ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין
סימן כו
ח"מ סק"א דהביא דהראב"ד השיג על הרמב"ם דס"ל דמיוחדת עצמה לאיש אחד לזנות חייב מלקות דא"כ המפתה למה משלם קנס הא חייב מלקות וקי"ל דאין לוקה ומשלם. א"ו אין חייב מלקות רק באם בא על המופקרת לכל אדם וזו הנקראת קדישה האמורה בתורה. אמנם י"ל דעת הרמב"ם דהא ידוע דחיוב מלקות הוי רק ע"י התראה דעדים שהתרו בו מקודם וא"כ הואיל שאין ידוע לעדים אם כוונתו לזכות אין בידם להתרות בו ולכן במפתה חייב שפיר קנס הואיל דלא פירש דעתו דכוונתו לזנות. ולזה שפיר דייק הרמב"ם בלשונו דאם בא עליה לשם זנות אז חייב מלקות. הואיל דעדים יכולין להתרות בו שלא יעבור אלאו דלא יהי' קדש וזו היא קדישה ג"כ האמורה בתורה. אבל במפתה דקרא דלא פירש בלשונו שדעתו לזנות עמה אלא איירי קרא בפיתוי לשם אישות וכדפי' מוהרי"ק חייב שפיר קנס דליכא מלקות כמ"ש:
ב"ש סק"א מ"ש לפ"ז אם הי' גלוי לכל שנושא אותה לאשה הוי קדושין בביאה. המעיין שם בב"ש סק"א דדעתו דלא מהניא מה שהי' גלוי לכל הואיל דלא הי' חופה וקדושין וכאן ס"ל להיפך וצ"ע בזה ע"ש.
סימן כז
ב"ש סק"א מה דהביא בשם התוס' באם קידש בתורת כסף במחובר לקרקע דהוי קדושין. והיינו דעת התוס' שם דף ה' שכן פודין דהקשה יליף דאשה מקודשת בשטר מק"ו מקרקעות ע"ש:
בא"ד מ"ש אע"ג דאם קידש בשטר מחובר לא הוי קדושין. והגם דבסי' ל"ב ס"ד הביא רמ"א ב' דיעות בזה באם קידש בשטר מחובר דלדעת הרשב"א כשר שטר מחובר. אמנם כבר הח"מ והב"ש כ' שם דגם הרשב"א לא החליט הדבר דליהוי קדושין לזה ס"ל כאן בפשיטות דבשטר מחובר לא הוי קדושין כמו גט מחובר דפסול אבל כסף בגט לא שייך. לכן לא מקשינן הויה ליציאה לזה קידושי שטר מחובר לקרקע בתו"כ כשר:
שם סק"ב מ"ש ואפשר שם איירי. וביאור דבריו כ"ה דהרשב"א איירי דהיא אמרה לו תן לי מנה ואקדש אני לך בזו המנה והוא נשבע לה ע"ז דיתן לה המנה ואח"ז חזרה ואינה רוצית לקבל המנה השיב הרשב"א דהוא פטור מהשבועה ויצא ידי נתינה אף דהוי בע"כ דהא הוא עומד לקיים דיבורו רק זו מ"מ אינה מקודשת דלגבה הוי קדושין בע"כ דהא עיקר הקדושין מתחלי בעת קיום התנאי אם היתה נוטלת המנה עבור כסף קדושין ולזה כשאינה רוצית אינו יכול לחייבה בע"כ ויכולה לחזור אף אם נתן המנה כמו שדיברה עמו. אבל המהרי"ט איירי דקידש אותה כעת בפרוטה קדושין גמורים והוא התנה עמה שיתן לה מנה בזמן זה ולכן אח"ז כשדעתה לחזור ואינה רוצית לקבל המנה הוי הדין דגם נתנה בע"כ מהני דהא מ"מ קיים התנאי שלו ומה לו מה שהוא חזרה כעת דהא כבר נתקדשה לו בפרוטה וזו המנה הי' ע"פ תנאי. רק אם גם הוא לא קיים התנאי דהיינו אם נתן לה אח"ז שוה כסף לא מהני דזה מיקרי לא מקיים התנאי דהתנה ליתן לה כסף מזומן. וזה עיקר החילוק בין הרשב"א למהרי"ט דהרשב"א איירי היא התנה התנאי ובגוף התנאי נתקדשה לו היינו מזו המנה של קיום התנאי. אבל מהרי"ט איירי דהוא התנה עמה התנאי והיינו דהוא מקדשה בפרוטה רק התנה תנאי ג"כ לכן לא מהני חזרה אם נתן לה המנה מזומן כמו שהתנה כמ"ש ודו"ק בזה:
בא"ד מ"ש א"כ מנ"ל להש"ס ריש קדושין. זה ט"ס דאינו מבואר בהש"ס כן אלא כן צ"ל דמנ"ל להתוס' ריש קדושין ד"ה בפרוטה דהקשו דמנ"ל דשוה כסף ככסף ותירצו דמע"ע ילפינן. ולז"כ דאי תימא דנתינה בע"כ בש"כ לא ילפינן מע"ע הואיל דשאני ע"ע דריבתה התורה א"כ הדק"ל דמנ"ל גם בש"כ דליהוי ככסף בלי בע"כ הא מע"ע לא מצינן למילף דשאני ע"ע דריבה התורה. אמנם יש להליץ בעד המהרי"ט דהוא מתרץ קושית התוס' הנ"ל דמנ"ל למילף דש"כ ככסף עד"ז דלפי מה דמסיק הש"ס דהאשה נקנית בשטר מויצאה והיתה מזה שפיר מוכח דש"כ הוי ככסף דהא ע"י הקשה דלמ"ל קרא דאשה נקנית בכסף הא איכא ק"ו משטר דמה שטר שאין פודין הקדשות ומע"ש אשה נקנית בשטר כסף שפודין בו הקדשות ומעשר שני אינו דין שתהא אשה מקודשת בו. ותירץ דאיצטריך קרא דתהי' מקודשת בקרקע הרי מבואר דעל גוף הכסף שתהי' מקודשת לא צריך קרא דהא יש ק"ו הנ"ל רק עיקר הקרא בעינן על שתהי' אשה נקנית בקרקע בתורת כסף והיינו ש"כ. א"כ מוכח מקרא גופיה דש"כ הוי ככסף. ולזה דעת מהרי"ט על נכון בש"כ בע"כ לא מוכח דינו דמע"ע לא ילפינן כלל כסברתו דשאני ע"ע דריבה התורה ומקרא גופיה נמי לא מוכח דאתי רק על עיקר הלימוד דשוה כסף יהי' ככסף גם בלא בע"כ כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ה מ"ש אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי דפירש דעת המחבר דקאי אריש דבריו. דלא כהח"מ בסק"א דסובר בהרי את מקודשת לי לא בעי לידע אם היא תבין דמסתמא הבינה ע"ש:
שם סק"ו מ"ש וכן י"ל להרמב"ם אם שתקה הוי ריצוי. ולכאורה למה כתב הרמב"ם רצתה הא שתקה נמי מהני. אך י"ל דהרמב"ם קורא להשתיקה רצוי דמה דשתקה זה הוי עיקר הריצוי שלה ומהני בעסוקין בא"ע:
שם סקי"א מ"ש א"כ למה הקשה הש"ס דף ו'. ור"ל דלהר"ן דס"ל דנאמנת לומר דהבינה גם בלשונות אשר הם בעיא בגמ' א"כ מה עדיפא להש"ס ליפרוך על לשונות המסופקים אי איירי בלא היו מדברים על עסקי קדושין מנא ידעי הו"ל להש"ס לפרוך גם כן על לשונות הידועים מנא ידעה. אלא ע"כ דעל לשונות הודאים לא הי' יכול ליפרוך מנא ידעם דהיתה נאמנת לומר דהיתה מבינה דיכול להיות דהיתה מבינה. והא להר"ן גם בלשונות המסופקים נאמנת נמי לומר דהיתה מבינה הואיל דיכול להיות מבינה. וא"כ מאי פריך הש"ס השתא מנא ידעה דהא י"ל דאמרה דהיתה מבינה. א"ו מדפריך הש"ס על לשונות המסופקים דוקא מנא ידעה מבואר דגם אם אמרה דהיתה מבינה אינה נאמנת ולזה פריך הש"ס בהחלט מנא ידעה היינו דידעינן בודאי דלא היתה מבינה ואינה נאמנת לומר דהיתה מבינה דלא כהר"ן. אבל מדכתב הב"ש רק הלשון ולכאורה מוכת בש"ס דלא כהר"ן לזה נ"ל לתרץ דהר"ן אזייל לשיטתיה הובא בב"ש סק"ה דס"ל דגם באם אמר לה כרי את מקודשת בעינן לידע שהיא תבין ל' קדושין וא"כ י"ל דפי' דפירכת הש"ס קאי גם על לשונות הודאים באם לא הי' מדבר עמה מע"ק מנא ידעה להתקדש לו דהא בעינן דעתה ג"כ וזה בעינן ג"כ דהיא תבין לשון קדושין דיהי' ידוע לנו גם באם אמר הרי את מקודשת לי דהיתה מבינה לשון זה. ולפ"ז דינן שוה בין אם אמר לשון ודאי ובין אם אמר לה לשון ספק וא"כ דעת הר"ן על נכון. דגם בלשונות המסופקים ג"כ נאמנת לומר דהיתה מבינה. וכן דעת הרמ"א ס"ב. ורמז קצת מצאתי בס"ד בביאורי הגאון מהר"א ז"ל ע"ש:
בא"ד מ"ש ושניהם אומרים דהי' כוונתן לקדושין. כתב הרי"ו דמ"מ לא הוי אלא ספק קדושין הואיל דיש ספק לנו אם מהני מחשבתן הוי לעדים נמי ספק. והוי ספק משום דהוי כאין עדים בקדושין כן הוא מבואר בב"ש מהדורא קמא. ובטו"ג הגי' ח"ל ואם לא הי' עסוקין בקדושין אפי' נתכוונו לקדושין אינה מקודשת דהואיל דהעדים אין יודעים אם הלשון הוי לשם קדושין והוי כאלו אין עדים בקדושין ע"ש:
ח"מ סק"ח מ"ש כמו שמחלק הב"י לדעת הרא"ש ור"ל דהב"י מחלק להרח"ש בלישנא דברירא בין דידיה לדידה בלח הי' מדברים מע"ק דהיא נאמנת לומר דלא היתה מבינה כן יש חילוק להר"ן בלשונות המסופקים בין דידיה לדידה דג"כ הבעל אינו נאמן לומר דלא הי' כיוון לקדושין וע"ז כתב דמלשון הר"ן מקור דין זה משמע דהבעל נמי מהימן. והיינו הואיל דהלשון מסופק הוא כמבואר לעיל להרא"ש:
ח"מ סקי"ג מ"ש ועיין בנדרים ד"ו דבעיא שם אי יש יד לקדושין. ור"ל דגם אי אמרינן דזה הוי יד לקדושין מ"מ הוי רק ספק קדושין הואיל דבש"ס עלתה דין זה אי מהני לקדושין בתיקו. וא"כ בזה מתורץ קושית הב"י דאמאי כתב הטור רק חוששין לקדושין אמאי לא כתב דמקודשת גמורה כמו דמהני בנזיר עובר לפניו ולהנ"ל א"ש אפ"ת דכאן לא גרע מנזיר מ"מ הא יש בעיא בש"ס אי מהני יד כלל לקדושין לכן כתב הטור דהוי רק ספק קדושין מה"ט דילמא לא מהני יד כלל לקדושין דנימא דזה הוי יד כמו הנזיר עובר כ"ה כוונת הח"מ מה שסיים לעיין בנדרים. מיהו י"ל דמהך בעיא בלחוד לא הוי ספק דלפי המבואר בהר"ן שם. וז"ל וא"ת מאי מספקא להש"ס לענין קדושין מ"ש מגט דמהני יד מוכיח ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח די"ל דשאני גט דאיכא מעשה דנתינת הגט לידה הוי טפי מיד מוכיח. משא"כ בהך בעיא דלחד' דיהב ב' פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד בנותן לידה פרוטה ואיכא מעשה הוי גם כי יד מוכיח טפי ובזה מהני יד בקדושין כמו בגט מהני כמ"ש:
ב"ש סקי"ג דהביא קושית הט"ז ועיין ביאורי הגאון ז"ל סקכ"א כתב דלא קשה הואיל דסתמא יהיב למתנ' איכוונא ואע"פ דלבו הי' לקדושין הוי דברים שבלב. ולזה א"ש גם כן לקמן דיהיב בפירוש לקדושין וזה לא קנאה. וכ"כ בס' אבני מלואים ע"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש גם י"ל הספק עפ"י הגירסא המבואר בתוס' דף ו' ד"ה הב"ע דהביא דיש ספרים דגרסי האומר אהא ה"ז נזיר אמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו והוי יד מוכיח ומהני. ולפ"ז בנ"ד דאם קידש אחת בפני' ומיד קידש השנית ונתן לה פרוטה ג"כ ולא סיים לי דהוי כנזיר עובר לפניו דמהני. אבל התוס' שם הביא עוד גירסא אחרת וז"ל לימא קא סבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. ומשני נזיר עובר לפניו הוי ידים שאינן מוכיחות לכל הפחות. אבל אין נזיר עובר לפניו גם ידים שאינן מוכיחות לא הוי וא"כ בנזיר עובר לפניו הוי יד שאינו מוכיח. ולפ"ז בנ"ד אם קידש אשה אחת לפני' דהוי כנזיר עובר לפניו דהוי ידים שאין מוכיח. ולדידן דקי"ל דיד שאין מוכיח לא מהני ה"ה בקדושין לא מהני יד שאין מוכיח. וא"כ דין זה תליא בחילופי גירסאות הנ"ל כמ"ש:
ב"ש סקי"ח מ"ש ואם אומר גט זה חרס הוא או אם אמר על הגט זה אינו גט לא אמר כלום כצ"ל דזה לא הוי לשון ביטול מכאן ולהבא אלא משמע דמעצמו אינו גט וז"א דמעצמו הוי גט כשר וה"ה בקדושין צריך לפרש הקדושין מכאן ולהבא דיאמר דיהיו קדושין ולא שיאמר הן קדושין דמעצמן לאו קדושין הם:
ב"ש סקכ"א מ"ש מיהו בתוס' ד"ה ע"ב ד"ה הא נתן הוא לא משמע כן ור"ל דאי ס"ל לתוס' דבנתנה היא ואמרה היא מהני באדם חשוב ובמדברי' מתחל' מע"ק דליהוי כאלו נתן הוא ואמר הוא א"כ הדרא קושית התוס' אמאי לא נקיט הש"ס נתנה היא ואמר הוא דלא מהני וא"ל כתירוצם הואיל דלא פסיקי ליה דמשכחת באדם חשוב דהוי כנתן הוא דמהני א"כ ע"כ מיירי הש"ס גם באדם חשוב וא"כ י"ל דאיירי דהוי עסוקים בתחלה בע"ק ג"כ ואם כן קשה דין דסיפא דתני בנתנה היא ואמרה היא דאינה מקודשת אמאי פסיקא לש"ס לומר דין דאינה מקודשת בנתנה ואמרה הא משכחת דתהי' מקודשת גם בנתנה היא ואמרה היא דהיינו באדם חשוב ובמדברים בע"ק דהוי כנתן הוא ואמר הוא כסברת הג"ש לסברת התוס' דהש"ס לא נקיט רק ממילתא דפסיקא דתהי' בודאי אינה מקודשת א"כ אמאי נקטי הש"ס דין דהסיפא הנ"ל. א"ו ס"ל לתוס' באם יש תרתי לריעותא בנתנה היא ואמרה דבעינן תרתי דיהי' אדם חשוב ובמדברים בע"ק בתחלה בזה לא מהני לומר דלהוי כנתן הוא ואמר הוא וא"כ הוי דין זה שפיר מילתא דפסיקא דבנתנה היא ואמרה איהי דלא מהני כלל לזה תני הש"ס דין דהסיפא דהוי מילתא דפסיקי אבל זה הדין דנתנה היא ואמר הוא דלא בעינן רק דיהי' כנתן הוא לזה מהני אדם חשוב. וע"כ תירוץ התוס' עולה שפיר דזה הדין דבנתנה ואמר הוא לא הוי מלתא דפסיקי דמשכחת באדם חשוב דתהי' מקודשת. גם י"ל ביאור דברי הב"ש במ"ש דבתוס' לא משמע כן וי"ל דהתוס' ע"כ ס"ל גם בנתן הוא ואמרה היא לא מהני גם בעסוקין מתחלה בענין קדושין דאל"ה דמהני הדרא קושית התוס' אמאי תפוס הש"ס הדין הא נתן הוא ואמרה היא לא מהני הא לא פסיקי דין זה דתהי' בודאי אינה מקודשת. דהא משכחת בעסוקים מתחלה בענין קדושין דהוי כאלו אמר הוא דהוי נתן הוא ואמר הוא דמקודשת וא"כ התי' של התוס' דהש"ס לא נקט רק מילתא דפסיקי דתהי' בודאי אינה מקודשת נדחה דא"כ אמאי הזכיר זה הדין דנתן הוא ואמרה היא הא זה נמי לאו מילתא דפסיקא דתהי' בודאי אינה מקודשת הא משכחת במדברים מע"ק דתהי' מקודשת. אלא ודאי התוס' חולק על דין זה דנתן הוא ואמרה היא במדברים מע"ק דתהי' מקודשת דכן ס"ל למחבר ב"י סעיף ח'. אבל התוס' לא ס"ל כן אלא בנתנה היא ואמר הוא מהני באדם חשוב דהוי כנתן הוא אבל בנתן הוא ואמרה היא במדברים מענין קדושין לא מהני דתהי' מקודשת ועולה תירוץ התוס' שפיר. ויש לי אריכו' דברים בזה וקצרתי ודו"ק:
ב"ש סקכ"ב מ"ש כ"כ הרמב"ם דהוה ספק איסור תורה. מיהו לדעת הרי"ף הוי חיישינן מדרבנן והוי רק ספק דרבנן. ולכאורה מאי נ"מ בין להרמב"ם דס"ל דהוה ספק דאורייתא ובין להרי"ף דס"ל דלא הוי רק ספק דרבנן מ"מ צריכה גט ממנו. ואם קידשה אחר צריכה ג"כ מהשני גט כדין כל קידושי דרבנן דצריכה גט מצאתי במקנה דכתב דנ"מ אם קידשה השני ג"כ ע"י נתן הוא ואמרה היא דאי נימא דהוי רק ספק קדושין דרבנן משום גזרה דנתן הוא ואמר הוא כן ה"נ בשני יש לגזור כן וצריכה מה"ט גט משני נמי אבל אי נימא בדעת הרמב"ם דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא ממילא אם קדשה השני בזה האופן א"צ גט משני ממ"נ ע"ש וא"כ היכי תמצא דאם הוי קדושין דרבנן חמור מאם הוי קדושי דאורייתא כדברי הנ"ל. אבל י"ל דגם להרמב"ם לא הוי רק האיסור מדרבנן דהא הרמב"ם פסק ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא וכבר דיבר בזה בעפ"י ז"ל. וגם בס' מעין גנים מאאמ"ו ז"ל דיבר בזה:
ב"ש סקכ"ג מ"ש דא"כ למה מהני בגזל אם אמרה הן. ור"ל דהא גם שם איירי בלא שידך אותה תחלה אליו כמבואר בש"ס דף י"ב. אמנם יש להליץ בעד הב"ח ז"ל דל"ד לגזל דשם לא בעינן רק ריצוי שלה דתמחול לו דתיהוי כשלו. לכן אם אמרה הן וקידשה בזה מקודשת אבל כאן לא מהני ריצוי סתם דהיינו דיהי' מרוצה שתהי' מקודשת לו רק בעינן אמירה שלו דיאמר לה הרי את מקודשת לי וא"כ מאי מהני דמה דאמר סתם הן דזה מורה רק על הריצוי אבל מ"מ לא הוציא בפיו ממש לשון הרי את מקודשת וא"כ דינו של הב"ח הוא אמת באם לא היו מדברים על ע"ק מתחלה לא מהני מה דאמר דהא מ"מ לא הוציא ממש בפיו לשון קדושין. שוב ראיתי בספר המקנה שדיבר בזה לזה קצרתי ע"ש:
שם סקכ"ה מ"ש וכן נראה מתוס' ר"ל תוס' הנ"ל דתירצו דלא פסיקא דהא משכחת באדם חשוב דהוי מקודשת וא"כ אי תימא דגם באדם חשוב בעינן דוקא דהיא אמרה ואתקדש אני לך אבל אי לא אמרה ואתקדש אני לך לא מהני א"כ לא הוי מלתא דפסיקא דין זה דנתנה היא ואמר הוא דתהי' מקודשת באדם חשוב בכה"ג דלא אמרה היא כלל. וא"כ הדרא קושית התוספ' הנ"ל אמאי לא הזכיר נתנה ואמר הוא גם באדם חשוב דלא מהני הואיל דלא אמרה היא ג"כ ואתקדש אני לך:
א"ו באדם חשוב מהני בנתנה ואמר הוא אף בלא אמרה היא כלל ועולה שפיר תירוץ התוספ' כמ"ש:
סימן כח
ח"מ סק"א מ"ש דהוי כיאוש שלא מדעת. וכבר צוחו קמאי הרבנים הגדולים מבראד בשאלה לפני ולפנים לרבינו הגדול הנוב"י ז"ל הובא בתשובות ב"ח החדשות בק"א וז"ל דמה ענין זה ליאוש שלא מדעת דיאוש שלא מדעת מיקרי אם באמת לא נתייאשו הבעלים עד אחר שמצאו והוי בא ליד המוצאו באיסור דאז בעת שמצאו לא הוי יאוש בעלים אבל באמת קודם שמצאו זה הי' יאוש בעלים. אלא דהמוצאו לא ידע בעת המציאה אם נתייאשו פשיטא דמהני יאוש כזה דהא בהיתרא אתי לידיה. ולפ"ז בנ"ד דהי' יאוש קודם הקדושין מה איכפת לנו מה דקודם הקדושין לא נודע להגזלן דנתייאשו הבעלים הא מ"מ נודע אח"ז דהי' קודם הקדושין יאוש בעלים ובממון דהתירא קידש אותה דהוי ממש שלו. וא"כ לא דמי ליאוש שלא מדעת. והשיב להם דה"פ בהח"מ דלהרמב"ם דסובר דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים מטעם דאומר הנגזל מוקמי ליה בדינא אבל אם ידע הנגזל דגזלן הוא איש אלם או בגזל אותו בלי עדים וודאי מייאש הגזילה. רק בגזל אותו בעדים אבל לא נודע להנגזל דהי' עדים ע"ז בזה פליגי ר"ש ורבנן ולהנ"ל אם גזל בעדים ואח"ז מתו העדים ונשמע ע"י קול דהנגזל הי' מתייאש מהגזילה הוי ודאי יאוש ואם נודע לנו דמתו העדים כבר רק דהנגזל לא הי' יודע ממיתתן עד עכשיו תליא בפלוגתא דאביי ורבא. דלרבא הוי יאוש למפרע משעה דמתו העדים ולאביי לא מהני והוי יאוש שלא מדעת עד שנודע להנגזל ממיתת העדים. ולפי"ז אם בעת דקידש האשה מתו כבר העדים אלא שאז לא נודע להנגזל ממיתתן שפיר כתב הח"מ אף שאח"כ נודע דכבר הי' יאוש קודם הקדושין הוי כיאוש שלא מדעת הואיל שלא ידע אז דמתו העדים בעת הקדושין אבל אם ידוע בבירור דנתייאש הנגזל קודם הקדושין אף דלא נודע היאוש להגזלן ודאי מהני יאוש כזה. לזה לא כתב הח"מ שנודע שכבר נתייאש הנגזל רק כתב שנודע דכבר הי' יאוש. היינו יאוש ממילא דבאמת מתו העדים אבל זה לא הי' ידוע להנגזל וא"כ בודאי לא הי' מתיאש הנגזל אז לכן לא מהני יאוש ממילא כזה. או י"ל דה"פ בדברי הרמב"ם כיון שלא נודע לעדים שנתייאש בעת קדושין והי' פשוט לעדים שלא נתייאשו דסתם גזיל' לא הוי יאוש א"כ הוי כמקדש בלי עדי' לז"כ ונודע שקנ' אותו היינו לעידי קדושין בעת קדושין דאם נודע אח"כ למפרע לא מהני מידי ואין הקדושין תלים כיון דהי' ספק לעדים בשעת קדושין אם נתייאש רק אם עידי קדושין לא ידעו כלל שחפץ זה גזול בידו רק עדים אחרים ידעו שזה גזול א"כ לא מסקי אדעתייהו להעידי קדושי' שום ספק בהקדושין אז אם נודע אח"כ שנתייאש כבר קודם באמת מהני אלו דבריו ז"ל והאריך בזה. מיהו בלא"ה דברי הח"מ דברי טעם הם דאם לא נודע קודם הקדושין שנתייאשו הבעלים אמרינן דאשה לא סמכה דעתה כמו דקיי"ל בקדשה בשט"ח דאחרים דאשה לא סמכה דעתה משום דשמואל דאמר דהמוכר שט"ח וחזר ומחלו מהני וחיישינן שמא תמחול א"כ כ"ש בזה דאשה לא היתה סמכה דעתה קודם שנודע שנתייאשו הבעלים וכ"מ בס' ישועות יעקב כמ"ש:
בא"ד מ"ש הא פריקי לה הגמרא. ר"ל דמתני' אתיא כר"ש ואייתי בתרי גווני גזלן דהמתניתין אתיא כרב"י וא"כ א"ש הרישא דמתני' דנטלו מוכסין את חמורו לדעת בעה"מ אבל מסיפא דמתני' דתני המציל מלסטים דוקא אם ידע דנתייאשו הבעלים הא מסתמא לא הוי יאוש א"כ הרי מוכח לכאורה דסתם גזילה בישראל הוה יאוש דהא אמר רב אשי עלה ל"ש אלא לסטים נכרי אבל לסטים ישראל סתמא הוי יאוש ג"כ לק"מ לדעת בעה"מ דהא בסיפא לא הזכיר מוכסין אלא לסטים וא"כ פירש דלסטים הוי גנב וע"ז אמר רב אשי דבלסטים ישראל דהיינו גנב ישראל סתמא הוי יאוש וא"כ רב אשי לא איירי רק בגנב אבל בגזלן הוי הדין בגזלן ישראל לא הוי יאוש. וא"כ א"ש לדעת בעה"מ דל"ק מרישא וסיפא כלל ומה דמסיים הח"מ ואוקימנא מתני' דבריו זה קאי לתרץ דלק"מ מרישא דמתני' כמ"ש:
בא"ד מ"ש ודיעה הב' היא דעת הרא"ש דסובר דעיקר הפלוגתא בין רבנן ור"ש בגנב וגזלן כותי אבל בישראל אפילו בגזלן סתמא הוי יאוש ופי' הסיפא דהמציל מלסטים דתני דסתמא לא הוי יאוש איירי בגזלן וע"ז א"ר אשי האי ל"ש אלא גזלן כותי אבל בגזלן ישראל סתמא הוי יאוש וזה הוי ג"כ לרבנן. ולזה תמה הח"מ דהא פשט המשנה משמע כדעת בעה"מ דפליגי רבנן ור"ש בגזלן ישראל והוי לרבנן בגזלן ישראל סתמא לא הוה יאוש. ועוד אי ס"ד כדעת הרא"ש דבגזלן ישראל הוי לכ"ע סתמא הוי יאוש גם לרבנן. מאי קאמר הש"ס בקדושין דף נ"ב בההוא וורשכי דחטף דלית דחש להא דר"ש דס"ל דסתמא הוי יאוש הא להטור לדעת הרא"ש הוי לרבנן נמי סתמא הוי יאוש בגזלן ישראל. א"ו דמחלוקת בין רבנן לר"ש גם בגזלן ישראל והסיפא דמציל מן הלסטים דא"ר אשי ע"ז דבלסטים ישראל דסתמא הוי יאוש איירי בגנב ישראל דלסטים פירושו גנב לדעת בעה"מ כמ"ש:
בא"ד מ"ש וב"ח ח"מ ר"ל דהב"ח מתרץ דעת הטור שסובר דהרא"ש חולק על בעה"מ ולמד דהרא"ש ע"כ פירש הסיפא דהמציל מלסטים היינו גזלן דאי הוי הפירוש דהמציל מלסטים היינו גנב ה"ל להרא"ש לומר דיש חילוק בין רבה לעולא דלרבה הוי לסטים גזלן כדאמר הש"ס בתרי גווני גזלן ולעולא הוי הפי' לסטי' היינו גנב ומדהרא"ש לא ביאר כן משמע דהרא"ש פירש המציל מלסטים היינו גזלן. ולפי"ז הי' קשה להטור אדעת הרא"ש דפירש דהמציל מלסטים היינו גזלן וע"ז אמר רב אשי דהא דאמרינן דסתמא לא הוי יאוש איירי בגזלן נכרי אבל בגזלן ישראל סתמא הוי יאוש. א"כ קשה הא פסקינן כרבנן דסתם גזילה לא הוי יאוש. ולזה למד הטור בדעת הרא"ש לחלק דסובר דעיקר הפלוגתא בין רבנן ור"ש הוי בגנב וגזלן כותי אבל בגזלן ישראל הוי גנב לרבנן סתמא הוי יאוש ומאי דאמרינן דסתם גזילה לרבנן לא הוי יאוש איירי בגזלן כותי. וא"כ חולק הרא"ש על בעה"מ לזה השיב הח"מ דהוכחה זו מדלא ביאר הרא"ש החילוק בין רבה לעולא לאו הוכחה כלל דלעולם י"ל דהרא"ש סובר כדעת בעה"מ דעיקר הפלוגתא בין רבנן ור"ל הוי בגנב וגזלן ישראל אבל בכותי אפילו בגנב לא הוי יאוש. ומ"מ לק"מ מסיפא דמתני' דמבואר דסתמא לא הוי יאוש וא"ר אשי ע"ז דבלסטים ישראל סתמא הוי יאוש דפירש דלסטים דסיפא זו היינו גנב ובגנב מחלק רב אשי בין כותי לגנב ישראל. ובסיפא לא הזכיר מוכסן וברישא דהזכיר מוכסן דמבואר דסתמא לא הוי יאוש אזיל אליבא דר"ש או כרבי והטעם בזה דמחלקינן דבגנב יש חילוק בין כותי לישראל ובגזלן אין חילוק כלל דאפילו בגזלן ישראל סתמא לא הוי יאוש מבואר בפ"י. וז"ל דהא סתם גנב היינו דמטמרי מאינשי וא"כ אין זה יודע מי הגנב ואף כשנודע קצת עפ"י אומדנא מ"מ אין יכול לברר מי הוא לזה יש לחלק דכשיודע לו דהגנב הוא נכרי סבר שפיר דנקטא ליה לדינא עכו"ם דדיינא בגיותא ודין אותו עפ"י אומדנא זו לזה לא מייאש אבל בגנב ישראל דדנין במי יימר ואין דנין עפ"י אומדנא לזה מייאש הגנב. אבל בגזלן דלא מיטמרי מאינשי ולוקח ממנו בזרועו ולא ציית דינא דהואיל דאינש אלים הוא לא שייך כלל הסברא דדנין במי יימר וא"כ לעולם אין מייאש מהגזילה וסובר בדעתו עתידין בעלי זרוע ליפול ונקיטנא ליה בדינא לעולם. דבגזלן לא שייך הסברא דמי יימר דהא אין תובעו אותו עפ"י אומדנא אלא שידע בבירור דגזלו ממנו לזה אין מייאש ממנו לעולם ע"ש:
בא"ד מ"ש ולפ"ז ר"ל דלפי מה דמסיק דעיקר כדעת המחבר והרא"ש ג"כ. ומסכים דעיקר הפירוש בהסיפא דמציל מן הלסטים דסתמא לא הוה יאוש איירי בגנב כותי אבל בגנב ישראל סתמא הוי יאוש אמאי כל הש"ע דגם בגנב ישראל בעינן לידע דהי' מייאש הא סתמא לא הוי יאוש הא בגנב ישראל אמרינן דסתמא הוי יאוש כמימרא דרב אשי הנ"ל. ויתר (דברי) ביאור דברי הח"מ בס"ק זה ראה מקודם דברי הב"ח בח"ע בסימן שס"ח. ועי"ז תבין דין זה על מכונו ע"ש:
ב"ש סק"ח מ"ש וכן נוטים דעת הרמב"ם דהדין דגזל אפילו בישראל לא הוי יאוש ואזיל לשיטת הבעה"מ דהא דפליגי רבנן ור"ש הוא בישראל אבל בכותי אפילו בגנב לא הוי יאוש. לפ"ז לפסק הלכה דקי"ל כרבנן הוי הדין דבגזל אפילו בישראל לא הוי יאוש. ומה דמבואר בסיפא דמתני' דהמציל מלסטין הרי שלו דסתמא הוי יאוש הוי הפירוש דלסטים הוא גנב. וכן הוא הפי' בהרמב"ם בפ"ו מה' גזילה דכתב דהמציל מלסטים הרי שלו איירי בגנב כי לסטים פירושו גנב. אבל מוכסן הוי יאוש וזה לא מיקרי גזלן כמבואר בסמ"ע. אבל לדעת בעה"מ א"צ לזה כי רישא אתיא כר"ש או כרבי ובסיפא לא הזכיר מוכסן. אבל להרמב"ם דהזכיר מוכסן לזה צ"ל כסברת הסמ"ע דמוכסן שאני אבל גזלן אפילו בישראל לא הוי יאוש כמ"ש:
בא"ד מ"ש אבל מסתמא לא הוי קידושי דאורייתא. ור"ל דילמא מ"מ לא הי' יאוש ובעינן לחוש לזה דבשלמא לענין מקח א"צ הקונה מן הגזלן או מגנב להחזיר החפץ לבעלים דאמרינן בגנב וגזלן ישראל סתמא הי' יאוש. אבל לענין שיהי' קידושי תורה בודאי אנו צריכין לחוש דילמא באמת מ"מ לא הי' יאוש:
בא"ד מ"ש אבל מ"מ היא מקודשת מדרבנן וצריכה גט. ור"ל דהקשה על המחבר דכתב דאם לא נודע דהוה יאוש אינה מקודשת הא מ"מ עכ"פ מקודשת היא לענין דצריכ' גט דהא פסק שם בחו"מ דסתם גניבה וגזילה הוי יאוש רק דאנו מחמירין לקדושין כסברת הב"ח. אבל לא אמרינן חומרא שיצא מזה קולא שלא להצריכה גט כלל מספק דרבנן וכן מבואר בב"ש מה"ק מזה ע"ש:
ב"ש סק"ב מ"ש דהא עכ"פ משמע לאינשי בלא דמי. ור"ל דלא מתכוין לעבור ולא ידע דיש איסור בזה אם נתן דמו אף דהאמת דהאיסור דלא תחמוד עובר גם כשנותן דמים מ"מ אינו נעשה רשע לעבור עבירה של תורה דהא לא ידע אם עושה עבירה. לזה ס"ל להרמב"ם אף דעובר על האיסור דלא תחמוד מ"מ לענין דיהא פסול לעדות הואיל דעבר עבירה של תורה לא פסלינן מן התורה רק מדרבנן נקרא חמסן מטעם הנ"ל. ועולה דברי הטור שפיר דחמסן רק מדרבנן פסול:
בא"ד מ"ש וא"ת ר"ל דאי תימא דקושיות הב"י על לשון הטור דכתב דחמסן הוי רק מדרבנן גזלן א"כ מבואר דגם מן התורה לא הוי גזלן כלל ולא עשה איסור תורה כלל דלא עבר על לא תחמוד. ולזה הקשה ב"י מהש"ס דאמרינן דלא תחמוד בלא דמי משמע להו. אבל האמת אינו כן אלא דעשה איסור ועבר על לא תחמוד כשנותן דמי אפי' לזה הקשה הב"ש דא"כ מה מתרץ הב"י דהטור סובר כסברת התוספ' דפירשו דכך הוא האמת ג"כ דאינו עובר הלאו דלא תחמוד כשנותן דמי א"כ אמאי סובר הטור בסי' שנ"ט כדעת הרמב"ם דעובר על לאו דלא תחמוד גם כשנותן דמי א"ו דקושית הב"י על הטור דסובר דלא הוי רק פסול מדרבנן הא בש"ס מבואר דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל האמת אינו כן ועובר על לא תחמוד מן התורה. לכן תירץ הב"י שפיר דהטור סובר כדעת התוס' דכן האמת דבנותן באמת דמי אינו עובר מן התורה כלל ולפי"ז שוב הדרא קושיות הב"ש דא"י מה קשה לב"י בדעת הטור רק משמע לאינשי ואינו מתכוין לעבור עבירה ואם כן לא הוי רק פסול מדרבנן אף דעבר עבירה של תורה כמ"ש:
בא"ד מ"ש והא דאינה מקודשת. ר"ל דזה מילתא באנפי נפשה דקשה לו דהא חמס ל"ד לגזל קודם יאוש דלא הוי שלו באמת אבל בחמס מה לה דהמקדש עובר עבירה של תורה. לז"כ היינו דגם החפץ הוי אינו שלו היכי דעשה איסור בהקנין. לכן אינה מקודשת בחמס גם כשנותן לבעל החפץ דמי דהא מ"מ מן התורה לא קנו זה החפץ דעבר על לאו דלא תחמוד:
ב"ש סק"ג מ"ש אם כן אינה מקודשת מדאורייתא. ר"ל הואיל דמן הדין צריכה להחזיר הדמים כמו בגנב מפורסם. א"כ במה מקדש אותה דהא אינו נותן לה כלום:
בא"ד מ"ש כן ה"נ הוי קידושי דאורייתא. ר"ל מטעם הפקר ב"ד וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ומדרבנן א"צ להחזיר משום ח"ה והוי שלה ממש. ואם כן נותן לה כסף מה ששוה מדרבנן כמו במע"ש דעיקר הקנין הוי מדרבנן מ"מ מקודשת משום הסברא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש:
בא"ד מ"ש כמבואר בקדושין דנ"ג דבהקדש בשוגג אינה מקודשת דאין רצונה שתחלל הקדש על ידה ה"ה הכא יכולה לומר דאין רצונה להתקדש בגניבה והגם דקי"ל כר"י דבהקדש בשוגג מקודשת הרי מבואר דאין סברא לומר דאין רצונה להתקדש בגניבה. מ"מ א"ש דבשלמא בהקדש מקודשת בשוגג כסברת התוס' בקידושין דף מ"ג ד"ה שלא מצינו דשם כתבו מדאגבי' קניא למעול. וכן משמע בהר"ן בנטלה ע"מ למיכלה מעל לפי כולה נטלה ע"מ להורישה לבנו מעל לפי טה"נ. וא"כ מדאגבי' לקדש בה קניא ויצא לחולין מיד ולא נעשה על ידם האיסור כלל דמתחלה קודם שבאה לידה נתחלל הואיל דנטל ע"מ לקדש אשה. אבל בגניבה עיקר הקנין נעשה ע"י האיסור דהוי שינוי רשות ביד האשה לזה שפיר יכולה לומר אין רצונה להתקדש בגניבה שתהי' נגמר האיסור ע"י. וא"כ בנ"ד גם לר' יהודא שייך שפיר סברא זו דאין רצונה להתקדש בגניבה. ועיקר ראיות הב"ש מהא דחזינן דיש ה"א בהש"ס דזו סברא הוי סברא אלימתא גם לר"י בגניבה דלא מיבעי לר"מ הוי כהקדש אינה מקודשת. ואף לר"י מ"מ כאן בגניבה אינה מקודשא מחמת זה הסברא דלא היתה רצונה להיות נגמר האיסור והוי קידושי טעות אצלה וכמ"ש:
בא"ד מיש אלא לדעת רמ"א קשה. ור"ל הואיל דלא ס"ל כהב"י אכן י"ל דעיקר הטעם דמהני מטעם הפקר ב"ד כדילפי הש"ס גיטין דף ל"ו מקרא וא"כ לא הוי אלא היכי דע"י הפקר ב"ד הוי ממש כבא ממון ליד האשה אז מהני. ולזה סובר הרמ"א דלא כהב"י במע"ש הואיל אף דנימא הפקר ב"ד מ"מ עי"ז לא הגיע שום כסף קדושין ליד האשה. דאדרבא אם נימא דהאשה זכיא מטעם הפקר ב"ד א"כ הלוה יכול לזכות בזה מקודם. דהא קדשה רק בחוב של הלוה במע"ש. אבל כאן סובר הרמ"א דע"י הפקר ב"ד הוי ממש כשלה ואינה צריכה להחזיר הדמים ושוב עכ"פ מיקרי מדרבנן הגיע ממון לידה וא"כ סובר הרמ"א לחלק בין מע"ש לכאן מטעם הנ"ל. וא"כ י"ל בגוף הדין סובר הרמ"א כהב"י היכי דמהני הקדושין מדרבנן עי"ז הוי קידושי תורה מטעם הפקר ב"ד כנ"ל בזה ודו"ק:
בא"ד מ"ש הא מ"מ אין צריך להחזיר החפץ. היינו גוף החפץ נשאר אצלה רק הדמים צריכה להחזיר דליתה ת"ה בידעה שזה גנב ע"כ מקדש בהנאה שתהא משתמש בגוף הכלי דיהי' הכלי שלה. אבל אם קדשה במעות גזל הדרא הממ"נ הנ"ל א"כ אמאי הוצרך הש"ס דף נ"ב לומר דליתא דחש להא דר"ש הא גם לר"ש אינה מקודשת אם קדשה במעות גזל משום הממ"נ הנ"ל:
בא"ד מ"ש א"כ צריכה להחזיר בחנם. ר"ל דלזה"ז לא מהני גם אם מקדש בהנאתו של שימוש הכלי במה שיהי' הכלי נשאר אצלה אבל לדינא דמלכותא דצריכה להחזיר גוף הכלי ומן הדין צריכה להחזיר להנגזל דמי הכלי ג"כ. וא"כ עכ"פ צריכה להחזיר הכלי בחנם אם כן במה מקדש אותה בידעה שהוא גנוב אצלו. אם כן כאן דמן הדין נשאר הכלי אצלה ומקודשת בגוף הכלי שנשאר אצלה רק עפ"י דינא דמלכותא צריכה להחזיר גף הכלי ג"כ ומבטל הדינא דמלכותא קידושין דאורייתא מה שעפ"י הד"ת הוי כנותן לה כסף כד"ת. אבל י"ל דכך הסברא דאנן פסקינן דינא דמלכותא דינא והוי שוב מן התורה צריכה להחזיר גוף הכלי דאמרינן דדינא דמלכותא דינא. לז"כ שפיר דבמה יקדש אותה לזה"ז. ומזה יש ראיה דדינא דמלכותא הוי דאורייתא כמ"ש:
בא"ד מ"ש ודומה לפקדון אם נחסר. ור"ל דגם בלי דינא דמלכותא אינה מקודשת בידעה שגנוב הוא אתו וקידש אותה בסתם עם הכלי וסברה דאין צריך להחזיר גוף הכלי. ובאמת צריכה להחזיר דמי ודומה לפקדון אם נחסר:
בא"ד מ"ש דנשים לאו דינא גמירי וסבר' דא"צ להחזיר דמי החפץ כצ"ל:
בא"ד מ"ש ומקדש אותה שהכלי שלה ר"ל דשמא קידש אותה סתם בהכלי רק פירש עמה דזה הכלי גנוב אצלו וצריכה להחזיר דמי הכלי ומקדש אותה רק במה שהכלי יהא נשאר אצלם מקודשת:
בא"ד מ"ש ואם אמר דמקדש אותה בטו"ה דהכלי שלה. ר"ל בטו"ה מה שהכלי אצלה עד השעה שתהא מחוייבת להחזירה ונתרצי' לזה בטו"ה זו מקודשת גם בזה הזמן לדינא דמלכותא. אבל לעיל דסובר לדינא דמלכותא אינה מקודשת הואיל דצריכה להחזיר גוף הכלי איירי דאינו מקדש אותה בטו"ה זו דמה שיהי' הכלי אצלה לפי שעה. אבל כאן דקידש אותה בהנאת שימוש הכלי לפי שעה מהני גם בזה הזמן.
בא"ד מ"ש אם אמרה לו לא ניחא לי להתקדש הוי ס"ק. וראיתי בתשובת נוב"י מה"ת סי' ע"ז דכתב וז"ל דהספק הוי דלפי מ"ש לא ניחא לי לא שייך אלא א"כ הגזל נגמר ע"י הקדושין והיינו אם פ יאוש כדי לא קנה, אבל אם יאוש כדי קונה א"כ כבר נגמר הקנין קודם קדושין ואז לא שייך לומר לא ניחא לי דמה איכפת לה בזה דאינה מסייעת ידי עוברי עבירה. וא"כ לפמ"ש הטור חו"מ בסי' שי"ג בשם הרא"ש דאף דבהא מספקא ליה לרבה אם יאוש קונה מה"ת לא קי"ל כוותיה מ"מ אם קידש בו אשה מתקדשת דאולי קנה מדרבנן ורמ"א הביא באה"ע סימן כ"ח ס"א בהג"ה וא"כ שפיר קאמר הב"ש דמקודשת מספק אעפ"י דלא ידעה שהוא גנב מ"מ שמא יאוש קונה לחוד כבר מדרבנן וא"כ שוב לא שייך לומר לא ניחא לי. ובזה הונח לי ליישב קושי' הב"ש וח"מ סק"ד דמיירי דאשה א"י שהוא גזול ולא ניחא לה דתיעבד איסור על ידה ואם הי' הדין ברור דיאוש לחוד לא קנה לא הוי מיחשב שינוי רשות אבל כיון דחיישינן לדברי רבא דיאוש קנה מדרבנן לכך מקודשת ע"ש שהאריך בזה:
בא"ד מ"ש דחלין למפרע הקדושין כדעת הריטב"א אעובדא דקידש בפרומא דשיכרא דף נ"ב בש"ס וכמבואר בס"ק מ"ד מזה ע"ש:
ב"ש סק"ה מ"ש ועיין רש"י פ' לולב הגזול דשם משמע דרש"י סובר דגזל עכו"ם הוי רק איסור דרבנן מדפירש"י שמא גזלו ארעתא מישראל הם. אבל לא חשש ר"ה שמא כותים גזלו מכותי אחר דרש"י ס"ל דגזל עכו"ם אפילו אם ישראל גזל לא הוי רק איסור דרבנן משום חלול השם. וא"כ התם דבאמת הישראל לא גזל רק דהנהו אנווכרי קנאו מכותי שגזל לכותי אחר בזה ליכא חילול השם. וא"כ אמאי מזהיר ר"ה לאוונכרי שלא יחתכו בעצמם מן המחובר דקרקע אינה נגזלת והוי כמו שאוונכרי בעצמם גזלו הא עיקר האיסור הי' אפי' הני אנווכרי בעצמ' היו גוזלים משום ח"ה. אבל אם באמת לא גזלו בעצמם ליכא חילול השם לזה פירש"י דשמא גזלו ארעתא מישראל וקרקע אינה נגזלת הוי אוונכרי בעצמם הגזלנים והוי איסור תורה. אבל הרמב"ן ז"ל פי' שם דעיקר החשש שמא גזלו הנהו כותים מכותי אחר דאם הי' החשש שמא קרקע ישראל הוא הי' מותר להנהו אוונכרי לחתוך בעצמם מן המחובר דבישראל אמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני', והובא בספר שערי אפרים שאלה ב'. ומעתה מוכרח הדבר דרמב"ן סובר דגזל עכו"ם הוי איסור תורה ולא משום ח"ה דאי ס"ל דאיסור גזל כותי משום ח"ה לא הי' איסור להנהו לחתוך בעצמם מן המחובר דאצלם לא שייך ח"ה דהא הם בעצמם לא היו גוזלים מהכותי רק כותי המוכר א"ו כמ"ש:
בא"ד ולפמ"ש ניחא. ר"ל דלפי הסברא שמחלק דעיקר איסור תורה הוא רק לגזלן עצמו אבל להלוקח מן הגזלן בלא יאוש לא הוי איסור תורה הואיל דבהיתר אתי לידיה דהא הקינה לא גזל בעצמו מן הנכרי לא הוי אצלו איסור תורה רק דמיא לעושק דעתו מן הנכרי ולא הוי רק איסור דרבנן. ואם כן א"ש דעת רמ"א דמקודשת מן התורה הואיל דמה"ת א"צ להחזיר החפץ דהא הוא הוי כקונה מן הגזלן דהויא דמיא לעושק דלא הוי רק איסור דרבנן. וא"כ מן התורה הוי כנותן לה כסף קדושין ואף דהגזלן חייב להחזיר מן התורה א"כ לא נתן כלום. מ"מ הא אפילו אם הי' יאוש ביד הגזלן רק דגזל מן ישראל נתקשה בזה הריטב"א דאמאי מהני יאוש ושינוי רשות ביד האשה נהי בעת שביד האשה הוי יאוש ושינוי רשות מ"מ מצד הנותן יהא הדין דלא מהני דקידשה בדבר שאינו שלו מן התורה ואנן בעינן שיתן לה דבר שלו. ותירץ הואיל דהוה שינוי רשות ביד האשה גם הוא קונה אותה ביאוש דמקודם. וכן מבואר סברא זו בה"ה הובא בח"מ ס"ק ב' ולפ"ז ה"ה אם קידשה בגזילת עכו"ם קודם יאוש מקודשת אף בעת שהוא חייב להחזיר גוף החפץ להכותי מה"ת וא"כ הוי כאינו נותן לה כלום מ"מ אם עבר ונתן לה הוי בידה וקונה אותה למפרע דהא אם הוי בידה שוב אין צריכה להחזיר מה"ת דהוי האשה כקונה מן הגזלן ודמיא לעושק דהוי רק איסור דרבנן. ומתורץ קושית הח"מ הנ"ל. ובזה אמינא לתרץ בס"ד קושיות הרשב"א הובא במ"א בא"ח סי' תרל"ז דהקשה על רש"י דלמה פירש"י דוקא שמא גזלו קרקע מישראל הא קי"ל דגזל עכום אסור מה"ת. ולפי הנ"ל א"ש דאי הי' החשש דהקרקע של כותי אחר לא הי' מזהיר ר"ה שלא יחתכו אוונכרי בעצמם מן המחובר דהא הנהו אוונכרי הוי רק כקונה מן הגזלן ולא שייך אצלם לומר דקרקע אינה נגזלת דהא מ"מ בהיתרא בא להנהו אוונכרי וא"כ לא הוי להם רק כמו עושק מן העכו"ם דלא הוי רק מדרבנן והי' ראוי שיהי' מהני הקנין כמו דאמרינן דהוי מקודשת דלא הוי אצלה איסור תורה וקנה החפץ ואין צריכה להחזיר. לזה פרש"י דהחשש הוי שמא גזלו ארעתא מישראל. ואם יחתכו הם עצמם מן המחובר הוי הם הגזלנים דקרקע אינה נגזלת ולפי"ז י"ל דס"ל לרש"י נמי דגזל עכו"ם אסור מה"ת. ומה דמשמע מרש"י מסנהדרין דף נ"ז בשר הוי רק איסור דרבנן כבר מבואר בספר שמות בארץ למהר"ם בן חביב ובספר כפות תמרים דמה דאמרה הברייתא וישראל בכותי מותר לא קאי על גזל רק קאי על עושק דאיירי הסיפא דברייתא דקתני וכן כיוצא בו. ומבואר בגמ' מאי כיוצא בגזל היינו כובש שכר שכיר וע"ז תני ישראל בעכו"ם מותר אבל בגזל עכו"ם הוי גם לרש"י איסור תורה כן מבואר דעת רש"י בסנהדרין הרי מבואר דרש"י ס"ל דגזל עכו"ם אסור מה"ת כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ו מ"ש לפי"ז הוי כאן ספק דרבנן ר"ל לדידן דמספקינן אי הוי כהטור דס"ל דקנין יאוש לבד לא הוי קנין אף מדרבנן. או כהב"ח דסובר דיאוש לבד קונה מדרבנן לזה הוי קדושי ספק דרבנן:
בא"ד מ"ש לפי"ז הוי כאן קידושי ספק דאורייתא. ר"ל הואיל להרא"ש הדין אף דקנין יאוש הוה רק מדרבנן מ"מ הוי קידושי תורה מחמת הפקר ב"ד רק לכמה פוסקים לא הוי יאוש קנין אפי' מדרבנן וא"כ לא שייך הפקר ב"ד לזה לדידן הוי ספק קידושי תורה:
בא"ד מ"ש דל"ד גזל אחר יאוש למע"ש. וראיתי בספר אבני מלואים בסעיף ל"ג דכ' וז"ל. ולא ירדתי לחילוק זה דממ"נ אי נימא דהפקר ב"ד [הפקר] וה"ל קנין חרה א"כ ביאוש נמי נימא הפקר ב"ד הפקר, ואי נימא דלא מהני הפקר ב"ד שיהי' קנין מה"ת א"כ במע"ש נמי לא מהני מה"ת. אמנם לבי אומר לי להסביר סברת הב"ש כ"ה. דבשלמא בגזל אחר יאוש לבד אף דהוי הפקר ב"ד לא הוי קנין תורה לקדש בו אשה שיהי' קידושי תורה הואיל דמצינו להיפך מה"ת דלא מהני יאוש לבד. לזה לא הוי קידושי תורה דמה"ת חייב הגזלן להחזיר הגזילה דלא קני ביאוש והוי כאינו שלו וא"כ במה מקדש אותה. אבל במע"ש דלא מצינו היפך בתורה דלא מועיל מע"ש מה"ת לזה סובר הב"י כמהרש"ל הואיל דקנין מע"ש מהני מדרבנן אמרינן הפקר ב"ד הפקר והוי ג"כ קידושי תורה. ובזה יובן מ"ש הב"ח ולמ"ש שפיר מתורץ בתירוץ של הב"ח. ור"ל דסברת הב"ח הוא אמת דזה הסברא דאמרינן דסתמא מייאש הוי רק מדרבנן ומה"ת הוי להיפוך דלא אמרינן סתמא מייאש להכי לא הוי קידושי תורה אם לא נודע דהוי יאוש בודאי. ולא אמרינן הואיל דמדרבנן אמרי' הסברא דסתמא מייאש להוי קידושי תורה לשיטת הב"י כל שזכה מדרבנן דהוי הפקר ב"ד כקשייתו מתחלה אבל להנ"ל א"ש הואיל דמצינו מה"ת להיפוך הואיל דלא אמרינן מה"ת הסברא מייאש לזה לא מהני מהו דאמרינן מדרבנן אמרי' מסתמא מייאש רק במע"ש דלא מצינו היפך בתיר' דלא מהני ע"ש ולפמ"ש הגאון מלבוב ז"ל בספרו ישועו' יעקב לת' דעת הרמב"ן ז"ל וז"ל דעיקרן של דברים כ"ה דבאמת יש לנו לומר דבממון יש בחז"ל כח להפקיע ממון ולעשותו הפקר ב"ד אמנם היינו כשלא הי' דעת חז"ל כן להפקיר מאיזה טעם אבל בכל קנינים דרבנן דתקנו חז"ל מאיזה טעם שיש בו מהכ"ת נימא דעשאוהו הפקר ב"ד. ולכך כתבו הפוסקים דמכירת שטרות דרבנן ואם מכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול הואיל דחז"ל לא תקנו שיהי' הקנין מה"ת. אבל כשעשו חז"ל הדבר כהלכתא בלי טעם כמו במע"ש דחז"ל בעצמם לא מצאו טעם לזה. וא"כ כיון דחז"ל תקנו דדכ"מ מהני ממע"ש. וא"כ בזה ע"כ עשאו חז"ל הקנין מע"ש מצד הפקר ב"ד דמהני והפקר מהני בכ"מ והוי קנין מה"ת גם כן והאשה מקודשת אם קידשה בחוב של מע"ש משא"כ במכירות שטרות דחז"ל עשו מאיז' טעם יכול למחול הואיל שהוא קנין דרבנן בלבד אלו דבריו ז"ל וא"כ א"ש כאן החילוק בין גזל אחר היאוש. דהקנין הוי רק מדרבנן לכן לא הוי עי"ז קדושין מה"ת אבל במע"ש ע"כ הקנין מכח הפקר ב"ד והוי עי"ז קנין התורה כהחילוק הנ"ל. אמנם הגאון הנ"ל הביא ראיה, ברורה דבכ"מ היכי שהקנין דרבנן מהני ג"כ מה"ת מדאמרינן בגיטין אמר ר"ח יכילנא למיפסל לכל גיטין דעלמא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא היא כותבת ודלמא אקני' רבנן לבעל והיינו דאף דהאשה נותנת שכר הסופר אמרינן דחז"ל הקנו המעות שיהיו נותנות להבעל וחשוב כאלו נתן הבעל. ולפי"ז קשה א"כ כל הגיטין דעלמא אין מועילין מה"ת ואיתימא דכיון דחז"ל עשאו כן והפקירו המעות שלה לבעל זכה בהמעות מד"ת והוי ממש כשל בעל א"כ מבואר דהיכי דחז"ל תקנו דהקנין יהי' מהני דהוי ג"כ מה"ת עמ"ש באריכות מזה:
בא"ד ובד"מ הביא במע"ש דעת רי"ו ולא דעת הב"י משמע דס"ל עיקר כרי"ו דלא הוי קדושין אלא מדרבנן וראיתי בתשובת נוב"י מה"ת שאלה נ"ד שסובר בדעת רי"ו ורמ"א דסוברים במע"ש דהוי רק קידושי דרבנן היינו דוקא באם קידש האשה והמעות הקידושין אינה בידה אלא מקנה לה המעות שלו שיש לו תוב ביד אחר והקנה לה במעמ"ש שהקנין והמעות והקידושין באין כאחד בזה סובר רי"ו כיון דהאשה אינ' קונה המעות הללו רק מדרבנן לכן גם היא אינה מקודשת רק מדרבנן שהרי הקידושין רק ע"י הקנין הזה. אבל אם ראובן הי' לו פקדון אצל לאה ואמר ללאה תן לי פקדוני לנחשון ואמר זה במעמ"ש א"כ קנה נחשון זה הפקדון ושוב אמר נחשון ללאה הרי את מקודשת לי בפקדון זה שיש בידך ואמרה הן הרי לאה מקודשת לנחשון מן התורה אף שנחשון זה קנה הפקדון זה רק במע"ש שהוא קנין דרבנן מ"ע כיון דכבר קנאו הרי הוא שלו ויוכל לקדש בו אפילו קידושי תורה גם לדעת רי"ו ורמ"א וחילוק זה נכון מאד ע"ש:
ב"ש סק"ח מ"ש דקמ"ל אע"ג דשידך. ור"ל הא קי"ל לעיל דשידך הוי כאמירה שלו התקדשי מ"מ כאן לא מהני ואפילו השיבה הן. וא"כ הוי זה רבותא יותר מאם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח"כ אמרה הן:
שם סק"ט מ"ש ומשמע דס"ל עיקר דעתו על החוב וא"כ ה"נ נימא אם אמר כנסי סלע זו סתם דהי' דעתו על החוב לז"כ ול"ד דהתם דאי ס"ד דלא הי' עיקר דעתו על החוב שלו לא הי' אמר לי שיתן לפלוני ממון אחר אשר אין לו רשות בה לזה בו אי רק דעתו הי' על החוב שלו. אבל הכא אם לא אמר כנסי חוב זה י"ל דדעתו הי' דהחוב יהי' קיום עליו ובזה הסלע הוא מקדשה:
ח"מ סקי"ב ושיעור דברינו כ"ה מ"ש דמהרמ"א משמע דוקא באמר לה מתחלה כנסי פקדון זה אם לא מהני אם זרק לה אח"ז הפקדון גם לתוך חיקה ואמר לה בעת הזריקה הרי את מקודשת לי בזה. הואיל דלא דיבר עמה מתחלה ולא גילה דעתה לקדושי לי'. א"כ אפילו אם שתקה אח"ז וגם לא השליכה מ"מ אינה מקודשת דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות. אבל אם לא אמר לה מתחלה כנסי פקדון זה רק נטל זה החפץ וזרק לתוך חיקה ואמר לה הרי את מקודשת ושתקה מהני. דאם איתא דלא ניחא הוי לה לישדי מחיקה. אבל מהרמ"ה משמע דכן הדין בכל זורק קדושין לא מהני בשתקה. לז"כ דהב"ח מפרש דברי הרמ"ה איי י בנערה מחיקה אז לא מהני בכל זורק קדושין. אבל בלא השליכה מחיקה מהני אם זרק בקדושין ואמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה דאם לא ניחא לה הוי לה למישדי ומקודשת כדעת הרמ"א. לז"כ דמהרי"ב מוכח דכל זורק בקדושין לא מהני אם לא הית' פושטת יד מתחלה לקבל קדושין גם בלא נערה מחיקה דסברה אם שדינהו חייב לשלם דנשים לאו דינא גמירי. וכ"כ הב"ש סקי"ב דאם לא הי' רצונה להתקדש לא מהני בזרק לה קדושין גם בלא אמר לה מתחלה כנסי פקדון זה דצריכה לגלות דעתה דרצונה לקדושי לי' ואי לאו הכי לא מהני בזרק לה קדושין גם אם שתקה לא מהני. אבל אם לא זרק לה קדושין רק נתן לה בידה. אז הוי החילוק שפיר בין אם אמר לה מתחלה כנסי פקדון זה אז לא מהני שתיקה דלאחר מתן מעות. אבל אם לא אמר לה מתחלה כנסי פקדון זה מהני אם נתן לה החפץ ושתקה וקיבלה קדושין אם תיכף אחר הנתינה לידה אמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה מקודש' דזה לא מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות כמ"ש:
שם סקי"ב מ"ש וכן מוכח בטור דאל"כ מה הקשה הרמ"ה לעצמו מזרק לה כצ"ל ור"ל דהטור הביא דהרמ"ה כתב וז"ל אבל אם זרק לה קדושין אפילו לתוך חיקה לא מהני והא דתנן זרק לה קדושין קרוב לה מקודשת ומתרץ הרמ"ה דהתם ארצויי מתחלה לקידושי לי' ולז"כ הב"ש דאי נימא דהרמ"ה כאן קאי על מה שאמר מתחלה לה כנסי פקדון זה וגם נערה מחיקה. א"כ בלא"ה ל"ד להא דתנן דזריקה מהני דהתם לא אמר לה מתחלה כנסי פקדון זה אבל כאן איירי דאמר לה מתחלה כנסי פקדון זה. א"ו מוכח דהרמ"ה לא קאי דינו על שאמר לה מתחלה כנסי פקדון. ולזה הקשה שפיר ותירץ כמ"ש:
ח"מ סקי"ב מ"ש אבל לא השליכה מיד אפשר דהוי ספק קדושין כצ"ל ור"ל דלהכי נמי לא הוי קידושי ודאי דלאו כ"ע דיני גמירי והיתה יראה להשליך לזה צריכה גט מספק:
ב"ש סקי"ד מ"ש דהא חזר ממה שרצה לקדש בתחלה היינו בחפץ ואף בקדושין קי"ל דלא מהני חזרה גם בתכ"ד מ"מ הואיל דמן הדין לא הוי קדושין מחמת השמא דשמא ש"פ במדי דהא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכאן לא שוה פרוטה וא"כ הוי הקדושין רק משום חומרא דשמא ש"פ במדי. לזה לא מחמרינן לומר דלא מהני החזרה תכ"ד אלא בודאי מהני החזרה תכ"ד כמ"ש,
בא"ד מ"ש לפי' הרא"ש לא מהני אם לא חזר ואמר התקדשי דר"ל דהא הרא"ש ס"ל דחזר בדעתו ממה שאמר בתחלה לקדש בחפץ וא"כ הוי כאן קדושין מחדש וצריך לחזור ולומר עוד הפעם התקדשי לי בפרוטה שבתוכו. אבל לדעת הר"ן א"צ קדושין מחדש דדעתו נמי בתחל' לקדש בפרוטה שבתוכו. מיהו י"ל דגם לרא"ש דסובר דחזר ממה שרצה מתחלה לקדש בחפץ מ"מ יש חילוק דאם לא הזכיר אח"ז שוב לשון התקדשי בפרוטה שבתוכו רק אמר לה הרי בתוכו ש"פ איגלאי מילתא למפרע דלא חזר בו מתחלה לקדש אלא דעתו הי' מתחלה בפרוטה שבתוכו דוקא כדעת הר"ן רק אם אמר אח"ז שוב לשון התקדשי בפרוטה שבתוכו בזה סובר הרא"ש דלא הי' מתחלה דעתו לקדשה בפרוטה שבתוכו אלא דעתו הי' מתחלה לקדשה רק בחפץ לבד. ולזה כשאמרה לו דאין החפץ ש"פ ואמר לה שוב התקדשי בפרוטה שבתוכו אז הוי קדושין מחדש וא"כ דין זה של הרמ"א דאיירי דלא אמר לה שוב לשון התקדשי מודה הרא"ש דלא הוי חזרה וא"צ קידושין מחדש ודעתו הי' מתחלה דוקא לקדש בפרוטה שבתוכו שוב ראיתי בס' טוב גיטין שהעיר קצת בזה כמ"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש לא אמרינן אם לא ניחא לה למה לא זרקה הקדושין. די"ל דסברה דתהי' חייבת לשלם כצ"ל:
בא"ד מ"ש ולהפוסקים הנ"ל ר"ל דגם למאן דס"ל הטעם הספק משום דאי לא ניחא לה היתה זרקה הקדושין מודה היכא דבא לידה מתחלה כפקדון לא שייך זה:
ב"ש סקי"ז מ"ש מיהו אין דבריהם מוכרח. ור"ל דלעולם י"ל דהרא"ש ס"ל כפירש"י דאיירי שקיבלה אחריות ומ"מ צריך לבוא הרא"ש לפירושו דאיירי ג"כ דאין יודעת הסכום. דאי היתה יודעת הסכום לא היתה מקודשת מחמת מלוה ופרוט' דאמרי' דבודאי אין רצונה להתקדש במלו' שחייב' לשלם לו דהא השתא אין נותן לה רק פרוטה ובמה נחשב אצלה מה שחייבת לו דהא השתא אין נותן לה רק פרוטה ובמה נחשב אצלה מה שחייבת לו דהא מ"מ לא הי' הנאה מגיע אצלה. דהא המעות פקדון נגנב ונאבד ממנה לזה ע"כ כפי' הרא"ש דאיירי דלא היתה יודעת מתחלה הסכום דדעתה להתקדש לו הן רב הן מעט א"כ דאיירי באין יודעת הסכום מקודשת אפילו בלא קיבלה אחריות רק אם יודעת הסכום אינה מקודשת אפילו כשקיבלה אחריות. ועיקר סברת הב"ש הואיל בעת הקדושין לא הי' דעתה לקדושין רק במה שיש בעין ולא מה דחייבת לשלם לו אם נחסר. ולכאו' הדבר תמוה דהא מבואר בגמ' דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ומצאתו שנגנב ונאבד אה נשתייר ש"פ מקודשת רמ"א מלוה הרי הוא כפקדון. והא במלוה בודאי היתה יודעת כמה הלותה ממנו ומ"מ אמר ר"מ דאם נשתייר ש"פ מקודשת. ולדעת הב"ש הי' ראוי להיות דלא מהני. משום דאמרינן דלא היתה רצונה להתקדש במלוה שהיא חייבת לו ולא דמי למלוה ופרוטה דמהני דשם מקדשה בפירוש בהמלוה ופרוטה. אבל כאן קידשה סתם בחפצים שהלוה לו וגם הבעל א"י אם אינם בעין וגם הוא א"י לכן דעת הב"ש דלא מהני. ובאמת מביא בש"ס הנ"ל דלר"מ מקודשת בנשתייר ש"פ אע"ג דנאבד ונחסר ממנה מ"מ מקודשת מכח מלוה ופרוט' דלא כהב"ש הנ"ל. וכבר נתעוררו ע"ז הגדולי האחרונים בספר המקנה ובס' הא"מ. ובס' ישועות יעקב הסביר הדבר דא"ש דבאמת זה סברא אלימתא. אם לא היתה יודעת דנאבד ממנה בודאי לא היתה דעתה ורצונה לקדש במה שנחסר רק החילוק כ"ה דבשלמא הב"ש איירי בשאלה חפצים או מעות ממנו ובשאלה צריך להיות אצל השואל בעין ואינה רשאי להחליפה ולהוציאה במילי אחרינא. אם כן בעת שקידש אותה באותן החפצים שהשאיל לה בודאי דעת' הי' רק להתקדש בזה הנאה הנוסף לה בעת שתהי' מותרת להחליפה ולהוציאה. א"כ בנמצא שנאבד ממנה מכבר לזה אינה מקודשת דבמה מקדשה דהא זו הנאה שנתוסף לה כעת בעת קידושין לא הי' אצלה דהא נחסר ונאבד ממנה. אלא שתאמר דמ"מ מקודשת במה שנחסר זה לא סברא מכרחת ע"ז דאדרבא דזה אין נחשב' לה לומר אף אם תהי' נחסר ממנה תהי' דעתה במה שנחסר כסברת הב"ש. אבל הגמרא איירי במלוה דגם קודם הקדושין היתה רשאי להוציאה ולהחליפה כרצונה וכחפצה בלי עיכוב. וא"כ ע"כ בעת הקדושין מה נתוסף לה הנאה דגם פטורה לשלם המלוה וא"כ ע"כ קידשה במלוה אם תהי' נחסר דתהי' פטורה לשלם לכן גם אם נאבד ונגנב ממנה מקודשת מצד מלוה ופרוטה אם נשתייר מש"פ כ"ה תוכן דברי קדשו. והאריך בדרך נעים ונחמד עצ"ז בסוגיות הש"ס ע"ש ודו"ק:
שם סק"ך מ"ש כ"כ המ"מ כצ"ל. ור"ל דהמ"מ הוכיח לדעת הרמב"ם דגם אם החזיר לה השט"ח מ"מ לא הי' דעתו לקדשה בשט"ח ולא הי' דעתו על הנייר כלל לקדשה בגוף עצמו של הנייר. והוכיח הה"מ כן מדכ' הרמב"ם בדין אח"ז שם באם קידשה במלוה שיש לו עלי' משכון והחזיר לה המשכון מקודשת והובא במחבר סעיף י"א ולזה הוכיח המ"מ דאי ס"ל להרמב"ם דהחזרת השט"ח הוי כחזרת משכון ה"ל להרמב"ם להזכיר באם החזיר השט"ח דמקודשת כמו דמזכיר הדין בהחזיר המשכון דמהני א"ו דהחזרת השטר השטר לא דמי להחזרת משכון. ולזה הוכיח ג"כ הב"ש דלהרמב"ם הוי הדין ג"כ אפילו אם אמר לה התקדשי לי בשט"ח והחזיר לה השט"ח מ"מ לא הוי כהחזרת משכון מחמת הוכחת הה"מ דאי ס"ל דמהני הי' הרמב"ם הזכיר הדין דאם אמר התקדשי לי בשט"ח והחזיר לה השט"ח דמהני כמו דהזכיר הדין בהחזרת משכון דמהני. א"ו דהחזרת השט"ח לא מהני כלל להה"מ לדעת הרמב"ם. והטעם בזה בשלמא כשהחזיר לה המשכון מגיע לה הנאה מזה והוא יודע דבודאי יגיע לה הנאה יותר בהחזרת המשכון וא"כ בודאי דעתו לקדשה בהחזרת משכון. אבל באם החזיר לה השט"ח מה מגיע לה הנאה יותר ממה שמקדשה בגוף המלוה לזה אין דעתו כלל לקדשה בגוף השט"ח גם בהזכיר לה התקדשי בשט"ח דעתו רק לקדשה בגוף החוב וזה הוי מלוה שהוציאה כבר ואינה מקודשת. וכן מדויק בהרמב"ם למעיין שם ודו"ק:
ב"ש סקכ"ו מ"ש מיהו י"ל ר"ל דלא מוכח מריטב"א דס"ל בזה ענין דאיירי הגמרא דפ"ו ע"ב דאזקפה ד' בה' וקידשה בזוז ה' דהוי ר"ק דתהי' מקודשת. אלא הריטב"א איירי דכבר לקח ממנה מעות רק זוז א' והחזיר לה זה הזוז וקידשה בזה ס"ל לריטב"א דמקודשת אע"ג דר"ק יוצאה בדיינים וא"כ הוי כאינו נותן לה כלום עבור קדושין דזה הזוז שנתן לה בתורת קדושין הוא שלה דהא ר"ק יוצאה בדיינים וחייב להחזיר לה מ"מ מקודשת דלו יהא דחייב לה זוז מ"מ אם נתן לה סתם זוז א' ולא אמר לה כנסי חוב זה דיכול לקדשה בזה הזוז אם נתרצית לקדושי לי' ולא אמרינן בזה הזוז שקידשה הוא שלה דהא לא אמר לה שנתן לה בפירעון מה שחייב לה וגם היא נתרצית לקדושין לזה מהני כמו אם קידשה בגזל דידה ואמרה הן דמקודשת ולא אמרינן דזה הזוז הוא השבת הגזילה אלא הואיל שנתן לה בקדושין ואמרה הן מקודשת אבל אם מקדשה בזה הזוז שחייבת לו רבית כמו דאיירי הש"ס דאזקפה ד' בה' וקידשה בזוז ה' שחייבת לשלם לו ובזה הזוז קידשה שתהא פטורה עי"ז ליתן לו הזוז רבית בזה מודה הריטב"א נמי דאינה מקודשת הואיל דהוי ר"ק זה הזוז ואינה חייבת ליתן לו מה"ת זה הזוז דהוי ר"ק וא"כ במאי קדשה הא אין נותן לה כלום עבור הכסף קידושין. וה"ה אם נתנה לו כבר איזה חפץ ברבית וכעת קידשה בזה החפץ אינה מקודשת הואיל דזה היא שלה שנתנה עבור ר"ק וא"כ במאי מקדשה דיכולה לומר דידי שקלת להחפץ וא"כ אף דנתרצית כעת לקדושין מ"מ זה החפץ הוי דבר מסוים דשלה היא. וכעת דנותן לה שוב לקדשה אינו נותן לה שוב לקדושין כלום דבחפץ לא שייך לומר חפץ אחר חייב לה דהא זה החפץ נטל ממנה עבור רבית אבל בממון אם קידשה בזה הזוז שנטל ממנה ברבית קצוצה מקודשת אם נתרצית לקדושין דאמרינן דזוז אחר חייב לה ובזה הזוז מקדשה ולא בר"ק הוי זה הזוז רק כאזקפה ולא פרעה לו זה הזוז ה' ס"ל להריטב"א דאינה מקודשת דהא אין נותן לה בתורת קדושין כלום מה"ת דהא אינה צריכה ליתן לו זה הזוז וא"כ אינו מוכח דריטב"א ס"ל ג"כ כדעת רש"י דגם באזקפה ד' בה' וקידשה בזוז ה' דמקודשת אלא ס"ל לריטב"א דאינה מקודשת בכה"ג דאיירי הגמרא רק מרש"י בלבד מוכח דס"ל דמקודשת גם באזקפה ד' בה' וקידשה בזוז ה'. מדלא פירש פירכת הגמרא הא רבית מעליא דלהוי אינה מקודשת דהוי ר"ק ואינו נותן לה כלום עבור כסף קדושין. א"ו דרש"י ס"ל אף דהוי ר"ק והוי באינו נותן לה כלום דהא היא א"צ ליתן לו זה הזוז ה' מ"מ מקודשת. והארכתי קצת בזה כדי לתרץ הסתירה מסק"ז דס"ל דיכולה לומר גם במעות דידי שקלי. ולפימ"ש א"ש מיהו דעת רש"י ג"כ י"ל דלזה לא פירש' דפירכת הש"ס דהוי רבית מעליא דלפ"ז מאי פריך הש"ס שוב ועוד היינו מלוה הא לפי הנחה זו דהוי רבית מעליא וא"צ ליתן לו שוב עי"ז לא הוי מלוה. ולכן פירש"י דפירכת הש"ס היא אמאי קרי לי' הערמת רבית. וגם י"ל דרש"י למימרא דאביי דאמר הכי פירש כן ולאביי אפשר דיש חילוק ג"כ בין אזקפה דאינה מקודשת ובין אם נטל כבר הזוז רבית דמקודשת דמשום איסור רבית מה דנעשה קדושין באיסור היתה מקודשת דאביי ג"כ ס"ל בתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. ולזה לא רצה רש"י לפרש ולמסתמי' דבר"ק אינה מקודשת לאביי. וגם כבר כתב הריב"ש דבר"ק ב"ד כופין כמו בכל מ"ע אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו וא"כ כל זמן שלא החזיר דידי' הוא ויכול לקדש בו האשה רק באזקפה ס"ל לאביי ג"כ דאינה מקודשת דהא מ"מ עכ"פ אין נותן לה כלום כמ"ש:
וב"ש סקכ"ז וביאור דבריו כ"ה. דבגמרא מבואר לא צריכי דארווח לה זמן. ופירש"י דארווח לה זמן הלואתה שהיתה מחייבת לו מכבר וכן פי' הרי"ף והרא"ש אבל הרמב"ם בפ"ה מה"א פי' דאיירי דהלוה לה כעת מעות וקידשה בהנאת הרוחת הזמן שתהי' בידה מעתה עד זמן כך. ולזה סובר הר"ן והמגיד שדעת הרמב"ם דלא כרש"י והרי"ף דא"א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמה אם חייבת לו כבר. אך אין נותן לה כלום בעת הקדושין וא"כ לא עדיף הרוחת זמן ממלוה עצמה לזה סובר הרמב"ם דהש"ס בהלוה לה עתה איירי כמבואר דעתו בס"ט. מיהו הב"ש סובר בדעת הרמב"ם דס"ל ג"כ לדינא דמקודשת גם בהרוחת זמן המלוה שהיתה חייבת לו מכבר רק הש"ס לא הי' יכול הרמב"ם לפרש כן דמה דאמרה הגמרא לא צריכי דארווח לה זמן איירי בהרווח לה זמן הלוואה שמחויבת לו מכבר ואסור משום הערמת רבית הא הרמב"ם לשיטתי' דס"ל דר"ק הוי בעת הלואה וא"ר מה שנוטל לאחר הלואה דלא התנה ע"ז א"כ בקדושין אם קידשה באותן מעות שהתנה בעת הלוואה ליתן לו ר"ק הוי בקדושין נחית חד דרגא והוי א"ר דהא מ"מ לא בא לידו שום ממון רבית. ומה דס"ל דמה שנוטל לאחר הלוואה בלי קציצת תנאי הוי א"ר הוי בקדושין ליכא שום איסור. וא"כ אי איירי הש"ס בהנאת מלוה קידשה בהרוחת זמן שמחייבת לו מכבר לא הוי אמר הגמרא דכאן בקדושין אסור לעשות כן משום הערמת רבית והיינו א"ר הא גם בעלמא אם הרווח זמן לאחר הלוואה ונוטל עבור זה ממון לא הוי אלא א"ר וא"כ כאן בקדושין לא הוי אפילו א"ר. לזה הוכרח הרמב"ם לפרש מה דאמר הגמרא ל"צ דארווח לה זמן הלוואה איירי בתחלת הלוואה דהוי בעלמא ר"ק וכאן בקדושין אם קידשה דהלוה עתה מעות לה והרווח לה זמן בעת הלוואה אף דאינו נותן לה כלום עבור המתנת מ"מ כאן אסור לעשות כן משום דהוי הערמת רבית והיינו א"ר וז"פ:
שם סקל"א מ"ש אבל אם רוצה המלוה להחזיק במשכון מקודשת דלא גרע מגזל. ולכאורה הא הב"ש בעצמו הביא לעיל דיעות אם קידשה בגזל כותי דהוי איסור תורה ולא קנה הגזלן ומחויב להחזיר כדעת הח"מ לעיל. מיהו י"ל דהב"ש אזיל לדעת רמ"א בס"א דסובר דמקודשת בגזל כותי ולזה כתב כאן בדעת רע"א אם רוצה להחזיק המשכון לא גרע מגזל כותי דמקודשת לדעת רמ"א. אבל לפי"ז מה הקשה עליו דלמה כתב ואם מכרו ולא כתב אם המלוה מחזיק במשכון דמקודשת דס"ל דהרמ"א כתב דאם מכרו דיהי' קדושין לכ"ע. גם לדעת הב"ש דמהני אם קנה מן הגזלן דלא הוי רק איסור לגזלן בעצמו ואף דהאשה בעצמה הוי לדעת הב"ש כקנה מן הגזלן כמבואר לעיל בס"ק ה'. מ"מ אפשר להרמ"א עדיף דאם מכר הגזלן לאחר והאחר קידש בו האשה דהוי מהני בגזל כותי רק הב"ש הקשה עליו לשיטתו דביד האשה נמי הוי כקנה מן הגזלן. וא"כ לא צריך לומר האי ומכרו לאחר דבל"ז מהני בגזל כותי וא"כ אם רוצ' להחזיק במשכון וקידש בו מקודש' דהאש' הוי נקנ' מן הגזלן. אמנם בל"ז דכאן הוי כהפקעת הלואה דהא בתורת משכון בא לידו א"כ לכ"ע מקודשת והקשה הב"ש שפיר:
ב"ש סקל"ז מ"ש מ"מ הכא עדיף ר"ל הואיל דמקנה לה השטר בכו"מ ומזכיר השטר ודאי דעתו על הנייר:
בא"ד מ"ש מיהו לדעת המחבר משמע דלא חש לספיקות אלו ור"ל גם אם ידוע להיפך מהספיקות הנ"ל דהיינו דאין הנייר ש"פ בודאי וא"כ ממילא אזלו שני הספיקות הנ"ל מ"מ היי ספק קדושין דילמא סמכה דעתה על גוף החוב הנ"ל לבד ומקודשת מחמת החוב שהקנה לה בכו"מ ולזה הוצרך להקנות גם הכתיבה כמבואר במחבר כדי שמזה ידע דאם הקנה לה גם בכתובה יש סברא דילמא סמכה דעתה על עיקר, החוב ואחר דלהמחבר לאו ס' כלל על גוף החוב למה הוצרך המחבר לכתוב דאיירי שהקנה לה בכתיבה הא על הנייר לבד קונה במסירה לבד. א"ו דלהמחבר עיקר הספק גם על גוף החוב דילמא סמכה דעתה ומקודשת גם אם ידוע דליכא בהנייר ש"פ כמ"ש:
ב"ש סקל"ח מ"ש וכתבו התוס' ור"ל דמביא דעת התוס' דלא מהני אם אמר תתקדש לי בהנאת מחילת מלוה קודם שהחזיר לה החפץ הואיל דא"י לתובעה בדין עד שמחזיר לה החפץ וא"כ לא הוי מחילת מלוה נתינה כלל הרי מבואר דלא כמו שסובר מתחלה והראה מקום כמבואר לעיל בס"ק כ"ה בשם מהרי"ט דצריך דימחול לה מתחלה ואח"כ יאמר לה תתקדש לי בהנאת מחילת המלוה גם בעת שנותן לה החפץ מהני. ולדעת התוס' לא מהני אם אמר לה בעת שנתן לה אלא מחויב מתחלה להחזיר לה החפץ ואח"ז יאמר תתקדש לי בהנאת מחילת מלוה דהיינו דמי השכירות כמ"ש:
בא"ד מ"ש ש"ה דחפץ בידו אין שום חיוב עלי' קודם שמחזיר לה החפץ אבל בנאנס הכלי דאונס דידי' הוי כמו חזרה שהחזיר החפץ דמה לו לעשותו אם נאנס ולזה מחויב הבעה"ב לשלם גם אם לא החזיר:
בא"ד מ"ש מיהו מ"ש עשה מלאכה נראה דסותר לזה. ור"ל דבד"מ מבואר גם אם לא נגמר המלאכה יכול לקדש בשכר המלאכה והביא כן בשם המרדכי בעל דיעה זו. כמבואר בסקמ"ב מזה הרי מבואר דלא כהתוס' הנ"ל אלא מהני מחילת מלוה גם קודם שהחזיר החפץ לז"כ דשם במרדכי איירי דהבעה"ב נתחייב להאומן בקנין והוי כמו שהגיע הזמ"פ והוי כמלוה ממש ולזה יכול לקדשה במלוה שיש לו ביד אחרים במעמד ג'. אמנם לפי"ז צ"ע הא במעמד שלשתן מבואר בסעיף י"ג ב' דיעות אי מהני מעמד ג'. והאיך כתב הרב הרמ"א דמקודשת ולקמן בסק"מ אדבר מזה:
ב"ש סק"מ מ"ש גם קשה לדעת הרמ"א דס"ל גם אי לא גלי דעתי' דתופס על שכרו הוי החפץ בידו כמשכון על שכר א"כ במאי פליגי בש"ס אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אי לא הא ממ"נ במאי איירי הש"ס אי איירי דעדיין הכלי ביד האומן אם כן להרמ"א דס"ל דאם החפץ ביד האומן אצלו כמשכון וא"כ אף דנימא דישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ תהי' מקודשת דהא הוי מקדש במלוה שיש עלי' משכון דכ"ע ס"ל דמקודשת ואי איירי הש"ס דכבר החזיר לה החפץ א"כ אף אנו נימא דאין לשכירות אלא לבסוף מ"מ לא תהי' מקודש' הואיל דכבר החזיר החפץ מיד נעשה השכירות מלוה אצלה. והמקדש במלוה אינה מקודשת אם אין עלי' משכון בשלמא על הרי"ו לא ק"מ מהש"ס הנ"ל דהרי"ו סובר דוקא בגילוי דעתו בהדיא דתופס החפץ למשכון על שכרו אז הוי החפץ כמשכון על שכרו והש"ס דפליגי איירי בלא גילוי דעתו בהדיא בתופס הכלי למשכון על שכרו לזה פליגי אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי מלוה שאין עלי' משכון דבסתם לא הוי לכלי משכון על שכרו. אבל הרמ"א דס"ל דגם בסתם אמרינן דכל אומן אם יש בידו הכלי הוי כתופס הכלי למשכון קשה ליישב הסוגיא במאי פליגי ומסיים דיש בדין זה ג' שיטות דלהרמב"ן לא הוי כמשכון אלא דוקא שבא לידו בתורת משכון ולהטור ורי"ו כשמגלה דעתו דתופס על שכרו הוי כמשכון ולהר"ן כשתובע שכרו ותופס על שכרו אז הוי כמשכון. אבל דעת רמ"א לא חשיב בין הני דיעות הואיל דנסתר דעתו מהש"ס הנ"ל ולדבריו אלה יקשה אמאי לא הביא דעת התוס' דב"ק דף צ"ט הובא בדבריו לעיל בסקל"ח דס"ל להב"ש בהבנות התוס' דס"ל דגם אי גלי דעתו דתופס הכלי למשכון על שכרו לא מהני הואיל דאין יכול לתבעה בדין בעד שכרו קודם שמחזיר לה הכלי ולא מהני אם אמר לה תתקדש לי בהנאת מחילת מלוה הרי מבואר דהתוספות סובר כדעת הרמב"ן אף דתפיס הכלי בידו לא הוי כמשכון בידו הואיל דאין יכול לתובעה בדין קודם שמחזיר לה הכלי כדעת הרי"ו. ובלבד כבר תמה על הרב בעפ"י בב"ק על התוס' הנ"ל מתוס' דקדושין דף י"ט. דשם ס"ל להתוס' אם קידשה במלוה שיש עלי' משכון מקודשת אף אם לא החזיר המשכון. ובב"ק ס"ל לתוס' דאינה מקודשת במלוה שיש עלי' משכון קודם שהחזיר לה המשכון:
לזה אמינא אנא בס"ד דכולן עומדין בשיטה אח' וגם דעת רמ"א יבא על נכון. ומקודם י"ל דעת הרי"ו דדעתו לחלק בין אם היכי דמתחלה עשה לה השירים ולא נחית אדעתא לקדשה בשכרן אלא עשאן לה כפועל דעלמא לגבות שכרן עבור המלאכה דבזה הוי בודאי תופסן על שכרן דכן הדרך ברוב העולם להחזיק הכלי עד שישלם לו שכר פעולה ולזה אם נתיישב בדעתו אח"ז לקדשה בזה השכר פעולה בזה ס"ל לרי"ו דמקודשת דהא קידשה במלוה שיש עלי' משכון הואיל דמתחלה לא עשאן להנהו שיריים אדעתא לקדשה אלא הי' עשאן אדעתא לגבות שכר עבורן. אבל אם מתחלה כשעשאן לקדשה בשכרן בזה ס"ל להרי"ו דאינ' מקודשת דבכה"ג לא אמרינן אם הכלי בידו הוי כמשכון דהא לא עשאן לגבות שכר פעולה עבורן וזה מדויק בדברי הרי"ו במ"ש כי נראה לו לכ"ע אם עשה לו כבר שירים ונזמים ואח"כ קידשה בשכרן היינו דמתחלה עשאן אדעתא לגבות שכר מלאכה עבורן ואח"ז נתיישב בדעתו לאחר שעשאן דרוצה לקדשה בשכר מלאכה מקודשת כיון שתופס אותן מתחלה בשכר הוי כעת מקדשה במלוה שיש עלי' משכון ולז"כ הרי"ו וצ"ד לעשה לה שירים דמבואר בש"ס הנ"ל דאינה מקודשת דפליגי אי ישנה לשכירות מתחלה עד סוף דהש"ס איירי בזה האופן דהיא אמרה עשה לי שירים דעשאן אדעתא לקדשה בהנהו שירים וא"כ בעת שעשאן לא עביד להון אדעתא לגבות שכר מלאכה וא"כ מקדשה במלוה שאין עלי' משכון ולזה מסיים הרי"ו דרש"י פי' דאיירי דכבר החזיר לה השיריים והיינו דהא דברי רש"י קאי על הדין אם אמר לה תתקדשי לי בשכר שעשיתי עמך ומ"מ מבואר הגמרא דאינה מקודשת. א"כ קשה הא הוי שפיר מקדשה במלוה שיש עליה משכון דהא מתחלה עשאן אדעתא לגבות שכר מלאכה עבורן וא"כ הוי ככל אומן שמחזיק הכלי בידו הוי כמשכון בידו גם בלא גלוי דעתו בהדיא דתופס למשכון כסברת רי"ו וא"כ אמאי מבואר בש"ס הנ"ל דאינה מקודשת. לז"כ לתרץ דרש"י פי' דאיירי דכבר החזיר לה השירי' דלא הוי משכון בידו וקידשה רק בשכר מלאכה לזה אינה מקודשת וא"כ סובר הרי"ו דגם אם לא גלי דעתי' שתופס על שכרן מ"מ אם הכלי בידו הוי כמשכון בידו אם מתחלה עשאן אדעתא לגבות ש"מ עבורן ובזה הפי' הלך הרמ"א ז"ל וכתב אם הכלי עדיין אצלו וקידשה בשכרו היינו דרק השתא לאחר שעשאן לגבות שכרן אח"ז נתיישב בדעתו לקדשה בשכרן בזה לכ"ע מקודשת דהוי שפיר מלוה שיש עלי' משכון. וכסברא הנ"ל דהוי ככל אומן שמחזיק הכלי בידו הוי כמשכון בידו על שכרו ואיירי הרמ"א לדעת הרי"ו גם בלא גלוי דעתו בהדיא דתופס על שכרו מ"מ הוי כמשכון בידו. ובזה יובן דברי הד"מ מ"ש על הרי"ו אף על גב שכתבנו לעיל דבעינן דוקא דמטא לידו בתורת משכון בהדיא ורי"ו סובר גם בסתם בלא גלי דעתי' דתופס למשכון הוי כמשכון בידו. לזה תירץ הד"מ דבכאן כ"ע מודים דהוי כמשכון בידו הואיל דמתחלה עשאן אדעתא לגבות שכר מלאכה הוי ככל אומן שמחזיק הכלי בידו דהוי כמשכון בידו כסברא הנ"ל. וממילא לק"מ על הרמ"א מהש"ס הנ"ל דפליגי דהש"ס איירי דמתחלה עשאן לקדשה בהנהו שירים ולא הוי ככל אומן שתופס על שכרו. ולפי"ז א"ש נמי דעת רמ"א מ"ש אם עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו וקידשה בזו הפרוטה היינו הואיל דעשה מלאכה זו אצל אחר והוי ככל אומן שמחזיק הכלי בידו דתופס על שכרו ואיירי דוקא בלא החזיר הכלי לאיש אחר לזה הוי שפיר מלוה ביד אחרי' שיש עלי' משכון כמבואר בד"מ דאיירי בלא החזיר הכלי עדיין לאחר לכן היא מקודשת אבל להב"ש הי' אנו צריכין לומר דהרמ"א במעמד ג'. וז"א דהא אם קידשה במלוה דאחרים במע"ש יש בזה דיעות דלא מהני כמבואר לעיל בסעיף י"ג. אבל לפי מה דכתיבנא עיקר הטעם דלהרי"ו והרמ"א דסוברים דמקודשת מדין מלוה דאחרים שיש עליו משכון דמקודשת לכ"ע. ולפי"ז אמינא אנא בטח להסביר דעת התוספ' בס"ד דהמעיין בדברי התוס' יראה דקאי על הדין דאמרה עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך כמבואר להדיא בש"ס ב"ק. וא"כ עיקר עשייתן שלו הי' אדעתא לקדשה בהשכר מלאכה ולא עשאן אדעתא לגבות שכר מלאכה עבורן ע"כ אמרה הגמרא דאינ' מקודשת עד שיגיע הממון לידה. ופריך מה ממון אי לימא אותו ממון היינו החפץ ואלא לר"מ במאי מקודשת הא אינו נותן לה כלום. ע"ז כתבו התוס' דאין סברא דתהי' מקודשת לר"מ גם בלא החזיר החפץ לידה רק אם אמר לה תתקדש לי, בהנאת מחילת שכר פעולה לז"כ התוס' הואיל דא"י לתובעה בדין עד שמחזיר לה החפץ והיינו כסבר' הנ"ל הואיל דמתחל' לא עשאן לגבו' שכ"מ עבורן וא"כ איך סברא דיהי' יבול לתובעה בדין קודם שמחזיר לה הכלי ולזה לא הוי החפץ כמשכון בידו דהא מתחלה עשאן רק אדעתא לקדשה בשכר מלאכה. ועי"ז לא הוי על החפץ ככל אומן שמחזיק הכלי שתחת ידו דהוי שפיר כמשכון בידו אבל כאן לא הוי אצלו כמשכון בידו אם תופס הכלי קודם שמחזירה. וא"כ אדרבא גרע מה שמחזיק הכלי בידו דלא מהני נמי אם אמר תתקדש לי בהנאת מחילת מלוה דאינ' חייבת לו כלל קודם שמחזיר לה הואיל דא"י לתובעה בב"ד שתשלם לו שכר מלאכה עבור הכלי רק אם החזיר לה הכלי אז מהני אם אמר לה התקדשי לי בהנאת מחילת שכר מלאכה אבל אם מתחלה עשאן אדעתא לגבות שכר מלאכה עבורן ואח"ז נתיישב בדעתו לקדשה בהשכר בודאי מקודשת דהוי מלוה שיש עלי' משכון. הואיל דמעיקרא הי' חל על הכלי שם משכון והוי ככל אומן שמחזיק הכלי בידו דהוה כמשכון אצלו, ולזה ס"ל להתוס' בקדושין דמקודשת אם קידשה במלוה שיש עלי' משכון דזה הוי לכ"ע, וא"כ לא הוי דעת התוס' היפך מדעת רי"ו ורמ"א דלא כהב"ש שהבין דעת התוס' שאם אמר לה התקדשי לי בשכר מלאכה שאעש' עמך דבזה ס"ל להתוס' דאינה מקודשת אף דעשה המלאכ' אדעת לגבות שכרן הואיל דאינה יכולה לתובעו בדין כסברת הב"ש. דז"א אלא שהתוס' קאי על עיקר הדין דאמרה עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דמתחלה עשאן אדעתא לקדשה בהנהו שירים ולזה שפיר ס"ל לתוס' דאינה מקודשת דלא הוי כמשכון בידו ול"ד לאומן דעלמא כדכתיבנא וא"ש הכל בס"ד. ואמרתי זה לפני כבוד הרב הגדול מוה' צבי הירש הכהן ראפופורט נ"י והוטב לו מאד:
ב"ש סקמ"ד מ"ש אלא י"ל דכוונתם ר"ל דרש"י והר"ן דסברי דמהשתא חלין הקדושין דפרשי הסוגיא דאיירי בסרסור דיש לו חלק בהנהו פירי. א"כ מהשתא יכול לקדש כשהב"ב חזי במה הוא מקדש רק אלמפרע לא ניחא דאין לחלוק בלי רשות חבירו ולכן אינה מקודשת למפרע. אבל באדם אחר שאין לו חלק אם יש חשש דאמר משום דלא נכסף אין הקדושין אפילו מהשתא רק אם הוי גילוי דעת דנותן לו רשות מהשתא אז מהני דיהי' הקידושין מהשתא כדעת התוס':
בא"ד מ"ש וכן מוכח ר"ל דאי אמרינן דיש ספק אלמפרע א"כ בל"ז ליכא חשש דלמפרע דלומר דניחא ליה מדמחיל השתא הא קי"ל ביאוש דלא אמרינן מדייאש השתא בודאי מתייאש הי' מעיקרא אלא אמרינן דלא הוי יאוש רק מהשתא ה"ה לא אמרינן מדמחיל השתא מחיל למפרע. א"ו עיקר החשש דכסיפא דלא ניחול גם מהשתא. אמנם לפי המבואר בט"ז בי"ד ס' של"א דרבא לשיטתי' דס"ל יאוש שלא מדעתו הוי יאוש נסתר הוכחה זו וכן עמד בס' א"פ בזה ע"ש:
שם סקמ"ה מ"ש ולא כהפרישה דכתב דהספק הוי שמא ש"פ במקום אחר. וראיתי בשו"ת נוב"י בא"ע סי' נ"ט דכתב בזה"ל ולא זכיתי לבוא על מקורו מאין המציא חידוש זה וכל נושא כליו לא הראה לנו את מוצאו. ואלמלא לא נאמר בדברי הרמב"ם שאחריו אין להרהר הדבר תמוה מאד ומה בכך שאין בעה"ב מקפיד מ"מ כל זמן שלא הפקירו בפירוש במה יצא החפץ או האוכל מחזקת מרא קמא כמבואר בא"ח במ"א סק"ח. ולולי דמסתפינא ה"א דרמב"ם מיירי בלוקח הדבר בפני חבירו ורואה בשעה שלקחו וכיון שהוא אגוז או תמרה דבר שאין מקפיד מסתמא מוחל לו בשעת לקיחה וזכה בו מדעת חבירו. ולפע"ד נראה שם שגם הפרישה פי' כן דעת הרמב"ם. דהרי הפרישה כתב בסעיף מ"ב וז"ל דהיינו משום שמא ש"פ במדי אבל אין נראה לפרש דאף אם יש ש"פ הוי ס"ק. הואיל שלקח שלא מדעת בעה"ב דהא קאמר שאינו מקפיד עליו דמשמע שבהא מחל לו והוי שלו לגמרי עכ"ל הפרישה. ואי ס"ד דהפרישה מפרש דהרמב"ם מיירי שלא בפני בעה"ב וא"כ מהיכא פשיטא ליה דמחל. א"ו דהפרישה מפרש דהרמב"ם מיירי בפניו ומ"ש שלא מדעת היינו שלא נטל רשות בפירוש ממנו. אמנם לא אוכל להכניס ראשי בזה דהרי שאר הפוסקים נאדו מפירוש הפרישה. ופירשו דברי הרמב"ם דהספק משום שמא אכתי מקפיד עליו. ואמנם זאת אמינא בטח דעכ"פ לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו בחפץ זה נגד שום אדם בעולם. אבל אם מקפיד הבעה"ב נגד שום אדם דהיינו שונאו או כיוצא אין שום אדם יכול לזכותו שלא בפניו בודאי דלא עדיף סתמא דאינו מקפיד מדבר שהפקירו בפירוש. והרי בדבר שהפקירו בפירוש אם לא הפקירו בפירוש לכל אדם אינו הפקר כלל ואין שום אדם יכול לזכות בו שזהו מחלוקת ב"ש וב"ה פ"ו דפאה והלכה כב"ה דלא הוי הפקר עד שיפקיר בין לעניים ולעשירים כשמטה. וה"ה לענין גזל אם לא הופקר לכל רק לקצת בני אדם לא מיקרי הפקר והוי גזל לכל אדם כמבואר בש"ס ב"מ דף ל' ע"ב בעובדא דריב"נ דאמר לכ"ע ולך לא אפקרינהו. ופריך הש"ס מי הוי הפקר כה"ג ואם זה הוי בהפקיר ממש כ"ש דבר שאינו מפקירו בפירוש אלא שהדבר הוא מעצמו שאינו מקפיד עליו אם מקפיד על זה נגד שום אדם פרטי בעולם שוב הוי גזל לכל אדם. ושוב הביא הירושלמי דשם מבואר דהלכה כר"י דהוה הפקר בכה"ג והאריך לפלפל בזה מאד וסיים דעכ"פ זכינו לדין דהלכה כר"ל דאפילו הפקיר לישראל ולא לעכו"ם לא הוי הפקר. והרמב"ם פסק כר"ל והאריך שם בזה ע"ש:
ב"ש סקמ"ח מ"ש וכן מוכח בתו"ה. וי"ל דהביא ראיה לסברתו דאם הוא ינתן לקדושין כל הזכות שיש לו בה לא מיקרי מתנה ע"מ להחזיר אף דגוף הדבר אינו של המקדש רק של המשאיל מ"מ מהני. דהא בת"ה מבואר בא' שקידש את האשה בזו הכלי ששכר מהמשכיר על משך שנה רק האשה קידש בזה שתתקדש ג' פעמים לבד ואח"ז צריכה להחזיר הכלי למקדש ופסק דמקודשת. ולזה הקשה הת"ה דהא הוי מתנה ע"מ להחזיר מה דהיא צריכה להחזיר לו אחר הקישוט. ולא הקש' בל"ז הוי מתנה ע"מ להחזיר מה דהמקדש מחויב להחזיר אחר השנה. א"ו דע"ז לא הי' קשה לת"ה אם הי' מקדשה בהנאת קישוט על משך שנה כמו שהשכיר לא מיקרי מתנה ע"מ להחזיר הואיל דקידשה בכל הזכו' שיש בהכלי וזה הזכות נתן לה במתנה גמורה ולא הי' מיקרי מתנה ע"מ להחזיר כלל רק הואיל דאיירי בעובדא שלו דקידשה רק להתקשט פעמים ושלש ונשאר למקדש עוד זכות בהכלי לאחר שמחזירה וזה שפיר הוי מתנה ע"מ להחזיר. לזה הקשה הת"ה אע"ג דהוי מתנה ע"מ להחזיר. ומ"מ פסק דמקודשת דהקישוט ש"פ והמקדש לא דבר עמה רק בזה הקישוט אכל מ"מ מוכח דינו דאם קידשה בכל הזכות שיש בהכלי לא ש מיקרי מעמ"ל כלל כמ"ש:
ב"ש סקמ"ט מ"ש עכ"פ נ"ל מסדר קדושין צריך לישאל להחתן אם הטבעת שלו. ובזה אירע לפני בחופה שהי' ע"ש סמוך לחשיכה מאד שאלתי להחתן אם יש לו טבעת ולא הי' לו ונתנה היא טבעת שלה וקידשה בה והי' לי הדבר קשה מאד תחת החופה כי לא הי' באפשרי לדחות החופה עד אחר שבת והוה ביוש גדול להחתן. ואצל האנשים שתחת החופה לא הי' להם טבעת לישאל לו. והרהרתי דהא נודע דחז"ל דאשה לא ידעה להקנותו ויש בזה דיעות. אך דמיתי בלבי דזה הוי נתנה היא ואמר הוא דתליא הדבר במחבר לעיל בסימן כ"ז סעיף י' דבעינן דתאמר ואתקדש אני לך ובעי אדם חשוב. ולדעת הרמ"א גם בלא אמרה ואתקדש אני לך. והב"ש בס"ק כ"ה הביא דעת הרשב"א דהוי בזה רק ספק קדושין. אך יש סברא לומר דמה דנתנה לו לא גרע משאלה לו הטבעת לקדש בה. לכן צויתי לקדש אותה תחת החופה ואחר השבת מיד יקדשנה פעם ב' בטבעת שלו לפני עדים כדת כי לא הי' לי ברירה בזה כי גדולה הבושה:
שם סקנ"ב מ"ש וכן איתא בתשובות הרי"ף אם מקדש אותה לפני עדים פסולים מדרבנן אינה מקודשת. ר"ל דהוי קדושין בלי עדים ואינה צריכה אפילו גט. ומיהו בסי' מ"ב סקי"ט הביא דיעות בזה דס"ל דאין תופסין קדושין של אחר ע"ש:
שם סקנ"ג מ"ש והמעיין בדברי המאור לק"מ וביאור דבריו כנגד הבעה"מ סובר אליבא דר"ש דס"ל דליכא לאו עד לילה מ"מ יש איסור דרבנן עד לילה. גם ס"ל לבעה"מ דבזה לבד הלכתא כר"ג דבחד דרבנן ויש בזה חד דאורייתא אינה מקודשת לכן פסק דאם קידש בחמץ דרבנן עד לילה דהוי ספק מקודשת דחושש לדעת בעה"מ דהוי תרי דרבנן. וא"כ א"ש הכל דבחמץ דארייתא ושעות דרבנן חושש לדעת הרמב"ן וחמץ דרבנן ושעות דאורייתא חושש לדעת בעה"מ דס"ל דהוי תרי דרבנן. אבל בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא לכ"ע אינה מקודשת גם לדעת בעה"מ דהוי חד דאורייתא דהיינו חמץ דאורייתא. ובזה ס"ל דהלכה כר"ג דבחד דאורייתא אינם מקודשת ולא הוי נ"מ במה דלית הלכתא כר"ג. אלא דהלכה כר"ש לדעת בעה"מ נ"מ אלא בזה דאם קידש אותה בחמץ דרבנן דלר"ש הוי תרי דרבנן ומקודשת עד לילה אבל לר"ג אינה מקודשת דהוי חד דאוריי' היינו שעות דאור'. אבל בחמץ דאו' ליכא נ"מ כלל במה דפסק כר"ש כי גם לר"ש דליכא לאו עד לילה מ"מ אסור מדרבנן אפי' בהנאה עד לילה ואם כן הוי חד דרבנן וחד דאור' דאינה מקודשת גם לדעת בעה"ע. וזה שסיים הב"ש דבאמת הבעה"מ פ' כ"ש כתב מדאורייתא מותר באכילה עד הלילה אבל מדרבנן אף ר"ש מודה דאסור בהנאה כצ"ל. ובזה סרה תמיהת החק יעקב בה"פ סי' תמ"ג שהשיג עליו דהא מ"מ מדרבנן מותר בהנאה עד לילה ואם כן הוי מקודשת אבל לפי הג"ה זו א"ש. וכן מבואר בדברי בעה"מ פרק קמא וז"ל וחכמים עשו להם סיג בשעה וא"ו מדבריהם שלא לשהותו. ר"ל כדי שיתקיים מ"ע דתשביתו מחר ולא שרינן לכתחלה שלא לאכול ולא ליהנות בו. ולדברים אלו מרמז הב"ש ובפרק כ"ש לא מצאתי הדברים. וכן מבואר בחק יוסף דיש ט"ס בדברי ב"ש. אבל החק יעקב מתרץ דעת הש"ע בפירוש דגם רש"י ס"ל דבתרי דרבנן מקודשת. דנוקשה הוי דאורייתא א"ו דחיטי קרדנייתא לא הוי נוקשה וא"כ איירי הש"ס בחד דאורייתא דהיינו מחמץ דאורייתא. ומזה דוקא איירי ר"ג דס"ל דאין חוששין לקדושין דבחמץ דאורייתא ושעות דרבנן דהיינו בתחלת שש שעות דלאו ברשותי' קאי אבל מחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לא איירי ר"ג כלל הואיל דלעולם לא יבואו לצד איסור תורה משום דמצד עצמן לאו איסור הן כלל מה"ת. ובזה א"ש דבחולין בעזרה דמקודשת דליכא שום צד איסור דאורייתא. ולזה א"ש פסק הש"ע דבחמץ דאורייתא ושעות דרבנן חושש לדעת הרמב"ן דהיינו בשעה וא"ו וחמץ דרבנן ושעות דאוריי' חושש לדעת רש"י דס"ל דהוי קדושין הואיל דעיקר החמץ הוי רק דרבנן דלא אתי לצד דאורייתא לעולם הואיל דגוף החמץ אין אסור רק מד"ס ולא מה"ת ורש"י איירי רק בחמץ דאורייתא דהיינו חמץ נוקשה דס"ס באין לצד איסור תורה משני צדדים. האחד מצד עצמו דהוי חמץ דאו' והשני דזה החמץ אם יניח לאחר שעה ז' יהי' בודאי איסור תורה. אבל בחמץ דרבנן דלעולם לא יבוא לצד איסור תורה דהחמץ מן התורה לאו חמץ כלל. והש"ס דפריך ונבטליה בשית איירי מחמץ דאורייתא אבל בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא לכ"ע אינה מקודשת גם להרמב"ן דבהא ליכא למיטעי. ולרש"י ג"כ בחמץ דאורייתא דהוי הדין לרש"י אף בשעות דרבנן אינה מקודשת כמימרא דר"ג. וכן הוא דעת הגאון הנוב"י בא"ח סק"א ובצל"ח בסוגיא זו ע"ש: