ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן נא
ב"ש סק"י מ"ש לכן הוא פטור אם נותן קנס ועיין בתשובת צ"צ סי' ק"ב אם אבי החתן נותן לנדן עד"מ ג' מאות זה' ואבי הכלה נותן ששה מאות זה'. ואבי חתן רוצה לבטל השידוך ואמר דרוצה ליתן הקנס חצי נדן שלו מג' מאות זה' אין שומעין לו וחייב ליתן ג' מאות זה' מחצה כפי שנתן אבי הכלה. והטעם דמש"ה השוו המדות שיתנו כ"א חצי נדן הן רב או מעט משום דבושת העשיר מרובה א"כ כשאבי הכלה נותן יותר אז בושתו מרובה. ולפ"ז כ' המסג"ה בסי' ר"ז ה"ה אם אבי הכלה רוצה לחזור מחויב נמי ליתן ג' מאות זוז אף שאבי החתן נותן רק ג' מאות זוז עכ"פ מדאבי הכלה נותן ששה מאות זה' ע"כ החתן שוה כפי ערכו ואף שהחתן אינו נותן כלום לנדן עכ"פ הוא שוה כ"כ כמו שנותן אבי הכלה וחייב ליתן קנס חצי נדן ע"ש:
ב"ש ס"ק כ"א מ"ש ובאם לא אקיים אתן קנס אז הקנס שובר של הקנין. אבל הב"ח ביו"ד סי' רל"ו סובר דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור את השבועה איכא למימר שדעתו הי' דהקנס יפטור השבועה. אמנם הסמ"ע בחו"מ סי' רמ"ה סק"ב כתב וז"ל דנראה טעמא דכתיבנא דהמנהג שלא להחרים העובר בשידוכים. ולפ"ז הוא מקיל יותר גם מהב"ח וסובר דאפי' כתב בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה. אעפ"כ הוא נפטר בקנס לבד מיהו הט"ז ביו"ד סי' רל"ו פוסק כהב"ח דאינו פוטר מהחרם ובעי התרה וכ"מ בבאה"ט מזה ע"ש:
ב"ש סקכ"ג וכללא הוא. וראיתי בס' עטרת צבי על ח"מ סי' קפ"ה סקי"ז וז"ל מצאתי כתוב בפנקס דד"א דהמתחיל והגומר יחלקו ביניהם בשוה והמתחיל נקרא מי שאמר כמה אתה נותן לבנך ואמצעי לא יעול כלום. אבל ראיתי נוהגים שמחלקין לשלשה חלקים שליש להמתחיל ושליש להאמצעי ושליש להגומר והצדדים ינוחו השדכנות בב"ד ואחר כך נאמנים הצדדים לומר מי המתחיל ומי האמצעי ומי הגומר ויגידו בחרם בב"ד ואם א' מהם קרוב יגיד הצד השני ואם הב' צדדים הם פסולים אינם נאמנים אלא בשבועה. ואם אמנם רוצים לשבע יתנו לרחוק ואף אם נתן ת"כ ליתן יותר מהשדכנות פטור כדין הפקר ב"ד הפקר. אבל מה שנתן לא יחזור כמבואר בסי' רס"ד ואם המתחילים הם רחוקים ובעת הגמר לקח הבע"ד קרובים שלהם לגמור השידוך אין לקרובים בשדכנות. כתוב בתשובת שער אפרים בסרסור שגמר המקח כדרך התגרים ואחר זה מחלו זה לזה ונתבטל המקח אף על פי כן מחויבים ליתן להסרסור שכר מאחר שגמר פעולתו ולא דמי לשדכנות חדא הואיל שלא נשאו זה את זה לא מיקרי גמר. ועוד דהתם מטעם הסמ"ע דאף שהשתדל השדכן שיתן החוזר קנס הקנס הוי מחמת ביוש. ומוטב הי' להם שלא נעשה השידוך. והט"ז בחו"מ כתב דכל שדכנות סתמא כאילו מתנה על מנת שיקיים הקנין שעושין לקנס ואוושא מילתא טובא וכאילו גמר פעולתו ומה אם עבר אחד הקנין והוא אלם שכנגדו יכול להוציא ממנו הקנס לא קנסוהו להשדכן להחזיר שכרו ונראה לי אם נתרצו שניהם בחזרת השידוך אחר כתיבת התנאים לא הפסיד זה שכר שדכנות שלו במקום שגובין השדכנות אחר כתיבת התנאים. וכ"כ מהרש"ל וכן נוהגין. אילו דבריו ז"ל. ובס' מסגרת השלחן דבר נמי מזה ע"ש: