אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן קיב

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן קיב

סימן קיא

ח"מ סק"א מ"ש כלומר. ר"ל דקשה לי' מה חידש הרמ"א מ"ש אפילו לא נכתב בכתובה הא אמרינן בכ"מ דאם לא נכתוב מה דבעי אמרינן ט"ס וא"כ ה"ה כאן אם לא נכתב ת"כ אמרינן דט"ס לז"כ שכתב ת"כ ולא כתב תנאי זה לבד והי' ה"א מדלא כתב תנאי זה ושאר תנאים כתב לא אמרינן דעל תנאי זה דהמזון בנות ט"ס לזה קמ"ל דמ"מ אמרינן דט"ס ולכן לא נכתב תנאי זה דאין הבנות כמ"ש:

ב"ש סק"א מ"ש הכתובה בידו ור"ל דמיישב נמי קשיות הח"מ הנ"ל דקמ"ל דאף דיש ריעותא דהכתובה ת"י הבעל דמזה הוכחה דהי' תנאי בפירוש דאל יזון בנותיו מ"מ לא אמרינן זה אלא אמרינן דט"ס מה דלא נכתוב הואיל דהוי תנאי ב"ד ל"ח שום חשש אלא בעינן ברור גמור כדכתב הב"ש סק"ב עיי"ש:

ב"ש סק"ב מ"ש אבל לדעת הטור. ר"ל דס"ל גם אם אין הכתובה בידה מ"מ אית לה מזונות ולא מיקרי זאת ריעותא במה שאין הכתובה ת"י א"כ אמאי הביא הרמ"א דהטור סובר דוקא במקום שאין כותבין כתובה דאז לא הוי ריעותא זאת מה דאין הכתובה בידה הא לדעת הטור הוי גם במקום שכותבין נמי אית להבנות מזונות ולא הוי זאת ריעותא במה שאין הכתובה ת"י לז"כ דצ"ל דמזונות האלמנה חלוק ממזונות הבנות הואיל דהאלמנה נקראת מוחזקת וא"י להוציא בספק מודה שהיא מוחזקת בודאי בנכסים אבל הבנות אינן נקראות מוחזקות לכן אין נוטלין מזונות בספק היכי דיש ריעותא במקום שכותבים ואין הכתובה תחת ידן לז"כ אלא לפי זה קשה על הרמ"א דבסי' ק' הביא דעת הפוסקים דסבירא ליה גם במקום שכותבין ואין הכתובה בידה מכל מקום יש להאלמנה הכתובה והני פוסקים בודאי סוברים דגם מזונות יש לה כמבואר לעיל וא"כ אמאי לא הביא הרמ"א כאן דעת הפוסקים האלו דיש להבנות מזונות לדעתם וגם בד"מ לא הזכיר דעתם רק דעת הראב"ד לבד. ובודאי לדעתם לא מהני פטור דבתנאי ב"ד לא חיישינן לחשש שאין רגלים לדבר כמו דלא חיישינן על גוף הכתובה שמא נפרעה ה"ה לא חיישינן על תנאי כתובה אלא בעינן בירור גמור לז"כ דאפשר ר"ל דעיקר החילוק בין מזונות האלמנה דיש לה גם במקום שכותבין ואין הכתובה בידה הואיל דטוענת ברי אבל לענין מזונות הבנות לא מהני טענת ברי דידה דהא המעות דהיינו המזונות שייך להבנות והוי היא כאיש אחר:

ב"ש סק"ג מ"ש כי לא נשמע זאת מהראב"ד לו' דסובר דגם מחילת תמן בפי' לענין מזון הבנות לא מהני דז"א אלא ס"ל להראב"ד ג"כ דגם לענין מזון הבנות מהני מחילת אמם בפירוש רק עיקר השגתו על הרמב"ם דס"ל גם אם לא מחלה אמם בפירוש מזון הבנות רק אמם מחלה הכתובה ממילא נמחל הת"כ דמזון הבנות ע"ז השיג הראב"ד דמחילת הת"כ לא נכלל בכתובה בסתם ולא נמחל המזון הבנות בסתם אבל אם ידוע בבירור דאמם מחלה הת"כ דמזון הבנות בהדיא בזה סובר הראב"ד ג"כ דמהני מחילה דאמם וממילא סובר ג"כ בא"י בבירור דאמם מחלה בהדיא הת"כ דמזון בנותיו ויש ריעותא דאין השטר כתובה בידם חיישינן דלמא מחלה אמם להת"כ רק עיקר החילוק בין הראב"ד להרמב"ם בזה דלהרמב"ם הוי החשש על מחיל' כתובת' בלבד ואם מחלה הכתובה ממילא מחלה הת"כ דמזון הבנות ואף דידוע לא מחלה הת"כ כלל דלא דיברה מהת"כ כלל מ"מ ממילא נמחל הת"כ הואיל דבטל העיקר ממילא נתבטל הטפל והראב"ד חולק בזה דאם ידועה דלא דיברה כלום בעת מחילת כתובה ממחילת הת"כ לא נתבטל הת"כ דמזון בנותיו דלא תליא מחילת כתובה בת"כ כלל רק אם א"י אם מחלה הת"כ כלל אם לא ויש ריעותא דאין שטר כתובה בידן בזה אמרינן דלמא אמם מחלה בפירוש להת"כ כמו דאנו חוששין לגוף הכתובה דלמא מחלה באין הכתובה בידה כן הכא נמי חוששין על התוספת כתובה גם כן ביש ריעותא הנ"ל ואם כן הוי דלא כהרמ"א דהביא בשם הראב"ד דסובר דלא חיישינן לזה דלמא מחלה אמם הת"כ דמזונות של הבנות גם ביש ריעותא דאין שטר כתובה בידן דז"א אלא גם הראב"ד סובר דחיישינן ביש ריעותא במקום שכותבין דלמא מחלה אמם בפירוש מזון הבנות לז"כ דזה דוחק לומר דמ"ש הרמ"א אפי' באין השטר כתובה בידן דיש ריעותא ומ"מ לא חיישינן למחילה זאת לא כתב בשם הראב"ד אלא הרמ"א נמי ידע בדעת הראב"ד דסובר ביש ריעותא חיישינן למחילת הת"כ רק עיקר הביא דעת הראב"ד דמחילת מזונות דת"כ לא תליא במחילת הכתובה ולז"כ הרמ"א ואפי' מחלה אמם בפירוש יש להבנות מזונות דלא תליא זב"ז לז"כ דהא סברא זו דסובר באין שטר כתובה בידה לא הוי ריעותא הוא דעת ר"י דהא הרמ"א לא הביא בסימן זה כלל דעתו ולמ"ל להביא כאן לז"כ ואפשר הואיל דהא זה ברור בדעת הראב"ד דסובר דמחילת הת"כ לא תליא בכתובה כלל וא"כ ממילא לא הוי זאת מיקרי ריעותא כלל לענין מזון הבנות במה דאין השטר כתובה בידה ולא דמי לגוף הכתובה דהוי ריעותא אם אין השטר כתובה בידה אבל להת"כ לא הוי ריעותא במה דאין השטר כתובה בידה. וא"כ ממילא למה לנו לחשוש חששה רחוקה דלמא מחלה אמם הח"כ דמזון הבנות לז"כ בשם הראב"ד אפי' אין שטר כתובה בידה דלא תליא זב"ז. אבל לפי זה קשה למ"ש הרמ"א בשם הראב"ד דסובר דגם מחילת אמם הת"כ דמזונות בפירוש ג"כ לא מהני דז"א דהא באמת הראב"ד ס"ל דמחילת אמם מהני בפירוש להת"כ. לז"כ גם י"ל דסובר הראב"ד דגם מחילה בפירוש להת"כ של אמם לא מהני להפסיד להבנות הואיל דזה ברור דסובר דמחילת הת"כ לא נגרר אחר הכתובה ממילא אינה יכולה למחול הת"כ דמזונות דהוי כאיש אחר לענין הת"כ. וא"כ הראב"ד השיג כעת על הרמב"ם בתרתי דל"מ במחילה סתם לא מהני במחילת כתובה על הת"כ אלא אפי' במחילה בפירוש להת"כ נמי לא מהני דאין בכחה ורשותה למחול כלל הת"כ דמזונות כמ"ש:

בא"ד מ"ש אלא מזון בנותיו שאני. ר"ל דלהרמב"ם דסובר דת"כ נגרר אחר הכתובה לפ"ז לא דמי דלכן מזון בנותיו שיש לה ממנו יכולה למחול. כמו דיכולה למחול גוף הכתובה כה"נ יכולה למחול הת"כ דמזון הבנות שיש לה ממנו אבל מזון בנותי' שיש לה בת מבעל הראשון דמזה איירי בסי' קי"ד אינה יכולה למחול גם להרמב"ם דמודה נמי דמזון הבת זו אינה נגרר אחר הכתובה דהא לא מתורת ת"כ מחויב ליתן להבת מזונות רק מתורת חיוב שהתחייב א"ע בעת קשר התנאים וא"כ מה השייכות מזונות של הבת שיש לה מהבעל הראשון להכתובה לכן א"י למחול מזון הבת. ותיבות אילו דכתב הב"ש. אכל שאר זכות הבנות א"י למחול ט"ס וכצ"ל אבל מזון הבת שלה מבעל הראשון אינה יכולה למחול:

בא"ד מ"ש דשם איירי כל תנאי וזכות שלה ר"ל הנוגע לה לבדה זה יכונה למחול גם להראב"ד דעדיף מת"כ להרמב"ם ולזה לא הביא הרמ"א בסי' ק"ה דעת הראב"ד דא"י למחול דאדרבה גם הראב"ד סובר בזה שהוא זכותה לבדה יכולה למחול אבל מזונות הבנות שיש לה בנות ממנו בזה סובר הראב"ד הואיל דאינה נגרר הת"כ זו אחר גוף כתובה אין יכולה למחול דלא כהרמב"ם בזה כמ"ש:

ב"ש סק"ו מ"ש היינו בעיא דהש"ס לפירוש הרי"ף והרמב"ם ביאור דבריו כ"ה דבש"ס כתובו' דף י"ג ע"ב איתא אמר רב חסדא לרב יוסף מי שמוע לך מיני' דרב יהודא דארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות ונחלקו בזה הפוסקים דרש"י ותוספת והרא"ש פרשו דהאי בעיא דהש"ס קאי אם בארוסה יתומה יש לה מזונות מהאחין ועיקר האיבעיא דהלכתא כמאן כמבואר בתוס' ד"ה ארוסה ובהרא"ש וקיי"ל כלישנא בתרא דלית לה מזונות מהאחין והיינו כרב אבל הרי"ף גורס בש"ס בלשון ראשון משמע לא שמיע לי מסברא אית לה ובלישנא בתרא גורס להיפך ופירש הבעיא במארס יתומה שיש לה אחין אם יש לה מזונות מהאריס הואיל דידע האריס דאחר שנתארסה אין לה מזונות מהאחין דקיי"ל כתב דאין לה מזונות מהאחין לזה עיקר איבעיא אי אירסה אדעתא שיזונה בעצמה או לא ופסק הלכה כלישנא בתרא דאית לה מזונות מהאריס ולהרי"ף הי' דוחין קושית התוס' ד"ה ארוסה דהא תנאי פליגי לעיל אם יש לה מזונות מהאחין בארוסה יתומה וקיי"ל כרב ומה קאמבעיא לש"ס אח"כ לזה פירשו האבעיא דש"ס לענין אם יש לה מזונות מהאריס ולז"כ הר"ן דלהרי"ף הוי הדין דאינו חייב אלא עד שתבגר דהא לאחר שתבגר בלא"ה אין לה מזונות מהאחין ומאי מוטל עליו יותר החיוב מעל אחין עיי"ש:

ב"ש סק"ז מ"ש הר"ן בשם הרשב"א בזה"ז וז"ל הרשב"א והר"ן דמסתברא אפי' אירסה לדעתה נא איבדה מזונות משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן פרק מציאת האשה דף ס"ח יתומה שהשיאתה אמה או אתי' לדעתה וכתב לה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדל להוציא מידן מה שהי' ראוי להנתן לה. ואע"ג דקיי"ל הפעוטות מתנתן הוי מתנה במטלטלין וה"ה למחילתן מ"מ מזונות ופרנסתן של הבנות שאני הואיל דאינן אלא מקרקע כדמסקינן לקמן מקרקעי ולא ממטלטלין בין לכתובה ובין למזונות ובין לפרנסה הוי לי' כמקרקעי וכמו שאין מועיל מתנתן של הפעוטות במקרקעי כך אין מחילתן מחילה במקרקעי ולפי טעמו ז"ל אפילו מחילתן של הפעוטות בפירוש לא מהני הואיל דמזונות ופרנסתן הוי מקרקעי ובקרקעי לא מהני עכ"ל ולזה כ' הר"ן בזה"ז דגובין פרנסת הבנות מן מטלטלין מהני מחילה דקטנות דהיינו אם נישאת לדעתה כמו הדין דפעוטות דמתנתן מחנה במטלטלין ה"ה בפרנסת נדוניא ולמזונות דשיעבודן ממטלטלין בזה"ז מהני אם מחלה בפירוש להאחין ולז"כ הב"ש דבס' אח"ז מבואר דסתם נישואין לא הוי מחילה רק דעת הר"ן דמחילה שלה בפירש בעינן אבל אם מחלה בפירוש המזונות או הפרנסת נדוניא להאחין מהני הואיל דעיקר שיעבודה למזונות ופרנסת נדוניא להאחין מהני הואיל דעיקר שיעבודה למזונות ולפרנסת נדוניא ממטלטלין ובס' כתובה הגי' בר"ן מ"ש אם נישאת צ"ל אם נתארסה דבנישאת לכ"ע מפסידה מזונות ע"ש:

ח"מ סק"י מ"ש נישאת הבת או מיאנה כצ"ל דלהרמב"ם גם בנתאלמנה מן הנשואין בלבד אף בלא מיאנה חוזרת לבית אבי' ויש לה מזונות מהאחין אבל רש"י ותוס' פירשו הברייתא אלמנה בבית אבי' יש לה מזונות איירי באלמנה מן אירוסין אבל מן הנשואין יצתה מרשות אב ושוב כשנתאלמנה אין לה עוד מזונות מהאחין בבית אביה רק אם מיאון גם משנישאת חזרה לבית אבי' דמיאון עוקר לנשואין מעיקרא וזה הי"א קמאי של הרמ"א ודברי המחבר שהוא דעת הרמב"ם לא זכיתי להבין במה שסיים או עד שתארס הא סובר גם בנשואין גמורים אם נתאלמנה חזרה לבית אבי' ומאי אהני שוב כשתארס עוד פעם שנית קודם שתבגור. ואפ"ל דהמחבר מיירי דנתארסה בחיי אבי' לא שייך הסברא דידע הארוס דאחר שנתארסה אין לה מזונות מהאחין דהא אביה חי אז בעת אירוסין ולזה אפי' בנישאת בחיי אבי' הדין כן לרמב"ם ולזה יסיים עד שתתארס דאיירי שמת אביה דהא כתב וניזונות מנכסי אביה הרי מבואר דמת אביה ואח"ז כתב שפיר עד שתתארס דלאחר מיתת אביה אי נתארסה שוב אין לה מזונות מהאחין כדעת הרמב"ם רק מהארוס וצ"ע בזה:

ב"ש סק"ט מ"ש וי"א דוקא מן האירוסין:

ב"ש סק"ט הרשימה זו ט"ס על הי"א קמאי אלא כצ"ל על הי"א הב' וי"א דווקא בחיי אבי' דהיינו אם מת הארוס בחיי אבי'. א"כ הדרא לבית אבי' בחיי אב לכן כשמת אב יהי' אח"ז ניזונית מהאחין דלא פקעי רשות אב אבל אם נתארסה בחיי אבי' ונתאלמנה לאחר מיתת אבי' דכשמת אבי' הי' ארוס חי ולא הי' לה אז רשות יורשין לזה אח"ז כשמת הארוס אינה חוזרת לבית אבי' להיות ניזונית מאחין דכבר במיתת אבי' כלתה אצלה בית אבי' ע"י הארוס שהי' חי אזי ע"ז כתב הפרישה דמשכחת גם בנתאלמנה לאחר מיתת אבי' מ"מ יש לה מזונות מאחין באופן דתחלת אירוסין שלה הי' ג"כ רק אחר מיתת אבי' דבעת מיתת אבי' לא הי' לה עוד כלל ארוס. לזה כשנתארסה לאחר מיתת אבי' ואח"ז מת הארוס מ"מ חזרה לבית אבי' למזונות מאחין הא הרשות שלה לא נשתנה רק ע"י אירוסין ודיעה זו ס"ל דבאירוסין לבד לא פקעי רשותה. דבשלמא אם נתארסה בחיי אבי' דאז מיד נפקע רשות ושיעבוד מהאחין. אבל אם נתארסה מתחלה רק לאחר מיתת אבי' דכשמת אבי' היתה יורשת בין הבנים ובמאי נפקע רשות שלה מה דנתארסה הא ארוס מת מיד וחזרה לקמייתא ודומה לקטנה שמיאנה אחר הנישואין דממאן פקעי הנשואין ה"ה בנתאלמנה מהארוס חזרה להאחין אבל הי"א קמאי ס"ל דגם בנתארסה בחיי אבי' ונתאלמנה לאחר מיתת אבי' מ"מ חזרה לבית אבי' להיות ניזונית מהאחין מדסתמו דבריהם. ובזה המה מחולקים הני ב' י"א לז"כ הב"ש דאפשר דנתכוון הרמ"א לדעת רש"י דפירש הברייתא ד' י"ג אלמנה בבית אבי' לת"ק יש לה מזונות איירי באירוסין. ולא פירש רש"י בהדיא דאיירי באופן דנתאלמנה דווקא בחיי אבי' אז יש לה שוב מזונות מהאחין אבל לא כשנתאלמנה אחר מות אבי' דאם הי' רש"י מפרש כן בהדיא הי' א"ש הברייתא אליבא דהלכתא כרב לעיל אע"פ דסובר רב לעיל דארוסה אין לה מזונות זה איירי בהאריס חי אחר מות' כדאמר הש"ס לא ניחא לי' דתזיל. אבל כאן איירי הברייתא דמת הארוס בחיי אבי'. ולפ"ז לא הי' קשה קשיות התוס' מאי קמ"ל באלמנה דלהנ"ל רבותא קמ"ל דגם לרב הדין כן דחזרה למזונות מהאחין אבל מדרש"י לא פירש בהדיא כן אלא סתום הדבר. לכן י"ל דרש"י סובר אליבא דברייתא גם בנתאלמנה לאחר מיתת אבי' מ"מ חזרה למזונות מהאחין וזה הוי דוחק להב"ש לומר גם בנתאלמנה לאחר מיתת אבי' ס"ל לרב ג"כ דיש לה מזונות מאחין הא יש כאן ב' לריעותא חדא דנתארסה הב' דנתאלמנה ג"כ לאחר מיתת אבי' דבעת מיתת אבי' הי' אז ארוס חי ולא היתה אז מוטל על אחין. לכן לא מהני כשאח"ז מת הארוס ג"כ. א"כ לפ"ז הברייתא הוי דלא כרב לעיל לז"כ הב"ש לכאורה נראה מפרש"י ז"ל מדסתם הדבר וי"ל דסובר גם בנתאלמנה אחר מיתת אבי' הוי לברייתא הדין דיש לה מזונות מאחין. א"כ למה דקיי"ל להלכה כרב דארוסה אין לה מזונות אף בנתאלמנה הדין דיש לה מזונות מאחין, ואין מעלה זאת מה דמת האריס הואיל דהאריס מת אחר מיתת אבי' ולא קיימא לן כהאי ברייתא דסובר במת אריס יש לה מזונות מאחין ולז"כ הב"ש ואיתא בזה ד' שיטות דלרש"י הוי הדין גם בנתאלמנה מן אירוסין אין לה מזונות מאחין היינו לפסק הלכה דפסקינן כרב דארוסה אין לה מזונות הוי גם בנתארסה ונתאלמנה בחיי אבי' הדין כן. כמ"ש. לומר דהברייתא איירי לאחר מיתת אביה נתאלמנה לז"כ רש"י דע"כ איירי באירוסין דאי בנשואין ונתאלמנה לאחר מיתת אביה כ"ע מודה דאין לה מזונות מהאחין הרי מבואר עכ"פ דרש"י סובר דבאירוסין אף שנתאלמנה לאחר מיתת אביה מ"מ יש לה מזונות מהאחין כדעת י"א קמאי כמ"ש:

בא"ד מ"ש דלכאורה נראה מפרש"י ר"ל דלדעת רש"י דפי' הסוגיא באירוסין והברייתא הא איירי דמת האריס מ"מ מבואר דלפי מה דקיי"ל להלכה כרב לעיל דגם באירוסין לבד שוב אין לה מזונות עוד מהאחין הוי הדין דגם בנתאלמנה מהאריס מ"מ אינה חוזרת להאחין רק הברייתא זו סובר דלא כרב וס"ל דארוסה יש לה מזונו' מאחין אם נתאלמנ' מהאריס ואנן קיי"ל כרב דקאי כת"ק דלעיל דאמר עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס אבל הרב בעל ק"נ ז"ל פירש דלא כהב"ש דל"ק למה דקיי"ל להלכה לעיל כרב דקאי כת"ק דסובר דארוסה אין לה מזונות מהאחין הא בברייתא זו מבואר דלת"ק ור"י דארוסה יש לה מזונות מהאחין. ולז"ש דעיקר טעם דרב דסובר לעיל בברייתא כרב חסדא בלישנא בתרא דאמר דמסברא לית לה מזונות מהאחין הואיל דאירסה לא ניחה לה דתתזיל פרש"י דמאי טעמא תיקון רבנן מזונות לבת מנכסי אביה כי היכי דלא תשאל על הפתחים הכא ליכא למיחש להכי דכי חזי אריס דמתזלא זיין לה מדידי' ואעפ"י שאין חייב לזונה דלא ניחא לי' דתיתזל עכ"ל. ולפי"ז מבואר דס"ל דמצד הדין אין חייב האריס לזונה אלא שסמכו חז"ל בחיותא דאריס דבודאי זיין לה מרוחו הנדיבה אבל לאחר מיתת האריס כיון דאין מוטל על האריס חיוב ב"ד לזונה וזה ידוע דאין להיורשים שום ניגוע ע"ז מה שאין לה מזונות וניחא להם בזילותא שתשאל על הפתחים לזה קאמר הבריית' שפיר אליבא דכ"ע גם לרב ולת"ק דלעיל באם נתאלמנ' דאין לה עוד שום אדם לזונה דהדין דהאחים נותנים לה מזונות. ונקיט הברייתא בדוקא אלמנה בבית אביה. וא"כ הואיל דנתאלמנה שוב חזרה לבית אביה דבודאי חז"ל תיקנו לה מזונות מהאחים כי היכי דלא תשאל על הפתחים. ולפי"ז לא פליגי ברייתא זו עם רב ות"ק דלעיל. דלעיל איירי דהאריס חי לזה קאמר רב שפיר עד מתי הבת ניזונית מהאחין עד שתתארס משום דהאריס חי לא ניחא להאריס דתתזל וא"ש הכל כמ"ש:

בא"ד מ"ש איתא בזה ד' שיטות לרש"י אפי' בנתאלמנה מן האירוסין בחיי אביה מ"מ אין לה מזונות מהאחין כשאח"ז ג"כ מת אביהן והוכיח כן מדכתב רש"י על ברייתא זו דאלמנה בבית אביה דאיירי באירוסין דאי בנשואין לא אמרינן דיש לה מזונות מאחין גם ללוי לכן מוקי דאיירי מאירוסין ואזלא הברייתא אליבא דלוי. דלרב הוי הדין אפי' באירוסין אין לה מזונות שוב מהאחין כשנתאלמנה דרב קאי כת"ק דלעיל. ולזה הוכיח הב"ש דאי ס"ד דיש חילוק בין נתאלמנה בחיי אביה באירוסין לבין נתאלמנה אחר מות אביה לא הו"ל לרש"י לדחוקי ולאוקמי ברייתא זו אליבא דלוי הא יש לאוקמא ברייתא זו דאלמנה בבית אביה גם לרב ומ"מ יש לה בנתאלמנה מן האירוסין מזונות מהאחין דאיירי הברייתא דנתאלמנה בעוד הי' אביה חי. וא"כ בעת מיתת האריס חזרה לאביה דהא לא בגרה עוד. ולכן כשמת אביה אח"ז ניזונית מהאחין דהוה בת בין הבנים דניזונית מהאחים אבל רב דסובר לעיל בנתאלמנה באירוסין אין לה מזונות מהאחים אחרי דנתאלמנה אחר מות אביה לכן אינה חוזרת להאחים לזונה. א"ו דרש"י סובר אליבא דרב דהלכתא כותי' הוה אף בנתאלמנה באירוסין בחיי אביה נמי אין לה מזונות מהאחין כפשטות דקאי כת"ק דאמר עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס ובאירוסין יצתה מרשות האב מחיוב מזונות כמ"ש:

ב"ש סקי"א מ"ש והנה הר"ן והמגיד הניחו בצ"ע מנ"ל לרמב"ם בבת ממאנת דיש לה מזונות הא אמה הממאנת אין לה כתובה וא"כ ממילא אין להבנות תנאי כתובה כמו דחזינן להש"ס הוי האי בעיא בבת שני' אי יש להבת מזונות מן האחין הואיל דלאמה לית לה כתובה ממילא אין לבתה תנאי כתובה ועלתה הש"ס איבעיא זו בתיקו ולא מפקינן מזונו' מהאחין מספק וא"כ בבת ממאנת נמי שייך לישאול האיבעיא זו אם יש לבת ממאנת מזונות הואיל דלאמה הממאנת גופי' אין לה כתובה ולזה אין לבתה תנאי כתובה והוי הדין ג"כ נשאר בתיקו דהא זע"ז ליכא מעלה ע"ח וא"כ אמאי סובר הרמב"ם בפשיטות דיש לבת ממאנת מזונות הא בש"ס נשאר האיבעיא בתיקו דין זה כה"ג לזה כ' הב"ש לתרץ דבשלמא בש"ס שפיר עלה דין דבת שני' בתיקו הואיל דבעת הנישואין של אמה לא היה לאמה מיד שום חיוב כתובה ולזה ממילא יש סברא לומר דאין לבתה ת"כ דהא התנאי כתובה נגרר אחר כתובה אבל בבת ממאנת דלאמה הי' בעת הנישואין חיוב כתובה על הבעל וא"כ מיד נתחייב להבנות שיולדו לה ממנה התנאי כתובה וא"כ כשאח"ז דגרמה אמה להפסידה א"ע מכתובה מ"מ לא הפסידה הבת שלה התנאי כתובה דמה מישך שייך זאת לחיוב הבת אטו אם זינתה אמה יהיה עבור זה לבתה הפסד מזונות הא כתיב הבן לא ישא בעון אב ה"ה אם אמה היתה ממאנת עי"ז לא נפקע זכות וחיוב בתה. ואדרבה לזה לא מצינו דין זה דבת ממאנת בעיא בש"ס רק דהש"ס שאל האי בעיא בבת שני' ומזה היה הוכחה להרמב"ם לדינו. א"ו החילוק מבואר כסברת הב"ש ז"ל דבת ממאנת דהי' לאמה מצד הנישואין כתובה לזה יש לבנות תנאי כתובה רק בת שני' דלא הי' לאמה כתובה מן הדין לזה קאמר הש"ס הואיל דלאמה לית גוף הכתובה מן הדין ממילא לא שייך לומר דיש להבת תנאי כתובה דמזונות הבנות הא גם גוף הכתובה לא הי' אצל אמה ולפי"ז נדחה סברת מהר"ם מטוקטין לומר דהרמב"ם איירי בקידושי טעות. ולהנ"ל אי איירי בקידושי טעות הוי דומה להדין דבת שני' דלא הי' כתובה לאמה מן הדין א"ו דהרמב"ם איירי מקידושין גמורים ומ"מ א"ש כמ"ש:

ב"ש סקי"ז מ"ש לתירוץ בתרא לא מהני הודה. וטעם פלוגתתן אפשר לפר' דלתירץ קמא דמהני הודה ס"ל דלא חיישינן רק לצררי דמשכן ויכול ליתן המשכון והי' יכול ליתן המשכון במתנה ואז גבי שפיר ממשעבדי ולכן מהני אבל התוס' בתירץ בתרא סובר דחיישינן ג"כ לפרעון ולזה לא מהני הודה כיון דנמחל שיעבודו דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולפי"ז מתורץ קושית הגאון ראש המדברים בעל פני יהושע ז"ל על תירוץ קמא שבתוס' דמהני הודה האב דלא התפיס צררי מה מהני הודאת פיו בזה מ"מ ניחוש לקנוניא ולהנ"ל א"ש. והגם די"ל בלא"ה דנ"מ לענין האחין ששיעבדו דאז כיון דהודה האב דלא התפיס צררי הרי הנכסים אז בידו ולכן מהני הודאת האב. וכן דיבר מזה הספר הפלאה ז"ל. אמנם ראיתי בספר ישועת יעקב ז"ל דכתב וז"ל דלכאורה למה ניטעון דפרע וקנוניא הי' האב עשה ולזה לא גביא ממשעבדי דהא זה החשש דפרעון וקנוניא הוי רק טענת שמא והוי ספק בפרעון אצל חוב הבנות ואמאי לא יגבו הבנות ממשעבדי וכבר הקשה זה הרב בשו"ת מהרי"ט וכתב ליישב דהא דגובה מלקוחות מתחיל החיוב מעת שהגיע הזמן פרעון והלוה לא פרע לו גובה מהלקוחות וכיון דאנן מסופקים שמא נפרע מאת הלוה עצמו לא התחיל החיוב מהלקוחות והוי כמו ספק חיוב עכ"ל. ולפי"ז עכ"פ הך מילתא דחיישינן לפרעון ולקנוניא הוי רק כמו איני יודע אם התחייבתי לך וזה ידוע דבש"ס כתובות דף י"ב בהך דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים דאע"ג בא"י אם התחייבתי פטור מ"מ היכי דהחזקה מסייע לא אמרינן כן. ומהני ברי ושמא בצירוף החזקה המסייע להוציא ממון. וכמו כן כתבו הקדמונים הביאם הש"ך ז"ל בחו"מ סי' צ"א גבי חנווני טל פינקסו כיון דחזקה שליח עושה שליחותו מהני ברי ושמא להוציא ממון. ולפי"ז א"ש דהא הך מלתא דחיישינן לצררי קשה ע"ז הא אין אדם פורע תו"ז. וכבר הרגישו בזה התוס' בגוף שבועת האלמנה למה צריכה שבועה הא אין אדם פורע ת"ז וכתבו דבתנאי ב"ד עביד דפרע אף בת"ז. אמנם בכתובה א"ש אבל במזונות הבנות קשה הא התוס' בב"ב אהא דקאמרי אביי ורבא עביד אינש דפרע בגו זמני' כי היכי דלא לטרדן והקשו מהא דקיי"ל בכור בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה ותירצו דשם אין החיוב ברור דשמא לא תבוא לידי גוביינא דימות בתוך שלשים יום. ובאור הענין כיון דעדיין לא התחיל החיוב בודאי דלא פרע קודם התחלת החיוב. ולפי"ז א"ש דהא ידוע דעת הראב"ד והטור דחיוב מזון אשה ובנותיו מתחיל לאחר מיתה ויוכל לומר דקודם שימות אין כלל התחלת החיוב כלל אף בתנאי ב"ד לא עביד דיפרע תוך הזמן והיינו קודם התחלת החיוב רק דמ"מ אינו יכול לגבות ממשעבדי דנוכל לומר דיוכל לברר שפרע אלא שאינו רוצה לעשות לטובת הלקוחות משא"כ בהודה שלא התפיס להבנות שום צררי דבזה אין כאן רק טענת שמא שמא התפיס צררי ועושה קנוניא אבל כיון דיש צירוף חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ובצירוף חזקה זו מהני בריא ושמא להוציא ממון ג"כ כדכתיבנא ודו"ק היטב בזה:

ב"ש ס"ק כ"ב מ"ש כ"כ תוס' ב"ב ד"ה יתומים שקדמו והקשו מה חילוק יש במרובין למעוטין. וז"ל המהרש"א ז"ל ר"ל דודאי איכ' בינייהו דמרובין יזונו בנים עם בנות עד בגר ובמיעוטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אלא דמאי רבותא דמעוטין דנקיט שקדמו ומכרו מה שמכרו כיון דאין חילוק בין מרובין למיעוטין דבשניהם יזונו עד בגר ואם מכרו מכר ואפי' אם תפסו ולכתחלה אין רשאי למכור בשניהם ותירצו דיש חילוק דבמרובין יש להם תפיסה למכור לכתחלה לצורך פ"ש ועמד דבמרובין ונתמעטו יזונו הבנים והבנות ביחד ויפסדו הבנות ובמעוטין לא יפסדו כלום ע"ז כתב הס' בית יעקב דלפירוש המראשא"ה אין פירש לתירץ הב' של התוס' דהא עיקר הקושיא למאי נ"מ אין לתירץ זה שום שייכות להקושיא לכן נראה דקושית התוס' קאי על המשנה דלמאי נ"מ תנן חילוק בין מיעוטין למרובין כיון דלעולם צריך להיות מזון להבנות עד שיבגרו וכשהן מרובין ממילא יש מזון להבנות ובמיעוטין הבנות יזונו והו"ל למתני' לומר סתם דנותנין מקודם מזונות להבנות והשאר להבנים. ולזה תירצו דנ"מ במרובין ונתמעטו דאז מפסיד הבנות דא"צ שיהי' מזון הבנות רק בעת מיתת האב ולקושית המהרשא"ה כתב דלק"מ די"ל דקמ"ל בנכסים מועטין דשייך בהו גביות ב"ד להבנות למזונותיהן וקמ"ל דאפי' כבר הוגבו הב"ד להבנות הקרקע ומכרו המכר קיים משא"כ במרובין לא שייך גביות ב"ד כלל דהכל ביד היורשין והם נותנין המזונות להבנות. ובזה א"ש גם דברי הב"ש למעיין כמ"ש:

בא"ד מ"ש נשמע בנכסים מרובין יכולין למכור לצורך פ"ש גם אם מפקיע ממזונות והדבר תמוה דיהי' יכולין להפקיע מזונות של הבנות לצורך מצוה ואם רוצין לעשות מצוה יעשו בשלהם לכן נראה דאפשר התוס' מיירי דמחוייבין ליתן מזונות מהדמים שקיבלו ומיירי שמוציאין למכור בפירוש לצורך מזונות הבנות ולהניח הדמים שביד ב"ד מיירי שאין מפקיעין מזונות במכירה זו כגון דצריכין לפ"ש מאה זה' על קרקע ואין להן קונה רק על מאתיים וצריכין למכור הכל ליקח מהן כמה זהו' לפ"ש ומותר הדמים יהי' תח"י למזונות מניחין אותן למכור משא"כ במיעוטן כגון שהבנות צריכין למזונות מאה זהו' ויש קרקע של ק"ן זהו' אף שרוצין ליתן נ' זהובים לפ"ש וא"א להם למכור חלקו באמרם שרוצין ליזון משבח קרקע דבכה"ג יכולין למחות כמבואר בהרא"ש ר"פ מי שמת מוחין בידם למכור מ"ש הרא"ש דהבנות רוצין ליזון משבח קרקע לכאורה קשה הא אין הבנות ניזונות משבח הקרקע לכן נראה הואיל דפרנסת הבנות ס"ל להרא"ש גובה משבח קרקע משום דהוה ב"ח דאחין כדכתב ב"ש סי' קי"ג ס"ק ז'. ופרנסה אינה ממעט לז"כ הרא"ש דבנות רוצין ליזון משבח קרקע למען נשאר הקרקע שיהי' יכולין לגבות הפרנסה שלהם מקרקע נגד מה שאחין הי' חייבין ליתן מהשבח לצורך הפרנסה כן ביאר הס' בית יעקב ז"ל:

ח"מ סקכ"ט מ"ש יש להן דין נכסים מרובין ונתמעטו ויזונו אלו עם אלו כ"ה לשון הטור כצ"ל. לזה הקשה הח"מ הא לענין המכירה וגם לענין הבנות יזונו מתח"י יש להן דין מרובין. והי' להטור לכתוב בסתם יש להם דין נכסים מרובין וממילא ידענו דלכל הדברים הוי דין כמו נכסים מרובים. אמנם צ"ע ד"ק דהא באמת לענין מכירה אין דינן כנכסים מרובין כדכתב העור בהדיא בשם הרא"ש וכ"כ הרמ"א במ"ש וי"א דוקא קודם שהחזיקה משמט דאם הוחזקו הב"ד ביד הבנות כדין נכסים מועטים ולא מהני מכירה וכ"מ בב"ש ס"ק כ"ט מזה עיי"ש:

ב"ש סק"ל מ"ש הרא"ש ור"ה חולק ע"ז כצ"ל ור"ל דזה שכתב בש"ע הוא דעת הרא"ש אבל רב האי ז"ל חולק ע"ז:

ב"ש סקל"ב מ"ש ואפשר ר"ל דהקשה על הטור ומחבר דכללו עישור נכסי עם הני תרי ביש חוב עליו ומזונות בת אשתו הא לא דמי דינן זל"ז דיש נ"מ בתפיסה הא הני תרי מהני תפיסה הואיל דבש"ס עלה בתיקו אבל דין עישור נכסי אין מבואר בש"ס כלום ואדרבה הרא"ש סובר דאינו ממעט וא"כ בודאי לא מהני תפיסה להבנים. לז"כ לתרץ ואפשר דהטור ומחבר איירי מחיוב עישור בוגרת דמטי הזמן אם תמעט לגבי הקטנות ומש"ה כ' הני ג' דינים ביחד כמ"ש:

ב"ש סקל"ג מ"ש כי לשיטתן דוחה האלמנה לבן או לבת ר"ל דהרי"ף והרמב"ם סוברים דמיד מפרישין מזונות האלמנה א"כ בודאי מתמעט הנכסים לזה אין מקום לשאול האיבעיא זו. ולז"כ דלשאר הפוסקים ר"ל בסימן צ"ג דסוברים דאין האלמנה דוחה לבן אלא אם בלא"ה לא נשאר רק נכסים מועטים והוי הדין דנדחה הבן ע"י הבת אז דוחה ג"כ האלמנה להבת אח"ז ולהבן. אבל בנכסים מרובין יזונו שלשתן יחד ואין יוכל האלמנה לדחות להבת ולהבן ולזה כתב וצריך ישוב ר"ל דהא ט"כ האבעיא דש"ס אי אלמנה ממעטת לא קאי בנכסים מועטין דהא בנכסים מועטין בלא"ה דוחה האלמנה להם א"ו דהעיקר האיבעיא קאי על דין נכסיה מרובים כדי שיזונו הבן והבת לזה קאמבעיא אם מזונות האלמנה ממעטת וממילא אי נימא דממעטת ויהי' עי"ז מועטין ונדחה הבן מפני האלמנה וע"ז הקשה הב"ש מהכ"ת יהי' נדחה הבן מפני האלמנה הא האלמנה אינה יכולה לדחות להבן כל זמן שאין הבת דוחה מתחלה להבן והכא הבת אינה יכולה לדחות להבן דהא מ"מ הניח נכסים מרובים וממילא אין האלמנה דוחה להבת א"כ מאי מיבעיא הש"ס דין זה אם ממעטת מזונות האלמנה כדי שיהי' האלמנה דוחה להבת ולבן הא עכ"פ כעת הוי נכסים מרובין ואין הבת דוחה להבן א"כ ממילא אין האלמנה דוחה אותן כמ"ש:

בא"ד מ"ש דאחר שבא הבע"ח ס"ל להרשב"ם דהן נכסים מועטין ולריב"א ניזונין יחד ור"ל דזה דברי היינו מ"ש הרשב"ם ד"ה אלמנות כפי' הראשון וז"ל אבל הבנות אין להפסיד במזונותיהן כלל בין ממעטא ללא ממעטא והיינו מאחר שכבר ניזונית האלמנה ונשארו האלמנה ונשארו מועטין נדחה הבן דכיון דמזונות האלמנה הי' חוב של הבן ולא של הבת והאיבעיא לא הי' רק בשעה שהן מרובין עדיין לא מחשבינן למזונות האלמנה שתמעט דאימר מנסבא וממילא כ"ז שהן מרובין עדיין תיזון גם הבן ומ"מ כשתמעט לא חשיבי כמרובין ונתמעטו דהוי כגילוי מלתא למפרע שמעיקרא מועטין היו וכן מ"ש הרשב"ם ד"ה בע"ח כשתטרוף אם יש מותר יזונו הבנות עד שיבגרו קאי לפירוש ראשון של הרשב"ם ד"ה ופירוש השני של הרשב"ם. ופי' השני של הרשב"ם הוא פי' ריב"א דאפי' אחר שתיזון האלמנה או שטרף הבע"ח חשיב לגמרי כמרובין ונתמעטו וזכה הבן להיות ניזון הבן והבת ביחד וכ"ה ג"כ בתוס' ד"ה מי אמרינן כפי' ראשון של הרשב"א והג"ה של התוס' היא כפי' השני כ"מ בס' בית יעקב ז"ל ע"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה