ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות קידושין · סימן כט
ח"מ סק"א מ"ש הריא"ז דצריכה גט ודבריו צריך ביאור. הא אמרינן בכ"מ דאפקו רבנן לקידושין מיני' וכ"ה באמת דעת הח"מ. ולהסביר הענין ראיתי בישועת יעקב דמתמיה דאמאי הדין בקידשה לפני פסולי עדות דרבנן המבואר בסי' ע"ב דצריכה גט אמאי לא נימא דאפקו רבנן לקידושין מיניה. וכן קשה בהא דאמר ונבטליה בשית ומשני דהוי לאו כדידיה. ומביא ראיה מר"ג א"ר המקדש בשש שעות דאין חוששין לקידושין דילמא התם היינו טעמא דאין חוששין לקידושין משום דאסקינהו רבנן לקידושין. והאריך בזה בענין תנאי ומעשה בדבר א'. ובלבי עלה טרם ראיתי דבריו דבפשיטות א"ש ע"פ דברי הרשב"א והריטב"א הובאו דבריהם בספרי. ותוכן דבריהם דעיקר הטעם מה דאמרו חז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן הוי כמתנה תנאי באם ירצו חז"ל דיהיו הקדושין הרי טוב ואם לאו יהי' הקדושין בטלין למפרע. לכן יש כח ביד חז"ל לאפקינהו הקידושין מיני' דהא כן התנה מעיקרא בעת הקדושין. ולפי דבריהם יש חילוק בזה באם מתחלה קידש קדושין אשר הם גם לרבנן הוי קדושין. רק אח"ז נולד איזה דבר אשר הוצרכו חז"ל לומר דהקידושין למפרע נתבטלו כמו בביטול גט שלא בפני השליח דהא זה קידשה מתחלה על תנאי זה אם יאמרו חז"ל דהקידושין בטלין יהיו בטלין הוי כמו הם שאמרו והם אמרו ונתבטל גם הקידושי תורה לגמרי אבל אם בתחלה לא קידש אותה אדעתא דרבנן כמו בקידש אותה לפני פסולי עדות דרבנן וקידש אותה רק בקידושי תורה. בזה אין כח בחז"ל לעקור שוב הדבר דהא מתחלה לא קידש אותה על תנאי זה דיהי' הקדושין חלין אדעתא דרבנן. דהא אדרבא קידש אותה בפסולי עדות דרבנן. א"ו בקידש אותה בחמץ האסור מדרבנן בזה אין כח ורשות ביד חז"ל לומר דבטלו הקידושין מעיקרא דהא הוא לא תלה הקידושין בחז"ל ולכן צריכה גט מחמת קידושי תורה דהא לא התנה תנאי זה דקידושי הורה יבטלו אדעתא דרבנן לכן ס"ל לריא"ז שפיר בקידש בתנאי ע"מ שתחזיר לו הנייר וא"כ בזה לא תלה הקידושין בתנאי אדעתא דרבנן דהא אדרבא קידש בתנאי דיחזיר לו הקידושין דמדרבנן הוי דמיא לחליפין ולכן לא מהני. ולכן נשאר הקידושי תורה לבד וצריכה גט כמ"ש כנלע"ד בזה:
ב"ש סק"א מ"ש מיהו לדידן הוי ס"ק. ר"ל בלא כפל התנאי זה דלהתוס' גם בלא כפל התנאי מ"מ הקידושין בטל דהא התנאי קיים ולסברת הרא"ש התנאי בטל הואיל דלא כפלי' לתנאי ומעשה הקדושין קיים אף אם דלא קיימה לתנאי ולזה הוי ס"ק:
בא"ד מ"ש מיהו י"ל דהוי קידושין מעליותא לדעת הרא"ש. ר"ל דמדעתו דס"ל דאם לא כפל התנאי הוי התנאי בטל ומעשה הקדושין קיים. א"כ דל"ד למע"ש דשם קידשה בחוב זה דמע"ש. לזה אמרינן דעיקר הריצוי שלה דנתקדש' לו עבור החוב שלו מעמ"ש. אבל אי יראה דילמא מחל החוב ללוה. וא"כ הפסידה הכסף קדושין שלה לזה אמרינן אי יש סברא בלא סמכה דעתה לזה אינה מקודשת. אבל כאן אדרבא דיבר עמה שהכסף קידושין שלה תחזירה לו אח"ז. ובאמת לפי הדין אינה צריכה להחזיר לו הכסף קדושין הואיל דלא כפיל לתנאי כסברת הרא"ש רק הואיל דמ"מ דיבר עמה שתחזיר לון וא"כ הא חזינן דע"ז נתרצית לקדושי לי' אף שתחזיר לי' וא"כ מאי לא סמכה דעתה שייך כאן דיראה דשמא מחויבת לחזור לו הא ע"ז נתרצית לו רק דאנו אמרינן דהואיל דהיא סברה דתהי' מחויבת להחזיר לו הוי אצלינו קדושין ע"מ להחזיר ודמיא לחליפין. וזה הי' שייך לומר אם היתה באמת חייבת להחזיר הי' דמיא לחליפין. אבל הא באמת לדעת הרא"ש הואיל דלא כפיל לתנאי א"צ להחזיר לו וא"כ לא יהי' דמיא לחליפין לעולם כלל ומאי איכפת לן מאי דהיא סבורה דתהי' חייבת להחזיר לו הא אדרבא דע"ז נתרצית להחזיר להמקדש הכסף הקידושין. וגם לפי הדין אינה צריכה להחזיר לו וא"כ לא דמיא למע"ש דשם הוי קידושי טעות אם הפסידה החוב דעיקר הריצוי הי' דיהי' מגיע לה החוב אבל כאן הוי להיפוך. דבאמת לפי הדין א"צ להחזיר. לכן להרא"ש הוי מקודשת בודאי ממ"נ כמ"ש:
ב"ש סק"ב מ"ש ובסמוך אכתוב עוד מזה. ר"ל בסק"י הביא בשם הש"ג בלשון זה. והא דס"ל אם מקנה לה הטבעת ע"י קנין סידור לא הוי קידושין כמבואר בסמוך ע"ש:
ח"מ סק"ד מ"ש ואין דבריו ברורים. ור"ל דלפי מה שמבואר במחבר דאמר לה בהנאת מתנה זו שנתתי לך מפ"י אמירה זו הוי כנותן מעות דהא נהנית שנתקיים דיבורה וא"כ מהני גם לאחר כ"ד דלא כהב"ח. ואני אומר דדברי הב"ח בס"ד נכונים וברורים. דהרואה ירא' דדברי הב"ח קאי על דברי הטור וז"ל הטור. אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתנן ואמר לה התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני מקודשת וזה נלמד בש"ס דף ז' מדון ערב דאע"ג דלא מטי הנאה לידו גמר ומחייב נפשו ההיא אשה נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה גמרה ומקני נפשה. ולזה הי' קשה להב"ח דלמה ליה להש"ס למילף מדין ערב. הא בפשיטות תהי' מקודשת מטעם שנהנית שנתקיים דיבורה והנאה זו ש"פ בודאי. וא"כ אף דערב ע"י הנאה אינו משתעבד מ"מ באשה מהני ומקודשת ומזה הי' הוכחה להב"ח דאיירי דאינה מקודשת בהנאה לבד רק בגוף הדבר שנותן לפלוני עבורה והוציא מעות על פי' לזה ילפינן מדין ערב דאע"ג דלא מטי לערב שום הנאה מחייב הערב ע"י זה ה"ה באשה אע"ג דלא מטיא שום הנאה לידה מ"מ מקני נפשה עי"ז והיא נכנסת תחת אותו פלוני לחייב את נפשה ועי"ז היא מקודשת לו בזה המעות שנתן לפלוני עבורה. אלא דע"ז מדיין קשה הא ה"ל מלוה בידה והוי מקדש במלוה שחייבת לו עבור אותו פלוני. ולזה המציא הב"ח לחלק דאיירי בתכ"ד לנתינה שנתן לפלוני אמר לה הרי את מקודשת לי במנה זו שנתתי על פיך והוי כנתן לה מיד ושוב לא הוי כמלוה דהא תכ"ד מיד אמר לה התקדשי לי בזה המלוה. אבל אם לא א"ל תכ"ד לנתינה נעשה המלו' מלוה אצלה ושוב אח"ז כשאמר לה התקדשי לי במנה זו שנתתי על פיך ושתקה הוי כשתיקה דלאחר מתן מעות ולא מהני גם אם המעות בעין ביד אותו פלוני דלמא חזרה בנפשה מלקדשה לו במה שנתן מכבר עבורה דהא מ"מ אח"ז כשאמר לה התקדשי לי לא בא מעות לידה ומה שנתן לפלוני מכבר סברה דיהי' מלוה אצלה אבל אם תכ"ד מיד לנתינה אמר לה הרי את מקודשת לי בזה המנה שנתתי כעת על פיך לפלוני לא הוי מלוה דלא הי' פנאי להיות לשעה מלוה דהא אמר תכ"ד מיד. והח"מ דהביא דברי הב"ח על המחבר דאיירי דאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שנתתי ע"פ ואין מקדשה בגוף הדבר. בזה מודה הב"ח דא"צ להיות תכ"ד דהנאה בעצמה הוא ש"פ ויכולה להיות מקודשת גם אחר זמן דהא מ"מ הנאה ש"פ כסברת הח"מ אבל הב"ח סובב על לשון הטור כמ"ש וז"פ:
ב"ש סק"ז מ"ש לכאורה נראה וביאור דבריו כן הוא דפירש דברי הרמ"א דאיירי דהיא אמרה מתחלה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתן לפלוני והיו עסוקים מע"ק ולא אמר הרי את מקודשת לי. מ"מ סובר הרמ"א דמקודשת הואיל דעסוקים מע"ק עמה הוי כאומר הוא הרי את מקודשת לי. וזה דחידש הרמ"א במ"ש אע"פ שנתן סתם בציווייה דהיינו דהוא לא אמר לה לאחר נתינה שוב לשון התקדשי לי מהני נמי דהא הי' דבר מתחלה עמה מקידושין שתהי' מקודשת לו רק דהיא אמרה דתן לפלוני ונתקיים דיבורה ומקודשת גם אם לא אמר לה אחר נתינה מיד לשון התקדשי לי, לז"כ דאם לא אמרה ואקדש אני לך ר"ל דאל תפרש דברי הרמ"א הנ"ל מ"ש ואם עסוקי' באותו ענין ונתן סתם קאי על אמירה שלה דלומר דאם עסוקים הי' מע"ק והשיבה תן מנה לפלוני ולא סיימה לומר ואתקדש אני לך מהני נמי אם נתן לפלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שנתתי ע"פ ומקודשת. לז"כ בזה לא הי' סובר הרמ"א דתהי' מקודשת דהוי כמו אם השיבה תנם לאבא דאמרינן דדחי' קא מדחי לו כמבואר בש"ס ד"ח ע"ב ובתוס' ד"ה תנם לאבא ואדרבא הי' מגרע מה דעסוקים מע"ק הואיל דהשיבה תנם לפלוני אמרינן דעתה דלא היתה רוצה להתקדש לו. א"ו הפירוש בהרמ"א ז"ל מ"ש אעפ"י שנתן סתם היינו דהוא לא אמר לה אחר הנתינה הרי את מקודשת לי מ"מ מהני הואיל דעסוקים מע"ק בעת הנתינה הוי מועיל כאלו אמר הוא. אבל זה איירי דהיא אמרה מתחלה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך. לז"כ ואפשר שאני הכא ר"ל דלעולם י"ל הפירוש בדברי רמ"א מ"ש ונתן סתם קאי על אמירה שלה הואיל דהיו עסוקים מע"ק והשיבה תן מנה לפלוני אף דלא סמכה לומר ואתקדש אני לך מ"מ מהני. ול"ד להדין דהש"ס הנ"ל דשם בש"ס איירי דהוא אמר לה מתחלה הרי את מקודשת לי בזה המנה והיא השיבה תן זה מנה לפלוני. לזה אמר הגמ' שפיר דדעתה היתה לדחות לו ולא נתרצי' ע"ז לקידושין במה שנתן עבורה אלא דהשטיתה בו כסברת התוספות בתירוצו שם. אבל כאן דאיירי דהיו עסוקים מע"ק בדברי חיבה. וגם היא מסכמת לקידושין הוי הדין נמי אף דהשיבה תן מנה לפלוני מהני הואיל דלא השיבה בפתע פתאום על דבריו תן מנה לפלוני רק דהיו מדברים מע"ק לזה י"ל דנתרצית לקדושי ליה. וא"כ מהני גס בלא אמרה ואתקדש אני לך ומ"מ סיים הב"ש דיותר נראה. ור"ל דעיקר הפירוש בדברי רמ"א דקאי על אמירה שלו דאיירי דהיא התחילה לומר תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך והי' מדברים מע"ק ונתן סתם על פי דיבורם אף דלא אמר לה שוב אח"ז הרי את מקודשת לי מ"מ מקודשת הואיל דהיו עסוקים מע"ק הוי כאלו אמרה היא. וא"כ גם אם נתן סתם בציווים מהני דהא אמרה לו מתחלה ואתקדש אני לך וגם היו עסוקים מע"ק הוי כאמר הוא כמבואר לעיל בסכ"ז מזה. גם י"ל דה"פ בהב"ש מ"ש ויותר נראה דר"ל דל"ד להדין דש"ס דלא מהני אם השיבה תן לפלוני דהתם אמר לה מתחלה הרי את מקודשת לי בזה המנה והיא השיב' תן לפלוני אמרינן שפיר דהשטיתה בו. אבל כאן איירי דהיא התחילה לומר תן מנה לפלוני ואח"כ היו מדברים מע"ק ונתן ע"פ דיבורה ואמר הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה שנתתי על פיך מקודשת כמ"ש:
ח"מ סק"ה מ"ש סוף סוף היא נהנית שנעשית אמירה שלה. ור"ל וזה היא ש"פ מה שנהנית שהרחיב זמן לפלוני. וא"כ אמאי סובר הרמ"א דאינה מקודשת. ולפמ"ש לעיל ליישב דעת הב"ח בסברא זו א"ש נמי דעת הרמ"א דהא אין מבואר בהרמ"א דקידשה בזו הנאה שהרחיב זמן לפלוני. דהא מקורו מדברי הרשב"א ז"ל דנתן טעם לדין זה שהרי אין הערב מתחייב באופן זה שלא על אומנתו הלוהו. וא"כ ע"כ איירי שקידשה בגוף הדבר מה שהרויח זמן ע"פ. לז"כ הרשב"א שפיר דזה הי' שייך על תחלת ההלואה דהיא נכנסת בערב אע"ג דלא מטי שום הנאה לידה כמו ערב. אבל על ענין הרווחת זמן דגם מתחל' נתחייב הפלוני להמקדש מעות חוב מכבר וא"כ מה היא נכנסת תחת אותו פלוני דלומר דהיא נתחייבת לשלם אם לא תהי' מרוצת אח"ז לקדשה לו דהא גם ערב לא נתחייב באופן זה בהרווחת זמן בלבד לאחר הלואה. לכך סובר הרשב"א והרמ"א דאינה מקודשת דמה נתנה לו עבור הקידושין דהא בהנאה לבד אינה מקדשה דאי מקדשה בזו הנאה לא הי' צריך ללמוד מדין ערב דאע"ג דערב לא משתעבד מ"מ האשה מקודשת דהנא' הוי ש"פ. א"ו דמקדשה בגוף הדבר ולזה לא מהני הרוחת זמן כמו דלא מהני הרווחת זמן בערב לאחר מתן מעות כמ"ש:
ח"מ סק"י מ"ש והוא דעת רמב"ן שהביא הרב בהג"ה דה"ה אם חסר דינר אחד לבד מקודשת דפסק כי"א בש"ס דף מ"ז. וכן מוכח מסוגיא לעיל דף ח' ע"א דתניא במנה זו ונמצא חסר אינה מקודשת הא במנה סתם מקודשת גם בנמצא חסר רק דינר אחד דאמרינן לא כסיפא מלתא לתובעו. והרא"ש גורס להיפך והלכה כת"ק ע"ש:
ב"ש סק"ט מ"ש וכן משמע מרמב"ם. ר"ל מדכתב אפילו דינר אחד משמע מכ"ש אם נתן לה צ"ט ולא אמרינן מנה חסר דינר כסיפא לה למיתבעי. אבל הרשב"א חולק ופוסק כת"ק דאמרינן דכסיפא לה למיתבעי דינר א' לבד:
ח"מ סקי"ג מ"ש וזה אינו מדוקדק. ר"ל דלדיעה הא' שהיא דעת הרמב"ם הוי הדין במנה זו אינה מקודשת בחסר דינר וגם לא בעינן במנה זו דיהא מונה והולך. אבל במנה סתם לא מהני מונה והולך דלא פסק כרב אשי, ולפי"ז מאי סיים הרמ"א וי"א דבחדא סגי דמשמע דלדעת הרמב"ם בעינן במנה זו ג"כ דיהא מונה והולך דזה אינו אלא להרמב"ם לא בעינן מונה והולך במנה זו. מיהו י"ל דעת רמ"א דמוסיף זה דגם במנה סתם מהני מונה והולך דאינה מקודשת דהוי כמנה זו דפסק האי י"א והוא הרא"ש וטור כרב אשי. וזה לא כדיעה ראשונה דס"ל דוקא במנה זו אינה מקודשת בחסר דינר אבל במנה סתם גם בעונה והולך ה"ז מקודשת וישלים לזה אמר ומוסיף הרמ"א הי"א דפליגי דגם במנה סתם אם הי' מונה והולך אינה מקודשת דדעתה אכולה. אמנם הלשון הרמ"א שכתב וי"א דבחדא סגי זה אינו מדוקדק דמשמע דפליג אדיעה הא' במנה זו דלדיעה ראשונה במנה זו בעינן ג"כ דיהא מונה והולך ג"כ:
ולזה הוסיף האי וי"א דבמנה זו לא בעינן ג"כ דיהא מונה והולך. וז"א דלהרמב"ם נמי במנה זו לא בעינן דיהא מונה והולך דהא פסק כלישנא קמא דסתם גמרא אמרה:
ב"ש סקי"ד ע"ש והפלוגתא שמביא בסמוך ר"ל דהרמ"א הביא לפני זה ב' דיעות באם נמצא חסר דינר. ולפי מה דפסק כאן דהמתחיל למנות לבד הוי כאלו אמר מנה זה א"כ אי איירי הרמ"א לפני זה במונה והולך הא פסק כאן דהוי כמנה זו ואינה מקודשת בנמצא חסר דינר. ואמאי הביא לעיל דעת הרא"ש החולק דה"ה אם נמצא חסר דינר מקודשת וישלים. דהא פסק כאן דהוי כמנה זו ולא מהני השלמה. לז"כ דאיירי ר"ל לעיל בנתן לה צ"ט דינר בפ"א ולא הי' מונה והולך כלל דאי הי' מונה והולך גם במנה סתם הוי כמנה זו. וכן במנה זו לא בעינן דיהי' מונה והולך אלא אפי' נתן לה המנה בפ"א ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דדעתה אכולה זה שכ' הב"ש סקי"ט. לפי"ז מ"ש בסמוך וכן אם נמצא מנה חסר דינר אע"ג דברישא איירי נמי בחסר דהיינו אם אמר זו. לז"כ דאתי לאשמעי' גם בסיפא דאפי' לא הי' מונה והולך אלא נתן הכל בפ"א מ"מ אם נמצא חסר אינה מקודשת במנה זו. וסיפא אתי לגלויי רישא דמ"ש המחבר ברישא אבל אם פירש ואמר לה במנה זו והתחיל למנות דאל תפרש דתרתי בעינן אלא ס"ל להמחבר דבחדא סגי כדכתב הח"מ סקי"ג דדברי רמ"א אינם מדוקדקי' ע"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש אא"כ אמר עלי דינר החסר יהא עלי במלוה זה אינו לשון הרמב"ם כצ"ל. וכן מבואר בהרמב"ם למעיין שם וכן מבואר בסקי"ג:
בא"ד מ"ש ש"מ דס"ל כשיטת רש"י דוקא אם חזרו הקידושין בטלין. ור"ל דגם במנה בעינן חזרה וכן מבואר ברש"י דפירש בטנה זו ונמצא חסר מיבעיא דמצי הדרא. והוכרח רש"י לזה מחמת קושית התוס' ד"ה דהשתא דהקשה דילמא הא קמ"ל דבמנה זו אע"ג דלא חזרה לא הוי קדושין כשנמצא חסר. ולזה פי' רש"י דסובר הש"ס דגם במנה זו בעיא חזרה דוקא. ופריך הש"ס שפיר וכמבואר בדברי הר"ן מזה ע"ש:
ב"ש סקט"ז מ"ש ולא כהרמ"א דס"ל דהקדושין בטלין מעצמו אם חסר דינר ומ"מ ס"ל דשתיקה מהני ואפ"ל דהפירוש בדברי רמ"א מ"ש עד שיאמר לה אח"כ התקדשי ושתק' איירי במשלים לה הדינר ובעינן דיאמר לה שוב התקדשי בזה הדינר. ולזה מהני השתיקה אם קבלתה הדינר כמו כל קדושין דלא בעינן אמיר' שלה אבל לא איירי הרמ"א דמקדש אותה עוד הפעם באותן צ"ט שנתן לה דבזה סובר הרמ"א נמי הואיל דהקידושין הראשונים נתבטלו וא"כ י"ל מה דשתקה על דיבוריו הראשונים היא סומכת אלא איירי הרמ"א במשלים לה הדינר ובעינן קדושין מחדש ולזה מהני אם שתקה:
בא"ד מ"ש אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל גם במנה סתם אה חסר דינר אינה מקודשת מ"מ מהני אם אמר הדינר החסר יהא עלי במלוה. ולכאורה כוונתו על הרשב"א החולק הובא בהג"ה לעיל דס"ל דבחסר די נר בטלין הקדושין דפסק כת"ק ומ"מ ס"ל דמהני אם אמר הדינר החסר יהא עלי במלוה. אבל ז"א דהא בסקי"ג הביא דעת הרשב"א דס"ל דלא מהני אם אמר דינר החסר יהא עלי במלוה הואיל דכסיפא לה למיתבעי א"כ ה"ה דלא מהני מטעם זה מה דשתקה אם אמר' דינר החסר עלי במלוה דמשום כסיפא לה לתבוע דינר ולא נתרצית כלל אע"כ דכוונתו להר"ן דס"ל גם במנה סתם בעינן דיקבל על עצמו במלוה ולזה סובר הב"ש דמהני נמי אם שתקה. או י"ל דכיון לדעת הרא"ש והטור דפוסקים כרב אשי כנזכר בח"מ סקי"ג מזה דגם במנה סתם אם הי' מונה והולך דהוי כמנה זו ואינה מקודשת חסר דינר. בזה סובר הב"ש דמהני אם קבל ע"ע במלוה הדינר החסר גם בשתיקה דלא שייך כאן לומר שעל דיבורו הראשון היא סומכת דהרי גם מתחלה נמי אמר' מנה סתם כדי שיכול להשלים בזמן שירצה אבל במנה זו לא מהני שותק' גם להרא"ש והטור דסוברי' דלא אמרי' דכסיפ' לה למיתבעי מ"מ לא מהני גם לדעת' אם אמר דינר החסר עלי במלוה ושתקה די"ל דעל דיבורו הראשון היא סומכת דאמר מנה זו. ובזה מתיישב קושיית הח"מ בסקי"ד דכ' דלהמחבר דפסק כהרא"ש והטור דלא אמרינן בחסר דינר דכסיפא לה למיתבעי ואמאי כתב המחבר ונתרצית. אבל להנ"ל א"ש דגם אי לא כסיפא למיתבעי מ"מ במנה זו י"ל דעל דיבורו הראשון היא סומכת. לזה לא מהני אם שתקה דיכולה לומר דאין רצונה להתקדש אם נחסר דינר רק במנה סתם ולא הי' מונה והולך מהני אם נחסר ולא נתבטל הקידושין דאמרינן דלא כסיפא לה למיתבעי גם דינר אחד כמ"ש:
בא"ד מ"ש ולפי"ז צ"ל:
ור"ל דקאי אלעיל סקט"ו דבלא זה היינו מפרשים דרישא לא מיירי מחסר כלל רק שרוצים לחזור קודם שנתן דינר האחרון אבל לפימ"ש בסקט"ו דברישא נמי איירי בחסר לזה צ"ל דהך סיפא אתי לאשמועינן אפילו לא מנה וכ"כ בב"ש מה"ק מזה. או י"ל דה"פ בל"ז היינו יכולין לפרש דסיפא איירי במנה סתם. וס"ל כהפוסקים דאם חסר דינר אחד אינה מקודשת. אבל השתא דכ' הב"ש דגם לאותן פוסקים דבמנה סתם במונה והולך דאינה מקודשת מ"מ מהני אם אמר דינר החסר יהא עלי במלוה ושתקה א"כ מאי וכן דקאמר דהא ברישא במנה זו אם אמר יהא עלי מלוה נתרצית בפירוש בעינן ובסתם מהני אם שתקה אע"כ לא איירי במנה סתם בסיפא. ולזה כתב הב"ש דלפי"ז צ"ל דעתו לאשמועינן אף דלא הי' מונה והולך רק דנתן לה הכל בפ"א ונמצא חסר דהוי כמנה אלו וכ"מ בס' ט"ג מזה ע"ש:
ב"ש סקי"ט מ"ש מיהו קשה. וזו היא קושיית הח"מ בסקט"ז ולכאורה לפי מה דאמר הב"ש בעצמו במה שכתב ואפשר דר"ל דלזה הוי ס"ק בשתיקה הואיל דקבלה בתחלה כת"ק. לזה י"ל דנתרצית במה שקידשה מחדש בהנהו צ"ט דינר שהם בידה מכבר ול"ד לפקדון בידה מתחלה דלאו לקדושין נתנו אבל בתורת קדושין בא לידה לכן יש סברא דמהני מה דשתקה דליהוי ס"ק. ולפי"ז מה הקשה שוב מיהו קשה לסברתו שכתב לפני זה. ומצאתי בב"ש מה"ק דהסידור הלשון שם כ"ה דמתחלה הקשה דהא הרמ"א כתב להדיא דהוה ספק קדושין הואיל די"ל על דיבורו הראשון היא סומכת ושוב הקשה האי מיהו קשה הא דהקדושין בטלין והוה כפקדון בידה מאי מהני שתיקה שלה עז"כ האי ואפשר דה"ק. ובזה התירוץ מיושב הני ב' קושיות הנ"ל דר"ל דעיקר השתיקה מהני רק דליהוי ס"ק הואיל דקיבלה מתחלה כת"ק. ול"ד לאם בא לידה בתחלה בתורת פקדון כמ"ש:
ב"ש סקכ"ג מ"ש ולדברי הד"מ והב"ח צ"ל הש"ס מקצר. ר"ל דשם די"ג איירי דאמר לה מתחלה אי יהיבנא לך מקודשת לי ושוב בעת הנתינה אמר עוד התקדשי לי בזה ושתקה. לזה אי לא הוי באמת שלה היתה מקודשת רק דלכן אינה מקודשת שם דהוה שלה ויכולה לומר דידי שקלת אבל כאן לא אמר לה שוב בעת הנתינה התקדשי. לכן בעינן דוקא דאמרה הן אבל אם שתקה לא מהני הואיל דאמר מתחלה בדרך שאלה לזה אין ראיה מה דנטלתה ושתקה: