אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן קיז

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן קיז

סימן קטז

ב"ש סק"א מ"ש ועיי' סי' קע"ב שם מבואר דרמב"ם ס"ל שיעור דבריו כ"ה דלכן סובר הרמב"ם דלאיילוני' יש לה תוספות דלשיטתו אזיל. דלא מיקרי איילונית אלא אם יש לה כל סימני איילונית. אבל אם חסר לה אחד לאו היא מיקרי איילונית וא"כ היא לא פשעה מה דלא גילה לבעל דאיילונית הוא אף דידוע לה מקצת סימני איילונית דמ"מ סברה בדעתה דילמא לאו איילונית היא ומהסימן דנתקשה בעת תשמיש מזה לא ידעה קודם נישואין לזה גמרה בדעתה דלאו איילונית היא ע"י מקצת סימנים שנראה לה. אבל הבעל מיקרי פושע דהי' לו לבדוק ולחקור על קצת סימנים איילונית ושלא לישא אותה והי' לו לחוש הואיל דיש לה קצת סימנים מאיילונית דילמא איילונית גמורה הוא ולפרוש א"ע ממנה מספק ולכן הפסיד א"ע לזה יש לה תוספ'. וזש"כ לפי"ז לא פליג המגיד על הר"ן ור"ל דלא כהח"מ דסובר בדעת הר"ן דלכן איילונית יש לה תו"כ משום דהיא לא ידעה בעצמה דהיא איילונית ואיירי בשאר סימנים הוי היא ככל הנשים רק דמתקשה בעת התשמיש וסובר הר"ן דבחד סגי להיות נקראה איילונית. וא"כ לא פשעה כלל דלא היתה יודעת בעצמה כלל דהיא איילונית וא"כ לפי"ז הי' קשה מפני מה הדין באם נמצא דם ע"י תשמיש דאין לה תו"כ הא היא לא היתה יודעת מקודם נישואין ולא הי' לה לגלות כקשיות הב"ש בסי' קט"ז סעיף ג' אבל להנ"ל א"ש דעיקר טעם דאיילונית יש לה כתובה תוס' דהי' לבעל לבדוק ולחקור דאיירי דהי' לה קצת סימנים איילונית דעלי' אין מוטל לגלות דלא נקרא איילונית במקצת סימנין אבל הבעל הי' לו לפרוש א"ע גם במקצת סימנים והוי לבעל לחוש דילמא מ"מ איילונית גמורה תמצא אח"ז לכן הפסיד א"ע וחייב לה תוס' כ"ה ביאור דבריו. אמנם תמוה לדעת הרא"ש לפ"ד דסובר דגם בחד סימן אם יש לה מיקרי איילונית וא"כ ע"כ איירי דלא היה לה שום סימן איילונית דאי היה לה שום סימן הי' לה לגלות דהא בחד סימן מיקרי איילונית וא"כ דלא גילה לו הפסידה תוס'. ובש"ס אמרינן דיש לה תוספות ע"כ איירי דלא נראה לה כלל סימן איילונית רק דיודע שהיא איילונית ע"י דמתקשה בעת תשמיש דלא ידעה מזה קודם נישואין א"כ גם על הבעל ליכא פשיעה דהא שניהן אין יודעין דדמי לפועל דא"צ ליתן כסברת הב"ש וצ"ע בזה:.

בא"ד מ"ש ויש לדמות לספק טרפה דצריך המוכר להחזיר המעות. אפי' לא ידע המוכר דמספיקא פרשי אינשי. ולכאורה למה ליה לדמות לספק טרפה הא נ"ד בל"ז יכול להוציא להכתובה ממנו הואיל דהוא מוחזק ואין מוציאין ממון מספק דקיי"ל בכל דוכתא ספק ממון קולא לנתבע. וכבר עמד בס' בית יעקב ז"ל. והנלענ"ד בס"ד לבאר דקמ"ל מה דמדמה לספק טריפה דלא מהני מה דיש כאן ס"ס חדא שמא זה הדם מן הצדדים ואת"ל דממנה ודם נידה דילמא לא הי' הדם זה בעת תשמיש דהא איירי דסמוך לביאה נמצא דם ולא בעת תשמיש ממש וא"כ הוי ס"ס ולפי מה דמבואר לעיל בס' ע"ז דעת הפוסקים דבס"ס מוציאין ממון מחזקת מ"ק ה"נ בנ"ד הי' הדין דמוציאין ממון כתובתה ע"י ס"ס זו. וגם ס"ס זו הוי ס"ס המתהפך דילמא לא הוי בעת תשמיש זה הדם ואף את"ל דהוי בעת תשמיש זה הדם דילמא זה הדם מן הצדדים וא"כ ס"ס כזו מהני בכ"מ להוציא ממון ג"כ. לכן קאמר הב"ש דלכן א"י האשה להוציא הכתובה דדמיא לספק טריפה דמספיקי פרשי אינשי ובודאי לא מחיל הבעל מספק הואיל דהוי מום גדול וא"כ אף אם יש כמה ספיקות מ"מ פרשי אינשי מזה ולזה דמיא לספק טריפה דחזינן דאפי' מחוייב להחזיר דמי מכירה מכ"ש דא"י האשה להוציא מת"י הבעל כתובה ותוס' ומ"מ על גוף הדין דהיא אסורה לו אם נמצא דם סמוך לביאה לא קשה אמאי לא סמכינן על הך ס"ס דילמא דם זה מן הצדדים ואת"ל דם זה דם נדה דילמא לא היה ממש בעת תשמיש הדם זה די"ל דלא סמכינן רק ביש לתלות במכה כמבואר בסי' קפ"ז אבל באין לה מכה אין תולין דמן הצדדים הוא באין לה וסת וגם ביש לה וסת יש דיעות בזה. אבל לענין דתהיה יכולה להוציא ממנו מעות כתובה ותוספו' הי' מהני ס"ס לז"כ לדמות לספק טריפה דלא מהני גם ס"ס. ובזה יובן דעת הח"מ בסק"ב דסובר דנכסי צ"ב ונדוניא שלה צריך להחזיר לה הואיל דאנוסה היא ולא פשעה בזה והוא לכאורה תמוה הא חזינן באיילונית דיש לה תוספו' ומ"מ אין לה נצ"ב הבלאות שלה וא"צ להחזיר לה וא"כ הוי כ"ש באשה זו דנמצא דם דאין לה תוס' הוי כ"ש דאין לה נצ"ב וכבר עמד בז' בס' בית יעקב ז"ל. אבל להנ"ל א"ש דהא באמת יש ס"ס גמור דדילמא לאו רואה מ"ת מיקרי וא"כ בשלמא לענין להוציא מת"י הבעל כתובה ותו"כ שפיר לא מהני האי ס"ס כסברת הב"ש הנ"ל דמספיקא פרשי אינשי ואין מוציאין ממון הבעל מה"ט אבל לענין לאוקמי בחזקתה שיש לה מכבר כמו נכסי צ"ב ונדוניא מהני האי ס"ס הנ"ל דהבעל מחוייב להחזיר הואיל דלא פשעה בזה ועפ"י סברא הנ"ל דלאו רואה מ"ת הוא מטעם ס"ס הנ"ל וא"כ לא דמי לאיילונית דא"צ להחזיר לה הצ"ב אם נגנב ואבד דליכא שום ס' לסייע לגבה אבל כאן דיש לה לעזר האי ס"ס הנ"ל לכן מוקמי' הממון בחזקת אשר יש לה מכבר. וא"כ דע' הח"מ עולה לדינא שפי' כמ"ש:

באופן עוד י"ל דברי הב"ש דקאי על דין בתולה שראתה בבעולה ראשונה דם ע"י תשמיש דתלינן זו אדם בתולים מזה מסופק אם אח"ז ראתה מיד ג"פ בלי צער ע"י דם דבזה מסופק הב"ש בס"ק ד' אם לתלות דגם ביאה ראשונה הי' דם נדה או נימא דביאה ראשונה היה דם בתולי' ונסתחפה שדהו. ולפי"ז כתב הב"ש כאן הטעם דא"י האשה להוציא מהבעל כתובה ותו"כ דדמיא לספק טריפה דאי נאמר הטעם משום דהבעל הוי מוחזק הי' הדין באם נמצא הדם בסמוך לתשמיש היה בנ"ד הדין דנוטלת הכתובה משום ס"ס חדא דילמא הי' הדם ראשון דם בתולים וא"כ אח"ז נתקלקלה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה. ואף אם ת"ל דדם ראשון הי' ג"כ דם נדה מ"מ הוי ספק דילמא לא הי' הדם ממש בעת תשמיש דהא איירי דסמוך לביאה נמצא הדם ולא בעת תשמיש. ולז"כ הטעם דדומה לספק טרפה דלא מהני גם ס"ס הואיל דפרשי אינשי מספק וצריך המוכר גם להחזי' דמי המכירה ומכ"ש דא"צ הבעל ליתן מחמת ספק חיוב. אמנם בס' בית יעקב כתב ע"ז שכ' הב"ש דדומה לספק טרפה דאין הנדון דומה לראי' דבשלמא התם הי' הדבר כבר בספק טרפה בעת שקנה וכיון דהי' איסור בעת הקנין דמי למום בעת הקנין. משא"כ נ"ד דמצא הדם אחר ששהה עמה וא"כ יש לחוש דהתשמיש לא גרם את מציאת הדם ודמי לקנה עוף ונמצא הגף שבור אחר השחיטה דיש ספק שמא נשבר מחיים ברשות הלוקח דאין המוכר צריך להחזיר כמבואר בסי' רל"ב בנמצא רקב דיכול לומר ברשותך נעשה ובעת הקנין לא הי' בו מום וה"נ מציא אמרה דאין בה מום רק שקרה לה דרך מקרה דבעלה בעת סמוך לראייתה ועי"ז נמצא הדם ולא היא גורם כלל. וצ"ע בזה:

ח"מ סק"ב מ"ש וכן מצאתי בתשובת מהר"ם בנתקלקלה תחתי' דיש לה כתובה והתמוה מורגשת במבטא בפי כל דמה נ"ד לנתקלקלה תחתיו. דהא אם נתקלקלה תחתיו יש לה כתובה ג"כ כדכתב המחבר בסיום דבריו אבל אם הי' בתחלת נישואין הקלקול דאין לה כתובה מנ"ל דיש לה נדוניא. ואחר חפשי בספרים הגיע לידי ס' אבן פנה וביאר כ"ה דבאמת הסברא נותנת דיש לה נ"מ ונצ"ב כסברת הח"מ רק דקשיא לי' להפוסקים דסברי בדיקות שפופרת מהני לבעלה כמבואר ביו"ד סי' קפ"ז וא"כ לאו אנוסה היא מיקרי דיכולה לבדוק א"ע בשפופרת ויהא מותרת לבעלה. לזה הביא ראיה מתשובת מהר"ם הנ"ל דסובר בנתקלקלה תחתיו דיש לה כתובה ואף דיכולה לבדוק א"ע בשפופרת מ"מ מיקרי אנוסה כדי שלא תאסרה על כל העולה ולכן בנ"ד נמי מיקרי אנוסה מה דאינה בודקת א"ע בשפופרת וא"כ ממילא הסברא נותנת דיש לה הכל עי"ש:

ח"מ סק"ד מ"ש ובתשובת מהר"ם פדוה מבואר דגם בבתולה מיירי הרמב"ם ור"ל דגם בבתולה אם בפעם הראשון מצא דם ואח"ז מיד הי' ב' או ג"פ תשמיש ע"י מציאת דם לא אמרינן דנסתחפה שדה אלא הוי מקח טעות כמו בבעילה אם בביאה ראשונה מצא דם דהוי מקח טעות אבל תמהני דהב"ש בסק"ד הביא דעת מהרמ"פ להיפך דבתולה הוי חילוק מבעילה דבתולה אף אם ראתה דם בפעם ראשון מ"מ אם נמצא אח"ז ג"פ דם ע"י תשמיש אמרינן דנסתחפה שדהו דתלינן דפעם ראשון הי' דם בתולים. וצ"ע אלי כעת:

ח"מ סק"י מ"ש ואפשר דהר"ן סובר ר"ל דהר"ן פליג עם הרמב"ם דלהר"ן נקרא איילונית בחד סימן דהיינו דנתקשה בעת תשמיש אבל בשאר סימנים היא ככל הנשים ור"ל דאין לה שאר סימן כלל אלא היא ככל הנשים לכן לא ידעה לגלות לו דהא זה הסימן דנתקשה בעת תשמיש לא היתה ידוע לה קודם הנשואין ושאר סימן לא הי' כלל אבל הרמב"ם דסובר דלא הוי איילונית רק עד שיהא לה הסימנים א"כ אף דנתקשה בעת תשמיש. ל"מ איילונית עד שיהא לה כל הסימנים א"ו דהי' לה כל הסימנים דהיינו טפח בין דד לדד א"כ קשה למה יהי' לה תוס' הא הוי לה לגלות לו. אבל הב"ש בס"ק א' מיישב זה דלא פליג הר"ן עם הרמב"ם אלא הר"ן נמי סובר דלא מיקרי איילונית עד שיהא לה כל הסימנים וא"כ משום זה כתב הר"ן שפיר הטעם דלכן יש לה תוספו' משום דלא היה הדבר מוטל עלי' לגלות לו הואיל דסברה בדעתה דילמא לאו איילונית הוא דאין ראי' מהני סימנים שיש לה דילמא הסימן הד' דנתקשה בעת תשמיש אין לה ועל אלו הסימנים שיש לה אין מוטל עלי' לגלות דאדרבה עליו מוטל לבדוק ולחקור בעצמו אם יש לה אפי' חד סימן ולפרוש א"ע מספק אבל היא מספק אינה מחוייבת לגלות לו כ"ז שאין לה בירור הדבר וא"כ אדרבה סובר הר"ן כהרמב"ם. ולפ"ז לא קשה קושיא הח"מ על הרמב"ם דהא אם ראתה דדי' גדולה מחברתה טפח הוי לה לגלות לו. אבל להנ"ל א"ש דהא הרמב"ם לשיטתי' אזיל דלא הוי איילונית גמורה רק אם יש לה כל הסימנים וא"כ על כל הסימנים לא היה לה ידועה ברורה קודם נישואין. והני סימנים סבר בדעתה דלאו ראי' דאיילונית הוא לכן אין מוטל עלי' לגלות לו אדרבה הוא בעצמו פשע מה דלא חקר ובדק גם על קצת סימנים ולפרוש א"ע מחשש ספק דילמא מ"מ תמצא אחר נישואין איילונית גמורה. וזש"כ הח"מ לפי שהאיילונית הי' יכול לבדקה ור"ל דסובר נמי כדעת הר"ן והרמב"ם דלא הוי איילונית גמורה רק אם נמצא לה כל הסימנים ומשום זה אין עלי' חיוב לגלות ועלי' מוטל הי' לבדוק דהא באמת הי' מום זה טפח גדול מדד לדד והי' לבעל לחקור אחר זה דילמא האמת דיש לה המום ולפרוש א"ע מספק דילמא תמצא אחר נישואין איילונית גמורה ככל הסימנים דתהי' נתקשה בעת התשמיש. לכן יש לה תוס' בצירוף ב' טעמים הנ"ל דלא הי' חיוב עלי' לגלות ולא פשעה כלל ואדרבה הבעל נקרא פושע מה דלא בדק וחקר אחר מום ג"כ כמ"ש:

ב"ש סקט"ו מ"ש ואם היא בוגרת ואפי' אם היא בבית אבי' הוי כאלו היא ברשות בעלה. וזה דעת הרא"ש דהשיג על הרמ"ה ז"ל וזש"כ אבל בוגרת כיון דיצאה מרשות אבי' ואינה נקראת עוד על שם בית אבי' כך לעומדת בבית אבי' כאילו עומדת ברשות אינש דעלמא וחשיבא כאלו נכנסה לרשות הבעל עז"כ הב"ש דבכל אלו אין חילוק באיזה מקום היא עומדת ר"ל באיזה דירה היא דרה אף אם היא דרה אצל אבי' בביתו וגם הכניסה לחפה שלה מ"מ לא הוי מיקרי דעומדת ברשות אבי' אלא הוי ככניסה לחופה דהוי לאחר החופה ברשות בעלה ה"ה בוגרת באירוסין כן הדין רק אם לא בגרה ועודה בנערותה באירוסין אז היא ברשות אבי' אפי' אם דרה ברשות בעלה ועל אבי' להביא ראי' רק אם נמצאו המומין לאחר נישואין דהבעל מביא ראי' דהמומין הי' קודם אירוסין והי' מ"ט לא סגי דאם מביא הבעל ראי' רק אם נמצא המומין בה לאחר אירוסין ברשות אבי' ולומר כנכ"ה קודם אירוסין כי יש לה תרי חזקות כדקאמר הש"ס דף ע"ה ע"ב אלא משנתארסה איכא תרתי ליפות כחה חדא העמד הגוף על חזקתו דלא היה בעת שנתארסה המומין אלו ואף את"ל כנכ"ה איכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו מאי אמרת חזקה אין אדם מפייס במומין הוי חדא במקום תרתי ולכן צריך הבעל להביא ראי' דהיו בה המומין קודם אירוסין והוי מ"ט מאי אמרת חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בדקו הא יש גם כן חזקה אין אדם מפייס במומין והוי חדא במקום תרתי. ולפירש"י הוי חדא במקום תרתי דיש לבעל עוד חזקה דממון ולז"כ הב"ש מיהו נכפה לזמן ר"ל דאם נחסר חד מהתרי חזקות הנ"ל דהיינו אם מומין דנכפה לאחר נישואין ברשות בעלה דאין הבעל יכול לבודקה לזה המום הואיל דהוי מום זה לזמן דוקא הוי הדין לרבא דסובר הטעם דכנכ"ה א"צ הבעל להביא ראיה דהי' המום זה דנכפה קודם אירוסין אלא סגי אם הביא הבעל ראי' דהי' זה המים דנכפה לאחר אירוסין בבית אבי' ואמרינן הסברא דכנכ"ה קודם אירוסין והוי מקח טעות ולפי"ז לא מהני החזקת הגוף שלה דהא יש כנגד החזקה החזקה דכנכ"ה וחזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו אין כאן דהא לא הי' ביכלתו לבדוק דהואיל דזה המום הוי לזמן וזה הוי רק לרבא דסובר הטעם דכנכ"ה אבל לרב אשי דמתרץ דלכן ברישא צריך האב להביא ראי' דלא מהני חזקת הגוף שלה לאבי' הואיל דהכתובה שייך לאבי' אבל בסיפא דהכתובה שייך לה מהני אצלה חזקת הגוף שלה וא"כ גם במום דנכפה אם נמצא לאחר נישואין לא מהני אם הביא הבעל ראי' דהי' המום זה דנכפה בבית אבי' לאחר ארוסין הואיל דיש לה חזקת הגוף לוקמי אותה דבעת אירוסין לא הי' בה זה המום וא"כ מאי מגרע לה דהביא הבעל ראי' דהי' בה המום זה לאחר אירוסין הא היא נמי אמרה דלאחר אירוסין הי' בה מום זה ולידע אם זה המום הי' קודם שנתארסה אין מוכח מהבאת עדים דבעל דהא לרב אשי לא אמרינן כנכ"ה אלא הואיל דהיא טוענת בעדה דכתובה הוי שלה מהני חזקת הגוף שלה דמעמידין אותה על חזקתה הראשונה דלא הי' בה המום בעת שנתארסה. ולזה צריך הבעל להביא ראי' דהי' המום זה קודם אירוסין ונדחה חזקת הגוף שלה מחמת העדים וא"כ יש נ"מ בין רב לרב אשי. לזה תימא על הרא"ש דכתב דליכא נ"מ ולהנ"ל יש נ"מ דלרב אשי הוי גם במום דנכפה צריך הבעל להביא ראי' דהי' זה המום קודם אירוסין משא"כ לרבא סגי דאם מביא הבעל ראי' דהי' זה המום דנכפה לאחר אירוסין ואמרינן כנכ"ה. וזש"כ הב"ש כי לתירוץ רבא צריך האב להביא ראי' ר"ל גם אם נמצא המום דנכפה לאחר נשואין בבית בעלה מ"מ צריך האב להבא ראי' היינו דסגי אם מביא הבעל ראי' דאחר אירוסין בבית אבי' הי' מום זה. אף דאין מביא ראי' דהי' קודם אירוסין דסני בכך. דלרבא אמרי' כאן נמצא כאן הי' קודם אירוסין דאין לה תרי חזקות במום זה ולזה צריך האב שוב להביא ראיה דאחר אירוסין נולד בה מום זה ונסתפח שדהו אבל לר"א הבעל לחוד צריך להביא ראיה דהי' מום זה קודם אירוסין. והוי מ"ט ולכן כ' ואפשר ר"ל דגם לרב אשי סני אם הביא הבעל ראי' דהי' בה מום זה לאחר אירוסין ולא מהני חזקת הגוף שלה ולומר דלאחר אירוסין נולד בה המום דנכפה הואיל דמ"מ עכ"פ הביא הבעל ראי' דראה בה המום דנכפה בבית אבי' לאחר אירוסין וא"כ חזינן השתא דנולד הספק אז בבית אבי' ואזלינן בתר לידת הספק דאז לא מהני חזקת הגוף שלה לאבי'. ולזה השתא נמי כשטוענת עם הבעל לאחר נישואין דהי' נולד המום זה רק לאחר אירוסין לא מהני חזקת הגוף שלה. דאזלינן אחר התחלת לידת הספק כמו הדין דמבואר ביו"ד בסי' נ' לז"כ אלא דלפי"ז קשה קושי' אביי לרב אשי ר"ל דאי תאמר דגם לר"א סגי גם במום דנכפה דאם מביא הבעל ראי' דהי' ראה זה המום אצלה בבית אבי' לאחר אירוסין הואיל דאזלינן בתר לידת הספק אמאי קאמר המתני' דצריך הבעל להביא ראי' דקודם אירוסין הי' בה המום הא סגי לר"א בכל המומין אם הביא הבעל ראי' דלאחר אירוסין הי' נמצא אצלה וממילא אמרי' דבודאי הי' בה ג"כ קידם אירוסין דלא מהני חזקת הגוף שלה דאזלינן בתר התחלת לידתה ספק. ומ"ש הב"ש בסיום דבריו כנכ"ה. זה ט"ס דהא ר"א לא ס"ל הסברא כנכ"ה. אלא ר"ל דסגי דאם הביא הבעל ראיה דהי' המום בבית אבי' סגי בזה לחוד דהא מ"מ הוי ספק על עת אירוסין אם הי' בה המומין ואז הי' הכתובה שייך לאבי' ושוב לא מהני חזקת הגוף שלה ודמי לסימן נ' ביו"ד הנ"ל ולמה אמר המתני' דצריך הבעל להביא ראי' דעד שלא תתארס הי' בה המומין אבל לרבא ל"ק זה דלרבא איירי המתני' בשאר מומין לכן צריך הבעל להביא ראי' דהי' בה המומין קודם אירוסין רק במום דנכפה סגי הבאת עדים דבעל דלאחר אירוסין הי' ראה בה המום הזה. א"ו הדבר מוכח דלר"א הדין תמיד דמהני חזקת הגוף שלה ולא אזלינן בתר התחלת לידת הס'. ולזה צריך הבעל להביא ראי' דוקא דהי' בה מום קודם אירוסין גם במום דנכפה הדין כן אבל לרבא אין הדין כן אלא במקום דנכפה סגי אם הביא הבעל ראי' דהי' בה המום זה לאחר אירוסין בבית אבי' ואמרי' ממילא כנכ"ה וא"כ יש נ"מ גדולה בין רבא לרב אשי דלא כהרא"ש. וזש"כ בסיום דבריו ונרא' למ"ש הרא"ש בוגרת צריך הבעל להביא ראי'. ור"ל דגם לדעת הרא"ש יש נ"מ טובא בין רבא לר"א דלרבא סגי גם בכל המומין כשהביא הבעל ראי' דהי' לה המומין בנערותה לאחר אירוסין ואמרינן כנכ"ה קודם אירוסין דהוי חדא במקום חדא דהא יש חזקה אין אדם מפייס במומין נגד החזקה דחזקת הגוף דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו לא שייך כאן בבוגרת דהא בארוסה לא שייך זה רק לאחר נישואין. אבל לרב אשי דס"ל דחזקת הגוף שלה לבד מהני היכי דהכתובה שייך לה וא"כ גם בבוגרת דשייך לה הכתובה אם טוענת בברי דהמומין נולדו לה לאחר האירוסין מהני טענתה וצריך הבעל להביא ראי' דווקא דהיו בה מומין אלו קודם אירוסין דהא לא אמרינן הסברא דכנכ"ה אלא הוי מנה לי בידך וא"כ אדרבה להרא"ש בעצמו נתחזקה הקושיא ביותר על הרא"ש דכתב הטעם דלכן לא הביא הרי"ף הך דרבא ור"א משום דליכא נ"מ והא להנ"ל יש נ"מ טובא בין ו רבא לרב אשי כדכתיבנא כ"ה דברי הב"ש בפשיטות:

ב"ש סקי"ז מ"ש ולא כרש"י ותוס' ר"ל דיש לכ"א קולא וחומרא דלרש"י ותוס' דפירשו הטעם לר"א משום חזקת הגוף שלה הוי הדין אם היא בבית אבי' לאחר אירוסין אף אם טוען האב ברי דלאחר אירוסין נולדו בה המומין לא מהני אלא צריך להביא ראי' ע"ז והוי חומרא אבל יש קולא לדעתן אם היא בוגרת לאחר אירוסין בבית אבי' דהכתובה שייך לה והיא טוענת ברי מהני טענת ברי דידה דלאחר אירוסין נולדו בה המומין וא"צ האב ולא היא להביא ראי' ע"ז דהא חזקת הגוף שלה לעצמה מהני דהוי כמנה לי בידך אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א ור"ן דפירשו הטעם דלכך צריך האב להביא ראי' אם המומין נמצא בבית אבי' הואיל דאין האב טוען ברי ולא מהני טענת ברי לאבי' דהכתובה שייך לאבי' אבל אם טוען האב טענת ברי הוי הדין גם ברישא דמתני' דאין האב צריך להביא ראי' על טענתו והוי קולא לדעתן אבל יש חומרא בזה אם היא בוגרת בבית אבי' והיא אינה טוענת ברי לא מהני טענת ברי דהאב אלא צריך האב להביא ראי' דלאחר האירוסין נולדו בה המומין הואיל דהכתובה שייך לה בבוגרת לזה לא מהני טענת ברי דהאב רק היא בעצמה צריכה לטעון טענת ברי או יביא האב ראי' ע"ז. וגם בהדין דסיפא דמתני' יש נ"מ דלהרשב"א והרמב"ן והר"ן צריכה ליטעון טענת ברי ואם לא טענה בברי צריכה להביא ראי' ע"ז אבל להרש"י ותוספו' והרא"ש א"צ בסיפא טענת ברי דידה אלא חזקות הגוף שלה מהני גם אם טוענת שמא. אמנם הדבר תמוה דהא ודאי חזקה דגוף לא עדיפא מחזקת ממון של בעל דלא מהני רק בברי ושמא כמו בכ"מ הדין כן רק בברי ושמא אבל לא מהני חזקת הגוף שלה גם בטוענת שמא נגד חזקת ממון הבעל. וכן הקשה בס' הפלאה ז"ל. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל דנראה כוונתו דלשיטת הרא"ש דבוגרת הוי כנכנסה לרשות הבעל לגמרי ואז א"צ טענת ברי גם לרב אשי הואיל דהוי כנולד הספק ברשותו דמהני גם בשמא ושמא כדמוכח מטבח וזה רק לדעת הרא"ש דלשיטת הרא"ש קשה הא איכא נ"מ בבוגרת והוצרך הרא"ש לומר דבוגרת הוי כנכנסה לחופה וא"כ מוכח דבוגרת הוי כנשואין. וכן לשיטת התוס' יש לומר דס"ל כהרי"ף דלא מהני ברי ושמא לרבא ומוכח כן להרי"ף דבוגרת הוי ככנסה וחשיב כנולד הספק ברשות הבעל ומהני בשמא ושמא. והא דכתב הב"ש משום דחזקת הגוף מסייע ולא כתב הטעם משום דנולד הספק ברשותו משום דכתבו התוס' בכתובות דף ע"ו ד"ה ותנא תונא דאף שנולד הספק ברשותו בענין חזקת הגוף משא"כ לשיטת הר"ן דמיישב דעת הרי"ף דס"ל דבברי ושמא אף דאיכא כאן נמצא וכאן הי' אצל האב מהני ברי ושמא מהני חזקת הגוף להוציא וממילא ס"ל דהא דאמר ר"א ברישא מנה לאבא בידך היינו ברי דידה לא מהני לאב אבל חזקה מהני להוציא וליכא ראי' דבוגרת הוי כנכנסה להיות חשיב כנולד הספק ברשות בעל וממילא בעינן שתטעון הבת ברי עיי"ש:

ב"ש סקי"ט מ"ש וס"ל הסוגיא איירי ר"ל דמיישב דעת המחבר שהיא דעת הרמב"ם דס"ל דאין שומעין לו הואיל דיש חזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו הא בש"ס מבואר דיש חזקה אחרת כנגדה דאין אדם מפייס במומין לז"כ בהש"ס איירי דלא בעל אותה עוד לכן מהני חזקה אחרת דאין אדם מפייס במומין אבל אם בעל אותה מיד לא מהני טענתו אף דהוי החזקה חדא במקום חדא. ולה"ה בל"ז א"ש דיש חילוק בין שהה ללא שהה והש"ס מיירי דלא שהה עמה כלל. אבל הש"ג סובר דלא כהרמב"ם אלא אף בבעל ושהה טענתו טענה עיי"ש:

ב"ש סק"כ מ"ש לכאורה נראה ור"ל דמיישב קושית הח"מ דגם לר"י דסובר דאם נסתרה עמו אמרינן דודאי בעיל אותה מ"מ היכא דיש סברא לומר דלא בעיל אמרינן כמו ביבמה א"כ ה"ה בנ"ד יש סברא דלא בעל אותה הואיל דראה אצלה מום ומוקי אנפשי' עד שלשים יום אבל ביותר משלשים לא מצינו בשום דוכתא לומר דמוקי אנפשי' לכן פסק הרמ"א עד שלשים יום מוקי אנפשי' כמ"ש:

ב"ש סקכ"ב מ"ש את"ל דר"ג השוה ר"ל דעפ"י הסברא יכול הבעל לזרוק לה גט בע"כ כשהיא נכפית דלמה יתקן ר"ג בזה. לז"כ ואפי' את"ל דר"ג עשה התקנה גם בזה דהיא נכפית אינו יכול לגרשה בע"כ משום הסברא דלא פלוג מ"מ היא בודאי לא עדיפא מאיש כמו הדין באיש אם הוא נכפה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני לגרשה ה"נ באשה אם היא נכפית כופין אותה עד שתאמר רוצה אני לקבל גט ובכלל הכפי' הוי שימנע ממנה שאר כסות ועונה. אבל לדעת הח"מ סק"כ אין כופין אותה לקבל גט זולת הדין דמונעין ממנה שכ"ו ואפי' בשוטים לא כייפינן לה ולדעת הב"ש כופין אותה בשוטים וכ"ש לזרוק לה גט וא"כ פליגי מהיפך להיפך אבל לשון הב"ש דכתב וכ"ש צ"ע דהא מתשובת הרא"ש משמע רק דכופין אותה ע"ז לקבל גט כדי שתאמר רוצה אני ואם לא נתרצית לומר בפי' דרצונה לקבל גט לא מהני לאחר תקר"ג דהואיל דאמרינן דתקנת ר"ג הי' גם בנכפית ועיקר הסברא דכופין אותה הואיל דלא עדיפא מאיש וא"כ ע"כ צריכא דוקא לומר רוצה אני לקבל גט אבל מנ"ל לומר דהוי כ"ש לזרוק לה גט שלא בטובתה אף שצועקת ואומרת שאינו רוצית להתיר לגרשה בע"כ זה לא נשמע מדברי הרא"ש. וכן תימה בזה בס' הפלאה ז"ל. וראיתי בס' הנדפס מחדש שו"ת טור האבן מהרב החריף המפורסם הגדול כש"ת מוה' אליעזר ז"ל שהי' מו"צ דפ"ק שכתב בספרו בסי' ל"ט ח"ל אמנם נ"ל דדעת הב"ש הי' דהנה מבואר דכפי' הנאמר בש"ס היינו כפי' בשוטים והכפי' זאת לא שייך בנשים מדין התלמוד כי מדין הש"ס למה צריך לכפות לאשה עד שתאמר רוצה אני כי למה לה רצונה הרי האשה מתגרשת שלא לרצונה א"כ הכפי' באשה עד שתאמר רוצה אני לא מצינו באשה כלל מדין הש"ס א"כ אם הרא"ש למד בק"ו אשה מאיש כמו באיש כופין ק"ו באשה כופין א"כ מכח ק"ו זה ע"כ באשה כופין עד שתאמר רוצה אני וכופין אותה בשוטים מכח ק"ו דאיש אעפ"י דהכפי' זה לא נאמר בש"ס א"כ הוי ממילא כ"ש זו הכפי' הנאמר באשה בש"ס דכופין לכל הנשים אעפ"י שאינה בעלת מום דודאי יכול בעלה לזרוק לה גט רק דהחרים ר"ג שלא לגרש בע"כ ואם זו יצאה מכלל הנשים לכפות אותה בכפי' חדשה עד שתאמר רוצה אני מכ"ש שיצאה מכלל שאר הנשים עד שלא תהי' בכלל חרגמ"ה ולאוקמה אדינא דכל שאר נשים לזרוק לה גט וזה ק"ו גמורה ולזה כ' שפיר הב"ש דהוי כ"ש לזרוק לה גט והאריך שם בזה ובדברי תשובת נוב"י מה"ת עיי"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה