ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן ל
ב"ש סק"א מ"ש ול"ד לפקדון ר"ל דמבואר בש"ס דף מ"ז בהאומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך ומצאתו שנגנב אם נשתייר ש"פ מקודשת ומדקתני ומצאתו שנגנב משמע דבעת הקידושין לא היתה מחזיק הפקדון בידה אלא הי' מונח באיזה מקום. וזה מבואר בח"מ סי' קפ"ט דכל דהפקדון ברשות הנפקד הוי כמונח ת"י המפקיד וא"כ בעת שאמר לה הרי את מקודשת לי בפקדון שיש לי בידך היו כטלי קדושין מעג"ק הואיל דעכשיו לא בא בידה מידו כלום. לז"כ דשם ר"ל בפקדון הנ"ל מ"מ בתחלה בא מידו לידה לזה לא הוי כטלי קדושין מע"ג קרקע אבל אם באמת הי' מונח ע"ג קרקע מתחלה דלא בא לידה מעולם מידו כלל לא מהני:
ב"ש ס"ג מ"ש ולהרי"ף והרמב"ם אפילו כשדעת אחרת מקנה צריך דיהא החצר משתמר לדעתה. אבל בב"י הביא בשמם להיפוך אלא דתמיד א"צ חצר המשתמר. וגם המעיין ברי"ף ורמב"ם לא נזכר תי' לדעתה אבל בח"מ סי' ר"ב הוסיף זה לשיטתו דפסק כהרמב"ם נראה שסובר דסתמא כפירושם דבעינן שיהי' משתמר לדעת הקונה דוקא. שוב ראיתי בס' בית מאיר שהאריך קצת בזה ובמ"א הארכתי בזה ג"כ ע"ש:
ב"ש סק"ח מצוין בטעות ע"ס ה' וצ"ל על ס"ד מ"ש המחבר וזרקו תוך ד' אמותיו מקודשת:
שם בא"ד מ"ש אבל אם הי' לעדים ספק אם הי' קרוב לה אין חשש קדושין דהוי כקידש בלי עדים. ולכאורה יקשה מכל קידושי ספק ה"ד הא הוי קידושין בלי עדים הואיל דהספק הוי לעדים ג"כ כמו בקידשה פחות מש"פ דיש חשש שמא ש"פ במדי הא הוי זה הספק לעדים גם כן או בשאר ספיקות אשר נתהוה בקידושין הא לדבריו לא הוי מקום ספק קידושין כלל הואיל דלעדים הוי ג"כ ספק. ומתחלה רציתי לומר לחלק דבעלמא אין הספק נולד מגוף הדבר אי באו הקידושין לידה או לא אלא דהספק נולד מצד אחר וזה לא הוי ספק לעדים מיקרי רק ספק קידושין לבד. אבל היכי דהספק נודע בגוף ביאת הקידושין לידה או לא זה הוי כמקדש בלי עדים. ושוב מצאתי בס' ישועות יעקב שדעתו ג"כ לחלק בזה אלא דהקשה ע"ז מהא דמבואר בסי' קמ"ט במגרש את אשתו ונתייחד עמה אח"ז דהוי ס"ק שמא בא עלי' אח"כ לשם קידושין ולהדיא מבואר דעיקר הספק דשמא לא בא עלי' או לא אמאי תהי' אפילו ספק הא הספק נולד בגוף הדבר אי נתקדשה או לא והוי הס' ג"כ לעדים ואמאי צריכה גט לדעת הג"א הנ"ל. ומבואר בתשובת מהר"מ בר"מ העיר בזה מהש"ס הנ"ל. לכן לבי אומר לי דאפ"ל לפי המבואר בחו"מ סי' למ"ד בסמ"ע סקל"ט ובב"ש סי' קמ"א סקכ"א דעת התוס' לענין חצי דבר דבשערות דהיו יכולין לראות הוי חצי דבר אבל בחזקה של ג"ש לא הוי חצי דבר ומצטרפי לזה בנ"ד בספק קרוב לה דהיו יכולים לראות דבר בשלימות ולא ראו כל הדבר בבירור חצי דבר הוי כמקדש בלי עדים תדע דאפילו אם יבואו עדים אחרים ויאמרו דמדדו במקום זריקת הקידושין והוי קרוב לה מ"מ לא מהני אם לא ראו זריקת הקידושין. אבל בספק ש"פ דשמא ש"פ במדי דלא היו יכולין לראות יותר. ובכאן ראו שנתקדשה לו בחפץ זה לזה אם באמת הוא ש"פ במדי מצטרפין עדים דכאן עם עדים במדי והוי עדות גמורה כמו בעדות דחזקה של ג"ש דע"י צירוף הוי עדות שלם. ולזה א"ש האי דס' קמ"ט הנ"ל דשם נמי לא היו יכולין לראות יותר רק ראו דנתייחדו לזה לא הוי חצי דבר ולא הוי זה הספק לעדים רק ספק לבד לזה צריכה גט מס' בס' קדושין דעלמא דמה שיהי' ביכולתן לראות ולהעיד זה ראו בשלימות ולא נשאר אצלם ספק בעדותן לבד לומר דמה שהיו יכולין לראות לא ראו אלא אדרבא דראו מה שהיו יכולים לראות ומעידים ע"ז. לכן הספק מה שנתהווה הוי לעלמא ולא לעדים עמ"ש ודוק בזה. ובזה ישבתי לנכון קושיא עצומה הובא בס' ישועות יעקב בשם חכם א' על התוס' בקידושין דף ע"ט ד"ה קידשה אבי' דלסברת התוס' דבקידשה אבי' לחוד הא מוקמינן אותם אחזקת פנוי' רק הואיל דקידשה עצמה ג"כ ויש לה ממ"נ חזקת א"א לכן לא מוקמינן אחזקת פנוי'. ע"ז הקשה חכם א' דא"כ הוי חצי דבר כיון דבכל עדות אינו מועיל לעשות אותה א"א רק בהצטרפות ב' כיתי עדים של קידושין שלה ושל קידושי אבי' אז דוקא מוקמינן אותה אחזקת א"א. אבל בכת יחידי לא מוקמינן אותה אחזקת א"א וא"כ הוי כל כת חצי עדות. ולהנ"ל אתי שפיר דהתוס' לשיטתם אזלי דהיכי דלא יכלו לראות יותר מיקרי עדות שלימה כמו בחזקת ג"ש דלא היו יכולין לראות כל הג' שנים ומה שראו העדות ג"ש ראו בשלימת הדבר זה מיקרי דבר שלם ה"ה בנ"ד לא היו יכולין העדים לראות קידושי עצמה וגם קידושי אבי'. לזה מיקרי כל כת עדות שלימה כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סקי"א מ"ש ואין זה כדאי ר"ל דס"ל בדעת המחבר גם אם לא זרקה מחיקה אינה מקודשת אם לא היתה מתחלה נתרצית על הזריקה שזרקו לה דלא כט"ז שסובר גם בלא נתרצית מתחלה בפירוש על הזריקה מקודשת הואיל דלא זרקתה עצמה מחיקה. והגי' בהמחבר במקום דכתב אלא אישתקה ומגי' שדיתנהו לכן אינה מקודשת. דז"א בדעת המחבר אלא אפי' לא שדיתנהו בעצמה מחיקה נמי אינה מקודשת:
שם סקי"ב מ"ש וה"ה אם זרקה לתוך ד"א שלה או קרוב לה כצ"ל:
שם סקט"ז מ"ש מיהו גם לשיטת תוס'. ר"ל דכיון לסברת הח"מ בס"ק י"א באם אמרה הנח על סלע שלי לא בעינן שזרק לתוך חיקה דמה לי חיקה או סלע שלה לדעת התוס' והרא"ש רק דבסלע של שניהם אז בעינן שיבא אח"ז לתוך חיקה. דאל"ה לא מקום ספק כלל להש"ס בקושיות התוס' דהא קי"ל דחצר השותפין אין קונין זא"ז לזה חידשו דאיירי בבא המנה אח"ז לתוך חיקה. לזה יש ספק אם נתרצית בקידושין דלא השטיה בו. לזה ממילא באמר' הנח על סלע שלי מקודשת דחזינן דניחא לה. ובסלע דעלמא בודאי אינה מקודשת דחזינן דדחי' קא מדחי ליה. ובסלע של שניהם הוי ספק אם נתרצית במה שבא המנה אח"כ לידה. והגם בתוס' אינו מבואר דאיירי בבא המנה אח"כ לתוך חיקה בסלע של שניהם מ"מ סתמא כפירושו דאל"ה לא הועילו כלל בתירוצם דהדרא קושייתם א"ו פרשו כסברת הרא"ש ע"ש:
ב"ש סקי"ח מ"ש ובכה"ג אין הערב משתעבד כיון דלא בא ליד שום אדם ומיהו בחו"מ סי' ש"פ הביא המחבר ב' דיעות בזרק מנה לידה אם חייב לשלם מדין ערב: