ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן קיד
ב"ש סק"ב מ"ש וכתבו הרשב"א והר"ן מדתנן אחד זן ואחד משלם ר"ל בריש פרק הנושא דף ק"א ע"ב איתא אחד זן ואחד משלם ש"מ המתחייב א"ע לזון את חבירו מחוייב ליתן לו דמי כשחבירו אין אוכל אצלו. וא"י המתחייב לומר אני לא התחייבתי לך רק לזון על שלחני ולא ליתן לך דמי דכן מבואר במתני'. וזה דווקא כשיש להניזון מזונות ממקום אחר במתניתין אבל אי אין להניזון מזונות ממ"א אין מחוייב ליתן דמי להניזון. וכן מבואר בהש"ס הנ"ל דף ק"ג ע"א בהאי עובדא דאחד אוגיר לחבירו רחיים דהדין דהשוכר א"צ ליתן דמי רק יאמר לו טחון וזבין רק במתני' דחד כרסא אית ליה אז צריך לשלם דמי מבואר דאילא"ה לא היה מחוייב לשלם דמי להניזון דלא כהח"מ דסובר דגם אם אין להניזון מזונות ממ"א מחויב המתחייב ליתן מזונות להניזון דז"א אלא מבואר בהש"ס הנ"ל דאין מחויב ליתן דמי רק כשיש לה מזונות ממ"א אבל בס' נתיבות המשפט מהגאון מהר"י מליסא ז"ל האריך בחו"מ סי' ס' לפסוק כהסמ"ע וחו"מ הנ"ל עיי"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש אין להאב לבעל החיתון בלי רצון בתו ור"ל דמיירי דהחיתון היה בלי שום התחייבות ממון על האב רק החיתון היה דהחתן יקחנה בחנם. ולכן אף אם האב מוחל להחתן השידוך מ"מ הבת יכולה לתבוע מהחתן הקנס והבושת שלה דהיא בוגרת (רק בקטנה ונערה דהאב יוכל לקדשה ולביישה ליתן אותה למו"ש בע"כ לכן הבושת והקנס של האב ולזה יכול האב למחול הקנס ולבעל השידוך) אבל אם האב התחייב א"ע ליתן נדן ואח"כ רוצה לבעל החיתון ואינו רוצה ליתן מעות הנדן כיון דאין התחייבות להבת ואין להאב חיוב אם רוצה לבעל החיתון רק ליתן מעות קנס להחתן וכעת דהחתן מוחל ג"כ אין הכלה יכולה לתבוע להחתן קנס הואיל דהאב אינו רוצה ליתן מעות הנדן דאפי' אם קדשה והאב פסק מעות ואח"ז אינה רוצה ליתן אין החתן יכול לתבוע להאב רק לומר או כנוס או פעור והיה פוער אותה וממילא אין הבת יכולה לתבוע להחתן ולמחול בביטול החיתון כשהאב והחתן מרוצין לזה אמנם הפרישה כ' דמיירי אפי' בפסק האב נדן כן משמע בס' בית יעקב ז"ל עיי"ש:
בא"ד מ"ש נשמע ממ"ש הרשב"א והביא בהג"ה בחו"מ סי' של"ג ושם מבואר דאם האב מוחל למלמד יכול לחזור ולעכבו שאין יכול למחול שיעבודו של הנער ע"ש:
ב"ש סק"ח מ"ש והא דקיי"ל ר"ל דהקשה על המחבר דכתב או דמתחייב א"ע בשער והא קיי"ל דברים אילו לא ניתן לכתוב ואף אם כתב לא מהני וא"כ מאי הוי דכתב שער לזה מחלק הב"ש דהא דקיי"ל דאפי' אם נכתב שער לא מהני היינו דכתב דברים כהווייתן דפלוני התחייב א"ע כך והוי כמו דכתב רק לזכרון דברים בעלמא דלא נשתעבד בשער כזה אבל אם כתב שער גמור דנתרצו לכתוב שער ע"ז ונכתב דאמרו לנו כתבו וחתמו ותנו לידה מהני אף אם כלל בהשטר עם שאר תנאים דזה הוי שער גמור וכ"מ בחו"מ בסי' נ"א דעת הה"מ. או י"ל דה"פ לפי שבא לומר מתחלה דהרמ"ה סובר כרש"י והרא"ש דקנין לא עדיף משער וכיון דהיכא דליכא חשש צררי בנותיו ובת אשתו שווין. דהיכא דליכא קנין לא חיישינן לצררי גם בבנותיו. ומ"מ אמרינן דגם כתב לא מהני אלמא דהכתובה מצד עצמה לאו כלום כיון דהוא בדרך כלל על כל התנאים א"כ ה"ה קנין סתם דבת אשתו לא יועיל דהא קנין לא עדיף משער וא"ל דה"ט דבנותיו לא מהני הכתיבה מדיפה כחה לכתוב שטר חיישינן לצררי דז"א דודאי בכתובה סתם דרך כלל לא הוי יפוי כח כלל וגם לישנא דקאמר לא ניתן לכתוב מוכחא מילתא דלאו משום צררי אתו עלה רק דהכתובה גופי' אפי' אם כתב לא מהני מידי ולא משום צררי וכן מוכח בש"ס ולכן קשיא לי והא דקיי"ל ור"ל דהקושיא אדלעיל דסובר דקנין סתם מהני גם בכולל. והא דקיי"ל דדברים אלו לא ניתן לכתוב ואף אם כתב לא מהני א"כ לא מהני גם הקנין בבת אשתו דהא סתם קנין לא עדיף משער ושטר לא מהני ולז"כ לחלק דבשער גופיה יש חילוק דאם נכתב דברים כהווייתן לא מהני אבל אם כתב בדרך שער גמור אפי' סתם ולזה מהני קנין דהוי כשער גמור דמדעשה קנין בודאי נשתעבד עצמו בחוב גמור ומ"מ לא מהני שער גמור רק בבת אשתו אבל בבנותיו לא מהני משום דבזה שייך מדיפה כחה ונתרצה לכתוב שער יש חשש צררי כמו בקנין סתם כמבואר בסי' קי"ב ע"ש:
בא"ד מ"ש אבל הרמב"ם ר"ל דהקשה דהא הרמב"ם פסק פי"א מה' מלוה כמ"ד אין עורפין ממשעבדי משום דאין קצובין וגם ס"ל דמזונות של חמש שנים הוי דבר דאין קצבה וא"כ אמאי ס"ל בס"פ כ"ג מה"א דאם כתב שטר עורפים מלקוחות מזונות עד סוף הזמן של ה' שנים הא מזונות הוי דבר שאין קצבה בשלמא לענין בני חורין שפיר יכולה לערוף הואיל דהיה מתחייב לאשתו בעת הקידושין אגב מתחתני מהני לענין ב"ח גם בלי קנין רק בעת נשואין דלא שייך הסברא אגב דמתחתני לזה בעי קנין או שער כדי לטרוף מלקוחות וזה שייך בדבר שיש לו קצבה אבל בדבר שאין לו קצבה דאין טורפין מלקוחות וא"כ אמאי טורפין לבת אשתו מלקוחות למזונות של ה' שנים וזו היא קשיות הש"ך בחו"מ סי' ס' לז"כ ונראה. ר"ל דמתרץ דס"ל להרמב"ם דהפירכא של ר"ה בר מנוח קאי גם על מה דאין טורפין מזונות בנותיו משום דאין קצובים ע"ז פריך ר"ה למה טורפים למזונות בת אשתו מלקוחות הא מזונות בת אשתו הוי דבר שאינו קצוב וע"ז משני הש"ס כשקנו מידו וס"ל כפירש"י והרא"ש דקנין דומה לשער ומהני לטרוף מהמשועבדים הרי מבואר בהש"ס דקנין מהני גם לדבר שאינו קצוב לכן פסק הרמב"ם בפכ"ג מה"א דשער מהני דהא חזינן להש"ס דקנין סתם מהני וקנין סתם לא עדיף בכ"מ משטר וא"כ כיון דקנין סתם מהני לכן מהני ומה דכתב בפכ"א מה' מלוה אם חייב א"ע בדבר שאינו קצוב אין עורפין מלקוחות מיירי בלי קנין ובלי שער רק שחייב א"ע בת"כ לזון בנותיו לכן לא מהני בדבר שאינו קצוב וא"ש דברי הרמב"ם ותיבת אלו דכתב מתחלה אפי' קנו אינו חייב לשלם אפי' מב"ח זה ע"ס דהרמב"ם לא איירי בקנין כמ"ש:
ח"מ סקי"ג מ"ש מלשון זה משמע ור"ל מדכתב הרמ"א ואילו הי' רוצה ליקח הסך ביחד היה חייב ליתן לו מבואר דאיירי בהגיע הזמ"פ לזה השיב עליו דמתשובת הרשב"א מבואר גם בלא הגיע הזמ"פ עדיין ומתה הבת נמי הדין כן דחייב ליתן לו ומ"ש הרשב"א ואילו הי' רוצה ליקח הסך היינו הכוונה דאם היה רוצה להוציא בהוצאה ולא להוציא מן המתחייב דהא איירי בלא הגיע הזמ"פ אבל הב"ש מיישב דברי רמ"א דדעת הרמ"א כדעת הרשב"א ג"כ גם אם מתה הבת ולא הגיע הז"פ עדיין מ"מ חייב הנותן ליתן לאותו פלוני הס"ז שהתחייב לו ונתן הרמ"א טעם לזה דהא בעת החיוב נתחייב בפ"א עבור פרנסה ואילו הי' רוצה אז בעת החיוב להוציא מיד המעות מן המתחייב ולא לקבוע זמן כלל לזו הס"ז הי' אז הברירה ביד הבעל לכן גם אם קבעו לו זמ"פ ומתה הבת בתוך הזפ"ר ממילא חייב הנותן לאותו פלוני דהא מתחלה כבר נתחייב לו הס"ז בפ"א ומה מיגרע מה דמתה הבת דהא הברירה הי' אז ביד המקבל ביום ראשון בעת החיוב כדכתב הח"מ לשונו ואילו הי' רוצה הזוג להוציא הס"ז בפ"א ביום ראשון מי מיחה אז בידם לכן הוי כגבו כבר וא"כ גם רמ"א סובר לדינא כהרשב"א גם בלא הגיע הז"פ הדין כן כמ"ש:
ב"ש סקי"ז שם שכתב וה"ל ראוי ואין הבעל נועל בראוי אבל אם יש לה בן יורש הבן חלקה כמבואר בחו"מ סי' ס' בש"ך שם ס"ק ועיין בנתיבות המשפט ובאו"ת מ"ש בדין זה עמ"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ט מ"ש ואפשר הט"ז איירי שמת קודם שהגיע הזמ"פ וצ"ע קצת דהא בס"ק ע"ז כתב דחייב לשלם אף בלא הגיע הזמ"פ עדיין הואיל דמתחייב א"ע איזה ס"ך. וא"כ בהדין דהע"ז דנתחייב א"ע ליתן מתנה לחבירו מחויב ליתן ליורשיו אף אם מת קודם הזמ"פ לדעת הב"ש וכאן סובר הב"ש היפך בלא הגיע הזמ"פ עדיין אינו מחויב ליתן ליורשיו והט"ז מטעם אחר פוטרו מליתן ליורשיו עיי"ש:
ב"ש סקי"א מ"ש להקשות מס' י"ג דאמרינן אומדנא והנלע"ד לתרץ בס"ד. דלכאורה קשה על הדין דאומדנא דלעיל דאמרינן דאומדנא הוי ע"מ שתהנה בתו הא זה הוי דברים שבלב דקי"ל דלא הוי דברים ומדלא התנה בפירוש אמרינן דודאי גמר והקנה על אופן היותר מועיל. אלא עכצ"ל דהענין אומדנא הוי גלוי וידוע לכל העולם. ובדבר הידועה לכל העולם דלדבר זה לא התחייב א"ע לא מיקרי דבר שבלב כמבואר בתוס' ומהרי"ע והובא לעיל בסי' ל"ח בס' מעין גנים מאאמ"ו ז"ל לכן אמרינן אומדנא זו דבודאי לא התחייב א"ע ליתן הנדן כשלא תהנה בתו. ואומדנא זו הוי גלוי וידוע לכל העולם. לזה כשמתה בתו פעור מליתן הנדן משום אומדנא הנ"ל. אבל בנ"ד הוי אומדנא כעין דברים שבלב דהא בתחלה נתחייב א"ע לזון בתה דהוי הבת אשה זרה אצלו וע"כ עשה זאת לחייב א"ע משום חיבת חופה דאמה וא"כ י"ל דמשום חיבת ביאה זו גמר בדעתו שיהא זן בתה עד ה' שנים. אפי' אם יגרשנה לאמה דהא הבת אינה תולה באמה רק מחמת חיבת ביאה ונעשית המעשה היא החופה ועי"ז התחייב א"ע לזון בתה ואם כן אם כבר נעשה המעשה מה איכפת דאח"ז גירשה לאמה או ניסת הבת מ"מ הא הדבר כבר נגמר רק דאפשר מ"מ לו' דלמא לא התחייב א"ע רק באופן שתהיה אמה אשתו תמיד וזה לא הוי גלוי לכל העולם וא"כ אומדנא זו דלומר צד השני דילמא הי' עיקר החיוב לבתה רק באופן שתהיה אמה אשתו ולא לאחר שיגרשנה זה מיקרי שפיר דברים שבלב ולא הוי דברים דאדרבה הסברא הידוע נותנת מדחייב א"ע לזון אשה זרה אצלו הוי רק משום חיבת חופה וזה כבר נעשית ונגמר הדבר ונתחייב בפ"א ובשעה א' לזון בתה ולכן מחויב לזון בתה גם כשגירשה לאמה אח"ז כדכתיבנא ודו"ק. או י"ל עד"ז דעיקר מה דאמרינן דברים שבלב לא הוי דברים הוא מהש"ס דאמר רבא בההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ולבסוף לא סליק ואמר רבא ע"ז דהוי דברים שבלב ולא הוי דברים. והענין בזה כ"ה דדוקא במקום שגוף הענין נעשה במעשה לא אתי דברים שבלב לעקור המעשה אבל היכא דגוף המעשה הוי רק ממחשבתו הניכרת מתוך מעשיו בזה דכיון דדוקא מצד ידיעת לבבו אנו באין עלה ודורשין מה שבלבו לידע המעשה בזה מהני דברים שבלב ואומדנא לבטל המעשה והענין. וכעין סברא זו חידש הגאון מהר"י ז"ל מלבוב לעיל בסי' ק"א ולפי"ז א"ש כאן דגוף הענין נעשה במעשה דזן איזה זמן אחר הנישואין ואינן צריכין לדרוש לבבו מה המעשה דהא חזינן המעשה דזן בתה דהא גירשה בתוך הזמן דחמש שנים ולזה לא אתי המחשבה דהיינו הדברים שבלב לעקור המעשה כעובדא דש"ס הנ"ל דמעשה מכירה נגמר בפועל וזש"כ המחבר נתגרשה בתוך הזמן וא"כ גוף המעשה נעשה בפועל אבל אי הי' נתגרשה מיד לאמר החופה הוי הדין שוה לנדונים חתנים דאמרינן אומדנא הואיל דהמעשה אינו נעשה בפועל. אבל לעיל סי' י"ג דהאב התחייב א"ע ליתן נדן לחתנו ולבתו בזה אנו מסופקין במצפוני לבבו איך הי' החיוב או לחתנו לבד או דוקא שתהנה בתו ג"כ ואנו מסופקין בגוף המעשה והענין איך הי' התחלת חיובו כי הנדן עדיין לא נתן לחתנו לידו ולזה הואיל דאנו צריכין לדרוש לבבו ולפרש מה שבלבו על גוף עיקר החיוב הרי דאזלינן בתר מצפוני לבבו ולזה אתי המחשבה ומבטל המעשה ואמרינן דמחשבתו הי' דוקא שתהנה בתו ג"כ ואמרינן דזה הי' עיקר המעשה לכן מהני האומדנא זו לבטל המעשה דהא על גוף המעשה אנו צריכין לדרוש לבבו דהחיוב הי' לחתנו לבד דהא נכתב השט"ח על שניהם ליתן נדן וא"כ אם אנו רוצין לחייב אותו ליתן נדן לחתנו אף כשמתה הבת אנו צריכין במוכרח לדרוש לבבו דהחיוב הי' לחתנו לבד ג"כ וא"כ כיון דאנו מוכרחין לבאר ולפרש לבו על גוף הדבר בזה אתי האומדנא לומר דבלבו הי' דוקא שתהי' בתו ג"כ נהנה דהא דורשין לבבו ואמרינן שפיר דאומדנא מהני, ופטור מליתן הנדן לחתנו כשמתה בתו כמ"ש ודו"ק בזה:
ב"ש סקט"ו לבאר דבריו אודיע דיש הרבה ט"ס בס"ק זה במ"ש ודומה לקנין דהתנאי הי' בטל מעיקרא כאן צ"ל השורות דאח"ז מ"ש לכן כאן כשהתנה כ"ז שאת עמי עד תיבה לפי"ז וכאן מיד צ"ל שורות אלו ואינו דומה למ"ש בתשובות ריב"ש סי' תע"ה עד גמירא דסיים שהתנאי הי' קיים מעיקרא. ותיבה שכ' וכמ"ש בתשובת ריב"ש ע"ס אלא צ"ל ואינו דומה למ"ש בתשובת ריב"ש וכאן צריך להתחיל לפי"ז בש"צ אפי' אם הי' בינו לבינו לא ש"צ. כצ"ל עד גמירא וכעת אבאר בס"ד דברי קדשו של הב"ש אשר הם דבריו כאן סתומים וקצורים לזה הארכתי קצת בזה. מ"ש והטור והר"ן וז"ל הר"ן ר"פ הנושא על המתני' דתנן הפיקחין היו כותבין כל זמן שאת עמי עז"כ הרשב"א מסתברא דאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואעפ"י דהחזירה אין לה עליו מזונות דאין בלשון הזה כ"ז שאת עמי מנשואין אלו כדתנן בן לוי שמכר שדה לישראל והתנה עמו שמעשר ראשון שלו כ"ז ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דכ"ז שבידך מקנין ראשון קאמר ומפורש מצאתי בירושלמי כן דגרסינן התם אמר כ"ז שאת עמי נתגרשה והחזירה מאן דאמר לכתובה ולא לתנאי ה"נ ומאן דאמר לכתובה ובין לתנאי ה"נ כלומר דלרב הונא דאמר בשילהי הכותב בקטן דהשיאו אביו וכשהגדיל קיימה דע"מ כתובה הראשונה קיימה ואמר ר"ה ל"ש אלא מנה ומאתים אבל לא לתוס' ולשאר תנאין קיימה. ה"ה גירשה והחזירה לא אמרינן דעל תנאים הראשונים החזירה. ולרב יהודא דאמר התם דגם תוספות יש לה דקיימה לתנאים ראשונים ה"נ סובר כאן בגירשה והחזירה דעל תנאי ראשון החזירה דעל דעת כולם החזירה וקיי"ל כר"ה דהא איתותב ר"י עכ"ל הר"ן ולז"כ העור והר"ן בנ"ד באם התנה עמה כ"ז שאת עמי ונתגרשה האם וחזר ונשאה אינו מחויב לזון בתה הואיל דאמר הלשון כ"ז שאת עמי משמע דלא הי' חייב א"ע רק בנשואין אלו בלבד קיבל עליו ולז"כ הב"ש וא"ל לפי"ז איך מדמה הירושלמי הדינים אלו להדדי לומר דלר"י דסובר בקטן דהוסיף אביו לאשת הקטן בקטנותו על כתובתה ואח"ז כשהגדיל הקטן וקיימה דס"ל דעל תנאי ראשון קיימה ויש לה תוספות ג"כ לזה סובר ר"י נמי אם החזירה דעל תנאי ראשון החזירה דילמא בנ"ד דאמר כשאת עמי מודה ר"י נמי דלא אמרינן על תנאי ראשון החזירה לזון בתה הואיל דהיה התנאי בלשון כ"ז שאת עמי דמשמע בנשואין אלו בלבד לז"כ די"ל דכיון דאמר כ"ז שאת עמי אז אחר הגט התנאי בטל ור"ל דר"ה ור"י עיקר פלוגתתן בזה. דלר"ה דס"ל בקטן דלא מהני התנאי ראשון הואיל דנעקר התנאי מיד דלא הי' לתנאי מקום לחול כן ה"נ ס"ל בנ"ד ע"י אמירתו התנאי כ"ז שאת עמי נעקר התנאי מעיקרא ואינו מחוייב לקיים התנאי לזון בתה אבל ר"י סובר להיפך כמו בקטן אף דלא הי' להתנאי מקום לחול בעת אמירת אביו דהא הי' הבן אז קטן ומ"מ אעפ"י כן כשהגדיל התנאי ראשון קיים לזה ממילא כ"ש דס"ל בנ"ד כשאמר כ"ז שאת עמי דאם גרשה וחזר ונשאה ע"ד תנאי ראשון קיימה ואינו מגרע לשון דאמר כ"ז שאת עמי הואיל רק בעת הגט נתבטל התנאי א"כ מאי איכפת לי דאמר הלשון כ"ז שאת עמי אדרבה עד הגט הי' מיקרי התנאי שם תנאי לכן מדמה הירושלמי לר"י דסובר בקטן דע"ד כתובה ותנאום ראשונים קיימה ה"ה סובר בנ"ד דאמר כ"ז שאת עמי וגירשה והחזירה דע"ד תנאי ראשון החזירה וזה מיקרי נמי כשהחזירה לשון את עמי דהא החזירה ושייך לשון התנאי בנשואין שניים ג"כ לז"כ הב"ש ולכן כאן שהתנה. ור"ל דלדידן דקיי"ל להלכה כר"ה דגם בקטן לא אמרינן דע"ד. תנאי ראשון קיימה ולית לה תוספות ושאר תנאים ה"ה בנ"ד אם אמר כ"ז שאת עמי וא"כ חזינן דלא הי' התנאי רק לזמן מוגבל עד הגט מחויב לזון בתה לכן כשגרשה והחזירה לא אמרינן ע"ת ראשון מחזירה דהא לר"ה לא אמרינן דע"ת ראשון מחזירה כמו בקטן דלא הי' תנאי מקום לחול לא אמרינן על תנאי ראשון קיימה ה"ה כאן כשאמר כל זמן שאת עמי נתבטל התנאי דאזון בתך בעת הגט ולכן לא שייך לומר דעל תנאי ראשון החזירה והוי כאילו לא היה תנאי כלל דאיזון בתך דבאמת אם לא היה התנה בלשון כל זמן שאת עמי וגירשה בודאי חייב לזונה את הבת כמבואר במחבר בס"ו רק הואיל דהתנה דלא הי' מחייב את עצמו לזון בתה רק כ"ז שאת עמי וא"כ כשגירשה ממילא פטור מלזונה ולכן כשחזר ונשאה לא אמרינן לר"ה ע"ד תנאי ראשון החזירה דהא התנאי נתבטל כמו דסובר ר"ה בקטן לז"כ ואינו דומה לש"צ דפסק הריב"ש דאמרינן דעל תנאי ראשון קבלו דיהיה פטור ממס לז"כ דש"ה דשם התנאי בטל מעיקר ור"ל בקטן דהתנאי מעיקרו לא הי' להתנאי מקום לחול לכן איך יכולין לומר דע"ת ראשון קיימה דהא הוי כאילו לא הי' מעולם תנאי כלל משא"כ בש"צ דלא הי' התנאי בטל מעיקרא דהא הי' ש"צ כמה שנים רק דאח"ז כלה הזמן ושוב שכרו אלהבא לכן ממילא אמרינן דגם אם שכרו בסתם דודאי דעתן על תנאי ראשון דיהיה פטור ממס וגם לר"ה הדין כן לז"כ לפי"ז בש"צ אפי' אם הי' בינו לבינו לאו ש"צ אמרינן נמי דעל תנאי ראשון החזירו. ור"ל דהא מ"מ התנאי נתקיים מתחלה על איזה זמן רק אח"ז נגמר הזמן ולא הי' ש"צ בנתיים איזה זמנים ולכן, שוב כששכרו בסתם י"ל נמי לר"ה גם דע"ת ראשון שכרו דהא לא הי' נכתב בתנאי ראשון דיהיה פטור ממס כ"ז שאת עמנו רק נעשה התנאי בסתם לכן אח"ז דלא הי' ש"צ בנתיים איזה זמן ושוב חזרו אותו אמרינן דמן הסתם ע"ת ראשון חזרו וקיבלו אותו לז"כ דהא כאן אם לא אמר כ"ז שאת עמי והיינו ההוא דסי' צ"ב הנ"ל דהתנה בנשואין ראשונים ע"מ שיחזיר נכסי אשתו דאמרינן בגירשה וחזר ונשאה דעל תנאי ראשון החזירה אע"ג דבגירושין הללו נתבטל התנאי באמצע מ"מ הוי זה הדין חלוק מהדין דהבת אשתו הנ"ל הואיל דאמר אזון בתך כ"ז שאת עמי ומזה מבואר דאי לא הוי אמר הכי אף אם היה הענין שע"י הגט נתבטל כגון הא דחזרת נכסי אשתו אעפי"כ מחמת החזרה אמרינן דע"ת הראשון החזירה ה"נ בש"צ אף דהענין נתבטל באמצע מהני החזרה רק היכא דאמר כ"ז שאת עמי אעפ"י דלא הוי לישנא יתירה דהא אהני ליה לפוטרו אם יגרשה כמבואר במחבר בס"ו מ"מ הוראת לשון זה מעצמו מורה כשהתנה מעיקרא על פטורו כשלא תהיה עמו לזה אז כשמגרשה הוי כלא התנה כלל מעיקרא על פסיקת מזונות לבתה לכן שוב לא מהני החזרה ג"כ דנאמר דע"ת ראשון החזירה משא"כ אם אין בלשון התנאי מעיקרא דיתבטל התנאי ע"י הגט אלא דהוי מילתא ממילא הכי דע"י הגע שוב אין מקום לתנאי זה לא הוי כבטל התנאי מעיקרו אלא הוי כהפסק הענין מעצמו בעת הגט דאין לתנאי על מה לחול לכן כשמחזירה הוא חוזר לאיתנו לתנאו הראשון כמו חזרת נכסי אשתו ושאר תנאים דאין הביטול בשביל לשון התנאי דמעיקרא אלא דנתבטל התנאי כמו בהדין דש"צ דנתבטל התנאים מאליו לכן אמרינן דעל תנאי הראשון שכרוהו וזש"כ דהא כאן אם לא אמר כוונתו על הא דס' צ"ב הנ"ל וכן בנ"ד אם לא אמר לשון זה כ"ז שאת עמי דמשמע מנשואין אלו רק לשון אחר דלא משתמע דוקא מנשואים אילו היה צריך לקיים התנאי גם בנשואין השנים ואמרינן בסתם דע"ת ראשון החזירה מבואר דכל דהתנאי אינו בעל מעיקרא רק דנתבטל אח"ז אמרינן דע"ת ראשון החזירה לפי"ז בש"צ דהתנאי הי' קיים מעיקרא רק דנתבטל אח"ז דלא הוי ש"צ בנתיים אמרינן ע"ד תנאים ראשונים חזרו וקיבלו ולפי"ז אצ"ל בהך דס' צ"ב דשייר שאני אלא בכל התנאים הדין כן רק בהתנאי דנ"ד דכ"ז שאת עמי דהלשון משמע דמנשואין אלו דוקא לכן לא אמרינן דעל תנאי ראשון החזירה כדכתיבנא כ"ה ביאור דברי הב"ש כפי אשר ראו עיני בספר טוב גיטין ובספר בית יעקב ז"ל ובספר מעין גנים מאאמ"ו הרב ז"ל וכ"א ביאר לפי דרכו ואני הוספתי בבאור ושקלתי בפלס דבריהם ואם ח"ו שגיתי ה' הטוב יכפר לי א"ס:
ח"מ סקי"ג מ"ש כשמתה אשתו זה ט"ס וצ"ל כשמתה הבת וכן אח"ז כשכתב ומתה האשה תוך הזמן ט"ס צ"ל ומתה הבת תוך הזמן ועיקר תוכן קשיתו דאפי' בלא הגיע הזמ"פ אם מתחייב א"ע בסך קצוב בעד המזונות וכן דעת הב"ש. ולעיל בס"ק א' דעת הב"ש בדין זה להיפך וצ"ע כמ"ש: