ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן לא
ב"ש סק"א מ"ש מבואר ברש"י ותוס' ר"ל דבש"ס דף ז' ע"ב אמר רב יוסף צריכי שומא. ופירש"י כיון דלא שמאו מתחלה אינה מקודשת ומינה לדידן דקי"ל כרבה דשיראי לא צריכי שומא אבל אבנים טובות צריכי שומא גם לרבה ואם לא שמאו מקודם לא הוי מקודשת גם מעת השומא. וכן דעת התוס' ד"ה ור"י אמר דהעתיקו לשון רש"י וגם מדהקשו משמין הנייר דמהני השומא גם אחר הקידושין. ואי ס"ד דס"ל להתוס' דלר"י מקודשת גם מעת השומא גם אם לא שמאו קודם הקידושין אם כן לא הי' התחלה לקושייתם כלל די"ל מה דמבואר שם דמקודשת היינו מעת השומא ולזה שמין הנייר דתהא מקודשת מעת השומא. א"ו מעת השומא ג"כ אינ' מקודשת לרב יוסף ומינה לדידן במידי' דצריכי שומא גם לרבה הדין דאינה מקודשת גם מעת השומא אם לא שמאו מקודם. אמנם אפ"ל דמתוס' ד"ה אף ש"פ דקייץ מוכח דס"ל לתוס' דמקודשת מעת השומא גם לר"י דאל"ה קשה אמאי כתבו התוס' רק הלשין דלכאורה דומה דלא כר"י הא בודאי דלא כר"י דהא מבואר שם דלא בעינן דיהי' קיץ קודם קידושין דהא מעיין אח"כ אי ש"פ. א"ו דס"ל לתוס' גם לר"י מקודשת מעת השומא רק פליג עם רבה דלענין אם תהי' מקודשת למפרע לזה ס"ל לר"י הואיל דלא הי' קיץ קודם הקידושין אינה מקודשת למפרע אבל מעת השומא דקיץ מקודשת. א"כ י"ל דההיא מעשה דזוזי דאורדי אתי כר"י ומעיין שפיר אי ש"פ דתהי' מקודשת מכח השומא. ולז"כ התוס' הלשון דומה לכאורה דלא כר"י משום דס"ל לתוס' די"ל דתהי' מקודשת מעת השומא. ובזה א"ש מה דלא הביא התוס' מההיא מעשה דקדיש באבנא דכותלי דמבואר דמעיין רב שומא אי ש"פ הרי מבואר דלא כר"י ולפי הנ"ל א"ש דשם מבואר דקודם השומא בא אחר וקידשה. וא"כ לר"י ודאי קידושי שני לבד תופסין שהרי אע"פ דיש באבני דכותלי ש"פ לא הוי קיץ בעת שקידשה השני ולא חלו קידושי ראשון כשקידשה השני. וא"כ הוי בודאי דלא כר"י והתוס' רוצה לומר רק דלכאורה דומה דלא כר"י. לכן מביא התוס' רק המעש' דזוזי דאורדי דהוי התוס' מסופק בזה אי אתיא דלא כר"י משום סברא הנ"ל הרי מבואר דהתוס' אזיל בשיטתו של הר"ן. ובזה מבואר תירוץ התוס' הנ"ל שתירצו דלישנא דבכ"ד איירי דאמר בכ"ד קשה בזה קושיית אאמ"ו ז"ל בספרו מעין גנים. אבל להנ"ל א"ש כמבואר בזה באריכות בס' לחם משנה ע"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש ומה שמדייק הר"ן מהרמב"ם וז"ל בפ"ז מה"א די"ח. אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו דהן שוים חמשים זוז והי' של משי דהאשה מתאוה להן אם היו שווין חמשים זוז ה"ז מקודשת מעת לקיחה ואינן צריכין שומא ואח"כ תהי' מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל דהן שוין כמו שאמר לה מקודשת מעת הראשונה. ולזה מדייק הר"ן מדכתב ואינה צריכה שומא דאח"כ תהי' מקודשת משמע דבמידי דצריך שומא מקודשת אח"כ מעת השומא גם לר"י ולא פליג ארבה אלא דאינה מקודשת מכח קבלת הקדושין ואע"ג דבשיראי לא נ"מ בזה דהא קי"ל כרבה מ"מ נ"מ במידי דצריך שומא גם לרבה דתהי' מקודשת מעת השומא. ולז"כ הב"ש דז"א דה"פ דבשיראי דבזה איירי הרמב"ם פוסק כרבה דא"צ שומא כלל מקודם קידושין בשיראי הואיל דאשה מתאוה להן. וזה שכ' דאין צריכי שומא דיהי' הדין דצריכין לשים מקודם דאח"כ דוקא תהי' מקודשת אלא א"צ שומא כלל. אבל במידי דצריכי שומא לא מהני אם לא נישום קודם הקידושין אם נישום אח"כ דתהי' מקודשת מעת השומא. דז"א אלא אינה מקודשת דס"ל כדעת רש"י ותוס' הנ"ל כמ"ש:
בא"ד מ"ש מיהו קשה. ר"ל דכאן הביא דעת הרשב"א דס"ל דאין צריכה לחזור וליטול ממנה הקידושין ולעיל סי' כ"ז ס"ג הביא הרמ"א דעת הרשב"א דס"ל דבמקום דלא הוי קדושין בנתינה הראשונ' צריך לחזור וליטול ממנה הכסף קדושין. אבל נ"ל דא"ש דהב"ש בעצמו שם בס"ק י"ג מחלק דאם בנתינ' ראשונה היתה מועלת מעט אז צריך ליטול ממנה אבל אם מנתינה הראשונה לא היתה מקודשת כלל א"צ ליטול ממנה הקדושין ולזה כאן דמנתינה הראשונה לא היתה מקודשת כלל דהא לא שמאו מקודם לזה א"צ ליטול ממנה הקדושין. ומ"מ לא הוי שתיקה לאחר מתן מעות דהא בתורת קדושין עכ"פ בא לידה וא"ש דעת הרשב"א ואפשר לזה רמז הב"ש לעיין לעיל כמ"ש:
בא"ד מ"ש חלין הקדושין מאותה שעה. ור"ל דהא שם ע"כ נמי תליא בסומכת דעתה דאם לא היתה יודעת שגזל בידו בל"ז לא היתה מקודשת דיכולה לומר דאין רצונה להתקדש בגזל. א"ו דהיתה יודעת וסומכת דעתה דנקנה מהנגזל לכן הדין דחלין הקדושין מעת הקנין וכאן אמרי' דלא חל הקידושין מעת השומא דאמרי' דלא היתה סומכת בתחלה דעתה כלל דשוה כך. ולעיל אמרינן דסומכת דעתה ואינו צריך לחזור ולקדשה מחדש כמו הכא דצריך לחזור ולקדשה מחדש דהקדושין הראשונים נתבטלו משום דלא היתה אז סמכה דעתה כלל וא"כ פליגי רש"י ותוס' על הריטב"א. ובזה נסתר השגות בעל אבני מלואים אשר השיג על הב"ש. ולפמ"ש א"ש ע"ש ודו"ק:
ח"מ סק"ד מ"ש דדברים שבלב לאו תנאי גמור ואף שהיא סומכת בדעתה דהאבן שוה כך וכך או דהטבעת של זהב מ"מ כל שלא פירש בשעת קידושין סברה וקיבלה כצ"ל:
ח"מ סק"ו מ"ש ומ"מ לרווחא דמילתא. ר"ל דהא לסברתו דדעת שניהם רק על פרוטה דיהי' הטבעת שוה דל"ד לאונאה. ולזה לא שייך כאן דסברה דלהשביח מקחו אומרים כן יקשה אמאי בעינן כלל אמירת עדים דיהי' נכנס תחת סנ הספק דילמא אומרים מ"מ להשביח ומיגרע אמירתן ול"ל כלל אמירתן. לז"כ דאמרינן דהעדים אהני דגם אם נמצא שהטבעת הוא נחשת והוא טעות בגוף הדבר מ"מ מקודשת דהא ש"פ ויודעת. מדאמרו לה העדים דהיא ש"פ כדי שתהא סברה וקיבלה גם אם הטבעת היא מנחשת:
ב"ש סק"ה מ"ש מ"מ י"ל ר"ל דק"ל לפי מ"ש הרמ"א מקודם דנוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת ש"פ ואומרים דש"פ. וא"כ ממילא יודעת דאינה מקדשה רק בפרוטה וסומכת בדעתה דוקא על פרוטה א"כ למה לי גם לכסות פני' כדי שלא ידעה במה מקדשה הא אפילו אם יודעת אינה סומכת רק על פרוטה כמו שאמרו עדים. לז"כ די"ל דאם לא הי' מכסית פני' לא הי' מהני מה דשמעו מעדים דש"פ. דיש לומר דבאמת לא סמכה דעתה רק על פרוטה הואיל דראתה בעיניה דשוה יותר מפרוטה סברה בדעתה דשוה יותר מאד כמו הדין דאונאה. וא"כ טעתה בדעתה על יותר הרבה מה ששוה באמת וא"כ הוי קידושי טעות. לזה כתב הרמ"א דנוהגין לכסות פניה כדי דלא ידעה ולא ראתה במה מקדשה וסומכת שפיר אעדים דש"פ דוקא ולא יותר כמו שאמרו עדים בסתמא דש"פ כמ"ש:
בא"ד מ"ש מסופק הר"ן. ולכאורה דבל"ז הוי ספק קידושין דשמא ש"פ במדי ולמאי הביא דהר"ן מסופק מטעם אחר. ובשלמא הר"ן י"ל דמסופק דסובר כהרמב"ם בדבר שאינו מתקיים לא חיישינן שמא ש"פ במ"א ולזה מסופק הר"ן אי מהני אמירתה דאמרה לדידי ש"פ גם בקידשה בדבר שאינו מתקיים. אבל לדידן דקי"ל כדעת ר"י דבדבר שאינו מתקיים נמי חיישינן שמא ש"פ במ"א כסברת התוס' דשמא יש כאן א' מאנשי מדי וא"כ בל"ז הוי ספק קידושין. אמנם א"ש דלכך מביא ספק של הר"ן לדעת הח"מ בס"ק י"א גם לדעת ר"י הולד כשר מהשני דמה דבעי גט מראשון הוי רק לחומרא משום גזירה שמא יש כאן א' מאנשי מדי אבל אי מהני מה דאמרה לדידי ש"פ הוי הולד מהשני ממזר. ולזה הביא הספק של הר"ן דליהוי בכה"ג הולד מהשני ספק ממזר לדעת הר"ן שמסופק בזה כמבואר מזה בסי' ל"ב בב"ש בסק"ד ע"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש רש"י שם שני פירושים דפירוש הראשון סובר רש"י הואיל דהמעשר לא ש"פ כאן בגבולין לכן מוטל אונסא דאורחא עליו דאל"ה במאי מקדשה. הא כאן אין ש"פ ודילמא איתניס בדרך עד שמביא לירושלים הרי מבואר דרש"י ס"ל אף דהמעשר הוא ש"פ בירושלים מ"מ אינה מקודשת כאן במקום שקידשה. ולזה בעי לקבל עליו אונסא דאורחא וא"כ ס"ל לרש"י דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ולזה אם קידשה במזיד במעשר דס"ל לר"י דמקודשת אינה מקודשת רק בעת בואה לירושלים ולזה הקשו התוספ' שם דף מ"ג דלפי"ז מאי פריך הש"ס בבכורות והרי מעשר דסובר ר"י במזיד קידש הא גם לר"י אינה מקודשת רק בירושלים. ולכן הסכים התוס' כפי' השני דרש"י ס"ל דאם ידוע דהמעשר ש"פ בירושלים מקודשת למפרע כאן בגבולין, ולפי"ז א"צ הבעל לקבל על עצמו אונסא דאורחא דהא מקודשת כאן ואפילו איתנס ממנה עד בואה לירושלים מ"מ מקודשת למפרע ומ"מ הדין שם דבשגגת מעשר' דאינה מקודשת דהוה אצלו קידושי טעות דילמא איתניס ממנה בדרך ותעצוב ותאמר לו קדשתני בדבר שלא הועיל כלל לי. ולזה פריך הש"ס בבכורות דלר"י דסובר דבמזיד קידש בגבולין אף דהקפידה התורה דיהי' כסף צורי ומ"מ ס"ל לר"י דבמזיד קידש. א"כ עכ"פ מבואר דלפירוש השני סובר התוס' דמקודשת אם ידוע דש"פ בירושלים אף דכאן איו ש"פ. ואיך כתב הרא"ש בשם ר"י דאם אינה ש"פ בכאן לא מהני מה דש"פ במ"ח ואינה מקודשת. הנה הרב המגיה במ"ל פ"ד מה"א די"ט הביא דהרב המחבר מסופק אם קידשה באתרוג דאינו ש"פ ובשביל מצותה חשוב וש"פ אי מקודשת אם לא. ולא זכיתי להבין דהיכי משכחת להאי דינא דהא עכ"פ למצוה ש"פ. ומאי נ"מ בזה וכי גרע מצוה מדבר הרשות דיהי' איך שיהי' דמ"מ ש"פ בעיני' הא אפילו נשים דאינם מחוייבים לברך על האתרוג מ"מ מברכין. וא"כ אצלה חשוב ש"פ מה דיכולה לברך עליו וגם יכולה ליתן לאיש אחר ויתן לה ש"פ עבור הברכה לצאת בהאתרוג זה שקידשה. והרי חזינן כאן בקידשה במעשר שני הסכימו התוס' כפירש"י בפ"ב דקדושין תלינן מיד אע"ג דכאן אינו ש"פ היא מ"מ בירושלים ש"פ וא"כ כ"ש כאן דהכא ש"פ למצותו. וגם הר"ן מסופק אם באמת אינו ש"פ איך מהני מה דאמרה לדידי ש"פ א"כ הוי כ"ש אם באמת ש"פ כאן יכולה לומר לדידי ש"פ למצותה ומהני לכ"ע ואפשר דזה תליא במצות לאו ליהנות ניתנו. לכן לא מהני מה דש"פ למצותה דזה לא ש"פ מיקרי אצלה ומ"מ לא נחה דעתו בזה. הא קי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ מה מסופק בזה. ועוד הא יכולה ליטול מ"מ פרוטה לידה עבור שתתן האתרוג זה לאדם דעלמא לצאת כדי שיתנו לה פרוטה. והרי הב"ש גופי' מסופק בקידשה באיהנ"א והוא חולה שיש בו סכנה הוא דלגבה ש"פ ומכ"ש בנ"ד בודאי מהני לכן צ"ע להבין דברי קדשו ז"ל:
בא"ד מ"ש ונראה אף אם ידוע לעדים. ר"ל הטעם דהוי כאלו אמרה לדידי ש"פ. אמנם הטעם זה כתב הר"ן לעצמו אבל להרמב"ם לא שייך זה דא"כ אין לחלק בין דברי' המתקיימי' לדברים שאין מתקיימים אלא להרמב"ם סגי אם ידוע להעדים דש"פ במקום אחר:
ב"ש סק"י מ"ש משא"כ בספק מגורשת. ר"ל דבספק מגורשת הא יש לה חזקת א"א דמעיקרא והוי ספק בהסתלקות איסור א"א. אבל בספק בעיקר הקידושין דהספק הוי בגוף התחלת האיסור דא"א לכן אם ניסת לאחר לא תצא. והדמיון לזה למאי דקי"ל בד"מ בא"י אם נתחייבתי דפטור דהס' הוי בגוף התחלת החיוב. אבל באם אמר א"י אם פרעתי דהספק בפירעון בהסתלקות החיוב לזה חייב לשלם ואינו נפטר במה שמסופק לו דהא החיוב הוי ידוע לו מעולם פ"א בבירור כמ"ש:
בא"ד מ"ש דשאני תרי ותרי מספיקא דדינא. ר"ל מה שמסופק לנו עפ"י הדין. אבל מה דמצינו בש"ס דעלמה בתיקו מבואר במהרי"ק דף ר"ו וז"ל. אמנם היכי דהספק תלוי בדין עצמו כגון דמיבעי וסלקא בתיקו יש להחמיר יותר הואיל דהספק מחמת חסרון ידיעה ע"ש:
בא"ד מ"ש וצ"ל דספק זה שמא ש"פ ר"ל דהוי הדין דאם ניסת תצ כדברי רמ"א דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל ל"ד נמי לס"ק דאמרינן דאם נישאת לאחר לא תצא והיינו דהספק שמא ש"פ במדי עומד להתברר בודאי. ולדעת התוס' בל"ז דהא קידושין דשמא ש"פ במדי הוי כאן קידושי דרבנן דשמא יש א' מאנשי מדי כאן. לזה מחמירין בספק זה דאם ניסת לאחר תצא. ול"ד לספק קידושין דעלמא דבכ"מ הוי ספק בשוה ואין הדבר עומד בשום ענין להתברר:
ב"ש סקי"א מ"ש ונראה דהרמ"ה יליף דין זה מסוגיא זו. ר"ל דפירוש דברי הגמרא הכי דלכך פרש"י רבנן משום דלא ס"ל כשמואל דאיכא חשש רק על הולד. דלהרמ"ה גם שמואל לא אמר לחוש דשמא ש"פ במדי רק דלענין להצריכה גט ולהוציאה מהשני אבל הולד לשמואל כשר ורבנן לא ס"ל משום זה כשמואל אלא ס"ל לרבנן כאביי ורבא דאיכא חשש מחמת הקול שיצא דיש עדים באודיתי דההוא יומא הוה ש"פ כמבואר זה בתוס' ד"ה והאיכא סהדי:
ח"מ סקי"א מ"ש אין בו נפקותא לדידן דהא אף בלא קול קי"ל כשמואל אבל להב"ש יש נ"מ דלשמואל הולד כשר ולאביי ורבא דקי"ל כוותי' הולד ממזר מחמת הקול שיצא דיש עדים:.
בא"ד מ"ש והוא גמרא ערוכה. ר"ל דף י"ב בההוא גברא דקדיש באבני דכוחלא דיתיב ר"ח ומשער אי אית ביה ש"פ אין אי לא לא. ושם מבואר דמה דר"ח הי' משער הי' לאחר יומא דקדיש ביה מ"מ אי הי' ש"פ אמרינן דודאי בההוא יומא דקדיש לא הי' ש"פ ג"כ ומקודשת וכן מבואר אם לא הי' ש"פ אמרינן נמי דמן הסתם בההוא יומא דקדיש לא הי' ש"פ ג"כ כהרמ"ה הנ"ל:
ב"ש סקט"ו מ"ש אבל הרמב"ם והטור כתבו באמר לשון קדושין. ור"ל דהביא קושיות התוס' ד"ד ד"ה חצייך בפרוטה דהקשו אמאי לא יועיל. ונפשטו קידושין בכולה דהא הכא גלי דעתיה שמתרצת בכולה לז"כ הב"י הטעם דלא מתפשט הקידושין משום די"ל בשעה שאמר התקדש חצייך לא הי רצונה להתקדש בכולה. והתמיה מורגשת במבטא דהא בפרוטה השניה דאמר לה תקדש לי חצייך תהי' ע"י פרוטה שניה נפשטת הקידושין בכולה דהא חזינן דנתרצית. ומזה הי' עיקר קושיות התוס' הנ"ל. אמנם א"ש דהא בל"ז קשה להב"י במה מתרץ קושיית התוס' באם אמר לה שני חצייך בפרוטה דהוי הריצוי בבת אחת וכאן לא שייך תירוץ הב"י. וכן העיר בזה הלח"מ לזה ביאר דברי הב"י הואיל דאשה רוצה להתקדש לחצאין בפרוטה אחת חציה ובפרוטה השנית חציה האחר וזה אי אפשר לזה לא אמרינן דנתפשטו הקידושין בכולה הואיל דהיא מעכבת ודעתה שלא תתערב החצי בחצי האחר. ולפ"ז א"ש כוונת הב"י דעל פרוטה הראשון בודאי לק"מ דנתפשטו הקידושין בכולה הואיל דאז ליכא גילוי דעתה שמתרצית בכולה מדנטלה הפרוטה מ"מ מאי הוי, דילמא בשעת אמירת חצייך בפרוטה לא נתרצית אלא לחציי' היינו שהי', דעתה שלא תתערב חציה בחצי כסברת הלח"מ. וא"כ מאי אהני מה דהשתא הדרא וקיבלה הפרוטה השניה דמ"מ בעת אמירתו לא היה רצונה להתקדש בכולה אלא דעתה הי' להתקדש לחצאין. לכן כתב הב"ש שפיר דאם אמרה מיד דרצונה להתקדש ר"ל דאמרה מיד בעת אמירתו דרצונה להתקדש בכולה. ואין דעתה כלל שלא תתערב החצי בחצי אחר אלא דעתה ורצונה בפירוש שתתקדש בכולה הרי היא מקודשת.,.
ח"מ סקי"ד מ"ש וגם מיירי שמברר דבריו דאל"כ הוי קידושין שאין מסורין לביאה. אמנם המשנה למלך פ"ז בהלכות אישות השיג עליו דהא לדידן דקי"ל כאביי דקדושין שאין מסורין הוי קידושין אצ"ל כשבירר ומהתוס' אין ראי' שכ' כן דאזלי אליבא דרבא דבעי' שם דין זה ורבא סובר דקידושין שאמ"ל לא הוי קידושין לזה כתבו שפיר דצ"ל כשבירר ע"ש:
ב"ש סקט"ז מ"ש וכתבו התוס' שם אבל המשנה למלך רוצה להסיב דעת התוס' לכוונה אחרת דלכן כתבו התוס' דצ"ל כשבירר דאל"ה הוי פשיטא דאינה מקודשת דאין לך קפידא גדולה מזו שקידש להם אשה שתהא ביאתה אסורה. ונפשוט ספיקא באם אמר אחד לשליח צא וקדש לי אשה סתם ובא השליח ואמר אחת מבנותיך מקודשת לי מהו דהא קי"ל בכה"ג הוי קדושין שאין מסורין לביאה וכולן צריכות גט. וא"כ אין לך קפידא גדולה מזו דפשיטא שלא עלה בדעתו שקידש לו אשה שתהא אסורה לביאה לו ואדעתא דהכי לא עשאו שליח וא"כ השליחות נתבטל א"ו דאיירי כשבירר ומוכח דינו דאם לא בירר לא הוי קידושין דהשליחו' נתבטל דאדעתא דהכי לא עשאו שליח ומ"מ מסיק דבל"ז לא הוי קידושין דרבא אזיל לשיטתיה דס"ל קידושין שא"מ לביאה לא הוי קידושין והאריך שם בזה. אמנם יש קצת להעיר בזה דגם לדעת התוס' אליבא דרבא דאיירי כשבירר הא חזינן דהש"ס העלה דין דרבא בתיקו ולחומרא ולדעת המל"מ בספיקא הוי ראוי להיות לדידן דהקדושין ממילא נתבטל דעל תנאי זה לא עשאן הבנים לאב שליח שיקדש להם קידושי ספק להש"ס. וא"כ אדרבא מדחזינן דהש"ס עלה דין זה בתיקו מוכח דס"ל להש"ס דיכול השליח לקדש קידושי ספק וצ"ע:
בא"ד מ"ש מיהו אנן קי"ל, והמגי' במ"ל תמה בזה על רי"ו דפירש כהתוס' דאיירי כשבירר. דאל"כ הוי קידושין שאין מסורין לביאה ור"י פוסק בעצמו קידושין שלא נמסרו לביא' הוי קידושין וכן דעת הרשב"א ע"ש:
ב"ש סקי"ז מ"ש משמע אם אמר בשתי פרוטות הוי קדושין דל"ד לקני את וחמור דלא מהני ולכאו' דבריו תמוהין הא גם בקני אח וחמור קני מחצה כדאיתא בטור ומחבר בחו"מ סי' ר"י. ומצאתי בספר אבן פינה שהרגיש בזה וכ' וז"ל וא"ל דכוונת הב"ש אהא דכתב הרמ"א בחו"מ סי' ר"ג ס"י גבי החליף מעות ומטלטלין או מעות וקרקע ביחד מביא ג' דיעות. א"כ הרמ"א חולק על המחבר שפסק בסי' ר"י דקנה מחצה ויש לחוש נמי להך דיעה דלא קנה כלל. אבל זה אינו חדא דהא הב"ש כתב כן אדברי המחבר ועוד הא הרמ"א בחו"מ ס"ל כן כמבואר בחו"מ בסי' ר"ט ס"ד בהג"ה דכתב מי שקנה דשלב"ל עם דבר שב"ל דדמי לקני את וחמור שיתבאר לקמן סי' ר"י משמע דהכי ס"ל וכ"כ הסמ"ע בסי' ר"ג. ולפום ריהטא נראה לומר דדעת הב"ש הא דפסקינן בקני את וחמור דקנה מחצה היינו משום דהוי פלוגתא דאמוראי בב"ב דף קע"ג. ור"נ סובר דקנה מחצה ואנן קי"ל הלכתא כר"נ בדינא והכא בקידושין דמילתא דאיסורא לית הלכתא כר"נ. אבל גם ז"א כיון דהלכתא כר"נ בד"מ הוי אף דאתיא מזה למילתא דאיסורא נמי הלכתא כוותיה כדמוכח בתוס' בב"ב דף קמ"ג שכתבו שם כר"נ והקשה אנפשיה מהא דקידושין דף ל"א דפריך התם ה"ד אי לימא דאמר כולכם קני את וחמור מוכח דגם דאתיא למילתא דאיסור הלכה כר"נ ואפשר דכתב הב"ש כן לדעת הר"ן שהביא בסי' מ"א ע"ש.