ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן נה
סק"א מ"ש וי"ל ר"ל כמו דמהני לרי"ף ורמב"ם ביאה לשם נישואין לשם חופה כה"נ להמרדכי ז"ב בלי חופה דודאי אם יתייחדו בודאי מתכוין לשם נישואין. כי היכי דלא שביק היתרא ואכל איסורא להתייחד בלי כוונת לשם נישואין וא"צ חופה:
ב"ש סק"ב מ"ש מיהו י"ל הרמב"ם לא פסק כירושלמי. וביאור דבריו כ"ה. דהנה התוס' פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב ד"ה ולחדא. כתבו וז"ל בירושלמי משמע אשה מתקינין לו. מזמינין אותה שאם תמות אשתו ביוה"כ שמקדש ביום הכיפורים. ופליג אגמרא דילן מדפריך בירושלמי ומקדש מאתמול דמשמע לן דפירש מה שאמר מתקינין. היינו בהזמנה בעלמא. ומתרץ הירושלמי דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים ושוב פריך הירושלמי ולא נמצא כקונה קנין בשבת. ומשני משום שבות התירו במקדש. ושוב אמר הירושלמי הד"א הלין דכנסין ארמלאין צריך לכונסן מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת. ועז"כ התוס'. וז"ל נ"ל לפרש בתולה שיש לה חופה מבע"י דמשעה שכנסה לחופה קנאה לכל דבר. להכי מותר לבוא עלי' בשבת אבל אלמנה שאין לה חופה ואינה נקנית לבעלה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרה אלא ע"י ביאה צריך לבוא עלי' מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ואפי' את"ל שיש לאלמנה חופה קודם ביאה. נ"ל דיחוד שמתייחדין עמו היינו חופתה. וזה יש לעשות קודם שבת אבל בתולה משיצאה בהינומא הוי חופה שלה. וזה היו רגילין לעשות ביום אבל לא היו מייחדין אלא בלילה סמוך לביאה. והשתא קאמר בירושלמי הלין דכנסין ארמלאין צריך לייחדן מבע"י דיחוד שלה היינו חיפה וכן נ"ל יותר דאלמנה נמי אית לה חופה קודם ביאה. ויש ליזהר במאי דפרישית שכונס האלמנה צריך לייחדן מע"ש אחר ברכת נישואין. עכ"ל התוס' שם. ולפ"ז לדעת הפוסקים דחופת בתולה הוי מה שיצאה בהינומא. א"כ י"ל דסברי פירוש השני של התוס' הנ"ל. דהאלמנה נמי אית לה חופה והיינו היחוד שמייחדין לכן צריך להיות החופה מבעו"י כדעת התוס' הנ"ל אבל לדעת הרמב"ם דסובר דעיקר החופה בבתולה הוי דוקא היחוד. א"כ ע"כ אי סובר כהירושלמי דאלמנה לית לה חופה ע"כ סובר כתירוץ הראשון שבתוס' הנ"ל דאלמנה לית לה חופה. ולפ"ז יקשה על הרמב"ם דלדעתו מוכח מהירושלמי דאלמנה לית לה חופה. ולא הביא הרמב"ם כהלכותיו חילוק בין בתול' לאלמנ' לומר דאין לאלמנה חופה ולכן כ הב"ש דהרמב"ם לא פסק כהירושלמי וסובר דהאלמנה נמי אית לה חופה כמו בבתולה וסגיא אם הוי חופה דיחוד חזיא לביאה מהני ולא צריך למכנסי' מבעו"י בביאה ממש אלא סגי יחוד באלמנה. דיחוד חזיא לביאה כמ"ש:
ב"ש סק"ג מ"ש ולמה קנה אותה באיסור. והנלע"ד בס"ד לתרץ קושיות הר"ן דלפי המבואר בחוה"מ סימן ר"ח בס"א במחבר כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת מעות אם נשבע שלא למכור ועבר ומכר דהמקח קיים. ולפ"ז א"ש כאן אף דהקנין אישות נעשה באיסור מהני והמקח קיים וקנין דאשה ילפינן מקיחה דעלמא וא"כ כמו בעלמא מהני המקח שנעשה באיסור ה"ה הכא אף דעבר אמימרא דרבנן שבא על ארוסתו בבית חמיו. מ"מ אם התכוין לנשואין מהני הקנין. ואין לדחות זה. דלפי דעת הסמ"ע שהשיגו שם על הרמ"א דסובר בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דהמכירה מהני. דמדמה למקח שנעשה באיסור בשביל המתנת מעות דהמקח קיים. ועז"כ הסמ"ע דלד בשלמא מקח שנעשה באיסור בשביל המתנת מעות שפיר המקח קיים הואיל אם המוכר אין מקבל מעות המתנה ליכא איסור כלל אף דמתחלה מכר באיסור. מ"מ השתא כשאין לוקח המעות נתבטל האיסור. אבל בנשבע שלא למכור ועבר ומכר שא"א בקיום המכר רק אם יעבור על איסור שבועה לזה הוי הדין כהגהות מרדכי דהמכירה בטלה כדי שלא יעבור על חיסור עי"ז. וא"כ סובר הגהת מרדכי כרב האי והרא"ש באם מכר בהמתנת מעות דהמקח קיים אם לא יקבל מעות המתנה. ולפ"ז הי' קושית הר"ן שפיר דאמאי קנה אותה ע"י איסור דהא הדין אם קנה ועי"ז יהי' האיסור נתבטל הקנין אבל אי תפרש כן דעת הסמ"ע הי קשה על הסמ"ע מהדין דמכר וטבח בשבת דמהני המכיר' אף דנעשה המכיר' באיסור תורה דהיינו הוצאה מרשות לרשות וכן כולהו דחשוב הש"ך שם בסק"א דמהני ע"כ צ"ל דה"פ בהסמ"ע דמחלק כן דאינו דומה למקח שנעשה באיסור דהמקח קיים ע"פ סברת הגאון הנה"מ שם. דגם לרבא דלא מהני היכי שנעשה באיסור היינו דוקא אי אמרינן דלא מהני ונתקן האיסור עי"ז כגון באונס שגירש אי אמרינן דלא הוי גט. נתקן מה דאמרה תורה משא"כ בשוחט בשבת או טבח ומכר בשבת דאף אי נימא דלא מהני מ"מ לא נתקן עי"ז האיסור שעבר אנעילת נשמה בשבת. והביא כן בשם מהרי"ט סברא זו בתוספת ביאור דדוקא במקום שאם אנו מקיימין מעשיו נתבטל עי"ז מה דאמרה תורה אז אמרינן דמבטלין מעשיו כדי שלא יתבטל דין תורה. אבל במכר בשבת הנ"ל דאיסור כבר עבר. ואף אי נימא דלא מהני מעשיו מ"מ האיסור לא נתקן דטביחה או מכירה או דהוצאה מרשות לרשות לזה אמרינן דהמכירה לא נתבטל גם לרבא. וזה כוונת הסמ"ע דנשבע שלא למכור דהמכירה בעילה דאם אמרינן דמכירה מהני יהא עובר על האיסור שבועה. לכן אמרינן דהמכירה בטלה כדי שלא יעבור על איסור שבועה ונתקן האיסור דהוי כלא מכר כלל וזש"כ דא"א במקום המכר כלל אא"כ ע"י האיסור שעובר על שבועתו ור"ל לכן אמרינן דהמכירה בטילה כדי שלא יעבור על שבועתו. וזה דעת הש"ך נמי כן ע"פ סברא זו כמ"ש כיון דאפשר לעשות בהיתר. ר"ל שקיום הדבר אפשר לעשות בהיתר ולא נתבטל עי"ז דברי חז"ל במה שאנו מקיימין מעשיו הואיל דהאיסור לא נתקן גם אם יהי' המכיר' בטילה לכן אמרי' דהמכיר' מהני גם לרבא. ולסברא זו גם בנ"ד אף אי נימא דהנשואין לא מהני לא נתקן האיסור כלל שעבר אדרבנן. שאסרו לבוא על ארוסתו בבית חמיו לזה הוי הדין גם לסמ"ע דמהני הקנין דליהוי נשואין גמורין אף דנעשה באיסור. הואיל דהאיסור לא יהי' נתקן לעולם וא"ש דלק"מ קושיות הר"ן הנ"ל ויש ראי' דבפסחים דף ע"ב ע"ב אמר ר"י יבם שבא על יבמתו נדה קנאה. כמבואר בפירש"י שם על הא דפריך הש"ס ולר"י. וא"כ חזינן אף דעבר אאיסור תורה קנה אותה. היינו כסברא הנ"ל דאף אם נימא דלא יקנה אותה דליהוי כאשתו. מ"מ הלאו איסור נדה לא נתקן עי"ז לכן אמרינן דמהני מעשיו וקנה אותה והוי כאשתו ובסברת מהרי"ט הנ"ל א"ש קושיית השעה"מ בפ"ב מה' גירושין על דברי הרמב"ם בפ"א מתנות עניים דסובר דהוי לאו הניתק לעשה. הא הרמב"ם פסק כרבא. ולרבא מבואר בש"ס ב"ק דף צ"ד ובתמורה דף ו' דהאי תעזוב אתי למפקיר כרמו וא"כ לא הוי לאו הניתק לעשה רק לאביי הוא כן. אבל להנ"ל א"ש. דהא בל"ז קשה לכאורה לסברת מהרי"ט הנ"ל אמאי פריך הש"ס בתמורה מההיא דפאה רק לאביי הא גם לרבא ג"כ קשה דהא רבא מודו דהיכא דאי יהא נתקן האיסור אי אמרינן דלא מהני ואיסורא כדקאי קאי. אז רבא נמי מודה דעביד מהני וא"כ בהאי דפיאה דאף אי אמרינן דלא מהני לא נתקן האיסור שעבר אמימרי' דרחמנא שהזהירה לפרוש פיאה מן הקמה והוא לא פרוש פיאה מן הקמה הרי עבר וא"כ בזה רבא נמי ס"ל דאי עביד מהני וא"כ אמאי צריך לפרוש מן העומרין כפירכת הש"ס על אביי כן קשה על רבא לדעת מהרי"ט. אלא ע"כ צריך לומר דלכן לא פריך הש"ס לרבא ג"כ דמשום זה בעי להפריש מן העומרים כדי שיהא מתקן האיסור דלא תכלה פאת שדך. ואם כן כיון דבאפשרי לתקן האיסור דלא תכלה בזה סובר רבא דאי עביד לא מהני ואם כן אף דהאיסור שעבר דלא הפרש מן הקמה עבר ולא יהי' זה באפשרי לתקן מ"מ סובר רבא בזה דלא מהני ובא להפריש מן העומרין כדי שיהא נתקן הלאו דלא תכלה. דהא מ"מ לא נכלה. והוי שפיר זה הלאו דלא תכלה לאו הניתק לעשה כדעת הרמב"ם גם לרבא. ובזה מתירץ ג"כ קושית השעה"מ שהקשה עוד להרמב"ם דסובר דהוי לאו שניתק לעשה מאי פריך הש"ס שם ולרבא למ"ל תעזוב הא י"ל דבעינן כדי שיהא לאו הניתק לעשה. אבל להנ"ל ניחא דהא מהקרא גופי' דלא תכלה מוכח דהוי לאו הניתק לעשה מדכתבה התורה בזה הלשון לא תכלה משמע דאם תקיים הלאו דלא תכלה יהי' באיזה אופן שיהי' דהיינו אף אם תפרוש מן העומרין נמי מקיים המצוה דהא מ"מ נתן לעניים וא"כ פריך הש"ס שפיר לרבא למ"ל הקרא דתעזוב יתירא דהא הלאו הניתק לעשה מבואר מקרא גופי' כדכתיבנא. ולסברת מהרי"ט הנ"ל א"ש דל"ק דין מאמר ביבמה דמביא הר"ן ראי' מזה דלא קני במאמר דאיסורא דהתם גבי מאמר שאני דאכתי לא עביד איסורא ואם אנו אומרים דמאמר קני קנין גמור א"כ נמצא דע"י קנין זה בא לעבור על האיסור ולבוא על אחות זקוקתו לכתחלה ומ"ה לא מהני הקנין ועי"ז דלא מהני ניצול זה האיש מאיסור. אבל כאן דהא עבר עכ"פ על לאו דבא על ארוסתו בבית חמיו. ואם כן אף אי נימא דלא מהני לא מתקן האיסור והאיסור יהי' כדקאי לזה מהני הקנין כסברת מהרי"ט הנ"ל. אמנם ראיתי בביאורי הגאון החסיד האמיתי מהר"א ז"ל והביא דברי התוספתא וז"ל על מ"ש המחבר והבא על ארוסתו לשם נישואין דוקא וכמבואר בתוספתא רפ"ד דכתובות יפה כת יבמה מכת אשה שהבא על יבמתו בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' בבית אבי' קנה. משא"כ באשה אלו דבריו ז"ל וא"כ י"ל דאין ראי' לנ"ד מיבמה דקנה אותה באיסור נדה דהא חזינן ביבמה דקנה אותה אף דלא התכוין לנשואין דהיינו בשוגג דיפה כח יבמה מאשה. ולזה ה"ה לענין איסור נמי יפה כחה דקונה אותה אף ע"י איסור כמו בבית אבי' כמבואר בתוספתא. משא"כ באשה מ"מ אף דאין ראי' מיבמה מ"מ דמו דין דאשה ארוסה בבית אבי' להדין דטבח ומכר בשבת דמהני הקנין אף דנעשה באיסור כדכתיבנא. וגם אי נימא דעת הסמ"ע כמו שהסביר אאמ"ו הרב ז"ל בספרו עצי לבונה ס"ס רכ"ח סל"ה דחילוק של הסמ"ע כ"ה. וז"ל דהיכי דאפשר לעשות בהיתר כגון באיסור שבת לאסור שבועה דא"א אם לא שיעבור דאם יקיים שבועתו לא הי' יכול למכור ול"ד למכר באיסור שבת דהי' יכול למכור ביום א' והאיסור לא גרם להמכירה כלל ואין לחלות המכירה באיסור דוקא ושפיר מהני ומביא בשם הש"ב ראי' מתוס' ר"פ לולב הגזול דכתבו דלולב אי לאו דגזלו לא הי' עושה בלולב זה מצות לולב אבל לולב של ע"ז אטו אי לא הי' של ע"ז לא הי' לולב ולא הי' עושה בו מצות לולב לזה אין לתלות המצוה בעבירה. ומתרץ בזה הרבה קושיות כמבואר שם באריכות. ולסברא זו מתורץ מה דמבואר בפסחים דיבם שבא על יבמתו נדה דקנה אותה הואיל דאטו לא בא עלי' אלא משום שהיא נדה. וא"כ ליכא למיתלי הענין באיסור דוקא ולזה שפיר מהני והאריך בזה. ולדבריו אלו מתורץ נמי קושי' הר"ן הנ"ל. דאטו בא על ארוסתו להתכוין לאיסור דוקא רק דהאיסור בא ממילא והוא לא התכוין דוקא לאיסור והוי כמקח שנעשה באיסור דמהני. וליכא למיתלי העון באיסור דוקא כמו ביבם שבא על יבמתו נדה. דמהני. ובזה א"ש מה דמבואר בש"ס יבמות דף כ"ט ע"ב דמאמר דהיתרא קני. אבל מאמר דאיסורא לא קני דמזה למד הר"ן דינו לכאן דלא קנה אבל להנ"ל א"ש דשם אדרבה עיקר המאמר הי' ביבמתו רק מחמת האיסור לזה עשה המאמר כדי לדחות אחות זקוקתו דאם לא הי' איסור מוטל עליו לא הי' עושה בה מאמר רק יבמה דאם לא עשה בה מאמר לא הי' קונה אותה כלל והוי כהדין דנשבע שלא למכור ועבר ומכר דלא מהני ולזה לא סתרי אהדדי דין מאמר דמבואר דלא קני אותה באיסור להדין דטבח ומכר בשבת דמהני המכירה מטעם החילוק הנ"ל. ובזה א"ש נמי קושיית הר"ן דהקשה על הרמב"ם דסובר דחופה הוי יחוד ולזה חופת נדה לא קני הא קיי"ל דיש חופה לפסולות אף דאסורין ביחוד ואינן חזי' לביאה ואיך קונה אותן ביחוד של איסור ולהנ"ל א"ש דל"מ לסברת מהרי"ט הנ"ל דהא אף אי נימא דלא מהני לא נתקן הלאו דיחוד לזה לא אמרינן דאי עביד לא מהני ולכן קיי"ל דיש חופה לפסולות דהוי כמקח שנעשה באיסור דמהני. ולזה א"ש נמי מה דסובר הרמב"ם אם אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה מטעם דהוי כמקח שנעשה באיסור דמהני דהא גם אי נימא דלא מהני לא נתקן מה דעוות שלא בירך לזה אמרי' דשפיר מהני כסבר' מהרי"ט אלא אפי' לסברת אאמ"ו ז"ל נמי א"ש מה דקיי"ל יש חופה לפסולות ע"פ מה שראיתי בס' לחם משנה דפסולות היינו טעמא שמועיל דחזינן דודאי רצויה לבוא עלי' באיסור כיון דנכנס לחופה. והכל יודעין למה נכנסת לחופה לכך מה בכך שמצד הדין אינו ראוי לבוא עלי' הואיל דרצונו לבוא עלי' דהא לכך כנסה דהא האיסור עליו לעולם. א"ו מדכנסה דעתו בודאי לבוא עלי'. לזה לא מיחשב חופה דלא חזיא לביאה. משא"כ בחופת נדה בודאי אין דעתו לבוא עלי' אז בעת נדתה דהא תטהר לאחר זמן לכן דעתו לבוא עלי' רק לכשתטהר. וא"כ כעת בחופת נדה הוי שפיר חופה דלא חזיא לביאה. ולכן לא מהני חופת נדה להרמב"ם. וא"ש הכל ודו"ק היטב בכל זה הגם שהארכתי בזה יותר מדרכי מ"מ נחוש למעיין במקומות האלו:
וישמע חכם ויוסיף לקח:
ב"ש סק"ד מ"ש ואף להר"ן. ר"ל דל"מ להרמב"ם דסובר דעיקר חופה הוי יחוד הוי הדין גם בבתולה דמהני חופה לכ"ט גם להירושלמי מ"מ אם היתה נדה בליל ה' אסורה לטבול בליל שבת קודש דהא היחוד דחופה שהי' בליל ה' הקודם לא הי' מהני דלא הי' היחוד חזיא לביאה, וז"ש אף להר"ן דסובר דעיקר החופה הוי הבאה לביתו וא"כ שוב לא תליא אי היתה בעת החופה חזיא לביאה דקנין החופה דהבאה לביתו בעצמו לבד מהני לזה בבתולה אי הי' בליל ה' הקודם חופה דהבאה לביתו דמהני דילפינן מקרא דבית אשה נדרה הוי הדין דשריא לטבול בליל ש"ק דהא קנה אותה קודם שבת ע"י החופה דהבאה לביתו אף דהיתה נדה אז בעת החופה מ"מ מהני דלא בעינן בעת החופה דהבאה לביתו דיהי' חזיא לביאה. רק באלמנה דלא מהני חופה כלל להירושלמי אלא בעינן יחוד דעי"ז יקנה אותה. וא"כ הואיל דבעינן יחוד ממש בעינן דהיחוד יהי' דחזיא לביאה. ואם כן כשהיתה נדה בליל ה' קודם שבת בעת היחוד ולא מהני יחוד כזה. לכן אסורה לטבול בליל שבת דהוי כקונה קנין בשבת דלא כהח"מ דסובר גם באלמנה והיתה נדה בליל ה' דמותרת לטבול בליל שבת לדעת הר"ן. דז"א. אלא גם להר"ן אליבא דירושלמי הנ"ל דלא מהני חופה באלמנה וממילא בעינן דיהי' יחוד א"כ שוב בעינן דיחוד חזיא לביאה. דאל"ה לא מהני גם להר"ן כמ"ש: