אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות

הלכות קידושין

סימן סו

ב"ש סק"א דהסכים להח"מ דדעת הרמב"ם לאסור היחוד רק לכתחלה אבל בדיעבד מהני החופה אף דס"ל להרמב"ם דחופת נדה דלא מהני הואיל דלא חזיא לביאה מ"מ מבואר לעיל דגם להרמב"ם אם מודיע לבעל שהיא נדה. דדעתו שיגמר החופה כשתטהר ה"ה כאן מהני מה דדעתו שיגמר החופה לאחר כתיבת הכתובה. וכ"מ בספר ישועת יעקב דהביא זה בשם אביו ז"ל:

ח"מ סק"ה מ"ש ולא כתב לכתוב או לקנות כצ"ל. ר"ל דמדייק מלשון הרמב"ם דהזכיר רק הלשון לכתוב דמהני ולא הזכיר דגם לקנות מהני ש"מ מזה דקנין לא מהני לז"כ דז"א דלכן הזכיר הכתובה דזה התכלית הנמשך מהקנין אבל קנין נמי מהני כמ"ש:

בא"ד מ"ש ויטענו היורשים פרענוה הכתובה וקרענוה כנ"ל. עי' השמטה מסימן ס"ו ח"מ סק"ה:

ח"מ סק"ז מ"ש מ"מ יש לחלק דהכא גרע טפי דמעולם לא הי' לה שום שיעבוד על בעלה ור"ל דהואיל שפטרה אותו מכל וכל כשהעמיד לה ע"ק לא נשאר עליו שום שעבוד כלל וזה לא מהני אף אם העמיד לה הע"ק לאחר הנישואין משום דאין לה עליו שום שיעבוד וחיוב כלל. משא"כ לקמן בס"ה דנשאר לה שעבוד הגוף על בעלה וכשהלוקח יתבע לבעלה יתבע מכח זכותה. והוי כיש לה כתובה על בעלה כמבואר בתוס' בשם ר"ת דיש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד החוב. לזה א"צ הבעל לכתוב לה כתובה אחרת כ"ה סברת הח"מ. מיהו בס' ישועת יעקב הסביר דעת הרשב"א כן דאזלינן לטעמי' הובא דבריו לקמן סי' קי"ט בח"מ דאין הבעל יכול לגרש את אשתו עד שיסלק לה כל כתובתה וא"כ כיון שכן הי' תקנת חז"ל דחשו לטובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וחזינן דהתקנה הי' דלא לבד שהיא תהי' יכולת בידה לתבוע אותו בדין אלא גם שלא יהי' יכול לגרשה כלל. ולפ"ז כשהעמיד לה הט"ק שוב אין לה עליו כלום. א"כ הרי יש בידו לגרשה רק כשהערב יתבע אותו לדין עדיין תהי' קלה בעיניו להוציאה ולזה ל"ד להדין דמכרה כתובתה בט"ה דשם הלוקח בא מכוחה פשיטא דלהרשב"א אין יכול לגרשה עד שיסלק להלוקח כל כתובתה אבל כשמתחלה לא נתחייב רק להערב לא שייך זה ובזה מיושב מה דהקשו דלכתוב הבעל שטר בשמו. ולהנ"ל א"ש דעדיין תהי' קלה בעיניו להוציאה כמ"ש:

ח"מ סקי"ב מ"ש כי היכי דקיי"ל בכל אשה אם התפיס לה בעלי צררי עבור כתובתה ונאבדו. נאבדו לו כצ"ל. לז"כ דיש לחלק דש"ה דהוי רק התפסה לפי שעה לזה מהני גם אם הם באחריות שלה רק מהתוס' כתובות דף מ' ד"ה אין עושין משמע דגם התפסה לשעה לא מהני אם הם באחריות שלה מדלא תירצו דרב איירי בהתפסה לשעה. א"ו דלא מהני לזה תירצו דאיירי שקיבל אחריות עיי"ש:

ב"ש סק"ח מ"ש משמע דס"ל דא"צ לקבל אחריות. ר"ל מדחזינן דהרי"ף והרמב"ם השמיטו הפלוגתא דמבואר בין ת"ק ור"י בכתובות דף נ"ו דלת"ק מותר בקבלת אחריות אונסא לחוד. ור"י מצריך קבלת אחריות אונסא וזולא. לזה תירץ הב"ש דהרי"ף והרמב"ם מיירי בהתפסה לשעה דמהני בלי קבלת אחריות כלל דלא חיישינן לאונסא וזולא בהתפס' לשעה לכן לא הוצרכו להביא הפלוגתא דאין נ"מ בהאי גוונא דמיירי בהתפסת לפי שעה. מיהו לכאורה הדבר תמוה דמ"מ הו"ל לרי"ף ולרמב"ם להביא דמותר גם בהתפסת לעולם אם קבל אחריות אונסא וזולא דמותר גם לר"י. ואדרבה מבואר בס"א דאסור לייחד לה מטלטלין רק עד שיכתוב לה כתובה אבל באופן אחר דהיינו בקבלת אחריות מבואר דלא מהני וזה דלא כמאן. שוב הגיע לידי ספ' בית יעקב מהגאון מליסא ז"ל דהעיר בזה. וכתב לתרץ דהרמב"ם והרי"ף אזלי לפסק הלכה דאסור לשהות אשה בלי כתובה. לזה לא מהני התפסת מטלטלין גם בקבלת אחריות אונסא וזולא דמאי מהני הקבלת אחריות הנ"ל הא אכתי איכא למיחש שמא יאנסו ויזלו ולא יהי' שטר בידה כיון דלא כתב לה ויהי' בעילתו ב"ז. אבל ת"ק ור"י סברי כחכמים דמותר להשהות בלי כתובה רק במקום דליכא חיוב על בעלה כלל אז אסור. ולזה מתירין בקבלת אחריות אונסא וזולא אף בלי כתיבת הכתובה והאריך בזה. וקצרתי בזה עיי"ש:

בא"ד מ"ש אתיא לתירוץ הראשון של הר"ן. ור"ל דלתירץ השני דהר"ן אסור הי' שיתן ג"כ המשכנות בשבת דהוי כקונה קנין בשבת דלא מהני דאסור למכנס אלמנה בשבת מה"ט דהוי כקונה קנין בשבת. ואמנם אפ"ל דל"ד הדין דח"ה להך דהכא דבשלמא משכנות מותר ליתן גם בשבת דלא הוי כקנין כלל כמ"ש חז"ל מנה אין כאן משכון אין כאן. וא"כ מבואר אם נתן משכון לא הוי כקנין כלל אבל בהתפסת מטלטלין דכאן דהתפיס לה המטלטלין וזה עדיף ממשכון דהיא קנתה המטלטלין ע"י התפסה זו. לזה הצריך הר"ן להני תירוצים הנ"ל. אבל בסתם משכון דיהי' בטוח על החוב ואין בהמשכון שום קנין כלל זה מותר ליתן גם בשבת. וא"כ אתיא הדין דח"ה הנ"ל גם לתירץ השני דהר"ן. ואם נאמר דגם התפסת מטלטלין הוי כמשכון אצלה להיות בטוח על החוב כתובה ולא קנתה בגוף המטלטלין שום קנין כלל א"כ בל"ז אין התחלה לקשיות הר"ן הנ"ל דאיך צוה להתפיס מטלטלין הא הוי כקונה קנין בשבת דאסור כמו דאסו' למכנס אלמנ' בשבת מה"ט הא ל"ד דבשלמא מה דאסור למכנס אלמנה בשבת הוי שפיר דהוי כקונה קנין בשבת דעי"ז קנה אותה לכל כמבואר לעיל. ולזה אסור למכנס האלמנה לחופה בשבת דעל ידי זה קנה ממנה שאר דברים בשבת והוי שפיר קונה קנין בשבת. אבל התפסת מטלטלין לה לבד מה הקנין איכא כאן דהא בהמטלטלין אלו ליכא קנין כלל ולא מיקרי קונה בשבת. א"ו דס"ל להר"ן דהתפסת מטלטלין הוי קנין שפיר דע"י התפסה זו קנתה בגוף המטלטלין. לזה הקשה דהא דמי דין זה לדין דאלמנה דאסור לכנסה בשבת מה"ט דהוי כקונה קנין בשבת ולפ"ז בודאי לא דמי להדין דח"ה דמותר ליתן המשכנות בשבת דהמשכון לא קנה המלוה שום דבר בהמשכון רק שיהי' המשכון לבטוח על המעות כמבואר בש"ס בכמה מקומות מנה אין כאן משכון אין כאן רק באומר זכי בגוף המשכון כמבואר לעיל בהלכות קידושין מזה. וא"כ הדין דח"ה הנ"ל דנותן משכון סתם אתיא אליבא דכ"ע כמ"ש:

ב"ש סק"ע מש לכאורה תמי' הא אכתי יש לחוש דילמא לא סמכה דעתה ובאמת צריכין להבין דברי קדשו הא עיקר הטעם דבמוחלת ע"פ דלא מהני מחילה הוי הטעם משום דיכולה לומר משעה כסברת הח"מ סקי"ג וא"כ היכא יש חשש דילמא לא סמכה דעתה וסברה דמהני מחילה והוי אפוכי מטרתא אמנם א"ש דבאמת לעניין גביית כתובתה יכולה לגבות במחילה ע"פ מחמת סברת הח"מ הנ"ל דדעתה הי' להשטות אבל לענין איסור אכתי יש לחוש דילמא מ"מ לא היתה סומכת דעתה וסברה דמהני המחילה והוי ב"ז. לז"כ וצ"ל דעתו לחלק דבמחילה ע"ע לא חיישינן דלא סמכה דעתה אם היתה המחילה ע"פ לאחר הקידושין תוס' והרא"ש דס"ל דגם כמחילה בע"פ יש לחוש דלא סמכה דעתה איירי במחילה ע"פ בעת הקידושין אז סברה התנאי קיים. ושוב כתוב דגם ע"פ אינה סומכת וסברה דמהני המחילה. ומ"מ הוי הדין דבמחילה ע"פ אין צריך לכתוב לה כתובת' הואיל דהדין במחילה לא מהני המחילה דע"פ וחיוב כתובתה נשאר לה במקומה רק דיש חשש דלמא לא סמכה דעתה ולזה יש תקנה אם מודיעין לה דלא מהני המחילה ע"פ ושוב לא הוי ב"ו אבל אם כתבה לו המחילה בכתב דלפי הדין מהני המחילה לזה צריך לכתוב לה כתובה אחרת ובזה אין שום תקנה לז"כ דלקמן בס"ט מוכח דס"ל למחבר דגם המחילת כתיבת התקבלתי נמי לא מהני מן הדין ואינה מפסדת הכתובה והדק"ל מאי חילוק בין מחילת ע"פ למחילת כתובת התקבלתי וע"כ צ"ל החילוק הנ"ל דבמוחלת ע"פ סמכה דעתה ויודעת דלא מהני המחילה אבל כשמוחלת בכתב לא סמכה דעתה וסברה דמהני המחילה והוי בעילת זנות לז"כ והרב רמ"א שכתב תיבת ודוקא ר"ל דמזה מוכח דהרמ"א חולק על המחבר דהא מוכח חילוק זה מהמחבר גופי' דהא המחבר ס"ל דגם כתיבת התקבלתי לא מהני ואין חילוק בין מחילה בכתב למחילה ע"פ. א"כ ע"כ מ"ש המחבר וכתבה התקבלתי הוי לענין מה שצריך לכתוב לה דבע"פ א"צ לכתוב לה כתובה אחרת וא"כ קשה מה שהוסיף הרמ"א תיבת ודוקא הא חילוק זה מוכח מהמחבר גופי'. וע"כ לומר דהרמ"א מוסיף לענין גוף המחילה דס"ל לרמ"א דכתיבת התקבלתי מהני ומחילה בע"פ לא מהני וחולק על המחבר. ע"כ קשה מנ"ל דין זה דבשלמא לפמ"ש למעלה דהמחבר ס"ל דכתיבת התקבלתי מהני לזה אפ"ל דהרמ"א קמ"ל בהוספה זו דלא נטעה לפרש דברי המחבר מה דכתב שכתבה התקבלתי איירי היינו להורות לענין גוף המחילה דהוי הדין דלא מהני מחילה בע"פ רק דווקא בכתיבת התקבלתי מהני המחילה אבל לענין ב"ז הוי גם במחילה בע"פ לזה קמ"ל הרמ"א תיבת ודוקא להורות דפירוש דעת המחבר דגם בעילת זנות לא הוי במחילה בע"פ משא"כ לפמ"ש הב"ש אח"ז דהמחבר נמי סובר דכתיבת התקבלתי לא מהני ע"כ מוכח לומר דהרמ"א בא להורות במה שהוסיף תיבת ודוקא לענין גוף המחילה דדוקא במחילה בכתב מהני אבל במחילה ע"פ לא מהני וחולק על המחבר א"כ קשה מנ"ל דין זה. לז"כ דלמד כן מדברי המרדכי וס"ל כרב דימי בכתובות דף נ"ז דבסוף ביאה ד"ה מינה מוחלת רק בכתבה התקבלתי ושפיר פסק דדוקא כתיבה מהני כצ"ל דר"י מודה לר"מ ור' יהודא ול"ק קושית הח"מ דגם לפי מה דקיי"ל הלכה כר"י מ"מ לא מהני מחילה בע"פ לפי המבואר בחו"מ סי' ס"ה סי"ג באם אמר המלוה בסתם שטר אחד מחול לך אמרינן דרק הקטן מחול לו דיד בעה"ש על התחתונה א"כ בנ"ד אם אמרה על המחילה דע"פ שדעתה להשטות לא מהני מחילה דע"פ:

בא"ד מ"ש אבל להרמב"ם לא מהני גם כתיבת התקבלתי וקשה קשיות התוס' בפ' החובל דמאי משני הש"ס כל לגבי בעלה ודאי מחלה הא לא מהני שום מחילה כלל. אמנם בדרך פלפול קצת יש לתרץ דהא עיקר הטעם דלא מהני משום דתקנו חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל אם תמחול באופן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דהיינו רק שאם תתאלמן או תתגרש תהא הכתובה אז שלו ואם ירצה לגרש אז תחזור מהמחיל' ולא הוי המחיל' דשלב"ל דהא לר"מ קיימין דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ה"ה יכול למחול דשלב"ל ומ"מ גם לר"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם וא"כ לא תהא קלה בעיניו להוציאה והרמב"ם איירי במחילה מהשתא לזה לא מהני המחילה משום דתהי' קלה בעיניו להוציאה. ובזה א"ש קושית התוס' דהקשו מריש אע"פ וגם מה דהקשו הא קיי"ל כר"מ ולהנ"ל א"ש דהש"ס לא איירי במוחלת השתא הכתובה לזה לא מהני גם ט"י כתיבת התקבלתי דלא נתבטל תקנת חז"ל. ובזה א"ש קשיות התוס' בב"ק מהא דאומדין דשום אדם לא ירצה לקנות דלגבי בעלה ודאי מחלה דדוקא הכא דקיימין אליבא דר"מ ומיירי המחילה לכשתתאלמן אז יכולה למחול לכשתתאלמן או תתגרש גם בדבר שלא בא לעולם אבל הברייתא דאומדין אזיל לדידן דאמרינן אין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ ה"ה דאינה יכולה למחול לכשתתאלמן או תתגרש דהוי דשלב"ל ולא מהני המחילה וא"ש ודו"ק בזה:

בא"ד מ"ש ודוחק לומר. והמעיין בתוס' שתירצו כן וא"כ א"ש דעת הרמב"ם וזה הוי הדין דסי' ק"ה במוחלת דא"צ קנין. וכבר הרגישו המחברים בזה עיי"ש:

בא"ד מ"ש ולפמ"ש ניחא הא דלא הגי' שם הרב הרמ"א ר"ל דבשלמא לפי מ"ש הב"ש לעיל לתרץ דעת הרמב"ם דסובר דדוקא תנאי שהתנה בעת הקידושין לפחות מן הכתובה זה התנאי בטיל דהוי שפיר מתנה על מ"ש בתורה הואיל דהתנה בעת הקידושין אבל אם לא התנה בעת הקידושין רק היא מחלה לו מן הכתובה לאחר הקידושין זה לא מיקרי תנאי ולא הוי מיקרי מתנה עמ"ש בתורה ולפ"ז ניחא מה דלא הגי' הרמ"א בס"ט דאם כתבה לו התקבלתי מהני התנאי ולא בטיל התנאי כמו דהגי' הרמ"א כאן לענין מחילה דאחר כך דאם כתבה לו התקבלתי מהני המחילה כן הו"ל להרמ"א להגי' על דברי המחבר כמ"ש אלא אפי' התנה בעת הקידושין התנאי בטיל הו"ל להרמ"א להגי' באם כתבה לו בעת הקידושין התנאי דמהני התנאי הואיל דכתבה לו ומהני. רק בע"פ בעת הקידושין לא מהני אבל בכתב מהני כמו דמהני לענין מחילה דאח"כ באם כתבה לו התקבלתי. אבל לפמ"ש הב"ש לתרץ דעת הרמב"ם א"ש אף דהרמ"א ס"ל באם כתבה התקבלתי מהני היינו דווקא על מחילה דאחר הקידושין דלא הוי מתנה עמ"ש בתורה אבל על תנאי בעת הקידושין דהוי שפיר מתנה עמ"ש בחורה לא מהני גם בכתבה לו בעת הקידושין. התנאי מחילה בכתב דהוי מתנה עמ"ש בתורה. אבל לדעת הר"ן והמגיד דסוברים בדעת הרמב"ם דאין חילוק בין תנאי בעת הקידושין למחילה דאחר הקידושין. ואין קיים המחילה אלא כשמגרש אותה מיד כמבואר לעיל מזה. ואם כן כיון דהרמ"א פוסק כאן בס"ג דדוקא במחילה בע"פ לא מהני אבל במחילה בכתב דכתבה לו התקבלתי מהני המחילה כן הו"ל להרמ"א להגי' בס"ט ג"כ דאיירי שם בתנאי בעת הקידושין דדוקא בע"פ בתנאי בעת הקידושין לא מהני אבל אם כתבה לו התנאי בעת הקידושין בכתב מהני באם כתבה לו התקבלתי א"ו כסברת הב"ש דעיקר החילוק בין תנאי בעת הקידושין לתנאי דמחילה דאחר הקידושין דזה לא הוי מתנה עמ"ש בתורה ואני הוספתי כמ"ש:

ב"ש סקי"א מ"ש וי"ל איסור דאורייתא ואם כן סובר הב"ש דחרם ר"ג הוי רק איסור דרבנן ובתשובת נוב"י ס"ב מסופק בזה אם חר"ג הוי איסור תורה או לא. ומזה מוכח דאיסור חר"ג הוי רק איסור ד"ס. ויש קצת ראי' להב"ש דאיסור תורה שאני מדלא חילק בין זיווג ראשון דאסור לגרש אא"כ מצא דבר ערוה כמבואר בסי' קי"ט ולא הוה קלה בעיניו להוציא והי' מותר להשהות זיווג ראשון בלא כתובה רק בזיווג שני אסור להשהות בלי כתובה דתהא קלה בעיניו להוציאה דרשאי לגרשה א"ו כדעת הב"ש דאיסור תורה שאני אבל באיסור דרבנן לא החילוק בין זיווג ראשון לזיווג שני אסור להשהות בלא כתובה לעולם. שוב מצאתי בס' כתובה שדיבר מזה כמ"ש:

ב"ש סק"י מ"ש י"ל דמהני מחילה ולכאורה הוי מילתא דפשיטא. ואפ"ל דכיון למ"ש בס"ק ט"ו דבמקום שכותבין בעיקר הכתובה שהוא יותר מכתובה דאורייתא וכותבין כן בכל הכתובות לזה ה"א דחשוב כעיקר הכתובה. לזה קמ"ל דמהני. ולכן כתב רק בלשון וי"ל דמהני כמ"ש:

ב"ש סקט"ו ושיעור מחלקותן הוא כך. שהב"ח סובר דמה שכותב בכתובה מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ואח"כ הנדוניא דהנעלת לי' מאה זקוקין והוסיף לה מאה זקוקין ס"ה מאתים זקוקים. באותן הר' זקוקין נכלל ג"כ המאתן הכתובים למעלה. והדרישה סובר דאותן המאתן זוזי המה חוץ המאתים זקוקין והמאתים זוזי עולים שמונים זהובים כ"מ בס' בית יעקב ע"ש:

בא"ד מ"ש וי"ל בודאי אין הכתובה בכלל. ראיתי בס' טו"ג שביאר וז"ל. ור"ל דיש לדחות הח"מ דלא תקשי על הב"ח משום דאע"ג דמדינא אין עיקר הכתובה בכלל מ"מ המנהג שלא לגבות מותר מת' או מת"ק זה' והיינו ע"כ שאינו כמשלים עיקר הכתובה ג"כ בסך המאתים זקוקים עיי"ש:

בא"ד מ"ש בשם הט"ז דאם הוסיפו על המטבע דכתובה חייב ליתן לה המטבע השני' ובמעות נדוניא נותן לה כראשונה משום רבית והיינו כשכותב לה שיתן לה מטבע כמבואר ביו"ד ס"ק ס"ה ובח"מ סי' ע"ד מזה ע"ש:

ב"ש ס"ק כ"ב מ"ש דבכלל הוספה שליש נכלל גם המאתים זקוקין. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל שכ' וז"ל. ולכאורה הי' אפ"ל דהעיקר כתובה דהיינו מ"ש בכתובה מאתן דחזי ליכי מדאורייתא העולים שמונים זה' כסברת הב"ש בס"ק ט"ז אין נכלל בכלל הוספה. אך לפמ"ש בשם הב"ח דבעיקר הכתובה נכלל המאתים זקוקים א"כ הכל נכלל בכלל ההוספה:

בא"ד מ"ש והוספה זו נוהגים בק"ק קראקא חוץ מלבושים ותכשיטים השייך לגופה. מבואר בס' נ"ש דהכוונה הוא בבגדים שעשה לה בעלה. ע"ז כתב בס' בית יעקב ז"ל ונלפע"ד דאף שכתב כך בכתובה מ"מ צריכה להביא ראי' שהקנה לה לגמרי. ומ"מ הכתב מועיל באלמנה אף שהקנה לה מ"מ אדעתא למשקל ולמיפק ממנו לא אקנה לה ולזה מהני הכתב שכתב לה השייך לגופה לומר שלא יקח ממנה דמה שתצא ממנו אקנו לה. אבל מה שנותן לה בסתם להתקשט נ"ל דאינו זוכה בהם. דהא מבואר בחו"מ סי' צ"ג דטבעת ותכשיטין הבע"ח גובה מהם. וכתב הסמ"ע הטעם משום דדברים יקרים כאלה ודאי לא אקנה לה רק כשיצטרך למכרם ימכרם. וכיון דתלינן בזה לענין בע"ח ה"ה לגבי בעל גופי' אמרינן דלא אקני לה רק שנתן לה בסתם להתקשטה שיצטרך למכרם. ובכלל השייך לגופה אינו במשמע רק אותן שהקנה לה בפי' שיהא שלה דלא נימא אדעתא למישקל ולמיפק לא איקני לה ובכל ספק שבשטר יד בעהש"ט על התחתונה. ועוד יש לחוש שמא לקחה אותן בעצמה להתקשט כיון שהיא נושאת ונותנת:

בא"ד מ"ש במלבושים יכול לעכב עכצ"ל דהמנהג הוא כך דדוקא אי כשכותבין נוטלת. אבל אי ליכא המנהג לכתוב כך בכתובה ולכך יכול לעכב:

בא"ד מ"ש אבל בנדוניא למה תגרע משאר בע"ח. ועכשיו נתפשט המנהג ע"פ תיקון שטרות דנ"ש דעל שטר ת"כ דעיקרא נדוניא שלא לכתוב אגב. ומבואר בס' בית מאיר ז"ל הטעם בזה דבשלמא חוב עומד להתפרע ואז יהא הלוה יוכל למכור כחפצו משא"כ נדוניא אי יכתוב אגב כל ימיו לא יהי' רשות בידו למכור מה מחפציו ומ"ש בש"ע ס"ק ס"א ועכשיו נוהגין הוא ע"פ נוסח הר"מ פ"ז מה' יבום. והאריך קצת בזה עיי"ש:

ב"ש סקכ"ג מ"ש ואם היא בעילתא כותבין בעילתא מבואר בנ"ש שלא לכתוב בעילתא וכ"מ בספר בית מאיר ז"ל. כי גדולה הבושה כמו שאמרו חז"ל המלבין פני חבירו וכו' ויש לכתוב פלונית ארוסה ודי בזה לסימן עיי"ש:

ב"ש סקכ"ד מ"ש מ"מ נקראים בי נשא, ועי' בס' עצי לבונה ביו"ד מא"א ז"ל שהאריך בזה:

סימן סז

ב"ש סק"ב מ"ש וי"ל דלא ס"ל פירש תוס'. ביאור דבריו כ"ה דלפירוש התו' דפירכת הש"ס וניחוש קאי לרב אשי דאזיל לפי הלכה דאם כנסה בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום. ולזה פריך הש"ס שם וניחוש כדי שלא יבוא לידי איסור שלא יבוא לב"ד. לכן הוצרך הש"ס לתרץ דאיירי דקידש ובעיל לאלתר דוקא. אבל אם לא קדש ובעל לאלתר אלא אם בעל לאחר זמן מרובה הי' הדין גם בבתולה אלמנה מן הנשואין מראשון לית לה כתובה מהשני כדי שלא יבוא להתירה לבעלה באשת כהן כסברת התוס'. ולפ"ז אי ס"ל להרי"ף והרמב"ם כפי' התוס' היה קשה עליהם למה השמיטו האי דינא אם קידש לאחר זמן מרובה דלית לה כתובה מהשני כדי שלא יבוא מזה היתר לבעלה. לז"כ דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כפי' התוס' הנ"ל. אלא פירשו כפירש"י דפירכת הש"ס וניחוש הוי על הברייתא דקתני אין השני יכול לטעון ט"ב דמשמע שאין ב"ד נזקקין לישב בדין כלל על טענתו לחקור ולדרוש ולברר הדבר. וע"ז פריך הש"ס דלמה לא יחקרו הב"ד הדבר שמא יבוא עי"ז אפרושי מאיסור' שיתברר הדבר שזינתה ברצון תחתיו או אולי תודה האשה בעצמה שזינתה תחתיו ברצון ולפ"ז יש לומר דעיקר פירכת הש"ס אזלא רק לרבה דס"ל ביש עדים שלא נסתרה ולא נבעלה תחת הראשון חשיבה כבתולה ממש דהא קאמר ע"ז זאת אמרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה הרי מבואר דמחזיקין אותה לבתולה גמורה אצל השני ולא אמרי' דהבעל סובר דלשבחה אמרו העדים כן. ולזה פריך הש"ס שפיר וניחוש היינו אמאי עכ"פ למה לא מזדקק שום ב"ד לטענתו. דהא ריעותא לפנינו דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה. ולמה לא ניחוש שמא יש כאן צד אפרושי מאיסורא דאפשר שנעמוד על הברור דזינתה תחתיו. וזה עיקר חילוק בין פירוש רש"י לפי' התוס'. ולפ"ז למאי דקיי"ל להלכה כרב אשי דסובר דלא מחזקינן אותה לבתולה אצל השני כדאמר כנסה ראשון שאני. והיינו הואיל דכנסה ראשון מחשבינן לה בחזקת בעולה מראשון ואף דיש עדים דאמרי שלא נסתרה ולא נבעלה תחת הראשון אמרינן דסומך דלשבחה אמרו כן וא"כ ממילא למה ניחוש לטענתו שטוען השני שלא מצא לה בתילים הא אין זה הריעותא דבר חדש כלל להב"ד שהרי בחזקת זה נשאה. ולכן אפי' אם קידש השני ובעל לאחר זמן מרובה מ"מ אין ב"ד נזקקין לטענתו כלל והקושיא דוניחוש והתירוץ דש"ס הנ"ל אזלא רק לרבה ולא אליבא דהלכתא. ומש"ה השמיטו והרמב"ם האי דינא דאם קידש ובעל לאחר זמן מרובה דפסקו כרב אשי ולז"כ וכ"מ מפירש"י ר"ל דרש"י כתב דהברייתא פריך אע"ג דמבואר ברש"י להדיא מ"מ כתב הב"ש ומשמע משום דזה אין מבואר ברש"י דהפירכא לא אזלי אליבא דר"א על הברייתא דלכאורה יש לומר דפירכת הש"ס על הברייתא קאי בין לרבה ולרב אשי וא"כ הדק"ל על הפוסקים הנ"ל אמאי השמיטו אלא דמ"מ משמע להב"ש מרש"י כן דהפירכא לא אזלא רק לרבה מדכתב רש"י וז"ל בשלמא אהנך דלעיל דיש לה כתובה משמע דפירכא אזל למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה אבל לרב אשי לק"מ פירכת הש"ס בל"ז ולזה סיים ועיין ב"ח ר"ל דהב"ח פירש דפירכת הש"ס לרש"י קאי על שניהם. ומתרץ דהפוסקים הנ"ל לא ס"ל כרש"י ותוס' דז"א אלא דהפוסקים סוברים כפירש"י ופירכת הש"ס אזלא רק לרבה ולא לרב אשי כדכתיבנא. וא"ש ודו"ק:

ב"ש ס"ק ו' מ"ש והמחבר כתב בסעיף הסמוך כהטור ור"ל דלדברי המגיד דס"ל בשוטה ונשתפת צריכה קידושין אחרים דלפ"ז בודאי יש לה כתובה אם רוצה לקיימה מחדש וא"כ אי ס"ל למחבר ג"כ. א"כ אמאי כתב המחבר אח"ז בשוטה ונשתפת דיש לה כתובה הא פשיטא אית לה כתובה דהא צריכה קידושין אחרים מחדש ובודאי יש לה כתובה מחדש דהא מש"ה הרמב"ם השמיט בשוטה ונשתפת דיש לה כתובה דהא בל"ז צריכה קידושין אחרים דבשלמא הטור כתב שפיר הדין דשוטה ונשתפית דיש לה כתובה דהטור סובר דאין צריכה קידושין מחדש. לז"כ ואפשר ר"ל דהמחבר לא ס"ל כהמגיד דהא לסברת המגיד יקשה אמאי כתב הרמב"ם כשהבעל שוטה ונשתפה דאם רצה לקיימה דיש לה כתובה הא בודאי יש לה כתובה ומאי קמ"ל בזה דהא צריכה קידושין אחרים מחמת שקידשה בעת שטותו ומדצריכה קידושין מחדש בודאי יש לה כתובה מחדש. וזש"כ לא הו"ל לכתוב נשתפה ר"ל זה הדין דשוטה הוא ונשתפה דיש לה כתובה. גם יקשה לסברת המגיד הנ"ל הא חזינן דג"כ אין בקידושיו כלום ומ"מ כתב הרמב"ם בקטן ואם הגדיל וקיימה יש לה כתובה הא מאי חידוש בזה הא להמגיד צריכה בגדילתו קידושין מחדש וא"כ יש לה אח"ז כתובה מחדש א"ו דלא כהמגיד דבשוטה ונשתפית א"צ קידושין מחדש. ור"ל דהמגיד והטור פליגי בזה דה"ה ס"ל דצריך קידושין אחרים היינו קודם הביאה לאחר שנשתפית דאז הביאה הוי לשם נישואין דביאה דלאחר קידושין נישואין עושה כמבואר בסי' ל"ג ס"ה מזה. וצריך לכתוב לה כתובה לקודם הנשואין אבל כשבא עלי' בלי קידושין דאין מתקדשת רק משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וגמר ובעל לשם קידושין אין לה רק דין ארוסה ולית לה כתובה כמבואר בהרמב"ן בסוגיא בקידשה ע"ת. ולזה סובר המגיד דמדאמרינן כאן בשוטה ונשתפית דיש לה כתובה איירי הכא בקידושין מחדש בקידושי כסף לזה אין צריך להזכיר דיש לה כתובה דהא פשיטא דהא צריכה קידושי כסף מחדש. אבל הטור ס"ל כשיטת הר"ן שם דכשהיא בבית בעלה ובא עליה אז הקידושין והנשואין הם באים כאחד ומיד תיכף לאחר הביאה לאחר שנשתפית יש לה כתובה וכן משמע בירושלמי בקטן דביאה לאחר שהגדיל היא כנסתו וא"כ קמ"ל המחבר שפיר דבשוטה ונשתפית דיש לה כתובה הואיל דאין צריך קידושין אחרים מחדש אלא דהביאה בעצמו לאחר שנשתפית הם הקידושין והנשואין ביחד ומחוייב ליתן לה כתובה כדעת הר"ן הובא בסי' ל"ג דלא דמי לקידושי טעות המבואר בסי' ס"א בהרמ"א ובסי' ס"ח ס"ק כ"ד בשם התוספות דצריכה קידושי כסף מחדש הואיל דהקידושי הראשונים היו בטעות אבל כאן לא היו הקידושין הראשונים שום טעות לזה א"צ קידושין מחדש אלא הביאה בעצמו הם הקידושין ונשואין כאחד וכן מבואר זה בב"ש סי' ל"א ס"ק ז' שכתב וז"ל מיהו י"ל דא"צ קידושין אחרים כמו קידושי קטנה דאינו אלא מדרבנן וא"צ קידושין אחרים מחדש אלא בביאה יתכוין לשם קידושין והמחבר לעיל סי' מ"ז ס"ב כתב דבשוטה אין להם קידושין כלל וא"כ אי ס"ל כה"ה סותר א"ע מה אעשה שהגאון בס' בית מאיר ז"ל הרעיש מאוד על רבינו הב"ש ז"ל דאיך אפ"ל דקידושי שוטות שאין להם ריח קידושין ידורו אח"ז בלי קידושין. וזה אי אפ"ל דדעת הב"ש דא"צ קידושי כסף אבל בביאה יתכוין לשם קידושין וא"כ מה פעל בזה דמ"ש קידושי כסף או קידושי ביאה והדק"ל דפשיטא דכתובה אית לה ומה חידש בזה. ובל"ז בודאי מי שבא לשאול בוודאי לא יורה לו דיקדש בביאה לבד הא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה. ומסיים דדברי הה"מ ברורים דצריכה קידושי כסף מחדש. והארתי בזה למי שלבו זך וישר מצוה ליישב דברי הב"ש על מכונו ושכר הרבה יקבל מן השמים:

ב"ש סק"ט מ"ש ולהמגיד קשה מ"ש קטן משוטה ר"ל דבקטן מבואר דא"צ קידושין מחדש ובשוטה צריכה קידושין מחדש ואפ"ל לפי מ"ש הב"ש בסק"י בשם הפריש' לחלק בין ח"ש לקטן לענין כתוב' דבקטן כתובה מאתים דדעתו לכשיגדל ממילא א"ש דא"צ קידושין אחרים מחדש בקטן ולא דמי לחרש ושוטה דלא היו יודעים שיתפקחו כמבואר בפרישה כמ"ש ע"ש:

ח"מ סק"ה מ"ש ועיין לקמן סימן ס"ח כתבתי טוב טעם ראי' לזה ר"ל דבבעילה לית לה חיבת חופה ולזה ל"ד שחייבי לאוין כמו אלמנה לכה"ג דמ"מ יש לה חיבת חופה כמבואר בב"ש סק"ד מזה עיי"ש:

ב"ש סק"י מ"ש הנה ברמב"ם מבואר דאיירי בין בכתב לה ובין בלא כתב לה. ור"ל דבא לדחות דברי הח"מ בס"ק י"ג שתירץ דרמב"ם איירי בגר בלא כתב לה ולפ"ז מסתמא גם בקטן איירי בלא כתב לה בקטנותו וע"ז קשה אמאי סובר הרמב"ם בקטן דיש לה מאתים כמבואר זה בס"ק י"ב שהקשה עליו כן עיי"ש:

בא"ד מ"ש ובפרישה מפרש וז"ל וי"ל דכל קטן עומד להתגדל וסופו מוכיח על תחלתו שנשאה לקיימה בגדלותו וכאילו נשאה מתחלה לאחר שיתגדל משא"כ בחרש ושוטה שאינו עומד להתפקח ולהשתפה נמצא שמתחלה לאו בני חיוב שיתן כתובה היו ואחר שנשתפה ונתפקח כבר היא בעילה ע"כ עיי"ש:

בא"ד מ"ש ובסמוך כתבתי בשם המגיד. ר"ל בס"ק י"ב הביא תירץ המגיד דפי' דעת הרמב"ם דלא פליג עם התוס' בגר דהרמב"ם איירי בגר שנשאה היתה יותר משלשה שנים. ואז היא בל"ז בחזקת בעילה לזה בגיורת אין לה אלא מנה אבל אם נשא אותה בגיותה פחותה מג' שנים וכתב לה אז כתובה או אפי' לא כתב לה אז כתובה כתובה לאחר שנתגיירה מאתים. ובזה איירי התוס' דס"ל דיש לה כתובה מאתים:

בא"ד מ"ש וקשה מ"ש ח"ש מקטן וגר. דאית להם מאתים דהא השתא להטור נסתור תירץ הפרישה דהא בגר נמי לא ידעו שיתגיירו ומ"מ כתובתה מאתים לזה מחלק להטור דבקטן וגר איירי בכתב לה וח"ש איירי בלא כתב לה דלא כהרמב"ם דסובר דכולן בחד גוונא איירי כדכתיבנא. ולזה לא יכולתי להבין ד"ק מפני מה לא תירץ הב"ש דעת הטור כסברת המגיד הנ"ל. וא"כ הי' דעת הטור כהרמב"ם וצ"ע בזה:

ב"ש סקי"ב מ"ש גם משמע מדבריו דס"ל כתובה הראשונה קיימת ר"ל אף שאין רוצה לקיימה אחר שנתגיירה. דאי במקיימה אף בנשא בת ישראל נמי. וע"ז כתב דכל הפוסקים חולקים. ובמקיימה דוקא אמרי' דעל מנת כתובה הראשונה קיימת ע"ש:

סימן סח

ב"ש סק"א מ"ש ובשלטי גבורים פסק כרש"י ר"ל דלרש"י תלינן דבא עלי' אף בשמא דהיינו אף דאין המנהג להתייחד עמה רק אירע דנתייחד עמה מכל מקום אם טוענת דבא עלי' באירוסין נאמנת ואין עליה ט"ב דאמרינן דשמא שכח שבא עליה אבל להתוס' לא מהני רק אם המנהג כך להתייחד אז אמרינן דע"ד כן נתייחדו ולא מוקי אנפשי' ובעיל. ובודאי והוי טענתה טענת ברי דבודאי בא עליה:

בא"ד מ"ש ואם היא טוענת בתולה הייתי ואינו טוענת דבא עליה באירוסין. צ"ע אי נאמנת במיגו דאומרת דבא עליה אי הוי כמיגו להוציא. ולכאורה יש להעיר בזה הא התוס' בכתובות ד"ט ד"ה לא דקטען כתבו בפשיטות דלא אמרינן מיגו להוציא וגם הב"ש בעצמו כתב בס"ק כ"ב דאינה נאמנת להכחישו דהוי מיגו להוציא ולא אמרינן והגם דבתוס' מקודם שם כתבו אהא דאמר ר"י מאי קמ"ל תנינא דאמרי' מיגו אף להוציא כבר עמד המהרש"א ז"ל בסתירת דבריהם. ואפ"ל דהב"ש אזיל לשיטתי' דהביא מתחלה דגם באין המנהג להתייחד נאמנת דשמא שכח. לפ"ז מסופק כאן שפיר דיש סברא דנאמנת במיגו הואיל דטענתו טענת שמא. מיהו זה ליתא דהא אדרבה לדעת רש"י בל"ז לא הוי מקום להסתפק דהמיגו הוי תמורת המנהג דהא אין דרכן להתייחד וא"כ בל"ז לא היתה נאמנת על טענתה זו דבתולה הייתי בהמיגו דבא עליה באירוסין הא אין המנהג להתייחד ומיגו תמורת המנהג לא אמרינן בל"ז דהב"ש בודאי קאי בספקו גם להתוס' שהביא מתחלה דהוי טענתו ג"כ ברי ובטוענים שניהם ברי פשיטא לי' בס"ק כ"ב דלא אמרינן מיגו להוציא ואמאי מסופק כאן הב"ש. אמנם א"ש דלכאורה יקשה אמאי תפיס הב"ש האי מיגו ולא הזכיר המיגו של התוס' ולא המיגו שהזכיר בס"ק כ"ב וגם התוס' לא הזכיר המיגו של הב"ש אבל א"ש דבשלמא כאן מסופק הב"ש שפיר דלומר המיגו הואיל דאיירי דנתייחדו דיש לתלות דבא עליה בפרע היכי דהמנהג להתייחד דהדין כן לכ"ע דחיישינן דבא עליה לזה י"ל דלא הוי מיגו זה מיקרי מיגו להוציא דלדעת התוס' הנ"ל דאיירי דווקא בנתייחד עמה באירוסין הואיל דהמנהג כ"ה לזה מסופק הב"ש אי טוענת דבתולה הייתי ונמצאה לה בתולים ומכחשת לו בברי אי נאמנת ע"ז במיגו דאי בעיא אמרה דבא עלי' באירוסין דהא נתייחד עמה באירוסין ויש סברא דלא מוקי אינש אנפשי' ובוודאי בעל אותה והיה מסייע חזקה זו להמיגו לכן י"ל דאמרינן מיגו אף דהוי מינו להוציא אבל בס"ק כ"ב פשיטא לי' דלא אמרינן מיגו להוציא. דהתם איירי דלא נתייחד עמה באירוסין דקאי על המחבר דכ' כשטענתו על הבתולים טענה אם כן ע"כ איירי דאין המנהג להתייחד וגם לא נתייחד עמה באירוסין לזה פשוט להב"ש דלא אמרינן מיגו לזה נקט הב"ש כאן דוקא זו המיגו דבא עלי' דנאמנת הואיל דאיירי כאן דנתייחד ומסייע לה חזקה דבוודאי בעל דלא מוקי אינש אנפשי'. אבל מיגו אחרת דהיינו מוכת עץ או מיגו משארסתני נאנסתי דעל מיגו זאת אינו מסייע שום חזקה פשוט להב"ש שם דלא מהני מיגו דהוי מיגו להוציא וז"ל הב"ש בס"ק כ"ב וז"ל וא"ל אם היא מכחשת אותו ר"ל דטוענת בתולה הייתי בעת נישואין והי' לה בתולים א"כ למה א"נ להכחישו במיגו דמו"ע לז"כ דהוי מיגו להוציא דשם אינו מסייע שום דבר להמיגו ומיגו להוציא לא אמרינן אבל כאן מסייע חזקה זו להמיגו לזה מסופק שפיר אי אמרינן מיגו אף דהוי להוציא ובזה מתורץ שפיר קושי' המהרש"א הנ"ל דהתוס' לא סתרי אהדדי דבאמת ס"ל לתו' בכ"מ דלא אמרינן מיגו להוציא אבל כאן כתב התוס' דנאמנת במיגו דבא עלי' הואיל דמסייע לה החזקה דלא מוקי אינש אנפשי':

ב"ש סק"ב מ"ש ותניא אין יכול לטעון ט"ב. ר"ל דקשה על הפוסקים הנ"ל דסברי דגם במצא דם יכול לטעון פ"פ א"כ מאי טיבות' נמשך מזה דאמרינן דאם שינה ולא העמיד עדים דאין יכול לטעון ט"ב דאמרינן דבודאי היה בתולין הא לו יהא דהיה לה בתולין מ"מ יכול לטעון פ"פ. ומאי קנסא קנסינן לי' להפוסקים הנ"ל דהא יכול לטעון דפ"פ א"ו ש"מ דלא כהפוסקים הנ"ל דהיכא דמצא דם א"י לטעון פ"פ לזה מועיל מאי דאמרינן דאינו נאמן לטעון ט"ב אם שינה ולא העמיד עדים דאמרינן דבודאי הי' לה בתולים ושוב א"י לטעון שום טענה. לז"כ וצ"ע ר"ל דאינו מוכרח לומר דלא כפוסקים הנ"ל. אלא די"ל דאף דמצא דם יכול לטעון טענת פ"פ בעלמא רק הכא דחזינן דעשה רמאות ולא העמיד עדים הוי הדין דפ"פ פשיטא אינו נאמן דהא אין ראי' לזה כדבריו אלא אף דם נמי אינו נאמן וזה קמ"ל הש"ס רבותא דגם ט"ב אינו נאמן הואיל דשינה מהמנהג אבל פ"פ פשיטא אינו נאמן אבל בעלמא היכי דנאמן על דם דלא מצא בתולים וטוען דמצא בתולין רק פ"פ נאמן כהפוסקים הנ"ל כמ"ש:

ב"ש סק"ג מ"ש כי דם נדה לא שכיח ור"ל אף דלאחר פעם ראשונה היה פ"פ מ"מ תלינן הדם בדם בתולין אבל בא"י אם נבעלתי אמרינן מדמצא דם בודאי לא הי' פ"פ. ויש קצת צ"ע אם בפעם הראשון טען דמצא דם רק היה פ"פ דהדין דאינו נאמן אם צריך מ"מ לאפרושי מאיסורא ממנה ולא לבעול דלמא זינתה כבר וא"כ הוי דם ראשון זה דם נדה וטמאה:

ב"ש ס"ק ד' מ"ש אלא לר"ח פתחה סתום ולז"כ התוס' כתובות ד"ט ד"ה לא צריכי באשת כהן דליכא ס"ס באשת כהן לומר ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו דלמא מ"ע היא. אבל לפר"ח א"ש דמ"מ מ"ע פתחה סתום ולזה הוא אם היתה מ"ע לא הי' פתחה פתוח וכן מבואר בהרי"ף ז"ל באשת כהן נאמן לאוסר עליו בטענת פ"פ דליכא ס"ס דילמא ספק מ"ע דמ"ע פתחה סתום.. ובדרך למדי ראיתי בנומ"י דהקשה על הרי"ף דלפ"ז מאי משנה הש"ס על ראיית אביי ממתני' ר"פ בתולה נישאת ליום ד'. מאי לאו דטען פ"פ ומדחה הש"ס לא דטען טענת דמים וכפירש"י ולדעת הרי"ף אמאי יהא נאמן לאוסרה עליו בט"ד הא איכא ס"ס ספק תחתיו או לא ואת"ל תחתי דלמא מ"ע היא הא מ"ע אין לה דמים אמנם א"ש דלפי מ"ש התוס' ריש כתובות ד"ה שאם היה לו ט"ב דהקשו על פירש"י דפירש במתני' משום שמא יבואו עדים שזינתה א"כ איך מייתי ראי' ממתני' דנאמן לאוסרה עליו. לזה פירשו התוס' דלא מייתי ראי' רק דב' כפ"פ ולהכי יצא הקול ולפ"ז מתורץ קשי' נ"י הנ"ל דה"פ בהש"ס מה דמשני לא דטען טענת דמים. דזה ודאי יודע בבירור ולהכי יצא הקול ו בואו עדים דזינתה וא"כ אין ראי' ממתני' לר' אלעזר דפ"פ נאמן לומר לאוסרה עליו דמתני' איירי בטענת דמים. דזה ידוע לכל העולם יכול לידע בבירור ועי"ז יצא הקול ויבואו עדים ע"ז שזינתה אבל בלי עדים אינו נאמן מחמת ס"ס כדעת הרי"ף ז"ל רק עיקר חשש דיבואו עדים ע"ז כסברת התוס' הנ"ל ודו"ק בזה:

ב"ש סק"ה מ"ש אע"ג די"ל דהחזק' מסייע לה ור"ל אמאי אינו רשאי לחזו' ולבעול אותה גם בליכא הס"ס הנ"ל דהיינו בכהן א בישראל ובעת הקידושין היתה פחותה מג"ש הא החזקה מסייע לה דאומרת אמת דלא בא עליה דאי משקרת לא היתה יכולה להעיז בדבר שהיא יודעת שהוא יודע דהיא משקרת. לז"כ דמ"מ היכי דליכא ס"ס אסורה מטעם דשויתה אנפשו חד"א באומרו דלא מצא לה בתולים:

בא"ד מ"ש וכן יש לפרש דברי הטור שלא כתב כהרמב"ם דאיירי במכחשת לומר דלא בא אלי' רק הטור מיירי כאומרת דבעל בהטי' והיא טוענת כן בברי והוי טענתו טענת שמא לזה מותרת להתייחד עמו כדי לחזור ולבעול גם היכי דליכא ס"ס הנ"ל. אבל הח"מ סובב על לשון המחבר דאיירי במכחשת לו דלא בא עלי' כלל והוי טענתו טענת ברי ולזה כ' הח"מ דאסור לחזור ולבעול אותה היכי דליכא הס"ס הנ"ל. וז"ש לכן כל שאפשר לברר ור"ל כשאפשר לברר ע"י חבית יין אין לברר ע"י שיבעול אותה דיש לחוש שמא לא ימצא דם ואז יעורר דאסור לו משום דהטור איירי גם באשת כהן. מיהו אם א"א לברר ע"י חביות יין אז מותר לברר ע"י שיבעול אותה. שהיא מותרת לו מטעם הנ"ל דהיא טוענת ברי. ואם לא ימצא דם אז באמת אסורה לו כמ"ש:

ב"ש סקי"א מ"ש ורש"י פי' ר"ל דהוכיח דרש"י ס"ל ג"כ כשיטה זו מדפירש דאיירי משפחת דורקטי דלמה פירש"י כן. א"ו דקשה לרש"י קושי' הנ"ל ממ"נ אי איירי בלא מצא דם ליטען טענת דם לבד ולמה לו לטעון טען טענת פ"פ ואי איירי דמצא דם הא הדין דא"י לטעון פ"פ הרי מוכח דרש"י ס"ל דהיכי דמצא דם א"י ליטעון פ"פ לזה הוכרח רש"י לתרץ דאיירי דהיא ממשפחת דורקטי. לזה איירי דלא מצא דם ומ"מ א"י ליטען טענת דם דהא משפחתה אין להם דמים. לזה טען פ"פ. אבל זה צ"ע דק' הא הב"ש כתב מתחלה דגם להני פוסקים דס"ל דהיכי דמצא דם א"י לטעון פ"פ הוי רק לענין להפסידה כתובתה אבל לענין איסור נאמן גם היכי דמצא דם ואסורה עליו. ולפ"ז למה הוכרח רש"י ז"ל לפרש דווקא דהיא משפחת דורקטי דהא יכול להיות דאף שהיא אינה ממשפחה הנ"ל מ"מ יכול ליטען פ"פ. ואיירי הש"ס אפי' דמצא דם בתולים מ"מ יכול ליטעון פ"פ לענין איסורא והש"ס אאיסור קאמהדר כמבואר בהדיא אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. וא"כ איירי הש"ס לענין איסור ונאמן לדעת הב"ש לעולם גם היכי דמצא דם:

בא"ד מ"ש ולפ"ז לענין איסור תליא בפלגותא דבסמוך ר"ל בס"ק י"ג מ"ש להקשות דהא ס"ס איכא ס' מ"ע ותירץ שם כתירץ הא' דמ"ע לא שכיח א"כ ה"נ לשיטת רש"י דאמרינן דאינן בחזקת מ"ע וא"כ לרש"י לא הוי אלא ספק אחד דהספק מ"ע לאו ספק כלל הואיל דלא שכיח ולהתירץ דמשום דלא טענה אבל בחרשת דלא שייך תירוץ זה מותרת עכ"פ מחמת הס"ס זו ספק לאו תחתיו וספק מ"ע דלא ס"ל מ"ע לא שכיח:

ב"ש סקט"ו מ"ש ומבואר בהה"מ ובש"ג אף באשת כהן אם אומרת נאנסתי קודם אירוסין מותרת לו אבל בפ"י ז"ל השיב ע"ז וגם בק"א האריך בזה דלא כהמגיד עיי"ש:

ב"ש סקי"ט מ"ש דעת הר"ן והמגיד בשם י"א דדווקא בפ"פ אז יש חילוק בין כתובה לתו"כ. ר"ל דבשלמא עיקר כתובה דהוי רק מצד התקנה דחז"ל דהם אמרו דמחוייב ניתן לה כתובה לזה הם אמרו ג"כ אם טוען פ"פ דנאמן להפסידה הכתובה מטעם החזקה דאין אדם טורח בסעודה אבל על תו"כ דלא תקנו חז"ל רק דהבעל נותן לה מתנה ולזה אין בכח חז"ל להאמין על פ"פ להפסידה כתובת תוספת דהא באמת על טענת פ"פ אין ראי' ובירור שאומר אמת רק מצד החזקה דאין אדם טורח וזה לא שייך על תו"כ אבל בטענת דמים דנאמן מצד הדין דבירור שמברר שאין להם דם בתולים ואין צריך לטעם החזקה הנ"ל אז נאמן להפסיד גם התו"כ דהא מ"מ הוא מברר טענתו דאין לה דמים. ומ"מ מה דכתבו דלרמב"ם גם בטענת דמים אינו נאמן להפסיד הכתובה ולא התו"כ א"ש זה לפמ"ש בס"ק י"ח דלהרמב"ם גם בטענת דמים בעינן הטעם דחזקה דאין אדם טורח הואיל דיש חשש שמא איבד במזיד הדם לזה אין ראי' מה דלא מצא דם בתולים וא"כ הואיל דבעינן גם בט"ד החזקה הנ"ל גם על עיקר כתובה ולזה ממילא גם בתו"כ הדין במה דאינו נאמן רק מצד החזקה דאין אדם טורח בסעודה וזה לא שייך באמת על התו"כ דהא חיוב התו"כ לא הוי מצד התקנה רק מתנה בעלמא ולא שייך הסברא דהם אמרו והם אמרו:

בא"ד מ"ש גם בר"ן כתבו ר"ל דלזה א"ש כשמביא הבעל ראי' דהיתה בעילה מעיקרא מפסדת התו"כ ג"כ דהוי כאילו התנה מעיקרא דנושא אותה ע"מ שתהי' בתולה ורמיא עלי' לברר רק בכתובה הטעם כמבואר בהר"ן. ר"ל הא דצריך בכתובה לטעם דאין אדם טורח בסעודה לכן נאמן ואמאי א"נ בל"ז משום דעלה לברורי דאמרה אמת דהיא בתולה הטעם הוי כמבואר בהר"ן הואיל דעיקר הכתובה תקנו חז"ל משום דלא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואם אתה אומר דעלה לברורי שוב תהא קלה בעיניו להוציאה הלכך אי לאו דהמניהו רבנן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה לא היה נאמן. וה"ה בתו"כ מה דמשעבד א"ע מרצונו אינו בדין שיפתה אותה בשיעבוד זה ויעשה בה רצונו ואחר זה יאמר פ"פ או ט"ד ובודאי שלא ע"ד כן נשתעבד לזה צריך לברר טענתו לזה כשנודע בראי' ברורה שהיתה בעולה מעיקרא שפיר מפסדת גם התו"כ דמ"מ אדעתא שתהי' בעולה לא שעבוד נפשי' ולכן כשעברה על תנאי גם תו"כ אין לה עיי"ש:

ב"ש סק"כ מ"ש משא"כ שהיא מודה צריך הודאה על קודם אירוסין ולכאורה צ"ע דהא כשהיא בעצמה מודה לא שייך סברת הר"ן הנ"ל וא"כ שוב צריכה לברורי דקיימה התנאי דהא לא שייך שתהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ עלה לברורי כסברת הר"ן. ואפ"ל דכוונת הב"ש דלאפוקי אם טוענת משארסתני נאנסתי דנאמנת מטעם מיגו דלא היתה מודה שנבעלה כלל לזה כתב הב"ש שפיר דע"ז צריך הודאה ברורה שכדבריו כן הוא דנבעלה קודם אירוסין וכ"מ בש"ג עיי"ש:

ב"ש סקכ"ב מ"ש ולפ"ז אם אמרה מ"ע אני תחתיך אינה נאמנת דהא ליכא מיגו. ולא יכולתי להבין ד"ק דא"כ איך נאמנת לומר מ"ע אני קודם אירוסין דהא עיקר מה דנאמנת לומר מ"ע קודם אירוסין משום מיגו דמ"ע אני תחתיך הא באם אמרה מ"ע תחתיך לא היתה נאמנת וא"כ לא הוי זאת מיגו אצלה וצ"ע כעת:

בא"ד מ"ש מיהו הרמב"ם והטור והש"ע כצ"ל, כתבו התירוץ הראשון וכדי לחוש לתירוץ הראשון. ור"ל מדכתבו הרמב"ם וטוש"ע אם אומרת מוכת עץ אני נאמנת ותחזור כתובתה למנה. מבואר דוקא אם אמרה מ"ט דהיינו קודם אירוסין אז דווקא נאמנת דיש לה מיגו אבל באם אמרה מ"ע אני תחתיך דהיה לה מאתים דלא היתה נאמנת ע"ז דליכא מיגו ואי ס"ל כטעם השני משום דמוקמונין זה החזקה דבתולה היתה הי' נאמנת לומר גם מ"ע אני תחתיך וא"כ אמאי לא כתבו דנאמנת לומר מוכת עץ אני תחתיך ותחזור כתובתה למאתים. א"ו סוברים הטוש"ע דנאמנת משום מיגו ולא מטעם חזקה כמ"ש:

בא"ד מ"ש משום מ"ע לא שכיח ור"ל אבל כשטוענת שוב נאמנת לומר מ"ע אני קודם אירוסין במינו דמ"ע אני תחתיך דהא חזינן דטענה טענה כזו דלא שכיח:

בא"ד מ"ש וכאן יש בידה שטר כתובה וראיתי בטו"ג דמיישב זה לסברת הר"ן הנ"ל דהשטר הוי על תנאי ועלה לברורי מדינא וא"כ מה דהא היא צריכה לברר שקיימה התנאי. ואע"פ שהר"ן דבתולה הייתי שאז אנו אומרים דטענתו שקר ועילה מצא להפקיע כתובת' משא"כ בזה שהיא מודה לו שדעתה היתה רק שטענתו משארסתני נאנסתי או מ"ע אני דבזה הדרא סברת הר"ן הנ"ל שצריכה לברר ולכן אפי' כשטיען שמא. מ"מ דל שטרא מהכא הא מ"מ לא ביררה שטענתה אמת דמה שטוענת משארסתני נאנסתי אינה נאמנת רק מצד ברי ושמא ואם כן מדמה הש"ס שפיר להדין מנה לי בידך דגם כאן השטר לאו כלום הוא כמ"ש:

בא"ד מ"ש דמיד שאומר לא מצאתי בתולי' נאמן מטעם חזקה צ"ע דלמ"ל החזקה והנאמנות שלו דהא היא בעצמה מודה לו שבעיל' היתה אלא שאומרת משארסתני נאנסתי. ואפ"ל דכוונתו דמיד שאומר לא מצאתי בתולים טרם נשמע מה בפיה שאינה נאמנת להכחישו לגמרי וגם טענת נאנסתי אין אנו טוענין בעצמינו רק במתרצית הילכך בטענתו איתרע שטר כתובתה ואע"פ שעתה שטוענת משארסתני נאנסתי לא הוחזק השטר אם לא שיש לה מיגו:

ב"ש סקכ"ד מ"ש ונשמע עוד מתוס' ר"ל מדחזינן דהתוס' ס"ל דהיכא דאינו מפסיד הסעודה אינו נאמן דהיינו היכי דמרויח מנה וא"כ א"צ לקדשה שוב מחדש דהא מותר לקיימה דהא יש לה כתובה מנה לכן אינו נאמן רק היכי דאסורה לו לקיימה או למ"ד דאין לה כתובה כלל בכנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אז מפסיד הסעודה לזה הוא נאמן וא"כ ממילא נשמע דצריך לקדשה מחדש ולא סגי אם רוצה לכתוב לה כתובה מחדש דהא עכ"פ אינו מפסיד הסעודה אם רוצה לקיימה אלא בעי קידושין מחדש אם רוצה לקיימה ואז נאמן על טענתו. ודע דזה הדין של הרמ"א דמותר לקיימה מיירי באופן דלא נאסרה עליו מן הדין דהיינו באשת ישראל ויש ס"ס לכן אסור לקיימה בלי כתובה מחדש כמ"ש עיין השמטה ב"ש ס"ק כ"ד מ"ש אבל בד"מ:

סימן סט

ב"ש סק"א מ"ש ולפ"ז ביאר דבריו דלמ"ד כסות דאורייתא ומזונות דרבנן אין לנו היכרח. דבלשון המשנה כסות בכלל מזונות משום די"ל הא דלא קתני כסות במשנה משום דלא קתני המתני רק חיוב דרבנן דהיינו מזונות אבל חיוב דאורייתא דהיינו כסות לא קתני ני ממילא אפ"ל הא דתני בברייתא דמעשה ידיה תחת מזונות הוי רק תחת מזונות לבד ולא תחת כסות דכסות לא נכלל במזונות משא"כ להרמב"ן והר"ן דס"ל דמזונות וכסות הם מדרבנן עכצ"ל דבלשון המשנה נכלל כסות בכלל מזונות דאלת"ה אמאי לא חשוב כסות במשנה הא כסות ג"כ דרבנן א"ו דנכלל כסות במזונות. ולפ"ז ממילא הא דתני הברייתא דמ"י תחת מזונות היינו אותן מזונות דתני המתני' דכסות נכלל מזונות ולזה פסק הרמ"א כהר"ן דכל שאינה ניזונות אין לה כסות ג"כ דהוי בכלל מזונות וזה לא הוי לדעת ה"ה דכסות לא נכלל במזונות ומחויב בכסות אף באמרה א"נ וא"ע כן הוא דעת הב"ש. והטעם בזה הואיל דמזונות הם הוי רק מדרבנן מהני אם אמרה א"נ וא"ע לפטור ממזונות אבל כסות דהוי דאורייתא לא מהני אם אמרה א"נ וא"ע לפטרו מן הכסות ולפי זה התמי' דא"כ למ"ד דמזונות ג"כ מדאורייתא לא מהני אם אמרה א"נ וא"ע לפטור ממזונות הא הרמב"ם ס"ל במזונות מן התורה ומ"מ פסק כדר"ה א"ר דיכולה לומר א"נ וא"ע וא"כ ע"כ צ"ל דכ"ש אם הוא דאורייתא מהני בודאי אם אמרה א"נ וא"ע הואיל דמזונות כבר מחויב מן התורה הוי בודאי המ"י משום איבה. רק הש"ס קמ"ל דאף אי נימא דמזונות דרבנן מ"מ עיקר מזונות ומ"י משום איבה הרי מבואר דלא כהב"ש. וכ"מ בס' ישועת יעקב ז"ל דתמה בזה וביאר דברי הב"ש דלאו משום דבמילי דאורייתא לא מהני סילוק רק דכוונת הב"ש דכיון דברייתא תנינן דתקני מ"י תחת מזונות והוי רק משום איבה דמזונות אבל למ"ד דמזונות דרבנן וכסות דאורייתא נוכל לומר דמ"י הוי רק נגד מזונות דהיא ג"כ דרבנן ושייך איבה ולא נגד כסות דהוי דאורייתא ולא שייך איבה ולא מחלה כסות והאריך בזה עיי"ש:

ב"ש סק"ג מ"ש דפלוגתא זו תליא אם כסות תחת מ"י או לאו. דהר"ן דס"ל דכסות תחת מ"י ג"כ האיך יכולה לומר זמן קצוב אני עושה לעצמו וזמן אחר עושה ואוכל דמה תעשה עם הכסות הא הכסות יכול להיות על משך זמן רב. ולכאורה קשה דהא כסות ג"כ הוי דבר קצוב לכל שנה וכמבואר בפ' אע"פ וא"כ תוכל לומר בשנה זו אעשה לעצמי ואכסה בעצמי ובשנה אחרת תאמר אני ניזונת ואני עושה. וכבר עמד בזה בס' הפלאה. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל שכ' וז"ל ולכן נראה בכוונת הב"ש דודאי מסתבר לומר בפשיטות דאם נאמר דיכולה האשה לומר א"נ וא"ע לעולם. ע"כ שיכולה לעקור התקנה לעולם. ולומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתקנו לטובתי ופשיטא שא"י לחזור בו דכיון שעקרה התקנה וממילא שאי' יכולה לומר אני ניזונת ואני עושה על שנה אחרת דכל שבא מכח לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתיקנו לטובתי לזה פשיטא א"י לחזור בו מכיון שכבר עקרה התקנה והאיך יכולה לחזור בו. אבל אם נאמר שא"י לומר א"נ וא"ע לעולם הוא ע"כ מהטעם שכתבו התוס' בכתובות דמ"ז שא"י לעקור תקחז"ל כלל וע"כ הא דיכולה לומר א"נ היום וא"ע היום ולמחר אני ניזונית ואני עושה הוא מטעם שכתב התוס' ר"פ הכותב ד"ה כדרב כהנא וז"ל התם אין חידוש במה שאין לה מזונות דאטו יש לה לטול בע"כ מזונות וכשרוצה חוזרת בו ולא קמ"ל ר"ח וע"כ כוונת התוס' דבלשון לא ניחא לי שצריכה לעקור התקנה לא יוכל לומר רק כיון שעיקר תקחז"ל הי' שכנגד המזונות שתקח באותו היום שמחוייבת ליתן מ"י בעדם וכיון שאינה נוטלת מזונות באותו יום אין מחוייבת ליתן מ"י היום. ולפי זה מוכח שפיר דלמ"ד דס"ל דמ"י בכלל מזונות וכסות א"כ א"י לומר א"נ וא"ע רק על שנה זו ובשנה אחרת אני ניזונות ואני עושה הא הכסות על שנה וס"ל להב"ש דכשאומרת על זמן קצוב יש בו משום עקירת התקנה וא"י לומר בזה האופן דיש בזה עקירת התקנה ומזה הוכיח הב"ש דכסות אינו בכלל מעשה ידיה אילו דבריו שוב הגיע לידי ספר בית מאיר ז"ל וכתב על דברי הב"ש מ"ש והר"ן אזיל לשיטתו דס"ל דכסות ג"כ תחת מ"י מ"ה ס"ל דא"י לומר וט"ז כתב בזה הלשון וא"י א"כ מה ארי' שא"י לומר לזמן קצוב אפי' לעולם נמי לא תוכל לומר אחר שלבשה מדידי' כ"א טרם שהוציא עלי' מאומה בכסות א"ו לע"ד לא תליא בזה. ואחר מכ"ת לא זכיתי להבין ד"ק דאדרבה דזה גופי' דיבר הב"ש דהא כבר לבשה כסות שלו והאיך תוכל לחזור ולומר איני ניזונית ואיני עושה דמה תעשה עם הכסות דמה שלבשה מכבר וכסות לאו מידי דמתחלק לכל שבוע ודו"ק בזה:

ב"ש סק"ה ובס' ב"ה כ' ודוקא בתנאי בלא קנין אבל בקנין אין לאחר קנין כלום וכ"מ בסמ"ע סי' כ"ב דף ע"ו וע"ז השיב הב"מ בעונה לא שייך קנין וגרע מקנין דברים ובכתובה ביאת זנות עיי"ש:

ב"ש סק"ו מ"ש ובזה מיושב. ר"ל דלהמגיד קשה דס"ל דעשאו חדש חיזוק כשל תורה קשה אמאי הא שארה וכסות מן התורה והתנאי קיים ומסיים ועיין סי' צ"ב ור"ל דשם הקשה גם להר"ן מכאן בסעיף ז שפסקינין אבל במתנה ועודה ארוסה מהני. וע"פ הרי"ף שכ' ואין הלכה כרב שפוסק כרשב"ג ומשום דרב סובר מתנה עמ"ש בתורה בדבר שבמנין תנאי בטל. ולהכי אף דירושת הבעל דרבנן סובר דחדש עשאו חיזוק כש"ת ואילו אנן קיי"ל בשאר כסות ועונה תנאי קיים ואפילו הם ד"ת דכל דבממון תנאי קיים ולהכי תנאי קיים נמי בירושה. לזה הקשה דלדידן נמי נימא עשאו חיזוק יותר משל תורה כבעיקר כתובה עיין שם:

סימן ע

ח"מ סק"ב ביאור דבריו דלהרמב"ם דס"ל דיכול הבעל לומר לה דלא תאכל עמו אף שהיא אינה מרוצה לכן הדין דמחוייב ליתן לה מזונו' כפי שנהג אביה אף שבני משפחת' דעשירים כבעלה מנהגים פחות מהנהג' אביה מ"מ הואיל דהיא אינה תאכל עמה לזה מחוייב ליתן מזונות כאביה אבל להירושלמי דהיא הי"ח שהביא הרמ"א בסי' ב' דאין ביד הבעל כלל להכריחה שהיא תאכל לבדה אלא אם קיבלה עליה מרצונה לזה לא משכחת האי דינא דצריך להנהיגה כדרך שאביה נוהג. דממ"נ אם פ"א קיבלה עליה דתאכל לבדה תו אינה יכולה לומר דיתן לה כפי שנהג אביה דהא היא בעצמה קיבלה עליה בסתמא לזה ממילא א"צ ליתן רק כפי שנהג בהיותה עמו. ואי איירי דלא קיבלה עליה שתאכל לבדה א"כ בל"ז אין ביד הבעל להכריחה שתאכל לבדה. א"ו דהרמ"א שכ' האי דינא דמחוייב ליתן כפי שנהג אביה אזיל לדעת הרמב"ם. אבל הב"ש בס"ק א' מתרץ דעת רמ"א דאזיל גם להירושלמי דבעינן דוקא ריצוי שלה ומ"מ אף דנתרצית בסתמא מ"מ יכולה שוב לומר דריצוי שלה היה דוקא דעתה שיתן כפי שנהג אביה אבל להעור אף דס"ל ג"כ דבעינן דוקא רצוי שלה מ"מ אם נתרצית פ"א מסתמא תו א"י לומר דיתן לה כפי שנהג אביה רק אם היה בלי ריצוי שלה אז מחוייב ליתן לה לבד כפי שנהג אביה בגדלות יותר מבעלה כמ"ש:

ב"ש סק"א מ"ש ועיין בתוס' ד"ע ד"ה והאידנא. ור"ל דהב"ש כתב זה לדין בפ"ע דגם התירוץ השני מודה לתירוץ הא' אם היכי דנתחייב לה בגדלות כגון שכל משפחתה נוהגין כאביה רק היא בעצמה מחלה לו בהיותה עמה ביחד שתאכל פחות ממה שנהג אביה ומשפחתה מ"מ לא יכולה שוב לומר שלא מחלה לו רק אדעת' שתאכל עמו ולא באופן שמכריחה שתאכל לבדה ומזה אם קבלה עליה שתאכל לבדה תליא בדיעות הנ"ל אם צריך ליתן לה כפי שנהג אביה בגדלות יותר מבעלה כמ"ש:

ח"מ סק"ד מ"ש ומזה משמע קצת דהרמב"ם מיירי באוכלת בפ"ע ור"ל דאי איירי באוכלת עמו אמאי כתב הרמב"ם דנותנין לה מעט יין הא נותנין לה כמו שהיא רגילה אפי' ב' כוסות א"ו איירי באינה אוכלת עמו. לזה אין נותנין לה כל עיקר כוס א' רק מעט יין וכן דעת הב"ש בס"ק ב' עיי"ש. עי' השמטה חו"מ בס"ק י' מ"ש והא דאמרינן:

ב"ש סק"י מ"ש דאיירי כאן בשיטה דא"י לשמור את גיטה ור"ל דהדין דמה"ת אינה מגורשת לזה חייב לזונה ולרפאותה אבל בסי' קי"ט איירי בשוטה דמגורשת מן התורה רק מדרבנן אינה מגורשת דהיינו באינה יכולה לשמור א"ע אבל גיטה יכולה לשמור לכן הדין הואיל דאנוס רק ע"פ תקחז"ל בחיוב ממון לא חייבו ממון. ולמד ה"ה שם מדין דמבואר ריש כתובות דפטור בנאנס בתקחז"ל וכוונתו דהא חזינן דאפי' להך צד האיבעיא דאפי' חלה חייב מ"מ באנוס מחמת תקנת חז"ל פטור. (ומבואר בשיטה מקובצת הטעם בזה הואיל דתקנת חז"ל המה לטובתה וה"נ כיון דתקנתא דרבנן בשביל שלא תתגרשה היה שלא ינהגו בה מנהג הפקר התקנתא לטובתה) עיי"ש עי' השמטה ח"מ סק"ה:

ב"ש סקי"א מ"ש ופליג על הריטב"א הובא בח"מ סקט"ז דסובר אם יצא למקום קרוב פוסקין לה מזונות לאלתר גם בתוך ג"ח והמרדכי פליג ע"ז דגם ביצא למקום קרוב אין פוסקין בתוך ג"ח לז"כ דליתא אלא המרדכי קאי על דין אחר אבל בהך דינא הוי הדין דמ"י דוקא אבל למקום קרוב פוסקין לה מיד כמ"ש:

ב"ש סקט"ז מ"ש והמגיד הביא ראי' לזה מסוגיא שם דף ק"ז דאמר הש"ס קטנה וספקה לה מ"י היינו דגם עתה מספקת וא"כ יקשה אמאי לא יאמרו לה הב"ד צאי מ"י א"ו דאין מחשבין עמה עמ"י אבל התוס' שם חולקין ומפרשים קטנה וספקה לה מ"י היינו בשעה שהלך למדה"י היתה מספקת וכעת לא ספקה ובדעת רש"י יש פנים לכאן ולכאן כמבואר בס' ישועת יעקב מזה:

בא"ד מ"ש יש ליישב ר"ל דהא קשה דהרמ"א בסע"י סובר באם טען דהי' לה להוציא מ"י למזונות טענתו טענה וכאן ס"ל כהפוסקים דאין מחשבין עמה עמ"י לז"כ דמה דמהני טענתו הוי רק לנגד המלוה דלא היה למלוה להלות לה כלל אף דהלואה היה ברשות ב"ד דהא מ"י הי' מספיק לכל דבר אבל כאן איירי דלא הי' הלואה כלל רק דטוען נגדה לכן אין שומעין לו ואין מחשבין עמה עמ"י אף דידוע דמ"י מספיק לה לכל דבר כמ"ש:

ח"מ סקכ"ב מ"ש ותשבע לי שלא הי' מזדמן לך. ור"ל דיש ע"א שמעיד שהי' מזדמן לה מלאכה. וזו מכחישו להעד דהדין דמכחישתו להעד וצריכה לישבע להכחיש העד דאיל"ה אין משביעין דהא בטענת ספק אין משביעין וה"ה הספק אם יוכל להוציא היינו דיש עדים כדבריו כמ"ש:

ב"ש סקי"ח מ"ש רק דחקה א"ע וצמצמה שייך לה המעות. וצ"ע הא מבואר לעיל בס"ג בהרמ"א אפי' בלא מכרה שלו רק דחקה וצמצמה והותירה מהמעות המזונות שייך להבעל וא"כ הוי כ"ש אם מכרה משלו ודחקה וצמצמה והותירה דשייך לבעל בודאי:

ב"ש סקט"ו מ"ש אבל חרש שועה פוסקין לאשתו אפי' תכשיט כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט. והוא תמוה מה חידשו הח"מ והב"ש הא דין זה מבואר במחבר סעיף ו'. ומצאתי בספר בית יעקב שעמד בזה וכתב ולכן נראה דכוונתם ביוצא לדעת למדה"י ונשתטה שם במדה"י דה"א דלא ניתן לה תכשיט הואיל דיצא לדעת דהדין דאין נותנין לה תכשיט כמו בשאר יצא לדעת. לז"כ הטעם לאשמעונין דאין חילוק בין נשתטה כאן לנשתטה הבעל במדה"י. והטעם דאין הוכחה במה שיצא לדעת ולא פקיד לומר דלא ניחא שיתן לה תכשיט דאדרבה י"ל דודאי אף דאין אשה מקפדת לפעמים על זמן מועט שתלך בלי תכשיט ונתרצית לו שילך למדה"י בלא הנחת תכשיט מ"מ בודאי מקפדת שתלך לעולם בלי תכשיט ובודאי ניחא לבעל שתתלבש בתכשיט. ומש"ה נותנין לה תכשיט כמו בנשתטה בביתו. תדע דאטו אם ילך פעם אחת למדה"י בלי הנחת תכשיט וישוב לביתו ואחר שנה נשתטה נאמר גם בזה כיון דלא הקפידה גם בזה כיון שלא הקפידה פ"א שוב לא תקפיד לעולם. ובודאי נותנין לה אחר שנשתטה תכשיט וא"כ ה"נ במדה"י שאין ראי' בזמן מועט שלא יקפיד לעולם. וזה כוונתם במ"ש כי אינה חייבת להיות לעולם בלי תכשיט פירוש דבריהם מחמת הטעם שראינו שלא הקפיד על זמן מועט שי"ל שהי' ג"כ לרצונה שלא הקפידה על זמן מועט שרצה להיות במדה"י אך מחמת טעם זה אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט כי אי' ראי' מזמן מועט על לעולם. ודוקא שהוא פקח במדה"י שיש הוכחה מדלא חזר לביתו וגם אינו שולח תכשיט דלא ניחא לי' וכעין שכתבו התוס' והר"ן דף ק"ד הטעם בהא דאין פוסקין מזונות:

ב"ש סקכ"ד מ"ש מנ"ל דין זה ור"ל דהא עיקר החיוב מה שהבעל נתחייב הוא מטעם שיעבוד דר"נ. וא"כ אמאי כתב דאם אין האשה כאן תובע לבעל וא"צ להודיע להאשה מתחלה הא בשיעבוד דר"נ הוי החיוב מטעם דדומה לערב ואם כן בערב הדין דצריך המלוה לתבוע מתחלה להלוה ואם אין הלוה כאן צריך המלוה להודיע ללוה כמבואר בח"מ סי' קכ"ט ה"נ בשיעבוד דר"נ וא"כ הו"ל היכי דאין האשה כאן א"י לתבוע לבעל אם לא כשהודיע להאשה מתחלה ולז"כ דאין מהר"ן ראי' שכ' בשם הרא"ה. ור"ל דבשלמא להרא"ה אף דס"ל דעיקר חיוב והלואה הוי על הבעל מ"מ סובר הרא"ה דיכול לתבוע להאשה מתחלה אף שאין הבעל בכאן א"ש הטעם דהא מ"מ האשה היא ג"כ הלוה אבל להיפך כדס"ל להמחבר דהעיקר הלוה היא האשה והבעל אין חייב רק משום שיעבוד דר"נ דדמי לערב ואם כן בודאי צריך המלוה להודיע להאשה מתחלה ולתבוע אותה ואח"כ תובע לבעל כדינא והרמ"א השמיט זה לזה ק' מנ"ל הא דא"צ לתבוע להאשה מתחלה כמ"ש:

בא"ד מ"ש דלק"מ דמיירי דהיה לה לשלם ור"ל אם היתה כאן היה לה בעצמה לשלם. ובאית לה נכסי לא משתעביד הבעל מדר"נ כמו דאמרינן דאין גובין ממשעבדי במקום בני חורין לזה שוב יכולה למחול לבעל וסיים ועי' בש"ך ור"ל בסי' פ"ו סקי"ב וז"ל מ"ש הרב יש לפרש שמחלה קודם שלותה אבל זה פשיטא דהוה משנה שאינה צריכה וכבר עמדו בזה המחברים בס' בית מאיר ז"ל ובס' שערי המשפט אבל הט"ז תירץ דעיקר המזונות הוי רק מדרבנן מיהו גם זה תימא דהא בכתובה אמרינן נמי דהוי רק דרבנן ומ"מ יכולה למחול כמו שהוכיח כן מסוגיא דתק"א והאריכו בס' ישועת יעקב ובס' אבן פינה מזה:

ב"ש סקכ"ו מ"ש ולכאורה תליא דין זה בשני תירוצים של תוס'. ט"ס יש בכאן והאי לכאורה מקומו אחר שהביא דברי בעה"ת. וכצ"ל מתחלה כתב הבעה"ת שער ס"ה עד מה שסיים דברי בעה"ת תיבת לא הוי שלוחו וכאן צריך להתחיל ודין זה תליא בשני תירוצים של תוס' ור"ל דהדין של בעה"ת תליא בשני תירוצים של תוס' דהדין דבעה"ת לא אזיל רק להתירוץ השני של תוס' שם דס"ל באומר כל הזן לא הוי שלוחו ואינו חייב לשלם אבל לתירוץ ראשון שבתוס' שם הוי הדין באומר כל הזן דהוי שלוחו וחייב לשלם דלא כבעה"ת הנ"ל. ובסי' קמ"א דברתי מזה קצת עיי"ש עי' השמטה ד"ה אבל הגאון:

ח"מ סקל"א מ"ש ואין לחלק. ור"ל דלא דמי לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר לעלות לו שכר דהכא שאני דהוי אומדנא דמוכח דבחנם האכיל לבתו ולחתנו דיש זילותא לקבל דמי לז"כ דז"א דאין לחלק בזה דלאו אומדנא הוא דאדרבה יש סברא להיפך דאין אדם נותן שלו בחנם. ומביא קצת ראי' לזה דהא חזינן דיש מ"ד בירושלמי והוא ר' חגי דפירש המתני' דחנן דאיבד מעותיו הוי דוקא אם עמד איש אחר ופרנס אבל עמד אב ופרנס בתו לא איבד האב מעותיו דלא יכול לראות בדחקות בתו לצמצמה במ"י רק באיש אחר הדין דאיבד מעותיו דמי דחקו לפרנס אשה זרה והו"ל לפרנס א"ע במ"י בצמצום רק מטעם דיש שוב חד מ"ד והוא ר"י דמפרש דחנן דאמר אם עמד אחר לפרנס דאיבד מעותיו דלרבותא אמרינן דנ"מ אם אביה פרנסה בודאי איבד מעותיו דודאי מתל האב להם משום דהוי זילותא לקבל דמי עבור מזונות בתו. אלא אפילו איש אחר נמי דמי שמך לאיש לזון אשה זרה לז"כ הת"ה דיש רק קצת ראי' די"ל פנים לכאן ולכאן כדכתיבנא:

בא"ד מ"ש ולפ"ז ר"ל דהת"ה שוקל בדעתו לבצע הדין ועשה פשרה דעבור מזונות החתן מחויב החתן לשלם. ועבור אשתו פטור מלשלם לאביה והפשרה הלז נעשה ע"פ פר"ח ור"ת הובא בתוס' כתובות ד' ק"ח אהא דאמר הגמרא המודר הנאה מחבירו פורע חובו ואמר רב אושעיא הא מני חנן דאמר איבד מעותיו ופירש"י דזה לפרנס אשת חבירו ונתכוין להלואה דבעלה ישלם לו בזה איבד מעותיו וה"ה לכל חוב שפרע עבורו פטור מלשלם לזה במודר לאו מידי יהיב ליה אבל ר"ח ור"ת פירשו בתוס' שם ד"ה הא מני דהדין דמותר לפרוע חובו איירי דווקא בחוב מזונות אשתו דאין חיוב ברור על הבעל דהית' מצמצמ' ממ"י לכן במודר לא מהנהו אצלו מיקרי זה אבל אם עמד המודיר ופרע חוב של הנודר אפי' חנן מודה דלא איבד מעותיו דלא הי' ביכלתו לפטור מחובו בלא"ה וכ"מ בהרא"ש לז"כ הת"ה הנ"ל החילוק לר"ת ור"ח דס"ל דחוב דעלמא חייב לכן עבור מזונות שלו מחויב החתן לשלם דלא גרע מחוב דעלמא אבל עבור מזונות אשתו פטור מלשלם אבל לרש"י גם עבור מזונות שלו הי' פטור מלשלם דהוי כחוב דעלמא דפטור. ולז"כ הח"מ דלדעת הפוסקים ור"ל דהוא רש"י והרמב"ם והרי"ף ז"ל דפירשו דהדין דפרוע חוב הנ"ל איירי בכל חוב מותר המדיר הי' כאן פטור מלשלם החתן עבור מזונות שלו ג"כ. ומ"ש הח"מ וחייב לשלם גם בעד מזונות אשתו זה ט"ס ולז"כ וא"כ מאחר שהרמ"א פסק בחו"מ סימן קכ"ח כרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל דבכל חובות פטור מלשלם ולמה העתיק הרמ"א כאן דין של ת"ה הבנוי רק עפ"י פי' ר"ח ור"ת כדכתיבנא:

בא"ד מ"ש ובאמת קשה לי על הת"ה בעצמו דעשה הפשרה הנ"ל רק עפ"י פי' ר"ח ור"ת הא גם לכל הפוסקים יש לחלק כן דהא מבואר בתוס' דגם לרש"י יש חילוק בין עשה לו טיבה בלבד שפרע בשבילו ורק מצילו מהיזק לבין אם מהנהו לו בגופו ממש שמאכילו או נתן לו דירה דחיוב. ולפ"ז י"ל דהדין דפטור בפורע חוב הנ"ל איירי גם בכל חוב כפירש"י ומ"מ מחויב לשלם עבור מזונות שלו דהא מהנהו ממש אבל מזונות אשתו פטור מלשלם. דהוי רק מצילו מן ההיזק דפטור ככל חוב דעלמא. אמנם לפי סברת הח"מ בזה לא זכיתי להבין במה שהקשה מתחל' על הרמ"א דמחלק בין מזונות שלו לשל אשתו הבנוי רק עפ"י פר"ח ור"ת הא לפ"ז י"ל דהרמ"א פסק כן לחלק אליבא דכ"ע גם לרש"י הדין כן לחלק דמזונות שלו חייב דמהנהו ממש בגופו אבל מזונות אשתו פטור דהוי רק מבריח ארי ופסק כת"ה ולא מטעמו של ת"ה אלא דין זה מוסכם אליבא דכ"ע כמ"ש:

בא"ד מ"ש ואפשר לפרש דברי הת"ה. ור"ל דהת"ה לא קאי מ"ש ואפשר לחלק להוכיח על פשרה הנ"ל. אלא מילתא בפ"ע. דלר"ת ור"ח אפשר לחלק להיפך דגם מזונות אשתו נמי חייב וזה הוי רק לר"ח ור"ת דלרש"י דס"ל דבכל חובות פטור מלשלם א"כ פטור נמי מלשלם עבור מזונות אשתו דלא גרע מחוב דעלמא רק לר"ח ור"ת דס"ל דהדין דפורע חוב לא איירי כל חוב רק במזונות אשתו לבד מותר המדיר לפרוע עבורו והסברא בזה דגם אם לא הי' המדיר זן אותה היתה מצמצמת ממ"י וזה לא שייך אם זן האחר רק האשה לבדה אבל אם זן אותה ועמו ביחד יש סברא דגם מזונות אשתו מחוייב הבעל לשלם דהא עבור מזונות שלו מחוייב לכ"ע דהא מהנהו אותו בגופו ממש. וגם לר"ת ור"ח לא גרע מחוב דעלמא וגם מחויב לשלם עבור אשתו דודאי כוונת הבעל שתהי' כמוהו ואם הוא ישלם יתן ג"כ עבורה דהא לא אמר לה צאי מ"י למזונות. ולפ"ז חזר הת"ה מהפשרה שלו שעשה וכאן צריך להתחיל אילו תיבות שיכתבו מתחלה. גם מסברא יש לחלק בין המפרנס איש ואשתו יחד לבין המפרנס אשה לבד והיינו מטעם הנ"ל דבאשה לבדה פטור שפיר מלשלם דהיתה מצמצמת ודעת הבעל היה ג"כ שלא יבוא איש זר לפרנסה אבל אם זן שניהם בודאי דעת הבעל שתהי' כמוהו ולפ"ז אין חילוק בין אביה לאיש אחר דאין סברא מכרחת לזה. ולפ"ז הקשה הח"מ על הסמ"ע דבחו"מ פסק כר"ח ור"ת א"כ ממילא מחוייב לשלם טבור מזונות אשתו ג"כ כשזן שניהם יחד. ובחו"מ סי' רמ"ו העתיק הרמ"א דין של ת"ה דגם כשמפרנס שניהם יחד פטור מלשלם עבור מזונות אשתו ולא הגי' הסמ"ע כלום. הא לפי הפירוש של ת"ה במ"ש ואפשר יש לחלק לדעת ר"ת ור"ח הוי הדין דמחויב לשלם גם כן עבור מזונות אשתו כדכתיבנא. כן נלע"ד בס"ד ביאור דברו קדשו של הח"מ ודו"ק:

ב"ש סקכ"ח מ"ש ובס"ס רמ"ו פסק הרמ"א האומר אכול עמי חייב לשלם ועיין בקצה"ח ובנה"מ מה שתירצו קושית הש"ך בזה ע"ש:

ב"ש סק"ל מ"ש וביו"ד סי' רל"ה היינו שאמר מרצונ' צאי ובפרק המדיר מבואר דכשאמר צאי מ"י יכול להדירה. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל שכתב וז"ל דזה תמוה דבר"פ המדיר בהס"ד דהש"ס דאמרינן דנעשה כאומר צאי ומוכח שם דאף שלא מרצונה יכול לומר צאי דא"א לאוקמי' דמיירי כשנתרצה היא על הנדר דא"כ הא דמקשה ואם איתא לדר"ה וכו'. הא אפי' בלא דר"ה נמי נקשה דהא שם דא"א לאוקמי' רק באינה מספקת לדברים קטנים ומטעם דמצית אמרה השתא דאדרתן ואי אמרת בשנתרצית על הנדר אי לומר כן אלא וודאי מוכח דבלא נתרצה על הנדר ואפ"ה יכול לומר צאי וכן הקשה בס' הפלאה. וליישב נראה דהר"ן כתב דאפי' לר"ה דס"ל מזוני עיקר יכול לומר צאי והוכיח כן מדקיי"ל כר"ה והגמרא קאמר ואם איתא לדר"ה תקשי ממתני' דקונם משמע דמתני' דהכא א"ש אפי' לר"ה ואפי' לאקומתא דבאומר צאי מיירי המתניתין אפ"ה א"ש אליבא דר"ה יכול לומד צאי ומשמע דבלא הוכחת הר"ן הייתי מחלק מסברא ולומר דדוקא אי ס"ל מ"י עיקר דעיקר התקנה לטובת הבעל ניתקן דיכול לומר לה צאי בדספקה אבל למאי דקיי"ל דמזוני עיקר דא"י לומר צאי אפי' בספקה הואיל דמקודם התקנה הי' לו ליתן לה מזונות דוקא אף דאח"כ ניתקן מ"י נותנת לו מ"י כפי התקנה ולא יכול לומר צאי רק אי ס"ל דמ"י עיקר ונתקן מזונות רק משום איבה דנהי בלא ספקה אפי' אי מ"י עיקר נמי לא יכול לומר צאי דה"ט שאין יכול לפטור א"ע ממזונות דא"כ מאי הועילו חז"ל בתקנתן שתקנו שיתן המזונות אבל בספקה שפיר יוכל לומר צאי והיינו דווקא למ"ד מ"י עיקר דהתקנה לטובתו הוא לאפוקי למאי דקיי"ל דמזוני עיקר א"י לומר צאי אף בדספק' וכן הסברא הפשוטה לומר כן ולהכי הוצרך הר"ן להוכיח דאפי' אליבא דר"ה נמי יכול לומר צאי. ולפ"ז א"ש דסהס"ד דש"ס דהוי כאומר נעשה היה בה"א לומר דליתא לדר"ה רק דס"ל דמ"י עיקר ולהכי שפיר מתרץ הש"ס דאיירי באומר ובע"כ נמי יוכל לומר צאי ולר"ה באמת א"י לומר צאי וכהסברא הנ"ל שיש לחלק רק דליתא לדר"ה אמנם להמסקנא דמקשה ואם איתא לדר"ה והוכרח לתרץ אלא באומר צאי אליבא בפירש שמעתא דס"ל דאיתא לדר"ה דמזוני עיקר ולכן לא יכול לומר צאי לדידי' רק ע"י ריצוי ובלא בע"כ ומיירי המתניתין באומר צאי ע"י רצוי וכהסברא הפשוטה אליבא דר"ה ולכן הוכחת הב"ש שפיר לומר דבפרק המדיר בריצוי מיירי והיינו להמסקנא דאתיא המתני' אליבא דר"ה ולדידי' דווקא בריצוי יוכל לומר צאי ואפי' בדספקה ודלא כהוכחת הר"ן הנ"ל. ומה דהקשה הר"ן דהו"ל להקשות אליבא דר"ה ממתני' דהכא ל"ק לפמ"ש התוס' שם בש"ס דלרב ל"ק ממתניתין דהכא עיי"ש:

ב"ש סקל"א מ"ש בשם המגיד לחלק בין מטלטלים ידועים למטלטלין שאינם ידועים דנאמן בשבועות היסת במיגו וכבר עמדו בזה בס' בית מאיר ובס' ישועת יעקב הא לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. כמבואר בח"מ ר"ס צ"ו דעת הרמב"ם כן ובס' ישועת יעקב הנ"ל מתרץ זה לסברת הב"ש דבמכרה מטלטלין חשיבא מוחזקת ודי לה לישבע רק היסת. ולפ"ז א"ש דהא עיקר הטעם דס"ל לרב דפוסקין מזונות לא"א משום דהנכסים קיימי בחזקתה למזונות ולקמן מבואר ביתומים אמרו נתננו והוא אומרת לא נטלתי גירסת הריטב"א כרמב"ם דגם בזה צריך שבועה בנק"ח ולפי זה א"ש דנשבעת ונוטלת אח"כ דהא עיקר הטעם דאינה משביעה מקודם משום שנשבעת אח"כ לכן צריכה שבועה בנק"ח. ולפ"ז א"ש המ"מ הנ"ל דהש"ך בחו"מ סי' פ"ט מתרץ מה שהקשו על הרמב"ם בענין מלוה על המשכון מהך דכל זמן שהטלית בידו של אומן על הבעה"ב להביא ראי' וכתב הש"ך דהיכי דבלי מיגו אף בשבועה אינו נוטל לא מהני המיגו ליפטור משבועה אבל היכא דאף בלי מיגו נוטל עכ"פ בשבועה מהני המיגו לפטור משבועה וא"כ דברי המ"מ נכונים. דכאן באמת הנכסים בחזקתה ואם כן אף לולי המיגו נוטלת בשבועה מהני המיגו לפטור משבועה כמ"ש ודו"ק:

ח"מ ס"ק מ"ד מ"ש מנכה לה ממזונותיה. זה הרשימה בטעות וצריך לרשום דברי הח"מ על מה שסיים הרמ"א אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה אם בת מלאכה וע"ז קאי דברי הח"מ מ"ש היינו לכתחלה וכ"מ הג"ה זו בס' בית יעקב ז"ל. ור"ל בעת שהלך הוא ממנה למדה"י והיא ג"כ הלכה לבית אביה שאז קודם הליכה יוכל לומר לה אנכה ממזונותיך נגד מ"י שמחוייבת את לעשות לי בצמר כדי להרויח דהרי בת מלאכה את והמותר אשלם במזומן וזה יכול הבעל לחשוב לה תיכף ומיד קודם הליכה וז"ש אבל אם לא עשתה מלאכה ר"ל דלא חשב עמה קודם הליכ' שתעשה למזונו' ממ"י רק השתא כשבאתה האשה לתבוע שיפרע מה שלוחה דלא עשתה מלאכתה בצמר כדי להרויח למזונות הדין מבואר לעיל דמחויב לשלם לה וא"י לנכה לה מה שלא עשתה מלאכה אף אם היא בת מלאכה והיתה יכולה להרויח אבל מדברים הקטנים אשר היא מחוייבת בעצמה לעשות דהיינו לבשל ולאפות לו והיא הלכה לבית אביה בודאי יוכל לנכות לה מה שהי' צריך לשכור אחר לבשל לו אף אם הוא הלך ג"כ כמבואר בהרמ"א דאם היא אינה חולה מנכה לה מזונותה מה שצריך לשכור מי שיעשה לו המלאכות הקטנות כמבואר בסי' פ' סט"ו דשוכר עליה. וא"כ אם שכר באמת מי שיעשה לו יוכל לנכות לה ממזונות ובזה לא שייך לשון לכתחלה ודיעבד שכ' הח"מ רק עיקר דברי הח"מ קאי על מלאכתה בצמר להרויח:

סימן עא

ח"מ סק"ב מ"ש הלשון מגומגם. ר"ל דאי נימא דס"ל להרמ"א דאין כופין לו להשיא בנותי' איך מסיים הרמ"א רק שישיאן דגם על גוף נישואין כופין לאב שישיאן לז"כ דעיקר דעת הרמ"א דלא כייפין לאב היינו על סך הנדוניא אבל על הנשואין כופין לאב. וכ"ד הב"ש ס"ק ד' עיי"ש:

ח"מ סק"ד מ"ש והמעיין בתוס' ר"ל דהקשה על הרמ"א דהביא דעת ר"י דאם התחיל לזון קודם שהלך לאחר שש רשאי הב"ד למכור נכסיו דודאי ניחא לי' בהכי ובאמת בתוס' בשם ר"י מבואר להיפך דגם אם התחיל לזון מ"מ אין ב"ד מוכרין לנכסיו אחר שהלך דמדלא צוה לזון בעת שהלך רק בנשתטה הדין דאם זנו האב לאחר שש קודם שנשתטה ונשתטה אז ב"ד מוכרין לנכסיו לזון. ומה שמבואר במרדכי כן ט"ס וכן צ"ל בתחלה וי"מ דההיא מוקמינן בפ' בתרא דלא היה משרה אותן ע"י שליש דאם היה משרה אותן מתחלה ע"י שליש היה גם ב"ד יורדין לנכסיו הואיל דניחא ליה בהכי. ור"י פירש דאדרבה דההיא מי שהלך למדה"י איירי דהיה זן אותם ואפ"ה אם הלך למדה"י אין זנין בניו מנכסיו דלא אמרינן דמסתמא ניחא לי' וזה דעת ר"י בתוס' הנ"ל כמ"ש:

סימן עד

ח"מ סק"ו פירש דעת המחבר מ"ש בעניות שנה אחת יקיים איירי גם בסתם שהדירה שלא תתקשט ותלאו בתשמיש. ובזה סובר המחבר דמ"מ חייב להמתין שנה אחת שתהיה יוכל להיות בלי קישוט ואם נמשך הזמן יותר משנה ולא התיר הנדר בתוך השנה יוציא ויתן כתובה ועל זה מביא החו"מ ראי' דגם בהדירה סתם צריך להמתין מתחלה שנה אחת מדברי התוס' דף ע"א ט"א ד"ה בעניות כתבו לפי מה דקיי"ל הלכה כשמואל דגם בסתם ימתין שמא ימצא פתת יקשה האיך אמר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה דהיינו בסתם יוצא מיד הא לשמואל גם בסתם צריך להמתין הזמן שיכולה להיות בלי קישוט דהיינו שנה אחת לזה הוכיחו דר' יוסי מיירי בנדרה היא וקיים לה דשייך מסני סני לכן א"צ להמתין כלל אבל בנדר הוא לה צריך להמתין גם בהדירה סתם שמא יתיר הנדר וע"ז השיב הב"ש סק"ב די"ל דגם התוס' סובר דא"צ להמתין רק ז"י לבד בהדירה סתם. דהוי כפירש בהדיא על יותר משנה אם תלאו בתשמיש דהוי כנודר מתשמיש לבד. וה"פ בתוס' דע"כ ר"י איירי בנדרה היא דאי איירי בנדר הוא אמאי ס"ל לר' יוסי דיוציא מיד בתלאו בתשמיש הא לשמואל הדין בהדירה סתם צריך ג"כ להמתין וא"כ הו"ל עכ"פ דימתין ז"י אבל שנה אחת זה לא ס"ל לתוס' דבאמת אינו מבואר בהתוס' דצריך להמתין שנה אחת רק עיקר הוכחת התוס' הי' על ז"י ואמאי קאמר ר"י יוציא מיד וא"צ להמתין כלל ומזה הוכיח התוס' דע"כ איירי ר"י בנדרה היא ופריך הש"ס שפיר דהא חזינן גם בנדרה היא יוציא ויתן כתובה לר"י הא ס"ל לר' יוסי דהיא נתנה אצבע והו"ל להיות דלא יתן הכתובה היכי דהיא הגורמת כהדין דנדרה בנזיר דמבואר דתצא בלי כתובה ועד"ז ביאר הב"ש דעת המחבר מ"ש בעניות שנה אחת יקיים איירי דהיה פורט הנדר על שנה אחת אז הדין דיקיים השנה דיכולה להיות בלי קישוט אבל בהדירה סתם או כשפירש בהדיא על יותר משנה ימתין רק ז"י לבד בתלאו בתשמיש וזש"כ המחבר יותר מכאן היינו דהנדר היה על יותר משנה בהדיא יתיר נדרו היינו בתוך ז' ימים או יוציא ויתן כתובה:

ח"מ סק"ז מ"ש ועיין בתוס' דס"ל דתמתין ב' זמנים מדתירצו דאי איירי בתלאו למזונות בתשמיש אמאי קאמר ביותר מכאן דהיינו אם נמשך הנדר לאחר שלשים דיוציא מיד דהו"ל לשמואל דלאחר שלשים תהנה במזונות וממילא תאסר בתשמיש ויקיים ז"י הרי מבואר דהתוס' סובר דתמתין ב' זמנים ולז"כ הב"ש דהטור ומחבר לא ס"ל כתוס' כמבואר בסע' ד' מ"ש בנדר הוא שלא תלך לבית אביה ותלאו בתשמיש דיוציא לאחר ז"י ולא ס"ל דתמתין ב' זמנים אלא ס"ל דהוי כהדירה מתשמיש לבד הואיל דהדירה יותר מחדש וכן בהדירה סתם בס"ו נמי סובר המחבר דתמתין רק ז"י כדעת הטור ומחבר והוכחת התוס' כ"ה דאי איירי בתלאו למזונות בתשמיש אמאי קאמר המתניתין יותר מכן וה"פ דהיינו אם היה הנדר על יותר משלשים בהדיא דהדין במתני' דיוציא מיד אלא הו"ל אם היה הנדר אלאחר שלשים דתהנה מיד ותאסר ויקיים ז"י כדמפרש הב"ש דעת המחבר מ"ש יותר מכן היינו אם הי' הנדר בתחלה על יותר משנה כן יש לפרש המתניתין נמי דקאמר יתר מכאן היינו דהנדר הי' על יותר משלשים דלפ"ז הוכיח התוס' שפיר דאי איירי המתניתין בתלאו למזונות ביתר משלשים בתשמיש הו"ל דיקיים ז"י ולא יוציא מיד כיון דהוי כמו בתלאו בתשמיש לבד וא"כ סובר התוס' נמי דתמתין רק ז"י לבד ולא ב' זמנים כמ"ש:

בא"ד מ"ש ועיין ברמב"ם פי"ג מה"א ר"ל דמשם נמי מוכח לכאורה דלא בעינן שני זמנים כדעת המ"מ שפי' מ"ש הרמב"ם יתיר נדרו דהיינו בתוך השלשים לז"כ דיש לדחות אלא הרמב"ם סובר דימתין ב' זמנים. ואיירי בלא תלאו בתשמיש רק הדירה שלא תלך לבית אביה ותלאו בהנאת נכסיו דהזמן הוי שלשים יום לז"כ הרמב"ם דתמתין שלשים יום לבד דהוי הכל כחדא אבל אם תלאו להנדר שלא תלך לאביה בתשמיש ימתין ב' זמנים היינו הל' שיכולה להיות שלא תלך ואח"ז תלך ותאסר בתשמיש ויקיים ז"י כדעת התו' הנ"ל והב"ש השיג ע"ז דאין מדברי המגיד ראי' מדפריש דהרמב"ם סובר בתלאו בתשמיש דימתין ב' זמנים. דש"ה בהנדר שלא תלך לאביה סובר הרמב"ם שפיר דתמתין השלשים יום משום דהנדר שלא תלך לבית האבל הוי רק כמו שהדירה מתשמיש או מהנאתו לבד דא"א לה שלא תלך לבית האבל אבל היכא דיכולה להיות בלא"ה א"צ להמתין רק כעיקר הנדר ולא בעינן ב' זמנים כמ"ש:

ב"ש סק"ה מ"ש יכולה לסבול הנדר וכצ"ל:

ב"ש סק"י מ"ש ובפרישה הקשה למה כתוב הטור יקיים ז' ימים לבד אלא הו"ל דעד חודש דיכולה להיות שלא תלך לבית אביה ואחר חדש שא"א לה שלא תלך תלך ותאסר בתשמיש ז"י כסברת התוס' הנ"ל. לזה תירץ דנדר הנאה שאני ר"ל בשלמא אם הדירה ממזונות ותלאו בתשמיש סובר התוס' שפיר דתמתין ב' זמנים הנ"ל דשם הנדר יכול להיות חל בלי תשמיש דהיינו דהא יכול להדירה ממזונות אף אם לא תלאו בתשמיש דהא יכול לומר לה צאי מ"י למזונותיך א"כ חזינן דחל הנדר בלי כולל ע"י תשמיש ולזה הוי הדין גם אם תלאו הנדר ממזונות בתשמיש שאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך דתמתין ב' זמנים דהא נדר מזונות נמי שם נדר מיקרי אע"ג דמשועבד לה מ"מ שם הנדר חל בלי תשמיש ולזה לא הוי אם תלאו בתשמיש כנודר מתשמיש לבד אבל אם הדירה שלא תלך לבית אביה דזה הנדר אינו יכול להיות רק אם תלאו בתשמיש או בדבר אחר ולזה אם תלה זה הנדר בתשמיש הוי כנודר מתשמיש לבד ויקיים ז"י לבד ואינו צריך להמתין ב' זמנים. והט"ז נמי הלך בדרך זה רק הסביר דבשלמא בנדר ממזונות בתלאו בתשמיש בעינן שפיר דתמתין ב' זמנים דשם הנדר חל בלי תשמיש ממזונות לבד ע"י שיעמוד פרנס שיפרנסנה ולא משועבד לה לכן אם תלה הנדר בתשמיש תמתין שיעור הנדר שיכולה להיות בלי מזונות דהיינו שלשים ואח"ז תהנה דא"א להיות בלי מזונות ותאסר בתשמיש ויקיים ז"י אבל בנדר שלא תלך לאביה דזה הנדר אין באפשרי להיות בלי תליה בתשמיש או בד"א ולזה אם תלה בתשמיש א"צ להמתין השיעור שיכולה להיות בלי שתלך לאביה רק דיקיים ז"י לבד גם להתוס' הנ"ל וע"ז השיג הב"ש דאיך ס"ל לט"ז דנדר ממזונות שם נדר מיקרי הואיל דיכול להעמיד פרנס וא"כ מאי פריך הש"ס וכיון דמשועבד לה האיך מצי להדירה הא יכול להדירה על ידי שיעמיד פרנס וא"כ לאו משועבד לה א"ו מדפריך הש"ס כן מוכח דאף שיכול להעמיד פרנס מ"מ לא מצי להדירה ממזונות לבד דמשועבד לה לכן הקשו התוס' שפיר ולוקמי' כגון שתלאו מזונות בתשמיש וע"ז תירץ התוס' דאי איירי המתניתין בנדר ממזונות בתלאו בתשמיש הו"ל להיות דתמתין ב' זמנים. הרי מבואר דגם היכי דהנדר בעיקר לא משכחת בלי תליה בתשמיש מ"מ בעינן דתמתין ב' זמנים א"כ אי ס"ל להטור כתוס' אמאי לא כתב הטור בדין הנדר שלא תלך לאביה ותלאו בתשמיש דתמתין ב' זמנים. וכד"ק דיקיים ז"י לבד. אמנם אשר לבי אומר לי בעזר"ה לתרץ דעת הט"ז לנכון. דאי כהב"ש דסובר דפירכת הש"ס והא משועבד לה לעמוד פרנס כסברת הט"ז וא"כ לאו משתעבד לה עד שלשים רק עיקר פירכת הש"ס הי' על מה דאמר המתני' יותר מכן יוציא ויתן כתובה דהיינו אם נמשך הנדר יותר משלשים יוציא ויתן כתובה ע"ז פריך הש"ס דהא לאחר שלשים יום בנדר ממזונות לבד דא"א בפרנס א"כ לא חל הנדר כלל ונתבטל הנדר ואמאי יוציא אותה דהא משועבד לה וא"א שיחול הנדר ומותרת בל"ז במזונות ממנו וא"כ חזינן דמ"מ הקשו התוס' דלוקמי' דמשכחת דיהיה חל על יותר משלשים ע"י תלוי' בתשמיש ועל זה תירצו שפיר דאי איירי המתניתין בתלאו בתשמיש על יותר משלשים הי' צריך להמתין ב' זמנים ולפ"ז כתב הט"ז שפיר דבשלמא נדר ממזונות ביותר משלשים סובר התוס' שפיר דצריך להמתין ב' זמנים דשם הנדר ממזונות חל בלי תשמיש דהיינו עד שלשים יום דיכול להדירה ממזונות בלי תלאו בתשמיש ע"י שיעמוד פרנס וא"כ נדר ממזונות משכחת דיהא נקרא שם נדר בלי תשמיש. ולזה אף אם תלאו בתשמיש דהיינו על יותר משלשים תמתין ב' זמנים דלא הוי כנודר מתשמיש לבד. אבל בנדר שלא תלך לבית אביה דזה הנדר לא משכחת בשום אופן בלי תלוי' בד"א או בתשמיש ולזה אם תלאו בתשמיש הוי כנודר מתשמיש לבד דיקיים רק ז' ימים ולז"כ הטור שפיר דלא בעינן דתמתין ב' זמנים וא"כ ס"ל להטור כתוס' בנדר ממזונות כדכתיבנא בס"ד. וברוך ה' אתר שאמרתי זה מצאתי בס' עצי לבונה על יו"ד מכבוד אאמ"ו הרב ז"ל בסי' רל"ה ס"ג שהסביר דעת הע"ז כמ"ש ודו"ק בזה:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה