ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן לז
ב"ש סק"א מ"ש ובמציאה אמרינן ר"ל דבכתובות דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה משום איבה כתבו בשם ר"י דיש במציאה גם כן איבה שלא יקדשנה למנוול ולמ"ש. וכמו בבושת ופגם דיש איבה מטעם זה כמבואר בקידושין דף ג' ע"ב ובפירש"י דיש לו חלק ע"ש:
ב"ש סק"ב מ"ש ולכאורה קשה. ר"ל דלרש"י הוי הפי' נ"מ לאיתסורי באחיתם היינו לאחר שיצא הולד לאור העולם בזמן רב אח"ז אז יהי' אסור באחותה של הולד. ולזה פריך הש"ס מי קא חיי ופרש"י דהא אחותה אינה אסורה אלא בחיי'. וא"כ כאן כיון דהולד לא יכול לחיות לאחר שיצא לאויר העולם וא"כ בוודאי מותר באחותה של זה הולד והוי בעיא זו מביא לידי גיחוך. ולזה כתב הב"ש אמאי לא פירש"י דהאי בעיא הי' על עיקר תפיסת קידושין של אחותו אם הם נתפסים מהו לאתסירי באחותה דיהי' אסיר לקדש את אחותה של הולד בעוד שהי' הולד חי דהא עכ"פ יכול לחיות איזה ימים ואם הי' מפרש כן לא הי' גיחון. וא"כ אדרבא קשה על הש"ס דקאמר ר"י לר"ז דמביא לידי גיחוך דילמא כוונת ר"י דבעי מהו לאיתסורי באחותה שהי' אסור לקדש בעוד שהנפל חי. וכן מבואר בתוס' דיכול לחיות איזה ימים. א"ו מוכח דאף דיכול לחיות איזה ימים לא מיקרי ולד ותופסין קידושין באחותה גם בעוד שהי' הנפל חי כדעת רמ"א וזה הי' עיקר פירכת הש"ס מי קא חיי היינו הואיל דאינו עומד לחיות. לכן אפילו בעוד שהוא חי לא מיקרי בהמה במעי אשה ולד כלל וזה הוי מביא לידי גיחוך. ורש"י דלא פירש כן דהאיבעיא הי' אם קידושין תופסין בעת שהנפל חי דלרש"י ס"ל דא"י לחיות כלל אף לשעה קלה. ולזה מפרש דהאי בעיא אלאחר מיתה וזה הי' מביא לגיחוך דהא אינה אסורה אלא בחיים כפירכת הש"ס מי קא חיי כפירש"י שאינו יכול לחיות כלל. אמנה לפירש"י צ"ע דמ"מ אמאי הוי מביא לידי גיחוך דשאל מהו לאיתסורי באחותם הא יכול למיבעי אם מותר באמה של נפל דזה ג"כ לאחר מיתה של, נפל נמי אסור דחמותו ג"כ לאחר מיתה אסור. ולהב"ש א"ש הואיל דלא הוי ולד כלל גם בעוד שהי' הנפל חי ולזה הי' יכול למיבעי באמה של נפל דהי' מביא נמי לגיחוך דודאי מותר באמו. אבל לרש"י דסובר דמיקרי ולד רק דהאיבעיא הי' אלאחר שיצא לאויר העולם אם יהי' מותר באחות' אז מלקדש. ולזה פריך הש"ס מי קא חיי כפירש"י דהא לאחר שיצא לאויר העולם מת מיד וא"כ שוב מותר באחותה. אף דהי' מעיקרא קידושין גמורים בנפל במעי אמו א"כ אכתי יכול למיבעי באמו של נפל אם מותר לאחר שיצא לאויר העולם. אי אמרינן דקידושין תופסין בנפל אז אסור המקדש באמו של נפל גם לאחר מיתת הנפל אי לא אמרינן דקידושין תופסין בנפל ומותר באמו של נפל:
ב"ש סק"ג מ"ש ונראה אם לא קידשה אביו. ור"ל דמוכח כן מהתוס' הנ"ל דאמאי לא הקשו דליפליגי בקידשה עצמה בצפרא ואביו לא קידשה כלל. ולתרץ ג"כ הואיל דיש לה חזקת פנויה לזה בודאי קידושי שלה לאו כלום דמרע חזקת מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. א"ו דיש חילוק דבשלמא בקידושי אביו אח"ז בצפרא אמרינן שפיר דמודה שמואל דקידושי אב אין כלום, דיש לה תרי חזקות. חדא חזקת פנויה וגם יש לה חזקה מדהשתא בוגרת בודאי בצפרא נמי בוגרת דהא הרי בוגרת לפנינו אבל בקידש' עצמה לבד בצפרא הגם דיש לה חזקת פנויה דיהי' קידושין שלה נתבטלו עי"ז ולומר דבצפרא היתה נערה. אבל מ"מ יש לה חזקה כנגד דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. והוי קידושין שלה דצפרא קידושין גמורים וא"כ הוי חדא במקום חדא והוי ס"ק. הגם דבגמרא מבואר דרב אמר הרי בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת הרי מבואר דעל קידושין שלה ליכא לספוקי כלל דודאי הוה קידושין כמ"ש הפ"י ז"ל מזה. ומ"מ יש לחלק כסברת התוס' דהש"ס איירי דליכא אצלה חזקת פנויה דאביה קידשה ג"כ היא ממ"נ א"א אבל אם היא בעצמה קידשה ויש לה חזקת פנוים מרע חזקה זו לחזקה דהרי היא בוגרת לפנינו והוי קידושי שלה רק קידושי ספק. ובסברת התוס' הנ"ל מתורץ לי קושית התוספות בכתובות דף כ"ב ד"ה ומ"ש דהקשה דרישא הא יש לה חזקת פנויה ולהנ"ל א"ש דהא איירי דכעת ניסת לאחר ואזלה ממנה חזקת פנויה והיא ממ"נ א"א. וכ"כ הש"ך ח"מ סי' פ"ט לענין חנוני על פנקסו דלכן לא מוקמינן הממון אחזקת מרא קמא דממ"נ צריך ליתן או לפועלים או לחנוני וליכא לבעה"ב חזקת מרא קמא ע"ש ודו"ק. ולפי"ז נ"ל דאם קידשה עצמה בצפרא ואח"ז ביום קידשה אביה דודאי הוי קידושין שלה דצפרא קידושין גמורין. ונתבטלו ממילא קידושי אב דהא היא ממ"נ א"א ומרע חזקת פנויה שלה. וגם יש סברא טובה דחזקה מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת היתה. ובפרט לדעת הרב בעפ"י דסובר גם בהדין דקידשה עצמה לבד ואביו לא קידשה כלל דקידושין שלה דצפרא הוי קידושין גמורים דהא אמר רב הרי בוגרת לפנינו משמע דקידושין שלה הוי קידושין דחזקת פנויה שלה לא מיקרי חזקה כלל כנגד חזקה דהרי בוגר' לפנינו דהוי כודאי גמור ודלא כהב"ש. ולזה ממילא באם קידשה עצמ' בצפרא ואביו קידשה אח"ז דהוי קידושין שלה קידושין גמורים גם להב"ש דהא גם חזקת פנויה אין לה כמ"ש:
ב"ש סק"ד נרשם בטעות על המחבר דכתב ויש מי שאומר דאפילו אינה מכחישו אלא צריך לרשום ס"ק ד' על מ"ש המחבר אח"ז ויש מי שאומר דוקא במכחישתו וזה דעת הרמ"ה דמפרש הפלוגתא דרב ושמואל במכחישתו והב"י האריך בזה ע"ש:
בא"ד מ"ש כתב הרמב"ם פ"ג דף י"ד כל שהוא ספק בוגרת. ר"ל דלדעת הרמב"ם לכאורה יש לפרש מ"ש היתה ספק בוגרת היינו ביום דמישלם שית שבין נערה לבוגרת וקידשה אבי' לבדו בצפרא או בקידשה עצמה לבד בצפרא ואביה לא קידשה כלל ה"ז מקודשת בספק. וזה תמיה בדין הא' בקידשה אביה לבדו בצפרא אמאי הוי קידושי ספק הא יש לה חזקת פנויה. וגם יש לה חזקת דמהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. ובזה אפילו שמואל מודה דאמרינן הרי בוגרת לפנינו דאל"ה קשה קושית התוס' ד"ה קידשה אביה דליפלגי בקידשה אביה לבד. אע"כ צ"ל כתירוץ התוס' בקידשה אבי' לבד דיש לה חזקת פנויה ג"כ בודאי שמואל מודה דקדושי אביה לבד לאו כלום. וא"כ לדעת הרמב"ם דסובר גם בקידשה אביה לבד הוי קידושי דצפרא קידושי ספק הדרא תמיהת התוס' הנ"ל. לזה כתב וי"ל ר"ל דה"פ מ"ש היתה הבת ספק בוגרת היינו דספק הוא אם היא יב"ש ו"ח א"כ ליכא חזקה דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת דהא קידשה בס' דג' חדשים שבין נערות לבוגרת ולא נשאר אצלה רק החזקה דחזקת פנויה וחזקת פנויה לבד לא מהני לספק זה דמסופק לנו באיזה זמן עומדת אי כלו הששה חדשים או לא אלא הוא בתוך ו' חדשים לזה לא מהני חזקת פנויה לבד לומר דמוקמינן אותה אחזקתה ולבטלי קידושי אביה דהי' בצפרא כמו בכל ספק קידושין דנתן הוא ואמרה היא דלעיל דאמרינן דספיקא הוי ולא אמרינן דחזקת פנויה סותר הקידושי ספק כמבואר בקידושין דף ה' או בקידושי ספק בקידשה בתמרה וחיישינן דילמא ש"פ במדי. ולא מוקמינן אותה אחזקת פנויה דלא ליהוי גם קידושי ספק אלא אמרינן דהוי ספק קידושין ה"ה בזה דיש ספק אם היא בתוך ו"ח או לאחר ו"ח לא מוקמינן אותה אחזקת פנויה דלבטלי לגמרי קידושי אב. אבל התוס' איירי דעומדת ביומא דמישלם שית והוי ג"כ חזקה אצלה דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. ולזה מהני נמי החזקת פנוי' שלה אם לא קידשה בעצמם דליבטלי קידושי אביה לגמרי א"כ הרמב"ם מודה בזה להתוס' דקידושי אביה לבד דהי' בצפרא לאו כלום הוא. אבל זה קשה אמאי הוי הדין לרמב"ם בזה דהיתה ספק אם עברה יב"ש ו"ת וקידשה עצמה לבד דה"ז מקודשת בס' הא ליכא אצלה החזקה דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת דהא היא עומדת בספק אם עברה ו"ח שבין נערות לבוגרת וגם מסייעא החזקה דחזקת נערות שהי' לה מקודם וגם חזקת פנויה שיש לה. וא"כ ליבטלי קידושי שלה דהי' בצפרא דלא ליהוי קידושין כלל. וכן סובר הב"ש בס"ק ה' דאם קידשה עצמה בצפרא לבד ואביה לא קידשה כלל ועומדת בתוך ו"ח דקידושי שלה דצפרא לאו כלום. ואפ"ל דבס"ק ה' איירי בודאי הוא תוך ו' חדשים ולזה בודאי ליכא אצלה החזקה דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת אבל כאן איירי דיש לנו ספק אם הוא בתוך ו"ח לזה אפשר הסברא דתסייעה לה מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת לזה מיגרע להחזקת פנויה שלה. אבל דוחק לומר כן דהא יש לה תרי חזקות חזקת פנויה וחזקת נערות והוי חזקה מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת חדא במקו' תרתי ובפרט דהוי ספק וכ"מ בס' לח"מ דעמד בזה ע"ש:
ח"מ סק"ו מ"ש אינו מחוור לדעת הרמב"ם. ר"ל דלהרמב"ם אינה בגרה בתוך ו"ח אף הביאה ס"ב א"כ אמאי אמר הגמרא השתא היא דבגרה מיהו נ"ל דהרמב"ם סובר כהתוס' ד"ה אי לימא בתוך ו"ח דכתבו ואין נראה דלעולם לא תמהר לבגור תוך ו"ח אלא איירי דבאה לפנינו אחר ו"ח. וה"פ בהגמרא אילימא בתוך וא"ו דהיינו בקידשה תוך וא"ו איירי בהא נימא רב הרי בוגרת לפנינו בתמיה הא אם קידשה אביה חיך ו"ח לא שייך בודאי לומר דהיתה אז בוגרת הא לא מהני כלל אף דהביאה ס"ב תוך ו"ח לדעת הרמב"ם ומאי מהני אם באה לפנינו השתא לאחר ו' הא קידושי אביה הי' תוך ו' אמאי סובר רב דהרי בוגרת לפנינו. הא י"ל דהשתא לאחר ו' היא דבגרה ולא היתה בוגרת תוך ו' בודאי הואיל דלא מהני תוך ו"ח כלל כמ"ש:
ח"מ סק"ו ותוכן דבריו לדעת המחבר גם בידוע דהוא בתוך ו"ח מ"מ בקידשה עצמה לבד בצפרא. ואח"ז ביום הביאה ס"ב מקודשת מספק ואין מועיל טענת ברי שלה דהיתה נערה בעת שקידשה עצמה לו לאפקועי מבעלה זה שקידשה עד שבאו עדים דהיתה אז נערה. אבל בלא"ה צריכה גט מספק דאמרינן מדהשתא בוגרה בצפרא נמי היתה בוגרת והוי עי"ז ספק קידושין. והב"ש סובר בכה"ג אינה מקודשת כלל דמסייע לה תרי חזקות חזקת נערה וחזקת פנויה שלה דהא אביה לא קידשה. ול"מ בקידש אביה לבד בצפרא בודאי מקודשת מספק דחזקת פנויה שלה לבד לא מהני רק ביומא דמישלם שית ולא בידוע דהיא בתוך ו"ח ומ"מ לא הוי רק ספק קידושין. אבל בקידשה לאחר ו"ח ע"י אביה לבד ואח"ז רב אחר הקידושין נמצאו לה ס"ב אמרינן דודאי היתה בוגרת בעת קידושין כיון דהקידושין הי' אחר ו"ח וסמכינן אדשמואל דאם עברו ו"ח נעשית בוגרת אף בלא הביאה ס"ב. אם דעיקר ס"ב מועילין לעשות אותה בוגרת גם בתוך ו"ח. אבל בעברו ו"ח אינה צריכה להס"ב כן ס"ל להרמב"ם אבל בתוך ו"ח אינו מועיל ס"ב להרמב"ם. לז"כ הח"מ דאינו מחוור לדעת הרמב"ם מה דקאמר הגמרא אילימא בתוך ו"ח השתא דבגרה הא להרמב"ם אינה נעשה בוגרת בתוך ו"ח גם בהביאה ס"ב רק לשאר מפרשים כ"ה דנעש' בוגרת תוך ו"ח בהביאה ס"ב. ומ"ש הרמב"ם היתה הבת ספק בוגרת היינו דהוי ספק באם עברה עליה ו"ח. וא"כ יוכל להיות דהי' אחר ו"ח אז מהני ס"ב אבל לא בידוע דהיא תוך ו"ח. ולזה הקשה הב"ש אדעת הרמב"ם דס"ל במשלים הו"ח נעשה בוגרת מאי פליגי הא בלא זה נעשה בוגרת ביום דמישלם שית. וא"כ לא צריכנא לומר מדהשתא בוגרת בצפרא נמי הא בלא"ה מיד ביום דמישלם שית נעשה בוגרת בהתחלה היום כמ"ש:.
ב"ש סק"ה מ"ש אם קידשה אביה לבדו תופסין קידושין. ר"ל הואיל דליכא החזקה דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וחזקת פנויה שלה לבד לא מהני לבטולי קידושי אב. והגם דבס"ק ד' סובר בדעת הרמב"ם דהוי קידושי אב קידושי ספק. י"ל דשם איירי בספק אם היא בתוך ו"ח ויש סברא דלמא עברה הששה חדשים וא"כ שוב מסייעה לה החזקה דמדהשתא בגרה בצפרא נמי בגרה היתה. אך הואיל דספק לנו הוי ס"ק אבל כאן איירי בידוע דעומדת תוך ו"ח א"כ בודאי ליכא אצלה החזקה דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. לזה הוי קידושי אב קידושין גמורים מיהו צ"ע דמסיים דעת הח"מ דהוי גם בזה קידושין בספק הואיל דחזקת פנויה שלה מסייעה אצלה הא מסייע לאב חזקת נערות שלה והוי חדא במקום חדא וגם דעתו לעיל דחזק' פנוי' אין סותר כלל כמו בכל ס"ק. ואפשר דחזקת פנויה אינו סותר דלא ליהוי קידושין כלל. אבל מידי ספק לא נפקא וגם זה לא יצא מכלל ספק דילמא הוי בוגרת בצפרא נמי כמבואר בח"מ מזה במ"ש. דיש להסתפק אם הי' ס"ב בעת הקידושין אי נימא השתא דבגרה. אמנם בל"ז זה הדין לא אתא כשיטת הרמב"ם דהא להרמב"ם ליכא לספוקי כלל על תוך ו"ח אם היתה בוגרה דסובר דקודם ו"ח אינה נעשה בוגרת א"כ לדעתו הוי קידושי אב כקידושין גמורים רק אם היתה ספק בוגרת דהיינו אם ספק לנו אם עברה ו"ח. וא"כ י"ל דעברה הששה חדשים בזה מסופק הרמב"ם אם קידושי אב נתבטלו. לזה דק בלשונו היתה הבת ספק בוגרת כפירוש הב"ש בסק"ד ע"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש ר"ל מיד בהתחלת היום היא בוגרת. אמנם הבה"ט מתרץ די"ל דאדרבא דהרמב"ם פוסק כרב דאמר מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. וזה שפסק הרמב"ם מתחלת יום תשלום הוא תקרא בוגרת ובזה נ"ל דלק"מ קושיות הח"מ נמי דכתב לדעת הרמב"ם דבתוך ו"ח לא מהני אם הביא' ס"ב מאי קאמר הש"ס אי לימא תוך ו"ח השתא דבגרה י"ל דלא גרים השתא היא דבגרה כהת"י הנ"ל. ופריך הש"ס הכי אילימא בתוך ו' בהא לימא רב דהרי בוגרת לפנינו בתמיה הא בתוך ו' לא מהני גם אם הביאה ס"ב כדעת הרמב"ם ואזיל לפסק הלכה דקיי"ל כרב כמ"ש:
ב"ש סק"י מ"ש ואם היא בוגרת והוא שלוחה אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת דמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהיא מקבל' אם יאמר לו בתך מקודשת לי דהויא שלוח' של אביו ובין אם יאמר לאב כשהוא מקבל הקדושין אם יאמר בתך מקודש' לי נמי מהני כצ"ל. ר"ל מהני אם אביה מקבל קידושין לבתו בוגרת מהני אם יאמר הרי את מקודשת לי:
ח"מ סקט"ז מ"ש ואין דבריו מוכרחים. אמנם ראיתי בס' ישועת יעקב מהגאון מלבוב ז"ל דמתרץ דעת הב"ח על נכון. דהרי לכאו' יפלא על עיקר הדין דאנו חוששין שמא ביטל לשליח ראשון אף דלא ביטלו בפירוש הא הוי דברים שבלב ולא מהני דלא אתי מחשבה לבטל דיבור הקודם. ודמיון לזה הקשה הבעל העיטור ורשב"א אהא דאמרינן האומר אהא הרי זה נזיר ואקשינן דילמא אהא בתענית קאמר. ומשני בנזיר עובר לפניו הא הוי דברים שבלב. וכן קשה בהא דקי"ל האומר כחרמין ואמר אח"כ לא הי' בלבי אלא כחרמין של ים ומאי לנו מה שהי' בלבו הא אין דברים. אבל תורף הענין כן הוא היכי דיש דיבור סתם ואנו מסופקין בכוונת הדברים בזה מהני דברים שבלב לברר ולפרש כוונת הדיבור. ור"ל דאף דדברים שבלב לא מהני לבטל המעשה היינו כשאין אנו צריכים לבטל המעשה אף במקצת לולי הדברים שבלבו אז אין כח בדברים שבלב לעקור ענין שלם. משא"כ כשע"כ אנו צריכין לבטל המעש' במקצת ואנו מסופקין עד היכן הדברים מגיעין בביטול המעשה בזה מהני שוב דברים שבלב. ולזה א"ש דברי הב"ח דאף אי נימא דלא נתבטל השליחות הראשון היינו אם השליח ראשון מקבל קידושין קודם. אבל אם השליח השני יקבל הקידושין קודם פשיטא דלא מהני שליחות הראשון וא"כ בזה כוונת המשלח הי' דלעולם לא יהי' אגוד בהשליח ראשון וכעת שקיבל השני קידושין בתחלה מעתה נתבטל שליחות הראשון במקצת דהרי בתחלה הי' השליחו' לכל זמן שמקבל הקידושין ועתה נעקר השליחות עכ"פ שאם יקבל אתר קבלת השני לא יהי' ממש בקבלתו וכיון שכן ישכח בדברים שבלב לפרש ענין השליחות השני לבטל השליח הראשון מכל וכל. ולזה מחלק הב"ח שפיר בין אם ראשון קיבל מתחלה לבין אם השליח בתרא קיבל מתחלה כמ"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש פליגי ר"ה. ר"ל בס"ק מ"ו פליגי ר"ה ור"י ור"ה סובר דאוכלת בתרומה ש"מ דס"ל דהוי קידושי ודאי כדאמר רבא טעמו דנעשה יתומה בחיי האב כפירש"י הואיל דהקידושין ונשואין הי' הכל בלא דעת אביה ואבי' כאן ודאי הפקיר זכותו לה וקיי"ל כרבא דהוא בתרא. וז"ש הב"ש בסיום דבריו אלא כשהי' הקדושין והנשואין הכל בלא דעת אביה בזה ס"ל לר"ה דאוכלת. ור"י ס"ל דאינה אוכלת ופסק עולא כר"י דהוא תלמיד דר"ה. אבל אנן פסקינן כרבא דהוא בתרא דסובר כר"ה דאוכלת והוי קידושי ודאי כצ"ל ונחסר דברים אלו כי רוצה להשיג על המחבר דסובר גם אם הקדושין והנשואין הי' הכל בלי דעת אב מ"מ לא הוי קידושין. ע"ז השיב לפי מה דקי"ל כרבא דסובר כר"ה הוי קידושי ודאי וכמבואר בריב"ש וכ"מ בביאורי הגאון ז"ל. וז"ש על דברי המחבר כ"ה דעת הרמב"ם ספ"ח מה' תרומות דפסק כעולא. אבל הריב"ש כתב דהר"ח פסק כר"ה בנתקדשה ונישאת שלא לדעת אביה דאוכלת בתרומה והוי קידושי ודאי הואיל דרבא מפרש טעמו ש"מ כותיה ס"ל וכ"כ הרשב"א ע"ש:
ב"ש סקי"ז מ"ש ומזה מוכח ג"כ להרי"ף. ר"ל דלעיל בסק"ח הביא דעת הפוסקים דסוברים בדעת הרי"ף דס"ל דא"י קטנה לקבל קידושין גם באם אמר לה האב צאי וקבלי קידושין. ומזה מוכח דס"ל להרי"ף דמהני אם אמר לקטנה צאי וקבלי קידושין דהא סובר דריצוי בעת קידושין מהני ואין סברא לחלק בין צאי וקבלי קידושין לריצוי בעת הקידושין ומיהו בס"ק שאח"ז הביא הנ"מ בין הרא"ש להר"ן דלהר"ן הוי ריצוי מטעם זכייה. וא"כ אפשר ריצוי עדיף וצ"ע קצת בזה:
ב"ש סקט"ז מ"ש אבל דינוי בעת הקידושין הי' מהני. ר"ל אם הי' ידוע בבירור דאבי' מתרצה בעת קידושין דבזה מהני אם אח"ז אינה חוזרת מקדושין שלה. אבל אם חוזרת אח"כ אע"פ דאביה נתרצה מעיקרא כשקידשה עצמה מ"מ מהני חזרתה דהשתא דאביה לא הי' מתרצה רק ע"ז האופן דלא תהי' חוזרת אח"כ אבל אם חוזרת אח"כ לא הי' אז למפרע מרוצה כמבואר בתוס' שם ד"ה בין היא ובין אביה וכן משמע בכ"מ ובב"י ע"ש:.
ב"ש סק"ך מ"ש לפ"ז ס"ל להרמב"ם כהרמ"ה סי"ב דמהני ריצוי האב ואם הי' ריצוי האב מהני אם מקדשה מחדש:
ח"מ סקכ"ב מ"ש כלומר ר"ל דלעיל סי' ל"ה ס"ד סובר המחבר דע"י גילוי דעת הוי ודאי קידושין וכאן ס"ל רק דחיישינן שמא נתרצה לז"כ דדין דכאן איירי בחזר האב מגילוי דעתו ע"י אשתו. ועי"ז שיזכה עם אחר כמבואר בש"ס דף מ"ה מקור דין זה מ"מ אפ"ה חיישינן לקידושין היכי דיש לומר דהחזרה לא הי' ברצון. אבל לעיל לא הי' החזרה מגילוי דעתו כלל ע"ש:
ח"מ סקכ"ג מ"ש אז בודאי חזר מרצונו הראשון מקודשת לשני כצ"ל ומבואר דעת הח"מ דס"ל דאם לא טרח מהני גילוי דעת ומקודשת לראשון. ולעיל סקי"ז ס"ל דגם גילוי דעת דאב לא מהני דלא נתרצה רק שיתן הכסף קידושין לידו דוקא. ואפ"ל דכאן איירי דגילוי דעתו דנתרצה הי' גם על קבלת כסף הקידושין שתקבל לידה. אבל ז"א דהא דין זה למד הרמ"ה מעובדא דש"ס דהוא אמר לקריבא דהתם לא הוי רק גילוי דעת רק על השידוכין לבד ומ"מ אי לא הי' הטירחא להשני הי' מהני הגילוי דעת שלו דמקודשת לראשון. ומצאתי במקנה ובספר בית מאיר שדיברו מזה:
ב"ש סק"ל עיין בתוס' קידושין דף מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש אמר מר הביא דעת הר' מנחם דאסורה לזה שקידשה אחיה ואמה דילמא יקדש אותה אביה אח"ז אף ע"ג דלשמא קידש לא חיישינן הואיל דיש לה חזקת פנויה והוי כמו דאמרי' שמא מת לא חיישינן הואיל דיש לאדם חזקת חי. אבל לשמא ימות חיישינן דזה אינו מתנגד החזקה דחזקת חי דכל אדם ימות. ועפי"ז חידש הגאון מאור הגולה הנו"ב ז"ל שתירץ קושיית התוס' בהא דילפינן מקרא דוהזרתם שצריך לפרוש עונה סמוך לוסתה גם למ"ד וסתות דרבנן וא"כ קשה איך אפשר שסמוך לוסתה הוי מן התורה וביום הוסת הוי דרבנן. לזה חידש הנו"ב בסי' נ"ה דבר נפלא. דהא עיקר הטעם דמ"ד דסובר וסתות דרבנן הוא דאינו דנין על יום הוסתות לחוש דשמא ראתה ביום הוסת. ולזה יש חזקה המתנגד לחזקה דוסת חזקת טהרה שלה דעכשיו היא טהורה. לכן לא חיישינן לשמא ראתה ביום הוסת שזה נגד החזק' אבל אין לאשה חזקה שלא תראה לאחר שעה דבזה שמא תרא' בזה לא מרעא החזקת טהרה שלה והוי ממש כמו שמא ימות דחיישינן הואיל דחזקת חי אין מתנגד לזה. לכן סמוך לוסתה חמור דהוי מה"ת מביום הוסת גופי' דהוי רק דרבנן. ומתורץ קושיית התוס' ע"ש אבל הגאון הבית מאיר השיב לו הובאו דבריו בנו"ב סי' נ"ו דדברי הנוב"י נכונים לשיטת ה"ר מנחם מיוני. אבל הר"ת בתוס' חולק לזה והשיב כיון דלא חיישינן לשמא קידשה הואיל דהוי נגד חזקת פנויה שזה ממילא עי"ז מותרת לעולם דכל שעה ושעה אמרינן דעדיין לא קידש אותה. וא"כ לדברי ר"ת בהדין דסמוך לוסתה היתה מותרת דכל שעה ושעה יש לומר דעדיין לא ראתה ומאי איכפת לן שמא תראה אח"ז עכת"ד. הגם די"ל דדברי הנו"ב נכונים דמ"מ איך מותר לבעל לבעול אותה סמוך לוסתה הואיל דיש חשש שמא תפרוס נדה תחתיו. ואי דאז יפריש ממנה מ"מ הרי הפרישה אסורה דיציאתו הנאה לו כביאתו. אלא לפ"ז קשה על ר"ת איך מתיר להיות נבעלת לזה שקידשה אחיה ואמה דילמא בעת דבא עליה וקדשה אביה לאיש אחר ולא יוכל זה הבעל לפרוש ממנה הואיל דגם הפרישה אסורה מה"ט דיציאתו הנאה לו כביאתו. וכמו שדיבר מזה הנוב"י בעצמו שם דבשלמא לענין נדה מה"ט גופי' נאסרת סמוך לוסת מחשש שמא תראה נדה באמצע ביאה אבל לדברי ר"ת דמתיר קשה. ראיתי בספר ישועת יעקב אשר הביא בשם בנו הרב הגאון החריף המפורסם מוה' מרדכי זאב ז"ל ליישב דברי ר"ת הנ"ל. דהנה לכאורה קשה לר"ת נהי דביאה ראשונה מותרת אבל ביאה שניה הרי בודאי תהי' אסורה לבעלה דהא אז ליכא אצלה חזקת פנויה כדכתבו התוספות בקידושין דף ע"ט ע"ב ד"ה קידשה אביה הואיל דממ"נ הוי א"א פקע ממנה חזקת פנויה. וא"כ ה"נ בביאה שניה נפקא ממנה חזקת פנויה שלה דגם אם לא קידשה אביה הרי היא מקודשת לזה שקידשה אחיה ואמה וא"כ הואיל דאין לה חזקת פנויה הוי למיחוש שמא קידשה אביה הואיל דאין לה חזקה המתנגד לזה אבל א"ש דהרי הדין מבואר אם כנס' בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות וצריך לקדש אותה מחדש כדכתבו התוס' בכתובות דף י' ד"ה חזקה וכ"כ הב"ש בסי' ס"ח ס"ק כ"ד. וא"כ ממילא א"ש דמותר לבעול אותה ביאה שניה וגם לא חיישינן דילמא יקדש אביה באמצע ביאה כיון דלא חיישינן לשמא קידש כבר רק לחוש דלשמא יקדש אביה אח"כ דהרי אביה בודאי דעתו לקדשה רק בחזקת בתולה. ובביאה שניה היא נעשית בעולה הרי אין קידושי אביה כלום דהוי מקח טעות. לכן ממילא יש לה שוב חזקת פנויה ומותרת לזה שקידשה אחיה ואמה ועולין דברי ר"ת על נכון דמותרת כל שעה לבטלה הואיל דכל שעה י"ל דעדיין לא קידשה אביה וגם בביאה שניה יש לה חזקת פנויה ודפח"ח:
ב"ש סק"מ מ"ש ובב"י כתב דין זה בשם המרדכי ריש קידושין כצ"ל. ר"ל דז"ל המרדכי בשם הראב"י הובא בב"י כתב ראב"י דאם האב מקבל קידושי קטנה יאמר המקדש הרי בתך פלונית מקודשת לי כדי שלא יבא לידי ספק איזה מבנותיו קידש. ומיהו אם היו מדברים תחלה מע"ק של הבת והי' ידוע איזה אף בסתם מקודשת דהלכה כר"י דאמר אם הי' מדבר על ע"ק מהני. ושוב כתב מיד ונראה להר"ם דהוי קידושין שאין מסורין לביאה ואף אם חזר המקדש ופירש בהדיא דבתך פלונית אין מועיל דקי"ל בקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי עכ"ד המרדכי בשם ראבי"ה, ולפי' הפשוט י"ל דהר"מ השיג דלא מהני מה שמדבר על ע"ק של הבת פלונית מתחלה ואח"ז קידש סתם אחת מבנותיו. ולז"כ המחבר כאן אפילו עסוקין בהקדושין של הבת פלוני' מ"מ שתיהן אסורות. לז"כ הב"ש דיש לדחות אלא דברי הר"מ קאי על תחלת דברי המרדכי דאם קידש אחת מבנותיו סתם ולא דיבר מע"ק מתחלה על הבת פלונית דסובר המרדכי דשתיהן אסורות. לזה נתן הר"מ הטעם דהוי קידושין שאין מסורין לביאה דקי"ל כאביי דהוי קידושין והוי שתיהן אסורות וקמ"ל הר"מ דלא מהני אע"ג דפירש אח"ז מיד תכ"ד דקידש פלונית מ"מ שתיהן בספק דקי"ל בקידושין תכ"ד לאו כדיבור דמי. אבל במדבר בתחלה מע"ק של הבת פלונית ואח"ז מיד קידש סתם אחת מבנותיו אמרינן דזו בודאי קידשה ולא הוי שתיהן אסורות:
בא"ד מ"ש ואם אמר המקדש דמקדש אותה על דעת אביה שכל שיחפוץ בה האב לקדשה לו אחת מבנותיו זו תהי' מקודשת לו. וזה מיקרי קידושין המסורין לביאה ולכן אם אמר האב לזו נתכוונתי נאמן. אבל אי לא הי' תולה בדעת האב רק אמר סתם בתך מקודשת לי הוי קידושין שאין מסורין לביאה וכולן אסורות. ובזה מיירי הש"ס ומסולק תמיהת הב"י על השאלתות דמיירי שהמקדש תלוי בדעת האב דאיזה שירצה ליתנה לו זו מקדשה לזה נאמן האב לומר דלזו נתכוין לקדשה לו ועל זו קיבל ממנו הקידושין ומקודשת לו כן ביאר הד"מ דעת השאלתות. ואפשר להוסיף דהי' קשה להד"מ על גוף הדין דש"ס דאם המקדש אמר בתך מקודשת לי או אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל. ומבואר בש"ם דלא שביק מצוה דרמיא עלי' ועביד מצוה דלא רמיא עלי' והוי אומדנא דכוון על הקטנה. ולכאורה יקשה הא הדין דאומדנא הוי רק אם הדבר תלוי בדעת עצמו לבד אבל אם הדבר תלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא דילמא השני לא יסכים לזה והו"ל להתנות בפירוש כמבואר מזה בתוס' כתובות דף מ"ז ד"ה שלא כתב. וא"כ בזה דבעינן גם דעת המקדש מה מהני אומדנא שלו דכוון על הקטנה דילמא דעת המקדש הי' דוקא על הבוגרת ולמה לא התנה האב בפירוש רק על הקטנה וכמבואר כן בתשובת הגאון מהר"צ אשכנזי ז"ל דהיכי דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא להוציא השנים מכלל הס' בשלמא באומר אחת מבנותיך שפיר אין הבוגרת בכלל דלשון זה מבואר דתולה בדעת האב באיז' בת שיחפוץ האב לזה אזלינן בתר אומדנא דאב דכוון רק על הקטנה. אבל באומר בתך מקודשת לי דלא תלה הדבר בדעת האב מהכ"ת ניזל בתר אומדנא הואיל דלא תלה בדעת האב לבד וע"כ אנו מוכרחין לומר דיש חילוק בזה ג"כ במה דאמרינן דהיכי דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא היינו דוקא דהיכא דאומדנא בא לעקור מה שאמר בפיו בבירור. אבל כאן שאמר סתם בתך ויש ספק לנו לאיזה כיון. ובזה מהני אומדנא לפרש הספק גם היכא דתלוי בדעת שניהם. וכן דיבר מזה בס' ישועת יעקב אבל לפי"ז יקשה דיהי' נאמן האב ג"כ לפרש הספק על איזה בת מהקטנות קידש ולא יהיו כולן אסורות לו רק יהי' אחת לבד מקודשת לו דהא נאמן האב לומר דזו הקטנה קידש לו דמהני אומדנא. לזה ביאר הד"מ דברי השאלתות דאיירי דהמקדש תלה בפירוש ב עת האב לבד באיזה שיחפוץ האב ליתנה לו זו מקדשה ועל זו לבד נתן לו הכסף קידושין. לזה מהני אומדנא דאב דאמרינן דהאב כיון דעתו על זו לבד ולא הוי קידושין שאמ"ל. ול"ד לדין הש"ס דלא מהני אמירת האב לומר דזו קידש לו דלא אמר המקדש בפירוש קודם הקידושין שתולה בדעת האב לבד רק אמר סתם אחת מבנותיך מקודשת לי א בסתם בתך מקודשת לי לזה הוי השאר בנות נמי כולן אסורות דהוי קידושין שאין מסורין לביאה רק דמ"מ הבוגרת אינה בכלל דהוי אומדנא דמוכח דלא זו מקדשה לו אב משום דאין מוטל עליו מצוה זו. אבל שאר בנות לא הוי אומדנא דמוכח ולא מהני אומדנא לפרש הספק היכי דהדבר תלוי בדעת שניהם רק היכי דהמקדש תלה הדבר בדעת האב אם נאמן האב לפרש הספק כהאי דינא דשאלתות הנ"ל דהמקדש בפי' תלה הדבר בדעת האב לבד. לזה נאמן האב לפרש דזו לבד קידשה לו והשאר כולן מותרות ולא הוי קידושין שאין מסורין לביאה כמ"ש ודו"ק בזה:
ב"ש סקמ"ה מ"ש אע"ג דהוי דבר שבערוה. ור"ל א"כ אמאי נאמן המקדש לבד לומר אני קדשתיה לז"כ לתירץ היינו להוציאה מחזקתה ר"ל דאם הי' האב מסופק על אחת מבנותיו איזה קידש לא הי' מהימן המקדש לומר על אחת מבנותיו לומר דזו קידשה להתיר אחרות לעלמא דהוי דבר שבערוה. ובענין ב' עדים לאפקועי מאיסור ערוה דא"א. אבל כאן איירי דאב אין לו רק בת אחת וענין הספק של אב דאינו יודע למי המקדש קידשה וכעת אם בא א' ואמר אני המקדש אותה נאמן דאדרבה מעמידה בחזקתה דא"א דאסורה לעלמא ואינו מיציאה מחזקתה דאיסור א"א. וכ"מ סברא זו בהר"ן והובא ג"כ בתוי"ט משנה זו ע"ש ודו"ק ח"מ סקל"ט מ"ש ונראה דגם להשני אסורה מספק דכשם שאסורה לבועל אסורה לבעל. ראיתי בספר אבן פינה שכתב וז"ל לכאורה הי' נראה דאין אנו צריכין להאי טעמא דכשם שאסורה לבועל אסורה לבעל דבלא"ה אם כנסה הראשון אסורה להשני דהא ע"כ הא דאם בא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן לכנוס היינו טעמא כמי שפירש"י בסוגיא בפ' האומר דף ס"ג ע"ב דמירתת דילמא מכחיש ליה האב. א"כ קשה היכי דבאו שנים וכ"א אמר אני קידשתיה דע"כ איכא חד דלא מירתת ומשקר א"כ אמאי אמרינן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס כמו שהקשה שם בתוס' בד"ה כיון דאיכא חד בהדיה וכו' ע"ש. וכן הקשה הב"ש בסקמ"ו כיון דאיכא חד בודאי דלא מירתת למה לא חיישינן שמא שניהם אין מרתתין ומשקרין. וע"כ צריך לומר כתירוץ התוספות שם דאותו דמשקר מתיירא לכונסה ונותן גט ע"ש. א"כ הכא דגם הראשון כנסה בודאי אסורה להשני כיון דאיכא חד דלא מירתת כקושית התוס'. ולטעם זה הולד ס' ממזר ולטעם הח"מ הולד כשר ויותר הי' נכתוב הטעם שכתבתי. אבל אחר העיון מצאתי דיש נ"מ טובא בהאי טעמא שכתב הח"מ דהא בחידוש הרשב"א כתבו אהא דפריך הגמרא ארב מהא דתנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. וז"ל וה"ה דמצי לאוקמי באמר קדשתיה לא' משנים אלא שאינו יודע למי מהם קדשתיה אלא ניחא ליה לאוקמיה באוקימתא רויחא בדקיימא ליה אפילו בספק כל העולם ולא בספק שנים דוקא ולישנא דמתני' נמי הכי משמע איני יודע למי קדשתי' שהכל בספק אצלו עכ"ל. א"כ בכה"ג ודאי הדין נותן דהיכי דהראשון נותן גט אף אם כנסה כבר מותרת להשני ממ"נ. אבל להטעם שכתב הח"מ דכשם שאסורה לבועל אסורה לבעל אסורה להשני ומ"מ הלשון אינו מדוקדק מ"ש הח"מ דאסורה להשני מספק הא כיון שהוא אומר אני קדשתיה בודאי נאמן לשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וזו מה שרצינו לבאר:
ב"ש סקמ"ו מ"ש כיון שאינו כונס למ"ל לשקר. ולכאורה הדרא קושיות ב"ש על מ"ש המחבר ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס דלמה לא חיישינן דשניהם משקרים דהא אחד מהן בודאי משקר ולא מירתת. והכא לא שייך תירוץ הב"ש הואיל שאינו כונס למ"ל לשקר דהא אדרבא כונסה וא"כ ליחוש דילמא משקר הואיל דיש שנים. ואפ"ל דעיקר הפירוש דמירתת מהאב לומר שקר ולזה גם בשנים לא חיישינן למשקר. וא"כ זה שכונסה אי לאו דקידשה הי' מירתת מהאב ואין ראיה מה דהשני אומר ג"כ שקידשה אדרבא יש הוכחה מדגירשה בודאי לא קידשה ואין אדם חוטא ולא לו כסברת הב"ש כמ"ש:
ב"ש סקמ"ז מ"ש קשה ליישב הסוגיא ארתותי מירתת ר"ל לפירש"י ותוס' שם ואפ"ל דזה התירוץ אזיל רק לרב כמבואר בש"ס אבל לרב אסי לא אמרינן הסברא אירתות מרתת גם בשנים ולזה בעי קידושין מחדש. ויש לי אריכות דברים בזה וקצרתי