אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן קיג

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן קיג

סימן קיב

ב"ש סק"ב מ"ש וכן משמע בהג"ה ס"ב ר"ל מדהביא דעתו סמוך לדעת הגאונים דס"ל דמוסיפים על עישור משמע לדיעה ראשונה הוא הרא"ש דסובר דאין מוסיפים הוי גם בהשיא בת בחייו הדין כן כדכתב הב"ש בס"ק י"ב מזה עיי"ש:

ב"ש סק"ג מ"ש דאם א"י אמרינן דלא נשתנה דעתו והיינו פלוגתא דרבנן ור"י. ולכאורה מאי פריך הש"ס לשמואל מחכמים דמתניתין ומשני הש"ס דשמואל כר"י ס"ל הא לפ"ד הב"ש מצי סבור כחכמים דהא חכמים לא פליגי רק בא"י ושמואל איירי ביודע דלא נשתנה דעתו דבזה גם חכמים מודו. ושוב ראיתי דבס' בית יעקב ז"ל עמד בזה. ולז"כ ואפשר דכוונת הב"ש דלרבנן אפי' בידוע שלא נשתנה דעתו כלל איכא למיחש שמא נשתנה דעתו סמוך למיתה ור"י לא חייש כלל לשמא נשתנה דעתו ודעת הב"ש הוי רק כשידוע שנשתנה דאז אין נותנין לה רק כפי מה שנשתנה דעתו אבל מן הסתם כשראינו ותרנותו פעם אחת לא חיישינן שנשתנה דעתו עד שיברר עיי"ש:

ב"ש סק"ד מ"ש דלא תני אלא מזונות. ר"ל דזה גופי' הוא ראיות הרמ"ה דפרנסת נדוניא נגבית מנכסי האם מדלא תני במתני' בפ' י"נ רק הבנות ניזונית מנכסי האב ואין ניזונית מנכסי האם ולא תני גם הדין דפרנסת נדוניא דמנכסי האב יש לה פרנסת נדוניא ולא מנכסי האם מזה מבואר כדעת הרמ"ה דפרנסת נדוניא נגבית נמי מנכסי האם רק למזונות יש חילוק בין נכסי האב בין נכסי האם ולפי"ז לא צריך הש"ס לחדש לתרץ דיש נ"מ דהפרנסה אינו כת"כ לענין דנגבית מנכסי האם ג"כ פרנסת הנדוניא דבת"כ דהיינו מזונו' אין ניגבית מנכסי האם רק מנכסי האב דזה הוי משנה שאינה צריכה דכן נשמע להדיא ממתני' דיש נוחלין הנ"ל דלא תני רק מזונות בזה יש חילוק בין נכסי האב לנכסי אם מבואר מדלא תני פרנסת נמי א"ו דבזה ליכא חילוק כלל ונגבית נמי מנכסי האם כמ"ש:

ח"מ סק"ו מ"ש ע"כ אשה המוחלת כתובה לבעלה אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאין לבנות מזונות אבל פרנסה לא אבדו. וצ"ע לפי"ז אמאי לא אשכח הש"ס הנ"ל דפרק מציאת האשה דלמאי נ"מ פרנסה אינה כת"כ לענין זה דאם היתה מוחלת כתובתה לבעלה דעי"ז אבדו כל ת"כ היינו גם מזונות הבנות אבל מ"מ פרנסת הבנות של נדוניא לא איבדו עי"ז כדהוכיח מהרי"ל דינו דפרנסת נדוניא אינו גבים מנכסי האם מכח הך הוכחה כמבואר בח"מ ס"ק ד' מזה עיי"ש:

ח"מ סק"ח מ"ש פשיטא השכירות שיוצא מן הקרקע אחר מיתת האב ודאי גובה מהם. ולפום ריהטא הי' אפ"ל דכוונת הח"מ דאם האחים השכירו הקרקע לאחר מיתת אביהם דיהיה הדין דהבת תיטול חלק איסור גם משכירות קרקע זו לפ"ע קרקע השוה עם שכירות מזו הקרקע הואיל דמיד דמת האב נשתעבדו הקרקע להבת וא"כ משלה תיטול דז"א דמ"מ מה מועיל השיעבוד הא הגוף של האחים עד עת נישואין כדעת המחבר בס"ד ולהבת אין חלק עישור רק במה שירשו במות האב ועל שיעור זה לבד נעשו ב"ח אינו גובה משבח יותר המגיע לו וכן מבואר דעת הנ"י הובא בב"ש סק"ז וז"ל שכ' אם השכירו היורשים הקרקע אחר מיתת אביהם הוי ראוי ואין גובה מן הראוי. ובל"ז הביא הרמ"א ג"כ אח"ז ב' דיעות אם שמין העישור ממטלטלין וא"כ ממילא איך תגבה חלק עישור מהשכירות לפ"ע א"ו דעיקר כוונת הח"מ דאיירי דהאב השכיר קרקע זו על משך שנה ומת מיד ולז"כ אותן השכירות דיוצא מן הקרקע זו אחר מיתת האב על שנה זה. זה חשיב ודאי פירות מחוברין לקרקע והרי הוא כקרקע. וא"כ מיד בעת המיתה נפלו הקרקע זו להבת שתטול חלק עישור במה שהניח האב והוי שכירות קרקע זו מצורף עם הקרקע דלהוי כקרקע אחת חשיבא ומעולה ביותר ולזה פשיטא להח"מ דהבת נוטלת חלק עישור גם בהשכירות קרקע הואיל דבחי' האב נחשב השכירות להאב בפירות המחוברין לקרקע ולזה רומז הת"מ לעיין בנ"י דסובר דאם היורשים בעצמם השכירו הקרקע אינה נוטלת חלק עישור גם מהשכירות לפ"ע גם מהקרקע וכן דיבר בזה הגאון בס' בית מאיר ז"ל והאריך בזה מאוד שוב עיינתי בספר ישועת יעקב ז"ל דהביא תשובת הרש"ק ז"ל ח"א סי' ר"ב וז"ל כיון דאין העישור נגבה עד עת נישואין. א"כ עד עת נישואין הנכסים בחזקת בנים קיימי וכל מה שירוויח עם הנכסים עד עת נישואין שייך להבנים לבד ואינה נוטלת חלק עישור מהריוח. וסוף דבר דעתו נוטה שיחלקו עם הריוח הבת והבנים. ועז"כ הגאון מהר"י ז"ל בספרו הנ"ל דסוף דבריו אינן נראים בעיני דהא מועטים ונתרבו בודאי לא זכו הבנות כמו שאר כב"ד ותו"כ דלא זכו במה שנתרבה אח"ז ובל"ז הא הוי ראוי אלו דבריו ז"ל ומ"ש דהוי ראוי יש לדבר מזה כמבואר בח"מ סק"ט ובב"ש סק"ז וקצרתי ודי בזה כמ"ש:

בא"ד מ"ש אבל ודאי אם עבר הזמן בחיי האב אין השכירות כקרקע ר"נ הואיל דהשוכר הי' מחוייב לשלם להאב דהגיע הזמ"פ וא"כ לא הוי פירות מחוברין לקרקע והוי כגבו אצל האב וירשו רק חוב ממון ואין עישור נגבה רק מקרקעי ולא ממטלטלי דשביק אביהון. ולז"כ והא דכתב אם לא גבו היתומי' ר"ל דקשה ממ"נ במאי איירי אי מאותן השכירות שיצא מהקרקע שהשכיר האב ויצא השכירות מזו הקרקע אחר מיתת האב בזה הוי אפי' אם גבו היורשים מ"מ גובין הבנות עישור נכסים. ואי איירי באותן השכירות שעבר הזמן בחיי האב אפילו לא גבו אינן נגבין מזו השכירות. ולז"כ לאו דוקא לא גבו אלא אינו ראוי לגבות כגון שעדיין לא הגיע הזמן כצ"ל. ותיבות אלו דכתב אלא אפי' לגבות ונקיט גבו זה ט"ס אז גובה הבנות משכירות קרקע עישור נכסי כמ"ש:

ב"ש סק"ז מ"ש דאם הגיע הזמ"פ בחיי אביהם נעשו מיד מטלטלין. ור"ל דעת הרמב"ם דס"ל דאין נותנין העישור רק מקרקע ולא מטלטלין לכן בעינן דווקא דהגיע הזמ"פ בחיי אביהם דנעשו מטלטלין קודם מיחה לפי"ז אין שמין העישור נגדם לפ"ע אבל כשהגיע הזמ"פ אחר מיתת אביהם שמין העישור גם נגד הפירות הואיל דבשעת מיחה הי' השכירות צריכין לקרקע והוי כקרקע לכן לעני שומא דהעישור אזלינן בתר שעת מיתה כמבואר בח"מ מזה עיי"ש:

ח"מ סק"ט מ"ש ומ"מ אינו גובה רק עישור נכסי האב. וצ"ע דבריו. דהא מבואר במחבר דגובאת עישור גם מהראוי. והנה המשנה למלך בפ' כ' מה"א הקשה למאן דס"ל והוא דעת הטור דגובה העישור מהראוי משום דהבת הויא בע"ח דאחים היינו דווקא בנכסי אביה אבל היכי דמצי האחים לומר אנא מכח אבוה דאבא ומעולם נכסים אלו אינן של אבינו ולמה תטול עישור בנכסים דאינן של אב. והרא"ש ומרדכי דס"ל ג"כ דגובה מהראוי היינו ראוי שירשו מאביהן ממש דהיינו שכר פעולה או כופר או זרוע ולחיים. והאריך בזה. אמנם בתומים סי' כ"ד מבואר דלא אמרינן האי סברא דיכולים היורשים לומר דמאבוה דאבא קאתינא רק בצירוף דבע"ח אין גובה מן הראוי וכן הוא בתשובה להרמ"א ס"ג ולהרמב"ם ולהרשב"א עיי"ש:

ב"ש סק"ח מ"ש אז א"צ לפסוק מיד כי הקרקעות ידועים. ור"ל אף דיש חשש שישתדפו מ"מ הואיל דהקרקעות ידועים הן יודעים העולם לשום אותן גם מה שהיו הקרקעות שוים מקודם זמן רב משא"כ במטלטלין שאינן ידועים ומפורסמים לעולם כלל לכן צריכין מיד ליפסוק כמה הן שוין מיד לאחר מיחה כמ"ש:

ב"ש סקי"א מ"ש ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י"ל דיכול החתן לתפוס החוב שחייב לחמיו עבור החיוב שטח"ז. ולפום ריהטא הי' אפ"ל דדעת הב"ש דיכול החתן לתפוס חובו המגיע לחמיו ממנו סך מאה זהו' עבור שטח"ז העולה ג"כ סך מאה זהו' אף אם נשאר עוד מאה זהו' מזומן מחמיו וחוץ לזה נשאר ג"כ קרקע וס"ל דיכול החתן לומר ליורשים חנו לבע"ח המגיע לו ג"כ סך מאה זהו' מקרקעי הנשאר מאביך וא"כ נשאר עוד מזומן מאה זהו' ואני אטול חובי שאני חייב לאביך בעד שח"ז כנהוג בשלימות דז"א דא"כ דיכול החתן לתפוס הו"ל להב"ש לומר רבותא יותר דיוכל החתן לתפוס איזה מטלטלין אחרים עבור השח"ז והיורש יסלק לבע"ח חובו מהקרקע הנשאר א"ו הדין אם נשאר מזומן מאה זהו' חוץ חוב של חתן וחוץ הקרקע יכול הבן לעשות כן דיסלק להבע"ח חובו המגיע לו סך מאה זהו' ממאה זהו' הנשאר מאבינו וא"כ ממילא לא ישאר רק קרקע להחוב שתח"י החתן וכיון דאין להחתן חלק מקרקע ממילא החוב של החתן יחלקו הבן והחתן ביחד ואינו נוטל החתן השח"ז בשלימות מחובו רק צריך לחלק עם הבן ויטול החתן רק חצי החלק מהבן והשאר מחויב להחזיר להבן ולא מהני תפיסת החתן גם בחובו שתח"י החתן ליטול כל החוב בעד שתח"ז אלא צריך לחלק החוב עם הבן לפ"ע שמגיע להחתן ממאה זהו' חובו בלבד דהא מקרקע אינו נוטל שח"ז רק ממטלטלין וחוץ לחובו המגיע ממנו לא נשאר רק מאה זהו' ואותן מאה זהו' הא נתן להבע"ח וא"כ צריכין לחלק רק מחובו של חתן בלבד וכוונת הב"ש דמהני תפיסת החתן איירי באם לא נשאר שום מטלטלין ומעות חוץ חוב של החתן לבד וגם קרקע נשאר בזה כתב הב"ש שפיר דאם היורש טוען דרוצה דהחתן ישלם להבע"ח המאה זהו' מחמת חוב שמגיע מהחתן וא"כ עי"ז לא ישאר מאביו רק קרקע ולא יטול החתן כלום על שח"ז שלו בזה הדין עם החתן דיוכל לתפוס חובו שתח"י והם יפרעו לבע"ח מקרקע ומהחוב שתח"י החתן יחלקו החתן ועם בן לפ"ע המגיע על שח"ז דהחתן יוכל לומר לבע"ח כשיתבענו לאו בע"ד דידי אח. ומכח שיעבודא דר"נ א"י לתובעו להחתן דהא באית להו קרקע ליכא שיעבודא דר"נ. ואפי' לדעת הש"ך סי' פ"ו דגם באית לי' נכסי שייך שיעבודא דר"נ מ"מ הא במטלטלין הוי יורש יוכל למחול לחלקו כמו דהקשה התו' כחובות דף פ"א ד"ה לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וגם לדידן דקיי"ל שדר"נ א"י למחול מ"מ באית לי' נכסי כתב הש"ך בעצמו דאינו יכול לגבות ממנו מטעם דדמי למשעבדי ואין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח כ"ה ביאור דברי הב"ש וזה למדחי בס' בית יעקב ואני הוספתי בביאור היטב בעזר"ה כמ"ש ודו"ק בזה:

ח"מ סקי"ג מ"ש ומשמע לפי"ז שיעור דבריו כ"ה באם יש לאחד ג' חתנים וב' בנים ונתן לכל חתן שטח"ז ונכתב בשטח"ז דמגיע לכל חתן סך ת"ק זהו' רק הברירה ביד הבנים שלא יתן לכל אחד הסך הנ"ל בשלימות רק ליתן שח"ז ויהא פחות מהסך הנכתב בהשח"ז לכל א' והיינו דכל חתן לא יטול רק לפ"ע מה שהניח דהיינו סך ב' אלפים זהו' וא"כ מגיע לכל בן סך אלף זהו' וממילא מגיע על כל חתן השח"ז הרבה פחות מח"ק זהו' הנכתב בשח"ז שלו. וזה כתוב בהשטח"ז דהברירה ביד הבנים אם יראו הבנים לאחר מיתת אביהן דהעזבון אינו הרבה יתנו לכל חתן רק שח"ז המגיע לפ"ע ואם יראו הבנים דהניח העזבון רק מאוד הברירה ביד הבנים ליתן להחתן לכל א' רק הסך הנכתב בהשטח"ז שלו דהיינו ת"ק זהו'. לזה כעת דלא הניח רק ב' אלפים וא"כ יותר טוב להבנים שיתנו להחתנים רק השח"ז לפ"ע שיהי' מגיע להם לזה כ' הח"מ דאם הבנים רוצים ליתן רק לחתן אחד בלבד הסך הנכתב בהשח"ז שלו דהיינו ת"ק זהו' וא"כ ממילא כשיסלקו להבנים להחתן אחד הנ"ל סך שלו ת"ק זהו' ממילא עי"ז יהא נתמעט חלקם של שאר החתנים כי השני החתנים הנשארים אינן רוצין הבנים ליתן רק השח"ז שיהא מגיע לפי"ע המגיע לכל בן ובזה סובר הש"י ז"ל דמ"מ הברירה הוא ביד הבנים ליתן לחתן אחד לבד סך גדול הנכתב בשטח"ז שלו. ולהמעיט לשאר החתנים שלא ליתן להם רק השח"ז המגיע להם לפי"ע כדכתב הרמ"א דהברירה ביד הבנים לשלם במטלטלין כדי לגרוע כח החתנים דהא הכח והרשות הוי ביד הבנים. וע"ז כ' הח"מ דל"ד דבשלמא בנידון של הרמ"א כאן כל היורשים מוסכמים לגרוע כח הבע"ח ולזה יכלו הבנים לגרע כח הבע"ח ולגרע כח הבנות הואיל דכל הבנים שיש להם כח השוה מסכימים לדעת אחת אבל בנידון דשארית יוסף ז"ל איך יכולים הבנים ליתן לחתן א' הרבה ולהמעיט שאר החתנים דהא ודאי השני חתנים הנשארים שאין רוצין ליתן להחתן האחד סך ע"כ הני ב' חתנים צריכין לבוא בטענה זו דהא כך הי' התנאי דאם לא יתנו כח יורש מחוייבים הבנים לסלק חובו בשלימות ולא לפ"ע וכל זמן שאין מסלקין את החוב זה הם יורשין כמותן וא"כ להני חתנים הנשארים אם אינן נועלין חובן בשלימות רק שח"ז לפ"ע והויין כשאר יורשים ודמי ממש לשני יורשים דאחד יכול לעכב זע"ז וא"כ מעכבים על הבנים שלא ליתן להחתן א' חובו בשלימות דהא הם יורשים נקראים כמו הבנים. ולפי"ז נסתרה הראי' דהביא הב"ש מסי' קי"ח דשם מבואר דהברירה ביד הבנים דשם ניחא הואיל דאין שום יורש דיהא מעכב משא"כ דהני ב' חתנים הם יורשים כמו הבנים באם שאינן מסלקין להם חובן בשלימות ורק מתורת ירושה נועלין השח"ז לזה יכולין לעכב על הבנים וכן הסכים הס' בית יעקב ז"ל מדעתו דנפשי', ולפי"ד נראה דגם כוונת הח"מ לזה. שוב ראיתי שהבית יעקב ז"ל חלק ב' סימן ק"ך כ' וז"ל הדין עם הבנות מצד הסברא דבממ"נ יכולין הבנות ליטעון להבנים אם רצונכם ליתן לנו בתורת ירושה כשח"ז כבן איך אתם רוצין ליתן לאחותינו יותר ולמעט חלקינו הא אנחנו נמי יורשים ואין לכם לעשות כן בלחי רצון שלנו. לשלם לאחד יותר מהמחויב ואם לאו גם לנו אתם חייבים החוב והוא פשוט עכ"ל הרי מבואר דעתו נמי דמסכים להח"מ וממילא לא דמי דהא שכתב הרמ"א במקרקע ומטלטלין דנגד החתן חשיב זו הקרקע כאלו לא נשאר קרקע כלל דהתנאי כך הוה דלא יהא נחשב הקרקעות לירושה נגד החתן אבל במטלטלין דהוי החתן יורש כמו בנים ודאי יכול למחות להבנים שלא לעשות לחתן א' כבע"ח נגד חלקו ורק דיהי' לו יורש כמוהם ובס' צמח צדק נמי מסיק דאין הבנים יכולים לעשות חתן א' לבד כבע"ח וכתב בל"ז הטעם דידעינן בבירור דלא הי' רצונו של האב דיהי' דין בע"ח רק משום שלא היה יכול להקנות באופן אחר הוכרח לכתוב בלשון חוב. שום ראיתי בס' שו"ת גור ארי' יהודא הנדפס מחדש מהגאון מוה' ארי' יהודא ליב תאומים ז"ל אבד"ק בראד בחלק אה"ע סי' מ"ה דכתב נמי לתרץ דעת הח"מ מקושית הב"ש מס' קי"ח וז"ל לפע"ד אין ראי' משום דבשלמא התם אין להבע"ח חלק בהירושה רק שבא לגבות חובו לזה שפיר יכולין היורשין לומר אנו רוצין לסלק הכתובה במילואה כיון דהתנאי לפטור הכתובה בחצי נכסים הלוא הוא לטובתינו אי אפשינו בתקנה זו וממילא ישאר לבע"ח לגבות ממה. אבל הכא בשח"ז דמגיע לו סך מסוים אך שהברירה הוא ביד היורשים ליתן לו חצי חלק זכר ולפטור מהחוב א"כ תיכף כשבוררים לעצמן שיהי' לו חצי חלק זכר א"כ יש להחתן חלק בהעזבון ושפיר יכול לומר דאין רצונו ליתן מהעזבון להחתן השני כל החוב המבואר בשטח"ז שלו. אלא לפוטרו ג"כ בחצי חלק זכר ומה"ת דהי' להיורשין הבנים יפוי כח ליתן מהעזבון יותר ממה שיוכל לפטור בפחות כיון דגם להחתן הזה יש לו חלק בהירושה חלק חצי זכר ויש דיעה בהעזבון דכ"ז אין נותנין לו כל החוב המגיע לו בשח"ז שלו מגיע לו חלק בירושה ח"ז עיי"ש.

ב"ש סקי"ג מ"ש אם השיא אחד בה' ואחד בד' ואחד בב' דנותנין בערך הממוצע עז"כ בס' בית יעקב ז"ל וז"ל. ונלפע"ד דמיירי דהשיא לשלשתן בב"א דאי בהשיאן בזא"ז אין נותנין רק כפי שנותנין להשלישית כמבואר בסעיף א' בהגה"ה דאם נשתנה דעתו דאזלינן בפר דעתו אחרונה ותיבת א"נ ט"ס דאין זה תירוץ על מה דהקשה מהא דנותנים הכל לשני' רק דנותן טעם על מה דכתב לעיל מזה דנותנין בערך הממוצע עז"כ הטעם כיון דרואין דנותן לאחת פחות על כן שמין בערך הממוצע כצ"ל. ותיבות אלו דכתב מתחלה ונותנין הכל לשני' איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה צריך להיות בעיגול מסובב כי ענין בפ"ע הוא עיי"ש:

בא"ד מ"ש ועיין סי' נ' שם יישבתי. ור"ל דשם כ' בס"ק י"ט ליישב דמיירי דירד מנכסיו אחר הפסיקה וסיים שם וראוי לאמדו לפי הממון דהניח בעת מותו א"כ אם הוא במעמד אחד חייב ליתן כמה דפסק עיי"ש:

ב"ש סקי"ד מ"ש אא"כ טוענין האחין השבע לנו שלא התפיסך אבינו צררי מחוייבת לישבע. ולכאורה יש מקום לספק בזה אי נימא דאיירי דהיורשים טוענים ברי ידענו דאביך התפיסך צררי ומ"מ קמ"ל הג"מ דמחוייבת לישבע אף דטוען על ת"ז דהתפסת צררי דהא פרנסת הבנות הוי ת"ז דאין מחויב ליתן להם רק בעת הנישואין וא"כ הוי חידוש דבשאר מלוה אף דטוען הלוה השבע לי מ"מ בת"ז מבואר הדין בחו"מ ס' ע"ח דאפי' אם טוען הלוה ברי גובה בלי שבועה אבל כאן צריכה שבועה דלא מהני ת"ז הואיל דדעתו של אדם קרובה אצל ביתו יש לחוש לצררי גם בקטנה דלאו בת התפסה והוכחה לזה דאיל"ה יקשה על המחבר דכתב דגובה בלי שבועה ומבואר בש"ס הטעם דאילו היתה בע"ח דאב היתה צריכה שבועה כהדין דהבא ליפרע מנכסי יתומים דלא יפרעו אלא בשבועה קשה הא אף ביתומים גופי' קיי"ל דת"ז נפרע בלי שבועה והכא לא הגיע זמן נישואין שלה בחייו ובפרט לדעת הר"ח דבס"ז דאם הניחה בוגרת אינה בת פרנסה וקטנה ונערה מבואר במס' תענית דף י"ג ע"ב דלאו בת נישואין הן וזה התירוץ של הב"ש ר"ס צ"ו אין מועיל בנ"ד דהכא לא הוה תנאי ב"ד אלא תקנות ב"ד וגם התירוץ הב' דשמא סמוך למיתה התפיס צררי דשם שאני. דבמיתתו הוי הזמן משא"כ הכא דאפי' בעת מיתתו לא הוי הזמן רק בעת נישואין וגם התירוץ הג' לא שייך כאן דהא הקטנה הוי ת"ז בודאי. א"ו מוכח הסברא הנ"ל הואיל דדעתו של אדם קרובה אצל ביתו לכן יש חשש צררי גם בת"ז אי נימא דאיירי דטוענין היורשים שמא התפיסן אבינו צררי מ"מ מחוייבת לישבע הגם דקיי"ל אין משביעין בטענת שמא מ"מ י"ל דס"ל כהדיעה ב' דבחו"מ סי' קכ"א דהיכא דהשמא טוב משביעין זה שבו ליטול אף בטענת שמא וספק זה מבואר בספר בית מאיר ז"ל ומסיים דמלשון הראי' שמביא הג"מ מעובדא דרבינא דגביא לברתא דר"א מוכת שם דאיירי בטוענין היורשין ברי דידענו דהתפיסך אבינו צררי והאריך שם בזה וגם בס' כתובה האריך בזה עיי"ש:

ב"ש סקע"ז מ"ש ואין לומר לפי"ז למה עישור נכסים קודם לשח"ז דהא השח"ז ג"כ חוב אביהם כצ"ל לז"כ וי"ל משום דהברירה ביד היורשים ליתן לה כיורש כמבואר בס"ק י"א דעת רש"י לכן דינה כיורש:

בא"ד מ"ש מכ"ש קודם כב"ד ולשח"ז דהא עישור קודם כב"ד וקודם שח"ז כצ"ל. ור"ל דהוכיח דמזונות האלמנה ומזונות בנות קודמות לכב"ד ולשח"ז מדחזינן דמזונות האלמנה ומזון הבנות דוחה בקדימה לעישור. ועישור דוחה בקדימה לכב"ד ולשח"ז וממילא הוי כ"ש דמזונות אלמנה ומזון הבנות קודמות לכתובת ב"ד ושח"ז וכ' ע"ז הכ"מ ז"ל וצ"ע תינח בנכסים מועטים אבל במרובים והשיעור מרובין מבואר בסי' קי"ב דהבנים ירשו והבנות יזונו מתחת ידיהם א"כ אפשר יוכל החתן לומר מיד דשם יורשים עליכם ואין אתם פוטרני בהחצי ממה שאתם יורשים הרי חובי במקומי עומד. ואולי הדין נותן להנתן החצי מהירושה להחתן והבנות יזונו מיד היורשים מיד החתן לפ"ע עיי"ש:

בא"ד מ"ש י"ל להפוסקים דס"ל ט"ס יש כאן. וכצ"ל י"ל דאם השיא אחת גם להפוסקים דס"ל לעיל בסק"י דיש לעשות פשרה מ"מ באם השיא דסומכין על הפוסקים לדחות ירושה דאורייתא מכל וכל מכ"ש דיש לסמוך על הפוסקים האלו לדחות שח"ז דרבנן כ"מ בס' בית יעקב ז"ל עיי"ש:

ח"מ סק"ך מ"ש לאו בחדא מחתא מחתינהו ור"ל דדוקא בנישאית כשהיא נערה אז מהני אם ניזונית מהיורשים לענין דלא איבדה פרנסתה אף אם לא מיחתה. אבל בנישאת כשהיתה בוגרת לא מהני אם ניזונית מהיורשים לענין דלא תפסיד פרנסתה אם לא מיחתה. וכן מבואר בהטור ובהרא"ש ז"ל ואי בגרן ואינסבן אע"ג דמתזין מינייהו צריכה למחות ואי לא מחאן לית להו פרנסה והיינו מטעם דאמר רב אדא בר אהבה בגרה ונשאת צריכה למחות ואפי' במתזנא מינייהו מיירי. דהא רישא דמילתא אוקמי' במתזנא מינייהו. ולפי"ז מ"ש המחבר אא"כ זנים אותה אחר נישואי' מהני דלא הפסידה פרנסה גם בלא מחתה לא קאי רק אם נישאת בעת נערותה אבל לא קאי בנישאת לאחר בגרותה דאז לא מהני דמיתזנא לענין דלא תפסיד פרנסתה אם לא מיחתה בעת נישואין אלא הפסידה פרנסה וכ"מ בהה"מ דדעת הרמב"ם דמהני מה דזנו אותה אחר נישואין דלא תפסיד פרנסתה גם בלא מחתה רק אם נישאת בנערות אבל אם נישאת כשהיא בגרה הפסידה פרנסתה גם במיתזנא מהיורשים אם לא מחתה וא"כ המחבר דנמשך אחר דעת הרמב"ם דמסיים דבריו ואם לא פסקו מלזונה וזנו אותה בבגר אעפ"י שלא מחתה לא איבדה פרנסתה מפני שיכולה ליטעון דלזה לא תבעה פרנסתה משום דזנו אותה והיא עדיין לא נישאת הרי מבואר דס"ל להרמב"ם דוקא בלא נישאת מהני מה דזנו אותה בלא מיחה אבל בנישאת כשהיא בגרה לא מהני אם זנו אותה בעת בגרותה לאחר נישואין לזה סתם הרמב"ם בדין י"ג אם נישאת אחר שגדלה בין בנערה ובין בגרה ולא תבעה פרנסתה הפסידה ולא ביאר הרמב"ם דאם זנו אותה בעת בגרותה אחר נישואין דלא הפסידה פרנסת נדוניא א"ו ס"ל דלא מהני אם זנו אותה דנישאת כשהיתה בעת בגרותה א"כ קשה על המחבר דסובב והולך בדעת הרמב"ם ומ"מ כתב דאם האחים זנו אחר בגרותה ונישאת מהני גם בלי מיחתה דז"א לדעת הרמב"ם והב"י סובר לדעת הרמב"ם דסובר דשוה נישואין לבגרה כמה דמהני אם זנו אותה לאחר נישואין גם בלא מיחתה כן מהני אם זנו אותה לאתר בגרותה ונישאת דלא הפסידה פרנסת נדוניא גם בלא מחתה וז"א לדעת הרמב"ם. אלא הרמב"ם סובר כהה"מ דלא מהני אחר נישואין בעת בגרותה גם בלא מחתה בעת נישואין דז"א לדעת הרמב"ם כ"ה ביאור דברי הח"מ (אבל בלא"ה לא זכיתי להבין ד"ק של הב"י ז"ל דאי ס"ד, כדבריו דהרמב"ם משוה נישואין לבוגרות אמאי כתב הרמב"ם והביא המחבר בסיום דבריו זה"ל והוא עדיין לא נישאת הא גם בנישאת לאחר בוגרת מהני נמי אם זנו אותה היורשים לאתר נישואין גם בלא מחתה א"ו דס"ל להרמב"ם שחלק דדוקא אם נשאת בעת נערות אז מהני זנו אותה גם בלא מחתה אבל בנישאת לאחר בגרותה לא מהני אם זנו אותה בלי מחאה כדכתיבנא וצ"ע קצת בזה):

ב"ש סקי"ח מ"ש ש"מ לרשב"א אירסה לא הפסידה פרנסתה. ור"ל דהא ס"ל להתוס' דלזה תפיס הש"ס לשון נישאו משום דרשב"א דאי הי' תפיס הש"ס לשון אירסה לא הי' פליג רשב"א ולומר דאיבדו פרנסתם הרי מבואר גם לרשב"א הוי אירסה קיל ביותר מנשואה ממילא שמע לרבי דקיי"ל כוותי' דווקא אם מיחתה לא הפסידה פרנסתה זה הוי רק בנישאת ולא באירסה לבד אלא באירסה הדין הוי אף בלא מיחתה לא איבדה פרנסתה דודאי קיל יותר אירסה מנישאת כמו לרשב"א ה"ה לרבי הדין כן וזש"כ הטור על דעת הרמ"ה דסובר דאירוסין בנערות חשיב כנשואה בלא זנו אותה היורשין אחר נישואין דאיבדה פרנסתה בלא מתנה בעת נישואין. עז"כ הטור דאין נראה כן לדעת התוס' הנ"ל אלא סובר התוס' דבאירוסין לא הוי כנשואה וקיל יותר מנשואין בנערות אלא אע"ג בלא מיחתה בעת אירוסין ולא זנו אותה היורשי' מ"מ לא איבדה פרנסת נדוניא לרבי לרשב"א והגם דהתוס' כתב זה לדוחק עיקר הדוחק הוי להתוס' לומר דרבי כרב ס"ל ומה דרבי נקיט הלשון נשאו משום דרשב"א דדינו דאיבדו פרנסתן לא הוי רק בנשואין ולא באירסו לזה תפס הש"ס בדברי רבי הלשון נישאו אבל באמת ס"ל לרבי כרב זאת ס"ל לתוס' לדוחק דאפשר י"ל דרבי לא ס"ל כרב אבל באמת לעיקר הדין סובר התוס' לסברא פשוטה דאירסה קיל יותר מנשואין לרשב"א ולרבי דקימ"ל כוותי' ועיקר הפלוגתא דרבי ורשב"א הוי רק בנישאו ולא באירסו דלרבי הוי הדין בנשאו אם לא מיחתה הפסידה פרנסתה כמו לרשב"א במיחתה דהפסידה פרנסתה הואיל דהי' נישואין וכן מבואר בש"ס דמשני הש"ס דלרבי דס"ל דלא הפסידה איירי במיחתה וא"כ ממילא לרשב"א דס"ל דהפסידה פרנסתה ע"כ איירי נמי במיחתה ג"כ דאי איירי ג"כ בלא מיחתה מאי הוסיף רשב"א לחלק על רבי דהא רבי ג"כ ס"ל אם לא מיחתה דאיבדה פרנסתה א"ו רשב"א איירי נמי במחתה ומ"מ סובר רשב"א דהפסידה פרנסתה דלא כרבי דס"ל דלא איבדה פרנסתה במחתה בעת נישואין אבל באירסה לא פליגי רבי ורשב"א כלל כמ"ש:

בא"ד מ"ש וכן מבורר בתוס' ד"ה הא דמיחתה דפירש"י דברי רבי באין רוצה לזונה ומ"מ סובר התוס' דאם נשאו ובגרו לא איבדה פרנסתן אם מיחתה כדמוקי הש"ס במסקנא במיתתה ואפי' באינן רוצין לזון אותה עוד מ"מ מבואר מהתוספ' במיחתה לא הפסידה פרנסתה גם בנשאו ובגרו דלא כהדרישה דמסתפק בזה כמ"ש:

ב"ש סקכ"ב נרשם בטעות וקאי על סעיף י' מ"ש אין שומעין לו כצ"ל.

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה