים עד ולשומרי מצותי. אלא דריש הדבור נקט. ור"ל דבור של אנכי ודבור של לא יהי' לך מפה"ג שמעני. אבל כיון דאתינן השתא לומר דאנכי עם קרא דלא יהי' לך דבור אחד הוא. ודבור שני אינו מתתיל אלא מקרא דלא תעשה לך. א"כ ע"כ כיון דלא אמרו אלא אנכי ולא יהי' לך מפה"ג שמענו. היכי יתכן לומר דגם דבור שני שמענו מפי הגבורה. ובלתי ספק אין לנו אלא מה שאמרו דבור ראשון בלבד. ויותר נפלאת בעיני הפירכא השנית של הרשב"ץ ז"ל שכתב ועוד שזה ענין מעורבב לעשות אנכי ולא יהי' לך דבור אחד ולא תעשה לך דבור שני וכו'. ולא זכיתי להבין איזה ערבוב יש בזה יותר ממה שנאמר דאנכי הוא דבור אחד ולא יהי' לך דבור שני. שהרי בין קרא דלא יהי' לך לקרא דלא תעשה לך יש ג"כ הפסק פסוק בינתים כמו בין קרא דאנכי לקרא דלא יהי' לך. ובפרט לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דקרא דלא יהי' לך וקרא דלא תעשה לך הם שני ענינים נפרדים לגמרי. משא"כ בקרא דאנכי עם קרא דלא יהי' לך. שעניניהם קרובים מאוד. כמו שביאר הרמב"ם (בפ"א מהלכות יסוה"ת) עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל עצמו כבר ביאר שם דאנכי ולא יהי' לך על ענין אחד הם באים. משא"כ לא תעשה לך הוא ענין אחר. שבא להזהיר על עשיית הצלמים. ואולי י"ל בכוונת הרשב"ץ בזה לפמש"כ שם דלא תשתחוה להם ולא תעבדם הם פרטי לאו דלא יהי' לך ואין למנותם בפ"ע. וכמו שהבאתי דבריו לעיל. ולהכי ס"ל דכשפרטי הלאו של לא יהי' לך יבואו בדבור אחר וקרא דלא יהי' לך גופי' בדבור אחר. זה הוא ערבוב לדעתו. דבודאי פרטי הלאו בדבור אחד הם עם עיקר הלאו. וא"כ צ"ל דדבור שני מתחיל מקרא דלא יהי' לך. אלא דמלבד דאין זה ברור כ"כ ואינו מוכרח. בלא"ה א"כ לדעת רבינו הגאון ז"ל. והיא ג"כ דעת הרמב"ם. דגם לא תשתחוה להם ולא תעבדם לאוין גמורים בפ"ע הן. ונמנין בפ"ע במספר הלאוין. שפיר י"ל דדבור שני מתחיל מקרא דלא תעשה לך. ועוד הנני אומר שהדבר מפורש בספרי (ס' שלח פיסקא קי"ב) וכן הוא בפסיקתא זוטרתא דקתני התם כי דבר ה' בזה רבי ישמעאל אומר בע"ז הכתוב מדבר שביזה על דבור ראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ה' אלקיך לא יהי' לך אלקים אחרים ע"פ עיי"ש. והובא ג"כ בפירש"י בסוגיא דפ"ב דהוריות שם (ח' ע"א) בד"ה תורה אחת וכו' עיי"ש. הרי מפורש בהדיא דלא יהי' לך וגו' הוא בכלל דבור הראשון של עשרת הדברות. הן אמת דיש אתי להביא כמה ראיות אפכא דלא יהי' לך וגו' הוא בכלל דבור השני. דהכי מבואר בהדיא בירושלמי (פ"ק דברכות הלכה ה'). דאמרינן התם מפני מה קורין שתי פרשיות אלו בכל יום מפני שעשרת הדברות כלולות בהן. אנכי ה' אלקיך. שמע ישראל ה' אלקינו. לא יהי' לך. ה' אחד וכו' עיי"ש. שהולך ומונה כל עשרת הדברות איך נכללות בפרשיות שבק"ש. הרי מבואר דלא יהי' לך הוא דבור השני. וכן מבואר במכילתא (ס' יתרו פרשה ח') על פסוק לא תענה ברעך וגו' עיי"ש. וכן משמע במכילתא (ס' בשלח פ"א) על פסוק דויקח משה עי"ע עיי"ש. אלא דמשם אין הכרח די"ל מצות בעלמא קחשיב. שהרי חשיב נמי לא תשנא ולא תקום ולא תטור עייש"ה. אבל כן מבואר בכמה דוכתי בפסיקתא רבתי (בפיסקא דעשרת הדברות פכ"א) עיי"ש. ובפסיקתא זוטרתא (ס' ואתחנן) עיי"ש. וכ"כ לעיל שם (בפרשת יתרו) עיי"ש. וע"כ צ"ל דרבי ישמעאל פליג אכל הני דרשי. וס"ל דלא יהי' לך שייך לדבור ראשון. ועי' מש"כ הראב"ע (בפ' יתרו) בהקדמתו לעשרת הדברות ובמש"כ שם הר"ב מנחת שי עייש"ה. ותמיהני טובא על הרשב"ץ שלא הרגיש בכל זה כלום. ומעתה לפ"ז שפיר יש לקיים תירוצו זה של הרשב"ץ. דשפיר קאמר רבי ישמעאל איזו מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זה ע"ז. משום דרבי ישמעאל לטעמי' אזיל דגם לא יהי' לך הוא בכלל דבור ראשון. ואע"ג שכבר הבאתי דבמכילתא מבואר דלא יהי' לך הוא דבור שני. לק"מ דשם אין זה סתם מכילתא אלא רבי תנינא בן גמליאל קאמר לה עיי"ש ובירושלמי (פ"ו דשקלים ה"א). וא"כ אין קושיא אם רבי ישמעאל פליג עלי' בהא. וא"כ שפיר לדידי' מצות ע"ז נאמרה בתחלה דהיינו בדבור ראשון. ומאי דבברייתא דהוריות שם יליף לה ר"י מקרא דלמן היום אשר צוה וגו' ובספרי יליף לה מקרא דדבר ה' בזה לק"מ. די"ל דהא והא איתא. ותרי ראיות אייתי רבי ישמעאל להוכיח דבמצות ע"ז אמורה פרשה זו. ושפיר יש מקום גם לתירוץ של הרשב"ץ ז"ל אע"פ שדחאו הרב ז"ל. דלפ"מ שביארנו חוזר ונראה. אלא דגם תירוץ זה לא יתכן אלא לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דקרא דלא יהי' לך הוא אזהרה לע"ז. אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו הקושיא במקומה עומדת כמשכ"ל וכמבואר ואין להאריך. ובאמת דבלא"ה יש להקשות להרמב"ם מההיא ברייתא דספרי שהבאתי וממקומות אחרים אלא שאכמ"ל בזה. וראיתי בחי' הוריות להרב חיד"א ז"ל בסוגיא שם שהביא מפסקי הרב המאירי כת"י שכתב שם וז"ל ומה שאמרנו בכאן איזוהי מצוה שנאמרה בתחלה זו ע"ז. לא שדיבור לא יהי' הוא ראשון כמו שדימו רבים. אלא אף דבור אנכי הוא אזהרה על ע"ז. שהרי הכפירה במציאותו יתברך והאמונה בזולתו הכל ע"ז. כי (נראה שכצ"ל עיי"ש) הכפירה במציאותו היא סיבה לעבוד את הגילולים ויתר צבא השמים עכ"ל המאירי עיי"ש. מבואר שכבר עמדו הרבה ראשונים ז"ל וקדמו להרשב"ץ בראי' זו להוכיח כן מברייתא דתנא דבי ר"י שבהוריות שם. ועי' להר"י אברבנאל (בפ' יתרו) שגם הוא ז"ל העיר בראיה זו עייש"ה. ובספרו ראש אמנה (פרק י"ח) הביאה בשם אחרים עיי"ש מש"כ בזה שגם דבריו תמוהים. ולפי תירוצו של המאירי הי' מקום לכאורה לתרץ גם דברי הרמב"ם. אבל הדבר תמוה דא"כ לפי דבריו נימא דיתחייב קרבן על הכפירה לחוד אע"ג שלא עבד ע"ז. וזה ודאי לא יתכן. וכמו שכתב בתשב"ץ שם: ועכ"פ מתבאר דלדעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתם ז"ל גם לפי מה שביארנו שיטתם לק"מ קושית הראשונים ועמהם הרשב"ץ ז"ל מברייתא דפ"ב דהוריות שם. שוב מצאתי עוד ראי' לדעת הגאונים וסייעתם ז"ל. וכפי מה שביארנוה. מדאמרינן בירושלמי (פרק זה בורר סוף הלכה ה'). וכן הוא בפסיקתא רבתי ריש פכ"א וכן הוא במדרש רבה קהלת על פסוק זה עיי"ש. אני פי מלך שמור אני פי מלך מלכי המלכים אשמור שאמר לי בסיני אנכי ה' אלקיך. ועל דברת לא יהי' לך וגו'. שבועת אלקים לא תשא. עיי"ש ביפ"מ שנדחק טובא מ"ש הנך. ולדעתי פשוט דכל שאר המצות כייל בלא תשא שמושבעין עליהן מהר סיני. רק אנכי ולא יהי' לך ששמענו מפי הגבורה כתבן בפ"ע. ואמנם במדרש תנתומא (הובא בילקוט קהלת) איתא הך דרשא בלשון זה אני פי מלך מלכי המלכים אשמור אותו הפה שאמר לי שמע ישראל ה"א ה' אחד וכו' עיי"ש. מבואר דהיא היא וכמו שביארנו:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה