אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן קיח

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן קיח

סימן קיז

ב"ש סק"ב מ"ש אע"ג וזו היא קושית הח"מ סק"ב לז"כ שאני הכא דאין נוטלת אלא החצי עזבון:

ח"מ סק"ג מ"ש ועתה כשמתה בעת שהיא שומרת יבם כצ"ל ר"ל דזה הבעל שהתנתה עמו מת תחלה ואח"ז נפלה לאחי הבעל ליבמה ומתה בעת שהיא שומרת יבם והדין דהוא יורש את אחיו כל הנכסים מ"מ אין צריך לקיים התנאי השיור וכן דעת הב"ש בסק"ג ולפי"ז ה"ה אם מתה אחר שנתיבמה א"צ לקיים התנאי דהא שזוכה היבם בנכסים מפני שהיא ספק נשואה ואי בנתיבמה הי' צריך להחזיר הוי גם בעודו שומרת יבם מחוייב להחזיר א"ו גם בנתיבמה אין חייב להחזיר דהא יוכל לומר אחי אני יורש. והתנאי לא הי' רק אם תמות בחיי הבעל וכ"מ בס' ב"ו ז"ל ע"ש:

ב"ש מ"ש משמע איל"ה ור"ל דהא כאן איירי דהיתה פורעה לעכו"ם ח"כ מחוייבים היורשים לקבל ואין עלי' שום תביעה עי"ז ולכאורה בלא"ה הו"ל להב"ש להקשות דלפי המבואר בחו"מ באם יש מעות הלוה בידו אף בב"ח ישראל מחוייב הלוה לקבל על עצמו ואין על הפורע שום טענה. וא"כ בנ"ד הא היא פרעה משל היתומים. א"כ בל"ז אין להיורשים עלי' שום טענה עי"ז. וכבר הרגיש בעהמ"ח ספר הפלאה ז"ל. אך א"ש דהא תקנות טלטולא הי' דחצי הנכסים הם שלה וחובות יפרעו מחלק היורשים. וכעת דפרעה מכל הנכסים הכל לעכו"ם א"כ הרי פרעה ג"כ משלה. ולכן לא הי' יכול להקשות רק מפורע חוב של כותי אמנם בעיקר קושית הב"ש י"ל דלק"מ דיש נ"מ דבאמת הפורע חוב של חבירו בבע"ח דוחק חייב אבל אם פרע חוב מנכסיו ואח"כ הוקר השער מנכסים האלו פשיטא דהלוה אח"כ אינו מחוייב לשלם רק מה שנהנ' ממנו וא"צ לשלם מה שנתיקר השער כעת לפ"ז יש נ"מ אם לא היה בידה הרשות לשלם מנכסי בעלה א"כ עשתה שלא כדין והקרקע כעת ברשות היתומים כמקדם וע"כ צריכה היא לשלם להיתומים והיתומים א"צ לשלם לה רק מה שהי' מגיע להם הנאה מפרעון חוב זה משא"כ אם עשיית' הי' כדין אפוטרופס דיכול' לעשו' בנכסי היתומין כרצונ' לטובת היתומים אין להיתומים עלי' כלום:

בא"ד מ"ש צ"ל נגד היתומים שאני דלא הי' לה לשלם בלי ידיעת הב"ד. ור"ל בשלמא היכא דהלוה חי דאז הוא חייב לשלם לעכו"ם מדינא דגזל עכו"ם אסור מד"ת ואין להלוה שום צד רק מחמת הפקעת הלואה לפטור א"ע מד"ת נגד העכו"ם ז ולא הי' יכול לומר דיכול לפייס את העכו"ם בזה שפיר סובר הרא"ש דחייב הלוה לשלם למי שפרע עבורו ולא הוי מבריח ארי דמסתמא לא הי' מתפייס ולכן חייב לפרוט כל מה שפרע עבורו דיש ח"ה נגד' מדינא רק משום ח"ה אסור כמבואר בח"מ סי' שנ"ט אבל ביורש דלא שייך ח"ה דהכותי סובר בדעתו דהיורש אינו יודע במילי דאביו ואינו מכיר בשקרו וא"כ הי' יכול היורש להפקיע החוב מד"ת וא"כ לא הי' לשלם בלא ידיעת ב"ד דהב"ד היו אומרים לה דהיורש יכול להפקיע א"ע מחוב נגד הכותי וא"כ יש להיורשים טענה עבור זה לזה נתן הרא"ש טעם דפטורה נגד היורשים דהוי היא האפטרופסת דיכולה לעשות כל מה שברצונה ואין עלי' שום תביעה מהיורשים אבל להש"ך בחו"מ בלא"ה א"ש לפי מה דמחלק שם אם חייב הלוה כדין או לא טפ"י סברת הגאון הנה"מ בטוב טעם עפ"י דברי הש"ס דב"ק עיי"ש ודו"ק:

בא"ד מ"ש ועיי' פרישה לא זכיתי להבין ד"ק מה השייכות דברי הפרישה לכאן. וצ"ע בזה כעת:

ב"ש סק"י מ"ש ולמ"ש בס' צ' לק"מ. ור"ל דשם כתב בסק"ד דעת מהרי"ו דלא אמרינן אומדנא בהודאה וחיוב זה דנתן שט"ח לא גרע מהודאה עיי"ש:

ח"מ סקי"ג דהקשה דהוה שיעבודא דר"נ ושיעבודא דר"נ א"י למחול ור"ל דיכולה למכור למי שנתחייבת לו דלדידי' משועבד הבעל מדר"נ. וע"ז השיב הב"ש דא"כ קשה כן על הש"ס דפ' החובל דפריך ותזבין להנחבל ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי דינא בכדי לא מטרחינן נימא נמי דמשועבד הבעל מדר"נ. וכל התירוצים דנאמרו בסוגיא שייכים ג"כ כאן ולכאורה תמוה על הרב הח"מ לזה י"ל דהח"מ אזיל לשיטתו דסובר לעיל בסי' ס"ח דהיכי דגוף החיוב לא הוי אלא מדרבנן לא שייך שדר"נ וא"כ א"ש לפי מה דקיי"ל דמכירת שטרות אינו אלא מדרבנן וכתוב' אינו אלא מדרבנן וא"כ עיקר החוב לא הוי אלא מדר"נ ולכן לא שייך שיעבוד דר"נ. ועיקר מה שדחה הח"מ לעיל רק לענין מזונות דהוי ד"ת כדעת הרמב"ם אבל כתובה הוי רק מד"ס ולפי"ז לק"מ קושיית הר"ן מהך דאשה שחבלה דתזבון לנחבל ולא תוכל למחול מדר"נ הואיל דכתובה מדר"נ אבל כאן חיוב זה דנתחייב לה בעלה הוי חיוב גמור ובודאי משועבד הבעל לב"ח שלה מן התורה א"כ לק"מ על הח"מ. דכאן שפיר דייק הח"מ דשדר"נ אינה יכולה למחול. ואמנם בגוף הדבר כבר האריך הש"ך ז"ל בחו"מ סי' פ"ו ודחה זה כיון דמוכרת החוב בט"ה ומסלקת החוב לב"ח שלה בדמים הללו כבר נסתלק החוב לגמרי ונא שייך בזה שדר"נ ולא נשאר רק מה שמכרה לו בט"ה ואז יכולה למחול. וכבר קדמו בזה הרשב"א ז"ל הובא בס' ש"מ על כתובת וכ"מ בס' ישועת יעקב ז"ל והאריך בזה עיי"ש ודו"ק:

ב"ש סקי"ג מ"ש ואיך יתכן ור"ל אלא הדין דיוכל למכור קרקע זו כא' מנכסיו. דאיך יתכן שיהי' לקרקע זו דין צ"ב. בשלמא כשכותבת בדמי שטר נדוניא לגבות רק כשתתאלמן הוי שפיר דין צ"ב לענין דהוי מכירתו בטלה כמבואר בס' צ' אבל אם נתן בעדה שטר לגבות בכל עת שתרצה מה"ת יהא דקרקע זו לא יהא לו רשות למכרה גם הקרקע זו שתקנה בעד הממון שתגבה לא יהא לו רשות למכרה דהא נ"מ א"ו דקרקע זו הוי ככל נכסיו ולא כדין נצ"ב כ"מ בס' בית מאיר ז"ל עיי"ש:

ח"מ סקי"ז מ"ש מ"מ התנאי קיים דיפטרנה בגט ולפי"ז אם נשבע בעת הנישואין שלה שלא ישא אשה עלי' נמי מה"ט לא הוי כנשבע לבטל את המצוה אף אם שהה עמה עשר שנים הואיל דיכול לפטרה בגט ועיקר השבועה הי' שלא ישא אחרת עלי' אבל אם גירשה לא מיקרי עלי'. ולז"כ הח"מ בס"ק אח"ז אעפ"י שזה נשבע לבטל את המצוה ור"ל דקשה לי' ע"ד המחבר דסובר בנשבע שלא ישא אחרת עלי' שלא מרצונה דהשבועה חלה הא בזה הוי ודאי נשבע לבטל את המצוה דהא אף אם ירצה לגרשה מ"מ לא יהא נקי מהשבועה ויהא עובר על השבועה דהא נשבע שלא ישא אשה אחרת עלי' שלא מרצונה א"כ הוי הכל שלא מרצונה גם אם יפטרנה בגט דכ"ז הוי ודאי שלא לרצונה לצאת ממנו בגירושין לז"כ דמ"מ חל השבועה ע"י כולל כדעת הריב"ש מיגו דיכול השבועה לחול על אותן נשים שאינן ראויות לילד חל נמי השבועה על אותן הנשים הראויות לילד אמנם בס' ישועת יעקב כתב הרבה מן האחרונים חלקו ע"ז דלא מיקרי כולל בכה"ג הואיל דגוף הלשון השבועה ועיקרה בא לבטל את המצוה ולא מיקרי כולל מה שכלול בדבריו אותו מין שאינה דבר מצוה הואיל דמ"מ נשבע בלשונו שלא ישא אשה אחרת והוי נשבע לבעל מצות פו"ר ובזו האשה א"י לקיים פו"ר דפסקה מלדת. והביאו ראי' לזה מדברי הירושלמי הובא בתוס' שבועות דף כ"ד בנשבע שלא יאכל מצה סתם חל ובנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח אינו חל לפי שאין כאן כולל וקשה הא גם בנשבע שלא יאכל מצה בלילי פסח משכחת כולל דחייל על מצה עשירה או מצה שאינה משומרת לשם מצה משעת קצירה דאדם ממלא כריסו מהם. ומחויב לאכול כזית מצה באחרונה ובודאי שם מצה, עלי' וחשיב כולל לדעת הריב"ש. ומ"מ מבואר מהתוס' ומירושלמי דזה לא הוי כולל הואיל דעיקרה בא לבטל את המצוה דלא כדעת הריב"ש. אבל א"ש דהריב"ש לשיטתו אזיל והביאו המשנה למלך בשמו דהאומר שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח אינו חל לפי שכוונתו על מצה הראוי' לצאת בה ידי חובת מצה ולפי שאדם מחוייב בעת ההוא לאכול מצה ונשבע לעבור ע"ז ודומה הדבר לאומר קונם יין שאיני טועם עד הפסח דאמרינן דלא נתכוון זה רק על זו השעה שדרך בני אדם לשתות יין וה"ה בנשבע שלא לאכול מצה בלילי פסח דעתו הי' רק על זו המצה שיהי' יכול לצאת בה ידי חובת מצה ולזה לא הוי כולל אבל בכה"ג מיקרי שפיר כולל דיכול להיות השבועה קאי על אותן נשים שאין ראוית לילד ולזה חל הכולל גם על אותן נשים הראיות לילד ולא הוי נשבע לבטל המצוה ע"י כולל ובס' מעין גנים על חו"מ מכבוד אאמ"ו הרב ז"ל מיישב דעת הש"ך ע"נ מהשגת הח"צ עיי"ש ודו"ק:

ב"ש סקט"ז מ"ש ובתשובת הרא"ש ליתא שנשבע שלא ישא שלא מרצונה. ור"ל בשלמא לגירסת המחבר בתשובת הרא"ש דנשבע שלא ישא אשה אחרת שלא מרצונה הוי כנשבע לבטל את המצוה דהא עיקר השבועה הי' שלא ישא שלא מרצונה אבל אם יהי' נתרצה יהא רשאי לישא אשה אחרת עלי' וא"כ יש ביכלתו לפייסה בממון ליתן לה איזה ממון כדי שתרצה להסכים עמו שישא עוד אשה אחרת עלי' ולזה לא הוי עי"ז כנשבע לבטל את המצוה בשבוע' זו דהא לא יהא מבטל המצוה כלל הואיל דיש בידו לפייסה בממון אבל לדעת הרא"ש דאיירי דלא נשבע שלא ישא אשה שלא מרצונה רק נשבע סתם שלא ישא אשה אחרת עלי' א"כ הוי שפיר נשבע לבטל המצוה דהא אפי' מפייסה בממון יהא עובר על השבועה דהא נשבע שלא ישא אשה אחרת עוד. וכעת אם ישא אחרת יהא עובר על השבועה לז"כ דמ"מ לא הוי נשבע לבטל המצוה דמשכחת השבועה לחול ע"י כולל כדעת הריב"ש כמ"ש:

בא"ד מ"ש לכאורה קשה בל"ז ר"ל דלמ"ל הטעם דלכן הוי נשבע לבטל המצוה משום דיכול לפייסה בממון הא בל"ז לא הוי נשבע לבטל המצוה דיכול לגרשה ולפטרה בגט ויקיים השבועה שלא ישא אחרת בעוד עליה שהיא יושבת תחתיו ולז"כ ויש לישב ור"ל דאם יגרשה בגט יהא מ"מ עובר על השבועה דהא נשבע שלא ישא שלא מרצונה ואם יגרשה הוי הכל שלא מרצונה דאין דעתה מסכמת שיגרשה ולישא אחרת ולז"כ הטעם דוקא דלא יהא עובר על השבועה דיכול לפייסה בדמים שתתרצה להסכים שישא אשה אחרת עלי' ויקיים השבועה דהא לא הי' השבועה רק שלא ישא אשה אחרת שלא מרצונה אבל אם רצונה והסכמתה לזה שישא אשה אחרת עלי' רשאי וא"כ עי"ז לא הוי נשבע לבטל המצוה ואמרי' דעיקר הי' השבועה שהיא תתרצה שישא אשה אחרת עלי' רק שלא ברצונה לא יהא רשאי לישא אשה אחרת אבל אם רצונה לזה רשאי וא"צ להסברא של הריב"ש משום כולל כמ"ש.

ב"ש סקי"ט מ"ש וכן משמע מדברי הג"ה ר"ל מדכתב הרמ"א אבל אם תפסו היתומים המטלטלים וקברו אותו אין צריכין לשלם להאלמנה משמע אבל אם לא קברו אותו ועדיין המעות בידן האלמנה מוציא מידן הרי מבואר דלא כהב"ח ועז"כ אם תפסו היורשים קרקע או מטלטלין וכתב לה מטלטלין אג"ק האלמנה מוציאה מהן כצ"ל. וזה הוי לכ"ע דגם הב"ח מודה בזה אם כתב לה מטלטלין אג"ק דהב"ח איירי בלא כתב לה מטלטלי אג"ק בזה ס"ל דהחיוב המטלטלין קודם שחל גביות הכתובה רק אם תפסו היתומים המטלטלין מהני והוא נקבר מן אותן מעות וזה דעת התוספות ה"ה אם הי' תפיסה שלה מהני והוא נקבר מן הצדקה. אבל הש"ג סובר דתפיסה שלה לאחר מיתה לא מהני בלא כתב לה מטלטלי אג"ק ומה דכתב עולה מזה קאי לדעת הש"ג דלדעת הרמ"א מהני תפיסה שלה בלא כתב אג"ק ג"כ א"ו קאי לדעת הש"ג הוי הדין דבלא כ' לה מטלטלי אג"ק לא מהני תפיסה שלה לאחר מיתה הואיל בעת המיתה מיד חל חיוב קבורה על הנכסים כמ"ש:

ח"מ סקכ"ג מ"ש ונימא השתא ממון שבא לידו צריך להחזיר לא כ"ש שלא יגבה כצ"ל. ר"ל כמו נ"ד בירושה שנפלה לאשה דיהא הדין דאין הבעל יורש כלל לז"כ הא תניא אין דנין ד"ת מד"ס דהתקנה הוי ד"ס וירושת הבעל הוי ד"ת ואמרינן דהתקנה לא הוי על ירושה שנפלה לה בעודה תחתיו ודוקא בנדן תקנו משום ע"נ אבל ירושה דהוי נ"מ בהא לא תקו ר"ת וירש הבעל הכל:

בא"ד מ"ש ומשמע מלשון הרב הרמ"א דוקא נ"מ שנפלה לה בעודה תחתיו אז הדין דיורש הבעל הכל אבל נ"מ שהיה לה בעת נישואין בזה נוהג תקנות שו"ם ואינו יורש אותה הואיל דשייך ע"נ לז"כ וק"ו הוא מנדוניא דצריך הבעל להחזיר א"כ הוי כ"ש באותן נ"מ שהי' לה קודם נישואין דצריך להחזיר. אבל לפי"ז קשה האיך סובר בדעת הרמ"א דאותן נ"מ שהיה לה קודם נישואין צריך להחזיר הא הרמ"א בעצמו כתב מיד וז"ל אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא לא תקנו אלא הדין דא"צ הבעל להחזיר דלא שייך ע"כ לומר ותם לריק כחכם כדכתב הח"מ בס"ק כ"ה וא"כ אדרבה הוי ק"ו פריכא דהא בנדוניא שהכניסה בעצמה דא"צ להחזיר ואפ"ל דה"פ מ"ש אבל נ"מ שהי' לה בעת הנשואין בזה נוהג תקנות שום איירי דהנותן נתן לה אותן נ"מ להכניס לבעלה בנ"מ בזה שייך ע"צ וצריך הבעל להחזיר מ"ש וק"ו הוא מנדוניא קאי על ריש דבריו בנ"מ שנפלו לה בעודה תחתיו דבזה לא שייך ע"נ ויורש אותן. ולזה למד זה מק"ו מנדוניא דכתב הרמ"א אף שהכניסה לו בנדוניא יורש אותן הואיל דהכניסה לו בעצמה ולא שייך ע"נ ולזה הוי כ"ש בזו הירושה שנפלה לה בעודה תחתיו ולא שם אותן לו בנדן דיורש אותו ולא שייך ע"נ א"כ סובר הח"מ בזה כדעת הב"ש סקכ"ב דכל שאין אבי' נותן לה א"צ להחזיר לז"כ דבתשובת מהרי"ל מבואר דגם אותן נ"מ שהכניסה לו בעצמה שייך התקנה וצריך להחזיר דלא כדעת הרמ"א בשם הרא"ש הנ"ל כמ"ש:

ב"ש סקכ"ב מ"ש ואכ"ל. אלא כל מה שאין אבי' נותן לה א"צ להחזיר ולפי מ"ש בדעת הח"מ סובר נמי כן דא"צ הבעל להחזיר דאיל"ה קשה מדעת רמ"א א"ו כמ"ש

ח"מ סקכ"ז מ"ש אבל לא בנהרגה דזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתו אונס כזה דבזה מודה רש"י לר"ת דגם אם לא נתן יתן. והתמוה מורגשת במבטא. דהא בודאי לא חייב א"ע האב רק ע"מ שתהנה בתו א"כ מה בכך דאירע זה ע"י אונס ואונס רחמנא חייבי' לא אמרינן וא"כ אמאי אם לא נתן האב צריך ליתן וכבר עמד. בזה בספר הפלאה ז"ל אבל א"ש לפימ"ש לעיל בסי' קי"ג סקי"א להקשות על גוף הסברא דאומדנא דלא התחייב א"ע רק שתהנה בתו הא הוי דברים שבלב ודברים שבלב לא הוי דברים. וכתבתי הואיל דהוה אומדנא זו אומדנא דמוכח ובדבר הגלוי וידוע לכל העולם לא מיקרי דברים שבלב כמבואר בתוס' ובמהרי"ט והוי כאלו התנה האב בפירוש דלא התחייב א"ע רק ע"מ שתהנה בתו ולא כשתמות הבת וזה אמרינן דהוה אומדנא דמוכח וגלוי לכל העולם רק בדבר דשכיח תמיד שייך הסברא לומר אף דאם האב לא התנה בפירוש מ"מ סתמא כפירושו ועי"ז לא מיקרי זו האומדנא דברים שבלב אבל במילתא דלא שכיח כלל כמו נהרגה או נשתמדה נשאר הסברא מדלא התנה ע"ז הוי זו האומדנא דברים שבלב הואיל דבודאי לא אסיק אדעת' דאב להתנות ע"ז דאיך אפ"ל דהאב לא התחייב א"ע רק שתהנה בתו ולא אם נהרגה דהא זו האומדנא הוי לא שכיח אם תהי' נהרגת והוי דברים שבלב דלא מהני ואמרינן מדלא התנה ע"ז בפירוש דעתו הי' לחייב א"ע בכל אופן שיהי' הואיל דלא אסיק אדעתו אונס הוא כזה. וכ"מ בס' ב"י ז' כמ"ש ודו"ק כזה:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה