ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן לח
ח"מ סק"א מ"ש מבואר בהר"ן לחלק בין גירושין לקידושין. ר"ל דבגירושין לא בעינן דעתה כלל לזמן הש"ס לכן מהני טענות אונס בהתנאי אם לא נתקיים התנאי ע"י אונס אבל בקידושין מדבעינן דעתה לזה לא מהני טענות אונס אם לא נתקיים התנאי ע"י אונס דמה לה אם הוי אצלו אונס דהא מ"מ לא קיים התנאי מה שהתנית עמו ולא נתרצית רק בקיום התנאי ואין האונס מקיים התנאי:
ב"ש סק"א מ"ש ולא שייך בזה תקנת ר"ג. ר"ל דאמרינן בריש כתובות דאמר רבא אין אונס בגיטין. ומבואר שם בהש"ס הטעם משום צנועות ופרוצות ואחר תקנת ר"ג דאין מגרשין בע"כ של האשה הוי בלא"ה הטעם דאין טענת אונס בגיטין משום דאין האונס מקיים התנאי שהתנתה עמו דמה לי לאונסו דהא היא מ"מ לא נתרצית בהגט רק בתנאי שיתן לה ר' זוז ואם אינו מקיים דאינו ניתן לה לא הוי גט כלל דהא לא קיים תנאיו אף דמה דלא קיים התנאי הי' ע"י האונס מ"מ לא מהני דלהוי טענת אונס בגיטין והוי הדין שוה לקידושין דהקידושין בטלין לגמרי אם לא נתקיים התנאי באונס דהא בעינן דעתה ה"ה בגיטין כ"ה. אבל המגיד בשם בעל העיטור סובר גם בקידושין אם לא נתקיים התנאי באונס הוי ס"ק. והספק י"ל בשני אופנים הא' די"ל דלא ס"ל כהר"ן פ' האומר דהלכה כר"י אלא הואיל שר"י פקיד בעצמו לברתיה לחוש לדר"ל י"ל דלהלכה כוותיה ומסופק להכי הלכה כמאן. וגם י"ל דמוחלט פוסק כר"ל דמדינא יש טענת אונס ומסופק דא"כ יש חשש צנועות ופרוצות כמו גט דזמנין דלא איתניס והקידושין בטלין וסגרה דאניס ומעגנה ומשום פריצות דזמנין דאניס ואמרה דלא אנוס. וכן משמע מדסמכו דבריו לאין טענת אונס בגיטין והנ"מ בזה אם הס' בהלכת' כמאן אפי' אונס דלא שכיח כלל כגון שנפל עליו הבית. ומחמת החבלים ופצועות אין ביכולתו לבוא דמבואר בש"ס קמ"ד דגם בגט יש טענת אונס מ"מ בקידושין אינם אלא ספק דלר"י בל"ז אונסא כמאן דלא עביד אבל אי נימא דהלכה כר"ל ועיקר הספק הוי משום צנועות ופרוצות. א"כ אם הוי אונס דלא שכיח כלל הוי מקודשת ודאי. וגם יש נ"מ בשידוכין וד"מ דלא שייך הטעם דצנועות ופרוצות ויש טענת אונס אי נימא דפוסק כר"ל הואיל דר"י חש לה בעצמו והוי א נסא כמאן דעביד. משא"כ אם מסופק הלכה כמאן א"כ בממון אין להוציא מיד המוחזק ובשידוכין בלי שבועה אין להכריח שכנגדו לקיים. אמנם בשבועה וחרם יש להחמיר מספק כמבואר בס' בית מאיר ז"ל. והאריך לפלפל בדברי הש"ך חו"מ סי' כ"א ובנה"כ ביו"ד סי'. רל"ו לסתור דעת הצ"צ סי' ל"ט דפוסק באחד שחייב א"ע בקנס שישא בת פלוני בתנאי דוקא שישלח לו תנאים לזמן המוגבל לר"ח ועבר היום ר"ח מחמת אונס ופסק אם עדיין לא עשה החתן שידוך אחר מחויב החתן לישא אותה או ליתן קנם ומחלק בין קידושין שמכיון שביטל א"א שיקוימו לבין שידוך ועיין ביו"ד סי' רל"ו ובט"ז מזה.
ב"ש סק"ב מ"ש אפילו באמירה צריך להקדים התנאי. וז"ל הטור א"נ אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני לי מנה לא תהי' מקודשת לי נתנה לו מנה ה"ז מקודשת דהא נתקיים התנאי. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה אם תתני לי מנה דהזכיר התנאי לאחר המעשה הוי מקודשת גם בלא נתקיים התנאי דלא אלים התנאי לאח"ז לבטל המעשה דמקודם דאמר הרי את מקודשת לי. וזה הוי דלא כהרמב"ם דכתב דוקא דהקדים המעשה שנתן לה הקידושין מתחלה ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה. ואח"ז מיד הזכיר התנאי אז לא מהני התנאי לבעל המעשה דמקודם. אבל אם לא נתן לידה הקידושין בתחלה רק הזכיר באמירה המעשה דקידושין דאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ולא נתן לידה עוד והזכיר מיד התנאי מהני להרמב"ם דהוי התנאי ביטל להמעשה דאמירה דמקודם הואיל דנגמר התנאי קודם הנתינה לידה:
בא"ד מ"ש ואם נותן הקידושין. ר"ל אף דס"ל להרמב"ם דאם נגמר המעשה מתחלה לא מהני אמירת התנאים דאח"ז לבטל המעש' דמעיקרא מ"מ בזה אם הוי המעות בידה בתחלה בתורת פקדון ואח"ז אמר לה הרי את מקודשת לי בפקדון שלי שבידך ומיד התנה התנאי מהני התנאי לבטל הקידושין דמקודם שהזכיר באמירה גם להרמב"ם וזה לא הוי כנגמר הנתינה קודם הזכרת התנאי הואיל דעיקר הקידושין מתחילין בעת שאמר לה הרי את מקודשת לי. ואם אמר מיד התנאי ומועיל התנאי לבטל המעשה דמעיקרא:
בא"ד מ"ש ואח"כ אפי' תכ"ד. ר"ל לאחר שנגמר הנתינה לידה אמר נה התנאי תכ"ד לא מהני התנאי לבטל המעשה דמקורם ומקודשת גם בלא נתקיים התנאי. וזה הדין הוא לכ"ע גם להרמב"ם כ"ה כמ"ש:
בא"ד מ"ש וכן בעלמא מי שנותן מתנה לא מהני התנאי דאח"ז דתכ"ד לבטל הנתינה דמעיקר' וזה דעת הט"ז שלמד כן דברי הטור. אבל הוא תימא דבחו"מ סי' קצ"ה כ' הטור וז"ל בשאר דרכי הקניה אין שום אחד יכול לחזור אחר כ"ד. וכן סובר הב"י שם בלי שום חולקים א"כ מבואר דבתכ"ד יכול לחזור. וכן מבואר בהרא"ש פי"נ וז"ל קנין מאימתי חוזר כ"ז שעוסקים באותו ענין ודוקא בקנין שנתברר כמים זמן לחזרה. אבל בשאר קנינים הגבהה משיכה מסירה כסף ושטר וחזקה אין בהם חזרה אחר כ"ד. ומבואר להדיא דמשיכה נמי חוזר תכ"ד והא דסובר כאן הטור בקידושין דאין יכול לחזור תכ"ד משום דהוי קי"ל בקדושין תכ"ד לאו כדיבור דמי וליתא בחזרה כמבואר בכמה מקומות מזה. שוב ראיתי בספר אבני מלואים דהרגיש בזה וגם בס' קצה"ח דיבר מזה ע"ש:
ח"מ סק"ב מ"ש נמצא אתה למד. ר"ל דלהרמ"א הוי עיקר החידוש באם הזכיר הן קודם ללאו בתוך התנאי דהוי תנאי גמור אף דסיים דבריו בהן לז"כ הח"מ דז"א דעיקר החידוש דהר"ן דאם סיים דבריו בהן ל"מ התנאי אף אם הי' התנאי דהן בתוך דבריו קודם ללאו ל"מ התנאי הואיל דסיים דבריו בהן ומקודשת גם בלא נתקיים התנאי ומ"ש תיבת אינה מקודשת זה ט"ס אלא צ"ל מקודשת כמ"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש א"צ לכפול התנאי דמעכשיו חל מיד התנאי והמעשה זה דעת הרמב"ם וכתב הה"מ דראיתו מכל המשנות שהזכיר בע"מ ולא הזכיר ת"כ. ובזה מתורץ דברי הרמב"ם והמחבר בס"ח באומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת. וכבר הקשו הפ"י והש"א הא דין זה תליא בדין ברירה וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ואמאי מקודשת ברצה האב. עז"כ ישויע"ק דלדברי הה"מ הנ"ל ניחא דממ"נ מקודשת אי אמרינן יש ברירה בודאי מקודשת למפרע אי אין ברירה היינו דלא הוברר הדבר דלמפרע רצה האב ואם כן אין הקידושין חלין למפרע רק בעת שנתרצה וא"כ אין המעשה חל מיד ובעי' ת"כ. והמתני' איירי דלא כפלי' לתנאי כדכתב הה"מ וא"כ ממילא התנאי בטל והמעשה קיים ובלא"ה הוי מקודשת כה"ת ד"ק. ולכאורה קשה לי על דבריו א"כ איך מביא הגמרא ראיה בפרק כל הגט בתולה בדעת אחרים יש ברירה מהאי דאמר הריני בועלך ע"מ שירצה אבא וברצה האב מקודשת הא אפ"ת דאין ברירה מ"מ מקודשת מכח האי ממ"נ דהא שם ג"כ איירי בדלא כפל לתנאי כדכתב הה"מ הנ"ל. אך ניחא דזה גופא מוכיח הגמרא דש"מ יש ברירה מדמקודשת ברצה האב דאי אין ברירה אמאי הדין בלא רצה האב אינה מקודשת הא בלא כפול לתנאי הוה התנאי בטיל ומעשה קיים והוי ראוי להיות גם בלא רצה האב תהי' מקודשת. לזה מוכיח הגמרא שפיר ש"מ דיש ברירה. אבל ממתני' דידן לא הוכיח הגמ' רק פסיק ותני החילוק בין רצה האב ללא רצה האב לזה יש לחלק שפיר דברצה האב מקודשת. דאפ"ת דרצה האב מקודשת מכח ממ"נ ובלא רצה האב אינה מקודשת דילמא מ"מ הדין דיש ברירה והמעשה חל מיד ולא בעינן דכפלי' לתנאי' וצריך לקיים התנאי לכן בלא רצה האב דלא נתקיים התנאי א"מ. אבל בפ' כל הגט דש"ס רוצה להוכיח דהדין דיש ברירה הוכיח שפיר דהדין ברור דיש ברירה דאי תימא דאין ברירה אמאי בלא רצה האב אינה מקודשת וא"ש:
ב"ש סק"ה הביא בשם הח"מ דאם הקדים הלאו לא מהני מה דאמר כתנאי בני גד ובני ראובן והמעיין בח"מ לא כתב הך דנימא אהקדים הלאו רק אהקדים המעשה לתנאי. והב"ש סובר דאין חילוק הואיל דכל דיני תנאי ילפינן מתנאי בני גד. לכן מ"ש אם הקדים המעשה או הקדים הלאו:
ח"מ סק"ה מ"ש ומ"מ צריך לפרש מה שפסק כאן בקידושין דיש לחוש לחומרא אם התנאי ומעשה בד"א דהוי קידושין גם בלא נתקיים התנאי הוי רק בקידושי שטר אבל אי קידשה בכסף כבר פסק לעיל דגם תנאי ע"מ לא מהני דדמיא לחליפין. וע"ז השיב הב"ש דאדרבא לפי פירושו של הח"מ דלא הוי תנאי ומעשה בד"א רק בתנאי אם אבל בתנאי ע"מ לא מיקרי תנאי ומעשה בד"א דאינו סותר התנאי למעשה. א"כ י"ל דהרמ"א איירי בתנאי אם דוקא ואיירי אפילו בתנאי כסף. ומ"מ פסק שפיר הרמ"א דיש לחוש לחומרא להך דיעה די"א דסובר דתנאי ומעשה בד"א בתנאי אם דלא הוי תנאי וא"צ כלל לקיים התנאי. וא"כ לא הוי דמיא לחליפין דהא אינה צריכה להחזיר כסף קידושין גם בלא נתקיים התנאי מקודשת והוי בזה חומרא דהוי קידושין דלא כדיעה ראשונה דס"ל דאם לא נתקיים התנאי נתבטלו הקידושין. ואם נתקיים התנאי בל"ז לא הוי קידושין דהוי מתנה ע"מ להחזיר דלא איכפת לן אם נחסר מאותן ד' דברים הצריכים להיות ולזה הוסיף האי וי"א דאם הוי תנאי ומעשה בד"א בתנאי אם דמקודשת גם בלא נתקיים התנאי דהואיל דלא מיקרי שם תנאי אם הוי תנאי ומעשה בד"א. אמנם לא הבינותי דמ"מ מה מוסיף האי י"א על דברי המחבר דהביא בשם י"א דהא גם להי"א קמאי נמי הדין כן אם אף נחסר מאותן ד' דברים דבר אחד חיישינן לחומרא ולא לקולא כמבואר לשונו ולא היכי דאתי מיניה קולא כלומר דאף אם אין הד' דברים בשלימות מ"מ צריכה גט מספק כמבואר בח"מ סק"ד. ואפשר דלא קאי הב"ש על דעת המחבר אלא לאידך דיעה דס"ל דהוי תנאי אף באם הי' התנאי ומעשה בד"א. וע"ז מוסיף הי"א דלא הוי תנאי וא"צ להחזיר ולא דמיא לחליפין וצ"ע אלי כעת בזה:
בא"ד מ"ש וכי עדיף לשון תנאי מאילו אמר בלא שום תנאי דלא מהני כלל א"כ למה פסק לחומרא לחוש דמיקרי תנאי. ור"ל דלמה פסק דלחומרא מיקרי תנאי דהיינו אם קידשה אחר ג"כ דהקידושין של השני תופסין הואיל דמיקרי תנאי אצל הראשון ולא קיימה התנאי לזה נתבטלו הקידושין דמעיקרא מ"מ לו יהא דלא מיקרי תנאי מ"מ לא עדיף מאלו אמר בקידושי שטר הרי את מקודשת לי בשטר זה והנייר יהא שלי דלא הוי מקודשת כמו דקי"ל בגט אם אמר ה"ז גיטך והנייר שלי דאינו גט כלל לזה ה"ה בנ"ד אם אמר בקידושי שטר הרי את מקודשת לי בשטר זה והנייר שלי דאינה מקודשת דלאו מידי יהיב לה. וא"כ אם אמר לה נמי בקידושי שטר אם תחזיר לי הנייר תהי' מקודשת הוי כאלו אמר לה דתהי' מקודשת לי והנייר שלי יהא דהוי אינה מקודשת. אבל לפירוש הב"ש א"ש דאדרבא הפירוש דמ"ש ויש לחוש לחומרא דיהי' הדין דלא הוי תנאי ואף דלא נתקיים התנאי מ"מ מקודשת וזה עיקר החומרא דליהוי קידושין מספק הואיל דהי' התנאי ומעשה בד"א ולזה אינה צריכה לקיים התנאי ומקודשת בלא נתקיים התנאי כלל כמ"ש:
ב"ש סקי"א מ"ש עיין תוס' דמ"ו מתרצי' קושיא זו ור"ל דתירצו דמצד הדין לא הי' כח בשום תנאי לבטל המעשה אלא דילפינן מתנאי בני גד וכיון שאינו דומה דבזה הוא מתנה עמש"ב לא מהני לבטל המעשה ע"ש:
ב"ש סקי"ב מ"ש ועיין גיטין שם. ר"ל דזה דברי הש"ס דף פ"ד ע"ב על הא דפריך ותיפוק לי' דמתנה עמ"ש בתורה וקאמר הש"ס אלא אמר רבינא כי אמרינן מתנה עמש"ב תנאו בטל כגון שאר כסות ועונה דודאי קא עבר אבל הכא לא סגי דלא אכלה לא תיכול ולא תגרש. ולפי"ז אינו מובן לכאורה דברי הפרישה במ"ש משא"כ עונה דעיקר אישות הוא ולמה הוסיף הפרישה על תירוץ הש"ס הנ"ל דל"ד לע"מ שתאכל חזיר דבשכ"ו ודאי קא עבר לכן נראה דהפרישה מפרש תירוץ הש"ס דבתנאי עונה שהוא סתירה למעשה קידושין עצמה וכן ע"מ שאין לך עלי אונאה שהוא סתירה למכירה עצמה הו"ל שפיר עיקר דלא שייך לומר שהתחייב בשאר כסות ולא תתקדש דאם אין קידושין אין חיוב שכ"ו. וכן באונאה לא שייך לומר שיהי' באונאה ולא יהי' במכירה דאם אין מכירה אין אונאה. אבל בבשר חזיר כיון דהוא מילתא אחריתא ואינו ענין כלל לקידושין שפיר אמרינן דאינו עוקר דלא תאכל ולא תתקדש לזה קשיא להפרישה דהכא נמי הו"ל כמתנה על דבר אחר דהא אם מקדש אותה על מנת שלא תנשא לו משמע בפשיטות דהוי קידושין שאינו מחויב לישא אותה וכיון דאינו מחויב בשאר כסות ועונה אלא בנשואה הו"ל נמי כמתנה בדבר אחר. לז"כ כיון דעונה עיקר אישות היא הו"ל כקידושין עצמן כ"מ במקנה ע"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש כ' ב"י ובכ"מ דלהרמב"ם כל התנאים שמתנה דעתו על עת שמיעה דאב. ור"ל דבא ליישב קושית הח"מ סק"י דהמחבר לא בחדא מחתא מחתינהו דלהכ"מ א"ש דדברי המחבר מקורן מהרמב"ם דסובר דעיקר תנאי הי' על עת שמיעה דאב שיאמר הן בעת השמיעה. ולכן כששתק בעת השמיעה לא נתקיים התנאי בפועל והוי כמו מת האב דלא יתקיים התנאי לעולם לכן בכולן אינה מקודשת:
ב"ש סקי"ז מ"ש אבל בתנאי ע"מ שישתוק לא שייך לומר מלמדין אותו. ור"ל דבא לסתור דברי הח"מ בס"ק י"א מ"ש ומדברי המ"מ נתיישב זה. וסובר לדעת הרמב"ם דע"מ שלא ימחה היינו ע"מ שישתוק ובשתיקה מיד נתקיים התנאי. דלפ"ז מ"מ קשה מה שייך לומר בע"מ שלא ימחה דאם מת הבן ואח"ז שמע האב דמלמדין האב שימחה בפירוש הא התנאי שלא ימחה הוי שישתוק ובאם שמע ושתק מיד נתקיים התנאי ומאי אהני שילמוד אותו שאח"ז ימחה. וזה הוי דוחק לומר דמלמדין אותו קודם אם ישמע שימחה. לכן ביאר הב"ש דברי הרמב"ם דע"מ שלא ימחה לא הוי ע"מ שישתוק רק הפי' בע"מ שלא ימחה דהיינו שלא ימחה בפירוש וא"כ שייך שפיר הלשון דמלמדין שלא ימחה היינו בעת דעסוקין באותו ענין יכול למחות מלמדין אותו שימחה ומ"מ ל"ק לשיטת הראב"ד על הרמב"ם מ"ש מת הבן ואח"כ שמע האב דאפי' שמע קודם שמת מלמדין אותו שימחה אבל להרמב"ם ניחא דסובר דעיקר התנאי קאי על עת שמיעה דאב לבד. ולכן אם הי' שמע האב קודם בחיי הבן נתקיים התנאי. לזה כתב הרמב"ם דוקא אם שמע האב אחר מיחת הבן מלמדין אותו בעת שעוסקין בו בעת השמיעה שימחה בפירוש וסעיף זה הם דברי הרמב"ם. אבל לשאר פוסקים דס"ל דהתנאי הי' אלעולם שלא ימחה וא"כ כ"ז שימחה נתבטל התנאי הוי הדין נמי אם מת הבן אחר שמיעה דאב מ"מ מלמדין אותו לאחר מיתת הבן דימחה בפירוש דהא לעולם יוכל האב למחות. והדין דמחבר סעי' י"א אזיל לשיטת שאר הפוסקים הנ"ל כמ"ש:
ח"מ סקי"ד מ"ש אע"ג דפליג בלא יאמר הן בתנאי דלא ימחה. ור"ל דהטור סובר אם אמר הן פ"א שוב לא יוכל למחות. כמבואר זה בהרמ"א בשם י"א והחילוק בזה כ"ה דבשלמ' בתנאי דלא ימח' סובר הטור שפיר דאם אמר הן פ"א שוב א"י למחו' דהא התנאי נתקיים במה דאמר הן דהא התנאי הי' דלא ימחה. לכן כששמע ואינו מוחה ואדרבה דאמר הן הרי נתקיים התנאי בפועל והאיך יכול אח"ז למחות. אבל בתנאי ע"מ שיאמר הן א"כ עיקר התנאי הי' שיעשה האב דבר בפועל דיאמר הן ולא קבע זמן לזה משמע דכ"ז שיאמר הן נתקיים התנאי ומאי איכפת לי דמה שאמר האב בעת השמועה דאינו רוצה דמ"מ דכל אימתי שקיים התנאי דיאמר הן מהני דעיקר התנאי הי' שיאמר האב הן:
בא"ד מ"ש וכן בע"מ שישתוק. ר"ל דהוי נמי הדין כמו בע"מ שלא ימחה דלא מהני מחאתו אחר השתיקה דהא התנאי נתקיים מיד בעת השמיעה אם שתק וא"כ מאי מהני אם ימחה אח"ז. וזש"כ בזה יש הפרש. ור"ל דאף דע"מ שישתוק הוי תנאי בקום ועשה כע"מ שיאמר הן. ומ"מ יש הפרש דע"מ שיאמר הן דעתו אלעולם כל זמן שיאמר הן ולכן מהני גם אחר מחאה דתחלה. אבל בע"מ שישתוק לא הי' התנאי ע"כ רק על עת שמועה שישתוק אז דכי לעולם ישתוק. ולכן לא מהני אחר השתיקה מחאה דהא אם שתק מיד נתקיים התנאי כמ"ש:
ב"ש סק כ. מ"ש וליבם מותרת ממ"נ ר"ל דאף אם נאמר האב הן באיזה זמן הוה יבמה גמורה. ואם לא יאמר הן לעולם הוי כאשה זרה אצלו. אבל לאחר אסורה קודם היבום דילמא יאמר האב באיזה זמן הן. וא"כ היא זקוקה ליבם. אבל לאח"כ שאביו נושא אותה מותרת לאיש דעלמא. לאחר גרושת אתיו או לאחר מיתת אחיו דהא אפי' אם יאמר האב באיזה זמן הן. הא אחיו יבמה כדת. אבל לאחר חליצת אחיו לבד אסורה לעלמא. דילמא לא יאמר האב הן לעולם כלל. ולא היתה חלוצת אחיו. ואחה הי' מצריך כרוז לכהונה. ועיין בהג"ה ממל"מ פ"ג מה"ג דין ג' מזה:
ב"ש סקכ"ב מ"ש דין זה נובע מדברי התוס' דף ס"ב ד"ה אלא דהקשה מאחר דמת קודם השמועה אמאי הוא מקודשת דילמא אם הי' שמע הי' מוחה. ותירצו דיש לדון דעתו דלא הי' מוחה. וחזרו והקשו א"כ מאי פריך הגמרא והא לא אמר הן דהא הי' לדון דעתו דודאי הי' אומר הן. ולזה תירצו בשם הר"מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמורה להיכי דמחוסר שתיקה לכד דודאי הי' שותק ולכן כתב המחבר מת האב עד שלא שמע מקודשת דודאי אם הי' שמע הי' שותק אבל בתנאי שיאמר הן דהוי מחוסר חמורה כ' המחבר בסעי' א' דאם מת האב קודם השמוע' דאינה מקודשת הואיל דהי' מחוסר אמורה. וזה ל"א אם הי' שמע הי' אמר הן כסברת הר"מ. לזה כ' הב"ש די"ל דתוס' לא כתב זה רק להס"ד דהש"ס דהמתניתין איירי הכל בע"מ שישתוק. והי' קשה קושיות התוס' הנ"ל. ולזה הוצרך לחילוק הנ"ל. אבל להמסקנא דאוקמא הרישא לבד בע"מ שישתוק ומציעתא בסיפא בחד טעמא כפירש"י. ולפ"ז הי' קשה קושית הר"ן. אמאי לא אוקמא הש"ס רישא ומציעתא דמת האב בחד טעמא בע"מ שישחוק. א"ו דלא הי' יכול לאוקמי מציעתא בע"מ שישתוק משום קושית התוס' אמאי מת האב ה"ז מקודשת דלמא אם הי' שמע הי' מוחה דלא כסברת התוס'. ולא אמרינן דעתו דודאי לא הי' מוחה. לכן מוקמינן המציעתא וסיפא בחד טעמא בע"מ שלא ימחה. ולכן שפיר קתני אם מת האב אתר השמועה ושמע ולא מוחה ה"ז מקודשת כפרש"י אבל בע"מ שישתוק לא מצינן למימר דעת האב אחר שמועה דזה פשיטה דאם הי' שמע ושתק דמקודשת דהא נתקיים התנאי בפועל. כמבואר זה בהתוס'. א"ו קודם שמועה אחרי דמת האב בע"מ שישתוק. וא"כ הי' קושית התוס' דילמא אם הי' שמע הי' מוחה. לכן מפרשין המציעתא בע"מ שלא ימחה. ושוב איירי נמי דמת אחר ששמע. וזה עיקור חידוש דדוקא דמת האב אם מת האב ה"ז מקודשת. אבל כל ימי חייו של האב הקדושין תלוין ועומדין דילמא ימחה לעולם. אבל אם מת קודם ששמע האב אינה מקודשת. וגם בע"מ שישתוק כסברת התוס' הנ"ל. דילמא אם הי' שמע הי' מוחה. דלא כהמחבר אמנם בדרך פלפול קצת י"ל בל"ז לתרץ קושית התוס' דהקשה מאי פריך הש"ס והא לא אמר האב הן דהו"ל לומר דאם הי' שמע הי' אומר הן. בהקדם דברי הפ"י ז"ל דהקשה על גוף הדין דמתני' דאם רצה האב מקודשת דמשמע למפרע. דקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו. הא בפרק הגט פריך הש"ס לרבא מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא דמשמע דאית ליה ברירה א"כ לפ"ז הוי המתניתין דהכא דלא כהלכתא דהא קיימ"ל בדאורייתא אין ברירה. וא"כ א"א שתהי' מקודשת למפרע קידושין ודאי הא בהאי שעתא שקידשה לא הי' הדבר מבורר אם האב הי' מתרצה. ותליא הדבר בדין ברירה. וקיי"ל דאין ברירה. ולא הוי רק קידושי ספק. וביותר מתמי' על מה שכתבו הפוסקים דע"מ שירצה האב דהיינו שיאמר הן. ופסקו דאפי' מוחה מעיקרא בעת השמועה מהני אח"ז אמירתו הן. ולפי הסוגיא דפ' כל הגט דתליא דין זה בדין ברירה. א"כ א"א לומר כן דהא במה שאומר בעת השמועה אמרינן דלזה הי' מכוין דעתו והוברר הדבר כן. ככל ברירה דש"ס. שכן הי' דעתו אילו הי' שמע בעת הקידושין. וא"כ מאי אהני מה שחזר בו אח"כ ובזה מיישב דעת הרמב"ם שפסק בפ"ז מה"א דבכל ענין אנו הולכין אחר שמועה ראשונה משום דמסוגיא פ' כל הגט משמע הכי הואיל דתלינן בזה בדין ברירה א"כ ע"כ דבשמועה ראשונה דאב תליא מילתא דבהאי שעתא שייך לומר הוברר הדבר. שכן הי' דעתו אילו שמע בעת הקידושין והאריך בזה שם. ואחרי למדי זה. האיר ד' עיני. ומצאתי תשובה אחת ארוכה מהגאון ממיץ ז"ל בספרו שאגת ארי' סי' צ"ג דהעיר בתמי' הנ"ל. וכתב וז"ל ולמאי שפירשתי ניחא. דבשלמא ברייתא דמיירי שקידשה בביאה דהא הריני בועליך קתני. א"כ ע"כ למ"ד אין ברירה אפי' רצה האב נמי אינה מקודשת. כיון דא"א לקידושי ביאה לחול אלא למפרע הא ודאי כל כה"ג למ"ד אין ברירה לא מהני למפרע. אבל במתני' דידן דתנן סתמא ע"מ שירצה אבא איכא לאוקמא במקדשה מכאן ולהבא משירצה אבי ואלך. ובקידושי כסף ושטר דאפשר להם לחול אפי' לאחר זמן וכל כה"ג אפי' למ"ד אין ברירה נמי מהני. ובהכי נמי איירי הרמב"ם ושאר פוסקים אלו דברי קדשו ז"ל. ושיעור דבריו כן הוא. דב למא בהדין דהריני בועליך ד לא שייך לקדשה אלא באומר לה מעכשיו. דאין לומר דדעתו לקדשה שיהיו הקידושין חלין דוקא להבא כשירצה אבא. דהא אז ליכא קידושין כלל. לכן תולה שפיר הש"ס הדין בברירה. אבל במתני' איירי מקידושי כסף ושטר כשאמר לכשירצה אבא יכולנא לומר דדעתן דהקידושין יהי חלין אז לכשירצה אבא. דמהני אף למאן דלית ליה ברירה דהא בקידושי כסף ושטר מהני שיחולו לאחר זמן נמי אף על פי שנתאכלו המעות. ובשטר ג"כ אם לא נקרע בתוך הזמן ובזה א"ש קושית התוס'. דלכן פריך הש"ס שפיר והא לא אמר הן דאם לא אמר הן בפירוש בפיו לא מהני אומדן דעת האב דבודאי אם הי' חי הי' אומר הן. דהא לפי' ש"א הנ"ל מיירי המתני' בפירש דוקא שיחולו הקידושין לאתר שיאמר אבא הן אז יחולו הקידושין דאי לאו הכי חלה הדין בדין ברירה. וע"כ צ"ל כפירש"י הנ"ל. ואיך נוכל לומר אילו הי' קיים הי' אומר הן. מ"מ הקידושין מתי יתחילו דהא התנה בפירוש שלא יחולו הקידושין כ"א בעת שיאמר האב הן. וא"כ בודאי צריך לומר בפירש הן ולא מהני מה דסמכינן אאומדן דעת האב. ודו"ק היטב בזה:
ב"ש סקכ"ד מ"ש קשה למ"ל שיאמר הן. ר"ל דלמה להבן להתנות שיאמר הן אלא ה"ל להתנות שלא ימחה האב. א"ו דעת הבן הוי כל זמן שיאמר האב הן יהי' באיזו זמן שיהי' אם יאמר האב הן. אף אם ימחה פ"א מ"מ יהא מועיל אמירת הן אח"כ. לזה התנה דוקא שיאמר הן:
ב"ש סקכ"ח. מ"ש בשם תוס' סי"ד דאחר שעשה עמה יאמר לה התקדשי בזה. וצ"ע הא להמחבר דס"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי מלוה. וא"כ מאי מהני מאי שיאמר לה אח"ז התקדשי לי הא מ"מ מקדש אותה במלוה שיש לו עלי'. ואינו נותן לה כלום בעת הקידושין. בשלמא לעיל בסי' כ"ח הביא שפיר דברי התוס' רי"ד לדעת הי"א שם דס"ל דאין לשכירות אלא לבסוף. א"ו דס"ל לי"א דאומן קונה בשבח. או דאיירי דהוסיף לה נופך משלו. וכ"ז לא שייך הכא דהא כתב דהוי מקדש במלוה. וא"כ למאי הביא התוס' רי"ד הנ"ל כמ"ש:
ב"ש סקל"א מ"ש היינו שיש לו בעת הקידושין. ומ"מ אפ"ל הואיל שאמר על מנת שיאמר פלוני שיש לו עיקר תלה הדבר באמירת אותו פלוני דיהי' אימתי שיהי' אם יאמר דיש לו וא"כ שוב לא בעינן דיש לו בעת הקידושין רק סגי אם יאמר פלוני באיזה זמן שיהי' בא"ד מ"ש ומזה נראה אם אמר ע"מ שיש לו לא מהני הודאת אותו פלוני. וחולק בזה הח"מ בסקכ"ג שסובר בריש דבריו דמהני הודאתו:
ח"מ סקכ"ה מ"ש משמע שאם הגיע זמן החלוקה אף שעדיין לא חלק הריוח שלו. ור"ל דקשה על הרמ"א בממ"נ אי איירי בלא הגיע זמן החלוקה בל"ז יוכל לחזור מהעסק כמבואר ביו"ד סי' קע"ו ס' כ"ג. ואי איירי הרמ"א בהגיע זמן החלוקה הא ס"ל להר"ן דהוי כאילו בידו:
ב"ש סקל"ד מה דהקשה הא קיי"ל המקבל עיסקא יכול לחזור בו בתוך הזמן דהוי כפועל דיכול לחזור בחצי היום. וראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל דמתרץ דהא בלא"ה קשה הא דכתב הש"ג פ' הגוזל. והובא בסמ"ע בחו"מ סי' ע"ד דאותן בעלי החנות שמלוין בריבית עצה"ע דאין יכולין לסלק תוך הזמן הואיל דטובת הזמן ג"כ ניתקן לטובת המלוה. ובזה דנין כן כל ב"ד שבישראל והא המקבל עיסקא יכול לחזור וכבר הרגיש בזה או"ת. אמנם א"ש אף שהמקבל עיסקא יכול לחזור היינו שלא יעבוד עבודתו. אבל אם רוצה לקבל חלקו הרווח קודם זמן זה אינו יכול לקבל חלקו ברווח. וטעמא דמלתא דרווחא לקרנא משתעבד. וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א במס' ב"מ דף ק"כ בד"ה וטרח ומליא ולא אודיעי' דכתב להדיא דאף דהמקבל עיסקא יכול לחזור אפי' בחצי היום. מ"מ אין יכול לקבל מן הרווח עד כלות הזמן ומעתה א"ש המנהג בשטרי עיסקא שלנו דהואיל דהנותן נוטל חלק רווח והמקבל נוטל חלק רווח והם נתפשרו שבעד חלק רווח של הנותן הוא נותן כך וכך לשנה. א"כ כשירצה המקבל לחזור בתוך הזמן לא יטול הרווח שלו ג"כ עד כלות השנה. ואם לא יתעסק כלל ולא יהי' רווח פשיטא דאינו נותן לו עיסקא כפי המנהג. וא"כ פסק זה שאינו יכול לסלק תוך הזמן מכוון להלכה. ומעתה קושיות הב"ש לק"מ דאם רוצה לחזור תוך הזמן אינו נוטל ברווח כלל והרי לא הראה לו שוב כלל ואם ימתין עד הגעת הזמן מ"מ כעת עדיין לא הראה לו משלו כיון דרווחא לקרנא משתעבד. ובזה מדקדק לשון הר"ן דנקט הטעם דרווחא לקרנא משתעבד. דבפועל יכול לחזור בחצי היום. אילו דבריו ז"ל אמנם אאמ"ו השיג עליו מתוס' כמבואר בספרי עצי לבונה באריכות מזה. ולסברת הרב מהר"א מלבוב א"ש דעת הר"ן כאן על נכון. ולא קשה מידי קושית הב"ש. והאריך שם בדברים נכונים ע"ש ודו"ק:
ח"מ סקכ"ח מ"ש לשון הרמ"ה הוא זה ור"ל דלא כהב"י דסובר דזה הלשון שכתב העור ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין פירש הב"י דהטור חולק אהרמ"ה וס"ל כדעת הר"א אביו דחולק הרמ"ה דס"ל דמהני בע"מ שאראך אם ימצא אח"כ מציאה ע"ז חולק הרא"ש וס"ל דצריך להראות לה מיד בעת קידושין דאל"כ אין גבול לדבר לעולם יאמר לה יש לי זמן להראותך. לכן ביאר הח"מ דלא כהב"י אלא הכל לשון הרמ"ה ופירש דברי הרמ"ה הכי דמחלק דאם אמר ע"מ שיש לו אם יש לו עדים שהי' לו בעת הקידושין הוי מקודשת ודאי. אבל אי ליכא עדים ע"ז הוי מ"מ קידושי ספק דלמא מ"מ הי' לו בשעת קידושין המעות. אבל באומר ע"מ שאראך ליכא כלל קידושי ספק אלא אם יש עדים דהראה לה המנה אז מקודשת בודאי אף אם המנה הזה מצא אח"ז נמי מהני ומקודשת. דבע"מ שהראה משמע להבא אימת שיראה מקודשת. ולא בעינן שיהי' המנה אצלו בעת הקידושין אבל אי ליכא עדים דהראה לה המנה ליכא קידושי ספק דליחוש דלמא אחזי לה אח"כ אלא לא חיישינן כלל והסברא בזה דבשלמא בע"מ שיש לי יש חשש דילמא יש לו. דהא אין צריך לעשות שום מעשה לזה חיישינן דילמא יש לו. אבל בע"מ שאראך דצריך לעשות מעשה להראות לה לזה אמרינן אילו הי' קיים תנאי הי' מקיים בעדים דהי' צריך להראות לה בעדים דיראו דקיים תנאי שהתנה דיראה לה ולא תלה בתנאי על עצמו כמו בע"מ שיש לו דחיישינן שפיר דילמא מ"מ יש לו אבל בע"מ שאראך דלשון התנאי מבואר דצריך לברר שהראה לה. לזה הקשה מהדין דתעשה עמך כפועל דחיישינן דילמא קיים תנאי בצינעה אף דהוי מחוסר מעשה. לכן פירש פירוש אחר. וכ"מ בב"ש בס"ק ל"ז בשם רש"ל עיי"ש:
ב"ש סקנ"ז מ"ש אע"ג דהתנה תנאי כפול ר"ל דהא בע"מ שאין בה נדרים ונמצא עלי' נדרים נתבטלו הקידושין מיד. ואיך תועיל מחילה דאח"ז בדבר שכבר נתבטל. וזו היא קושיות התוס' בב"מ. והובא בח"מ סקמ"ו לזה תירוץ. כיון דעיקר התנאי הי' להנאתו שלא וקפיד כשישמע ולזה מועיל מחילה אח"כ דהא חזינן דאינו מקפיד כששמע:
בא"ד מ"ש והא דלא מהני אם אמרה בלבי הי' להתקדש בלי תנאי דלו יהא דלא מהני מה שבלבה דהוי דברים שבלב. מ"מ עכ"פ הא מחלה לו כעת התנאי ומחילה מהני. וזה הוא קושית הר"ן ותירץ דבשלמא היצא דהתנאי הי' מתחלה דבר שדרך ב"א להקפיד ועשה התנאי להנאת עצמו שלא יהי' לו קפידא אחר זה לכן יוכל אח"כ למחול התנאי ולומר שאינו אצלו קפידא אף אם נמצא הנדרים משא"כ היכי שגם בתחלה לא עשה התנאי להנאתו. ומ"מ התנה הוי כאילו תלה התנאי באם ירדו גשמים היום. הואיל בעת עשיית התנאי לא היה מקפיד ועל כל זה התנה לכן אינו מועיל אחר זה מחילת התנאי לומר דכעת אינו מקפיד דהא גם בתחילה לא היה מקפיד לכן לא מהני באם אמרה בלבי הי' להתקדש בלי תנאי דליהוי מחילה מהשתא. דהא חזינן דגם בתחלה לא הי' התנאי לטובתו שיהי' אצלה קפידא. ובזה א"ש קושית הרשב"א על הש"ס שהקשה דמנ"ל להש"ס להוכיח מהא דאמרינן דלא מהני אם אומרת בלבי הי' להתקדש בלי תנאי דדברים שבלב לא הוי דברים דילמא לכן לא מהני דאינה נאמנת על מה שבלבה הי' להתקדש בלי תנאי. אבל להנ"ל א"ש. דאי תימא דאמרינן דמשקרת בזה אלא מדהתנה מסתמא היתה מקפדת בתחלה על התנאי. א"כ הי' מהני המחילה דהשתא דהא מתחלה מה דעשתה התנאי הי' באם מקפיד כשתשמעהו וא"כ בעת ששמעה ואינה מקפדת מהני מחילה דהשתא. וכבר דיבר מזה אאמ"ו ז"ל בספרו מעין גנים, בדברים נכונים למשיב נפש עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סקנ"ט מ"ש והנה הר"ן והמגיד והב"י וד"מ פירשו. להבין דבריהם ודברי הב"ש אכתוב קצת באריכות. דבש"ס כתובות דף ע"ג איתא. איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט. ושמואל אמר א"צ גט. ובדף ע"ד ע"א אמר הש"ס דרב עולא משמי' דר' אלעזר המקדש על תנאי ובעל ד"ה צריכה גט. ופירש התוס' ד"ה דברי הכל דלפ"ז צריך לומר דרב ושמואל לא פליגי רק בכנס ולא בעל ופליגי אדאביי דאמר לעיל דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. דלאביי איירי רב ושמואל כשבעל וע"ז פליג ר' אלעזר וסובר דרב ושמואל לא פליגי כלל כשבעל. אלא עיקר פלוגתייהו כשלא בעל. רק בכנס לבד. וקיי"ל הלכה כרב דגם בכנס לבד צריכה גט. א"כ הוי טעם דרב משום בכנס אחלי' לתנאי. וזה דעת הרמב"ם דכתב המקדש על תנאי וכנס אח"ז סתם או בעל סתם צריכה גט. אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא בעול התנאי כשבעל או כנס. וכן דעת הטור ומחבר דכתבו לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם ה"ז צריכה גט. דפירש"י דפלוגתא דרב ושמואל כשלא בעל רק כנס לבד. דאזלי אליבא דמסקנא כרב עולא משמי' דר' אלעזר דכשבעל ד"ה צריכה גט. אך עז קשה על דברי הרמב"ם והעור הא הוי זו ואצ"ל זו דאם אפי' בכנס לבד אמרינן דבטיל התנאי וצריכה גט הוי כ"ש כשבעל. וזו קושית הדרישה דלמ"ל להטור לכתוב כשבעל לז"כ הב"ש דהרמב"ם והטור קמ"ל רבותא דגם אי בעל לא אמרינן דודאי ביטל התנאי. רק הוי ספק וצריכה גט משום חומרא לבד. דלא כתב ח דמיישב קושית הדרישה הנ"ל. דמה דכתב הרמב"ם והעור כשבעל איירי בלי כניסה מקודם. דז"א דהא אמר הש"ס אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות. וזה שייך דוקא כשכניס מקודם. אבל ביאה בלי כניסה הוי לכ"ע ביאת זנות. אבל הדרישה מיישב דעת הרמב"ם וטור דאזיל בשיטת הרי"ף רבו דפירש הסוגיא דף ע"ג דאמר רבה מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כגון שקידשה על תנאי ואח"ז כנסה. אבל בטעות אשה אחת גרידא היינו שקידשה על תנאי ובעל לאלתר דא"א לומר דמחיל לתנאי הא בעל לאלתר כמאן דהתנה בעת בעילה דמי. ולפ"ז הוי מגרע מה דבעל לאלתר דלא כפרש"י ופסק הרי"ף דלא כרבה. אלא אפי' בעל מיד אמרינן דמחלי' לתנאי וצריכה גט. דהא בש"ס אסיק דרב עולא משמי' דר' אלעזר כשבעל צריכה גט. ומסתמא איירי נמי כשבעל מיד לאחר הכניסה. ולזה א"ש דעת הרמב"ם דאזיל בשיטת הרי"ף דאין הלכה כרבה. ואין חילוק בין בעל מיד או אח"כ. וגם המעיין ברי"ף שקורא להכניסה המוזכר בש"ס בעילה. וזש"כ הרמב"ם מתחלה המקדש על תנאי וכניס אח"ז סתם דהיינו בעל לאח"ז סתם או בעל סתם דהיינו מיד. ומדייק כן בהרמב"ם דכתב המקדש ע"ת וכנס אח"כ סתם. ושוב כשכתב וכשבעל לא כתב תיבת אח"כ. א"ו כדכתיבנא. אל דברי הפרישה. ולזה לא יכולתי להבין על מה מדחה הב"ש דבריו בלי שום טעם לדבריו. כי דברי הפרישה מיוסדים על אדני פז ובדבריו א"ש שאר קושית למעיין שם ודו"ק:
בא"ד מ"ש אז לכ"ע הוי קידושין. ר"ל גם הרי"ף סובר דאם ידע בבירור דלא נתקיים התנאי ובעיל אמרינן דמחלה להתנאי כי היכי דלא להוי בעילת זנות אבל כתובה מ"מ אין לה כפירש"י עיי"ש:
בא"ד מ"ש עיין ברש"י ותוס'. נחסר בדפוס איזה תיבות. וכצ"ל ובמחילה אם י"ל דמוחל רק לענין גט ולא לכתובה פליגי בזה רש"י ותוס'. ד"ה לא תימא טעמא דרב בשם רבינו יצחק ע"ש. אך לתרץ דעת רש"י מקושית התוס' הנ"ל דפשיטא דל"ת הכי. וגם קושית הר"ן דאיך ס"ד דבאומדן דעת לחוד תוציא הכתובה. ולזה י"ל דרש"י כיון במתק לשונו לתרץ קושיתם הנ"ל במ"ש היתור לשון וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה ור"ל אם עמד בעצמו וגירשה מוכח דעתו דודאי מחול לתנאי מדגירשה בעצמו בלי אמירת ב"ד. וכמבואר במ' קידושין דס"ה היא אומרת קדשתני כופין אותו לגרשה ואמר רב שם אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כחובה ופירש"י שם דעי"ז גילה דעתו דקידשה כדבריו. וכ"כ הרמב"ם בפ"ע מה"א דאם נתן לה גט מעצמו כופין אותו ליתן לה כתובה אע"פ דארוסה אין לה כתובה ומיירי בדכתב לה כדכתב הה"מ שם. וא"ל א"כ איך שוב יכול לומר לא קדשתיך כבר כתב המגיד די"ל דאיירי במקום שכותבין כתובה ואח"כ מקדשין. וזה כוונת רש"י בכאן דגלי דעתי' דמחיל לתנאי מדעמד וגירשה בעצמו אבל לענין הדין אם הב"ד אומרין לו דיגרשה כפסק הלכה כרב י"ל גם רש"י סבירא ליה:
דא"צ ליתן כתובה דליכא הוכחה וגילוי דעת דמחיל לתנאי וא"צ ליתן כתובה לאחר הגט וא"ש דעת רש"י ז"ל אות ש':
ב"ש סקס"ט מ"ש גם מ"ש בסעיף כ"ד ראי' לזה דאינם נאמנים זה ט"ס וכצ"ל גם מ"ש הרמ"א בסעי' י"ח יש ראיה לזה דאינם נאמנים דכתב בתנאי שיראה לה דלא חיישינן דהראה לה הואיל דהוי בקום ועשה לא חיישינן דילמא קיים תנאו דאילו הי' קיים התנאי הי' קיים התנאי בעדים. וא"כ כ"ש אם התנאי בשוא"ת לא חיישינן דעבר ע"ת אעשה בפועל:
ב"ש סק"ע מ"ש ומחמת פלוגתא זו הוי ספק ר"ל דמתרץ קושית הח"מ בס"ק נ"ח מ"ש ולעיל סי"ב פסק באין עדים מקודשת מספק ור"ל דלפ"ז א"ש דהספק הוי מחמת הפלוגתא שנתבאר כאן בדברי רמ"א:
בא"ד מ"ש ומשמע אם התנאי בקום ועשה. והשני אמר שעבר בפועל יכול להכחישו זה ט"ס וכצ"ל משמע אם התנאי בשוא"ת. והשני אמר שעבר בפועל יכול להכחישו. ור"ל דמהרמ"א משמע דהשני יכול להכחישו גם בשוא"ת לומר דעשה היפך התנאי דשוא"ת ועשה. א"ו הראשון נאמן דקיים התנאי ולא עשה כמ"ש. דגם בתנאי שהוא בקום ועשה מבואר דעת הי"א דכ"א אינו נאמן לומר לקיים התנאי. וטעמא דמילתא מבואר בס' ישועת יעקב דבכ"מ מוקמינן מילתא אחזקתה ואמרינן שלא נעשה בזה דבר חדש. וכמו שהי' מקודם כ"ה כעת. וזה תורף חזקת הגוף המבואר בכ"מ מחמת דאמרינן דלא נתחדש דבר מעתה. וזה כוונת התוס' ר"פ השולח דהקשו גבי נזיר דהוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו. ותרצו דמוקמינן מלתא אחזקה. והיינו חזקה הנ"ל דלא נתחדש דבר מעתה. והך חזקה עדיפא משאר חזקות דחזקת הגוף עדיפא מחזקת פני' כמבואר במס' כתובות. דחזקת פנוי' אינה חשובה נגד חזקת הגוף. אף במקום דאיכא ריעותא כמו במומין דזה יסוד חזקת הגוף דנא אמרינן דנעשה דבר חדש. ובזה נתיישב קושיות המהרש"א ז"ל במס' נדה דף ב'. על מה דאמר הש"ס אדרבה העמד יין על חזקתו. ע"ז תמה כיון דיש חזקה נגד חזקה לכן אמר הגמ' שפיר דמכאן ואילך ספק. ולהנ"ל א"ש דהואיל דיש להעמיד היין על חזקתו דלא נעשה מעשה חדש והוה חזקת הגוף. אבל ההוא דהעמד טבל על חזקתו הוי רק חזקת איסור. וכמו חזקת פנוי' יחשב. ולא חשיבא כלל נגד חזקת הגוף. כסברא הנ"ל עיי"ש: