אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן קטו

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן קטו

סימן קיד

ח"מ ס"ק ב' מ"ש אפי' אם יהי' המעשר מה"ת. ור"ל דאי נימא דמעשר הוי איסור תורה א"כ אין ללמוד ממעשר לשאר איסורין ד"ס דג"כ תצא בלא כתובה דשאני מעשר דהוי איסור תורה לזה כתב דהוי מעשר ק"ו לשאר איסורין ור"ל דמ"מ הוי ג"כ אפילו ק"ו ממעשר לשאר איסורין דאף דמעשר הוי איסור תורה מ"מ הבעל מיקרי ג"כ גורם דהיא בעצמה לא הפרישה מעשר ומה לו לסמוך עליה ומ"מ חזינן דתצא בלי כתובה אם הכשילתו לזה הוי כ"ש אם הכשילתו בדבר איסור דא"א לבעל בעצמו להזהר מאיסור דודאי תצא בלי כתובה גם אם הכשילתו באיסור ד"ס לז"כ ולא נתבאר ור"ל דהיכי דיש תרתי לטיבותא איסור ד"ס וגם הבעל בעצמו הי' באפשרי להזהר מאיסור אם ג"כ הדין דתצא בלי כתובה כמו בציוה לה דתעשה עירוב דבזה"ז הוי איסור טלטול רק איסור מד"ס דליכא ר"ה או בצוה עליו דתשרוף את החמץ דהוי ג"כ רק איסור ד"ס דמה"ת בביטול בעלמא סגי והיא הכשילתו באיסור ד"ס הנ"ל אם תצא ג"כ בלי כתובה דהא הוי ב' לטיבותא איסור ד"ס והבעל בעצמו הי' באפשרי להזהר מאיסור ולא לסמוך עליה והו"ל להבעל בעצמו להניח העירוב או לשרוף החמץ וזה לא מיקרי חמץ ידוע דלא מהני ביטול לדעת הרמב"ם כמבואר בספ"י ובש"א הואיל דלגבי הבעל הוי אצלו חמץ שאינו ידוע דהא הבעל סבר דשרפה החמץ וא"כ מהני הביטול לכ"ע ולא הוי החמץ רק איסור ד"ס וא"כ מסופק שפיר הח"מ בזה אם תצא בלי כתובה כמ"ש:

ח"מ סק"ד מ"ש לפי"ז במשמשתו צ"ל שהוא מודה. ומסיים אלא צ"ל במודה או שמצאה עדים. וראיתי בס' אבן פינה שכתב וז"ל ודבריו צריכין ביאור דהא פתח בחדא דכתב דמיירי במודה וכדעת הרשב"א דמשמע מדבריו דרוצה להוכיח ממה דהמחבר סובר כהרשב"א ודלא כהראב"ד וסיים בתרתי במודה או שמצאה עדים א"כ לא מוכח מכאן מידי ובס"ב בהוחזק נדה בסק"ה כתבתי דמיירי שהיא מודה משמע דמיירי דוקא במודה לכן נראה לפרש דבריו דהא בש"ס דף ע"ב ע"א כ' התוס' ד"ה פלוני כהן וז"ל היה יכול לומר דאיכא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר אלא לא שכיח. ולפי"ז עכצ"ל הא דמשמשתו נדה דמוקי הש"ס באמרה פלוני חכם טיהר לי ולא מוקי בדאיכא עדים שהיא נדה ה"ט נמי משום דלא שכיח כדכתב התוס' במעשר וס"ל לח"מ הא דמצאה עדים משמשתו עמו נמי לא שכיח ולפי"ז הכי קשיא לי' הא דמוקי לה באמרה פלוני כהן טיהר לי הדם או שהוחזקה נדה בשכנותיה קשה מה בכך הא אכתי לא ידענו דמשמשתו נדה ואי איירי דמצאה עדים משמשת עמו א"כ קשה למה לי לאוקמי בכה"ג הא יכול לומר דאיכא עדים דהיא נדה ומאי אמרת דלא שכיח כדעת התוס' הא הני עדים נמי לא שכיח אע"כ איירי במודה וכדכתב הרשב"א. והא דכתב הר"ן הא דלא מוקי הש"ס במודה כקושית הראב"ד משום דלא שכיח והביא הב"י היינו דלא שכיח דתהא מודה דשמשתו נדה או שהאכילתו איסור והיינו במודה בכולא מילתא אבל בכה"ג דלדברי' לא שמשתו נדה דהא אמרה פלוני חכם טיהר לי שפיר מיירי במודה א"כ שפיר מוכח כהרשב"א אבל באמת לדינא אי אתרמי במצאה עדים משמשתו עמו נמי הדין כן. ולז"כ בסק"ה דמיירי מסתמא שהיא מודה היינו דמצאה עדים לא שכיח וזה נראה לי כוונת הח"מ עיי"ש:

ח"מ סק"ד ומ"ש ומיהו קשה ר"ל דהקשה הרא"ש אהדדי דכאן סובר הרא"ש דצריך עדים שמעידים דאמרה לבעלה דחכם טיהר לה הדם ויעידו דזה החכם לא הי' בעיר בזו היום בזה דוקא הוחזקה שקרנית ותצא בלי כתובה אבל החכם בעצמו אינו נאמן להכחישה ובפרק שבועות העדות הסכים הרא"ש להרמב"ם דגם החכם בעצמו נאמן להכחישה הואיל דתליא עדותה בהראשון היינו החכם נאמן להכחישה לז"כ גם הר"ן ס"ל כן דפירש מה דמבואר בירושלמי וכולהון בעדים לא קאי אמאי דאמרה דפלוני כהן תיקן לי דיש עדים ע"ז דהיינו דיש עדים דאמרה דפלוני כהן תיקן לי ויש עדים דשקר אמרה דפלוני כהן לא הי' אז כלל בעיר ומוכחשת בעדים על אמירתה דז"א אלא וכשהן בעדים קאי דבעינן דיהי' עדים דאמרה כן לבעלה אע"ג דלא ידעי עדים אם אמת כדבריה או לא רק החכם (הכהן) לבד מכחישה דלא תיקן נמי החכם נאמן דלא אמר לה ולא טיהר לה הדם וא"כ גם תימה על המחבר דלמה השמיטה בדעת הרמב"ן אבל הב"ש מיישב זה דס"ל להרא"ש לחלק בין איסור לממון עיי"ש:

ב"ש סק"ד מ"ש אבל לענין איסור נאמן העד הראשון וטעם החילוק ביניהם כ"ה. דהא ידוע דבר זה מ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז וב"ש לעיל ס' י"ז דבאיסור תורה אם בא העד קודם ונפסק הדין ע"פ שוב לא מהני כשבא אח"ז העד הב' להכחישו דהעד הראשון הוי כשנים רק בעד מפי עד כעובדא דנ"ד דאמר בשם העד הוי להרא"ש ורמב"ן הראשון נאמן להכחישו דלא אמר לו ומ"מ אינו נאמן יותר מהעד הב' ונשאר הדבר כאילו אין כאן שום עד ונשאר הדבר בחזקת איסור אבל בממון אם אמרינן דהוי כאילו אין כאן שום עד כלל נשאר הממון בחזקת מ"ק. וא"כ בנ"ד דאשה דמוחזקת בשטר כתובתה הוי כאילו מוחזקת כממון כתובתה וכן סובר הב"ש לעיל כמה פעמים סי' צ"ג וס' ק' ולפי"ז אם אין העד להעיד דהיא הכשילתו הוי הממון בחזקתה. ולז"כ הרא"ש דוקא דהכחשה בעדים דאל"ה אין יכול העד הראשון להפקיע ממון כתובתה:

ב"ש סק"ח מ"ש והרב רמ"א לטעמי' אזיל ר"ל דבזה מתרץ קושית הח"מ סק"ח דאמאי כתב הרמ"א סתם המירה ולא כתב דהמירה באונס דאי המירה ברצון הוי כזינתה. לז"כ דהרמ"א ס"ל דגם המירה ברצון לא הוי כזינתה ודאי כל שלא היה חשש זנות עיי"ש.

ב"ש סק"ט מ"ש אבל בסמ"ג הביא הירושלמי דבחצר לבד יש ג"כ פ"ה והוי ד"י דהא חזי' דבש"ס מבואר דבחצר לא הוי פ"ה אם יש עלי' רדיד ובמבוי יש פ"ה גם אם יש עלי' רדיד מבואר אי לא היה עלי' רדיד בחצר הוי ג"כ פ"ה בחצר והוי ד"י כמ"ש:

ב"ש סקכ"א מ"ש ואם נגנב ונאבד משלה כתבתי בס' אח"ז וזה ט"ס דהא מבואר כאן הדין אם נגנב ונאבד ובס' אח"ז אינו מביא כלל הדין בנגנב ונאבד. לכן צ"ל ואם מכר משלה והיא שם בתוך סק"ה באמצע דבור מ"ש וזינתה ועוברת עיי"ש:

בא"ד מ"ש והוספת שליש ודבר הבא בנדוניא הוי כאלו בעין מהנדוניא הנה כעת הגיע לידי ספר בית מאיר ז"ל וכתב ע"ז וז"ל הדבר תמוה דסך דמעולם לא בא לידו לומר דבר הבא מכחו הא לא קנה מאומה בסך זה ומן המהרי"ק גופי' נראה גם הב"ש מודה דאין ראי' כי הוא כתב על נ"ד דהיינו קטנה שזינתה דפוסק דאינה מפסדת גם להרמב"ם אלא כתובה ותוס' ולא ממה שהכניסה אפילו אינה בעין ושפיר דן דאף השליש אינו בגדר תוס' שמש"ס אבל גדולה שהפסידה מה דאינו בעין ולדעת הב"ש שבסימן שאח"ז אפי' במה שמכר ואיבד שלא כדין תמה אני אם יש שייכות לדין על השליש שלא בא לידו בא מכחו ומה דהד"מ העתיק המהרי"ק אין כ"כ ראי' דהרי כתב לעיין שם וכוונתו לדין הנזכר שם ותו דכ"ז מוכרח הב"ש לשיטתו דבסוף ס"ק ל"ד כתב ועי' בית יוסף שכ' אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא משמע אפי' אינה בעין דלא הפסידה וליתא כי כל דבר דאינו בעין הפסידה עכ"ל. ואמת דלפ"ר נראה הכי דמ"ש צ"ב שנאבדו דחייב באחריותן ומ"מ פעור ומ"ש נדונית כספים שנפסדה ואין בידו הבא מכוחה שיהא חייב אמנם דברי הב"י המה מועתקים מתשובת הרא"ש כלל ל"ב ס"ט וז"ל אבל נדוניתה ודאי לא הפסידה דהוי כמו חוב דעלמא. ונראית דעתו ברור דסובר נדונית כספים שניתן בידו לעשות בם כאדם בשלו זה ודאי לא הפסידה ואפי' אינה בעין משום דהוה כחוב בעלמא ודוקא צ"ב שאין רשאי למוכרם כדאי' ס' צ"ב הוא דפטור מאחריותו אם נאבדו מפני שזה בכלל התנאי כתובה דמעיקר הדין הי' פטור אפי' אם נאבדו בפשיעה מטעם שמכרה בבעלים כמו בנ"מ ומכ"ש אם נאבדו ע"י שימוש כדין דאם פירותיו אכלן אלא שמכח ת"כ עבדו רבנן תקנתא דאם מקבלים צ"ב דיהי' באחריותו כמו שהתקינה לה כתובתה לכן בתר כתובה גרירי דת"כ כתובה אבל נדוניא כספים דאינה אלא כחוב בעלמא מסתבר להרא"ש דאינה מפסדת משום דשם לוה עליו ומדינא חייב בלי תנאי כתובה ואם נמי כהרא"ש ס"ל פשיטא דשפיר העתיק לדברי המהרי"ק להורות דהוספת שליש בכלל הנדוניא ובנדוניא אין חילוק בין בעין לאינו בעין והאריך בענין זה מאוד ומסיים העולה מזה כמעט ד' שיטות יש בנדוניא כספים דידן דעת הרשב"א משמע גם בעינה אבדה ודעת הרא"ש והה"מ אפי' אינה בעין לא אבדה ודעת הר"ן משמע לחלק בין הוא בעין לאינה בעין. ודעת הב"ש אף לדון עליה הבא מכחה דהיינו הוספה שליש ולמעלה צ"ע כי על דעת רבינו הב"י ז"ל א"א להעמיד הכא כי בס' י"ז העתיק לשון הנ"י בשם הרשב"א וכאן העתיק לשון הרא"ש ובש"ע השמיט לגמרי תיבת נדוניא ודע דהדין דבר הבא מכוחו דהזכיר הב"ש לענ"ד צריך להיות בעדים שזה הדבר הוקנה בדמי הנדוניא ממש דאל"ה קשה לדין בזה די"ל אלו הוציאם והנהו אחרונים נינהו ועי' תשו' מהר"א ששון ס' מ"ח ולדינא אין ספק משמעות יתר הפוסקים מוציא מידי ודאי של הרא"ש ועי' תשובת ח"צ ז"ל ס' קמ"ה לא כתב הכי וכן בתשובת ר"י אחי הט"ז. ועכ"ז לענ"ד הדבר צ"ע אלו דבריו ז"ל. שוב ראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל דהשיג ג"כ על הב"ש בענין הוספת שליש וכתב עוד דלפי הנראה מלשון הב"ח שצריך ליתן כל הנדוניא שקיבל והרב ח"מ חולק עליו ואמנם לדעתם גם הב"ח מודה במעות מזומן רק בכלים ותכשיטין מנצ"ב דלדעת הרא"ש הוי בכלל בלאותה קיימים המבואר בש"ס אבל מעות להוצאה ניתנה וכן כתב אבי זקני הגאון הח"צ בתשובה סי' קמ"ה דהלכה בזה כהח"מ ופשיטא דהמוחזק יכול לומר קים לי אלו דבריו ז"ל עיי"ש:

ב"ש סקכ"ד מ"ש וחייב לגרשה אפילו העד אינו נאמן בעינו כתרי כצ"ל:

ב"ש סק"ל מ"ש דקמ"ל. ור"ל דזה דוקא בעד א' הדין אף אם אומרת השתא דשקר היתה אומרת מעיקרא מ"מ מותרת לבעלה אבל בשני עדים אם אמרה מתחלה לפני ב' עדים דזינתה דהדין דמותרת לבעלה דשמא עיניה נתנה באחר אבל אם אמרה השתא דשקר היתה אומרת מתחלה לפני ב' עדים דזינתה אלא טהורה היא גרע טפי ואסור' לבעל' ה"ה אם מכחשת כלל להעד דלא אמרה לו כלל מעולם דזינת' הדין כן דיש חילוק אם מכחשת לעד אחד לבד דלא הודית כלל מותרת לבעלה אבל אם הודית מתחלה לפני ב' עדים והשתא מכחשת אותן דלא הודית לפניהם כלל גרע טפי ומוכח הודאה דמעיקרא הוי הודאה גמורה ואסורה לבעלה לזה קמ"ל הרמ"א דוקא בהודית לפני ע"א מהני אף דחזרה לע"א אבל לא בשני עדים הדין כן כמ"ש:

ח"מ סקכ"ח מ"ש אבל אם חזרה מדבריה הראשונים לאחר הגט ואמרה דלא זינתה מעולם כלל ונותנת אמתלא לדבריה הראשונים מותר להחזירה. ודבריו אלו תליא במחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' א' סעיף י"ג בשוחט דעשה סימן בראש כבש. והט"ז שם רמי עלה מסי' קפ"ה ס"ב אם ראוה לובשה בגדי נדות דלא מהני אמתלא וזה דעת הרשב"א בשם הרמב"ן דמשום אמתלאה לא מיקרי לאמרה טמאה. אבל לעשות מעשה להחזיק א"ע ע"י לבישת בגדי נדה לא מהני אמתלאה ולזה דחה הט"ז הדין דס"א מהך דסי' קפ"ה והסכים לזה הפר"ח. ולפי"ז לדעתם בנ"ד דעשתה מעשה דקיבלה הגט בלי כתובה הוי נמי מעשה המוכיח דלא מהני אמתלאה כהך דלבשה בגדי נדות אבל לדעת הש"ך ז"ל בסי' קפ"ה ס"ק ה' דמתרץ דלא סתרי אהדדי דברי הש"ע מס"א דשאני הך דסי' קפ"ה דגם לפי אמתלא לא הי' טעם גמור על לבישת בגדי נדות דבאמת הי' לה מתחלה די באמירתה לבד וא"כ אמתלא לא הוי שובר להמעשה דלבישה בגדי נדות דלז"כ הש"ך דהיכי דאמתלא הוי טעם ושובר להמעשה דלא הי' סגי בלי המעשה מהני אמתלא גם להמעשה וזה דעת רמ"א בתשובה כמבואר בש"ך וזה דעת הב"ח ולדבריהם בנ"ד אם המתלאה הוי טעם דקבלת הגט בלי כתובה דלא הי' שם ברירה באופן אחר דהי' מגזם עלי' להורגה דעי"ז אמרה דזינתה וקיבלה הגט מהני אמתלאה זו כדכתיבנא שוב ראיתי בשו"ת רבינו הגדול נודע ביהודה ז"ל חלק אה"ע סימן י"א דכתב ע"ז וז"ל אבל אעפי"כ נראה להחמיר בזה ולא אשים ולדברי האחרונים רק מראש צורים אראנו דברי הפוסקים ראשונים בזה. ונחלקו הראב"ד והה"מ בפי"ח מה' איסורי ביאה דין ט' דכתב הרמב"ם אשת כהן דאמרה לבעלי נאנסתי אעפ"י דהיא מותרת לבעלה הרי אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה דהרי הנדה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחד"א עכ"ל וכתב ע"ז הראב"ד בהשגות אעפ"י שאמר דבר חכמה מ"מ אין שמיעתו מכוונת דאם אמרה אחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלו דברי' כלל והרי אשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פני' אני ונתנה אמתלאה לדברי' נאמנת אף בזו אם הי' קטטה בניהם אמתלאה גדולה היא זו ונאמנת וכתב הה"מ לישב דעת הרמב"ם וז"ל דמ"ש הראב"ד דאם נתנה אמתלאה דאמרה כן כדי שיגרשה דהיא נאמנת אפ"ל דאין לסמוך על דברי' כיון דאין בעלה מצוה לגרשה אפי' אם יאמין לה דהא אשת ישראל היא וגם באשת כהן כיון דלא הי' בעלה מחויב להאמין לה לגרשה עי"ז אין דבריה כלום עכ"ל הרי מבואר דעת הה"מ דאסורה לכל כהן אפי באמירה בעלמא אפי' לא גירשה בעלה ונאלמנה ולא מהני אמתלאה הואיל דלא הי' בעלה מחויב לגרשה ואף דבאמת גירשה בעלה מ"מ היא מנא היתה יודעת מתחלה זאת דבעלה יגרשה עי"ז דהא עפ"י ד"ת אין מחויב לגרשה ואף דבאמת גירשה בעלה. ואיך הוציאה על עצמה לע"ז זנות על מגן א"ו קושטא אמרה דזינתה ולא מהני גם אמתלאה. ולדעת הראב"ד בנ"ד ג"כ לא אהני אמתלא באשה זו הואיל דבאמת נתקבלו דברי' לאיסור דהימנה בעלה וגירשה בלי כתובה וז"ל הב"ש בסי' י' ס"ק כ"ו כתב הראב"ד אם נתנה אמתלא ואפשר לדייק מהראב"ד דכתב דין זה באשת כהן ולא באשת ישראל בפכ"ד מה"א דס"ל דלא מהני אמתלאה מדהפסידה כתובה לדבריה הראשונים וא"כ בנ"ד דהיא אשת ישראל לא מהני אמתלאה גם קודם שגירשה הואיל דעכ"פ הי' מהני דבריה להפסיד א"ע כתובתה וכ"מ דעת הב"ש בסי' קט"ו בס"ק כ"ב לענין טוען וחוזר וטוען ומסיק לדינא דכ"ש דאינה נאמנת לאחר הגט גם אם נותנת אמתלאה לחזור לו דלא כדעת הח"מ כאן והאריך בזה ואין לפקפק על דברי רבינו הגדול הנוב"י ז"ל ולומר דזה המעשה דקבלת גט לא חשיב מעשה מסייע לאיסור הואיל דע"כ איירי הרמ"א וח"מ דלא אמר בעת הגע דמשום זנות אני מוציאך דאי אמר כן בעת הגט היתה בלא"ה אסורה להחזיר לו כדלעיל בסי' יו"ד ס"ג א"ו איירי דלא אמר לה בעת הגט משום זנות אני מוציאך. וא"כ לא הוי מעשה דגירושין חשוב מעשה מסייע לאיסורא דלא להני גם אמתלאה על אמירתה בתחלה וכן העיר בזה בס' הפלאה אמנם א"ש דברי הנו"ב עפ"י מה שראיתי בס' אבן פנה דהסביר דעת הרמ"א שכתב בעמד וגירשה דאסור להחזירה דוקא אם גירשה מיד לאחר אמירה שלה דזינתה ולא דר עמה קודם הגט כלל אבל אם דר עמה לאחר אמירתה דזינתה דלא חש לדבריה ואחר איזה זמן גירשה מותר להחזירה אפילו בלא נתינת אמתלאה וזה נלמד מסברת הר"ן דכתב בנדרים דף צ"א להקשות הא מדינא למשנה ראשונה באמרה טמאה אני לך אסורה לבעלה והאיך יכול המשנה אחרונה לומר דמשום דעיניה נתנה באחר התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך ותירץ דכי היכי דאמרינן דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעו רבנן לקידושין מינה מעיקרא ה"נ כל שאמרה לבעלה טמאה אני לך אפקיעו רבנן לקידושין מעיקרא ונמצא היתה פניה בעת הזנות ושריא לבעלה ואוכלת בתרומה עכ"ל הרי מבואר חילוק הנ"ל דבשלמא אם גירשה מיד ולא הוי רצונו לתיקון חז"ל דמשנה אחרונה וממילא לא אפקיעו חז"ל את הקידושין ממנו מעיקרא ולכן כשגירשה ואמרה עדיין טמאה אני אסורה להחזיר לו כסברת הח"מ דאחר הגט לא שייך לומר דעיניה נתנה באחר אבל אם גירשה במופלג זמן לאחר אמירה שלה דזינתה ודר עמה בנתיים קודם הגט א"כ ע"כ אנו צריכין לתקנת משנה אחרונה ולומר דאפקיעו רבנן להקידושין מיני' והיתה פני' בעת הזנות כסברת הר"ן דלכן הי' מותר לדור עמה בנתיים ולכן גם אח"ז כשגירשה אף אם עומדת בדברי' הראשונים מותר להחזיר אותה דמה בכך דזינתה מ"מ פני' היתה בעת הזנות משום דחז"ל עקרוה להקידושין מעיקרא. דאל"ה היתה אסור לדור עמו בנתים ג"כ קודם הגע וא"כ הואיל דדר עמה אפי' האמת כדברי' מ"מ ע"כ פני' היתה מכח דחז"ל עקרו להקידושין מהם וזה מדוקדק בלשון הרמ"א דכתב עמד וגירשה היינו מיד בעת השמועה ממנה דאמרה דזינתה מיד הי' פורש ממנה וגירשה וא"כ חזינן דלא הי' דעתו ורצונו לתיקון חז"ל דמשנה אחרונה דלומר דאפקיעו רבנן להקידושין מהם. ולפי"ז מבואר דהרמ"א איירי דעמד וגירשה מיד וא"כ הוי שפיר מעשה דקבלת הגע חשיב מעשה מסייע לאיסור דעי"ז גירשה ושוב לא מהני אמתלאה כסברת הנו"ב ז"ל אף אם לא פירש בהדיא בעת הגע דמשום זנות אני מוציאך דסתמו כפירושו הואיל דמיד גירשה לכן כתב הנו"ב דלדעת המ"מ לא מהני אמתלאה וגם לדעת הראב"ד כן הואיל דכאן נתקבלו דבריה לאיסור דהפסידה כתובתה עי"ז הגם על חילוק הנ"ל יש לדבר בזה דמהש"ס שם לא משמע כן דאמר רבא ומודה רב ששת דאם נתארמלה דאינה אוכלת בתרומה משמע גם באוכלת בחייו ודר עמה אפ"ה אינה אוכלת כשנתארמלה או כשגירשה. וכן העיר בזה בס' אבן פינה בעצמו. אבל מ"מ א"ש דבשלמא לענין תרומה אף דעם דר עמה בנתיים והי' אנו צריכין לתקחז"ל דעקרוה הקידושין והיתה פנוי' אבל מ"מ לאחר הגע דיכולין לומר השתא דאיתניס וליכא לע"ז על הבנים אמרינן כן וא"כ אין שום הוכרח השתא לומר דעקרה דהא בלא"ה אין כעת שום לעז על הבנים אבל נ"ד להחזירה אולי מותרת להחזירה לו ממ"נ או משום סברת הר"ן דעקרוה הקידושין והיתה פני' או השתא דאיתניס לאחר הגט כדקאמר הש"ס וא"כ אם דר עמה בנתיים מותרת לחזור לו לאחר הגע ממ"נ אבל אם עמד מיד וגירשה דליכא הסברא דאפקיעו רבנן להקידושין ממנו בודאי הדין כדעת הנו"ב דלא מהני גם המתלאה הואיל דהי' מעשה קבלת הגע בלי כתובה וכדכתיבנא ודו"ק בזה:

ח"מ סק"ל מ"ש דהכ"מ וב"י פירשו דברי הרמב"ם דוקא בטענת ברי שראה הבעל בעצמו שזינתה אז יכול להשביעה אבל בטענת ספק עפ"י העד אין יכול להשביעה ולזה גורס ברמב"ם בדברי אחר דהיינו עפ"י עד א"י להשביעה בטענת ספק. ולהסביר דעתו י"ל דבאמת בטענת פרעון באמת צריכה שבועה רק בזנות כתבו התוס' דזנות לא שכיח ולזה בטענת ספק בטענה דלא שכיח מחויב בעצמו שלא להאמין כלל ומה"ט אין טוענין טענה דלא שכיח ליתומים הואיל דהם אין יודעין וגם מילתא דלא שכיח ולכן כאן א"י להשביעה אבל הה"מ גורס ברמב"ם בדבר אחר היינו טענות אחרות דהיינו שטוען עליה דהיתה עוברת עד"מ אינה צריכה לישבע קודם פרעון כתובתה רק אם טוען דזינתה אז צריכה לישבע דזה הוי כטענת פרעון אבל טענה דעוברת ע"ד הוי כטענת אמנה על השער דא"צ המלוה לישבע קודם פרעון כמבואר בחו"מ עיי"ש:

ב"ש סקל"ג מ"ש ועל הרב רמ"א קשה דפסק שם בטוענו בספק עפ"י עד יכול להשביעה וכאן סתם כדעת המחבר דבדברי אחר היינו בטוענו בספק עד אינו יכול להשביעה רק ע"י גלגול אבל א"ש דשם איירי הרמ"א משבועת היסת לכן יכול להשביעה גם בטענת ספק ע"פ עד אבל המחבר כאן איירי משבועת נק"ח לזה סתם הרמ"א כדעת המחבר דא"י להשביעה בטוענו בספק עפ"י עד עיי"ש:

ב"ש סקל"ו מ"ש משום דהיא גרמה האיסור ור"ל דהא אסורה עליו גם בקינוי עפ"י עצמו דלענין איסור אנו חוששין לדברי ר"י וא"כ הואיל דאסורה עליו מיקרי עוברת על ד"ת לכן הפסידה כתובתה כמבואר מזה בס"ק ל"ד עיי"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה