ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן נב
ב"ש סק"א מ"ש וי"ל דלא פליג על הי"א. ר"ל דלא כהמחבר בהבנת דעת הרמב"ם בעל דין זה דמ"ש האב שפסק ע"י בתו. היינו שפסק לבתו לא קנתה הבת אותה מתנה שפסק לה לדוניא בעת הנישואין ולפיכך גם חתנו לא קנה ויכול האב לומר לחתנו לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אין אני רוצה ליתן ולפ"ז פליג הרמב"ם על דין שאחר זה והוא דעת ר"ה דסובר דהבת קנתה המתנה שפסק לה אבי' בעת הקידושין ולא מצי לומר לאחיך רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן. לכן ביאר הב"ש דעת הרמב"ם דאיירי דאמר בפירוש ע"מ שישא בתו. וזה הוא הפירש בדבריו האב שפסק ע"י בתו. היינו שפסק לו ע"מ שישא בתו לכן יוכל לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן דהא עיקר הפסיקה הי' לחתנו לבד כשישא בתו ולא הי' הפסיקה להבת לבד כלל. אבל הרב האי הוא הי"א דאח"ז איירי דהי' פסק לבתו לבד. לכן קנתה הבת וא"י לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה דהא הבת קנתה בעצמה המתנה ויכולה ליתן לבעל אחר נמי ולא פליגי כלל כמ"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש ובחו"מ סי' רנ"ג. ר"ל דשם מבואר אם אמר תנו ר' זוז לבתי לנדוניא. דאם מתה יורשה יורשין שלה. וא"כ הוי הדין כהדרישה. לז"כ כאן שבנה הוי נכדו שאני הואיל דהוי בל"ז יורש שלו ויהי' הממון שלו לאח"ז. אבל התם מיירי משאר יורשים לזה לא מפקינן ממון מהיורשים משום אומדנא כזו עיי"ש.
ב"ש סק"ד מ"ש ול"ד לדין שבסמוך. ר"ל סעי' ב' דזכתה רק ליבום והוא א"י לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וליבם אינו רוצה ליתן. אבל אם אין יבם והיא רוצה ליתן ממון זה לאיש אחר הוי הדין דיכול לעכב ויחזיר הממון לו כמבואר בח"מ סק"ג. דש"ה דלעיל פסקה אב בעת הקידושין הוי אומדנא דמוכח דהפסיקה דאב הי' רק לזה המקדש או לאחיו. אבל כאן איירי דהא בפסק לה קודם הקידושין כדי שתנשא א"כ כשנתקדשה לאיש אחד ומת זכתה הבת בהממון גם להנשא לאיש אחר אשר רצונה שישא לו. אבל אם גם היא מתה אחר מיתת הארוס לא זכתה בהממון. להוריש בנה מהממון דאומדנא הוי דגם לה לא נתן רק ע"מ שתנשא. וז"ש אם פוסק ע"מ שתנשא ולא הזכיר שתנשא לפלוני דוקא אז אם נתקדשה לאחר ומת הארוס זכתה במעות. היינו לישא אחר כרצונה. אבל לא זכתה בהממון להוריש לבנה הואיל דלא נישאת רק הי' אצלה אירוסין. אבל אם פוסק ע"מ שתנשא לפלוני אז אין לה זכות בהממון. אם מת אותו פלוני ורצתה לישא לאחר. אבל אם פוסק בעת הקידושין אע"פ שלא הזכיר פלוני אין לה זכות בהממון לישא לאחר. רק זכתה להמקדש או לאחיו כדעת המחבר סעי' ב' והח"מ סק"ג אבל לענין ירושה שלה הוי בכל הדינים. לא זכתה להוריש הממון לבנה אם מתה אחר מיתת הארוס קודם נישואין. לז"כ שאין להביא ראיה לדינים אלו מהדין דמי שנדר להשיא יתומה ומתה דלא זכתה להוריש ליורשים כמבואר ביו"ד דש"ה. ר"ל אף דאמרינן שם הדין דלא זכו יורשים שלה מחמת אומדנא זו שלא נדר רק לה ולא ליורשים. אבל כאן דבנה הוי נכדו לא שייך אומדנא זו א"כ י"ל דדעתו הי' דגם בנה יורש אותה ואין האומדנא שווין זה לזה. לזה אין ראי' מדין מי שנדר להשיא ליתומה דהדין שם דלא זכו יורשים אם מתה לאחר אירוסין. דשם שייך שפיר אומדנא דיורשה אינם קרובו. ולז"כ ולמ"ש מהרש"ל והב"ח כאן בפשיטות דלא זכו יורשה דהיינו בנה דהוי נכדו אם מתה אחר אירוסין. ואם חזינן כאן דאמרינן אומדנא זו דלא פסק האב רק להנשא ולא להוריש אחרים. אע"פ דיורשים שלה המה נכדו. מ"מ אמרינן אומדנא זו. א"כ כש"כ בהדין דנדר להשיא ליתומה בודאי הוי הדין אם מתה לאחר קידושין לא זכתה להוריש ליורשים דלא הוי קרובים להפוסק אמרינן בודאי אומדנא זו דלא נדר רק להשיא. ולז"כ הב"ש וא"י איך כתבו כן בפשיטות דלא זכתה להוריש לבנה. ולא קשה להו מהדין מי שנדר להשיא ליתומה דשם בודאי הסברא נותן לומר אומדנא זו. ומ"מ יש שם ביו"ד ובחו"מ דמעות בזה וחולקין דזכו יורשין א"כ הוי כש"כ דזכו יורש שלה כאן. והמרש"ל וב"ח כתבו בפשיעות גם כאן דלא זכו יורשים ומנ"ל דהדין כן הא חזינן דגם שם במי שנדר להשיא ליתומה הוי ב' דיעות בזה ולא הוי הדין פשוט וא"כ כש"כ כאן דלא הוי הדין פשוט דלא זכה בנה כמ"ש. ובחו"מ סי' רי"ג ב' דיעות:
ח"מ סק"ב מ"ש נראה דה"ה. א"י מאי חידש בזה הא בהדיא מבואר בש"ע כאן לפי הגהתו רמ"א הוי ממש זה הדין אם מת בנו וכעת נפלה אשת יבם לבנו השני ליבום יכול האב לומר לבנו השני הוא היבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אין אני רוצה ליתן. ומה הוסיף הח"מ בזה שכתב וה"ה וצ"ע כעת:
ב"ש סק"ה מ"ש משום דלא אמרינן אומדנא בחייבות. היינו כשזה חייב לו הוא חי. ר"ל דהא עיקר הפסיקה הי' רק להבת אשתו ולא התנה שום תנאי עמה. ואם כן מאי מועיל לפטור מהחיוב כשמתה אשתו. ודמיא לזה לעיל מ"ש הח"מ סקט"ו דאם כתב להחתן בלי תנאי לא מהני אונס לפטור מחיובו. כה"נ דהתחייב א"ע לבת אשתו בלי תנאי מה מועיל האונס שמתה אשתו אבל אם התחייב א"ע ליתן לבתו נדוניא לזה אמרינן אומדנא לר"ת דלא התכוין א"ע לחייב רק כשתהנה בתו ולא כשמתה דהא למי שהתחייב א"ט הוא מתה לכן אמרינן שפיר אומדנא דלא התחייב א"ע רק כשתהנה בתו ג"כ מהנדן. ול"ד לבת אשתו דשם העיקר התחייבות לבת אשתו והיא חי. לזה אין מועיל האומדנא לפטור מחיובה. אמנם ע"ד החידוד י"ל בל"ז לתרץ קושית הב"ש על פי מה שראיתי בס' ישועת יעקב להסביר דעת התוס' דף מ"ז ד"ה שלא כתב לה ע"מ לכונסה דהקשו דא"כ הלוקח מקח מחבירו ואח"ז נולד בו מום נימא נמי דיהא המקח בטל דאדעתא דהכי לא קנה. ותירצו דהיכא דלאו בדידי' לחוד תליא הדבר לא מהני אומדנא דהאיך נימא אומדן שלא נכנס לספק זה אדרבה חבירו לא הסכים זולתי אם יכניס לספק וא"כ ה"ל להתנות. והנה לכאורה הדבר תמו'. איך נימא שהוא לא התחייב א"ע ליתן רק באופן שתהנה בתו ממנו הא הדבר תלוי בדעת הבעל ג"כ ודלמא הוא לא הסכים לקדשה או לישא אותה רק על אופן שהתחייב א"ע ליתן לה כפי הסך הזה בין שתהנה בתו ממנו בין שלא תהנה וא"כ אם דעתו להיפך הו"ל להתנות. וכיוצא בזה מחמי' הגאון האמיתי ח"צ ז"ל. על תשובת הרא"ש בהמורה אחות המשודכת דאזיל הרא"ש בתר אומדנא והח"צ דחה דבריו דהואיל דהדבר תליא בדעת שניהם לא מהני אומדנא. אמנם א"ש דאיירי באופן זה שאביה התחייב א"ט לבד מדעתו דנפשי' והוא לא התנה שום דבר ליתן לו כך כמבואר לשון הש"ס כתב לה פירות וכסות וכלים שיבאו עמה לבית בעלה דהיינו שהוא האב מעצמו כתב לה כן. ולכן לא שייך לומר בזה שהוא התנה באיזה אופן שיהי' כיון דלא הי' תנאי כלל. ובזה א"ש קושית המרדכי אמאי נקיט הש"ס כתב הא הוי דברים הנקנין באמירה. ולפי הנ"ל א"ש דאי הי' אמירה הי' ע"ד תנאי א"כ לא שייך אומדנא בענין שתלוי בדעת שניהם. לכן אמר הש"ס כתב דהי' מתחייב א"ע לבד בלי פסיקה ותנאי כלל. ולפ"ז א"ש קושית הב"ש הנ"ל דשם נקט הש"ס לשון ופסק לזון את בת אשתו וא"כ לא מהני אומדנא אם הי' דרך תנאי ופסיקה הואיל דהתנאי והפסיקה תלוי בדעת שניהם דאיך נימא דלא הי' דעתו לזונה רק על אופן שיהי' אשתו חי הא כיון שהיא האשתו התנית עמו א"כ לא תלוי הדבר בדעתו לחוד רק בדעת אשתו ג"כ ודו"ק. ועוד תירץ דהא למאי דהש"ס מדמה האי דינא אומדנא לאומדנא דראב"ע מקשה בזה הא שם תיכף בעת חופה זכתה בתוספות שהוסיף לה מדעתו ה"ה בזה נימא דאחר החופה זכה הבעל במה שהוסיף לו אביו. אמנם א"ש כי התוספת שנותן הבעל אין לאב שום הנאה רק משום חובת החופה אף שאינו מגיע לו שום תועלת ולכן גמר ומקנה משום חובת החופה משא"כ בנדוניא שפוסק האב לחתנו באמת תהנה בתו ממנו אף שנותן לחתנו מ"מ איכא ריוח ביתא וא"כ אמרינן שלא נתן לה רק ע"מ שתהנה בתו גם כן כיון דבאמת איכא הנאה להאשה בפסיקה זו. ומעתה בפוסק לזון בת אשתו דאין לו שום הנאה רק משום חוב חופה א"כ מיד אחר החופה זכתה אף שמתה אשתו אח"ז. ובזה טעם לחלק בין אם הנדן ת"י אבי' לא נהנית האשה כלל אמרינן אומדנא. אבל אם בא ליד החתן פ"א דהי' פ"א ריוח ביתה ונהנית האשה ושיעור הנאה אין חילוק בין רב למעט לזה לא שייך האומדנא כמ"ש ודו"ק בזה:
בא"ד מ"ש ועיין סי' צ"ו רמז למ"ש הרמ"א סי' צ"ו ס"א אם פרעו לה מקצת כתובתה יורשי' יורשין החוב ההוא אפי' לא נשבעה. ודעת הח"מ והב"ש בסק"ה דה"ה לא פרטו לה אלא זקפו לה ש"ח הוי לה כגבוי ואע"ג דהוה אומדנא דלא התחייבו א"ע רק לה ולא כשמתה לכן תירץ שם דמדנתן שט"ח בודאי מחל השבועה. ור"ל דהא שם על גוף החיוב ממון לא בעינן ש"ח של היורשין של בעלה רק לענין השבועה בלבד. לזה מהני מה דנתנו ש"ח להוציא האומדנא אבל היכא דעיקר התחייבות ממון יש אומדנא לא מהני מה דנתנו שט"ח אם היכי למי דנתחייבו הוא מת כמבואר כאן כמ"ש:
בא"ד מ"ש וכן לקמן רס"צ. ר"ל מ"ש הרמ"א בס"א. והבעל יורש זרעו:
ח"מ סק"ט מ"ש דיחלוקו משום דלא ברירא. נשמע מדבריו דס"ל דבר המסופק ומונח ביד השליש מכח שניהם לא אמרינן נוקים בחזקת מרא קמא אלא השליש חשוב כתופס בעד שניהם ויחלוקו מפני תפיסת המחצית בעד החתן שמבטלת חזקה מ"ק. ועיין בסי' ע"ז סק"ג. ולפ"ז צ"ע הכרעת הח"מ דיטול האב ג' חלקים דהא לדידן דפסקינן דהתופס יוכל לומר קיי"ל כרש"י א"כ איפכא י"ל דהחתן נוטל החצי ודאי מטעם רש"י. והשליש הוא התופס בעדו ועל מחצית השני יש לדון לשיטת ר"ת מטעם הספק ותליא בפלוגתא אי מוציאין ממון על ידי ס"ס. וכ"מ בס' בית מאיר ז"ל שעמד בזה:
ב"ש סקי"ג מ"ש משום דהוי ס"ס. ולכאורה הא האי ס"ס הוי משם אחד דאם הספק כרש"י. היינו משום דליכא אומדנא. והספק השני אי הלכתא כר"ת מ"מ שמא הלכה כרשב"ג דאם זייף במלוה זכה הבעל. והיינו מטעם דלא אמרינן אומדנא והוי הכל משם אחד דלא מהני כמבואר בש"ס יו"ד סי' ק"י. אמנם א"ש לפי המבואר בסדרי טהרה ביו"ד סי' קפ"ז על מ"ש הש"ך שם סקכ"ב להשיג על רמ"א דזה ס"ס מיד י"ל שמא דם נדה היא. ור"ל דשם אונס חד הוא. כמבואר זה בס' אאמ"ו עצי לבונה ז"ל. לזה כתב הס"ד ליישב דלדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י בשם פסקי מהרא"י היכי דהספק א' מוסיף טל השני הוי שפיר ס"ס. לזה א"ש דעת הרמ"א דהספק מן הצדדים מתיר אף הדם. הואיל דאמרינן דלא הי' במקור כלל. אבל הספק השני שמא הדם בהמתה הוי הדם טמא טומאת ערב כדעת הרמב"ם הואיל שבא דרך המקור ומקור מקומו עמא. ובזה נתיישב דברי הברייתא ע"פ פירש"י והביא זה בשם הגאון אמיתי מרצ"ה ז"ל האלברשטאט וסברא זו מבואר גם כן בתשובת נוב"י והאריכו בזה, ולפ"ז א"ש גם נ"ד דגם כאן ספק א' מוסיף להשני דאי נימא דהלכה כרש"י הוי הדין גם אם המעות הנדוניא ביד האב זכה הבעל אבל אי אמרינן דהלכה כהש"ג הוי רק אם זקפן האב במלוה אז זכה הבעל אמנם כבר תמה הרב בעפ"י ז"ל על התוס' דכתובות דף ט' ד"ה אי למיתב לה כתובה דסובר דבס"ס מוציאין ממון. וע"ז תמה הפ"י הא הס"ס לא עדיף מרוב. והא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. הגם די"ל דהתוס' סובר דס"ס עדיף מרוב כדעת הרשב"א בתשובה סי' ת"א דהוכיח מהא דיוחסין דרובא לא מהני וס"ס מהני. ומה דהביא הפ"י ראי' דס"ס לא מהני מהא דכתובות דף י"ט ע"ב שנים החתומים על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו דפסולי עדות הם. ופריך הש"ס ומגבינן כשטרא מעליא. ואמאי תרי ותרי נינהו ולהתוס' בנ"ז יש לגבות בשטר זה משום ס"ס שמא כאותן עדים שאומרים דשטר מעליא הוא. וספק שני שמא הלואה אמת. אף דהשטר בעצמו פסול. א"ו דס"ס לא מהני להוציא ממון. מיהו י"ל דשם לא הוי ס"ס הלז ס"ס המתהפך דאם תתחיל מצד השני שמא הלואה אמת ואף אם ת"ל דאינו אמת. מ"מ השטר כשר דהא אם הענין אינו אמת בודאי השטר פסול. וגם נ"מ לענין משועבדים ליכא רק חד ספק בל"ז דאם להספק השני דהשטר פסול הוי מלוה ע"פ ואינו גובה ממשעבדי לזה לא אמרינן ס"ס ופריך הש"ס שפיר גם לדעת התוס' מ"מ דינא דין רפיא בידינו דלפמ"ש המחברים דגם להתוס' דמוציאין ממון בס"ס הוי רק בטוענים שניהם ברי. אבל נ"ד הוי להיפך. דהאב המוחזק טוען ברי. והבעל הוא המוציא טוען שמא. והגם די"ל דמדזקף במלוה ודאי לא התחייב א"ע ע"פ האומדנא. והוי כמו החתן טען ברי מ"מ י"ל סברא להיפך. לזה צ"ע האי דינא וכבר האריכו בזה:
ב"ש סקי"ד מ"ש אם הי' אצל ב"ח אחד איזה דבר מן הבורח הפיקדון מחויב הב"ח להחזיר ליד ב"ד ויחלוקו כל כל הב"ח כסידור בע"ח. וכ"ז איירי רק היכי דידעינן שמחויב לכל הבע"ח מחמת הלואה שלוה מהם מעות לסחור. אבל אם זה הבורח לקח איזה סחורה מאיש אחד זה כמה שבועות. וכעת נעשה בורח ונשאר בע"ח לכמה אנשים ותפס א' מהב"ח זו הסחורה. לא הוי הסחורה זו ככל חלוקה. אלא מחויב להחזיר רק להמוכר הסחורה להבורח. כמבואר בב"ש סי' צ' סקל"ח דהביא כן בשם הב"ח. וכזה הביא העט"צ בסוף ספרו העתיק מפנקס דד"א בסקי"ח. וז"ל אם הסחורות הן בעין מה שלקח הבורח סחורה וכעת תפס אחד מבע"ח זו הסחורה תוך צ' יום מלקיחת הסחורה לבריחה מחויב אותו ב"ח להחזיר לבעל הסחורה. ואינה בכלל החלוקה. ודוקא שיברר בעל סחורה בעדים שזו סחורתו:
ב"ש סקט"ז מ"ש והוא מסיים דעכ"ז כתב בהגהת מרדכי ובמיימוני. דאיש ואשה שוין בהתקנה. ואין האשה גובה כתובתה ג"כ בשנה ראשונה עיי"ש:
שם סקי"ח מ"ש מיהו דוקא דהוא יודע המנהג. כמבואר בתשובת הרשב"א. וכן דעת הש"ך בחו"מ סי' מ"ב סקל"ז דפי' דוקא אם ידע מזה המנהג. אבל אם לא ידע אע"פ שנהגו הדיוטות כן אין דנין אותו כאילו נכתב. ועיין במחבר סי' מ"ה ס"ג. ובסמ"ע וש"ך ובסי' ס"א במחבר סי"ג דלדעת הש"ך איירי הכל בידע המנהג. ובס' או"ת בסי' ס"א האריך בזה להשיג על הש"ך. וגם בס' שו"ת תשואת חן האריך בזה בסי' מ"ז ע"ש: