אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות קידושין › סימן מב

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות קידושין · סימן מב

סימן מ

ב"ש סק"ד מ"ש. ולפמ"ש ניחא ר"ל דקמ"ל גם אם הי' חייב לה מכבר וא"כ הי' הסברא דהי' נוטלת על חובה קמ"ל מ"מ דוקא אם זרקה לו אז אינה מקודשת. אבל אם שוב לא זרקה לו מקודשת הועיל דלא אמר לה הא לך מעות שאני חייב לך:

ב"ש סק"ו מ"ש אע"ג ור"ל דהקשה דאמאי הוי הדין דאם אחד אמר לשחוק כוונתי נאמן ע"ז. הא מבואר בהרמ"א דאם אמרה שלא כוונה רק לשחוק אפ"ה מקודשת ואינה נאמנת לומר לשחוק הי' כוונתה וא"כ הי' ראוי להיות הדין דגם על עצמה אינה נאמנת וצריכה לחוש לקידושין. ול"מ דהשני בודאי צריך לחוש לקידושין דבשלמא כשאחד מכחיש דלא הי' קידושין כלל שפיר נאמן על עצמו. אבל אם אומר דדעתו הי' לשחוק דהוי הדין דנאמן על עצמו. וגם על השני. הא אדרבה דגם הראשון שאמר דדעתו הי' לשחוק נמי אינו נאמן ע"ז כדעת הרמ"א הנ"ל. ולזה מחלק דהרמ"א לעיל איירי כששני עדים מעידים אז שפיר אינה נאמנת לומר לשחוק דאין לה שום מיגו דתהי' נאמנת ע"ז. אבל באם יש רק ע"א בקידושין והבעל אמר דדעתו הי' בנתינת הקידושין לשחוק בעלמא נאמן ע"ז דהא יש לגבי עצמו דתהי' מותר בקרובותי' מיגו דהי' מכחיש להעד לומר דלא. הי' קידושין כלל. דאם הי' אומר המיגו הי' נאמן לגבי עצמו דא"צ לחוש לקידושין כדעת הב"ח. וממילא האשה ג"כ נעזרת. ואינה צריכה לחוש לקידושין כלל. הואיל דהבעל נאמן לעצמו דדעתו הי' להשטות בקידושין. ממילא הקידושין בעצמם בטילים. הגם דעיקר מה דנאמן הבעל הוי רק על המיגו דהי' מכחיש להעד דלא קידוש כלל. ואם יהי' אומר הבעל המיגו היתה צריכה לחוש לקידושין דהא היא אינה מכחיש להעד דלא קידשה הבעל. מ"מ אין משגיחין על טענתו דהשתא דאומר דדעתו הי' להשטות בקידושין. וא"כ הואיל דנאמן יהי' מאיזה צד שיהי' מה דנאמן לזה ממילא א"צ האשה ג"כ לחוש לקידושין ודו"ק:

בא"ד מ"ש ואין נ"ל דהא דומה הדין לנסכא דר"א דאינו נאמן ע"י מיגו להכחיש עד דזה לא הוי מיגו וכבר הרגישו בזה המחברים דבשלמא התם שפיר לא הוי מיגו דהי' צריך לישבע להכחיש העד כמבואר שם בתוס'. אבל בקידושין דהכא דלא שייך שבועה להכחיש כדעת התוס' בח"ה בעד קרקע דמהימן במיגו דהי' מכחיש להעד. וכזה מצאתי בס' אבני מלואים דהביא דהר"ץ ז"ל עמד בזה והביא בשם בנו ליישב דכפח"ה הקשה התוס' דליהמן במיגו דלא חטיף. ותירץ ר"י הואיל דמחויב שבועה אינו חצוף להכחיש ולישבע נגד העד. ורשב"ם תי' דמיגו הוי ואפ"ה חייב דכן הדין או לישבע או לשלם. וכ"כ הרמב"ן פירשו טעם הדבר מפני דהתורה האמין לעד אחד כשנים. רק אם נשבע להכחיש העד שוב אין בהעד ממש. ולזה בנ"ד דמודה דקידש לפני ע"א רק דטוען דדעתו הי' להשטותה. לזה לתירוץ ריב"ש לא הוי מיגו דאי בעי הי' מכחיש להעד וזה לא מהני הואיל דלמאן דחייש לקידושי ע"א הוי כשנים לזה נאמן ולא מהני מיגו ואדרבה זה הוי מעלה הואיל דלא שייך שבועה בקידושין הי הע"א כשנים. לזה אין לו מיגו דאי בעי הי' מכחיש העד דהא ע"א הוי כשנים כ"ז שאין נשבע להכחיש אותו. ולזה דיקדק דוקא לרמב"ם לא הוי מיגו. אבל לתירוץ ר"י הוי שפיר מיגו. דלא מיקרי חציף הואיל דכאן א"צ שבועה. אלו דבריו בקיצור. אמנם לבי אומר לי בפשיטות דדברי הב"ש א"ש דכאן נמי משכחת שבועה בהמיגו אם היתה אומרת דלא קידשה כלל ולא קיבלה כסף קידושין. ומכחשת להעד שאומר דקיבלה כסף קידושין ולדברי העד צריכה להחזיר הכסף קידושין אבל לפי טענתה דלא קיבלה כלל קידושין וא"צ להחזיר הוי הכחשה בממון ג"כ. והיתה צריכה שבועה להכחיש העד. ולזה כתב הב"ש שפיר דאינה נאמנת. דלהשטות כוונה במיגו דהיתה אומרת דלא קיבלה קידושין כלל. והיתה מכחישה להעד דזה לא הוי מיגו דלא היתה רצונה להכחיש העד ולישבע נגדו בדבר שהעד יודע דקיבלה כסף דצריכה להחזיר הכסף קידושין כמו בנסכא דר"א. ע"ש:

ח"מ סק"ד מ"ש אטו אנן אין מאמינים לה דדעתה הי' להשטות רק מ"מ לא מהני כמו בקידשה לפני ב' עדים ל"מ אם הי' דעתה באמת להשטות דאזלינן רק למה שאמרה בפירוש. ולא לדברים שבלב כה"נ למאן דחייש לקידושי ע"א ל"מ דברים שבלבה לבטל אמירה שלה בפירוש. אמנם י"ל לפי המבואר בתוס' ובמהרי"ט דהיכי דהדבר גלוי לכל העולם הדברים שבלב אמרי' דברים שבלב הוי דברים. ולזה א"ש כאן נמי דבשלמא בשני עדים ל"מ הדברים שבלבה דהיו להשעות דלא הי' גלוי לכל הדברים שבלבה דאדרבה מדקיבלה קידושין לפני ב' עדים בודאי לא הי' דעתה בלבה להשטות דכל העולם יודעין דקידושין לפני ב' עדים מהני. ולא שייך לומר דנשי לאו דינא גמירי. אבל אם לא קיבלה קידושין רק בע"א שייך לומר דנשי לאו דינא גמירי וסברה דל"מ כלל קידושין לפני ע"א לבד. ובודאי דעתה רק להשטות והוי הדברים שבלב גלוי וידוע לכל העולם ומהני הדברים שבלבה אם אומרת דהאמת כ"ה דדעתה הי' רק לשחוק וזה דעת הב"ח דמחלק בטענת השטאה בין ב' עדים לע"א אף למאן דחייש לקידושי ע"א. ולפ"ז לא הי' צריך הב"ש לעיל לומר דנאמן להשטות משום טעם מיגו. אלא בל"ז הואיל דהיו הקידושין רק לפני ע"א בודאי דעתה להשטות ונאמנת ע"ז כמ"ש:

ב"ש סק"ה מ"ש אבל לפני נשים לכ"ע אין לחוש כצ"ל. ר"ל גם לסמ"ג דחייש לחומרא בקידשה לפני הע"א מ"מ ס"ל ג"כ באם קידשה לפני נשים לבד אין לחוש לקידושין כלל. אף על גב דאמרינן בש"ס יבמות קט"ו דנשים הוי כע"א. מ"מ ניחא דהא עיקר הטעם דסמ"ק דחייש בקידושי ע"א דמצרפין גם עדות המקדש לאסרה אכ"ע בצירוף גם הע"א והוי אעלמא כמו ב' עדים מחמת דפלגינן דיבורי' כמבואר בפוסקים טעמם בזה. אבל בקידשה לפני נשים לא שייך צירוף. לכן גם הסמ"ג סובר. דלא הוי קידושין כלל. אמנם בעיקר הענין דפלגינן דיבורי' ראיתי בס' ישועת יעקב. דהביא קושיא עצומה בשם רבינו הגדול הפ"י ז"ל על הריב"ש הובא בסמ"ע סי' ל"ד באומר פלוני גזל ממני. אף דאינו נאמן להוציא הגזילה מ"מ יכול לצרף עם אחר לפוסלו לעדות ויהי' הגזלן רשע נקרא דפלגינן דיבורי'. אם כן לדבריו אם אחד מעיד דאשה זו נתקדשה לפלוני ואותו פלוני אומר ג"כ שקידשה תהי' אסורה אכ"ע דמצרפין עדות המקדש עם ע"א דפלגינן דיבורי' ונאמן לומר דנתקדשה ואסורה אכ"ע. לז"כ ליישב דכבר נודע מ"ש הראב"ד לחלק דבכמה מקומות אמרינן פלגינן דיבורי' ובכמה מקומות אמרינן עדות שבטלה מקצתה בעלה כולה דבעד פסול מצד נוגע דהוי קרוב בטל כל העדות. משא"כ בבע"ד שאין עליו תורת פסול מצד עד פסול הוי הדין דפלגינן דיבורי' דמבטלין רק מה שנוגע לעצמו והמותר קיים. ע"כ. ולפי"ז לכאורה יקשה דבכל עד המעיד לאשר קרובים לו ורחוקים לו. וא"כ מהראוי דיהי' שנתבטל כל העדות מחמת דע"י עדות זו מעיד ג"כ דלקרוב לו ג"כ אסורה. וא"כ הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. לכן עכצ"ל דכיון שאין זה עיקר העדות דעיקר עדות לפלונית נתקדשה. ואין נופל ע"ז לומר עדות שבטלה מקצתה דעיקר העדות מה שמעיד דפלונית נתקדשה וממילא אסרה אכ"ע. אבל אם הבע"ד מעיד בעצמו שקידש אותה. א"כ עיקר העדות רק לאוסרה אכ"ע. דעל עצמו אינו נאמן. וא"כ עיקר העדות שנתקדשה לאוסרה אכ"ע מחמת דפלגינן דיבורי'. ולענין לאוסרה אכ"ע בזה שפיר אמרינן דהא אלעלמא יש בעדות זו ענין נוגע לקרובים ולרחוקים. וא"כ הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. לכן אינו מועיל מה דמצרפין עדות המקדש עם הע"ד. דאדרבה דמיגרע גרע עדות המקדש דתהי' אסורה אכ"ע נתבטל עדות המקדש מטעם נוגע. ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ודו"ק היטב:

ב"ש סק"ז מ"ש התולה דבר בחבירו אם חבירו יכול להכחישו. להרמב"ן יכול השני להכחיש הראשון. ולהרא"ש אין השני יכול להכחיש להראשון. אבל חם יש להאשה חזקת פנוי' מותרת גם אם אין העד תולה בחבירו רק אם החזקת פנוי' שלה איתרע לא הוי מותרת רק אם תולה עדותו בחבירו:

בא"ד מ"ש והרמב"ן והרש"ך פירשו הסוגיא דכתובות בע"א אומר נתקדשה דלא תנשא לכתחלה וא"כ להרמב"ן אי איירי דהעד מעיד דקיבלה בעצמה הקידושין א"כ הוי תולה לעדותה בה והוי כמו תולה עדותו בחבירו דהשני יכול להכחישו ואמאי לא תנשא לכתחלה לז"כ דאיירי דהעד מעיד דאביו קבל בשבילה הקידושין והוא א"י וע"א אומר דלא קיבל הקידושין לכן לא תנשא לכתחלה ולא מוקמינן אחזקת פנוי' דאיירי דידוע לנו בל"י העד דנתקדשה כמבואר בתוס' ד"ה תרווייהו דתירצו שם כן. ובפי' דבר מזה. אבל לא הוי תולה עדותו בחבירו בל"ז בעד השני והשני מכחישו דלהרמב"ן יכול השני להכחיש הראשון די"ל דאיירי באומר שהיו שם כמה אנשים. וא"כ לא הוי תולה עדותו בחבירו:

בא"ד מ"ש ואם לא הי' ליין חזקת היתר ר"ל דאירע דבר ביין דיש מקום להסתפק דנתנסך היין דומיא דזריקת קידושין. וזה ידוע לנו בלי העד. וכעת מחולקים העדים אם נגמר הניסוך הוי היין אסור:

בא"ד מ"ש ועיין בש"ך. ר"ל דהש"ך הוציא מדקדוק לשון תשובת הרשב"א ההיפך ואיהו מוכיח מדברי הח"מ בשמו דלא תנשא אפי' היכי שהיא בחזקת פנוי' ועד אומר דאבי' קידשה וע"א אומר דלא קידשה והרי בזה לא איתרע חזקה ומ"מ לא תנשא:

בא"ד מ"ש וא"ל לאסור היין ל"ד להא דהיא אסורה לכתחלה. ר"ל דלכאורה דין היין לא דמי לדין דכאן דכאן לא שייך לשון לכתחלה ודיעבד דאי נאמר דהיין אסור נשאר באיסורו לעולם. אבל באיסור א"א הוי רק איסור לכתחלה. לז"כ דהרשב"א מדמה ג"כ הוצאת ממון לדין דא"א לזה מדמינן נמי דין דיין לא"א דהא הרשב"א סובר בשטר שיש עדים שהי' מהדר לזיופא דקיי"ל דאין מגבין בו כה"נ מדמינן כמ"ש:

ב"ש סק"ח מ"ש שוב ראיתי לשיטת הרא"ש א"צ לזה. ר"ל דלהרא"ש דס"ל דבעינן תרתי ראי' והגדה בב"ד ביחד אז אח"ז נפסלים להעיד שוב בב"ד ולפסוק על פיהם. ולפי"ז בעת הקידושין אף דהי' ראי' ביחד מ"מ לא נחשבים צירוף גמור והוי קידושין בעדים כשרים. וכן מבואר בתוס' והרא"ש פ"ק דמכות דהקשה אבל הקידושין דנטשו בפומבי ויש שם אצל החופה קרובים ופסולים והעלו דתרתי בעינן ראי' והגדה בב"ד ולא הוי צירוף גמור בראי' לחוד. אמנם בחידושי ריטב"א במס' קידושין כ' וז"ל וגבי קידושין לא בעינן שיאמר אתם עדים. מיהו כשיש באותו מעמד קרובים הפסולים לעדות בעינן שייחד הכשרים לעידי קידושין דאל"כ בטל כל העדות דהא קיי"ל נמצא א' מהן קו"פ העדות בטל. ואע"ג דבד"מ בעינן ג"כ שיעידו ג"כ לפני ב"ד. וגם מבואר בש"ס דשיילינן להו אי למיחזי אחותו היינו דוקא בדבר שכל העדות. רק אמירתן לפני הב"ד אבל כאן דבעינן שגוף המעשה יהי' נעשה בעדים ואם לא נעשה בעדים. אף שהמעשה אמת לא מהני הקידושין כלל. א"כ כשנצטרפו בשעת ראית העדות כל העדות בטל אילו ד"ק ז"ל והגם דמהתוס' והרא"ש הנ"ל מבואר להיפך דבראי' לבד לא מצטרפי מ"מ הואיל דדברי ריטב"א הם מוסכמים והביא ג"כ בשם מורי הרב והדבר נוגע לדבר ערוה מהראוי ונכון שכל רב ומורה בעירו יצוה בעת הסידור קידושין כשרואה קרובים בעת החופה יזמין ב' עדים כשרים ליחד אותן שהן לבד יהיו עדים על הקידושין. וכ"מ בס' ישועת יעקב להגאון ר"י מלבוב ז"ל שהאריך קצת בזה. וכן מבואר בס' קצה"ח בח"מ סי' ל"ו סק"א דראוי ונכון לכל מסדרי קידושין לייחד ב' עדים כשרים בעת הקידושין שלא יהא שום גמגום משורש קדושת ישראל:

ח"מ סק"ח מ"ש מיהו קשה. ר"ל על הרמ"א דמיירי בעובדא דשני עדים לא ראו אותה בעת קבלת הקידושין ולא שמעו מפי' שמקבלת לקידושין כדמיירי הרמ"א בריש דבריו. וע"ז מסיים הרמ"א בעובדא זו. אבל אם מכחשת לעדים שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתה. והוציא זה מש"ס דפרק שבועת הדיינין דקיי"ל כרבא. והביא זה בשם מהרמ"פ עז"כ הח"מ דאין ענין להך דמבואר במהרמ"פ דשם מיירי דיש ע"א עכ"פ על קבלת קידושין לידה ממש ועד הב' לא ראה. ולזה פסק מהרמ"ה שפיר אם אח"ז מכחישה להע"א שקיבלה מזה מוכח דלא כוונה בוודאי לשחוק כההיא דפ' שבועות הדינין לרבא. וא"כ נשאר עכ"פ קידושין בע"א למאן דחש לקידושי ע"א. אבל הרמ"א איירי דליכא עדים כלל. גם ע"א ליכא שיעיד על קבלת הקידושין לידה בכה"ג ודאי דנאמנת לומר לשחוק כוונתה. הואיל דלא ראתה עדים כלל כסברת הרשב"א דסובר דאדרבה אינה נאמנת לומר דדעתה הי' לקידושין. ובודאי לא יחלוק מהרמ"פ על הרשב"א בזה. ותיבת אלו שכתב הח"מ וא"כ דברי מהרמ"פ תמוהין הם ט"ס דהמעיין בתשובת מהרמ"פ יראה דחש לקידושין רק בעובדא דידי' דיש ע"א עכ"פ על הקידושין ולא מיירי באופן דליכא עדים כלל כדכתב הח"מ בשמו בריש דבריו. אלא ע"כ כצ"ל. ודברי רמ"א תמוהין דהביא בשם מהרמ"פ. די"ל דגם מהרמ"פ ס"ל דאין חשש קידושין כלל בליכא עדים כלל ונאמנת לומר לשחוק כוונתה. ומזה תמו' לדברי הב"ש בס"ק י' וי"א דהח"מ השיב על המהרמ"פ. והמעיין בתשובת מהרמ"פ יראה דסובר באופן דמיירי הרמ"א כהח"מ אלא הח"מ השיג על הרמ"א לחוד. ולענ"ד נראה דאפ"ל דמ"מ פסק הרמ"א שפיר דלפי"ש הח"מ ואף אם שמעו מפיה שמקבלת לקידושין אנן סהדי דלא קיבלה לקידושין רק שאומרת כן ולבה בל עמה. זה י"ל דדוקא באינה מכחש לעדים וליכא הוכחה דקיבלה להקידושין. אבל בעובדא של הרמ"א דמשכחת לעדים א"כ מזה יש ראי' והוכחה ברורה דלא קיבלה הקידושין לשחוק כהך ראי' מהש"ס דשבועות דקיי"ל כרבא. א"כ לפי העדים דקיבלה הקידושין אף אם האשה לא ראתה העדים מ"מ הם עדים על הקידושין. וזה אין לומר דקיבלה לשחוק. הא מזה ראי' מדמכחשת לעדים בוודאי הוכחה דלא כוונה לשתוק. והרשב"א איירי דאינה מקודשת לעדים א"כ אין הוכחה דקיבלה להקידושין ואדרבה אינה נאמנת לומר דקיבלה לקידושין. אבל היכא דיש הוכחה וראי' דלא כוונה לשחוק אינה נאמנת לומר דקבלה לשחוק וחיישינן לחומרא להצריכה גט בהך גוונא דמיירי הרמ"א והמחבר בסעיף ג' כמ"ש ודו"ק:

ח"מ סקי"א מ"ש וכן משמע מתשובת הרשב"א שחשש שמא יבואו העדים כצ"ל. ור"ל דיעידו בעצמם על חתימת ידם כמבואר בב"ש סקט"ו עיי"ש:

בא"ד מ"ש כ"ז שאין העדים לפנינו ור"ל אבל אם העדים לפנינו ואומרים דזה השטר זיוף הוא ומעולם לא חתמנו על שטר כזה נאמנים לפסול השטר:

בא"ד מ"ש וכן. אבל בהגהות מרדכי ר"ל דשם מבואר דגם אם אינה טוענת מזויף ויש הכחשה ביניהם בעי קיום מן התורה:

ב"ש סקט"ו. מ"ש ודברי הג"ה זו סתומים. ר"ל דכתב כל זמן שאין השטר מקוים דמשמע הא אם השטר הי' מקוים הי' מהני. ובאמת ז"א הואיל דלא נכתב בהשטר דנעשה בריצוי הצדדים. ובתשובת נוב"י סי' נ"א האריך בזה עיי"ש:

בא"ד מ"ש ושם כתב ג' טעמים והובא בח"מ סקי"א דכתב דהוי כשטרא ריע. ולתירץ זה כשאתה בא לומר לאסור אותה הרי מוציא אותה מחזקתה דהיתר:

ב"ש סקי"ט מ"ש משמע דוקא בספק קידושין הדין כן, ר"ל מדכתב המחבר האי שאם עמד אחר וקידוש בקידושי ספק לא כתב על הדין דרישא דקידש לפני פסולי דרבנן. דאם עמד אחר וקידש מקודשת לשני לזה הוכיח הב"ש דסובר המחבר בקידש לפני פסולי עדות דרבנן אין קידושי השני תופסין בה כלל. הואיל דמה"ת הוי קידושין רק דפסולים הם לעדות מדרבנן לבד. ולז"כ מיהו הב"י הביא תשובת מכ' דס"ל גם קידש לפני פסולי דרבנן. ואע"ג דמה"ת הם כשרים לעדות. מ"מ קידושי אחת תופסין בה דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כסברת הרי"ף והרמב"ן. וא"כ קידושי הראשון אינן כלום. רק לענין גט מחמרינן דצריכה גט מן הראשון. אבל קידושי שני תופסין בה. ויותר מזה ס"ל להב"ש גם אם ראשון ושני קידש לפני פסולי עדות דרבנן תופסין קידושי שניהם. ותופס קידושי אחר אח"ז וצריכה גט משניהם להתיר אותה לשלישי שקידש אותה קידושין גמורים. אבל התמי' נרגשת במבטא דלמ"ל גט משני אם קידש אותה ג"כ לפני פסולי עדות דרבנן דממ"נ אם אנו תופסין הסברא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דעי"ז יכול קידושי שני לתפוס א"כ ממילא קידושי שני לאו כלום הוא. דהא השני ג"כ קידש לפני פסולי עדות דרבנן. ואי לא אמרינן הך סברא הואיל דמה"ת הם עדות כשרים. א"כ בלא"ה קידושי שני לאו כלום. דהראשון קידש אותה קידושי תורה. וצ"ע. ובחפשי בספרים ראיתי בס' ישועת יעקב דהקשה קושיא עצומה לסברת הב"ש דגם אם שניהם קידשו לפני פסולי עדות דרבנן צריכה גט משניהם. א"כ מאי פריך הש"ס בקידושין דס"ד ה"ד אי דאיכא סהדי להאי ואיכא סהדי להאי. הו"ל להש"ס לאוקמי דקידושי אלו השנים כל א' לפני פס"ע דרבנן לכן צריכה גט משניהם אבל לענין החבילה הוי שלה ושלהם בספק לענין מותר הכתובה כפירש"י שם דלענין ממון מהני פסולי עדות דרבנן. ותירץ דהרשב"א הקשה על הגמרא דקאמר ה"ד אי איכא סהדי להאי ואיכא סהדי להאי הא הוי עדות מוכחשת דמכחישין זא"ז. אמנם א"ש דאנן קים לן דבשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז. דצריכה גט מדרבנן כדכ' התוס' כתובות דכ"ב ד"ה ומ"ש. אבל מה"ת לא היתה צריכה גט כאן כלל. א"כ א"ש אי איירי בקידשה לפני פסולי עדות דרבנן. זה לא הי' צריך גט כלל גם מדרבנן כדכתב הרמ"א בסס"ז בשם הרשב"ץ. אם קידש אותה בקידושי דרבנן ועידי פסולי דרבנן. אין חוששין לקידושין כלל וטעמו בזה. דהקידש לפני פס"ע דרבנן דצריכה גט. משום דחז"ל לא העמידו דבריהם נגד ד"ת. אבל היכא דמ"ת בלא"ה אינה צריכה גט רק מדרבנן בזה העמידו דבריהם דא"צ גט כלל היכי דהוי תרי דרבנן ואין לו שורש עיקר בדאורייתא. א"כ האי ברייתא דקאמר דצריכה גט משניהם ע"כ לא איירי בקידשו שניהם לפני פסולי דרבנן דהוי תרי דרבנן. גם א"ש למ"ש הראב"ד ליישב קושי' הרשב"א הנ"ל דהש"ס איירי כאן. דא' אומר שקידשה מכבר. וא' אומר דקידשה בזמן אחר אח"ז. וא"כ גם זה לא הוי קידושי תורה. דהא אשה שפשטה ידה וקיבלה קידושין משני א"צ גט כלל משני מה"ת. וא"כ הגט הוי רק מדרבנן וא"כ אי איירי הש"ס בפס"ע דרבנן הוי תרי דרבנן. ולא הי' צריכה גט כלל גם מדרבנן. ולא הי' הש"ס יכולה לאוקמי בהכי ודו"ק בזה:

בא"ד מ"ש ועיין ר"ס ט"ו היינו מה דהשיג על הח"מ בזה הדין אם מקדש ערוה דרבנן. וחזרה ונתקדשה לאחר שגם היא לו ערוה מדרבנן דס"ל דאין חוששין לקידושין של שני מהא דהב"י דכאן דפסק כהמ"כ. טיי"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה