אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות קידושין › סימן מה

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות קידושין · סימן מה

סימן מד

ח"מ סק"א מ"ש דהוי כמגו במקום עדים. ור"ל דהא המקום הוא שנהגו דמקדשי והדר מסבלי הוי כאן סהדי מדשלח לה השתא סבלונות בודאי קידשה כבר כדעת ח"ה דהביא בסיום דבריו,:

ב"ש סק"א מ"ש ולפרש"י דף נ' ע"ב מה דאמר ר"פ באתרא והדר מקדשי חיישינן הואיל דאורחי בהכי לקידושי ברישא חיישינן דלמא שדר הני סבלונות לקידושין. ואע"ג דנתן לה הסבלונות אילו בשתיקה. וזו הוא קושית התוס'. מ"מ חיישינן דהא שידך תחלה והיה גמר שידוכין וזהו סברת הרשב"א הואיל דשידך תחלה והדבר ידוע דאין מדרך לשלוח סבלונות זולת לקידושין בוודאי כוונת שניהם היתה לקידושין עיי"ש:

בא"ד מ"ש ולתוס' אפי' אם שלח בלי עדים מכל מקום חיישינן דילמא קידשה כבר בעדים. ואם אומר דלא קידשה כבר רק אומר דקידשה בהני סבלונות הוי לתוס' מגו במקום עדים דיהא נאמן לומר דנא קידש אותה כבר במיגו דהי' אומר קידש אותה השתא בסבלונות דהא אנן סהדי מדשדר סבלונות בודאי קידשה כבר:

בא"ד מ"ש ואם הסבלונות היו שאולין לשם סבלונות. ור"ל דבהדיא אמר בעת השאילה דשאל אותן לסבלונות ולא לקדש בהן דאי בסתם שאילה יש חשש קידושין לרש"י דהא מבואר לעיל בסי' כ"ח ס"ע בהמחבר דאי לא הודיעו ה"ז ספק מקודשת. אמנם א"צ לזה דאפי' בסתם לא הוי לדידן חשש קידושין דהוי תרי חומרות. חדא לחוש לדעת רש"י דילמא קידשה בהסבלונות. וגם לחוש לדעת הטור והרא"ש דסברי גם בלא הודיעו שרוצה לקדש בהן נמי הוי ספק מקודשת. דלא כבעל העיטור הביאו הטור לעיל ובח"מ סקל"ד ולתרי חומרי לא חיישינן רק הב"ש סובר לשיטת רש"י איירי ע"כ בפירש לסבלונות. דאי בסתם הוי לרש"י ספק קידושין כסברת הטור והרא"ש לעיל עיי"ש:

בא"ד מ"ש ואם שלחה האשה לו סבלונות לפי' רש"י ליכא חשש. וצ"ע דהא המחבר כתב לעיל בסי' כ"ז ס"ע דצריך חקירת חכם מי יקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלי גט. וא"כ בנ"ד נמי יש חשש לרש"י אם האשה שלחה לו דיהי' צריך חקירת חכם להתירה בלי גט דילמא הוי אדם חשוב. דסתם אדם הוי אדם חשוב. כמבואר בח"מ סקע"א שם. ואפ"ל דלפירש"י שם דפירוש אדם חשוב דאינו רגיל לקבל מתנות וא"כ זה ידוע אם הוא רגיל לקבל מתנות או לא. והמחבר לעיל הולך לשאר הפירושים שם עיי"ש.

בא"ד מ"ש ואם אבי החתן שלח דלפרש"י ליכא חשש. ולכאורה הא יש חשש דלמא שוין הבן לאב שיהיה שליחו לקדש לו אשה. ואף דמבואר בש"ס דף מ"ה דלא חציף אינש לשוי' לאב שליח מ"מ הרי מבואר בהרא"ש שם דזה יכול להיות דהבן גילה דעתו לאב שרוצה שיקדש לו אשה כמבואר בח"מ לעיל סי' ל"ה סקי"ב. וא"כ אמאי סובר הב"ש דלרש"י ליכא חשש דילמא מ"מ גילה דעתו הבן לאב שיקדש לו אשה. ועי"ז שלח לה סבלונות. ואם ארצוי' קמי' דעת הב"ש לעיל סקי"ג דה"ז מקודשת ודאי. וא"כ בנ"ד דסבלונות הוי חשש לפי' רש"י. ואפ"ל דהוי חרי חומרא לחוש לדעת רש"י ולחוש דילמא ארצוי' הבן לאב וזה לא אמרינן בחשש דסבלונות:

בא"ד מ"ש ואם נותן בעצמו הסבלונות יש ג"כ נ"מ כמבואר לקמן. ר"ל בסק"ח:

בא"ד מ"ש ואם שלח בשבת לפירש"י ליכא חשש דאין מקדשין בשבת. אמנם לפי המבואר בא"ח סי' קכ"א דאין נותנין מחנה בשבת א"כ בין כך ובין כך מ"מ עביד איסור א"כ שוב חשש יש לפרש"י. לזה נראה לי לכאורה דיש מזה ראי' להגאון מהר"ח ז"ל אב"ד ד"ק דהיכי דיש איסור בשליחות הוי השליחות בטל לכן כתב הב"ש שפיר דאין חשש לפירש"י אם שלח בשבת הואיל דעביד איסורא והשליחות נתבטל. לזה אין חשש קידושין דילמא קידשה השתא דאף דקידשה בהני סבלונות ע"י שליח הקידושין מעיקר נתבטל. הואיל דעבד איסור על ידי הקידושין ואמרינן אשל"ד. ומיהו לסברא זו גם להתוס' לא הוי קידושין דהוי אשל"ד כסברת התוס' בב"מ דס"ל כן. רק בל"ז כתב הב"ש שפיר הדין דאין חשש אם שלח בשבת דהוי חרי חומרא. חדא. לחוש לדעת רש"י. וחדא. לחוש לדעתן דסובר דגוף השליחות לא נתבטל ואם כן הוי תרי חומרא וזה לא אמרינן אלא אפילו לרש"י בעצמו חשש מכח סברא הנ"ל דהשליחות נתבטל וזה גופי' קמשמע לן הב"ש דסובר רש"י כשיטת התוס' בב"מ כהוכחת הגאון מהר"י ז"ל הנ"ל והובא בתשובת נוב"י ע"ש:

ב"ש סקי"ב מ"ש אלא חיישינן למיעוט ממש עיר זו ובשל סביבות ר"ל דאף דמקדשי והדר מסבלי מיעוט בעיר זו וגם בסביבות עיר זו. נמי לא הוי רק מיעוט מ"מ חיישינן לאותן מיעוט. והטעם דחיישינן למיעוט משום חומרא דא"א כמו שאל"ס דרובן מחים מ"מ חיישי' להמיעוט משום חומרא דא"א. והתמי' מורגשת במבטא דל"ד להתם דשם יש לה חזקת א"א דמעיקרא לכן מצרפינן המיעוט להחזקה אבל בנ"ד הוי להיפך דיש לה חזקת פנוי' דמעיקרא ואמאי לא ליזיל אחר המיעוט ואדרבה ליצרפין חזקת פנוי' להרוב דמסבלין וה"מ. וחפשתי בספרים ולא מצאתי עזר לי עד אחר שעה בא לידי ס' בית מאיר וראיתי דעמד, בזה. לזה כתב לולי ד"ק של הב"ש הייתי אומר דה"ט הואיל דהרוב אינו מברר צד הקל כמו דהמועט מברר צד החמור. ור"ל דאם הוא מן המועט מוכרח מה ששלח או לקידושין. או שכבר קידש. אבל הרוב דמסבלים והדר מיקדשי. תינח אילו היו מקפידים לסבלי דוקא ברישא אבל אינו כן ואינן מקפידין ומסבלין ברישא נמי ואי מש"ה עדיין יש ספק דילמא מ"מ שלח לקידושין. או שכבר קידש להכי מחמרינן. ויש בדומה לזה בתוס' כתובות דכ"ז ע"ב ד"ה כאן ולבי לא זכה להבין גם ד"ק בהבנת דעת הרמב"ם דהא כתב דרוב אנשי עיר אין משלחין סבלונות אלא קודם הקידושין. מבואר דהי' להם קפידא דמסבלי והדר מקדשי. והוי זה דמקדשי והדר מסבלי מיעוט. והדרא קושית מהרי"ף. וגם דעת הב"ש לא זכיתי להבין במ"ש דחיישינן למיעוט. הא כתב בסק"א דלא מחמרינן חרי חומרא בחשש דסבלונות. ובזה יהי' חרי חומרא לחוש לדעת התוס' דשמא קידשה כבר ולחוש למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי מה דלא קיי"ל בכל מקום דחיישינן למיעוטא. לזה נכון יותר לתרץ דעת הרמב"ם כמבואר במ"ל פ"ט דין כ"ע מה"א דביאר דרבינו קמ"ל תרתי דמתחלה אשמעינן דמקום שנהגו לשלוח לארוסה אחר שתתארס דהיינו כ"מ עיר זו כן דמקדשי והדר מסבלי מ"מ לא הוי רק חשש לבד. כדי להצריכה גט בלבד ולא דתהי' נחשבת כא"א גמורה. ושוב אח"ז קמ"ל עוד רבותא דאע"פ דרוב אנשי עיר זו מסבל והדר מקדשי. והוי מקדשי והדר מסבלי המועט. מ"מ חיישינן וצריכה גט. אילו דברי קדשו ז"ל:

ב"ש סק"ג מ"ש לפ"ז אי אפשר לומר דהם אמרו דשלח סבלונות שלא לשום קידושין. דפשיטא הם נאמנים. ר"ל דהא הרמ"א קאי על דברי המחבר דאיירי דעיר זו רובא מסבלי והדר מקדשי. ובזה גם דעת הרשב"א שהביא הב"י ס"ל כח"ה דנאמנים לומר דלא הי' קידושין בהני סבלונות כלל במיגו דהיו אומרים דלא שלח סבלונות כלל דהא הרמ"א כתב דלא שלח הסבלונות בעדים רק ידוע ע"י הודאת פיהם בלבד ואי איירי הרמ"א דמודים דהסבלונות נשלחו לקידושין פשיטא חוששין וא"כ ממ"נ במאי האופן איירי הרמ"א במ"ש אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים:

ב"ש סק"ד מ"ש יש לקיים הגירסא של הגאונים דגרסי לא צריכי דמסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מ"ד לא ניחוש למיעוט קמ"ל ולגירסא זו הוי גם במיעוט מקדשי וה"מ נמי חיישינן דשמא קידשה השתא בפני סבלונות אע"ג דחששא רחוקה לומר דסבלונות הם הקידושין מ"מ חיישינן לרש"י דלא כהטור דס"ל בדעת רש"י דוקא ברוב מקדשי וה"מ חיישינן לסבלונות אלו לקידושין:

ב"ש סק"ח מ"ש לכאורה קשה איך מיישב כל הסוגיא דשלח ע"י שליח ומ"מ חיישינן לפירש"י ור"ל הא למהרי"ף ליכא חשש ע"י שליח. דאם איתא דקידש אותה בסבלונות לדידה הוי יהיב לה. דמצוה לקדש אותה בעצמו ומיהו המעיין במהרי"ף דף י' ע"ב איירי כשהחתן והכלה הן בעיר אחת. לזה שייך הסברא דאם איתא דלקידושין שלח הני סבלונות לדידה בעצמה הוי יהיב לה. כמו דאמרינן בש"ס גיטין דף ס"ד דאם איתא דלגירושין יהיב לה לדידה הוי יהיב כפירש"י דהם בעיר אחת. לכן ביאר מהרי"ף כאן הסוגיא דשלח ע"י שליח איירי כשהחתן והכלה הם בשני מקומות. ומתורץ קושית הב"ש. אמנם לפי הסוגיא דגיטין לא הי' צריך המהרי"ף לומר מחמת דמצוה לקדש בעצמו הא בל"ז הואיל דהם בעיר אחת כעובדא דמהרי"ף שייך הסברא דאם איתא דהני סבלונות לקידושין שלח הי' מקדשה בעצמו. כמו דאמרינן בגט דלא שייך הטעם דמצוה לגרש בעצמו. מ"מ אמרינן הסברא דאם איתא לגירושין יהיב לה לדידה הוי יהיב לה. וא"כ ה"ה בקידושין הדין כן. אם הם בעיר אחת לזה י"ל דעיקר כוונת מהרי"ף דלכן לא חיישינן בסבלונות ע"י שליח הואיל דמצוה לקדש בעצמו. ואם לא קידש בעצמו הוי איסור ג"כ כדר"י אמר בר"פ האיש מקדש וא"כ גוף השליחות נתבטל כסברת הגאון מהרי"ו ז"ל הובא בתשובת נוב"י דהיכי דיש איסור בשליחות הוי סבלונות כגון דשלח בשבת ליכא חשש קידושין. והובא כן בשם מהרי"ק בעצמו. ולזה סובר המהרי"ק דאם שלח ע"י שליח בעיר אחת ליכא חשש קידושין הואיל דעבד איסור אם קידש אותה ע"י שליח. ולזה ביאר המהרי"ק הש"ס כאן דחיישינן גם בשלח ע"י שליח דאיירי דהם אינן בעיר אחת דליכא איסור כלל לקדש אותה ע"י שליח כפירש"י שם דף מ"א דכתב אם יכול לקדש אותה בעצמו אז אסור לקדשם ע"י שליח ור"ל אם הם בעיר אחת. אבל אם אינן בעיר אחת ליכא איסור לקדש ע"י שליח כמ"ש ודו"ק:

ב"ש סקי"א. מ"ש והיינו דווקא אם מודים לדברי העד ר"ל דמודים דשלח לה סבלונו' מקודם רק דאומרים דלא קידשה בהני סבלונות. ולזה אינו נאמן במיגו דלא שלח לה סבלונות כלל. דהוי מיגו להכחיש העד דלא הוי מיגו דהוי מיגו דהעד זה להכחיש העד כמבואר בח"מ סי' פ"ב ע"ש:

ב"ש סקי"ב מ"ש אע"ג וגם מ"ש ע"כ כצ"ל עידי יחוד שאני דזה הוי חדא קשיא דהא ע"כ הטעם משום אש בנערת ואינו שורפה וא"כ הדק"ל מס' מ"ב הנ"ל לזה תירץ וצ"ל חזקה דהכא דומה לעידי יחוד:

ב"ש סקע"ו מ"ש דאל"כ הי' עובר אחרם ר"ג. ולפ"ז צ"ע קצת אמאי סובר הרמ"א לפני זה אם נשבעו ע"ז אינם נאמנים אמאי לא אמרינן דודאי לא נשבע על שקר ולעבור בשבועה עי"ז:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה