ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן קטז
ב"ש סק"א מ"ש לפי"ז לרבי חליצה אין לה כתובה ר"ל הואיל דרבי אמר רק הטעם דלזה אלמנה לכה"ג יש לה כתובה דד"ת א"צ חיזוק אבל שניות אין לה כתובה דד"ס צריכין חיזוק לכן קנסו אותה ולא אמר הטעם דמרגיל וא"כ חליצה דהוי נמי ד"ס וצריכה חיזוק לקנוס אותה ואין לה כתובה אם נשא כ"ג את החליצה וכן מבואר בהסוגיא דרבי לא אמר הטעם דמרגיל דאמר רב חסדא ממזרת ונתינה לישראל א"ב מ"ד דאורייתא הא נמי ד"ת ויש לה כתובה לרבי מ"ד הטעם דמרגיל הוא רשב"א אין לה כתובה דהא הוא מרגילה לי' כי היכי דלעלות זרעה כפירש"י א"כ מבואר דרבי לא סבר הטעם דמרגיל דאי סבר נמי הטעם דמרגילה ליכא נ"מ דהא לרבי הי' הדין נמי דאין לה כתובה הואיל דמרגילה ולפי"ז דרבי לא סבר הטעם דמרגילה כלל הוי הדין דחליצה דהיא ד"ס אין לה כתובה והרי"ף והרא"ש פסקו כרבי וא"כ ממזרת ונתינה לישראל יש לה כתובה אבל חליצה לכהן אין לה כתובה דהוי ד"ס וא"כ קשה אמאי כתבו הרי"ף והרא"ש דחליצה יש לה כתובה דזה הוי רק להרשב"א הדין כן הואיל דסובר הטעם דמרגיל וחליצה לכהן מרגלי' לה לז"כ ועוד קשה ר"ל דא"ל דבאמת רבי ס"ל הטעם דד"ת אין צריכין חיזוק ובדבר שהוא מה"ת לא סבר הטעם דמרגיל הואיל דא"צ להטעם דמרגיל. אבל בדבר שהוא מד"ס סובר נמי הטעם דמרגילה הואיל דעיקר הפירכא דש"ס מחליצה דהיא מד"ס וזה החילוק בין הני תרי לישנא דללישנא דרבי אמר טעם דמרגיל אמר נמי על ד"ת אבל לההיא לישנא דרבי לא אמר הטעם דמרגיל היינו על ד"ת דעל ד"ת לא פריך הש"ס כלל מחליצה רק על ד"ס דשניות לרבי אין לה משום דצריכה חיזוק לזה פריך הש"ס והא חליצה דהוי נמי ד"ס ואמאי יש לה כתובה וא"כ אי נימא דרבי סובר בדבר שהיא מד"ס הטעם דמרגיל וא"כ הוי הדין דחליצה יש לה כתובה א"כ לק"מ על הרי"ף והרא"ש דפסקו דחליצה יש לה כתובה דלרבי נמי הדין דיש לה כתובה בחליצה הואיל דהוה ד"ס סובר הטעם דמרגיל והוא מרגילה אבל לפ"ז קשה מה הקשה הרא"ש בכ"ג שנשא אלמנה ולא הכיר בה דיש לה צ"ב ונ"מ אמאי לא דמיא לשניות דהא היא מרגילה לי' דהא הוא לא ידע מזה ולקנוס אותה ולפי הנ"ל לק"מ הא בדבר שהוא ד"ת לא סבר כלל הטעם דמרגיל וא"כ אף דהיא מרגילה לי' מ"מ הואיל דהוי ד"ת א"צ חיזוק ולא קנסו אותה אע"כ צ"ל דהקושיא של הרא"ש קאי על הרשב"א דסובר גם באיסור ד"ת נמי הטעם דמרגיל והוי החילוק אם היא מרגלי' לי' קנסוה אותה כמו שניות דאין לה כתיבה לזה הקשה הרא"ש באלמנה לכ"ג בלא הכיר בה וא"כ היא מרגילה לו ליקנסה אותה דלא יהי' לה צ"ב ונ"מ כלל כשניות לרשב"א. אלא לפי"ז קשה למ"ל להרא"ש לתרץ הקושיא דהא פסק כרבי ולרבי בלא"ה לק"מ קושיות הרא"ש בשם הראב"ד דהא בדבר דהיא ד"ת לא אמר הטעם דמרגיל רק בדבר שהוא ד"ס אמר הטעם דמרגיל והארכתי בזה לפי שראיתי בס' אבן פינה שמתרץ קושית הב"ש לחלק לרבי בין ד"ת לד"ס דבד"ת לא אמר הטעם דמרגיל ובדבר שהוא ד"ס סובר הטעם דמרגיל. ובאמת הב"ש בעצמו הרגיש בכ"ז אבל הא קשה קושיא הב' דלז"כ ועוד קשה וגם לפמ"ש בס' ישועת יעקב בשם ח"ר בשבע שעות להקשות על הא דקאמר הש"ס מ"ב ולמה לא קאמר הש"ס חליצה א"ב לז"כ הואיל דאתיא מיתורא מואשה גרושה ואסמכוה חז"ל אקרא גם זה אין צריך חיזוק כד"ת דמי. ולפי"ז ניחא דהדין שפסקו רי"ף והרא"ש דלחליצה לכ"ג יש לה כתובה הואיל דפסקו כרבי ורבי ס"ל דד"ת א"צ חיזוק לא קנסו אותה כהדין אלמנה לכ"ג אבל מ"מ קשה קושיא הב' של הב"ש במקומה עומדת כמ"ש:
ב"ש סק"ה מ"ש וכן בשניה בזה אפשר לחרץ תמיהת הב"י על העור שבשביל שני' כתב שאין דעת אביו כהרמב"ם שנותן לה דין כשאר כל נשים אלא שדעת העור עצמו צ"ע כדלקמן בב"ש כ"מ בס' ב"מ ז"ל:
בא"ד וזינתה כמו שקונסין אותה לענין צ"ב ולשניות צריך לשלם נצ"ב ור"ל לאפוקי דלא נימא כיון דלהרמ"ה שני' צריך לשלם נ"מ כרה"ה לזה מביא ראי' דהרי בצ"ב נמי חמורה קנסה מן שניה:
בא"ד מ"ש אם כלה לגמרי צריך לשלם כדעת הראב"ד אף דבלשון הרא"ש עצמו לפי הבנות הטור בדעתו לא נזכר חילוק זה ומשמע דבאיילונית שלא הכיר יש לה נ"מ בפשוט אפי' נשתמש בהן ולא בלו לגמרי מ"מ אפשר כדבריו סתם וסמך על דברי הראב"ד ולשיטת הרא"ש דפוסק כרש"י דגם לר"נ דפירי הוי מ"מ אין לבעל רשות לכלות הקרן אלא שהשחקים ישארו קרן מקצת להאשה יותר נכון דאז אין מקום לקושית התוס' דאם נשתמש כדין מה"ת לומר דיש לה כ"מ בס' ב"מ הנ"ל:
בא"ד מ"ש לפירש"י והראב"ד שניה אין לה אפי' הם קיימים אפשר כוונתו להציל רש"י ז"ל מקושית התוס' ביבמות דף ק' ע"ב בד"ה ולא בלאות דרש"י פי' לפי האמת על שניה דאיירי להראב"ד במסקנא אליבא דר"נ בדאיתניהו אמנם גם ביתר מקומות כמו בנדה וזולתו תמיד פירש"י ז"ל עד"מ זה וכה"פ חולקים וצ"ע כ"מ בס' ב"מ ז"ל עיי"ש:
ח"מ סק"ז מ"ש כיון דלאו אשתו גמורה היא לא הוי פשיעה בבעלים ור"ל דאף דנישאת לו מ"מ לא חשיב שמירה בבעלים כיון דהכל בטענות אשות הי' א"כ לא עמי במלאכת מיקרי: