אור ברסלב
ביאור מנחם סימן יז

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

סימן יז

הקדמה ופתחא זעירא

חלקת מחוקק סק"א. מ"ש גבי עריות ה"מ למיתני חלוק זה. דבספק ערוה קדושין תופסין בה. וצ"ע הא דין זה כבר כתב המחבר לעיל בסי' ט"ו בסעיף א' וז"ל וכן המקדש ספק ערוה צריכה גט. הרי מבואר ממילא דקדושין תופסין בספק ערוה. ואם כן למ"ל להמחבר עוד לכתוב דין זה כאן. דאיירי בדיני א"א:

שם סק"ב. מ"ש והוא נגד דעת הרמב"ם והפ"מ הנ"ל. ר"ל לדעתם הוי הדין להיפך דאם הבעל מסכים לדבריה אינה נאמנת רק באם מכחיש לדבריה אז נאמנת מחמת הסברא דאין האשה לז"כ. ואפשר לומר ר"ל דעיקר תליא דאם התחילה להעיז לומר גרשתני נאמנת גם כשמכחיש הבעל לדבריה ומכ"ש אם הבעל מסכים לדברי' דהא בתחלה לא היתה יודעת דהא מסכים עמה ומ"מ מעיזה היתה. הלכך נאמנת מחמת החזקה דאינה מעיזה. ובזה מיירי הב"י. אבל הרמב"ם והמ"מ איירי דהבעל התחיל לומר גרשתיך אז אח"כ אינה נאמנת לומר גרשתני דליכא העזה ולא פליגי כלל. דבכה"ג דהתחילה היא מעיקרא הרמב"ם והה"מ נמי מודו דהיא נאמנת. וכן מבואר בש"ע סי' ק"י סעיף י'. וז"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובתה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני חייב ליתן לה כתובה אבל אינו נותן לה התו"כ. אמר לה הבעל כן הי' גרשתיה ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספות מתוך שיכול לומר לא גרשתי ולא יתחייב בתוספו' נאמן ומשבועה בנק"ח על התוספות הרי מבואר גם בבא דסיפא דהבעל מסכים לדבריה דגרשה נאמנת ג"כ דגירשה. אכן הב"ש שם ס"ק ל"ח הסיב דעת הרמב"ם והמחבר לדיעה אחרת דגם בהתחילה היא לומר דגירשה מ"מ אם הבעל מסכים לדבריה דאינה נאמנת דלא שייך החזקה דאינה מעיזה. וז"ל נשמע מזה כו'. והוכיח זה מדס"ל להמחבר בבבא דסיפא דצריכה לישבע ושני לי' מבבא דרישא. א"ו עיקר החילוק כ"ה. דברישא דהבעל מכחישה ושייך שפיר החזקה דאינה מעיזה לכן אינה צריכה שבועה אבל בסיפא דהבעל מסכים עמה דגירשה לא מהני החזקה דאינה מעיזה אע"ג דהיא פתחה בגירושין ולכן צריכה לישבע. לכן הק' שם דא"כ אמאי ס"ל לרמב"ם ומחבר בסיפא לענין דינא דמ"מ מגורשת הא בסיפא ליכא החזקה דאינה מעיזה. וכן ס"ל להב"ש כאן ס"ק ב' דאינה נאמנת אם הבעל מסכים לדברי' אע"ג דהיא התחילה לומר דגירשה כן הוא דעת הב"ש ז"ל. ומ"מ להצדיק ד"ק של הח"מ דלא תק' עליו קושיית הב"ש מה דס"ל לרמב"ם ומחבר בסיפא דצריכה לישבע י"ל דבאמת בהתחילה לומר דגירשה נאמנת אעפ"י דבעל מסכים לדברי' ומ"מ צריכה שבועה על עיקר פירעון גופי'. דהא הבעל אומר דפרעתי לה הכתובה דצריכה לישבע כמו בכל שט"ח אם אומר הלוה אישתבע. ובכה"ג איירי נמי הרמב"ם שם והמחבר דהבעל טוען אשתבע לי דלא פרעתיך. אבל על עיקר הגירושין אם גירשה לא קאי השבועה דהא אדרבא הבעל נמי מודה דגירשה ולמ"ל השבועה. אלא עיקר השבועה קאי על טענת פרעון. משא"כ ברישא שהבעל מודה דלא פרע לה דהא אומר דלא גירשה והוי הדין כאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי ה"ה כאן אם מודה דלא גירשה בודאי לא פרע לה הכתובה לכן אינה צריכה שבועה על החשש פרעון. ועל עיקר הגט נאמנת מטעם חזקה דאינה מעיזה וה"ה בסיפא שייך החזקה דאינה מעיזה אע"ג דהבעל מסכים לדבריה הואיל דהיא פתחה בגירושין דומיא דרישא כמ"ש ודו"ק בזה:

בא"ד מ"ש והנה ר"ל דז"ל הרי"ו א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון. ואם לא ירצה שני לגרשה מקודשת לשני ומותרת לו כי מאחר שהי' בפני בעלה הוי כאומרת נתגרשתי ממנו והאשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת ע"כ דברי רי"ו ז"ל. ועז"כ הד"מ והב"ח דדברי רי"ו תמוהים דהא מה שקבלה קדושין מאחר בפני בעלה דמותרת לשני משום דהטעם דאשה יכולה לומר לבעלה דגרשה וא"כ איך ס"ל לרי"ו דמותרת לחזור לראשון הא הוי מחזיר גרושתו אחר אירוסין. והב"ח מיישב דרי"ו ס"ל דלא אמרינן דאם האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת אלא כשהבעל שותק אבל כשהבעל מכחישה אינה נאמנת לאוסרה עליו א"ע דהכי תנן בפ' האומר דאם הוא אומר לא קדשתיך והיא אומרת קדשתני הוא מותר בקרובותיה. ומה לי קדשתני או גרשתני. וא"כ הא דכתב רי"ו דצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון הוי הגט רק לחומרא דרי"ו מיירי במכחישה ואינה נאמנת לאסרה א"ע עליו רק מחמת דהיא עשאה על עצמה חד"א לראשון לכן צריכה גט אבל הבעל ראשון בלי גט משני מותרת לו. וא"כ שוב לא הוי מחזיר גרושתו כלל. וזה א"ל דמ"מ היא תהי' אסורה לבעל ראשון מדינא מחמת החזקה דאינה מעיזה. דז"א דמי יימר דהוא מיקרא מעיזה לגבי בעל דלמא הבעל מיקרי מעיז נגדה. ע"ז השיב הח"מ דבשלמא באומרת קדשתני אינה נאמנת שפיר לאסור על הבעל קרובותיה דאין מסייעא לה חזקה כלל. אבל כאן מסייע לה החזקה זו דאינה מעיזה דזה הוי העזה גדולה לומר להבעל דגירשה ולכן מקודשת לשני מדינא. דאמרינן מחמת חזקה דבודאי גירשה הראשון וא"כ הא דק"ל אמאי מותרת לחזור לראשון אחר גירושין משני דמיקרי מחזיר גרושתו אחר אירוסין וא"כ דברי רי"ו סותרים א"ע אבל בכנה"ג הובא בבה"ט דט"ס בדברי הרי"ו וכצ"ל וצריכה גט משני אם לא תשאר עם השני. ואם לא ירצה שני לגרשה מותרת לשני. וכ"ה בפרישה דיש ט"ס ברי"ו. אבל אאמ"ו הרב מוהר"נ ז"ל בספרו מעין גנים מתרץ דברי רי"ו בלי ט"ס כלל כמבואר שם למעיין ע"ש. עיין באה"ע הובא תשו' רש"ך קטנה העומדת ברשות אביה לא שייך לומר חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה. וכן הביא תשובת הר"א שושן אם המקדש השני הוא כהן דליכא למימר גרשתני שאם נתגרשה האיך נתקדש לה לשני. וכן הביא אם האשה אמרה דמה דנתקדשה לשני מחמת דסברה דקידושי הראשון לא הי' קדושין ואנו יודעין דקידושי ראשון הם קדושין גמורים ג"כ אין לחוש לקדושת שני אפי' בנתקדשה בפני בעלה תשובת הרש"ך ח"ב סי' קכ"ג. ואם זו המקודשת היתה אשתו מקודם ואח"ז נשאה זה האיש ושוב קיבלה קדושין מראשון אין לחוש לקדושין אלו דא"כ האיך גירשה זה הא הוי מחזיר גרושתו משנישאת ע"ש. ודו"ק:

ב"ש סק"ג. מ"ש עיין בתשובת רשב"א. וי"ל דהרשב"א הביא ראיה מש"ס דכתובות דף כ"ב דפריך ומי חציפא כולי האי והא אמר רב המנונא הרי דאף התחילה שלא בפניו לא עבידא לאחזוקי שיקרא ע"ש:

שם סק"ד. מ"ש ונראה הא דכתבו הר"ן והמגיד. ר"ל דבא ליישב דלא תיקשי מה מוסיפים הי"א בתראי דסברי דאינה נאמנת אלא לחומרא והיינו להצריכה גט על הי"א קמאי דסברי נמי כן לז"כ האי ונראה דמקדים דלי"א קמאי היינו הר"ן והמגיד דסברי דאינה נאמנת להינשא רק צריכה גט הוי דוקא אם אמרה בפני בעלה גרשתני אבל אם קידשה א"ע לאחר בפני בעלה נאמנת נמי דמותרת לינשא לו וא"כ בזה שפיר מוסיפים הי"א בתראי וסברי דאינה נאמנת אלא לחומרא והיינו להצריכה גט הוי ג"כ בנתקדשה בפניו לאיש אחר. מ"מ אסורה להמקדש דבזה"ז נפישי חוצפא ומעיזה. אבל מ"מ כתב הרמ"א לקמן בסימן קנ"ד ס"ז דאם נותנת אמתלא מבוררת לדברי' נאמנת גם בזה"ז דנפישי חוצפא כמבואר בס' בית מאיר מזה לישב דברי ר"י ע"ש:

בא"ד מ"ש ובא"ח כתב אם ידוע בעדים דהיא אשתו וא"כ היא מוחזקת לא"א בזה לא אמר ר"ה החזקה דאין אשה מעיזה. ור"ה לא איירי אלא באיש ואשה דאתו מעלמא דא"י בודאי דהיא אשתו. וכן מבואר בחידושי הרא"ה ז"ל בפ"ב דכתובות בשם י"א כן. ודחה זה כהשגת הב"ש כאן דא"כ מאי קאמר הש"ס סוף גיטין דף פ"ט ע"ב בהך עובדא דשלחו מבי רב לשמואל דאי מגליא מילתא בעדים דקדושי קמא הוי קדושין לא הי' מהני מה דקבלה קדושין מהשני ופליגי אדר"ה דר"ה סובר דאם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת לשני. הא לדעת א"ח אליבא דר"ה בידוע דקדושי קמא הוי קדושין ודאי לא מהני גם לר"ה שתהא מקודשת לשני. דר"ה גופי' לא אמר רק באין ידוע בודאי דהיא א"א וא"כ לא פליג ר"ה אדבי רב ואמאי אמר הגמרא דפליגי א"ו ר"ה אמר חזקה דאין אשה מעיזה גם בידוע דהיא א"א. אכן להסביר דעת הא"ח י"ל דלכאורה צריך להבין דברי ר"ה דסובר דמהני החזקה דאין האשה מעיזה הא יש חזקה המתנגד לזו חזקת א"א שלה ומאי אולמי האי מהאי. ולזה המציא הא"ח לחלק דלא קאמר ר"ה דמהני חזקה דאין האשה מעיזה רק באינו ידוע בעדים דהיא אשתו ולא שייך החזקת א"א. ואף דנתוודע אח"כ לאחר שקיבלה קידושי' משני דהיתה מקודם א"א גמורה מ"מ סובר ר"ה בזה דמהני החזקה דאין האשה מעיזה ומותרת לשני הואיל בעת שקיבלה קידושין משני אז לא הי' נתודע דקדושי קמא הוי קדושי ודאי. ולא הי' אלים חזקת א"א שלה והי' אז מהני החזקה דאין אשה מעיזה לכן מהני גם השתא. ובדין זה פליגי ר"ה אדבי רב דסברי דאם ידוע בעדים אח"ז דקדושי קמא הוי קדושין ודאי אסורה לשני. אע"ג בעת שפשטה ידה וקיבלה קדושין משני לא הי' ידוע דקידושי קמא הוו קדושין ודאי רק הי' קול בעלמא מ"מ ס"ל לדבי רב דאסורה לשני. בזה אמר הש"ס שפיר ופליגי אדר"ה אבל בידוע בודאי דזו אשתו וקיבלה קדושין מאחר בפני בעלה בזה סובר ר"ה ג"כ דאסורה לשני דלא מהני החזקה דאין אשה מעיזה דהא יש חזקה דא"א המנגדת לזה. ובזה עולה שפיר סברת הא"ח וכ"מ בס' ישועות יעקב ז"ל דהביא דעת הר"י בר ברוך והוא בתוס' בכתובות דהיכא דהותרה להנשא פקע חזקת א"א. וגם דעת הרשב"א כן דהיכי דכבר נישאת לאחר בהיתר פקע חזקת א"א וכן משמע במהרי"ק דלאו דוקא בנישאת בהיתר ב"ד אלא אפי' נישאת בהיתר עפ"י חזקה או מכח מיגו פקע חזקת א"א. ולכן סובר שפיר ר"ה בהך עובדא דבי רב דשם פשט. ידה וקיבלה קדושין מאחר ובאותו העת לא הוו עדים ע"ז שהיא א"א א"כ ניסת לשני בהיתר עפ"י חזקה דאין אשה מעיזה לא מהני מה דאח"כ נתוודע דקידושי קמא היו קדושין בעדים דכבר פקע חזקת א"א שלה כדכתיבנא ודוק בזה:

שם סק"ז מ"ש דאל"כ חולק הטור על הרא"ש. ר"ל דהטור ס"ל גם בנתקדשה לבד אינה נאמנת והרא"ש ס"ל דווקא אם ניסת בפניו אינה נאמנת כדי שלא תקרא זונה א"ו גם הרא"ש ס"ל כהטור גם בקידשה אינה נאמנת. ומה דהביא הרא"ש בנישאת מעשה שהי' כך הי'. אבל באמת ס"ל להרא"ש דאין חילוק בזה:

שם סק"ט מ"ש וי"א דאינה נאמנת לענין ממון כלל. וי"ל הטעם בזה לפי מ"ש למעלה דקשה על ר"ה דסובר החזקה דאין אשה מעיזה הא יש חזקה המתנגדת חזקת א"א וע"כ צ"ל דחזקה זו הוי כמו רוב דרוב נשים אינן מעיזות והוי רוב מסייע לחזקה זו ועדיפא מחזקת א"א וא"כ בממון דקיי"ל דאין הולכין אחר הרוב לכן לא מהני החזקה זו לענין ממון ליטול כתובה רק לענין שתהא מותרת לשני מטעם רוב וחזקה כמ"ש ודו"ק:

שם סקי"א ע"ש ונ"מ ר"ל בזה הזמן אם איזה איש יזכה להיות צדיק כאליהו. או כריב"ל שיעלה לשמים בחיים הוי הדין דאשתו מותרת להנשא דלא נק' א"א אלא אשת מלאך ד"מ בשם מהרי"א אם מתה אשה תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא כמו אליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית לא פקעה זיקת הבעל מעלי' ואסורה מ"מ לינשא לאחר. ויש סעד מעובדא דאשת ר' חנינא בן חכינאי במס' כתובות דף ס"ב כנה"ג:

שם סקי"ג. מ"ש ועיין עוד מזה לקמן רומז לס"ק ל"ח דזה הוי רק להרמב"ם דס"ל דהדין מסל"ת מהני גם בלי קישור דברים וא"כ מוכח מהש"ס דצרה אינה נאמנת במסל"ת כזו בלי קישור דברים דאל"ה מאי פריך הש"ס ודילמא צרה. הא צרה נאמנת וממילא מוכח דעכו"ם נאמן גם במסל"ת בלי קישור דברים דאל"ה הי' חשש דילמא עכו"ם הי' והי"ל להש"ס ליפרוך כן א"ו דעכו"ם נאמן במסל"ת אבל לשאר פוסקים דס"ל בלי קישור דברים לא מהני רק בעכו"ם לבד מסל"ת כזה. וא"כ י"ל דגם צרה נאמנת במסל"ת עם קישור דברים. רק הש"ס איירי בלי קישור דברים. לזה פריך הש"ס דוקא דילמא צרה דדוקא צרה לא מהני בלי קישור דברים במסל"ת אבל עכו"ם נאמן גם בלי קישור דברים לכן לא פריך הש"ס מעכו"ם כמ"ש:

ח"מ סק"י מ"ש והנה לכאורה דבן חמיה ובן יבמה הכל אחד. ור"ל למה חשיב לתרתי. ובס' בית מאיר ז"ל ובמ"ל כתבו דצ"ל בן חמותה ור"ל דאינו בן חמי' משא"כ בת חמותה אפי' עתה אינה בת חמות' ובתוי"ט מבואר הדין מבת חמותה:

ב"ש סקי"ג מ"ש ואפשר לאותו בעל אינה מעידה דרצונה שצרתה תהי' לו ג"כ אסורה ר"ל דיש חילוק דהיכי דהצרה המעידה כעת נישאת כבר לאחר וזו נשארה במקומה אצל בעל הראשון אזי חיישינן גם לשנאה הקדומה דאפשר דרצונה לקלקלה על בעל זה שהי' בעלה מקודם כדי שתדחה גם היא ממנו כמו שהיא נדחית ממנו אבל הכ"מ פי"ב מיירי דזו דמעידין עלי' נדחית ממקומה ויצאה לאיש אחר ע"י גט או מיתה וניסת לאיש אחר וזו צרתה באה כעת להעיד דבעלה האחרון מת בכה"ג לא חיישינן לשנאה הקדומה שהי' לזה הצרתה עם אשה העגונה הלזו מקודם דהיו צרתות וא"כ לק"מ על הכ"מ הנ"ל מדברי הרמב"ם פי' דס"ל דצרתה אינה מעידה וחייש לשנאה הקדומ' דיש חילוק בזה כמ"ש:

שם סקי"ד מ"ש אבל יבמתו אינה מעידה ר"ל היינו אשת אחיו של בעלה דהיא יבמתו של בעלה וראוי' להיות יבמה' מ"מ אינה מעידה ואפי' יש לזו בנים דהיינו לזו ולזו וא"כ לא תפול לא זו ולא זו ליבום לאחד מהם ולא תהי' צרה לעולם מ"מ מסקא אדעתא דלמא ימותו הבנים שלהם ותהי' צרתה לכן רוצית עכשיו לקלקלה כדי שתנשא לאחר ותהי' אסורה לעולם לבעלה וליבם אבל בחמותה דלאחר מכאן לא מסקא הואיל דהוי צער ממון בלבד:

בא"ד מ"ש גם י"ל ר"ל דמחלק בין יבמתו דהיא אשת אחיו אע"פ דאינה ראוי' להיות יבמה לעולם דיש לשניהם בנים מבעליהן מ"מ אינה מעידה דלא פלוג בזה הואיל יבמה דאינה מעידה אבל הדין דיבם לא מוזכר בש"ס לזה יש חילוק ביבם דראוי ליבמה דאין לה בנים מבעלה שהוא אחיו אינו מעיז אבל ביבם דאינו ראוי ליבמה דיש לה בנים מבעלה שהוא אחיו הדין דיכול להעיד לה דמת אחיו שהוא בעלה והעלה דלא כהח"מ דמסופק בזה ביבם שאינו ראוי להיות יבמה ה"ה בזה"ז דאין מיבמין הוי לדעת הב"ש מעיד היבם ליבמתו שמת בעלה שהוא אחיו. וצ"ע קצת במ"ש דהדין דיבם אינו מוזכר בש"ס הוא הדין דיבם הוי ג"כ משנה מפורשת ביבמות דקי"ח ואין האיש נאמן לומר מת אחי כדי שייבם את אשתו. והו"ל לומר דלא פלוג בין יש לה בנים מבעל' שהוא אחיו או אין לה בנים מבעלה שהוא אחיו כסבר' הב"ש דהיכי דהדין מוזכר בש"ס אמרי' לא פלוג והח"מ בעצמו הביא משנה זו ומסתפק לחלק בזה ואפ"ל ה"פ דמ"ש הב"ש דהדין דיבם אינו מוזכר בש"ס היינו בהדיא לאיסור בסתם לאסור דאין אחיו נאמן לאשת אחיו להעיד על מיתת בעלה. ומדאמרה המתניתין דווקא כדי שתייבם את אשתו מבואר דוקא דלייבם את אשתו אינו נאמן אבל אם יש לה בנים נאמן א"כ הדין דיבם אינו מפורש סתמא לאיסור כמו הדין דיבמה דמוזכר סתמא לאיסור כמ"ש:

בא"ד מ"ש מ"מ יש חילוק בין יבם ליבמה ור"ל חילוק הנ"ל דיבמה דאינה מעידה מוזכר בש"ס לכן לא פלוג בין יש לה בנים לאין לה בנים אבל הדין דיבמה אינו מוזכר בש"ס לאיסור לכן מחלקינן בין יש לה בנים מבעלה שהוא אחיו יכול להעיד שמת בעלה שהוא אחיו אבל באין לה בנים מבעלה ורוצה לייבמה בזה אין היבם מעיד לז"כ דאין לדמות יבם ליבמה מטעם הנ"ל. וקאי אדלעיל אדברי ד"מ דס"ל דהיבם ביש לה בנים דמעיד והסביר הב"ש הטעם לחלק מן יבמתו דהיא יבמה דאינו מעיד הואיל דיבמה מוזכר בש"ס ואמרינן לא פלוג אבל הדין דיבם אינו מוזכר בש"ס. ועיין במל"מ פי"ב מה"ג ד' ט"ז מסופק לענין דיעבד אם העיד' אחת מה נשים ונישאת עי"ז לאחר אם הוי היא א"א גמורה. א"ד דהא דאינן מעידות הוי מחמת ספק דלמא משום שנאה העידה והוי רק ספק א"א. וכתב נ"מ אם א' קידש אותה ע"י עדות זו אם אסור בקרובותה ולענין אם זינתה אם הולד הוי ממזר ודאי אי ספק ממזר. ודעתו דתליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפ"ט מה"ת אם אוכלת בתרומה ע"ש. ולא הבינותי ריש דבריו דלענין שיאסר בקרובתה אפילו בספק נמי יאסר בקרובתה ומאי נ"מ בין ספק לוודאי ע"ש:

ח"מ סקי"ז מ"ש אפילו עד אחד נמי לא תנשא זה ט"ס וצ"ל אפילו עד אחר לא אותו העד שאמרה נמי לא תנשא והמעיין לקמן בסימן ל"ח בח"מ ס"ק ע"ה מבואר דגם באחר נמי הדין דתצא. גם אם ניסת אם האחר מכחישה. וא"כ מה אפילו דכתב כאן הח"מ והוכיח דאיירי בבא אחר שהתירה. וכ"כ הב"ש שם דעת המ"מ והנ"י ע"ש. הגם דיש לדבר בזה דלדעת הר"י בן ברוך הובא בתוס' כתובות דגם היכא דהותר' להנשא פקע ממנה חזקתה. ומכ"ש אם נשאת בהיתר וכ"מ במהרי"ק והבאתי לעיל מזה:

ב"ש סקי"ח מ"ש ואם אומרים דהי' גוסס ג' ימים מעידין עליו. ובתוס' שבת ובדגול מרבבה השיגו עליו בזה ועיין מ"ש לקמן ס"ק צ"ד בשם אאמ"ו הרב ז"ל ליישב דבריו ע"ש:

ה"מ סקי"ח מ"ש ולפ"ד מהרי"ו ר"ל דס"ל דגם בעיר אחת איירי הש"ס. א"כ נשאלה את פיהם על התינוקת. א"ו דהתינוקת אינן בעיר אחת עם הב"ד עז"כ הב"ש סקכ"ד דאדרבא מזה גופי' הוכיח מהרי"ו דינו דגם אם העד ראשון בעיר אחת א"צ לשלוח אחריו ולשאול אותו אם אמת אמר העד הב' בשמו דמהש"ס מוכח כן מדלא קאמר הש"ס דנשאל' פיהם של תינוקות א"ו דא"צ לשאול אותם גם אם הם בעיר אחת ע"ש:

שם סקי"ט ושיעור דבריו כ"ה דהא כ"ע מודים בעדים דמכחישים זא"ז בחקירות עדותן בטלה. א"כ לדעת הרמב"ם דסובר דהכחשה בגוף הענין כמו דא' אומר מת והב' אומר נהרג. הוי כהכחשה בחקירות דעדותן בטלה. ולכן לא כתב הרמב"ם דין דכאן בשני עדים המכחישים זא"ז דא' אומר מת והב' אמר נהרג דתנשא דלשיטתי' אזיל. דכאן הוי הכחשה בגוף הוי כהכחשה בחקירות דעדותן בטלה. דאע"ג דלא בעי בעדות אשה דרישה וחקירה מ"מ הדין לכ"ע אם הוכחשו בחקירות דעדותן בטלה לכן כתב דוקא דין זה בצרות המכחישות זא"ז דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג בזה הדין דתנשא כסברת ר"י שבתוס' דהכחש' דצרה לא מיקרי הכחשה כלל. אם כן המחבר דכתב דין זה גם בשני, עדים המכחישים זא"ז א' אומר מת וא' אומר נהרג נמי תנשא. לא פסק כהרמב"ם בזה אלא כהרא"ש דסובר דהכחשה בגוף הענין כזו דא' אומר מת וא' אומר נהרג לא הוי כהכחשה בחקירות אלא הוי כא' אומר דלא הי' בן של המת אלל הקבורה והשני כאומר שהי' וזה לא הוי הכחשה בגוף הענין כלל דהרא"ש למד עובדא שלו מדין המתניתין דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג מוכח דבשניהם דינם שוה ולא הוי הכחשה בגוף הענין לדעת הרא"ש וחידש הרא"ש בתרתי. חדא דזה הענין דא' אומר מת וא' אומר נהרג. לא מיקרי הכחשה בגוף הענין דלא כהרמב"ם. וגם חידש גם בשני עדים המכחישים זא"ז דא' אומר מת וא' אומר נהרג נמי תנשא דהא למד על עובדא שלו דאיירי בעדים המכחישים זא"ז דא' אומר דלא הי' הבן אצל הקבורה. והשני אומר דהי' הבן אצל הקבורה לדין המתניתין דתנשא ולדעת הרא"ש עובדא דהי' אצל הקבורה או לא דומה ממש להכחשה דמת ונהרג דבשניהם לא מיקרי הכחשה בגוף הענין ולא הוי כהכחשה בחקירות וכמ"ש:

ח"מ סק"כ מ"ש פירוש שמא הצרה של אשה זו. וזה דברי רש"י ז"ל ביבמות ור"ל דאין לומר דמיירי בלית לה צרה כלל לז"כ רש"י דאכתי יש לחוש שמא נשא אשה במקום אחר והרב מהר"י ז"ל בהגהות המ"ל פי"ג מה"ג השיב ע"ד רש"י ז"ל מהא דיבמות דקי"ט דלהא צרה חיישינן הא לצרה אחרת לא חיישינן:

ב"ש סקכ"ד מ"ש וה"פ. ר"ל דאדרבא לדעת מהרי"ו דס"ל דגם בעיר אחת מ"מ א"צ לשאול אותו. לזה פריך הש"ס שפיר אמאי הוי הדין דסומכין על התינוקו' דאמרו מת פלוני ואין שואלין אותן במה יודע להם דמת פלוני דילמא באמת קמצא שכיב ואסקי על שמו של פלוני דהא הם בעיר אחת עם התינוקת ויש לנו ביכולת לשאול על כל העדות. אבל אי אמרינן דלא כמהרי"ו אלא אם הם בעיר אחת צריך לשואלן לא הי' פריך הש"ס ודלמא קמצא שכיב. דהא בל"ז הדין בכל מקום דצריך לשאול על גוף העדות מנא ידעי. וא"כ בודאי שאלו להתינוקת מנא ידעי דלא עדיפי מעלמא. א"ו כדעת מהרי"ו דהבין דא"צ לשאול אותן מש"ה פריך מ"מ ליחוש דילמא באמת קמצא שכיב ואסקי' על שמו. לזה משני דאמרי כך וכך רבנן היו התם וא"כ אין לחוש כלל על הקמצא. וא"כ בעלמא דליכא שום חשש דילמא קמצא שכיב הוי הדין כמהרי"ו דא"צ לשאול על כל העדות כמ"ש:

ח"מ סקי"ט דהקשה על המחבר דס"ל גם בשני עדים המכחישים זא"ז דא' אומר מת והשני אומר נהרג ה"ז תנשא הא זה הוי כהכחשה בגוף הדין והוי להרמב"ם כהכחשה בחקירות ועדותן בטלה דעדות אשה לד"מ מדמינן לה ואמאי פסיק המחבר כדעת הרא"ש דס"ל דהכחשה בגוף הענין לא מיקרי הכחשה בחקירות אמנם הב"ש בסקכ"ה מתרץ זה דס"ל להמחבר דגם הרמב"ם מודה דנ"ד דלא הוה הכחשה בחקירות דזה דומה לא' אומר מנה לבן וא' אומר מנה שחור דעכ"פ שניהם מודים דההלואה הוא אמת רק בא' לא הי' כ"כ מדקדק מה הי' המנה. ה"ה בנ"ד אמרינן דא' מהן לא הי' מדקדק לראות באיזה סבה מת דל"ד לאם מכחישין זא"ז בגוף הדבר דהיינו א' אומר שהלוה לו חביות של דבש וא' אומר שהלוה לו חביות של יין בזה הוי הכחשה בגוף הענין והוה שפיר הכחשה בחקירות ועדותן בטלה ע"ש:

ב"ש סקכ"ה מ"ש ומיהו הרא"ש למד הדין שלו. ור"ל דעל זה הדין אם הי' הכחשה ביניהם אם הי' הפלוני בעת שמת כעובדא דתשובת הרא"ש דפסק דמותרת למד מדין דמתניתין באם אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דס"ל לר"י ור"ש הואיל דזו וזו מודים שאינו קיים ינשאו אף בעובדא דתשובת הרא"ש הי' הכחשה בעדים ולא הי' הכחשה בעדות נשים כמתניתין מ"מ מביא הרא"ש ראי' לדינו דבהכחשה כזו לא הוי הכחשה אם כן מבואר דס"ל להרא"ש גם אי היו העדים מכחישין זא"ז אם מת או נהרג לא הוי הכחש' דהא ס"ל להרא"ש דהכחשה זו אם מת או נהרג לא הוי הכחשה בגוף המעשה מדמביא ראיה לדינו דשם בעובדא שלו בודאי לא הי' זה הכחש' בגוף הענין והוה להרא"ש הדין שוה דלא הי' הכחש' גם בשני עדים מכחישין זא"ז בכה"ג דלא הוי הכחשה בגוף הדבר כמ"ש:

בא"ד מ"ש שנראה דכ"כ עפ"י דברי התוס' ביבמות דף קי"ח ד"ה דכל לא מת בעדות אשה לא הוי הכחשה. כתבו בשם רבינו יואל דלהכי ס"ל לר"מ באחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דהואיל דמכחישות זא"ז הרי אלו לא ינשאו דהואיל דבאו שתים להתיר עצמן ואין מכוונות דבריהם אמרי' דאמרי בדדמי ואין יודעות אמתת הדברים. ור"י ור"ש ס"ל דמהני עדותן אף דבאו שנים להתיר עצמו. ולפ"ז ממילא נשמע בעדים אם מכחישין זא"ז דלא שייך הסברא דשניהם באו להתיר א"ע הוי הדין גם לר"מ דמותרת להנשא עפ"י עדותן אפי' אם מכחישות זא"ז דזה אומר מת וזה אומר נהרג מ"מ מהני לדעת ר' יואל דהואיל דלא באו להתיר א"ע. והיינו לתירוץ ר"י שם דמוקי המתניתין דרישא גם לר"מ. ועיקר החילוק הוי. דלכן ברישא לא הוי הכחשה. דהואיל דהדין דכל לא מת בעדות אשה לא הוי הכחשה. אבל בסיפא הואיל דשניהם באות להתיר א"ע אומרים בדדמי. וא"כ בעדים גמורים הוי כ"ע מהני ומותרת להנשא. אבל לתירוץ ר"א דר"מ פליג נמי ארישא וס"ל ג"כ דלא ינשאו אף דברישא מיירי דאין שניהם באים להתיר עצמן מ"מ הואיל דמכחישין זא"ז ה"ז לא ינשאו א"כ בעדים גם אם מכחישין זא"ז בין אם מכחישין זא"ז דא' אומר מת וא' אומר לא מת ובין אם מכחישין זא"ז דאחד אומר מת וא' אומר נהרג ה"ז לא ינשאו רק לר"י הוי שפיר בעדים אם מכחישין זא"ז הדין דמותרת לינשא לכ"ע. או י"ל דה"פ מ"ס לפ"ז שפיר נשמע אפי' אם מכחישין זא"ז:

ור"ל דהא לר"י מודה ר"ע ברישא דכל לא מת בצרתה לא הוי הכחשה ולא פליג אלא באחד אמר מת וא' אמר נהרג הואיל דשניהם באו להתיר א"ע הוי ודאי הכחשה דאמרי בדדמי כדעת ר"י בתוס' לכן לר"מ לא תנשא ואפ"ה ס"ל לר"י ור"ש דמהני עדותן וינשאו א"כ חזינן דאף דהוה הכחשה מיקרי לר"י שבתוס' בעדות נשים מ"מ מהני עדותן לר' יהודה ור"ש וינשאו א"כ גם בעדות דעלמא כשיש הכחשה דא' אומר מת וא' אומר נהרג דה"ז לא מיגרע מה דהוה הכחשה ביניהם. והיינו כדמסיק דמ"מ ע"א אומר אמת שאינו חי ובעדות אשה מהני גם ע"א או משום דהוי הכחשה בבדיקות. ומתורץ קושית הח"מ דמאי מייתי הרא"ש ממתניתין ראיה דהא שם איירי בעדות צרתות ולא בעדים דעלמא כשיש הכחשה. ולהנ"ל אתי שפיר דהא להתוס' בשם ר"י הוי גם בעדות צרות הוי הכחשה מיקרי ומ"מ מהני עדותן לר"י ור"ש כנלע"ד. ולהסביר יותר ד"ק אמר לי הרב מוהר"ש ז"ל משם הגאון רע"א ז"ל מ"ש והא דפסק כו' אפילו בעדים נראה דכ"כ כו' רק דקשיא ליה על הרא"ש ז"ל דמייתי ראיה דמת ונהרג לא חשיב הכחשה אפי' גבי עדים ממתניתין דזאת אומרת מת וא' אומרת נהרג דאם איתא כדעת הרא"ש ז"ל דטעמייהו דר"י ור"ש משום דמת ונהרג לא תשיב הכחשה אם כן איך אמר ר' אליעזר במחלוקת שנוי' ור"י ור"ש הוא מה ענין דר"י ור"ש לדרישא דמתניתין ע"כ לא שמעת להו לר"י ור"ש דאמרי ינשאו אלא במת ונהרג דלא הוי הכחשה. אבל במת ולא מת דודאי הוה הכחשה גמורה מי שמעת להו כלל. ומדמוקי רישא כר"י ור"ש ש"מ מת ונהרג נמי הכחשה גמורה הוי וטעמייהו דר"י ור"ש משום דס"ל אין צרה מכחישה לחברתה. לכן שפיר קאמר דממילא ה"ה במת ולא מת דאין צרה מכחישה לחברתה. וכיון דמוכח בגמ' דמת ונהרג הכחשה גמורה הוי ממילא נשמע דגבי עדים דעלמא דמהימני לאכחושי בכה"ג לא תנשא ודלא כהרא"ש ז"ל לזה תירץ דודאי לר' אליעזר הכי הוא אלא דהרא"ש פוסק כר' יוחנן ולר' יוחנן ס"ל להרא"ש דכ"ע אית להו אין צרה מכחישה לחברתה. ואפי' ר"מ מודה בהא ומש"ה ברישא לכ"ע תנשא ובסיפא דס"ל לר"מ לא ינשאו ה"ט משום דשניהם באו להתיר עצמן גרע טפי שאין חשודות לשקר ומדלא מכווני עדותן מראין הדברים שאינן יודעות אמיתת הדברים ואומרות בדדמי. כמ"ש רבינו יואל בתוספ' ור' יהודה ור"ש דס"ל אפי' בסיפא ינשאו אע"ג דסברא קיימת הוא דבבאות להתיר עצמן יש לחוש להכחשה אפי' בצרה. אלא ה"ט דר"י ור"ש דס"ל מת ונהרג לא חשיב כלל הכחשה כדדייק ל' המשנה הואיל ואלו ואלו מודים שאין קיים עש"ה הו"ל מת ונהרג הכחשה בבדיקו' ומש"ה לית לן בה וממילא ה"ה גבי עדי' דעלמא נמי לא חיישינן להכחשה כזאת כ"ה כוונת דברי הרב ב"ש ז"ל:

בא"ד מ"ש גם י"ל כאן דאם עד אחד מעיד דאינו חי. לכן אם מכחישין זא"ז בחקירות מהני:

מ"מ דעכ"פ א' מהם אומר אמת דאינו חי. משא"כ בד"מ דבעינן שני עדים. וכשמכחישין זא"ז ליכא ב' עדים דיאמרו האמת דהא א' מהם בודאי הוא שקר. אבל בנ"ד אפי' אם אחד אומר שקר. מ"מ השני אומר אמת וסגי בע"א. וע"ז השיב רבינו הגדול בב"י בסי' מ"א ובסי' ט"ו דהא בח"מ מבואר הדין אם מכחישין זא"ז בחקירות דאין יכולין להביא אפי' לשבועה אף דלשבוע' סגי בע"א ג"כ. מ"מ הואיל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אמנם הנראה בביאור דברי הב"ש דבשלמא התם דבאו מתחלה בתורת עדות גמורה לחייב ממון ובעינן ע"ז צירוף ב' ערים כד"ת. ואם הוזמו משלמין ממון. ולזה כשהוכחשו בחקירות דנתבטל העדות של כל עד ועד מהממון דאתי לחיובא. ממילא נתבטל ג"כ לענין שבועה כמו אם נמצא קרוב או פסול דנתבטל כל העדות מגזה"כ. משא"כ בעדות אשה דבאו מתחלה להעיד דמת בעלה דסגי בע"א ע"ז לבד. וא"כ אף כשנתבטל הצירוף מ"מ סגי בע"א דהא גם מתחלה לא נצטרפו בעדות זו דמיתת בעלה להעיד בשניהם יחד דהא לא בעינן להו. ובזה באמת אם באו מתחלה להעיד על מיתת בעלה וגם ליתן לה כתובה. או להורדת נחלה ודאי אם מכחישין זא"ז נתבטל כל עדותן רק מה דכאן דלא נתבטל כל העדות הואיל דלא בעינן מתחלה צירופן להעיד שניהם יחד. ולזה לא נתבטל כאן עדותן כשמכחישין זא"ז. כדברי הנה מצאתי אח"ז בנוב"י עצמו שביאר דברי הב"ש. ואני הוספתי בס"ד בביאור קצת. ומ"ש הב"ש לקמן סקס"ד דאם הוכחשו בחקירות עדותן בטלה. ע"כ צ"ל דכוונתו שם לחלק דלזה עדותן בטלה דלא הוי שנים כשרים. משא"כ אם הוכחשו בבדיקות הוי שנים כשרים דלא הוי הכחשה כלל. אבל בהוכחשו בחקירות לא הוי הכחשה ולא הוו שניהם כשרי' אבל ע"א מהם מהני וכשר כמו בנ"ד דסגי בע"א דעכ"פ אינו חי עדיין ע"ש:

בא"ד מ"ש תליא בפלוגתא זו להש"ג אסורה ר"ל היינו במים שיל"ס דיכול לראות אם עלה מהמים ומדלא ראה בודאי נטבע והוי כא' אומר מת וא' אומר נהרג דס"ל להש"ג דהוי הכחשה. אבל אם אמר הע"א דנטבע במשאל"ס הוי גם להש"ג מהני דלא הוי הכחשה כלל דמה דע"א אומר נטבע לא הוי כאומר מת רק די"ל דזה אמת דנטבע ואח"ז עלה מן הים ונהרג אח"כ כמו דאמר העד הב' ולא מכחשו השני עדים זא"ז כלל. אבל לדעת המחבר דס"ל בא' או' מת וא' אומר נהרג דלא הוי הכחשה א"כ בכה"ג דא' אומר נטבע בין במשיל"ס ובין במשאל"ס לא הוי הכחשה גם במשיל"ס דהוי מה דאומר נטבע כא' אומר מת. ובזה ס"ל להמחבר דלא הוי הכחשה. לכן כ' דלדעת המחבר מותרת ממ"נ ומכ"ש אם העד אומר דנטבע במים שאל"ס דודאי לא הוה הכחשה לכ"ע דיכול להיות דעלה מהמים ונהרג אח"כ כדברי העד השני. ולא מיקרי הכחשה כלל עיין ב"ש מזה ח"מ סקי"ז בסופו ע"ש:

ב"ש סקכ"ו מ"ש ולא קשה מידי. ר"ל דהואיל דליכא כאן שום אדם לפנינו הוי לכ"ע לא סמכינן אצל צילו. ולא כהב"י דסובר דהרמב"ם פוסק כהגאון דלא מהני צל צילו. ולזה לא הביא הדין דכאן אם שמעו קול דלפ"ז הנה קשה אמאי הביא הדין דמי שהי' מושלך לבור דסמכינן אצל צילו. א"ו דס"ל להרמב"ם דסמכינן אצל צילו. רק דכאן דלכ"ע לא סמכינן אצל צילו דאין הגוף לפנינו אבל במי שהי' מושלך לבור שהגוף לפנינו סמכינן אצל צילו כמ"ש:

בא"ד מ"ש ועיין מזה עוד לקמן . ר"ל בס"ק ס"ו דשם פסק המחבר דלא בעינן צל צילו כלל אל סגי הואיל דמושלך לפנינו. ומ"מ בסי' קמ"א הביא המחבר י"א דבעינן צל צילו ודלא כדסתם המחבר סעיף כ"ג לקמן דלא בעינן צל צילו וממילא נסתר תירוץ הב"ש כאן דכתב במושלך לפנינו בעינן עכ"פ צל צילו וסגי מבואר מלקמן היפך מזה ע"ש:

ח"מ סקכ"א מ"ש ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל. ולזה אמרינן דודאי ישראל כתבו בעצמו ומהני אף אם נאמר דלא הי' לפ"ת. ולזה כ' המ"מ למעוטי כתב כותי דאז אמרינן דהי' בודאי כותי כתב זה ואף מי נימא דהי' הכתב לפ"ת מ"מ לא מהני דלא הוכשרו כותי אלא באומר לפ"ת ולא הוכשר כותי בכותב מל"ת. והב"י השיג עליו דאם כתבו כותי במסל"ת אמאי לא מהני. וט"ס מ"ש שאם כתבו [כותי] (כתב). ולזה הקשה על הב"י מה דכ' הרמב"ם דצריך שידעו שהוא כתב ישראל הא אפי' אם כתב הכותי לפ"ת מהני לז"כ הח"מ דכוונת הב"י בדברי הרמב"ם דאיירי דכתוב הלשון של כותים בדרך עדות ולזה סובר הרמב"ם דבעינן שידעו שהוא כתב ישראל אז מהני גם בדרך עדות ולמעוטי כתב כותי בדרך עדות לא מהני אבל אם נכתב לשון השטר בדרך לפ"ת מהני אף אם הוא כתב כותי דלא כהמ"מ כמבואר זה בתשובה לקמן ע"ש:

בא"ד מ"ש רק שכתב בעשין קכ"ז דאפי' בעדות ממון מעידין עפ"י כתבם. ותימא למה לא הכריע הירושלמי כר' ירמיה כצ"ל. דהא גם בעדות ממון מעידים ע"פ כתבם כ"ש בעדות אשה. ועוד קשה על הסמ"ק מירושלמי דשם פליגי בעדות אשה אבל בעדות אשה מבואר שם דלא מהני מפ"כ. א"ו הירושלמי איירי דלא נתקיים לזה לא מהני. ולכן לא הכריע כר"י בירושלמי ומה דכתב הסמ"ג עשין דאף עדות ממון מהני איירי דהם עצמם כשרים לפנינו ונתקיים השטר מהני גם מפ"כ:

ב"ש סקכ"ז מה דמחלק דאם כותב להעיד מהני גם אם כתב דשמע מאחר ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד. אבל אם כותב לזכרון מה דראה בעצמו ובזה פליגי המ"ד בירושלמי אם סמכינן על הכתב ומ"ד דס"ל לא מהני הביא ראי' ממתניתין דמצינו כתוב בשטר מת פלוני לא מהני איירי בכותב לזכרון מה דראה בעצמו ומ"מ לא מהני הואיל דאינו כותב למעשה להעיד ואנן קי"ל דסמכינן על כתב זה דכתב לזכרון מה שראה בעצמו. אבל בכותב לזכרון מה דשמע מאחר לכ"ע לא מהני וכן משמע בהר"ן. ומזה הקשה הב"ש על הר"ן דכתב דהרי"ף פשט זה מפ' מי שאחזו הא י"ל בכותב למעשה:

בא"ד מ"ש משא"כ הכא א"י מי הכותב דילמא אחד מן הפסולים כתבו ולכן לא מהני כצ"ל:

ב"ש סקל"א מ"ש והב"י חולק ע"ז דוקא שטבע במים שאל"ס ר"ל דזה ידוע בבירור דבעלה נטבע לפנינו בנהר שהוא מים שאל"ס והוי הדין דאין מתירין את אשתו כמבואר זה בש"ס. וכעת אח"ז בא ע"א לב"ד והעיד דבעלה של זו אינו חי אין מתירין אותה הואיל דידוע לפני העולם דבעלה של זו נטבע בנהר מים שאל"ס לזה סומך ע"א זה לומר להב"ד דמת בעלה. ובאמת אין ידוע לו בירור יותר משאר אנשים רק סומך על הרוב דודאי מדראה בעצמו שנטבע בעלה של זו אומר שמת בעלה. אבל באמת אין ידוע לו יותר משאר אנשים. אבל אם יצא רק קול בלבד דנהרג או נטבע בעלה של זו ולא נטבע בפנינו כלל רק דהקול מוציא דבעלה נטבע או נהרג. וכעת אח"ז בא ע"א לבד ואמר שמת בעלה של זו סמכינן עליו ומותרת להנשא ולא אמרינן דסמוך על הקול שיצא דנטבע או נהרג. דהא גם העד אינו יודע יותר משאר אנשים וסובר בלבבו מאי עדיפנא יותר משאר אנשים וא"כ מאי קפץ זה יותר להעיד דהא אין ידוע לו בבירור יותר משאר העולם. לזה אמרינן שפיר מדבא להעיד להב"ד מסתמא ידוע לו בבירור יותר דודאי מת ולא סמך אף על הקול ומהני עדותו להתירה. ולזה רומז לתשובת מהרשד"ם דמבואר כדברי ב"י הנ"ל. אמנם דעת הב"ש דלא מוכח מהרשד"ם דס"ל כהב"י. ולזה כתב ומיהו י"ל דע"כ לא התיר מהרשד"ם אלא שלא יצא קול שנהרג או שנטבע רק שלא חזר לביתו זה זמן רב. בזה יש לסמוך על העד זה דאמר שנהרג או מת משא"כ ביצא קול דנהרג כצ"ל. וכן מבואר לשון זה בב"ש מה"ק ור"ל דבשלמא אם לא יצא קול כלל דנהרג או נטבע. א"כ אין סברא לומר דאומר מחמת אומדן דעתו דמשער א"ע מדלא בא זמן רב בודאי מת. דהא יש לומר דלכך בא מחמת איזה סבה וטרדה דעיכב אותו מלבוא. ובודאי לא בא העד לב"ד להעיד מחמת אומדן דעתו. א"ו מדבא לב"ד להעיד דעת בעלה של זו אמרינן דיודע בבירור שמת וסמכינן עליו ומותרת להנשא, אבל אם יצא קול דנהרג או דנטבע י"ל אף דלא ראה בעצמו דנטבע או נהרג מ"מ סומך א"ע על הקול דיצא שנהרג או נטבע אע"ג דא"י האמת בעצמו. אלא לא סמכינן על העד כלל כן ס"ל להרשד"ם כמ"ש:

ח"מ סקכ"ה מ"ש דאם נתקדשה צריכה גט מהשני. ולכאורה למה לי הגט כלל הא בלא זה אסורה לעלמא משום בעלה הראשון דאנו מסופקים בו אם הוא חי או מת. דהא מחמירין כהרמב"ן דהקטן אינו נאמן. ומאי הוה התועלת דמחמירין דצריכה גט משני. ואפ"ל דנ"מ בזה"ז דאין מתירין לאיש לישא שתי נשים עפ"י החרם רגמ"ה. וא"כ אם זה שקידשה רוצה לישא עוד אשה צריכה זו גט כדי שלא יהי' לו שתי נשים לדעת ראבי"ה דס"ל דנאמן הקטן לאחר זמן. וגם יש נ"מ לענין כהן דאם נתוודע אח"ז דמת בעלה באמת ואמנם א"י הזמן אימת הוא מת וא"כ לדעת ראב"י כשהשני גירשה אסורה לכהן. אבל להרמב"ן דהקטן אינו נאמן ומותרת לכהן אחר גט השני:

ב"ש סקל"ג מ"ש דבסמוך בעינן מסל"ת. ראיתי בשו"ת זכרון יוסף סי' י"א דהביא בשם הגאון המפורסם מוה' דוד ז"ל אב"ד דק' אה"י דכתב דט"ס הוא בדברי הב"ש וכצ"ל. ומ"ש בסמוך דלא בעינן מסל"ת ר"ל דכתב הב"ש בס"ק אח"ז דגם אינו מסל"ת נמי מהני אם אמר קישור דברים כך וכך רבנן הוי שם. א"כ י"ל דלהכי ברישא אינו נאמן בלי קישור דברים ובלי מסל"ת לא מהני דאיירי דלא הי' מספר הקטן בדרך מסל"ת. רק דהי' מספר ע"פ שאלה לזה בלי קישור דברים ובלי מסל"ת לא מהני. אבל במסל"ת נאמן גם בלי קישור דברים דלא כהב"ח דס"ל דבעינן תרתי אלא בחד מינייהו סגי כמ"ש:

שם סקל"ז מ"ש אפי' מצטער על מיתתו. ולמד כן מעובדא דש"ס יבמות דף קנ"ב ע"א דישראל ועכו"ם שהלכו בדרך ובא עכו"ם ואמר חבל על היהודי שהי' עמי שמת בדרך וקברתיו הרי מבואר דגם באומר העכו"ם דרך התאוננות אפ"ה צריך העכו"ם לומר וקברתיו וזה דברי המחבר בשם הרמב"ם לקמן בסעיף י"ז בשם י"א דגם באומר עכו"ם פלוני יצא עמו והרי הוא כדרך המספר מ"מ צריך העכו"ם לומר וקברתיו או קישור דברי' וזה הוי דלא כהב"ח דסובר באומר העכו"ם פלוני יצא עמו לדעת הרמב"ם אצ"ל קישור דברים. דז"א דהא כאן בסעיף י"ד כתב הרמב"ם והמחבר דצ"ל קישור דברים כמה נאה הי' זה. ועמ"ש הב"ש סי' נ"ב מזה:

שם סקל"ח דמביא ראיות הריב"ש מדלא פריך הש"ס ג"כ דילמא עכו"ם ולא הי' מהני א"ו דאם הכותי מספר במסל"ת מהני, והט"ז דחה ראיה זו דלכך לא פריך הש"ס מכותי. דהכותי אינו מכשיל בחנם לזה ליכא חשש על כותי. והב"ש סותר דברי הט"ז דהא גם אם הכותי אינו מכשיל לישראל בחנם. אבל מ"מ הו"ל להש"ס לחשוש דלמא כותי הי' דהיינו מספר בדרך לפ"ת בלי קישור דברים מה שיודע ואינו מכוין להכשיל. ואי ס"ד דלא כהריב"ש הו"ל להש"ס לחשוש דילמא כותי הי' מספר במסל"ת ולא הי' כוונתו להכשיל רק הואיל דאינו אומר קישור יש לחוש דילמא משקר שהרי לעד לשונו לדבר שקר. אע"פ שאין יתרון לבעל הלשון דהא פיהם דבר שוא דכותי לא איכפת ליה לשקר גם במלתא דעבידא לגלויי. א"ו מוכח כהריב"ש דאם הי' מספר במסל"ת גם בלי קישור דברים מהני. ובזה א"ש דלא קשה קושיית הגאון מוה' העשיל ז"ל על הריב"ש לפי הוכחתו אמאי לא פריך הש"ס בגיטין ג"כ דילמא כותי הי' אבל להנ"ל א"ש דשם י"ל כסברת הט"ז דאין הכותי מכשיל לישראל בחנם. ושם אם הי' חוששין על כותי ע"כ הי' אמרינן דבכותי מכשיל בחנם. וזה לא אמרינן אלא סברת הט"ז אמת. אבל בנ"ד מוכח דין של הריב"ש שפיר אי נימא דלא כהריב"ש הי' קשה אע"ג דאין כוונתו הי' להכשיל מ"מ הו"ל להש"ס לחשוש דילמא מ"מ כותי דמספר בלי קישור דברים במסל"ת ולא מהני. א"ו העיקר כדעת הריב"ש דנאמן הכותי במסל"ת בלי קישור דברים. ולזה לא פריך הש"ס דלמא כותי הי' דאי הי' כותי הי' נאמן כמ"ש:

ב"ש סק"מ מ"ש וכללא הוא ר"ל דלעולם לא חיישינן לשום חשש דאין רגלים לחשש זה. לכן לא חיישינן דשמא בעת דשאל כותי זה לכותי אחר הי' שם ישראל באותו מעמד הואיל דזה מיקרי שם חשש ולחשש דאין רגלים אין חוששין כלל אבל לחשש דשמא שאל כותי שני לכותי הראשון זה אנו חוששין דזה לא מיקרי בשם חשש כלל דכן דרך לפעמים מספר ולפעמים שואל זא"ז אך באמת דאפי' אם שאל כותי זא"ז מהני הואיל דהוה שלא בפני ישראל והוי מסל"ת וזה לא חיישינן דילמא הי' שם ישראל דהא זה מיקרי בשם חשש ולחשש דאין רגלים לדבר אין אנו חוששין. ולזה לא חיישינן גם כן שמא שמע הכותי מערכאות או דשמע מהקול שנטבע ולזה מספר דמת דזה מיקרי הכל בשם חשש ואין רגלים לזה לכן אין חוששין אבל אם באמת יצא קול בעיר דנטבע בעל של זו או דיצא קול בעיר דנהרג בערכאות לא סמכינן על הכותי דהואיל דיצא הקול מכבר אמרינן דהכותי הי' סמך על הקול וזה לא בשם חשש איקרי. דכן דרך דאדם סומך על הקול. וכמבואר בב"ש לעיל בת"ק ל"א ע"ש:

ח"מ סק"ל נרשם בטעות על דברי המתבר. אלא מקומו על הגהות רמ"א בסעיף זה לקמן מ"ש אעפ"י שהי' אצל העכו"ם ששאלו מיקרי מסל"ת. ולכאורה יש לפרש דברי רמ"א במ"ש שהי' אצל עכו"ם היינו דהישראל הי' אצל הכותי ושאלו על פלוני ואח"ז ספר הכותי במסל"ת שמת מהני. דז"א דהא אם פעם אחת שאל אותו ישראל זה להעכו"ם לא מהני מה דהכותי מספר לו אח"ז במסל"ת. לזה עשה הח"מ כלומר דהכותי שמספר היום במסל"ת הי' הוא אצל שאר הכותים ששאלו דהיינו שישראל שאל מכבר לכותי אחר וזה הכותי שמספר הי' אצל שאר הכותים אפ"ה מהני כל שלא שמע הכותי זה מפי ישראל בדרך שאלה ששאל אותו בעצמו רק ששאל לכותי אחר מהני והוי מסל"ת כיון דהכותי זה לא הי' באותו מעמד בעת ששאל הכותי אבל אם זה הכותי הי' באותו מעמד אצל הכותי אשר שאל ישראל זה לכותי אחר והשני משיב במסל"ת דפלוני מת לא מהני. אבל אם שאל ישראל לישראל והכותי הי' שם באותו מעמד והשיב בדרך מסל"ת מהני והוי מסל"ת כמבואר בב"ש סקמ"ד ע"ש:

ב"ש סקמ"א מ"ש היינו דוקא באותו מעמד ור"ל דדוקא אם הי' באותו מעמד שהסיח לפ"ת תחלה בזה אינו מגרע מה דישראל שאל להעכו"ם אח"כ בזה המעמד אבל אחר זמן שאל אותו ישראל להעכו"ם זה לא מהני דיש לחוש אולי בעת ההוא הי' רוח אחרת עמו ושבקי' להימנותי' כההיא מעשה דפונדקית דהשאלה הי' באותו מעמד. וכ"מ בח"מ סקכ"א וכמבואר בח"מ סימן פ' לענין טוען וחוזר וטוען דחיישינן דטענתי' אגמרא ביצא מהב"ד וגם לסברת הח"מ כאן דכל שאמר מתחלה בדרך שאלה לא מהני אח"ז במסל"ת. מ"מ י"ל דוקא להקל אמרינן כן דלא מקילין. אבל להחמיר לומר דכל שאמר פעם אחת ע"י מסל"ת לא מהני אחר זמן בדרך שאלה כמ"ש:

שם סקמ"ד מ"ש לפי"ז צ"ל מ"ש אעפ"י ר"ל דמפרש דלא כהח"מ בסק"ל אלא מפרש מ"ש הרמ"א אעפ"י ששאלו אצל העכו"ם אחר היינו דהישראל אח"כ הי' אצל הכותי לאחר ששאלו הי' אצלו זה לא מגרע מה דהישראל הי' אצל הכותי המספר לאחר ששאלו להעכו"ם הואיל דבעת השאלה לא הי' הכותי אצל הישראל באותו מעמד כמ"ש:

שם סקמ"ו מ"ש משום ספק זה דומה קצת לספק חסרון ידיעה והגם דקי"ל בש"ע יו"ד סי' נ"ג ובסי' נ"ה וסי' ק"י דספק חסרון ידיעה לא הוי ספק כלל מ"מ א"ש הכא דזה הוי ספק ידיעה לכל העולם בבעיא דלא איפשטא והוי זה ספק מעליא כדעת הט"ז סי' צ"ח. משא"כ בפלוגתת הפוסקים לדיעה א' אסור בודאי לכן מחמירין. וכמבואר בב"ש ס"ק קל"א ובס"ק ק"ס עיי"ש:

ב"ש סקמ"ח מ"ש ולפימ"ש מוכח כך. ר"ל בסק"מ בכוונת הר"ן החולק על ת"ס ע"ש:

שם מ"ש ואין לומר כמ"ש הח"מ. ר"ל דהח"מ הבין דהשליח בודאי שאל בשם ישראל מש"ה אין זה מסל"ת וא"כ ליכא פלוגתא בין ת"ה להר"ן אמנם הב"ש מיאן בזה דשם לא הזכיר כלל דשאל בשם הישראל וא"כ אמאי לא התיר הר"ן עפ"י שאלת השליח מעצמו לאלמנת המומר קודם שאלת השופט שיגידו לשם עדות. וא"כ הותרה מיד ע"י שאלת השליח לבד אע"כ דהר"ן ס"ל דעל שאלת עכו"ם נמי לא הוי מסל"ת וחולק עם הת"ה:

שם סקנ"ד מ"ש ובתשו' רמ"א כ דיש חילוק בין המגיד להר"ן זה ט"ס וצ"ל דאין חילוק או דצ"ל דיש חילוק בין המגיד להני דס"ל כריטב"א דגם במכירו אם אינו מכריז צ"ל קברתיו כמבואר זה בתשובת רמ"א ע"ש:

שם סקנ"ה מ"ש ואם מכוין מקום ממש הוה סימן דומיא דנקב בצד אות פלוני. אין כוונתו לומר דאם ידענו דפלוני בעל האשה זאת הי' בזה המקום שנמצא שם ההורג וע"י מנין ג"כ הוי עי"ז בצירוף מנין ומקום הוי סימן ומהני. דז"א דבדבר שנוכל לזוז ממקומו לא הוי מקום סימן כמבואר בט"ז אלא כוונתו דלא משכחת דיהי' מקום סימן אלא דוקא בכה"ג בנקב בצד אות פלוני אבל בענין אחר לא הוי מקום סימן כמ"ש. ור"ל דוקא כעין מעשה שאמרו בגמרא דף קכ"ב בששים בני אדם שהלכו לכרך ביתר ובא נכרי ואמר חבל על שהלכו בדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ממשמע שהי' ההיתר דהי' העכו"ם מכוין המקום ממש דאמר שהיו מהלכין בהדרך ביתר ולא הי' דרך אחר לשם אלא זו הדרך לבד לכן הוי סימן אבל כשאמר מקום סתם לא הוה סימן כמו המעשה דהובא בש"ס מקום דאמר הנכרי חבל על קולר בני אדם שמתו ואף שהיו מהלכין לאנטוכיא כיון שלא אמר שמתו בדרך אנטוכיא ממש יכול להיות שהי' שמה כמה דרכים למקומות אחרים ג"כ ולא הי' הנכרי מכוין מקום ממש ולא הותרו אלא משום דהוה סימן בקולר דזה הוה סימן להרמב"ם ולא מנין ולא מקום. וזה שכתב הב"ש סקע"ב ומנין שאמר כך וכך נפשות הי' הוה סימן מובהק. ודוקא שאמר שהיו מהלכין בדרך זה. וכ"כ בתשובת בן לב. והיינו דר"ל דהי' מכוין המקום ממש שלא הי' דרך אחר כלל למקום הזה אלא זה הדרך לבד:

בא"ד ע"ש ועיין עוד מזה לקמן רומז לסקע"ב דדעת מהריב"ל דע"י צירוף סימן ומקום שניהם יחד מהני דהיינו סימן שהלכנו בדרך זה ע"ש בא"ד דמסתמא אותו חבורה הי'. וצ"ע דבס"ק נ"ג מבואר דעתו דאמרינן דאחר נתלוה עם אותו חבורה. ואותו פלוני שהסיר נתלוה עם חבורה אחרת ומנין הוה סי' כ"מ בס' בית מאיר שעמד בזה ע"ש:

שם סקכ"ו מ"ש ובפרישה מפ' היינו בעיר הזאת לא הוחזקו תרי יוב"ש ר"ל בעיר זו דבא השליח להעיד דעת בעלה לא הוחזקו תרי יוב"ש. והוכרח הפרישה לזה מחמת קושייתו של הב"ח על הרי"ף והרא"ש דס"ל גם בהוחזקו ולא שכיחי שיירות מתירין. הא הרא"ש בעצמו כתב בפ' כל הגט דהוחזקו גם לרבא חיישינן גם בלא שכיחי שיירתא. דהוחזקו גרע גם בלא שכיח שיירתא מלא הוחזקו ושכיחי שיירות דפירש הפלוגתא דאביי ורבא ביבמות בשכיחי שיירות ולא הוחזקו והלכה כרבא. אבל בהוחזקו חיישינן גם בלא שכיח שיירות. וא"כ איך כתב הטור דהרי"ף והרא"ש ס"ל דגם בהוחזקו ולא שכיחי שיירות מותרת ויסתור הרא"ש א"ע. לזה פי' הפרישה דהוחזקו דכאן הוי רק דיש עוד בעולם עוד יוב"ש. אבל בעיר הזאת דבא השליח לומר דמת יצחק בן מיכאל לא הוחזק עוד יצחק בן מיכאל אחר בעיר זו. לכן לא מיגרע מה דהוחזקו עוד בעולם דיש עוד יצחק בן מיכאל בעולם. דבודאי מדשלחו הב"ד למקום פלוני ואמרו להשליח כשתלך למקום פלוני תאמר כן שמת פה יצחק בן מיכאל אמרינן דודאי כוונו על יצחק בן מיכאל מעיר הזאת ומ"מ מותרת להנשא. אמנם הב"ח מתרץ דזה יצחק בן מיכאל דאיירי גם בהוחזק תרי יצחק בן מיכאל בעיר זו ומ"מ מותרת להרא"ש דאיירי דהשליח מעיד דאמרו לו שם דזה היצחק בן מיכאל שהלך מקרוב ממקום פלוני זה מת פה ולזה לא חיישינן על יצחק בן מיכאל השני שהלך מכבר וליחוש דחזר לעיר זו והלך מקרוב ג"כ. ולזה הקשה הב"ש דמנ"ל לב"ח דלא חיישינן לזה דילמא חזר לעיר זו ויצא ג"כ מקרוב כמו דחיישינן בגט בסי' קל"ב ע"ש:

בא"ד מ"ש י"ל ור"ל דבשלמא בגט דבעינן תרתי לטיבותא לכן מיגרע לא הוחזקו כזה דאיירי דלא שכיח שיירתא מדהוה כהוחזקו. אבל כאן בעיגונא דמקילין דסגי בחדא לטיבותא לזה מהני לא הוחזקו כזה דלא הוי כהוחזקו גמור אלא הוה כלא הוחזקו ולא חיישינן לחשש דגוזמא כמו בסי' קל"ב. ולפי"ז כתב דלפי"ז לישנא דש"ס דף קי"ו צריך ישוב ר"ל דשם אמר רבא אף לדידי דלא חיישינן בלא הוחזקו בגט הכא חיישינן לגמלא פרחא הרי מבואר דבגט נמי לא בעינן תרתי לטיבותא ומ"מ חשש לגמלא פרחא וא"כ הא דק"ל דלמה לא חיישינן כאן כמו בגט בסי' קל"ב הנ"ל. וכ"מ בהרא"ש דפ' כל הגט דרבא כרבה ס"ל דבגט נמי סגי בחדא לטיבותא. אמנם לא זכיתי להבין ד"ק דהא גם אי נימא דרבא כרבה ס"ל. מ"מ שפיר חייש רבא לגמלא פרחא דהא התם איירי דשכיחי שיירתא דליכא גם חדא לטיבותא לכן לא מהני לא הוחזקו גרוע כזה דחיישי' לגמל' פרחא. אבל אם הי' באמת שם חדא לטיבות' הי' מהני לא הוחזקו גרוע ולא הי' חיישינן לגמלא פרחא. וכ"מ בתוס' ד"ה יצחק ר"ג דאיירי הש"ס בשכיחי שיירתא וא"כ תירוץ של הב"ש הוא נכון כמ"ש. שוב ראיתי דא"ש לפמ"ש מהרש"א שם בתוס' הנ"ל ע"ש ודו"ק:

ב"ש סקס"ח מ"ש ואפי' לשיטת הרמב"ם כצ"ל. ור"ל דקאי לנ"ד בעיגונא גם הרמב"ם מודה דמהני ט"ע דדוקא בגט אנו מחמירין הואיל דאפשר בגט אחר:

בא"ד מ"ש אם כן האיך ס"ד דת"ה דעכו"ם הי' נאמן כצ"ל. ר"ל דלקמן בסקע"ו מביא דעת הת"ה דה"א דעכו"ם יהא נאמן ע"ש:

ח"מ סקמ"ב מ"ש סתם. וכתב אפי' ארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי אפ"ה חיישינן דליהוי סימן מובהק דלא הוי סימן מובהק גמור. ולכאורה דבריו מבואר היפך בש"ס דמשני כיס וארנקי לא מושלי אינשי. ויותר תימא מ"ש עוד ולאו דוקא לשאלה ה"ה למכירה ולאבידה חיישינן. אם כן מאי הועיל הש"ס בתירוצם דהש"ס דגיטין איירי בכיס וארנקי דלא מושלי מ"מ ליחוש לנפילה שמא נפל מאחר וזה מצאו. ואמאי מחזירין הגט במצאו קשור בכיס דילמא נפל כיס וארנקי מאחר והגט הי' קשור שם בהכיס וארנקי. ותו מאי משני הש"ס אהא דחמור בסימני, אוכף דלא חיישינן לשאלה משום דאוכף לא מושלי אינשי אכתי ליחוש שמא מכר האוכף עם החמור וכבר הרגישו בזה הראשונים הרמב"ן והריטב"א הובא בש"ס לב"מ ולכן כ' דאין לחוש למכירה משום דאוקמא אחזקת מ"ק כיון דשלו היתה אין אתה רשאי להוציאו מרשותו משום חשש בעלמא ע"ש. וא"כ הי' נראה דה"ה בעיגונא דאין לחוש למכירה ולנפילה מה"ט גופי' כדמוכח מקרא דשמלה וחמור ובפרט למ"ש הרב בעפ"מ ז"ל בב"מ דף כ"ת על הא דאמר הגמרא נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים אי סימנים ד"ת מ"ז תמה הפ"י ז"ל מאי מדמה איסור לממון ולא ילפינן איסור מממון כדאי' בש"ס לז"כ סברא חדשה דלא אמר הש"ס בעלמא דלא ילפינן איסור מממון אלא היכא דלא מפורש בקרא להדיא אעפ"י דהוא מן התורה מצד הסברא מ"מ לא ילפינן איסור א"א מממון. אבל במה שמפורש בקרא להדיא כגון סימנים שפיר ילפינן איסור מממונא כיון דאמרה תורה להחזיר עפ"י סימנים והוי כעדים. א"כ מה"ט אין חילוק בין איסור לממון דילפינן דבר דבר מממון. וזו סברא מקובלת ומיושרת למביני דעת וממקום קדוש יהלכו. ועפ"י ד"ק אתי שפיר פירכת הש"ס חמור בסימני אוכף ור"ל הא חזינן דהתורה התירה להחזיר החמור בסימני אוכף. ע"כ מבואר דהתורה לא חש לשאלה א"כ בעיגונא נמי לא ניחוש לשאלה כלל כסברת הפ"י דהיכא דכתבה התורה בהדיא דמהני ילפינן איסור מממון. וע"ז משני הש"ס דהתורה איירי באופן דלא חש לשאל דאוכף לא מושלי אינשי. ולזה ה"ה בכיס וארנקי דג"כ לא מושלי אינשי ילפינן איסור מממון ומהני הסימן רק המתניתין דיבמות דאין מעידים איירי בכלים דמושלי אינשי לכן חיישינן לשאלה. וזה אין מבואר בקרא להדיא דלא חיישינן לשאלה דהתורה איירי בגווני דחמור באופן דלא חיישינן לשאלה. אבל עכ"פ זה מבואר בקרא להדיא דלמכירה ואבידה לא חיישינן בממון ומהני הסימן. דאל"ה האיך מחזירין החמור בסימני אוכף ליחוש למכירה ולנפילה ואמאי התירה התורה לחזור החמור ע"י סימנים דאוכף. ומדחזינן דהתורה התירה בממון ממילא באיסור נמי מהני דילפינן איסור מממון כסברת הפ"י ז"ל. וא"כ עכ"פ מבואר היפך ד"ק של הח"מ דלא חישינן למכירה ונפילה בכלים דלא מושלי. ועיקר מה די"ל בדעת הח"מ דסברתו כ"ה דדוקא הסוגיא משני שפיר דלא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי דאזלי להם שיטה הסימנים ד"ת. אז בכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה ומכ"ש למכירה ואבידה דלא חיישינן דלא שכיח אינשי דליזבון כליהם זולת בכלים העשוים למכור אבל אי סימנים אינם אלא מדברי סופרים א"כ הא באיסור א"א בעינן סי' מובהק ביותר א"כ אף ע"י חששות רחוקות כזו דהיינו מכירה ונפיל נמי חיישינן ולא הוי עי"ז סימן מובהק ביותר. א"כ אף דהוי סימן בינוני לא מהני וזה סברת ב"י בתשובה. והובא כדברי ב"ש סקפ"ט גם י"ל בזה דלפי מה שדיברו הגאונים בתשובת חצ"י ובתשובת נוב"י ז"ל דאם יש איזה סימן אמצעי בגופו וסימן מובהק בכלים יותר מהני דזה הוי שאלה דיחיד ולא חיישינן לשאלה דיחיד שנאמר דהשאיל אותן כלים לאיש אשר אלה לו סימן בגופו. והנוב"י סתר זה דהא בש"ס מבואר דחיישינן בזה אף דהוה שאלה דיחיד. דאל"ה מאי פריך הש"ס ממצאן קשור בכיס וארנקי דמחזירין הא שם הוה שאלה דיחיד דנאמר שהשאיל כיס וארנקי לאיש דשמו כשם הנכתב בגט וזה האחר קשרו בכיס וארנקי וא"כ הי' בודאי שאלה דיחיד. אע"כ דגם לשאלה דיחיד כזה חיישינן ולא דמי לנפילה דלא חיישינן לנפילה דיחיד דהואיל דהוי דבר שלא במתכוין דנאמר שמצא איש אחר דוקא ששמו כשמו הכתוב וכמה אנשים שעברו ולא מצאו אלא זה האדם דהוה שמו כשם הנכתב בגט וזה הוי דבר פרטי ולא חיישינן ואמרינן שפיר אם הי' נפל מכיס וארנקי הי' ראוי למצוא איש אחר מרובא דעלמא משא"כ בשואל דהוי דבר במתכוין דכמו דנוכל לומר דאיש אחר שאל הכיס וארנקי כן נוכל לומר דהאי גברא דשמו כשמו הכתוב בהגט שאל ממנו הואיל דאין הדבר ראוי לכל העולם רק תלוי בדעת השואל והמשאיל כ"ה דעת הגאון בעל נוב"י ז"ל לפי"ז א"ש תירוץ הש"ס דבכיס וארנקי לא מושלי אינשי וא"כ הואיל דבהנהו ליכא חשש שאלה לכן מחזירין הגט. מאי אמרת הא יש חשש נפילה דילמא נפל מאחר דשמו כשם הנכתב בגט ומצאו זה האיש דוקא כשם הנכתב בהגט וזה הוי נפילה דיחיד ולא חיישינן לכ"ע. אבל בהדין דח"מ חייש שפיר גם לנפילה דהוה נפילה דרבים דילמא אבד בעלה של זו אותן כלים ומצאן אחר יהי' מי שיהי' ומת בהן והוי נפילה דרבים וחיישי' ואם נתפוס דעת הח"צ דגם בשאלה דיחיד לא חיישינן הי' מתורץ קושיית הב"ש מה דהקשה דכאן פסקינן גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה ובסי' קל"ח פסק הב"י דלא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי. ועפ"י הסברא הנ"ל א"ש דשם בגט הוי שאלה דיחיד אבל הכא דאיירי במת הנמצא לפנינו הוי שאלה דרבים לכן חיישינן גם בכלים דלא מושלי אינשי. ולקושיית הנוב"י י"ל דלישנא דמתניתין משמע דאעפ"י דיש סימנים בגופו ובכליו לא מהני דהיינו אפי' שניהם ביחד. והיינו משום דחיישינן לשאלה אף דהוי זה שאלה דיחיד מ"מ חיישינן. ושפיר הקשה הש"ס מהך דמצאו קשור דמבואר בשאלה דיחיד לא חיישינן לשאלה והח"צ אזיל להך שיטה דקי"ל סימנים דרבנן. וא"כ י"ל הטעם דמתני' דלא מהני הואיל דסימנים דרבנן. ולא משום חשש שאלה. וגם יש קצת לכוין דעת הגאון מהר"ל מפראג שהביא הב"ש דסובר דאם נמצא בגופו סימן אמצעי ובכלים סימן מובהק ביותר דמהני דאזיל בשיטת רבינו הגדול הח"צ הנ"ל דהוי זה שאלה דיחיד ולא חיישינן לשאלה דיחיד וכבר רבים ושלמים בענינים אלו כמבואר באריכות בתשובותיהם מזה וע' ח"מ ס"ק נ"ה מ"ש בתשובה. ולדעתי הדבר פשוט דכשם ב' עדים אומרים מת וב' אומרים לא מת אוקמוה אחזקת א"א ומה לי עדים ומה לי דיינים אשה זו בחזקת איסור עומדת והדבר צע"ג. דבשלמא עדים שפיר מוקמינן אותה בחזקת א"א. הואיל דעדים השניים אומרים לא מת ומכחישים לעדים שאומרים מת. אבל גבי דיינים אפילו לאותן דיינים שסוברין עפ"י חכמתן בתורה לאסור. מ"מ י"ל דמ"מ מת בעלה אטו יודעין דודאי חי רק דמשערין עפ"י סברת חות דעתם דנוטה הדבר יותר לאסור מלהתיר אבל זה אין יודעין אם חי עדיין כמ"ש:

ב"ש סקס"ט וביאור דבריו כן הוא דלשון ראשון דאמרינן סימנים מהני מה"ת. ומ"מ לא קשה ממתני' דתנן אע"פ דיש סימנים בכלי לא מהני היינו משום דחיישינן לשאלה והא דמחזירין הגט בסימנים איירי בכלים דלא מושלי. ולתירוץ השני דאמרינן סימנים הוי רק מדרבנן וא"כ בל"ז הוי א"ש המתני' הנ"ל דלא מהני הסימנים בכלים. לכן לא אמרינן דחיישינן לשאל' הואיל דאין הוכרח לזה פירכת הש"ס ממתניתין הנ"ל. וכן מבואר מתוס' היכא דאין הוכרח לומר דחיישינן לשאלה מפירכת הש"ס לא אמרי' דחיישי' לשאלה דהא התוס' ד"ה אב"א כתבו דלהך תירוצא דאמרינן דמתני' איירי בכלים דחוורי וסומקי לא חיישי' לשאלה ור"ל הואיל דאין הוכרח לזה פירכת הש"ס ממתני'. ולפי"ז ה"ה להך לישנא דאמרינן סימנים מדרבנן נמי אין הוכרח לזה ממתני' פירכת הש"ס אמרינן דלא חיישי' לשאלה. ומה דפסקינן סימנים דרבנן ומ"מ חיישינן לשאלה משום דאזלינן לחומרא. וזה הדין הוי רק אם נמצא בגופו של מת רק סימנים מובהקים דהיינו סימן אמצעי לבד. ובכלים לא נמצא סימן כלל מחמירין לומר דסימנים דרבנן ולא מהני סימן אמצעי לבד ובעינן סימן מובהק ביותר בגופו דאז מהני. או אם נמצא על כליו סימן מובהק ביותר ובגופו אין לו סימן כלל מחמירין נמי לומר דחיישינן לשאלה ולא מהני גם הסימן מובהק ביותר שיש בכליו מה"ט. לז"כ מיהו י"ל דנ"מ ר"ל אבל אם נמצא תרתי סימן אמצעי דהיינו סימן מובהק בגופו וגם בכליו סימן מובהק ביותר דמהני ממ"נ אם סימן מהני מה"ת בכ"מ מהני הסימן האמצעי דהיינו הסי"מ שיש על גופו ולא מיגרע מה דחיישינן לשאלה על הכלים ואי אמרינן דסימנים מדרבנן ולא מהני הסימן האמצעי שיש בגופו מהני הסימן מובהק ביותר שיש בכלים ולא חיישינן לשאלה הואיל דהוי באדם אחד תרתי דברים דסתרי אהדדי כן הוא דעת הגאון מהר"ל מפראג ז"ל. אבל הב"ש השיג עליו דאף אי נימא סימנים דרבנן ואין הוכרח לזה פירכת הגמרא ממתני'. מ"מ חיישינן לשאלה מצד הסברא הואיל דסימן לא היי מה"ת. ומתוס' אין ראיה דהתוס' כתבו להך אוקימתא דאמרינן סימנים דאורייתא אמרי' שפיר הך תירוץ הש"ס דהמתני' איירי בכלים דחוורי וסומקי א"כ אין הוכרח לזה פירכת הש"ס ממתניתין כתבו שפיר הואיל דאין הוכרח לומר דחיישינן לשאלה אמרינן דלא חיישינן לשאלה. דהא גם מסברא ג"כ לא חיישינן לשאלה ולהך לישנא דסימנים ד"ת. אבל אי אמרינן דסימנים מדרבנן הוה הדין דחיישינן לשאלה מצד הסברא אף דאין הוכרח לזה פירכת הש"ס. ולפי"ז כתב הגאון מוהר"ב ברבי אב"ד דק' פ"ב דלדעת הב"ש דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה מצד הסברא הוי רק אם הכיר הכלים ע"י סימן לבד אז לא מהני גם סימן מובהק ביותר בכלים הואיל דחיישינן לשאלה. דהחשש שאלה גורע בסימן מובהק שיש בכלים. אבל אם הכיר את הכלים בט"ע גמור דמהני ט"ע בכלים מה"ת בכ"מ דע"ה נמי יש לו ט"ע נראה דלא חיישינן לשאלה על הכלים ומהני ט"ע בכלי'. וע"ז השיב רבינו הגדול הנוב"י ז"ל בסי' נ"א וז"ל. אני תמה מאד על רו"מ חכם לבב ואמיץ כח בתורה כמוהו. אמר דבר זה דחשש שאלה גורע הסימן מובהק שבבגד שלא יהי' נחשב לסימן מובהק ביותר הלא דברים תמוהים הם. ומה ענין חשש שאלה לחשש סימנים דהחשש שאלה אינו ספק אצלינו שמא אין זה הבגד. אבל עיקר הספק הוא שמא אינו זה האדם עצמו שהי' לבוש בו בחייו והבגד זה השאיל לאיש אחר. אבל הבגד זה הוא בודאי אותו הבגד שהי' לבוש בו המשאיל בחייו מקודם. וחשש סימן הוא להיפך שאנו חוששין שמא אין זה הבגד המדומ' לנו ועיקר הספק דשמא אירע סימן כזה בבגד אחר. אבל אם זה הסימן הוא מובהק ביותר. עי"ז נתברר לנו בודאי דזה הבגד עצמו שאנו חושבין ואיך יגרע חשש שאלה את הסימן. אבל כוונת הב"ש דמה שאנו רוצין להתיר ע"י הבגד שאנו מכירין את הבגד שעל המת הזה. וע"י הכרת הבגד אין אנו מכירין את הגוף שהוא של ראובן רק אנו מכירין ויודעין דבגד כזה בסימניו הי' לבוש ראובן בו והוי הבגד כדמות סימן בבעליו כמו שאנו היו מתירין לומר ע"י סימן בגופו של ראובן דראובן הי' בו זה הסימן וזה המת הנמצא יש בו סימן זה כן ע"י הבגד הוא סימן על בעליו לומר הואיל דראובן הי' לבוש בבגד בזה. וזה המת הוא לבוש בבגד כזה אמרינן דזה הוי ראובן. וזה ניחא אי אמרינן סי' הוי מה"ת א"כ אין אנו חוששין שמא אירע סי' כזה באיש אחר הגם דהוה בצד האפשר מ"מ לא שכיח הוא. לכן אנו מתירין ע"י הכרת הבגד ומיחשב הבגד סימן בבעליו אף דיש לחוש דילמא מ"מ השאילו לאחרים מ"מ אמרינן דלא שכיח זה והוי שפיר סימן על הנלבש כעת בהבגד אבל אי נימא סימנין דרבנן חיישינן דשמא איתרמי גם סי' כזה באדם אחר הגם דהוי לא שכיח מ"מ חיישינן. א"כ אמרינן דאין זה הבגד אף שמכירו בט"ע לא הוי סימן על הלובשו כו' חיישינן לשאלה מצד הסברא ולא מיקרי הכרת הבגד סימן מובהק בבעליו וזה דעת הב"ש אבל בודאי אין חילוק בחשש שאלה בין מכירו להבגד ע"י הסי' מובהק ביותר או. שמכירו ע"י ט"ע דמה בכך שמכירו להבגד בט"ע. מ"מ החשש שאלה במקומן עומד והם אלה דברי הנוב"י והאריך שם בזה. ולבי אומר לי דדעת הגאון מפ"ב ז"ל נכון מאד. דמתחלה נבין בדעת הב"ש דסובר דאי נימא דסימנין דרבנן הוי מצד הסברא דחיישי' לשאלה דלכאורה מאי הסברא הוא לומר דחיישינן לשאלה אף דאין הוכרח לזה ולחלק בזה. דאי נימא דסימנים דאורייתא לא הוי סברא מבחוץ לומר דחיישינן לשאלה היכא דאין הוכרח לזה וע"כ טעמא בעי. לכן נראה הואיל דחזינן דאמרינן סימנים דרבנן ומה"ת לא מהני הסי' גם בהבגד לומר הוא הבגד שאנו חושבין לנו. והיינו מהאי טעמא הואיל דמן התורה לא מהני הסימן וע"כ משום דחיישינן דילמא איתרמי סימן כזה בבגד אחר אף דהוי מילתא דלא שכיחא מ"מ חיישינן דילמא מ"מ איתרמי על אחד מאלף ולזה בעינן על גוף הכרת הבגד לומר דזה הוא הבגד שאנו דומה לנו שיהי' סימן מובהק ביותר. ועי"ז יצאנו מחשש דילמא אין זה הבגד דהא יש לו סימן מובהק ביותר. וזה הי' ניחא על גוף הבגד לבד לומר דאנו ידעינן דע"י הסימ' מובהק ביותר דזה הוא הבגד שאנו דומה לנו. אבל אי אנו רוצין להתיר ע"י הסימן זה שיש בהבגד לומר דזה המת שהוא לפנינו הוא ראובן דאנו ידעי' שהוא לבוש בזה הבגד שהי' לבוש בחייו אמרינן שפיר הואיל דעיקר ההיתר הוא ע"י סי' בבגד ומה"ת לא מהני הסימן הואיל דאנו חוששין למילתא דלא שכיחא דילמא ימצא סימן כזה בבגד אחר חיישינן גם למלתא דלא שכיח ואמרינן דלמא השאיל ראובן זה הבגד לאיש אחר והאיש אחר מת בזה הבגד והואיל דחיישינן לשאלה יגרע גם הסימן מובהק ביותר שיש בהבגד דלא מהני לומר דזה המת שלבש בהבגד הוא ראובן דהא חיישינן דילמא מ"מ השאיל אותו לאיש אחר ולפי"ז מאי מהני הסימן מובהק ביותר וזה דעת הב"ש דסובר דאי נימא סימנים מהני בכ"מ רק מדרבנן הוי הדין דמצד הסברא חיישינן לשאלה הואיל דאין אנו סומכין גם על גוף הבגד בהסימן מובהק ובעינן דוקא שיהא סימן מובהק ביותר. ולזה אף דיש סימן מובהק ביותר לא מהני הואיל דחיישינן לשאלה אף דהוה דלא שכיחא דהא חזינן דאי סבירא לן דסימנים דרבנן חיישינן למלתא דלא שכיחא אבל אי סבור לן דסימנים מה"ת בכ"מ וא"כ מהני הסימן מובהק לבד על הבגד לומר דזה הוא הבגד שאנו דומה לנו ואין אנו חוששין כלל למילתא דלא שכיח לכן אין אנו חוששין כלל גם למילתא דלא שכיח דלמא מ"מ השאיל אותה לאיש אחר דהא חזינן דמן התורה מהני הסימן הזה. לכן אין אנו חוששין לשאלה היכא דאין הוכרח לומר דחיישינן לשאלה. ולפי"ז א"ש גם באם מכיר הבגד בט"ע דמהני מה"ת בעלמא ואמרינן דזה הוא הבגד שהי' לבוש בו ראובן בחייו ואין שום ספק אצלינו כלל על גוף הכרת הבגד זה ולומר דזה הי' ראובן שהי' לבוש בו ראובן בחייו ולכן אנו סומכין נמי להתיר ע"י הכרת הבגד זה ולומר דזה הי' ראובן שהי' לבוש בזה הבגד בחייו. ואין אנו חוששין דילמא מ"מ השאיל זה הבגד לאיש אחר וזה המת הוא איש אחר דזה לא חיישינן לה כלל דהא אזלינן לסברא דלא חיישינן למילתא דלא שכיחא כמו אי אמרינן סימנים דאורייתא לא חיישי' למילתא דלא שכיח כלל כה"נ אי מכיר הבגד שעל המת בט"ע שהוא מהני מה"ת לא חיישינן לשאלה מצד הסברא גם אי נימא סימנים דרבנן דהא מהני ט"ע מה"ת. ובזה אפשר לכאורה להבין דברי הב"ש בסיום דבריו במה שמתרץ קושית מהר"ל הנ"ל דאי נימא סימנים דרבנן וחיישינן לשאלה הו"ל להמתני' לאשמעינן דגם ט"ע לא מהני והיינו דהמהר"ל אזיל בשיטת הנוב"י ז"ל דאי סימנים דרבנן וחיישי' לשאלה לא מהני נמי ט"ע כסברת הנוב"י דמה יועיל ט"ע על הכלי כדי להתיר עי"ז ולומר דזה הוא בעלה דילמא מ"מ השאיל הכלי לאיש אחר. ולפי"ז הי' קשה דהוי להמתניתין לאשמועינן דגם ט"ע לא מהני אי חיישינן לשאלה בסימנים דרבנן א"ו לא חיישינן לשאלה אי אמרינן סימנים דרבנן. וע"ז השיב הב"ש דאזיל כשיטת מהר"ם מפ"ב הנ"ל דאדרבא דט"ע מהני גם אי אמרינן סימנים דרבנן וחיישינן לשאלה הואיל דט"ע מהני מן התורה בכ"מ. ועיקר קמ"ל המתני' דסימנים מובהקים שאינם סיו"מ ביותר דהיינו רק סימן אמצעי לא מהני. וממילא הואיל דחזינן דבעינן סימן מובהק ביותר א"כ חיישינן למילתא דלא שכיח וחיישינן גם למלתא דלא שכיח דשמא השאיל אותן לאיש אחר אבל אי מכירו בט"ע דמהני מה"ת ולא חיישינן כלל למלתא דלא שכיח דלמא השאיל זה הבגד לאיש אחר כמו דלא חיישי' לשאלה אי אמרינן סימנים דאורייתא וזה סברת הגאון מהר"ם מפ"ב ז"ל וזה שסיים הב"ש לפי"ז דין סימן בגופו ובכלים דין אחד. והיינו בכלים דלא מושלי אינשי דמהני ביה ט"ע מ"מ סימן אמצעי דהיינו סי' מובהק לבד לא מהני. הרי מבואר דעת הב"ש דמהני ט"ע אף דלא מהני סימן מובהק, אבל העיקר י"ל דה"פ ומ"ש ובזה מיושב מה שהקשה הגאון מהר"ל לפי תירוץ סימנים דרבנן ת"ל ט"ע שהוא דאורייתא נמי לא מהני ולמה תני במתניתין סימנים שהם מדרבנן ר"ל דבשלמא לתירוץ הראשון דסימנים דאורייתא ונמי לא מהני משום דחיישינן לשאלה א"כ ממילא ט"ע בכלי נמי לא מהני דדין אחד להם עם סימנים דשניהם דאורייתא ולא צריך המתניתין למיתני ט"ע דל"ש. אבל להך תירוצא דסימנים דרבנן הו"ל במתני' רבותא טפי דגם ט"ע לא מהני בכליו דחיישי' לשאלה. וע"ז השיב הב"ש דלמ"ש לא מוכח כלום. ור"ל דבאמת לעולם בבגדים דמושלי אינשי אף דסימנים דרבנן חיישינן לשאלה. ולא מהני גם סימן מובהק ביותר דהואיל דחיישינן לשאלה. וה"ה דט"ע לא מהני דדין אחד להם סי"מ בכלים וט"ע כסברת הנוב"י. דאף דמוכח דהבגד הוא של ראובן חיישינן לשאלה דהשאיל לאחר והאחר נהרג בהם. רק במתניתין איירי גם בכלים דלא מושלי אינשי דבזה מהני שפיר סי"מ ביותר וגם ט"ע. רק דהמתני' איירי בסימנים אמצעים לבד דזה לא מהני בלא חשש שאלה לבד דסימנים דרבנן. ומש"ה לא מצי המתניתין למיתני דגם ט"ע לא מהני דז"א בזה דהוי כלים דלא מושלי שפיר מהני סימן אמצעי. היינו סימן מובהק וגם ט"ע דדין אחד להם. רק המתניתין איירי בסימנים אמצעים לבד לכן לא מהני. ומיושב שפיר קושיית מהר"ל מפראג הנ"ל. וכ"ז אי נימא כדעת הפוסקים בכלים דלא מושלי לא חיישי' לשאלה כהכרעת הב"ש אבל אי נימא דגם בכלים דלא מושלי יש חשש שאלה הדרא קושית מהר"ל הנ"ל דליתנא רבותא טפי דגם ט"ע נמי לא מהני אף דהוי דאורייתא משום דחיישינן לשאלה. וזה עיקר כוונת הב"ש מ"ש ובזה מיושב קושיית מהר"ל דוקא אי נימא דבכלים דלא מושלי ליכא חשש שאלה. אז א"ש קושית מהר"ל הנ"ל דלק"מ. אבל בכלים דמושלי לא מהני סימן מובהק וגם ט"ע לא מהני כדעת הנוב"י דלא כסברת הגאון מהר"ם ברבי ז"ל וחזרתי ממ"ש למעלה דהב"ש סובר דט"ע מהני גם אי נימא סימנים דרבנן וחיישינן לשאלה אלא העיקר כוונת הב"ש כפי שביארתי כנ"ל. וראיתי בס' יד יוסף חיברו הגאון המפורסם מ' יוזפא ז"ל מזאלקווא. וז"ל לישב קושית התוס' ד"ה אמר רבא דכ"ע סימנים דאורייתא וא"ת הך ברייתא דמצאו קשור בכיס איך מתוקמא לפי מ"ש הפוסקים דשני סימן אמצעי הוי כסימן מובהק ביותר ומהני גם למ"ד סד"ר א"כ לפי"ז לכאורה קשה. מה פריך הש"ס אברייתא דמצאו קשור בכיס הא רש"י ז"ל פירש דיש לו סימן בכיס וארנקי. ותוס' פירשו דמה דקשור בכיס זה לחוד הוי ג"כ סימן ואם כן יש ב' סימנים ע"י צירוף ומהני גם למ"ד סד"ר. אך ז"א דהא מתניתין דאין מעידין מיירי נמי ביש ב' סימנים ע"י צירוף בגופו ובכליו (ועיין מזה בתשו' מהריב"ל) ומ"מ לא מהני ופריך הש"ס שפיר וכ"ז להס"ד דלא ידעינן מרבא דחיישינן לשאלה. אבל רבא דמסיק בל"ק דסימנים ד"ת אליבא דכ"ע ומתני' דאין מעידין משום דחיישינן לשאלה בזה י"ל גם לל"ק לרבא דכ"ע סד"ר ומ"מ לא קשה מברייתא דמצאו קשור דמהני הסימן דהואיל דיש ב' סימנים ע"י צירוף בכיס וארנקי לבד וגם בקשירה ומ"מ לא מהני השני סימנים בצירוף במתני' דע"י גופו וכלים דחיישינן לשאל בכלים דמתניתין דעתה י"ל כדעת הפוסקים דע"י צירוף שני סימנים יחד הוי כסימן מובהק ביותר ומועיל. לכן בברייתא יש ב' סימנים סימן דכיס וארנקי וסי' דקשירה לכן יחזור. אבל במתני' דיבמות דאין מעידין ליכא רק סימן בגופו לבד אבל בכליו חיישינן לשאלה. אבל בכלים דבריי' בכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה דהוי כלים דלא מושלי וא"כ מיושב קושית התוס' הנ"ל. ולפי"ז יש ראיה ברורה דגם אי אמרינן סד"ר מ"מ חיישי' לשאלה דאל"ה הדרא קושיית התוס' הנ"ל. ולפ"ז יש ראיה ברורה דגם אי אמרינן סד"ס מ"מ חיישינן לשאלה דאל"ה הדרא קושית התוס' ובזה נסתר ג"כ מ"ש דלמ"ד סד"ר ע"כ לא חיישינן לשאלה דאל"ה למה נקט במתני' דסימן כלים דלא מהני הו"ל לומר דגם ט"ע לא מהני בכלים אע"פ דט"ע מהני בכ"מ מה"ת מ"מ כאן לא מהני מחשש שאלה. וביאור דבריו דבשלמא למ"ד סד"א שפיר ל"ק הו"ל למינקט ט"ע די"ל הואיל דחזינן דסי' דמהני מה"ת בכ"מ ומ"מ לא מהני במתני' מחשש שאל' כה"נ לא מהני ט"ע. וא"כ ט"ע וסימן דא ודא אחת. אבל אי נימא דסימנים דרבנן וחיישינן לשאלה קשה הו"ל למינקט דגם ט"ע דמהני בכ"מ מה"ת מ"מ לא מהני כאן מחשש שאלה א"ו דלמ"ד דס"ד לא חיישינן לשאלה כ"ה דעת הגאון מהר"ל מפראג הנ"ל. אבל לפי הנ"ל דאף למ"ד סימנים דרבנן מתני' מיירי דאין מעידין בגווני של תורה דמהני בכ"מ. דהיינו שיש סימנים בגופו ובכלים דהוה כסימן מובהק ביותר ע"י הצירופין. רק דמ"מ הורה לן המתני' דלא מהני הואיל דחיישינן לשאלה בכלים א"כ מה לי הסימנים דמהני בכ"מ ע"י צירוף ומ"מ לא מהני הכא. ומה לי הט"ע דלא מהני כאן מחשש שאלה. לכן לא חידש המתני' דט"ע לא מהני דט"ע לא עדיף מב' סימנים אמצעיים ע"י צירוף דהוי כסימן מובהק ביותר בכ"מ. אמנם כל זה לדעת הפוסקים הנ"ל דשני סימנים אמצעיים הוי כסימן מובהק ביותר. אך דרבו בזה הפוסקים. ולדידהו צריכין לישב קושיית התוס' כתירוץ התוס' שם. וא"כ תיקום שוב הוכחת מהר"ל מפראג הנ"ל וא"כ אם יש ב' סימנים אמצעים בגופו וט"ע בכלים מהני ממ"נ אי נימא כדעת הפוסקים הנ"ל מהני הא יש ב' סימנים אמצעים וע"י צירוף כסימן מובהק ביותר דמהני לכ"ע ואי נתפוס דעת החולקים דלא מהני ע"י צירוף מהני ע"י ט"ע בכלי כהסכמות הגאון מהר"ל מפראג ז"ל דלא חיישינן לשאלה להך שיטה דסד"ר דאל"ה הו"ל למינקט דגם ט"ע לא מהני ע"ש:

בא"ד מ"ש והיינו שיטת העיטור שהביא הב"י כצ"ל. וכן הוגה בשו"ת ב"א חלק אה"ע סי' י"ט ע"ש. ולענין תשובת הגאון מאוה"ג בעל נוב"י דהק' לפי הסברא סימנין לא"ד. דהא סימנים הוי רוב ורוב הוי דאורייתא ואמאי אמרינן סימנים לא"ד. וראיתי בס' זבד טוב חיברו הגאון המפורסם מ' יואב ז"ל אבד"ק סאטוניב דכ' דלק"מ וז"ל. ואולם לכי דייקינן אין מקום כלל למיזל כלל בהא בתר רובא דבשלמא בעלמא אזלינן בתר רובא לומר שפיר שדבר זה שאנו דנין עליו הוא מן הרוב. משא"כ האי גברא דאית בי' סימנים דליתא ברובא דעלמא. הא קמן דמיעוטא הוא הא למה זה דומה לעשרה ב"א שהי' בשנים מהם סימנים שוים זה כזה ואחד מן השנים נמצא מת דלא מהני אפילו ביש בו סימנים מובהקים ביותר כיון דבודאי זה המת א' מן השנים הוא דהיינו מן המיעוט ואכתי לא ידעינן איזהו מן המיעוט ובכה"ג השיג הנוב"י שאלה מ"ג על חכם אחד וכו'. ובזה מיושב קושית הגאון נוב"י מחולין מהא דאיתא שם אמר לי' ר"א לשמעי' כד מעיילת לי כדנייתא בריספק עייל להנך דדמיין להדדי אלמא קסבר סימנים דאורייתא. ובזה מיושב דבדינא דר"א סימנים דאורייתא מחמת דאזלינן בתר רובא ורוב דאוריי' וכן מבואר בפני' בק"א בכתובות דכ"ב סי' ע"ג דכ' ג"כ סברת הנוב"י הנ"ל. וכ"מ בכו"פ סי' פ"ג סק"ד דמיישב קושית התוס' בחולין ס"ד ד"ה סלא"ד ע"פ סברת הר"נ דאמר סמוך מיעוט דנבילות וטרפה למיעוטא דטמאי' ואיתרע לה רובא דכ' ז"ל דבזה יש חילוק בין סימני עופו' לסימני דגים דבדגים לא שייך סמוך מיעוטא דנבילות וטריפות. ומיושב קושית התוס' לר"ת דבדגים סימנים דאורייתא מחמת רובא דאורייתא ע"ש ודו"ק בזה:

בא"ד מ"ש והסוגיא עדיין אינו מיושב ור"ל דח"כ מה דחה הש"ס דלעולם סימנים דרבנן ואימא בעודו אוכף אכתי יקשה אי כדעת הב"ש דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי מאי הועיל עידי אוכף דמעידין דאוכף הוא שלו דילמא בעל האוכף השאיל את האוכף לאיש אחר. והיכי מהדרינן החמור בעידי האוכף להב"ש דחיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי אי ס"ל סימנים דרבנן כן הסביר הנוב"י סי' ל"ב דברי הב"ש. אמנם בל"ז י"ל דה"פ בדברי הב"ש דהסוגי' אינו מיושב ור"ל דקאי אדסמיך דמחלק בין הבע"ד לפנינו או לא דא"כ בל"ז ל"ק פירכתו מהש"ס ממצאו קשור בכיס וארנקי דמחזירין הגט ע"י סימנים שיש לו בין כיס וארנקי הא שם איירי דהבע"ד לפנינו ולא אמר דהשאיל אותן לכן חיישינן לשאלה אבל בנ"ד דנמצא הרוב דהוי כאינו לפנינו שיאמר דלא השאיל לכן חיישינן לשאלה גם בכלים דלא מושלי:

בא"ד מ"ש אבל אם נמצא ארנקי סמוך לא מהני. כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם ולא דמי להדין דח"מ בסי' רס"ב בסעיף י"ט במחבר שם דהכא אין הוכח' דהארנקי והטבעת הוי שלו דאדרבא חם הי' שלו הי' החזיק שבחייו לקח גזלן ממנו והניחו כאן והוא הלך וזה הנהרג אחר הוא. אבל בפירות שפיר י"ל דהם נפלו מן הכלי כן הסביר הנוב"י סי' נ"ב אבל ראיתי בס' קצוה"ח בסי' רס"ב דכתב על הב"ש. ולא ידעתי מאי פשיטותיה דנראה שדומה דין של הב"ש להך דהכא. אמנם בתשובת בית אפרים סי' מ' פירש דעת הב"ש דס"ל לחלק בין מידי דנייד למידי דלא נייד דמן הכלי שפיר אנו לומדים לפירות ותלינן דמן הכלי נפל הואיל דלא נייד וחד מעשה הוא שע"י נפילת הכלי נפלו הפירות משנתלה שהכלי בא לכאן בפ"ע ונפל והפירות באו לכאן בפ"ע ונפלו. משא"כ בארנקי שנתלה בו שזה המונח בצידו הביאו לכאן ונהרג דשני מעשים הם הבאה לכאן והריגה וע"י פשיטת הבגדים נפל הארנקי. אך אני אומר שמא אדם אחר עשה הבאה של הארנקי ונפל ממנו כאן ממילא והמביא חלף והלך לו. והריגה שהוא מעשה אחר נעשה באיש אחר ולא בבעל הארנקי ובסי' ל"ח הביא תשו' הגאון שאגת ארי' וקול שחל מיום ד' מהגאון מהר"א ז"ל מקראקא דכתב דכל שמונחים שני דברים זא"ז תלינן דאחד הם ולא אזלינן בתר רוב וראיה מהדין דכלי ולפניו פירות. דבצנא ופירא תלינן דמיניה נפל ולא אזלינן בתר רובא דעלמא. ומבואר שגם הט"ז הסכים בכת"י להלכה באומרו שיפה כיון בני חורני. ובענין זה האריך הנוב"י וב"א ובס' נה"מ והרבה ראו עיני כזה בס"ד. ויקצר היריעה מהכיל לזה קצרתי:

ב"ש סק"ע מ"ש וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים ר"ל אבל לא נקרא סימן מובהק כיותר. ובזה הדבר תליא אי סימנים ד"ת מהני סימן אמצעי הנ"ל. אבל אי סימנים דרבנן לא מהני סימנים אמצעים הנ"ל רק בעינן סימן מובהק ביותר וזש"כ ש"מ דלא הוי סימן מובהק הייני גם סימן אמצעי לבד ומי לא הוי דשומא לא הוי הימן מובהק כלל:

ב"ש סקע"א מ"ש דעת הט"ז דאם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצם מקום וא"י תחת איזה ענין לא מהני, ולכאורה תמוה אמאי ס"ל לט"ז בתחלה דאצ"ל באיזה אצבע אלא אפי' אם אמר סתם באצבע הוי סי' מובהק וכאן ס"ל לט"ז בעצמו להיפך. ואחר חיפוש מצאתי בס' שו"ת זכרון יוסף סי' י"א שהביא בשם הגאון מוה' דוד ז"ל אבד"ק אה"ו דפירש דברי הט"ז מ"ש צלקת ורושם דהוי"ו דורושם הוה וא"ו המחלקת כמו או רושם. דאלת"ה אלא הואיל דאינן יודעין באיזה עין לא הוי צמצם מקום. מ"מ הו"ל להט"ז להתיר מכח דהוה שני סימנים אמצעים דמהני לט"ז כמבואר דעת הנו"ב בס"ק ע"ג והט"ז הסכים עמו דע"י הצירוף נעשו סימן מובהק ביותר א"ו דמה דס"ל לט"ז דצלקת ורושם לא מהני איירי אם הם לבדם ולא בצירוף הן עומדים והוי האי וא"ו כמו או רושם לזה לא מהני סי' אמצעי לבד. ולפ"ז א"ש מה דס"ל דאצ"ל באיזה אצבע דעקמימות ורושם הם שני סימנים אמצעים ואם הם ביחד נעשו סימן מובהק ביותר כמ"ש ודו"ק:

ב"ש סקע"ג מ"ש אבל סימנים אמצעים מצרפתם. דע"י הצירוף נעשו סי' מובהק ביותר דאין שכיח שיהי' הכל באדם אחד. ועד"ז הי' אפ"ל בכוונת הגאון מהר"ל מפראג דס"ל דאם נמצא באיש אחד סימנים אמצעים בגופו וסימנים מובהקים בכלים דמהני דע"י הצירוף הוי נקרא סימנים מובהקים ביותר דמהני גם להב"ש כדברי המ"ב ואזלא סתירת הב"ש דהשיג עליו דהא גם הב"ש מסכים להמ"ב דמהני ע"י הצירוף דהוי סי' מובהק ביותר. אמנם בזה יש לו מקום להסתפק דאפשר דסברת המ"ב הוי רק באם הי' נמצא רק על גופו לבד הרבה סימנים אמצעים דלא מהני לחודיה כל חד וחד. לז"כ המ"ב דמ"מ ע"י צירוף הרבה יחד סימנים אמצעים דנקרא סימנים מובהקים ביותר דלא שכיחי שיהי' הכל באדם אחד. אבל ע"י צירוף גופו עם כלים דיש לו סי' אמצעי על גופו וגם סי' מובהק בכלים דיהי' ע"י צירוף גופו עם כלים יהי' נקרא על גופו עי"ז סי' מובהק ביותר אפשר דזה לא ס"ל להמ"ב כלל דהא על הכלים חיישינן לשאלה והח"מ חולק בל"ז בס"ק נ"ה גם על המ"ב וכתב מה דלמד המ"ב מדברי המזרחי שם כתב בדרך כ"ש שיוצדק מחובר אבל מה שלא יוצדק נפרד אפשר דלא יוצדק גם במחובר ולא מהני וצ"ע בכ"ז כמ"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה