ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן נ
ח"מ סק"ב מ"ש והי' ראו' להיות אפי' במת היא. אף דפשיטות הסוגיא במס' ב"ב מורה דאמימר פליג עם ר"פ כ"א בהדרה מ"מ פירש הכא ע"פ פירש מהר"ם מלובלין ז"ל שהביא הב"ש דאמימר פליג וסובר קידושין לא לטביעין נתנו ואפי' במת הוא זולת מטעם גזרה דשמא יאמרו ודייק כן דאילו אמימר פליג רק בהדרה הי' ראו' להיות אמימר אמר אפילו הדרה בה היא לא הדרי משום שמא יאמרו א"ו כמ"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש אע"ג לפעמים לא הוי הבושה מרובה כמו שעלה דמי הבושת ועיקר הקנס הוי מחמת בושת. ואמאי משלם דמי בושתו מרובה מהבושה וא"כ הוי היתר דמיו הוי אסמכתא. לז"כ אפ"ה לא הוי אסמכתא. ר"ל כמו באומר אם אביר אשלם במיטבא לא חשיב גזם ה"ה בנ"ד במחייב א"ע קצת יותר דמים מהבושה לא הוי אסמכתא. והוי בכלל אשלם במיטבא. אבל אם התחייב בקנס סך רב יותר זה הוי אסמכתא. דומיא דאם אוביר אשלם אלפי זוזי כ"מ בס' בית מאיר. ובזה מיישב קושית הב"י על הרא"ש דסובר בשידוכים לא הוי אסמכתא מחמת הבושה. ומ"מ כתב הרא"ש יש לבטל כן ענין השידוך מפני אסמכתא. ולהנ"ל א"ש דלא סתר א"ע. דאיירי דהדמים עולה סך רב יותר מאוד מהבושה. בזה שייך אסמכתא:
ב"ש סק"א מ"ש אלא ה"ט שלא תחזור משום שמא יאמרו ור"ל דנ"מ באם מת או הדרה אחר נישואין דלא שייך החשש דשמא יאמרו הקידושין חוזרין וכן דעת מהרי"ל דכל אלמנה וגרושה תחזור הקידושין דלא כהח"מ:
ב"ש סק"ה מ"ש וע"ז כתב המרדכי דלא איפסקא הלכתא אם לטביעין ניתנו. ור"ל אם הנשואין ע"י קידושי ספק דמקודם צריכה להחזיר דהא יש תרתי לטיבותא. קידושי ספק. וגם כעת הוי לאחר נשואין דלא שייך החשש דשמא יאמרו. וזה דלא כהמחבר בדעת המרדכי דשם דגם בקידושי ספק לבד הקידושין חוזרין. דז"א הא צריכה גט מספק ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה. אלא המרדכי איירי לאחר נישואין דלא שייך החשש שמא יאמרו. כמבואר ביבמות דף צ"ד ע"ב בגמרא שם אלא בנשואין. ולזה אם הי' הנשואין האלו ע"י קידושי ספק הקידושין חוזרים. דהואיל דלא איפסקא הלכתא אם לטביעין נתנו כמ"ש. לז"כ ואפשר ליישב קצת. ר"ל דדעת המחבר דס"ל לאמימר ור"פ דקידושין לטביעין נתנו ומן הדין הם שלה רק בהדרה לי' מחמת קנס ע"ז פליג אמימר דא"צ לחזור משום חשש דשמא יאמרו. לזה אוקמי' אדינא דא"צ לחזור אבל בקידושי ספק בזה בודאי לא ניתן לטביעין לא מפקינן ממון דילי' מחמת חשש שמא יאמרו. לכן ס"ל למחבר דצריכה להחזיר הקידושין הואיל דכן הוא מן הדין כמ"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש כן הוא שיטת רוב הפוסקים וחולקים על הרמב"ם וסוברים דרבנן לא פליג על המתני':
וביאור דבריו כן הוא. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מה' זכיי' דכ"א. השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מעוטין בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא או שחזר בו האיש יחזירו הסבלונות כולן חוץ מהמאכל והמשקה. אלו דבריו ז"ל. וא"כ פסק דלא כהמתני' ב"ב דף קמ"ו דתני השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם בק' מנה ואכל שם סעודת אירוסין אפי' בדינר אין נגבין. לא אכל שם סעודת חתן נגבין. לזה כתב המ"מ דהרמב"ם פסק כרבין סבא דיתיב קמי' ר"פ וקאמר בין שמתה היא בין שמת הוא או הדר הוא הוי הדין דסבלונות הדרא מיכלא ומשתי לא הדרא. והרמב"ם פירש דברי רבין סבא דאמר דינו בין אם אכל החתן שם בדינר ובין לא אכל. ומידחי מתני' דמחלק בין אכל לאם לא אכל מקמא דרבין. והלך בשיטת רבו הר"י מג"ש ז"ל. אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן פירשו דרבין סבא לפרושי למתני' אתא ולא לאפלוגי ורבין מיירי בשאכל החתן שם סעודת אירוסין ואמר סבלונות הדרי היינו אותן סבלונות המתקיימין. היינו ככסף וזהב וזה הוי פירושא דמתני' מה דתני בסיפא דמתני' שלח סבלונות מרובין היינו סבלונות המתקיימין ומועטין היינו מאכל ומשתה והוי סיפא פירושא דרישא דמבואר דאם אכל אין נגבין היינו דוקא במועטין דהיינו מאכל ומשתה ובגדים אם שלח לה. אבל מרובין דהיינו דברי המתקיימים ככלי כסף וזהב. וזה נקראו מרובין לפי שהן עומדין בריבויין נגבין. אע"פ שאכל החתן שם סעודת אירוסין. הרי מבואר דעתם דגם בנכסים מועטין דמיקרי מאכל ומשתה בעינן דוקא דאכל שם החתן אבל אם לא אכל שם החתן בדינר הוי הדין גם בנכסים מועטים הנ"ל מחזירין להחתן הכל. אבל בנכסין מרובין אם שלח לה כלי כסף וזהב לא מהני אפי' אכל שם החתן בדינר אלא מחזירין להחתן הכל. וזה דעת הע"א שהביא הרמ"א. וכמבואר באריכות בב"י בפירושו להטור מזה עיי"ש:
בא"ד מנכה השני כל הפחת ור"ל דקשה הא קיי"ל בכמה מקומות דמנכין שליש. לז"כ ועיקר כתירוץ בתרא של הפרישה דיש חילוק אם כל אחד מוחזק אז נועל הצד השני מהחוזר כל מה שנתן לו ואינו מנכה החוזר להצד השני כלל. דהא הצד השני א"צ ליטול כלום מהחוזר דהא תפוס בידו כנגדו. אבל אם הצד השני לא תפיס בידו כלל אז הדין כשהחוזר משלם להצד השני כל מה שנעל אז אינו משתלם לו הכל רק צריך לשלם לו פחות שליש:
ב"ש ס"ק ל"ד עיין בס' מעין גנים מאאמ"ו הרב ז"ל דהביא בשם ס' חוקי דרך באם יסלק הנדן מפחות שליש פטור מקנס. עז"כ א"א ז"ל דשמע הפירוש מגדולים דדוקא מקנס הוא פטור אבל אין יכול להכריח הצד השני שקיים השידוך בלא סילק כל הנדן בשלימות עיי"ש:
ב"ש סקי"א מ"ש ובי"ד סי' רכ"ח כתב בע"ז ועמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו עצי לבונה באריכות מענין זה עיי"ש:
ח"מ סקל"ד מה דהקשה הא כל קידושי ספק צריכה גט מספק וא"כ שייך החשש דשמא יאמרו אם הדרי קידושין. והיא תמי' הא גם אם נימא דקידושין לא הדרי יש חשש זה דהא בקידושי ספק אם קידש אחותה צריכה גט מספק ג"כ דילמא קידושי ראשונה אינו ותפסו קידושי אחותה. וא"כ כאן דגם נימא דלא הדרי כסף קידושין אם הי' קידושי ספק אצל הראשון יאמרו דקידושין באחותה בודאי לא תפסי מדלא הדרי קידושין. ובאמת תפסי קידושין באחותה וא"כ מה הועילו חז"ל בזה דנימא בקידושי ספק לא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קדושין תופסין. הא גם להיפוך יש חשש זה. לכן טוב יותר להחזיר הקידושין מחמת דאיכא דשמע בקידושי ספק ושמע בגט. וכבר העיר בזה הגאון בספרו ישועת יעקב ז"ל. וכדמיון לזה מבואר באו"ת בדיני מגו על הא דפסקינן ספק ממון קולא לנתבע הא הוי ספק גזל. ותירץ הכנה"ג דהא להיפך הוי נמי ספק גזל כמו שדברתי מזה לקמן בסי' קל"א עיי"ש:
ב"ש סקט"ז מ"ש וכתב בח"מ לכאורה נראה דהיינו דוקא אם חייב א"ע ליתן להצד שכנגדו הכלה ונדן. ואם לא אקיים אתן קנס. א"כ עיקר החיוב הי' ליתן הכלה ונדן לזה הדין אף דאין שייך א"ס משום הבושת מ"מ פטור מחיוב קנס לצד שכנגדו אם יש אונס דהבת מסרבת דהא אבי' עומד לקיים התנאי ומה לו לעשות לה אטו תרקבי דדינרא בעי למיתב לה אבל אם אבי הכלה התחייב א"ע סתם ממון בשער רק החתן התחייב א"ע אם יגמר השידוך ואבי הכלה יתן להחתן הכלה והנדן אז חובו מחול לו והוי אצלו כקיבל חובו מאבי הכלה וכעת דהכלה מסרבת ואבי הכלה אין נותן להחתן הכלה והנדן. אינו נפטר אבי הכלה להחתן מחיובו. דהא מ"מ לא פרע לו מה תאמר דיש אונס אצלו מה דבתו מסרבת דיהי' מאיזה טעם שיהי' דעכ"פ אבי הכלה לא פרט לו שטר חוב שלו וכמבואר בסי' קמ"ד דכל תנאי שהוא לטובתו שהיא תעשה זאת לא מהני טענת אונס דהא היא מ"מ לא התרצה ליתן הגט רק בתנאי שתעשה זאת ואין האונס מקיים התנאי וכמבואר לעיל בסי' ל"ו מזה. ומ"מ סיים הח"מ דאם יש אומדנא דבודאי אבי' לא התחייב אף בשט"ח סתם להחתן רק שיהי' סבור בדעתו דבתו לא מסרבת לכן כעת אם העיכוב מבתו דמסרבת אזי פטור אבי' משטר חוב שנתן מתחלה להחתן ולא דמי לסי' קמ"ד הנ"ל דשם ליכא אומדנא. וא"כ דין זה צריך ישוב דהא מעשים בכל יום להיפוך אם נתן שט"ח גובין בשט"ח כזה ולא משגיחין על האומדנא. ולזה כ' הב"ש ובסי' ע"ז כתבתי אם הבת טענה מ"ע א"צ אבי' לשלם הנדן דודאי דעת אבי' הי' שתהנה בתו ג"כ מנדן א"כ אין ראי' ממעשים בכל יום דיכול אבי הכלה לומר דלו יהא אם היתה ניסת לך ואם היתה מסרבת וטוענת מ"ע לא הייתי צריך ליתן הנדן ולזה כ"ש כשמסרבת קודם נישואין דאין אני מתחייב ליתן לך. אמנם התמי' מורגשת במבטא דשם איירי לענין הנדן שפיר יכול האב לומר כן אם טוענת מ"ע דודאי דעת האב הי' שתהנה בתו ג"כ וא"צ ליתן הנדן. אבל בנידן דהח"מ דשם איירי דהאב התחייב א"ע להחתן לבד מתחלה וא"כ במה פטור מחיובי ש"ח שנתן להחתן אם הבת מסרבת. ואפ"ל דכאן נמי יש אומדנא זו דעיקר התחייבו' דאב בשט"ח להחתן הי' ג"כ רק שתהנה בתו ג"כ משט"ח הלז דהי' סבור דבתו לא מסרבת. ולזה הביא מסכת ע"ז דאמרינן אומדנא כזו. ולכן ה"ה בנ"ד פטור אבי הכלה משט"ח להחתן ע"פ אומדנא לומר דדעתו שתהנה בתו ג"כ מהשע"ת שנתן להחתן ולזה אין ראי' ממעשים בכל יום לזה"כ בשם הט"ז דכ"ז רק בסתם ש"ח דנכתב בהשט"ח שם המלוה. אבל בשט"ח שלנו בזה"ז דלא נזכר שם המלוה ויכול למכור השט"ח לאיזה שירצה לגבות בשט"ח זה והוי כגבוי. וא"כ אף דהחתן התחייב א"ע אם יתן לו הכלה והנדן ימחול לו החוב. מ"מ אם אין נותנין להחתן את הכלה אף דהעיכוב ממנה יכול החתן לומר הא אנא קאימנא ולא יוכל האב לומר דלו יהא דנישאת לך הא מ"מ טוענת מ"ע והוי טוענת מ"ע וא"צ האב ליתן דז"א דהא גם במ"ע לאחר נישואין לא מהני אומדנא לומר להוציא מיד הבעל בטענה שאינה מבוררת כמבואר בסי' ע"ז מזה. וה"ה בנ"ד אף דהוי אומדנא דלא התחייב א"ע להחתן בש"ח רק שתהנה בתו ג"כ דהי' סבור שבתו נתרצית ולא תסרב מ"מ אם המעות ביד החתן פסקינן דלא מהני אומדנא להוציא מיד החתן השט"ח שלנו הוי כגבוי. לז"כ דבאונס שמת הוא האב אז יש לחלק בהחילוק של הח"מ. ור"ל דהרמ"א פסק דאם מת האב שלה אין היורשים צריכים לקיים. ומסיים ע"ז ודווקא בפסיקה בעלמא אבל אם נתחייב באבי' להחתן חייבים יורשים ליתן מה שפסק אבי'. והי' להב"ש קשה בזה האיך פסיק ותני דבשטר חייבים יורשים ליתן הא גם בשטר הא הוי אומדנא דלא התחייב א"ע רק אם יהי' בעת הנשואין חי. אבל לא כשימות שיתנו היורשין. לזה פי' הב"ש דמ"ש הרמ"א דבשטר חייבים היורשים ליתן מה שפסק איירי בשט"ח להחתן לבד בלי שום תנאי. לזה כעת אם הבת רוצה בהשידוך והעיכוב אינו ממנה ולא מצד החתן רק העיכוב הוא מה שהפוסק מת לזה חייבים היורשים לשלם דהוי כהלואה גמורה כמבואר בח"מ סק"כ מזה. אבל אם התחייב א"ע להחתן בתנאי ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יתן לו הנדן בשלימות יתן לו קנס וזה כתוב בשט"ח להחתן וכעת דמת ואין לשלם להחתן הנדן בשלימות פטורים היורשים מש"ח זה שנכתב קנס בדרך תנאי כסברת הח"מ הנ"ל דלא הוי הלוואה גמורה. הואיל דכתב בדרך קנס והוי אונס ורחמנא פטרי' דהא תלה החיוב קנס בתנאי אם לא ישלם לו הנדן ומניעת פרעון הי' ע"י אונס גדול שמת אבי' לזה אין חיוב קנס על היורשים. רק אם כתב שט"ח בפ"ע להחתן אז היורשים צריכים לשלם מה שכתב בהשט"ח דהוי כהלוואה גמורה ולא מהני אומדנא דהא הבת רוצה בהשידוך אלא מה דאבי' מת ולא נשאר כפי הנדן מה לו להחתן בזה הא יש לו שע"ח. ולכן צריכין היורשין ליתן עכ"פ כפי השט"ח וזה היו גם בש"ח דנזכר שם המלוה דהיינו אבי' ואין אנו צריכין לסברת הע"ז הנ"ל:
ב"ש סקט"ו ר"ל י"ל אם כתבו ראשי פרקים יכולים לחזור מהתנאים ומגוף השידוך עיין בשו"ת בית שמואל אחרון שהשיג ע"ז. ומביא תשובת ב"ח ותשובת רמ"א והאריך ע"פ שיטת ש"ס עי"ש:
בא"ד מ"ש ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוה לעדים שאל יתגלו התקשרות כלל לשום אדם ואח"כ מיחה אחד מן הצדדים בהתנאים וחוזר מהשידוך פטור מהקנס. ובזה אין חייב מחמת הבושה כי צוה שלא לפרסם הדבר התקשרות. ועז"כ הב"ש דוקא אם צווי הצדדים לעדים שאל יגלו לפרסם הדבר בזה פטור החוזר מקנס. אבל אם לא ציווי הצדדים בפירוש רק התקשרות תנאים נעשה בסתר בהחבא. אז אם א' מהצדדים חוזר חייב ליתן קנס. ובזה שייך בושה. דהא הי' רשות לעדים לגלות ולפרסם הדבר. ושוב שייך בושת. ובזה נדחה מ"ש הב"ש לתרץ קושיות הב"י על הרא"ש מחמת שהי' בסתר. ולהנ"ל אף שהי' הדבר בסתר ובהחבא נמי שייך בישני. והדרא קושיות הב"י ואינו דומה להדין דתשובת ש"י הנ"ל דשם איירי בציווי לעדים בפירוש שאל יגלו הדבר התקשרות התנאים. לכן לא שייך בישני כמ"ש:
בא"ד אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע עד כן שיתן ממון הרבה. ור"ל אם יצטרך כעת ליתן ממון הרבה זה הוי טעות בעיקר השבועה ולא הוי נולד. הואיל דהוי אומדנא דמוכח דלא הי' נשבע ע"כ ליתן ממון הרבה. אבל אם לא יצטרך ליתן ממון הרבה רק ממון מעט דזה לא הוי אומדנא לומר דלא הי' נשבע ליתן מעט ממון רק דכעת אומר דלא הי' נשבע ע"כ דזה לא מהני והוי נולד ולא הוי טעות בעיקר השבועה דאפשר הי' נשבע לקיים הדבר אף אם יצטרך ליתן מעט ממון כדי לקיים השידוך רק דהשתא אומר דלא הי' דעתו כלל בתחלה שיצטרך ליתן אפי' מעט ממון. ורק כעת נולד הדבר וזה לא מהני לבעל השבועה כמ"ש:
בא"ד מ"ש ואם כתב ואם לא אקיים אתן קנס ר"ל דאף לסברתו שכתב מתחלה דאם נכתב תיבת שבועה לבסוף דהיינו שנכתב דנעשה כ"ז בקנס ובחרם ובשבועה דאמרינן דהשבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן קנס מ"מ יצא מזה קולא דאם נותן הקנס פעור מגוף הענין דאמרינן דהשבועה קאי על שנשבע ליתן קנס ולא על חיוב שלו רק אם כתב בשבועה ובקנס אז לא מהני לפטור מגוף הענין כשנותן קנס דהא נשבע על גוף הענין. והוי סברות הפוכות בזו. דאם לא כתב שבועה לבסוף אז הוי דוקא חומרא ולא מהני לפטור מגוף הענין כשנותן קנס כמ"ש:
ב"ש ס"ק י"ח מ"ש ולא כנ"ש. ר"ל דסובר דמחמת האונס דמת אבי' אינן פטורין דז"א אלא פטורין היורשין דאם חייב א"ע בש"ח להחתן בדרך תנאי דאם לא אקיים כפי התנאים אתן קנס וכן אם הושלש שט"ח זה הוי נמי חוב להחתן ע"פ תנאי ולא חוב גמור. רק אם התחייב א"ע בשט"ח גמור להחתן בלבד בלי שום הזכרת תנאי. רק החתן כתב לו שוב אם אבי הכלה יקיים לו הנדן אז השט"ח מחול לי' אזי אם מת הפוסק דהיינו אבי' אזי צריכין ליתן השטר חוב כפי התחייבות בשלימות דהוי כהלוואה השט"ח הלז כסברת הח"מ כמ"ש:
ב"ש סק"ך מ"ש ואם אין דרין בעיר אחת אמרינן משדכי בנותיו דעתן היו שישאו במקומן כצ"ל. וכ"כ בש"ך יו"ד סי' רל"ב סקמ"ג דאין לשמעון הוא אבי הכלה להוציא בתו ממקומו לילך אחר הבעל אפי' הבעל הוא ממקום אחר. כ"ש היכי לשניהם דרים היו בעיר אחת וכ"מ בב"ש סי' ע"ה דהבעל אינו יכול לכוף אותה לדעת ר"ת ומכ"ש דאין כופין אותו. וע"ז כ' אאמ"ו ז"ל בספרו עצי לבונה. ואפשר דשם מיירי בלא שבועה לכן אינו יכול לכוף זא"ז. אבל באם נשבעו שניהם בעינן דוקא שהיו דרים בעיר אחת. ואח"כ יצא הבעל מן העיר אז אין צריך להילוך בתו אחריו. דאדעתי' דהכי לא נדר. אבל כשהבעל מתחלה הי' ממקום אחר ונשבעו זא"ז אפשר דיכול לכוף אותה מחמת השבועה אלו דבריו ז"ל. והרב בה"י חולק עליהם ופסק דאם החתן ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם. וראיתי בס' אשל אברהם על יו"ד דהביא תשובת מהרמ"ג סי' נ"ה בראובן שנשא אשה בעודו נער ואינו בקי בסחורה אלא מתפרנס משלחן אביו. ולאחר שהגדיל והצליח במקום אחר ורצה לדור באותו מקום אלא אשתו מיאנה מלילך בבית אביו. והשיב דכופין לה לילך אחר בעלה וכשעומדת על דעתה ומסרבת אין לה כתובה ולא תוספות ובלאות עיי"ש:
ח"מ סקט"ז מ"ש דעת הרמ"א דגם אם האב הי' נותן עצות מרחוק ומלמד להבת שתמאן מ"מ האב פטור מקנס דוקא אם האב מעכב בפועל אז חייב בקנס עז"כ הח"מ דצ"ע. דזה אם הי' האב נותן עצות מרחוק לא מיקרי אונס דאונס כשמו ואין הרצון מיקרי אונס דאם האב מסבב לעצמו אונס שהבת תמאן הוי רצון כדעת הרמב"ן. וכדכתב הרמ"א ובלבד שלא יהא ערמה בדבר היינו שלא היה האב נותן עצות מרחוק וצריך האב לישבע ע"ז דלא הי' הגורם כלל בסירוב הבת וכמבואר בתשובת עבודת הגרשוני סי' ע"ד. וז"ל אם אבי הכלה טוען איך שבתו אינה רוצה לאיש זה והוא אנוס בדבר פסק דאבי הכלה חייב לישבע שלא עשה שום תחבולה ורמי' להסית בתו שתאמר אינה רוצה וכשישבע האב הרי חזינן דאמת דהוא אנוס בזה ופטור מליתן הקנס דאונס רחמנא פטרי'. ובכלה הדין כך אם מתחלה נתרצית בדבר וקיבלה המתנה בתחלה בסבר פנים יפות. ואח"כ נשתנה דעתה וחזרה בה אזי ראוי לפרסם קלונה ברבים ולהכריז הגם שאין שייך עלי' להענשה בבושת כמו גבי שאר ביושים. ואפ"ה למען יוסרו אחרות ולא יעשו כמעשי' יש לעשות גדר לפרצה. ושלא לבייש את אדם כיוצא בזו. אבל אם בתחלה לא נתרצית לזה השידוך אין לחסמה ולקנסה ולביישה. וגם אבי' פטור מקנס ע"ש: