ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן מו
ב"ש תק"ב מ"ש ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב"א. ר"ל דדוקא אופן הקול דר' אבא יכול להיות אחר זמן. אבל אופן הקול דעולא צריך להיות הכל בו ביום דוקא וא"כ ר"א לא פליג אדעולא.
ב"ש סקי"א מ"ש אע"ג דקיי"ל. ר"ל דקשה למה לענין קול מבואר בש"ס בפ"ע דתולין להקל ואמרינן דאוצפא לא הי' ש"פ. ובש"ס קידושין אמרינן אם קידש אותה בתמרא אע"ג דידוע דאינו ש"פ במקום זה חיישינן שמא ש"פ במ"א. ולא תלינן להקל לומר דאינו שוה פרועה בשום מקום. לז"כ דמ"מ בקול לא מחמרינן ור"ל דהתם מעשה הקידושין ידוע לכל דנתקדשה ועיקר הספק על הכסף קידושין אם ש"פ לזה חיישינן דילמא ש"פ במ"א. אבל כאן גם גוף קידושין אין ידוע לכל בודאי רק עפ"י הקול ויצא הקול ושוברו עמו דקידש בחפץ קל לזה אמרינן להקל דלא הי' ש"פ וליכא חשש לע"ז. דיאמרו העולם דעיינו רבנן ולא הי' ש"פ דהא יצא הקול דקידש אותה בחפץ קל. ולזה עדיף קול זה מקול חליצה. דהא לפי השמעות הקול חליצה הוי עכ"פ לדברי הקול איסור חליצה בודאי. אבל בקול דקידושין שיצא קול דקידש בחפץ קל הוי גם לדברי הקול רק חשש לבד דילמא לא הי' ש"פ בזה החפץ קל:
בא"ד מ"ש ויותר מיסתבר דהרמב"ם ס"ל ר"ל דלא קשה על הרמב"ם דס"ל גם ביצא הקול דקידש בחפץ קל לא תלינן להקל לומר דלא הי' ש"פ הא בש"ס גיטין הנ"ל מבואר אם קידש בחפץ קל ויצא הקול בזה תלינן להקל דלא הי' ש"פ. לז"כ דהרמב"ם פי' הש"ס הנ"ל דלכן תלינן להקל דשם נתברר אח"ז דלא הי' ש"פ בודאי זה החפץ קל. וכן נתברר דהי' קטן לכן נתבטל הקול שיצא. אבל אי לא נתברר דלא היה ש"פ לא תלינן להקל. וזה מדויק בהרמב"ם במ"ש אם נראים הדברים לב"ד דברי האמתלא שהוא אמת והיינו שנתברר בבירור להדיא דהאמתלא אמת אז נתבטל הקול. מיהו לכאורה קשה להרמב"ם. אף דנימא כדבריו דהש"ס איירי דנתברר אח"ז דלא הי' ש"פ מ"מ ניחוש דלמא מ"מ ש"פ במדי. אמנם א"ש דהרמב"ם לשיטתי' אזיל דמחלק בין דבר המתקיים להוליך למדי או לא כמבואר לעיל בסי' ל"א מזה עיי"ש:
בא"ד מ"ש אבל בפלוגתא דלעיל י"ל דמקילין. ור"ל דלעיל ביצא קול דקידש אותה בחפץ קל. דהי' ספק בגוף עיקר הקידושין לזה מקילין לומר דלא הי' ש"פ. אכל אם יצא קול דקידשה וליכא על גוף עיקר קידושין שום חשש וספק רק דיצא קול ג"כ עמו דגירש אותה על תנאי. וזה מילתא אחריתא דיכול להיות דהקול של קידושין הוא אמת מ"מ ואיתרע חזקת פנוי' שלה. לזה מחמירין לומר דלא נתקיים התנאי. והיא בחזקת א"א:
ב"ש סקי"ט מ"ש ודוקא שיצא בפ"א ולגירסא זו תמוהין ד"ק במ"ש האי ודוקא אחד דעת הראב"ד דסובר דהויא בחזקת מקודשת:
וא"כ האי דוקא הוי דבר והיפוכו. ועוד הא לראב"ד מבואר בפ"ג מה"א דין כ' דגם בלי תנאי בעינן דיהא השני קולות בפ"א ואם לא יצא השני קולות בפ"א גם בלא תנאי היא בחזקת מקודשת. ולפום ריהטא הי' אפ"ל דהאי דוקא הוא ס"ק בפ"ע וקאי על דברי המחבר דכתב דמ"מ אסורה לכהן הואיל דמהני קול גירושין לשבור קול הקידושין מהני נמי דאסורה לכהן. אבל אם לא יצא קול גירושין בפ"א עם קול קידושין. רק בזאח"ז דאז לא הי' קול גירושין לשבור קול קידושין בזה אפ"ל דאם מת האיש המקדש הזה לא היתה אסורה לכהן מפני קול גירושין הואיל דלא שמעינן להקול גירושין בפ"א עם קול קידושין. אבל זה דוחק. לזה אפ"ל דכצ"ל בדברי ב"ש. ודוקא שלא יצא קול גירושין בפ"א עם קול קידושין. ולמד כן על תירוץ הר"ן על קושית הרמב"ן על הראב"ד ממה דתלינן בקידושי קטן דמסיים שם. אבל כשיוצא קול בלי אמתלא ומחזיקינן אותה במקודשת גמורה. לא תצא מלבן מחזקת מקודשת מחמת קול גירושין שיש בו ספק. משמע דדוקא באם לא יצא בפ"א אז שייכין הדברים. אבל ביצא בפ"א מודה הראב"ד דהא עדיין לא נתחזק לבן של ב"א בקול הקידושין. וכ"מ בס' בית מאיר. אבל דחה זה. לכן המובחר לומר דהאי ודוקא מקומו אחר סיום דברי הרמב"ן דסובר דתלינן דנתקיים התנאי והיא בחזקת פנוי' לז"כ האי ודוקא וה"פ דאף דהרמב"ן סובר כהרמב"ם דמהני קול הגירושין אחר כמה ימים והיא בחזקת פנוי' מ"מ אם יצא קול בהגירושין דהי' תנאי בגירושין צריך להיות דוקא דיצא קול גירושין של תנאי עם קול קידושין. וטעמו של דבר. דהא דמהני קול גירושין גם לאחר כמה ימים היינו משום דקול גירושין עדיף מהאמתלא. ולזה הוי דוקא אם יצא קול גירושין בלי שום תנאי. אבל אם קול הגירושין הי' עם תנאי בגירושין בעינן דוקא דיהי' קול גירושין של תנאי יהי' יצא בפ"ע עם קול הקידושין. אז הוי שובר לקול הקידושין. ונתבטלו הקידושין ע"י התנאי של גירושין. ובגירסא זו מצאתי בב"ש מה"ק שכ' האי ודוקא אחר דברי הרמב"ן הנ"ל. וכזה ביאר בס' בית מאיר. ובס' אבן פינה. ובס' שו"ת ב"א חלק אה"ע והאריכו בזה עיי"ש:
ח"מ סקי"ז מ"ש מפשט הלשון משמע ביאור דבריו דהרמ"א למד מתשובת הרא"ש דאם היא מודה אח"כ שנתקדשה כבר לראשון אסורה לשני. והי' קשה להרמ"א על הרא"ש מה בין זה להאשה אומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת לאוסרה עצמה על בעלה. ולזה תירץ הרמ"א דהרא"ש איירי דקודם קידושי שני כבר יצא הקול תחלה שנתקדשה לאיש אחד. ואף דהקול הראשון לא הוחזק בב"ד וגם עתה לאחר נישואין של שני כשב"ד היו רוצים לבדוק בהקול לא הי' בהקול ממש. מ"מ הקול הראשון בצירוף הודאתה הוי הדין דאסורה לשני. ול"ד להאשה אמרה טמאה אני לך דאשה נאמנת דשם לא הי' קול כלל ולזה לא מהני הודאתה בלבד. וזה דהוסיף הרמ"א לומר הואיל ויצא הקול תחלה וכ"ד הב"ח לזה כתב הח"מ והמעיין בתשובת הרא"ש יראה דהרא"ש סובר דנאמנת ע"פ הודאתה לבד. אף דלא הי' נשמע שום קול כלל קודם קידושי שני רק שהאיש אחד הוציא קול שקידשה קודם קידושי שני וזה הקול יוצא קודם קידושי שני. וא"כ הדרא קושית הרמ"א על הרא"ש מה בין זה להאשה אמרה טמאה אני לך דאינה נאמנת ע"פ הודאתה לבד. וזה א"ל דכוונת הרא"ש לומר דעיקר האיסור הוא עלי' רמיא. אבל על הבעל אין איסור כלל דאינה נאמנת לגבי'. דא"כ הי' זה הרא"ש צריך לפרש. א"ו דעיקר דעת הרא"ש דגם על הבעל יש איסור מצד הודאתה אף דליכא קול כלל. וא"כ הדק"ל על הרא"ש. לזה תירץ הח"מ דעת הרא"ש דבאמת ס"ל להרא"ש דמדינא ליכא על הבעל שום איסור כלל מצד הודאתה לבד רק ע"ד עצה טובה מאחר שהיא מודית שנתקדשה כבר הגם דאינה נאמנת ע"ז. אבל מ"מ למה לך אשה כזאת לזה מוטב לגרשה וזה הי' אם באמת מודית שנתקדשה כבר אבל אם מתרצית דברי' למה הודתה אינן נותנין לבעל העצה הנ"ל כעובדא דהרא"ש שם. רק הרא"ש דיבר אם היתה מודית באמת הי' נותנין לו עצה טובה לגרשה אף דהדין אין נותן לגרשה כדעת ר"י בתוס' כתובות דאינה נאמנת כלל. וזה דלא כדעת רמ"א בד"מ שסובר בדעת הרא"ש דהיא נאמנת לאסרה על בעלה מן הדין דזה אינו וט"ס מ"ש הח"מ ע"כ נראה כוונת הרב אלא כצ"ל. ע"כ נראה כוונת הרא"ש. וכמ"ש: