אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין עשה › מצוה ב

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה · מצוה ב

מצוה א

ואותו תעבוד בתפלה. זו מ"ע דתפלה. ומשמע דכוונת הגאון למשנתו של ר"א בנו של ריה"ג דקתני את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל. וכמו שביארה הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ה') ולא כמו שנטה הרמב"ן ז"ל בהשגותיו שם לפרשה באנפא אחרינא עיי"ש. וכיו"ב דרשו בספרי (פרשת עקב) לעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ובגמרא (ריש פ"ק דתענית) דרשוה ג"כ מהך קרא עיי"ש. וכן הוא בירושלמי (ריש פרק תפלת השחר) עיי"ש. ובמדרש שמואל (פ"ב) עיי"ש ובב"ק (צ"ב ע"ב) ובב"מ (ק"ז ע"ב) דרשו אקרא דועבדתם את ה' אלקיכם זו ק"ש ותפלה עיי"ש. ובמדרש תהלים (מזמור ס"ו) איתא לעבדו שכם אחד אמר רבי יוחנן מהו עבודתו של הקב"ה תפלה. וכן משה אמר והי' אם שמוע וגו' ולעבדו בכל לבבכם. מה היא עבודה שאדם עושה אלא תפלה שנאמר עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה וכו' עיי"ש. ובמדרש משלי (פ"א) ר"ל אמר אין עבודה אלא תפלה שנאמר עבדו את ה' ביראה עיי"ש. וראיתי להבה"ג שלא מנה בפירוש מצות תפלה. אלא מנה מצות עבודת השם. ואפשר שכוונתו למצוה זו של תפלה שנקראת עבודה. אבל יתכן גם כן שנתכוון בזה לענין אחר. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל בהשגותיו שם עיי"ש. ומצות תפלה אפשר שכולל הבה"ג במצות מאה ברכות שמנה שם. שבכללן גם שלש תפלות של כל יום כמבואר בגמרא מנחות (סו"פ התכלת) עיי"ש. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל מנה מצות תפלה לבד ומצות מאה ברכות לבד. ומצות עבודה לא מנה בפ"ע עיי"ש. והיינו משום דס"ל דעבודה היינו תפלה. ובאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל מנה מצות תפלה וגם מצות מאה ברכות וגם מנה מצות עבודה עיי"ש ובמש"כ המפרש מהר"ם מועטי ז"ל שם בזה. והרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (ל"ה ע"א). ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל מנה מצות תפלה ומצות עבודה ולא מנה מצות מאה ברכות. והרשב"ץ ז"ל בזהר הרקיע (סי' י"ב) תמה עליו וכתב שלא אמרה אדם מעולם כלל למנות תפלה וגם עבודה עיי"ש. ותמיהני שלא ראה דגם הר"י אלברגלוני מנה שתיהן. והנה אותן שמנו מצות תפלה לבד ומצות מאה ברכות לבד. אע"ג דהתפלות הן בכלל המאה ברכות. נראה דהיינו משום דס"ל דתפלה היא מדאורייתא ולכן באה במנין בפ"ע. כברכת המזון דלכ"ע נמנית בפ"ע אע"ג דהו"ל ג"כ בכלל מאה ברכות. כמבואר במנחות שם עיי"ש. והיינו דמשום דמ"ע דאורייתא היא אינה נכללת בכלל מצות מאה ברכות שהיא דרבנן דאסמכוה אקרא דמה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'. וענינה הוא רק להשלים הברכות למנין מאה. והבה"ג שמנה מצות מאה ברכות ולא מנה מצות תפלה. היינו משום דס"ל דתפלה אינה אלא מדרבנן. ולכן נכללת בכלל מצות מאה ברכות. ואם נאמר דמצות עבודת השם שמנה הבה"ג הכוונה לתפלה. צ"ל דס"ל תפלה דאורייתא היא. ועפ"ז יש קצת הכרעה בדעת הבה"ג לומר דמצות עבודת השם שמנה כוונתו למצות תפלה. לפמש"כ הבה"ג (בפ"ב דברכות) וז"ל רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש אלא יקנח בעפר ויקרא ק"ש בעונתה. אבל לתפלה בעי אהדורי. דתפלה רחמי וכל אימת דבעי מצלי לה עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים טובא לכאורה דאטו תפלה אין לה זמן קבוע. וכבר הזכירו כל הראשונים ז"ל בפ"ב דברכות (ט"ו ריש ע"א) סברא זו ודחאוה בשתי ידים מהאי טעמא עיי"ש. ואף דגם בפירש"י שם איתא לפנינו כדברי הבה"ג עיי"ש. אבל מדברי כל הראשונים ז"ל שם מבואר בהדיא שלא הי' כתוב כן בפירש"י שלפניהם. וכ"כ כבר הר"ב תוס' יו"ט במע"מ על דברי הרא"ש שם עיי"ש בדבריו. אלא שראיתי באו"ז (ח"א סי' נ"ד) שמבואר בדבריו שהי' נמצא כן כבר בפירש"י שלפניו עיי"ש. אלא דגם הוא ז"ל דחה סברא זו מהך טעמא עיי"ש. ולכן הי' נראה בדעת הבה"ג דס"ל תפלה דאורייתא אלא דמ"מ זמן תפלה אינו אלא מדרבנן. וכמבואר להדיא בתוספתא דברכות (ריש פ"ג) וכ"כ הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מהלכות תפלה) ובסה"מ (עשין י') עיי"ש. וא"כ זהו שמחלק הבה"ג דלק"ש לא מהדר כדי לקרות ק"ש בעונתה שקבועה לה מדאורייתא. אבל לתפלה דרחמי היא. ומשום הכי מדאורייתא כל אימת דבעי מצלי לה. לא מהדר. אע"ג דמדרבנן מיהת יש לה זמן קבוע. ועפ"ז מתבאר אצלי מה שפירש"י בפ"ג דברכות (כ' ע"ב) בההיא דתנן התם נשים ועבדים פטורין מק"ש ומן התפילין וחייבין בתפלה כו'. ואמרינן עלה בגמרא. לפי הגירסא הישנה שהביאו התוס' שם. בתפלה פשיטא. מהו דתימא כיון דכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיתה ואהמה כמ"ע שהז"ג הוי קמ"ל. ופירש"י עלה וז"ל ה"ג תפלה דרחמי נינהו ולא גרסינן פשיטא. דהא לאו דאורייתא היא עכ"ל. ובתוס' שם כתבו וז"ל ורש"י לא גריס לי' שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ"ע שייך בה. ומ"מ יש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמ"ע שהז"ג היא. כדאמרינן פ"ג דסוכה כו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז דברי רש"י תמוהים. ובתוס' רבינו יהודא חסיד ובתוס' הרא"ש הוסיפו להקשות ממגילה ונר חנוכה ומארבע כוסות שהוצרכו בגמרא לחייב נשים משום שאף הן היו באותו הנס. מכלל דבלא"ה הו"ל למיפטרינהו משום מ"ע שהז"ג אע"ג דמדרבנן נינהו עיי"ש. ואמנם לפי מה שהבינו התוס' דברי רש"י כמו שהם לפנינו תמוהים טובא במש"כ דלא גרסינן פשיטא דהא לאו דאוריית' היא. וזה תימא דהרי אדרבה כיון דלרש"י במצוה דרבנן לא שייך לפטור נשים ועבדים משום מ"ע שהז"ג. א"כ שפיר גרסינן פשיטא דחייבין. ועוד דמשמע מלשונו דלא מחק מגירסא הישנה אלא פירכא דפריך פשיטא. אבל מאי דקאמר מ"ד הואיל וכתיב בה ערב ובוקר וצהרים וגו' כמ"ע שהז"ג הוי קמ"ל. שפיר גריס לי' רש"י. וכמו שהוא באמת הגירסא לפנינו בגמרא. שהיא ע"פ גירסת רש"י. וזה תימא. דהרי לרש"י בתפלה שהיא דרבנן לא שייכא פטורא דמ"ע שהז"ג כלל. ולכן לולא דברי הראשונים ז"ל הייתי אומר דכוונת רש"י איפכא. דודאי ס"ל לרש"י דגם במצוה דרבנן שהז"ג נשים ועבדים פטורין. דלא עדיפא ממצוה דאורייתא. אלא משום דאם נימא דתפלה היא מדאורייתא ודאי הו"ל מ"ע שאין הזמן גרמא. שאין לנו בתורה זמן קבוע לתפלה. דאפי' נימא דדרשא דלעבדו בכל לבבכם וקרא דואותו תעבוד דרשא גמורה היא. מ"מ אין לנו מה"ת אלא עיקר מצות תפלה בלבד. אבל זמנה אינו אלא מדרבנן. וכמשכ"ל מהתוספתא ומדברי הרמב"ם. להכי כתב רש"י דלא גרסינן פשיטא. דהא לאו דאורייתא היא. כלומר שאם היתה תפלה דאורייתא שפיר הוה פריך פשיטא דנשים ועבדים חייבין בה. שהרי מדאורייתא הו"ל מ"ע שאין הז"ג. ומשום דרבנן תקנו לה זמן לית לן למיפטרינהו. שלא באו להקל על דברי תורה אלא להחמיר. אבל כיון דלפי האמת אין תפלה אלא מדרבנן. וכיון דמדרבנן יש לה זמן קבוע הו"ל מ"ע דרבנן שהז"ג. דהם אמרו והם אמרו. וא"כ אדרבה רבותא גדולה אשמעינן מתניתין דמחייבי בה אע"ג דהו"ל מ"ע שהז"ג. ולא שייך למיפרך פשיטא. וע"כ דלא גרסינן לי'. ואדרבה בעי טעמא למיחייבינהו. והיינו משום דרחמי נינהו. וזהו דמסיים ואזיל מ"ד הואיל וכתיב בה ערב ובוקר וצהרים כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל. ורצה לומר דלהכי מצרכינן לטעמא דרחמי נינהו. משום דאי לא"ה הי' לנו לומר דמיפטרי משום דהו"ל מ"ע שהז"ג כדכתיב ערב ובוקר וצהרים. דעלי' דההוא קרא אסמכוה לזמני תפלה. כמבואר בברייתא דר"פ אין עומדין ובתוספתא (פ"ג דברכות) וירושלמי (ר"פ תפלת השחר) עיי"ש. זה ברור לדעתי בכוונת רש"י שם. ועפ"ז מבואר ע"כ דההיא דפ"ב דברכות (ט"ו ע"א) דמחלק בין ק"ש לתפלה משום דתפלה אין לה זמן קבוע. אינה מדברי רש"י. וכנוסחת כל הראשונים ז"ל שהבאתי. ולהאו"ז שהי' כן לפניו בפירש"י שם ע"כ ההיא דהכא מנוסחא אחרינא של פירש"י היא. ומי ששנה זו לא שנה זו. דבלא"ה ע"כ שתי נוסחאות יש בפירש"י בזה כמו שנתבאר. ואין להאריך. ומעתה לפ"ז ממילא מתבאר דע"כ מצות עבודת השם שמנה הבה"ג כוונתו בזה למצות תפלה. דכיון דהכרחנו דע"כ ס"ל תפלה דאורייתא. א"כ הדבר יפלא מה שלא מנה מצות תפלה במנין העשין. כמו שמנה עשה דבהמ"ז לבד מה שמנה מצות מאה ברכות. אם לא שנימא דעבודת השם שמנה היינו באמת מצות תפלה. איברא דלפ"ז יש לתמוה במש"כ הבה"ג (פ"ג דברכות) טעמא דנשים חייבות בתפלה משום דרחמי נינהו עיי"ש. והשתא כיון דס"ל להבה"ג דתפלה דאורייתא תיפוק לי' משום דהו"ל מ"ע שאין הז"ג. ובגמרא שם יש שם חלופי גירסאות. וכמבואר בתוס' רבינו יהודא חסיד ז"ל שכתב אית דגרסי וחייבין בתפלה משום דהו"ל מ"ע שלא הז"ג וכל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות. וזו היא ג"כ גירסת הרי"ף שם והאשכול (ח"א סי' ז') והארחות חיים הלכות תפלה (סי' ס"ד). והיא ג"כ גירסת הרמב"ם (פ"א מהלכות תפלה) ורבינו ישעי' מטראני הראשון ז"ל (בפסקי ברכות פ"ג) עיי"ש. וכל הנך דגרסי הכי ע"כ ס"ל דתפלה דאורייתא. ומשום דמה"ת אין לה זמן קבוע הו"ל מ"ע שלא הז"ג ומיחייבי נשים אע"ג דמדרבנן יש לה זמן קבוע. ורש"י ותוס' ובפסקי רבינו ישעי' האתרון ז"ל שם ובשיטה מקובצת ובחי' הרא"ה ז"ל לברכות שם גרסי כגירסא שלפנינו דחייבות בתפלה משום דרחמי נינהו עיי"ש. וזה אתי שפיר גם להסוברין תפלה דרבנן. ואדרבה לפי גירסא זו מוכרח לכאורה דתפלה לאו דאורייתא. דאל"כ תיפוק לי' בפשיטות מטעמא דהו"ל מ"ע שלהז"ג. ואין לומר דהוצרך למנקט טעמא דרחמי נינהו כדי לחייבן גם בתפלת המנחה דודאי לאו דאורייתא היא אחר שכבר התפלל שחרית. דהא לכ"ע אין לתפלה שיעור מה"ת. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם ועי' בכ"מ שם. דזה ליתא. דאם איתא דבעיקר מצות תפלה נשים חייבות כאנשים משום דהו"ל מ"ע שלהז"ג מדאורייתא. ממילא מיחייבי נמי בתפלת המנחה. אע"פ שאינה אלא מדרבנן ומדרבנן הו"ל מצוה שהז"ג. דלא שייך למיפטרינהו מהך טעמא אלא במצוה בפ"ע. אבל תפלת מנחה לאו מצוה בפ"ע היא אלא חכמים תקנוה כתוספות על עיקר מצות תפלה שהיא דאורייתא. וא"כ ודאי פשיטא דכל מי שישנו בעיקר מצות תפלה ישנו ג"כ בתפלת מנחה. ובפרט דנשים שייכי נמי בתפלת מנחה מדאורייתא היכא שלא התפללו שחרית. וכמבואר בפ"ד דתענית (כ"ח ע"א) דתפלת מנחה מדאורייתא. והרב המבי"ט בקרית ספר (ריש הלכות תפלה) הקשה משם להרמב"ם ז"ל שכתב שם דאין מנין התפלות מה"ת. ולזה תי' דהתם היינו כשלא התפלל שחרית עיי"ש. וא"כ פשיטא דאין מקום לחלק בזה בין אנשים לנשים אפי' בגוונא דליכא חיובא אלא מדרבנן. וא"כ הבה"ג שהיתה לפניו גירסת רש"י וסייעתו. נמצאו דבריו סותרים זא"ז. וגם מוקשים מסוגיא דגמרא לכאורה. וגם על הרא"ה ז"ל ושיטה מקובצת יקשה כן. דהרי בדברי הרא"ה ז"ל להדיא מבואר דדעתו דתפלה דאורייתא. כמש"כ שם בפ"ק (דף י' ע"א) ובשאר דוכתי. וכ"כ בש"מ בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ח ע"ב) עיי"ש. ומ"מ נקטו כגירסת רש"י ותוס'. אבל נראה דלק"מ. דלפי לשון הבה"ג (פ"ב דברכות) שהבאתי שכתב דתפלה רחמי נינהו וכל אימת דבעי מצלי לה. מבואר דמשום דרחמי נינהו הילכך אין לה זמן קבוע. וא"כ אפשר דהיינו גופא טעמא דקיהיב בגמרא לגירסת הבה"ג לחיובי נשים בתפלה משום דרחמי נינהו. ולהכי אין לה זמן קבוע מה"ת והו"ל מ"ע שלהז"ג מדאורייתא. ולהכי נשים חייבות בה כבמזוזה ובהמ"ז. עכ"פ מבואר לפ"ז דמצות עבודת השם שמנה הבה"ג כוונתו למצות תפלה. אלא שיש אתי מקום לדון כוונה אחרת בדברי הבה"ג פ"ב דברכות שם. ע"פ מאי דאמרינן (ריש פרק תפלת השחר). איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים כו'. תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל עיי"ש. וראיתי לרבינו משולם זה בס' ההשלמה שם שכתב להוכיח מזה דדוקא לתפלה דרחמי היא מהני תשלומין אם לא התפלל בזמנו. אבל לק"ש לית לה תשלומין עיי"ש. ועי' בב"י ובש"ע או"ח (סי' נ"ח) שהביא מחלוקת הפוסקים בזה עיי"ש. והשתא א"כ נראה דזו היא ג"כ כוונת הבה"ג בפ"ב דברכות שם שכתב דלתפלה בעי אהדורי דתפלה רחמי וכל אימת דבעי מצלי לה. והיינו ממש לשון הגמרא ר"פ תפה"ש שם. ורצה לומר דלתפלה מהני לפחות תשלומין אם יאחר זמנה באונס משום חסרון מים ויתפלל מנחה שתים. משא"כ ק"ש דלית לה תשלומין לא מהדר אמיא. ולפ"ז אין הכרח מדברי הבה"ג לומר דס"ל תפלה דאורייתא. וא"כ אפשר דכללה בכלל מצות מאה ברכות שמנה. ומצות עבודת השם שמנה. כוונתו כמו שביאר הרמב"ן ז"ל שם. ועי' ג"כ בפסקי הריא"ז (בפ"ג דברכות שם) עיי"ש היטב. דגם לפי דבריו יש לפרש דברי הבה"ג שם בדרך אחר ואין כאן מקום להאריך בזה יותר:

והנה הרשב"ג שמנה מצות תפלה ומצות עבודת השם. צ"ע לכאורה אמאי לא מנה מצות מאה ברכות. שהרי דרכו ז"ל למנות גם מצוות דרבנן. כמו שמנה מצות נר שבת ומצות עונג שבת שהם מדרבנן. וכן מנה מצות נר חנוכה וקריאת מגילה. ודברי הרשב"ג לא יתכן לפרש כמו שנתבאר לקמן דברי רבינו הגאון ז"ל בזה כמבואר עיי"ש. וזה תימא לכאורה. והנראה לי בדעתו ז"ל דס"ל דהנה עיקרא דהך מילתא נפקא לן מדתניא במנחות פרק התכלת (מנחות מ"ג ע"ב) תניא הי' ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך וגו' רב חייא ברי' דר"א טרח וממלא להו בשבתא וביו"ט באספרמקי ומגדי עיי"ש. וקשה לכאורה כיון דאיכא חיובא לברך מנין מאה ברכות בכל יום מאי קאמר דר"ח ברי' דר"א טרח וממלי להו הרי על כל אדם מישראל איכא חיובא למיעבד הכי. ור"ח בדר"א לא עביד מילתא יתרתא בהכי. אבל נראה דהנה עיקר הך ברייתא שנויה בתוספתא (פרק בתרא דברכות). והתם הכי גרסינן לה. הי' ר"מ אומר אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע מברך לפני' ולאחרי' אוכל פתו ומברך לפני' ולאחרי' וכו' עיי"ש. וכן הוא בירושלמי (סוף ברכות) עיי"ש. ולפי לשון זה לא משמע דאיכא חיובא בהכי לברך מאה ברכות. אלא דקאמר שכן הוא מספר הברכות שכל אדם לפום אכילתו ושתייתו ומצוות המוטלות עליו ותפלותיו הוא מברך בכל יום. ואין הכי נמי שהרשות בידו לישב בתענית או לאכול דברים שאינן טעונין ברהמ"ז לאחריהם. וכן בשבת ויו"ט ליכא חובה מדינא למלאות המספר של מאה ברכות. אלא דאורחא דמילתא הכי הוא שכל אדם מישראל לפום צרכיו וחובותיו מברך מאה ברכות. ולפ"ז גם לשון הברייתא שבגמרא צריך לפרש כן. דמאי דקתני חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. לא שיהא החובה להשלים מספר מאה ברכות. אלא לומר דכל אדם מישראל לפי דרכו באכילתו ושתייתו שבכל יום ולפי המצוות והתפלות המוטלות עליו ממילא נתחייב במאה ברכות בכל יום. שכשמניח חפילין חייב לברך שתי ברכות. וכשמתפלל שלשה פעמים ביום מברך נ"ז ברכות. ועל אכילתו מברך כמה ברכות. וכן כולם עד שעולים במספר מאה. ואין כאן חובה אלא עיקר הברכה על כל דבר בפ"ע. אבל המספר רשות הוא. אלא דממילא אתי. וכן משמע ביותר לפי גירסת הרבה ראשונים ז"ל בגמרא שם מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וכו'. וזו היא גירסת הבה"ג (סוף הלכות ברכות) בנוסחת הבה"ג שלפנינו עיי"ש. וכן הוא גירסת הערוך (ערך מאה) ובסמ"ג (עשין י"ט) ובטור (או"ח סי' מ"ו) ובארחות חיים (דיני מאה ברכות סי' א') עיי"ש. ועוד בכמה ראשונים. דלפי גירסא זו משמע יותר דלא בא לומר אלא דהברכות שמתחייב בהם בכל יום. עולות למספר מאה. וה"ק מאה ברכות הן שחייב אדם לברכן בכל יום. והיינו דהכי אורתא דמילתא מסתמא. ואיה"נ דכשעסק בדבר הפוטרו מק"ש ותפלה ותפילין וכן בשבת ויו"ט וכיו"ב דבצרו להו ברכות ליכא מדינא שום חיובא להשלים מספר מאה ברכות. ומקרא דמייתי דכתיב מה ה' אלקיך וגו' ג"כ אין הכרח לחייב במספר מאה אלא דקאמר קרא דעל כל הנאותיו של אדם ומצותיו שעושה חייב לברך באופן שבכל יום עולים במספר מאה לפי דרכו של אדם ברוב הימים. וכמו שנמנו בראשונים ז"ל בפרטות. ובלא"ה קרא אסמכתא בעלמא הוא כידוע. וגם מה שהביאו הראשונים ז"ל. והוא מן המדרש (במדבר רבה פ' קרח). דדוד המלך תקן מאה ברכות בכל יום לפי שמתו מאה אנשים במגפה בכל יום. ומייתי לה מקרא דכתיב נאום הגבר הוקם על. דעל בגימטריא מאה. ג"כ אין ראי' שהתקנה היתה על מספר מאה. אלא דדוד המלך תקן לברך ברכת הנהנין כולם. וגם תקן המספר של ברכות התפלה וק"ש באופן דממילא עלו בערך למספר מאה בכל יום. אבל מספר מאה. ודאי אינו מן התקנה. ואם אירע לו שנפטר מכמה ברכות שדרך להתחייב בהם בכל יום לא מחייב למיטרח ולאשלמינהו. וכן מבואר בהדיא דעת הראב"ע ז"ל (בס' יסוד מורא שער שני) עיי"ש בלשונו. ועי' מש"כ עוד שם (בשער ששי) דשם כוונתו רק על עיקר מצות הברכות עייש"ה. ולפ"ז ניחא שפיר מאי דאמרינן במנחות שם דר"ח ברי' דר"א בשבת ויו"ט טרח וממלי להו כי היכי דלא לבצרו להו מן השיעור כבשאר ימות השבוע. ואין זה אלא ממדת חסידות:

ועפ"ז מתבארים אצלי על נכון דברי רבינו ירוחם (נתיב י"ב ח"א) שכתב וז"ל שלש סעודות צריך אדם לאכול בשבת וכו' יש מן המפרשים שאמרו שצריך לאכול פת בסעודה שלישית כו' ויש מהגדולים שכתבו שיכול להשלימן במיני תרגימא כלומר בפירות והביאו ראי' ממסכת מנחות (פרק התכלת) רב חייא ברי' דר"א בשבת וביו"ט טרח וממלא באספרמקי ומגדים עכ"ל עיי"ש. והדברים סתומים וחתומים לכאורה איזה משמעות מצא שם לדין זה. גם לא מצאתי מקור דברי ר"י אלה כעת ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים ז"ל שיביא ראי' לדין זה מההיא סוגיא דמנחות. אע"פ שהרבה ראשונים שקלו וטרו בדין זה הרבה. לבד ראה זה מצאתי בס' יחוסי תנאים ואמוראים לאחד מגדולי הראשונים (בערך ביריא) שכתב וז"ל הילכך הרוצה להשלים סעודה שלישית בשבת במיני פירות הרשות בידו וכו' וגרסינן נמי במנחות (פרק התכלת) הי' ר"מ אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום ר"ח ברי' דר"א בשבתא וביו"ט טרח וממלא להו באספרמקי ומגדים פי' בשמים ופירות וכו' ושמא לסעודה שלישית הי' עושה כך מדקאמר טרח וממלא עכ"ל עיי"ש. הנה גם הוא ז"ל הביא ראי' לדין זה מסוגיא דמנחות שם והוסיף לגלות לנו דעתו ז"ל דראייתו מדקאמר טרח וממלא. אבל גם אחר כל זה הדברים סתומים וחתומים כדמעיקרא. אבל ע"פ דברינו הדברים מתבארים על נכון. וזה ע"פ מה שביארנו דעת קצת ראשונים ז"ל דליכא שום מצוה לברך מספר מאה ברכות בכל יום. אלא דכך עולה מספר הברכות שהאדם מתחייב לברך בכל יום ויום לפי אכלו ושתייתו ותפלתו ועסקו בתורה ובמצות. וכשאינו אוכל ושותה או אירע לו איזה ענין הפוטרו מתפלה ותפילין ונתמעטו בזה הרבה ממספר מאה ברכות אין שום מצוה להשלים המספר על איזה דרך אחר. וכבר כתבנו שכן מבואר לפי נוסחת הברייתא שבתוספתא וירושלמי סוף ברכות. ומעתה נראה דזו היא ג"כ דעת אותן הגדולים. שהוקשה להם במאי דקאמר טרח וממלא להו. ואם קאי על מאה ברכות מאי ממלא שייך בהו לפי מה שביארנו דאין בהן לפי האמת שום שיעור קצוב כלל. ומספר מאה ממילא אתי וכמו שכבר הרגשנו בזה לעיל. ומה שכתבנו לסלק זה הוא קצת דוחק כמבואר. ולכן מפרשים דטרח וממלא להו דקאמר קאי אשבתא ויומא טבא דסמוך לה. ורצה לומר דבשבתא ויומא טבא טרח וממלא מספר הסעודות באספרמקי ומגדים. משום דמסתמא קשה לאכול סעודה שלישית אחר אכילתו סעודת שחרית ולכן טרח וממלא להו באספרמקי ומגדים דברים קלים ונוחים לאכול כדי לקיים שלש סעודות בשבת. ולהכי מייתי לה התם משום דקאי על הברייתא דקתני מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום. וקשה תינח בימות החול אבל בשבת ויו"ט הא חסרי להו והיכי קתני דבכל יום מתחייב במאה ברכות. ולזה מייתי דר"א טרח וממלא להו באספרמקי ומגדי. וכיון דרווחי לבסומי שכיחא מסתמא אוכלין מהן הרבה מינים וכיון דלכל מין ומין צריך ליתן מעין ברכתו נמצא דנפישי להו ברכות. ונמצא דממילא גם בשבת לא יחסר מחשבון מאה ברכות. וא"כ יש לנו מכאן ראי' דסעודה שלישית יוצא בה י"ח בפירות. וזו היא כוונת רבינו ירוחם ז"ל:

ומעתה לפ"ז נראה לפי מה שהקשה הרמב"ם (בסה"מ שורש ראשון) על הבה"ג שמנה מצוות דרבנן במנין העשין. כמו שמנה מקרא מגילה ונר חנוכה ומאה ברכות הו"ל למנות ג"כ במנין הלאוין כל שני' ושני' לל"ת מדרבנן. וכן הו"ל למנות אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים עיי"ש. ועל זה השיב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ודעת בעל ההלכות בזה לא נפלאת ולא רחוקה היא שכל גזירה שגזרו חכמים לעשות סייג לתורה דלא ליגע באיסורא דאורייתא אינה באה בחשבון הזה וכו' זו אינה מצוה בפ"ע שתהא ראויה להמנות אבל הוא גדר למצוה של תורה וחלק ממנה. והשניות כולן משום סרך הם ומטעם גזירה אסרו אותן כו'. אבל מקרא מגילה ונ"ח והלל ומאה ברכות וכל שמנאן בעל הלכות מצות בפ"ע הן שנצטוינו בהן מב"ד הגדול. ואין בהן משום גזירה והרחקה משום איסורי תורה וכו' עכ"ל והר"ב מג"א הודה לו בזה. וכתב ז"ל נ"ל כי הצלת הרמב"ן את בה"ג שלא הכניס שניות במנין טובה היא מאוד. ואין מקום לתפיסת הרב (הרמב"ם) כלל. כי מאחר שהשניות נתקנו לגדר וסייג על העריות של תורה הרי הן כחלק מהמצוה ואין למנותם וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אני אומר שאין צד למנות הברכות במנין המצוות. דברכת המצוות לא באו אלא לתקון המצוות עצמן. ועי' באור זרוע (ח"א סי' ק"מ) שכתב שלא נתקנה ברכת המצוות אלא משום חיבוב מצוה. ולכן אין מברכין אלא על מצוות שיש עתים למצותה ולא על מצות שחייב בהן לעולם ואין עתים להפטר מהן עי"ש באריכות. ובמש"כ הרב המבי"ט בס' בית אלקים שער התפלה (פרק י"ט) עייש"ה. וא"כ הו"ל כשניות ואחות חלוצה וכיו"ב שאינן באין במנין המצוות אפי' להמונים מצוות דרבנן במספר המצוות. וברכת הנהנין ג"כ אין למנות דהו"ל בכלל מצות תפלה דמצות תפלה היא שבח והודאה ובקשה על כל מה שנהנה מן העולם בדרך כלל ומשום זה דרשו בפ"ק דברכות (י' ע"א) מקרא דלא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם עיי"ש. וברכת הנהנין היא הודאה ושבח על כל הנאה והנאה בפרט תיכף להנאתו. ובפסיקתא זוטרתא (פרשת עקב) דריש על קרא דהשמר לך פן תשכח את ה' אלקיך זה הפורק עול מלכות שמים אוכל בלא תפלה בלא ברכה עיי"ש. הרי דתרווייהו משם אחד הן. לא מיבעיא להסוברין דתפלה דאורייתא דלפ"ז ודאי הו"ל ברכת הנהנין כשניות לעריות של תורה. דהכא נמי ברכת הנהנין היא רק כהוספה ותקון למצות תפלה דאורייתא כמש"כ. אלא אפי' להסוברין דתפלה דרבנן אפשר לומר ג"כ דבכלל מצות תפלה היא ואינה מצוה בפ"ע. ועי' סמ"ג (סוף עשה י"ט). ואין מקום למנות מצוה בפ"ע אלא החובה לברך מאה ברכות בכל יום כדעת רוב הראשונים ז"ל. ובאמת שכן נראה מוכרח לפי גירסת הרי"ף והרא"ש והרא"ה (פרק בתרא דברכות). דגרסי שם במנחות אמר ר"ת ברי' דר"א בשבתא וביו"ט טרח וכו'. וכ"ה באבודרהם. דלפ"ז דינא קמ"ל ר"ח ברי' דר"א דבשבת ויו"ט חייב למטרח ולמלינהו באספרמקי ומגדי. אבל לגירסא שלפנינו דגרסינן ר"ח ברי' דר"א טרח וממלי וכו'. והיא גירסת הבה"ג (סוף הלכות ברכות). וכן היא גירסת הערוך (ערך אספרמק) עיי"ש. וילקוט (פרשת עקב) ובארחות חיים בדיני מוסף שבת (סי' ד') ועוד בכמה ראשונים ודאי משמע דשיעור מאה לאו חובה הוא וכדכתיבנא. וזו היא דעת הרשב"ג ז"ל ולכן לא מנה מצות מאה ברכות אע"ג שדרכו למנות מצות דדבריהם:

והנה גם רבינו הגאון ז"ל מנה כאן מצות תפלה ולא מנה מצות מאה ברכות אבל דבריו ז"ל בזה ברורים בלא"ה דלטעמי' אזיל שאינו מונה אלא מצות דאורייתא דוקא וכדרכו של הרמב"ם ז"ל בזה כמו שיתבאר לפנינו לקמן. וא"כ מה שמנה מצות תפלה אין זה אלא משום דס"ל תפלה דאורייתא. אבל מאה ברכות דלא הו"ל אלא מצוה מדבריהם לכ"ע אין למנותה לפי דרכו ז"ל. ובהדיא מבואר בדברי רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדיעות דס"ל תפלה דאורייתא וכמו שיתבאר לפנינו. ומה שהאריך הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על סה"מ להביא ראיות מכמה דוכתי בגמרא דאמרי' תפלה דרבנן כבר האריכו האחרונים ז"ל בזה לשום כל העקוב למישור ואין להאריך במה שכבר האריכו בו. וראיתי להרא"ה ז"ל בביאורו להלכות הרי"ף ז"ל פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ח ע"ב) שכתב וז"ל ותימא דהא קיי"ל ברהמ"ז דאורייתא והיכי אמרינן דמשה ויהושע ודוד ושלמה תקנום. וכ"ת כי אמרינן אנן דאינהו תקנוה מטבע שלה אמרינן דתקון אבל ברהמ"ז גופא דאורייתא. והרי תפלה דעיקרה דאורייתא כדאמרינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה ומשום דמטבע שלה דרבנן אמרינן בכל דוכתי בכולהו דינאה דתפלה דרבנן. הכי נמי נימא דברהמ"ז דרבנן כיון דרבנן תקון מטבע שלה. איכא למימר דתפלה אין לה עיקר במטבע שלה כלל מן התורה. אלא כל דהוא מודה כלל סגי ולית לה משום נוסח הילכך האי תפלה בהאי נוסח ודאי דרבנן הוא. אבל בהמ"ז יש לה קצת נוסת מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ולהזכיר הארץ וירושלים כדכתיב על הארץ הטובה כו' אשתכח דכולהו בקרא כתיבי בהדיא כו' אשתכת דבהמ"ז כולה דאורייתא שהרי נוסח זה שלנו אינו אלא דברים אלו. ובודאי אי אמרינהו באנפא אחרינא נפיק עכ"ל וכ"כ בשיטה מקובצת לברכות שם במעט שינוי עיי"ש. והנה מש"כ דתפלה משום דמטבע שלה דרבנן אמרינן בכולהו דינאה דתפלה דרבנן אע"ג דעיקרה דאורייתא ודאי צריך ביאור דכפי המבואר בא לסלק בזה כלאחר יד כל קושיות וראיות הרמב"ן ז"ל שם והאחרונים ז"ל להוכיח דתפלה דרבנן. אבל אינו מובן לכאורה כיון דעיקרה מדאורייתא איך אפשר דמשום דנוסח ומטבע שלה רבנן תקנוהו יהא דינה לכל דבר כדרבנן. ונראה דכוונתו ז"ל דכיון דתפלה אין לה מטבע כלל ואין לה שום שיעור מן התורה אלא בכל דהוא סגי. וכמו שסיים הרא"ה וכתב דכל דהוא מודה כלל סגי. הילכך אית לן למימר דודאי אי אפשר לכל אחד מישראל שלא יהא שם שמים שגור על שפתיו לומר יעזרני ה' או יושיעני ה' וכל כיו"ב בכל יום ויום עכ"פ פעם אחת. וזמנין כמה פעמים ביום. וא"כ כבר יצא בזה ידי חובת תפלה מה"ת. ולהכי ודאי מה"ט תפלה זו שתקנו רבנן מטבע שלה לכל דיניה הרי היא כדרבנן ולא כדאורייתא. ובזה ודאי סרו מהר כל הראיות שהביאו הראשונים והאחרונים להוכיח דתפלה דרבנן וכמבואר ואין להאריך:

והנה כבר הבאתי לעיל מהתוספתא (רפ"ג דברכות) דזמן תפלה אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב ג"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות תפלה). אבל נראה דהיינו רק לפי גירסת תוספתא כת"י שנדפסה מקרוב דגרסינן שם כשם שניתנה קבע לק"ש כך נתנו חכמים זמן לתפלה עיי"ש. וזו היא ג"כ גירסת הרמב"ם ז"ל כמבואר בסה"מ (עשין י') עיי"ש. אבל לפי הגירסא שלפנינו בתוספתא שם דגרסינן כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה עיי"ש. אין זה מוכרח כ"כ. דאפשר דלא קאי אלא על מנין התפלות שאינו מה"ת כק"ש שהתורה קבעה לה מנין פעמים בכל יום. וכמו שפירש בכ"מ (פ"א מהלכות תפלה) עיי"ש. ואף שכתב שם דגם זמן תפלה הוא בכלל קבע דתוספתא שם מ"מ אין זה מוכרת דמאי דמסיים שם בתוספתא וקתני מפני מה אמרו תפה"ש עד חצות. איכא למימר דמילתא אחריתא היא ולא קאי ארישא. דברישא לא מיירי בזמן. ודברי הכ"מ יש להם מקום ע"פ מש"כ רבינו יונה ז"ל (פרק תפלת השחר) עלה דתנן תפלת הערב אין לה קבע ובגמרא (כ"ז ע"ב) דאמרינן מאי אין לה קבע וכו' כמ"ד תפלת ערבית רשות. והעלה שם דהך לישנא תרתי משמע שאינה חובה וגם דזמנה כל הלילה עיי"ש. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א (סי' רס"ט) עיי"ש. הרי דהך לישנא עכ"פ זמן נמי משמע. אבל לא כן דעת הרא"ה ז"ל והשיטה מקובצת שם. וקושית הרשב"א ורבינו יונה יישבו שם בדרך אחר עיי"ש. באופן דאין זמן במשמע לשון קבע דמתניתין שם. וא"כ לפ"ז אין הכרח מהתוספתא לפי גירסתנו לומר דזמן תפלה לאו דאורייתא. אלא שראיתי בירושלמי (פ"ק דברכות ה"ב) דגרסינן התם תמן תנינן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אמר רבי אחא ק"ש דבר תורה ותפלה אינה דבר תורה. אמר רבי בא ק"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע עיי"ש. ועי' למהר"א אזקרי ז"ל בפירושו שפי' דס"ל לרבי בא דתפלה דאורייתא וזמנה אינה אלא מדרבנן עיי"ש. ולפי' הר"ש סירליאון ז"ל גם לרבי אחא הכי ס"ל ומאי דקאמר ק"ש דבר תורה ותפלה אינה דבר תורה. קושיא היא ובתמיה קאמר לה עיי"ש. ומ"מ מבואר לכאורה בהדיא דזמן תפלה לכ"ע מדרבנן הוא. אבל נראה דגם מהא לא איריא דאפשר לפרש דברי הירושלמי עפמשכ"ל בביאור דברי הבה"ג דמחלק לפי גירסתו בין ק"ש לתפלה דלק"ש לא מהדר אמיא משום דאין לה תשלומין אבל לתפלה בעי אהדורי משום דיש לה תשלומין. וא"כ אפשר לפרש גם דברי הירושלמי עפ"ז. דלק"ש מפסיקין משום שאין לה תשלומין ואין מפסיקין לתפלה משום דיש לה תשלומין. והיינו דקאמר ק"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע. וע"כ מוכרח לפרש כן לדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל הסוברין דתפלה דרבנן לגמרי. ולא משמע כלל לפרש דפליגי בה הנך אמוראי בירושלמי. וא"כ אין לנו ראי' מירושלמי לומר דזמן תפלה דרבנן. ואדרבה יש מקום להביא ראי' דגם זמן תפלה דאורייתא אם איתא דעיקר תפלה דאורייתא מההיא דפ"ג דברכות לפי הגירסא שלפנינו דקיהיב טעמא דנשים חייבות בתפלה משום דתפלה רחמי נינהו ואם איתא דתפלה דאורייתא ואין לה זמן קבוע כלל מן התורה א"כ הו"ל מ"ע שאין הז"ג דודאי נשים חייבות. ולמה לי טעמא דרחמי נינהו. ואע"ג דיש שם חלופי גירסאות בגמרא שם וכמבואר בראשונים כמשכ"ל ועי' ג"כ בדקדוקי סופרים ובבית נתן שם עיי"ש. מ"מ בלא"ה טעם זה מבואר בירושלמי (פ"ג דברכות ה"ג) דגרסינן התם עלה דהך מתניתין וחייבין בתפלה כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו עיי"ש. וע"כ מוכרח לכאורה מזה דאם נימא תפלה דאורייתא גם זמנה הוי מדאורייתא. אם לא שנפרשה על דרך שביארנו לעיל לדברי הבה"ג דהא גופא קאמר דרחמי נינהו והילכך אין לה זמן קבוע מה"ת והו"ל מ"ע שאין הז"ג. אלא דראיתי שם בירושלמי לקמן דגרסינן התם רבי יוסי ורבי יודא בן פזי הוו מתיבין אמרו לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו לא מסתברא בתפלה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. ומפרש הר"ב פ"מ שם דפריך מ"ש ק"ש דקתני מתניתין דפטורין. מתפלה דחייבין. דכי היכי דחייבין בתפלה משום טעמא כדי שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו. הכי נמי הול"ל בק"ש שחייבות כדי שיהא כל אחד משנן בפיו עיי"ש. והשתא מאי ענין זה לזה. תפלה הו"ל מ"ע שאהז"ג אבל ק"ש הרי ודאי סברא דיהא כאו"א משנן בפיו אינה עושה אותה למ"ע שאין הז"ג. דע"כ הו"ל מ"ע שהז"ג. דבהדיא כתיב בקרא בשכבך ובקומך. דהיינו בזמן שכיבה ובזמן קימה. ולהכי פטורות. אלא ודאי מוכרח מזה דדברי הירושלמי כפשוטן דגם תפלה יש לה זמן קבוע מדאורייתא. אלא דחייבו לנשים משום דרחמי נינהו. והשתא פריך שפיר. דא"כ גם בק"ש אע"ג דמ"ע שהז"ג היא הו"ל לחייבן בה משום סברא שיהא כל אחד משנן בפיו. מיהו שאר המפרשים לא פירשו דברי הירושלמי אלו כהפ"מ דקאי אמתניתין אלא אדסמיך לי' קאי עיי"ש. ולפ"ז אין מזה הכרח. ומ"מ לפי פשוטן של דברי תלמודא דידן והירושלמי משמע ודאי דאם נימא דתפלה דאורייתא גם זמנה דאורייתא כדכתיבנא:

והנה הרמב"ם (בפ"א מהלכות תפלה) כתב דהמצוה מה"ת היא להתפלל בכל יום אלא שאין למנין התפלות ולא לזמן התפלה שיעור קבוע מה"ת עיי"ש. וצ"ע לכאורה דהרי מה שכתב הרמב"ם דמצוה מה"ת להתפלל בכל יום כתב הרב המבי"ט ז"ל (בקרית ספר ריש הלכות תפלה) דנפק"ל מדכתיב ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לתמך ואת מימיך. ולחם ומים צריכין בכל יום ויום. ואיתקיש תפלה ללחם ומים. לומר שחובתה בכל יום כלחם ומים שיש בהן צורך לאדם מידי יום ביום עיי"ש. והביאו הר"ב לח"מ (ריש הלכות תפלה). והר"ב פר"ח (או"ח סי' פ"ט סק"א) הוסיף ביאור לזה ע"פ מאי דדרשינן בב"ק (צ"ב ע"ב ובב"מ ק"ז ע"ב) וברך את לחמך ואת מימיך זה פת במלח וקיתון של מים שחרית עיי"ש. ולפ"ז יש לתמוה דא"כ גם זמן תפלה ומנין התפלות איכא למשמע מהך קרא. דאם לא קאי קרא אלא על פת שחרית כדדרשינן לי' בגמרא שם. ודרשא גמורה היא. א"כ מהך היקישא איכא למשמע דתפילה היא רק פעם אחת ביום וזמנה קבוע קודם זמן אכילת פת שחרית. ואם נימא דההיא דרשא אסמכתא בעלמא היא. ועיקר קרא כפשטי' דלא מיירי אלא בצרכי האדם באכילה ושתיי' דרך כלל שכולם נקראים על שם הלחם והמים. ובודאי שכן נראה עיקר. א"כ הו"ל למילף מהך קרא דהמצוה מה"ת היא להתפלל לא פתות משני פעמים ביום אחת שחרית עד ארבע שעות על היום דזה הוא זמן סעודת כל אדם בבוקר כדאמרינן בפ"ק דשבת (י' ע"א) ובפ"ק דפסחים (י"ב ע"ב) ובשאר דוכתי. וכדקיי"ל באמת כר"י (ר"פ תפלת השחר) דזמנה עד ארבע שעות. והשניי' בזמן סעודת ערבית. שכן הוא דרכן של כל אדם לאכול שתי סעודות בכל יום. כמבואר בפ"ב דסוכה (כ"ז ע"א) ובכתובות (ס"ד ע"ב) ושאר דוכתי ובמתניתין (דפ"ח דפאה מ"ז). ומקרא מלא הוא דכתיב (בפ' בשלח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע. ועי' מש"כ רבינו בחיי שם. ועפ"ז אתי שפיר לנכון סוגיא דפ"ד דתענית שהבאתי לעיל דמבואר לפירש"י ותוס' שם דתפלת מנחה היא מדאורייתא. ומש"כ בזה הרב המבי"ט בק"ס הם דברים דחוקים טובא. ולא משמע כן מן הסוגי' שם. ועפמש"כ הדברים כפשטן. אלא דהרמב"ם ז"ל לא כתב כן. וכ"ש שיקשה להרמב"ן וסייעתו ז"ל הסוברים דעיקר תפלה אינו אלא מדרבנן. ומיהו אפשר לומר דס"ל בפי' הסוגיא דתענית כמו שפירשה רבינו ישעי' מטראני הזקן ז"ל בחי' תענית שם עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ בג"א להר"ב ש"א שם עיי"ש ואכמ"ל בזה. ומ"מ לפירש"י ותוס' מבואר דגם תפלת מנחה דאורייתא היא והיינו משום דהמ"ע מה"ת היא להתפלל לא פחות משני פעמים ביום. וזה יתכן רק עפ"מ שביארנו. ועכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע. דאם מש"כ דמ"ע מה"ת להתפלל בכל יום הוא מהך היקשא א"כ שמעינן גם זמן תפלה מה"ת וגם המנין לא פחות משני פעמים ביום הוא מה"ת. וגם קשה לכאורה דא"כ ביוה"כ דליכא אכילה ושתיי' נימא דליכא מ"ע מה"ת להתפלל בו. והרי כתב הרמב"ם דמ"ע מה"ת להתפלל בכל יום. וא"כ ודאי גם יוה"כ בכלל. ומיהו לזה אפשר לומר ע"פ פירש"י (בפ"ק דשבועות י"ג ע"א) דמדכתיב בי' מקרא קודש שמעינן דחייבה תורה לקבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ עיי"ש. וכן דעת הראב"ד ז"ל בפי' לת"כ (פ' אמור פי"ד) עיי"ש. וכן פירש"י (בפי' עה"ת פ' אמור). והביאו המרדכי (ריש פ"ק דר"ה) עיי"ש. ועי' במש"כ התוס' בשבועות שם על פירש"י בזה עיי"ש. ובריטב"א שם ובפי' הר"ש משאנץ לת"כ שם הביאו שני הפירושים ולא הכריעו עיי"ש. וא"כ לתפלת יוה"כ אית לן קרא מיוחד. ועי' מש"כ הרא"ם ז"ל על פירש"י (בפ' אמור שם) עייש"ה. אלא דאכתי קשה דא"כ נימא דהיושב בתענית ליתי' במ"ע דתפלה. וע"כ צ"ל דלא מסתברא להקיש אלא למנהגו של עולם באכילה ושתיי' שבכל יום ואף דהוא אינו אוכל ושותה מ"מ מנהגו של עולם באכילה ושתיי' בכל יום ולהכי אקשה רחמנא נמי לתפלה. וא"כ גם מיוה"כ בלא"ה לק"מ. דמה דאין בו אכילה ושתיי' אינו אלא מצד איסור שאסרה תורה אבל מצד מנהגו של עולם אין בו חילוק משאר ימים. ומה"ט נמי ל"ק דנימא דבשבת דאית בי' שלש סעודות יהיו בו שלש תפלות מה"ת. דזה נמי אינו אלא מצד המצוה. אבל מצד מנהגו של עולם אינו חלוק מכל שאר הימים. ואין זה בכלל ההיקש. ומ"מ קושייתנו ודאי קשה לדברי הרב המבי"ט:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות שכתב (בדבור אנכי). ושלש תפלות למדי עיי"ש. ומשמע לכאורה דס"ל דכולהו שלש תפלות דאורייתא נינהו. ולכן מנאן במנין המצוות. אבל נראה דאין מזה הכרע לפי מה שנתבאר אצלנו במק"א דשם באזהרותיו נמשך רבינו הגאון ז"ל אחר הבה"ג למנות גם מצוות דרבנן במנין המצוות. ולכן כתב שם שלש תפלות. דעכ"פ כולהו יש בהן חיובא מדבריהם. ואף בתפלת ערבית דקיי"ל רשות. מ"מ ס"ל דאית בה מצוה ואסור לבטלה לכתחילה אם לא לצורך. כמש"כ הראשונים ר"פ תפה"ש ושאר דוכתי. ועי' בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל שבתשובות גאוני מזרח ומערב (סי' קמ"א) עיי"ש. אבל במנין המצות כאן חזר בו הגאון ז"ל ואינו מונה אלא מצוות דאורייתא וכמו שביארנו. ואפשר דס"ל כמש"כ הרמב"ם דאין מ"ע מה"ת אלא להתפלל פעם אחת בכל יום ואין לה זמן קבוע מה"ת. אלא שראיתי לרבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר חמישי) שכתב וז"ל אך העובד הוא אשר יחד לו מצוה אחת לא יעברנה כל ימי חייו כו' כאלו שם לעצמו שלא יאבד תפלה בזמנה וכו' עכ"ל עיי"ש בכל דבריו. דמבואר דס"ל דתפלה יש לה זמן קבוע מדאורייתא. ויותר מזה מבואר בדבריו שם לקמן וז"ל כאשר צונו להקדיש הביכורים והבכורים וכהתפלל בבוקר כזרוח השמש כי אלה הדברים יקרים אצלנו כמש"כ וכל מבחר נדריך אשר תדור לה' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דמדאורייתא תפלת השחר זמנה קבוע בבוקר מה"ת. אבל דבריו תמוהים טובא לכאורה דהרי הא דמצוה להתפלל עם זריחת החמה אינו אלא לותיקין ולמצוה מן המובחר מדרבנן בעלמא. אבל מעיקר דינא תפה"ש זמנה עד ארבע שעות לר"י ולרבנן עד חצות. כמבואר ר"פ תפלת השחר עיי"ש. מיהו לזה אפשר לומר דכזרוח השמש הוא יותר מנץ החמה דותיקין. כמו כזרוח השמש האמור ביונה דכתיב ויהי כזרוח השמש וגו' ותך השמש על ראש יונה ויתעלף. ואמרי' בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ז ע"א) וחם השמש ונמס איזהו שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בארבע שעות עיי"ש. והרי דבארבע שעות השמש חם והצל עדיין צונן. וא"כ ביונה עכ"פ לא הי' פחות מארבע שעות וכתיב כזרוח השמש. ועי' רד"ק שם. ועכ"פ מבואר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דזמן תפלת השחר הוא מדאורייתא. ואולי אפשר לומר דכוונת רבינו הגאון שם אינה לתפלה אלא לק"ש. דודאי זמנה קבוע מדאורייתא בבוקר עד שלש שעות. וכה"ג מצינו בפרק במה מדליקין (שבת ל"ג ע"ב) דאמרינן בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו כו' ולדעת התוס' שם לעיל (י"א ע"א) בד"ה כגון כו' היינו ק"ש ולא תפלה עיי"ש. וברא"ה ברכות (ט"ו ע"א וכ"ב ע"א) דגריס צלותא. ומפרש לה בק"ש דוקא. ועי' ג"כ בשיטה מקובצת שם (ט"ו ע"א) עיי"ש. אבל שאר כל הראשונים שם לא ס"ל הכי. וגם הרא"ה ז"ל גופי' (ריש ברכות) נקט על ק"ש לשון תפלה עיי"ש ומש"כ המפרש שם ואין להאריך. אלא דמלבד דזה דחוק קצת. הנה ראיתי עוד לרבינו הגאון ז"ל שם לעיל (מאמר שלישי) שכתב וז"ל ואומר כי מתועלת קדוש קצת הזמן (כשבתות ומועדים) תחלה בעזיבת המעשים להגיע אל המנוחה מרב היגיעה וכו' וחלק מן התוספות בתפלה עכ"ל עיי"ש. הנה מבואר מדבריו אלה לכאור' דס"ל דגם תפלת מוסף דשבת ודמועדים היא מדאורייתא. וזה ודאי צ"ע מהיכא תיתי. אם לא שנאמר דס"ל כמשכ"ל דכיון דבשבת ויו"ט אוכלים שלש סעודות אף דמשום מצוה הוא ולא מצד מנהגו של עולם הו"ל בכלל ההיקש דתפלה ללחם ומים להצריך בהן תפלה אחת יותר מבשאר הימים של חול. וזו היא תפלת מוסף שהוסיפו בשבתות ובמועדים נוסף על שאר ימות החול. ולפ"ז צ"ל דס"ל לגאון דגם ביו"ט המצוה לאכול שלש סעודות כבשבת כדעת קצת פוסקים דס"ל הכי כמש"כ הטור (או"ח סי' תקכ"ט) עיי"ש. וכן דעת הסמ"ג (עשין ל') ומש"כ המג"א (שם סק"ה) להכריח דליכא חובת שלש סעודות ביו"ט מסוגיא דסוכה (כ"ז ע"א) דבריו תמוהים וכמו שהרגיש כבר במחה"ש שם. ומש"כ שם לפרש כוונתו בדרך אחר ע"פ פירש"י בההוא דאמרינן שם חזר בו ר"א עיי"ש. דבריו תמוהים שלא הרגיש דרש"י גריס במתניתין שם מי שלא אכל בליל יו"ט ראשון עיי"ש ובמהרש"א שם. ובזה בטלו דבריו שם. ומה שהביא המג"א מדברי התוס' יו"ט (פרק בתרא דמע"ש) שכתב להוכיח מדברי הירושלמי שם דליכא ג' סעודות אלא בשבת. הנה דברי התוס' יו"ט שם תמוהים. דמדברי הירושלמי שם איפכא מוכח. וכמו שכבר הרגיש עליו הר"ש עדני ז"ל במלאכת שלמה שם ובתוס' חדשים שם עיי"ש. גם לפ"ז נצטרך לומר דס"ל לגאון דחובת שלש סעודות מדאורייתא היא. ודרשא דקרא דמייתינן עלה בפרק כל כתבי (שבת קי"ז ע"ב) דרשא גמורה היא ולאו אסמכתא בעלמא היא. ובודאי פשטא דסוגיא הכי משמע. אלא דבכמה ראשונים ז"ל מבואר דפשיטא להו איפכא. ומההיא דאמרינן התם לקמן (קי"ח ע"ב) אר"י יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. וכן מההיא דאמרינן התם אר"נ תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת עיי"ש. אין הכרע לומר דאינו אלא מדרבנן. ואין להאריך בזה כאן. עכ"פ מתבאר לפ"ז דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דיש מנין לתפלות מן התורה וממילא נמי זמן התפלות הוא מה"ת. דהא מנין התפלות אין לנו אלא מהיקשא דתפלה ללחם ויין. וא"כ מההיא היקשא גופא איכא למשמע נמי זמן התפלות כמו שביארנו לעיל. וכבר ביארנו דמן התוספתא אין הכרע לומר דזמני התפלות אינן אלא מדבריהם. אלא שהדבר תמוה דהרי עכ"פ חדא מתרתי איכא למשמע מהך ברייתא דתוספתא. או דזמני התפלות דרבנן או דעכ"פ מנין התפלות מדרבנן הוא. דאל"כ לענין מאי קתני שנתנו חכמים קבע לתפלה. וא"כ דעת רבינו הגאון ז"ל דזמן התפלה וגם מנין התפלות הן מדאורייתא עכ"פ היא נגד הך ברייתא דתוספתא. אם לא שנאמר לפרש התוספתא לענין מטבע התפלה לומר שכמו שנתנה התורה קבע. דהיינו נוסחא קבועה ושיעור קצוב. לק"ש. כך נתנו חכמים קבע לתפלה. דהיינו מטבע ידועה ושיעור קצוב י"ט ברכות וענין כל אחת ואחת בפרט. אלא דאכתי קשה ממה שאמרו (ריש פרק תפלת השחר). תפלות אבות תקנום או תפלות כנגד תמידים תקנום. לכל מר כדאית לי' עיי"ש. ולהסוברים עיקר תפלה דאורייתא ע"כ צריך לפרש זה עכ"פ לענין זמני התפלות. וכמו שפירש הר"ב מגדל עוז (פ"א מהלכות תפלה) עיי"ש. וא"כ מבואר דעכ"פ זמן תפלה אינו אלא תקנת חכמים. ומדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות תפלה הלכה ה') שכתב וז"ל וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות שתים תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דסבירא ליה דמה שאמרו תפלות כנגד תמידין תקנום היינו לענין המנין שתקנו התפלות כמנין הקרבנות. ולכאורה זהו דלא כדברי הר"ב מגדל עוז. אבל לק"מ דהא והא איתא. וכמפורש בברייתא שם מפני מה אמרו תפה"ש עד חצות שכן תמיד של שחר קרב והולך עד חצות וכו'. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תפלה ה"ב) עיי"ש וכן הוא בסמ"ג (עשין י"ט) עיי"ש. אלא דמ"מ לדברי רבינו הגאון ז"ל קשה כיון דס"ל דגם הזמן וגם המנין מה"ת הן. וראיתי להרא"ה ז"ל (ר"פ תפה"ש) שם שכתב וז"ל אתמר ריב"ח אמר תפלות אבות תקנום. פי' אברהם אבינו שחרית וכו' כדאיתא בגמרא ולאו בנוסח זה קאמרינן אלא כלומר שהתפללו וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מלשונו זה דס"ל דעיקר מצות תפלה תקנו האבות לריב"ח. והדבר קשה לכאורה דהרי הרא"ה גופי' ס"ל דעיקר תפלה דאורייתא. ונמצאו הדברים כסותרים זא"ז. אבל נראה דהרא"ה ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דאע"ג דודאי עיקר תפלה דאורייתא מ"מ סתם תפלה לאו דאורייתא היא דמסתמא אי אפשר לכל אדם מישראל שלא יהא שם שמים שגור על שפתיו בכל שעה ושעה לומר יעזרני ה' או ירצה השם וכיו"ב. ובזה כבר יצא ידי חובת תפלה מדאורייתא. אלא דמ"מ רבנן תקנו לחובה להתפלל בתורת תפלה באיזה נוסח ידוע תלת זמנין ביומא ובזה הוא דנחלקו מאן תקנה למר אבות תקנוה ולמר אנשי כנה"ג הם שתקנוה כנגד תמידין של כל יום. וא"כ דברי הרא"ה ז"ל לשיטתו נכונים. וממילא נכונים נמי דברי רבינו הגאון ז"ל אם נימא דאזיל בשיטת הרא"ה ז"ל. ועפ"ז גם ברייתא דתוספתא שם ניחא שפיר בפשיטות וכמבואר. ועפ"ז ניחא גם מה שיש להקשות לכאורה לדעת הגאון מסוגיא דר"פ תפה"ש דפריך וכ"ע עד חצות ותו לא והאמר ר"י טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. ומשני כולי יומא מצלי ואזיל. עד חצות יהבי שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי לי' שכר תפלה בזמנה לא יהבי לי' עיי"ש. ומדמחלק בין עיקר מצות תפלה לזמן תפלה משמע דהיינו משום דמה"ת אין לתפלה זמן קבוע. ולהכי גם כשמתפלל לאחר זמן שקבעו לה חכמים עביד מיהת מצוה מה"ת. אבל אם נימא דזמן תפלה ג"כ מה"ת הוא א"כ ודאי הי' ראוי לומר דלאחר זמנה לא קיים מצוה כלל. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג ה"א מהלכות תפלה) עיי"ש. וכן הוא בכל מצוות שבתורה שזמנם קבוע מה"ת כמו שיושב בסוכה לאחר החג ואוכל מצה אחר זמנה וכל כיו"ב. ומיהו להסוברים דעיקר תפל' נמי אינו אלא מדבריהם לא תקשה דאע"ג דמדרבנן היא והם קבעו לה זמן והי' ראוי לומר דלאחר זמנה אין בה מצוה כלל. מ"מ אפשר דמעיקרא הכי אתקינו דגם לאחר זמנה יש לו להתפלל אע"ג דלא עביד מצוה כתיקונה. אבל אם איתא דתפלה זמנה קבוע מדאורייתא ודאי לא עביד מצוה כלל ואם מתפלל בתורת חובה עבר נמי בבל תוסיף מידי דהוי איושב בשמיני בסוכה. או אוכל מצה לשם מצוה אחר זמנה וכיו"ב. אבל לפי מאי דכתיבנא לק"מ וכמבואר. מיהו בלא"ה יש לצדד הרבה בההיא סוגיא דר"פ תפה"ש. ויש מקום לדון אדרבה משם ראי' להגאון בזה להמעיין בטוש"ע או"ח (סי' פ"ט) ובמה שהאריכו שם האחרונים ז"ל כולם. אלא שאכמ"ל בזה. מאחר דבלא"ה לק"מ לרבינו הגאון מההיא דהתם לפי שיטתו שביארנו דקאי בשיטת הרא"ה ז"ל:

אלא דיש לי מקום עיון עדיין במש"כ רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדיעות עוד שם (במאמר שלישי הנקרא ציווי ואזהרה) וז"ל ומתועלת הטומאה והטהרה כו' שתיקר בעיניו התפלה אחר שפסק ממנה ימים וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים לכאורה. לא מיבעיא לפי מה שנתבאר אצלנו דעת רבינו הגאון ז"ל גופי' שם דגם מנין התפלות וזמן התפלות שבכל יום ויום דאורייתא נינהו. אלא אפי' לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. הרי עכ"פ המצוה מה"ת להתפלל בכל יום לפחות פעם אחד. וא"כ איזה תועלת יש בזה בטומאה וטהרה במה שתיקר בעיניו התפלה אחר שפסק ממנה כמה ימים. והרי יצא שכרו בהפסדו. שהרי הוא מפסיד כל התפלות של כל הימים ששהה בטומאתו. ומוכרח לכאורה מזה דס"ל לגאון ז"ל דגם בכל יום ליכא מצוה מה"ת להתפלל. וזה סותר מקצה לקצה למה שהכרחנו מדבריו ז"ל דגם מנין התפלות שבכל יום הוא מה"ת:

איברא דעיקר דברי הגאון ז"ל שם בלא"ה תמוהים הרבה. דבאיזה טומאה מיירי. אם מיירי בכל שאר הטומאות שחוץ מבעל קרי הרי להדיא מבואר בברייתא פ"ג דברכות (כ"א ע"א) ובתוספתא (פ"ב דברכות) וכן הוא ג"כ משנה ערוכה שם (סוף פ"ג כ"ו ע"א) דכל הטמאים מותרים לקרות בתורה עיי"ש. וה"ה לתפלה. ואם מיירי בבעל קרי. מלבד דאינו אלא טומאת ערב ואיך כתב הגאון שתיקר בעיניו התפלה אחר שפסק ממנה ימים. בלא"ה תמוה דהרי אף בעל קרי אינו אסור אלא מתקנת עזרא כמבואר שם ובב"ק (סוף פרק מרובה) אבל מה"ת אין דברי תורה מקבלין טומאה. אם לא שנאמר דס"ל דלא תיקן עזרא אלא לדברי תורה ולק"ש שהיא בכלל דברי תורה אבל לתפלה מה"ת אסור. וזו היא ג"כ דעת הראב"ע ז"ל בספרו יסוד מורא (שער עשירי) עיי"ש בדבריו. ובאמת לא מצינו שנזכרה תקנה זו של עזרא בשום מקום אלא לדברי תורה ולק"ש שהיא בכלל דברי תורה. והרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות תפלה) כתב דעזרא לא תיקן אלא לדברי תורה אבל ב"ד שלאחריו תקנוה גם לתפלה עיי"ש. וכבר תמה עליו מרן בכ"מ שם מהיכן יצא לו דבר זה. וכן שאר האחרונים נלאו למצוא מקור לדבריו ז"ל בזה. ומה שרצו קצת אחרונים להביא קצת סמך לדבריו אין בו כדי שביעה ואין סופו להתקיים ואכמ"ל בזה. עכ"פ הא ודאי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים בזה דמיהת לא מצינו תקנת עזרא אלא בדברי תורה ובק"ש בלבד. ומאחר דמבואר במתניתין פ"ג דברכות שם (כ"ב ע"ב) דבע"ק אסור גם בתפלה לזה הוכרח הרמב"ם ז"ל לחדש ולומר דאע"ג דודאי עזרא לא תיקן טבילה אלא לדברי תורה בלבד וק"ש בכלל. מ"מ ב"ד שלאחריו חזרו ותקנו גם לתפלה. אלא דזו היא מן התימא היכן מצינו תקנת זו דב"ד שעמדו אחר עזרא וכמו שתמה בכ"מ שם. אבל אם לא נחליט כדברי הרמב"ם א"כ הדרא קושיא לדוכתה מנין לנו איסור בע"ק לתפלה כיון דעזרא לא תיקן. ותקנה של ב"ד אחר לא מצינו בזה. וגם קשה לאידך גיסא אמאי לא תיקן עזרא גם לתפלה. מיהו להרמב"ם אין זה קשה דס"ל דתפלה קילא בזה טפי מדברי תורה ולטעמי' אזיל דס"ל דלבתר דבטלוה לתקנת עזרא גם לתפלה שרי. אבל להגאונים הסוברים דלא בטלוה לטבילותא אלא לדברי תורה אבל לתפלה עדיין האיסור במקומו קאי וא"כ תפלה חמירא טפי מדברי תורה. א"כ קשה עזרא אמאי שביק תפלה החמורה ותיקן לדברי תורה דקילי. אם לא שנאמר לפ"ז להיפוך מדברי הרמב"ם דלתפלה כבר היתה תקנה קדומה מהנביאים הראשונים שקדמו לעזרא עד דאתי עזרא ותיקן גם לד"ת. וזהו לפי דרכו של הרמב"ם ז"ל. אבל דא עקתא תקנה זו הקדומה היכן נמצאת ולא נזכרה בשום מקום. וכתמיהת הכ"מ. אם לא שנחליט ונאמר דאיסור בע"ק לתפלה דאורייתא הוא ולא משום תקנה הוא:

אלא דהדבר תמוה דא"כ סוף מרובה (בבא קמא פ"א ע"ב) בעשרה תקנות שתיקן עזרא דחדא מינייהו שתיקן טבילה לבעלי קריין. ופרכינן עלה דאורייתא היא דכתיב ואיש כי תצא ממנו וגו'. ומשני דאורייתא לתרומה וקדשים. אתא הוא ותיקן אפי' לדברי תורה עיי"ש. מבואר דליכא טבילה דאורייתא לבעלי קריין אלא לתרומה וקדשים בלבד. ואם איתא הו"ל לומר נמי לתפלה. גם תמוה מסוגיא דברכות לקמן (כ"ב ע"א) דאמרינן אריב"ל מה טיבן של טובלי שחרית ופריך מה טיבן הא איהו אמר בע"ק אסור בדברי תורה ומשני הכי קאמר מה טיבן בארבעים סאה אפשר בתשעה קבין מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה עיי"ש. והשתא אם איתא דלתפלה דאורייתא היא א"כ הדבר תמוה הרי כיון דלתפלה צריך טבילה מדאורייתא א"כ פשיטא דצריך ארבעים סאה דוקא ובמי מקוה. וא"כ מאי קמתמה וקאמר מה טיבן בארבעים סאה כו' מה טיבן בטבילה. תיפוק לי' דצריכין טבילה במקוה של ארבעים סאה משום תפלה. וגם מעיקרא דפריך מה טיבן הא איהו דאמר בע"ק אסור בדברי תורה טפי הו"ל למיפרך דתיפוק לי' דבע"ק אסור מן התורה לתפלה. משא"כ לדברי תורה אין איסורו אלא מדבריהם מתקנת עזרא. כדאמר ריב"ל גופי' בב"ק שם. מיהו לזה הי' אפשר לומר דכיון דטבילה לתפלה מדאורייתא היא א"כ בעי נמי הערב שמש ככל הטובלין מה"ת. והיינו דקמתמה ריב"ל וקאמר מה טיבן של טובלי שחרית. כלומר דלתפלה דמדאורייתא לא סגי לי' בטבילה לחוד שטובל בשחרית דהא אינו טהור עד שיעריב שמשו. וא"כ מה להם למהר כ"כ בטבילתן בשחרית. עוד היום גדול. ואם לדברי תורה הא לא בעי טבילה. ועל זה פריך שפיר הא איהו דאמר בע"ק אסור בדברי תורה. ומשני לי' שפיר ה"ק מה טיבן בארבעים סאה דלדברי תורה. דמדבריהם אפשר בתשעה קבין ובנתינה. וגם לסוגיא דב"ק אפשר לומר דנקט תרומה וקדשים משום דאיסור טומאת הגוף מפורש בהו בקרא בהדיא. משא"כ בתפלה דעכ"פ לא מפורש בה הכי בקרא. וגם אין להקשות על זה מסוגיא דברכות (כ"א ע"א) דפריך והרי תפלה וכו' הא לא התחיל לא יתחיל וכו'. ואם בתפלה מדאורייתא אסור מאי קושיא ודילמא שאני תפלה דאיסורו דאורייתא משא"כ ק"ש דאיסורו אינו אלא מתקנת עזרא להכי לא החמירו בהרהור. דזה לק"מ דגם בלא"ה יש מקום להקשות כן וכמש"כ האחרונים ז"ל עיי"ש ואין להאריך:

אמנם הדבר תמוה לומר כן. דמלבד דאין לנו שום רמז ורמיזא לאיסור זה מן התורה. ומאין הרגלים לומר כן. ואדרבה לדברי תורה הי' מקום קצת לצדד בזה ע"פ פשטות הסוגיא (דפ"ג דברכות כ"א ע"ב). ועי' מש"כ הראשונים ז"ל שם ובפרט במש"כ הראבי"ה ז"ל בהלכות ברכות (סי' קנ"א) עייש"ה. אבל לתפלה אין לנו שום צד כלל לאסור מדאורייתא. גם תמוה מש"כ הגאון שתיקר בעיניו התפלה אחר שפסק ממנה ימים. דמשמע דלא מיירי בטומאת בע"ק שאין טומאתו נמשכת יותר מיום אחד וכמשכ"ל. אם לא שנאמר דקאי על ימים דעלמא וכוונתו דטומאת קרי מילתא דשכיחא היא וכמה ימים בשנה יצטרך להפסיק מלהתפלל משום טומאה זו. ומשום זה תיקר בעיניו. אלא דבלא"ה אינו נראה לפרש דברי הגאון בטומאת קרי לחוד שאינה נזכרת שם בדבריו בפרטות כלל. ואדרבה ממשמעות דבריו ז"ל נראה בהדיא דבא לפרש תועלת כל הטומאות כולן בדרך כלל. ונצטרך לומר לפי דרך זו דס"ל לגאון ז"ל דאין ה"נ כל הטמאים בין טמאי מת ומצורע וזב ובין טמאי נבלה ושרץ כולן אסורין מה"ת בתפלה. והא דמבואר במתניתין דסופ"ג דברכות דכל שאר הטמאים חוץ מבע"ק מותרין וכמו שהכריחו משם הרי"ף ז"ל ושאר ראשונים שם. היינו רק לדברי תורה דליתא אלא מתקנת עזרא שלא תיקן אלא לבע"ק כדי שלא יהיו מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. אבל לתפלה דאיסורו מדאורייתא לדעת גאון ז"ל כל הטמאים כולן שוין לאיסור זה. ובאמת דלפי מש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות תפלה) לפרש טעם הסוברין לאחר שבטלה תקנת עזרא לחלק בין ק"ש ותורה לתפלה משום דכתיב הכון לקראת אלקיך עיי"ש אין טעם לכאורה לחלק בין בע"ק לשאר הטמאים. דהרי גם לענין הנצרך לנקביו אמרו שם (כ"ג ע"א) דלא יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רבינו חננאל ז"ל הביאו באו"ז (ח"א סי' קי"ז) שכתב וז"ל מיהו להתפלל כולי עלמא מחמירין ולא מצלו ואפי' בעל קרי עד שיתן עליו תשעה קבין מים מדתנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא בע"ק וכו' עיי"ש בדבריו ומדכתב אפי' בע"ק מתבאר דס"ל דכ"ש שאר טמאין דאסורין בתפלה:

איברא דדבריו תמוהים טובא לכאורה דנהי דס"ל דלפום מאי דמחלקינן בין דברי תורה לתפלה אין חילוק בין בע"ק לשאר כל הטמאים מ"מ איזה רבותא איכא בבע"ק יותר מבשאר כל הטמאין דכתב ואפי' בבע"ק. הרי ודאי בע"ק חמיר טפי משאר כל הטמאים וכדתניא בתוספתא (פ"ב דברכות) ומייתי לה התם בגמרא (כ"ב ע"א) והודעתם לבניך ולב"ב וכתיב בתרי' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן וכו'. מכאן אמרו הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים וכו' אבל בעלי קריין אסורין עיי"ש. ופירש"י ז"ל מכאן אמרו כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת אבל בע"ק אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת עכ"ל עיי"ש. הרי דגם מעיקרא לא אסרו לדברי תורה אלא בע"ק דוקא אבל שאר הטמאים מעולם מותרין היו. וא"כ איזה רבותא יש בבע"ק לאסרו בתפלה יותר מבשאר כל הטמאים:

ואמנם נראה בביאור דבריו ז"ל ע"פ מה שראיתי בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל שהובאה בתשובות גאוני מזרח ומערב (סי' מ"ד) שכתב וז"ל ואפי' בתפלה מוזהרים ישראל לטהר עצמן דהא תנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא בע"ק וכו' ותניא והודעתם לבניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה כו' מכאן אמרו הזבין והזבות ומצורעים ובועלי נדות מותרים לקרות בתורה כו' אבל בע"ק אסורין בכולן. ומאי שנא בעל קרי שהוא אסור כי אלו אין להם תקנה בשעתן וביומן וזה יש לו תקנה בשעתו וביומו לפיכך אסרוהו וכו' עכ"ל עיו"ש. והדברים תמוהים הם לכאורה הרבה. דמאי הוקשה לגאון ז"ל מ"ש בע"ק והוצרך לחדש טעם מסברא בין בע"ק לשאר טומאת. והרי הטעם מפורש להדיא בהך ברייתא גופא דקתני מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן וכו'. הרי מבואר דאימעיט בע"ק רק משום דבא מתוך קלות הראש וזחות הדעת וכפירש"י וכן פירשו כל הראשונים ז"ל וכדמוכרח מעיקר הברייתא. וגם תמוה טובא דלדברי הגאון ז"ל גם לשאר הטמאים שיש להם תקנה בשעתן וביומן כטמאי שרץ ומגע נבלה וכיו"ב שאין טמאין אלא טומאת ערב. וכן אפי' זב וזבה וטמא מת ומצורע בשביעי שלהן דהיינו יום טהרתן אית לן למימר דדינן כבע"ק ליאסר בדברי תורה. והרי זה נסתר מגוף הברייתא דלא אסר בע"ק אלא משום שאינו באימה וביראה ברתת ובזיע. וא"כ שאר הטמאים כולן שיכולין להיות באימה וביראה כו' ודאי מותרין. אפי' הם דומיא דבע"ק שיש להם תקנה בשעתן וביומן. וקצת הי' נראה לומר דלא בא הגאון אלא לחלק בין בע"ק לבועלי נדה. דאפי' לפמש"כ התוס' (במו"ק ט"ו ע"א) והרשב"א בברכות שם בשם הראב"ד דמיירי בשטבלו לקריין ע"ש. מ"מ גם עיקר טומאתן שמצד בעילת נדה גריעא טפי מטומאת קרי. דאין לך קלות ראש יותר מזה. וכבר הרגיש בזה הר"ב ט"ז (בספרו דברי דוד פ' יתרו) ונדחק שם לפרש דמיירי בשבעל בשוגג עיי"ש בדבריו. והוא דחוק טובא. ולכן כתב גאון ז"ל לחלק דתרתי בעינן דמלבד טעמא דאימה ויראה וכו' בעינן נמי שיהא לו תקנה בשעתו וביומו וזה שייך בבע"ק אבל בועלי נדה דטומאתן שבעה לא מיתסרי. ואין ה"נ דבשביעי שלהן בכלל בע"ק נינהו לאיסורו. אלא דברייתא בסתם בועלי נדה מיירי דהיינו בתוך ימי טומאתן. כן הי' אפשר לידחק קצת. אבל אין זה נכון כלל לא במשמעות לשון הגאון ולא בלישנא דברייתא. אבל ברורן של דברים נראה ע"פ מה שראיתי באשכול (ח"א סי' ב') שהביא שם תשובה זו לגאון ז"ל ושם כתוב וז"ל ותניא והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' וסמיך לי' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך מה להלן באימה וברתת ובזיע אף כל באימה וברתת ובזיע ומה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בע"ק אסורין מכאן אמרו וכו' ומ"ש בע"ק דאסור וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דגירסא אחרת היתה לפני הגאון ז"ל בברייתא זו. ובלתי ספק שכן היא עיקר הנוסחא בתשובת גאון. והמעתיק ומסדר תשובות גאוני מזרח ומערב הוא שקלקל ע"מ לתקן דברי הגאון ע"פ הגירסא שלפנינו בגמרא בשגגה. ולפי גירסא זו משמע דתרתי מילי קתני בברייתא חדא דכמו שהיתה קבלת התורה באימה וביראה ברתת ובזיע כך כל שעה שעוסק בתורה צריך שיהי' באימה וביראה וכו'. ואידך מה התם בע"ק היו אסורין אף לדורות בע"ק אסורין בדברי תורה. ולפ"ז אינו מבואר בברייתא שום טעם למאי דמחלק תנא בין בע"ק לכל שאר הטמאים. ולזה הוא שבא הגאון ז"ל לחלק מסברתו מהטעם שביאר. וא"כ דברי הגאון פשוטים וברורים. ולפי טעמו של הגאון ודאי דה"ה לכל שאר הטמאים ביום טהרתן. ולא נקט בע"ק אלא לרבותא אע"ג דקיל משאר הטמאים אסור וכ"ש אינך אחריני דומיא דבע"ק שיש להם תקנה בשעתן וביומן. וכן מבואר בתשובת הגאונים שערי תשובה (סי' ק"ע) עיי"ש ובמש"כ באיי הים שם דלא דק. ואע"ג דבגמרא בסוגיא דברכות (כ"ב ע"א) אמרינן טעמא משום שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. וזה לא שייך אלא בבע"ק לחוד. מ"מ כבר כתב הר"ב מע"מ (בפ"ג דברכות) על דברי הרא"ש (סי' נ"ח) דלא אמרו הך טעמא בגמרא אלא למאי דקתני בברייתא התם ת"ר בע"ק שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור. נחום איש ג"ז לחשה לר"ע ור"ע לחשה לבן עזאי וכו'. וע"ז קאמרינן מאן דתני לחשה שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהן כו' עיי"ש. אבל ודאי עיקר איסורא לא משום הכי הוא. עיי"ש בדבריו. ובודאי דהכי נראה מדקתני בברייתא שם לעיל ריב"ב אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה כו' שנאמר הלא כה דברי כאש וגו' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אין מקבלין טומאה עיי"ש דמשום זה פליג אהנך דאסרי בע"ק בתורה. וא"כ הנך דאסרי ע"כ משום טומאה הוא דאסרי. דאי משום שלא יהיו מצויים כו' א"כ טעמא דריב"ב לא שייך הכא כלל. וכן מוכח ממתניתין דסופ"ג דברכות עייש"ה ואין להאריך. וכבר הרגיש הר"ב מע"מ שם בדברי הרמב"ם (פ"ד מהלכות תפלה) שנראה מדבריו דס"ל דעיקר התקנה משום האי טעמא שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם הוא עיי"ש. אבל אשתמיטתי' להר"ב מע"מ דמקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה הוא מירושלמי (פ"ג דברכות ה"ד) שכן מבואר שם בהדיא דאמרינן התם א"ר יעקב בר אבון כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהיו ישראל כתרנגולין הללו וכו' עיי"ש. אבל מתלמודא דידן ודאי אין שום ראי' לזה. אדרבא איפכא משמע שם. ועי' מש"כ הרב פ"מ במרה"פ על דברי הירושלמי שם ובמש"כ שם בדברי הרמב"ם עיי"ש. ובאמת דמדברי הרמב"ם שם משמע להדיא כדבריו להמעיין היטב בדברי הרמב"ם (בהלכות תפלה שם ה"ד ובסוף הלכות ק"ש) עייש"ה. באופן דגם לדברי הרמב"ם עיקר תקנת עזרא לא משום הך טעמא הוא. אלא דמדברי הירושלמי לא משמע כדבריו עייש"ה ואין להאריך. גם לפום פשטות ד' הירושלמי יש לצדד ולומר דאף דודאי כל עצמן מעיקרא לא היתה התקנה אלא שלא יהיו כתרנגולין מ"מ לא שייכא טבילה אלא במקום טומאה. וא"כ כדי להצריך טבילה לדברי תורה ולתפלה בע"כ הוצרכו לגזור איסור טומאה לד"ת ולק"ש ותפלה וא"כ ע"כ א"א מבלי שיגזרו על כל הטמאים. אלא דכיון דעיקר התקנה לא היתה אלא משום טומאת קרי לכן לא תקנו אלא דומיא דבע"ק שיש לו תקנה ביומו. כן נראה בבאור דברי רבינו שרירא גאון ז"ל. ועפ"ז מתורצת על נכון תמיהת הבעל העיטור (סוף הלכות מילה) על דברי רבוותא קמאי עיי"ש. ועי' בפי' הר"ח לפסחים (פ"ק ד"ז ע"א) עייש"ה:

ומעתה א"כ מתבארים ג"כ על נכון דברי רבינו חננאל ז"ל שכתב דמחמירין ולא מצלו אפי' בע"ק וכו' ורצה לומר דכ"ש זב ומצורע וכיו"ב ביום טהרתן שטומאתן חמורה דאסירי בלא טבילה כיון שיש להם תקנה ביומן. ואם כן עכ"פ מבואר מדברי רש"ג והר"ח ז"ל דגם בשאר הטמאין הדין כן ובדברי רש"ג ז"ל מבואר דגם לדברי תורה ס"ל הכי. וכן דעת הר"ח לפי מה שביארנו. ולטעמי' אזיל לפי המבואר בפי' לפסחים שם דהוא מכלל הנך רבוותא קמאי. אלא דמדבריהם ז"ל אין לנו אלא בהנך טמאים שיש להם תקנה ביומן בלבד. אבל ראיתי להבה"ג שנדפס מחדש ע"פ כת"י רומי בהלכות ברכות (סוף דף מ"ב) שכתב שם וז"ל ומאן דאחדתי' צמירתא כו' אי אפשר לי' לצלויי לבתר דפסקין מי רגלים דילי' ומשי ומצלי שפיר דמי ואי לא אפשר לי' ואניס הוא שפיר דאמי לצלויי ולא ליבטל מתפלה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ולא משפעין (נראה דיש כאן חסרון והשמטת מלה אחת וכצ"ל ולא חמירי משפעין) מי רגלים טפי מנדה וזבה דקא שפעין דמא ואעפ"כ מצלאן וכן בעל קרי. ולא הוי טומאה אלא אשה לבעלה ומשכבה ומושבה לבית המקדש. אבל לענין תפלה לא אסירין דאניסין אינון דלא נתנה תורה למלאכי השרת. וכל שכן האידנא דהכל טמאין אינון טומאת מת ומתפללין ושפיר דאמי עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דהיכא דלא אפשר לי' לצלויי בתר דפסקין מי רגלים שפיר דמי לצלויי ולא ליבטל מתפלה. מבואר דס"ל דמאי דתניא בפ"ג דברכות (כ"ב ע"ב) הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל עיי"ש. היינו משום שאפשר לו להתפלל אחר שיפסוק וכדקתני וחוזר ומתפלל אבל היכא דלא אפשר כגון דבינתים יעבור זמן תפלה ס"ל דאינו צריך להפסיק בתפלתו אלא מתפלל והולך. או יתכן דס"ל דלא מיקרי לא אפשר אלא היכא דלא אפשר לו נמי בתשלומין בתפלה הסמוכה כגון שיודע דגס אז עדיין לא יפסקו מי רגלים. ועי' בתשו' הרא"ש שהביא הטור או"ח (סי' פ') ובתשו' הרמ"א (סי' צ"ח) והביאה המג"א (סי' ע"ח סק"ב) ובאלי' רבא (סי' פ' סק"א) ובתשו' הרדב"ז שהביאו האחרונים ז"ל שם ובתשו' רה"ג שהביא באשכול (ח"א סי' ג') ובתוס' יומא (פ"ח ע"א) ד"ה קסברי עיי"ש ואכמ"ל בזה. אמנם מש"כ וכ"ש האידנא דהכל טמאין אינון טומאת מת ומתפללין. הדבר תמוה מאי ראי' מביא מטומאת מת למי רגלים ובע"ק. והרי טמאי מת מעולם לא נאסרו להתפלל אפי' בזמן שהיתה טהרה בישראל. דגם עזרא לא תיקן אלא לבעלי קריין. וגם לרבינו שרירא והר"ת ז"ל לפי מה שביארנו לא נאסרו טמאי מת וכיו"ב אלא ביום טהרתן. ומשום שיש להם תקנה ביומן. אבל טמאי מת בזמן הזה לעולם הם בתוך ימי טומאתן. והרי להדיא מפורש במתניתין ובברייתא דזבין ומצורעין וכל כיו"ב מותרין. והוא תימא גדולה על הבה"ג. אם לא שנאמר דס"ל דבמתניתין ובברייתא לא מיירי אלא לק"ש ודברי תורה. אבל לתפלה גם טמאי מתים ושאר כל הטמאים אסורין. אפי' אין להם תקנה ביומן. מיהו נראה דכיון דס"ל להבה"ג דהיכא דלא אפשר לו לצלויי לאחר דפסק או לאחר שטהר עצמו. שרי לצלויי גם השתא קודם שפסק ובעודו בטומאתו. א"כ ממילא מבואר דע"כ ס"ל דזב ומצורע וטמא מת בתחילת ימי טומאתן דלית להו תקנתא הו"ל כאנוס ושפיר דמי לצלויי ולא ליבטל מתפלה. והיינו ממש כדעת רבינו שרירא גאון והר"ח ז"ל. ומקורו מהך ברייתא גופא דקתני מכאן אמרו הזבים והמצורעים כו' מותרים לקרות בתורה וכו'. אבל בע"ק אסורין. וס"ל דטעמא דמחלקינן בין בע"ק לשאר הטמאים. היינו משום דיש לו תקנה ביומו. וה"ה לשאר כל הטמאים כיו"ב. כדברי רש"ג ז"ל וכמו שביארנו. ומזה הוא דלמד הבה"ג דינו שחידש בזה וביאר טעמו. וזה ברור. ולפ"ז מתבאר כאן דדעת הבה"ג כהסוברין דאע"ג שבטלה תקנת עזרא לדברי תורה לא בטלה לתפלה. וא"כ זו היא ג"כ אחת מן הסתירות שנמצאו בדברי הבה"ג בכמה מקומות כנודע. שהרי לעיל (בפ"ג) מבואר להדיא בדברי הבה"ג וגם בנוסחת הכת"י מפורש בדברי הבה"ג. דגם לתפלה בטלה תקנת עזרא. וכן הביא בשמו בטור או"ח (סי' פ"ח) עיי"ש. ועכ"פ מבואר דעת הבה"ג כדעת רש"ג והר"ח ז"ל דטעמא דבע"ק אינו אלא משום שיש לו תקנה ביומו. וא"כ ה"ה לשאר כל הטמאים כיו"ב. ועי' ברמב"ם (סוף הלכות ק"ש) שכתב וז"ל כל הטמאים חייבין בק"ש כו' אע"פ שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום כגון הנוגעין בשרץ או בנדה וזבה ומשכבה וכיו"ב. ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו. והוציאוהו מכלל שאר הטמאין וכו' עכ"ל. וכך הם דבריו ז"ל (בפ"ד מהלכות תפלה ה"ד) עיי"ש. ונראה ברור אצלי דלא בא בזה אלא להוציא משיטת הבה"ג ורש"ג ור"ח ז"ל דס"ל דלאו דוקא בע"ק אלא ה"ה לכל שאר הטמאין שיש להם תקנה ביומן. ולאפוקי מדבריהם אלו הוא שהוצרך הרמב"ם לבאר ולומר אע"פ שאפשר להן להעלות מטומאתן בו ביום וכו' ועזרא וב"ד תקנו שלא יקרא בד"ת בע"ק לבדו וכו'. מה שאין דרכו של הרמב"ם בשאר מקומות לכתוב אלא מה שמבואר בגמרא בהדיא כנודע. ואין להאריך בזה:

ועכ"פ לדעת רבינו הגאון ז"ל ע"כ צ"ל דס"ל דכל הטמאים אסורים בתפלה. וגם דאיסורו הוא מדאורייתא. אבל כבר כתבנו דהדבר תמוה לומר אפי' בבע"ק שיהא איסורו דאורייתא. וכ"ש שנאמר כן בכל הטמאים. דמהיכא תיתי. ואמנם אם היה אפשר לפרש דברי הגאון בטומאת בע"ק לחוד. הי' מקום לדון ולומר דאיסורו דאורייתא לתפלה ע"פ מה שראיתי להבה"ג כת"י רומי שם שכתב וז"ל ושאילו מקמי דריש מתיבתא מנין לנדה שתתפלל. אמר להון את למד שבשעה ששמעו ישראל את הדיברות מפי הגבורה היו בכלל (כצ"ל) אנשים ונשים וטף שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף עכ"ל עיי"ש. ונראה שיש השמטת המעתיק וכצ"ל. שנאמר הקהל לי את העם (דברים ד' י') וכתיב הקהל את העם האנשים וגו'. וכוונתו דכיון דבפרשת הקהל כתיב הקהל את העם. ומסיים קרא האנשים והנשים והטף ש"מ דגם נשים וטף בכלל מקהלת עם. וכיון דבקבלת התורה כתיב נמי (בפרשת ואתחנן) הקהל לי את העם. ש"מ דגם נשים וטף היו בקבלת התורה. והרי ודאי הרבה נשים נדות היו שם. ומדלא הוציאן הכתוב מן הכלל ש"מ דנדות מותרות. ואע"ג דגם בפרשת הקהל כתיב הקהל את העם. וגם בפירוש גלי קרא דנשים נמי בכלל. ופשיטא דנדות אסורות ליכנס למקדש. ובודאי אי אפשר שלא יהיו בתוכן הרבה נשים שהגיעו עונת וסתן. ומ"מ לא הוציאן הכתוב מן הכלל. שאני התם דכבר גילה הכתוב במקום אחר דטמאין אסורין ליכנם למקדש. ולא הוצרך הכתוב לפרש. וסתמו כפירושו בטהורות ולא בטמאות. אבל בשעת קבלת התורה ודאי הי' צריך הכתוב לפרש. ומדסתם ולא פירש ש"מ דשריין. אבל תמוה לכאורה למה הוצרך לכך ולא הביא יותר מדכתיב בקרא אל תגשו אל אשה שלשת ימים. והיינו משום פולטת ש"ז וכמבואר במתניתין דפרק ר"ע (שבת פ"ו ע"א) עיי"ש. וא"כ מבואר דנשים היו בקבלת התורה. מיהו אפשר דראי' זו חשיב לה גאון ליותר פשוטה ואין להאריך. אבל צ"ע מדלא שאלו אלא לתפלה בלבד משמע דלדברי תורה פשיטא להו דכל הטמאים מותרים וכמפורש במתניתין ובברייתא פ"ג דברכות. ואף בע"ק אינו אלא מתקנת עזרא דבטלוה. וא"כ איזה ראי' מייתי להו ריש מתיבתא מסיני דלא מיירי אלא בדברי תורה. ונראה דכוונתו ז"ל בזה. דהנה עיקר החומרא שבתפלה יותר מבדברי תורה מבואר בפירש"י בפ"ג דברכות (כ"ה ע"א) בד"ה אבל לתפלה וז"ל לתפלה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג (עשין י"ח) שכתב שם וז"ל אבל לתפלה שהוא מדבר להקב"ה צריך לחזור אחר המים עכ"ל עיי"ש. ומעתה א"כ בסיני אף שלדברי תורה הוא שבאו. מ"מ הרי נדברו עם הקב"ה ועל מנת כך באו. שפיר ילפינן מינה לתפלה דשריא בנדותן. ומעתה לפ"ז התינח נדות וזבות וכיו"ב. אבל בע"ק דאסר הכתוב גם בסיני נהי דלענין ק"ש ודברי תורה לא ילפינן מסיני אלא בדרך אסמכתא בעלמא. מ"מ לענין תפלה שפיר איכא למילף מסיני דאסור מן התורה:

אלא דיש לתמוה לפ"ז מדתניא (סוף יומא) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ נדה ויולדת טובלות כדרכן בלילי יוה"כ בע"ק טובל כדרכו והולך עד המנחה רבי יוסי אומר כל היום כולו עיי"ש דמבואר דפלוגתייהו היא אי תפלת נעילה ביום או אפי' בלילה דלת"ק אפי' בלילה שפיר דמי והילכך אינו טובל אלא עד המנחה כדי שיתפלל תפלת המנחה בטהרה אבל אחר המנחה אסור לטבול ביוה"כ דנעילה מצי להתפלל בלילה ומצי לטבול בהיתר במוצאי יוה"כ. ולר"י דאין תפלת נעילה אלא ביום שרי למטבל גם אחר המנחה משום תפלת נעילה עיי"ש. והנה לכאורה הי' מההיא דהתם ראי' מוכרחת לשיטת הבה"ג ורבינו שרירא גאון ור"ח ז"ל שהבאתי לעיל דס"ל דלאו דוקא בע"ק אסור בתפלה וד"ת אלא גם כל שאר הטמאין שיש להן תקנה בשעתן וביומן. שהרי כבר תמהו שם הרבה בתוס' רי"ד ובמאירי שם לפי מאי דמסקינן התם לקמן דהך ברייתא מיירי בדלא צלי תפלת נעילה ואפ"ה קאמרי רבנן דאחר מנחה לא יטבול. משום דס"ל תפלת נעילה בלילה. וא"כ ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה. וא"כ למה מתירין לכל חייבי טבילות לטבול כדרכן ביוה"כ. והא כל הטמאים חוץ מבע"ק מותרין בתפלה ובק"ש. ומשום זה מחקו גירסא זו עיי"ש. אבל לשיטת הגאונים ז"ל ניחא שפיר דכיון דהך ברייתא בטמאים שיש להם תקנה ביומן מיירי בהך ברייתא א"כ ודאי דינם כבע"ק להיות אסורין בתפלה ובק"ש. והילכך מותרין לטבול ביוה"כ כדרכן. והא דהוצרך למינקט בפלוגתא דר"י ורבנן בע"ק ולא נקט לה בכל שאר הטמאים חייבי טבילות דמיירי בהו תנא עד השתא. היינו משום דבע"ק משכחת לי' שפיר להיות מותר כל היום וליאסר מן המנחה ולמעלה כגון שראה קרי אחר המנחה וכפירש"י. משא"כ שאר הטמאים שטמאים שבעה לא משכחת להו שיהיו בני טבילה ביוה"כ אלא כשנטמאו כבר מקודם יוה"כ. וא"כ איך התפללו שאר התפלות של חובת היום. אם לא שעברו והתפללו באיסור או בשגגה וזו גוונא רחיקא ולא מיירי בה תנא ולהכי הוכרח למינקט בע"ק. ואע"ג דאכתי משכחת לה גם בשאר טמאים טומאת ערב כמגע שרצים ונבלות וכיו"ב מ"מ י"ל דהני בכלל בע"ק נינהו ונקט בע"ק כדנקט תנא בכל דוכתי בהך ענינא מטעם שביארנו לעיל. ומעתה יש לנו ראי' גדולה לכאורה מכאן לשיטת הגאונים ז"ל ומיהו לפמש"כ התוס' בפרק כל כתבי (שבת קכ"א ע"א) בד"ה ה"ג וכו' ובפ"ב דביצה (י"ח ע"ב) בד"ה כל חייבי וכו' אין זו ראי' עיי"ש. אבל לשאר ראשונים ראי' נכונה היא. ועי' טור או"ח (סי' תקנ"ד) ובב"י שם ואכמ"ל בזה:

ואמנם אם איתא דבע"ק מה"ת אסור בתפלה הדבר קשה דא"כ הו"ל למימר דבעי נמי הערב שמש כמשכ"ל וא"כ אמאי ס"ל לרבנן דאינו יכול לטבול מן המנחה ולמעלה משום שיכול לטבול בלילה לתפלת נעילה. והרי כשיטבול בלילה נמצא מחוסר הערב שמש וע"כ אין לו תקנה אלא לטבול ביום קודם הערב שמש. ואין לומר דתפלה יש לה דין מעשר דאסור לטמאים וקודש קרי' רחמנא ואפי' הכי מותר לטבול יום. כדתנן בפרק בתרא דנדה (ע"א ע"ב) ובפי"ד דנגעים מ"ג דמותר לטבול יום וכדגמרינן לה מקראי בפרק הערל (יבמות ע"ד ע"ב) עיי"ש. דא"כ הדרא קושייתינו לדוכתה מה שהקשינו לעיל מסוגיא דברכות (כ"ב ע"א) דפרכינן אריב"ל דאמר מה טיבן של טובלי שחרית והא איהו דאמר בע"ק אסור בדברי תורה. ואם איתא הו"ל למיפרך דעדיפא מינה. דהא צריכי טבילה במקוה של ארבעים סאה לתפלה שהיא מה"ת. והשתא אזדא לה מה שתירצנוה לעיל. ובלא"ה יש להוכיח דלא בעי הערב שמש לתפלה כיון דכל עיקר לא באנו לידי מדה זו לומר דבע"ק אסור מה"ת לתפלה רק משום דילפינן לה מסיני וכמו שביארנו. והרי בסיני גופא אמרינן (בפרק ר"ע פ"ו ע"ב) דראויה היתה תורה ליתן לטבולי יום עיי"ש. וא"כ ודאי קשה טובא לפ"ז סוגיא דברכות אם לא שנדחוק לומר דניחא לי' טפי לאקשויי מדריב"ל אדריב"ל גופי'. אבל זה אינו דהא גם למאי דמשני עלה דה"ק מה טיבן בארבעים סאה אפשר בתשעה קבין מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה עיי"ש. אכתי קשה טובא דהרי צריכין ארבעים סאה ובטבילה לתפלה דבעי טבילה מדאורייתא. אלא ודאי מוכרח מזה דגם לתפלה סגי בתשעה קבין בנתינה. וא"כ ע"כ דגם איסור בע"ק לתפלה לא הוי אלא מדרבנן:

וכן מוכרת ע"כ מדאמרינן בירושלמי (ריש פרק בתרא דיומא) דגרסינן התם עלה דתנן התם יוה"כ אסור באכילה ושתייה וברחיצה כו' ובתהמ"ט. ואמרינן עלה אית תמי ברחיצה אסור בתהמ"ט לא כ"ש. ומשני תפתר במקום שאין טובלין או קודם שתקן עזרא טבילה לבעלי קריין וכו' עיי"ש. ומבואר מזה להדיא דגם לתפלה ליכא איסורא לבע"ק אלא מתקנת עזרא לחוד. ולא מיתסר אלא במקומות שנתפשטה תקנה זו. ובדוכתא דלא נהוג שרי לגמרי. דאם איתא דלתפלה מדאורייתא אסור הדרא קושיא לדוכתה. דהרי אם ישמש מטתו יצטרך טבילה לתפלה וזה אסור משום רחיצה. וכיון דקתני רחיצה למה לי למתני תהמ"ט. ולכל זה לא הוצרכנו אלא אם היינו יכולים לפרש דברי רבינו הגאון ז"ל באמונות ודעות שם בטומאת בע"ק לחוד. אבל כבר כתבנו דלא יתכן לפרש כן דבריו ז"ל שם אלא על כל הטומאות קאי אפי' על טומאת מת זב ומצורע וכיו"ב ובטומאת אלו אין לנו שום שורש ויסוד לומר שיהיו אסורין בתפלה מן התורה:

ומלבד זה לא יתכן כלל לומר כן דאם איתא א"כ בטלה לגמרי מצות תפלה בזמן הזה שכולנו טמאי מתים דליכא תקנה בטבילה. ואין לומר דכיון דטומאה הותרה או עכ"פ דחויה היא בצבור הכא שכל הצבור טמאים נדחית הטומאה מקמי מצות תפלה. דזה אינו דהרי כל הנך דדחו טומאה אי לאו דגלי בהו קרא בכל חד מינייהו בפרט בפני עצמו לא הוה גמרינן חדא מאידך. וכמבואר בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ז ע"א) עיי"ש. וכ"כ התוס' שם בפרק אלו דברים (פסחים ע' ע"ב) בד"ה הא ודאי וכו' דגם חגיגה אע"ג דקרבן צבור היא אי לאו דגלי קרא דכייל לה בכלל שאר קרבנות דגלי בהו קרא בהדיא דדחו שבת וטומאה לא הוה לן למימר דדחיא עיי"ש בדבריהם. והשתא א"כ כאן בתפלה אם איתא דמן התורה אסורה לטמאי מתים כיון דלא גלי בה קרא דבצבור דחיא טומאה מהיכא תיתי לומר דדחיא. ומיהו קצת הי' אפשר לומר בזה לכאורה דדוקא התם גבי קרבנות לענין דחיית שבת וטומאה דהו"ל לאו שיש בו כרת דבעלמא קיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת להכי כל כמה דלא גלי קרא בהדיא אין לנו לומר דדחו. אבל כאן גם בלאו קרא יש מקום לומר דאתי עשה דתפלה ודחי איסור טומאה. אבל זה אינו דאם איתא דטמאי מתים אסורים להתפלל ע"כ יש לנו לזה איזה גילוי בקרא. וא"כ לא שייך כאן לומר שידחה איסור טומאה מקמי עשה דתפלה. ואפי' נימא דסתמא גלי קרא דאסור להתפלל בטומאת הגוף ואיכא לקיומי ההוא קרא בתפלת הרשות דוקא. אבל תפלת חובה של כל יום אפשר דאתי עשה דידה ודחי איסור טומאה. ונימא דדינו כל"ת דמידחי מקמי עשה. אכתי קשה דא"כ גם בזמן הבית שהי' טהרה לטומאת מת אית לן למימר הכי ואפי' בטומאת יחיד דאע"ג דאפשר בטהרה ע"י טבילה והזאה הרי מכל מקום מתבטלת מצות תפלה בכל אותן הימים שעומד בטומאתו שהרי המצוה היא להתפלל בכל יום ויום. ולא משכחת לה שתפסוק התפלה ע"י טומאתו כמה ימים כדי שתיקר בעיניו משום זה אחרי טהרתו כמו שכתב רבינו הגאון ז"ל שם:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה