אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן קיא

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן קיא

סימן קי

ב"ש סק"א מ"ש ותימא ור"ל דודאי גם הרמב"ם מודה דתוס' כתובה הוי ככתובה לענין כב"ד כמבואר בש"ס ר"פ אע"פ וראיתי בספר אבני מלואים דכתב וז"ל ולעד"נ דמ"ש דאף התוס' בכלל לא קאי על התוס' שמוסיף הבעל מדעת נפשו אלא קאי על התוספת שמוסיף שליש על הנדוניא מתקחז"ל כמנהג המדינה וז"ש הש"ע ונדוניתה שהכניסה נצ"ב וי"א שאף התוספת בכלל והיינו תוס' שליש שעל הנדוניא כמבואר לעיל בסי' ס"ו וכבר כ' מהרי"ק סי' פ"א דתוס' שליש אינו מרצון הבעל אלא מצות חז"ל ע"כ ואף אם יגרשנ' מיד ולא נשא ונתן במעות חל מיד הוספת שליש וזה התוס' שעל הנדוניא אינו מדין תנאי כתובה ודבר זה אינו מפורש בש"ס דלא אתמר אלא תוספת כתובה ככתובה ר"ל מה שהבעל מוסיף ברצונו אבל תוס' נדוניא אינו בכלל תנאי כתובה דאפילו נדוניא גופי' דינה כשאר חוב וא"כ מצינו למימר דהאי תוס' כיון דאינו משל אב ולא משל בעל אלא חז"ל חייבו באותו תוס' לא ליהוי בכלל כב"ד לז"כ בשם י"א דגם זה בכלל כב"ד וגם בטור מבואר וז"ל ונדוניתה שהכניסה בתורת נצ"ב ותוספת שהוסיף לה בעלה קאי נמי על תוס' נדוניא כמ"ש:

ב"ש סק"ג מ"ש ואם הי' משועבד לכתובת אלמנת אבי אביהן נמי הוי ראוי אין לומר בכוונתו דלא חשיב מותר דינר הואיל דהדינר הי' משועבד לכתובת אלמנת אבי אביהן והוי עי"ז ראוי דז"א דהא ודאי איירי דמת אבי אביהם קודם לאביהם דאם מת אביהם קודם לאבי אביהם אפי' לא הי' משועבד לאלמנת אבי אביהן בל"ז הוי ראוי דהא בעת מיחה של אביהם הי' רק הדינר ראוי ליפול מירושת אבי אביהם ואבי אביהם הי' אז חי בעת מיתת אביהם וא"כ בודאי כל הירושה מאבי אביהם הוי להם ראוי אפי' אם לא הי' להם משועבד לכתובת אלמנת בי אביהם א"ו דאבי אביהם מת קודם לאביהם ואז מיד ירש אביהם כל הנכסים מאבי אביהם ונתחייב אביהם לשלם לאלמנת אביו הכתובה וא"כ בודאי חשוב האי פרעון כתובה מותר דינר מה שיפרעו היורשים לאלמנת אבי אביהם דהא כתובה ובע"ח הוי מיקרי מותר דינר דקיימי מצות פריעת בע"ח וא"כ בודאי חשיב מותר מה דשלמו לאלמנת אבי אביהם ואמאי כתב הב"ש דהוי ראוי האי הפרעון וכבר הרגישו בזה הס' בית מאיר ז"ל והבית יעקב ז"ל אמנם א"ש דעיקר כוונת הב"ש לענין גוף הכתובת בנין דכרין אינו יכולין לגבות אם אינו בעין מהעזבון אביהם רק דיש ממון מאבי אביהם אשר אבי אביהם מת קודם לאביהם וירש אביהם לאביו רק הי' משועבד הירושה מאבי אביהם לאלמנת אבי אביהם לזה כעת אשר מת בנו של אבי אביהם הוא אביהם אין יכולין היורשין לגבות הכתובה ב"ד שלהם מאביהם דהא בעין במוחזק אינו מאביהם רק דיש איזה ממון מאבי אביהם ומשועבד הי' בעת מיתת אביהם לאלמנת אבי אביהם הוי ראוי להיורשים כמבואר לעיל בסי' ק' בהגהת רמ"א ס"ב מ"ש י"א דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו ולזה רומז הב"ש לעיין בתשובת מהרי"ל ור"ל כמו דשם אמרינן דכתובה מבעלת כתובה ה"ה הכא כתובת אלמנת אבי אביהם מבעלת את כב"ד אבל לענין מותר ודאי חשיב מותר דמה לי אם משועבדים לאלמנת אביו או משועבדים לאלמנת אבי אביהם הוי פריעת חוב וא"כ יש מותר דינר ונתקיים ירושה דאורייתא כן ביאר הב"י ז"ל ואני הוספתי באור דבריו בס"ד כמ"ש:

בא"ד מ"ש ואפשר דמקילין גם לענין מלוה ויש קילא של ירושת הבעל ר"ל כמו בענין ירושת הבעל חשיב מלוה של אשתו ראוי כמבואר בסי' צ' במחבר בס"א שכתב ואינו יורש מלות אשתו ה"ה הכא אם מתה אמם והניחה מלוה ביד לוה והי' לאביהם מלוה זו ראוי וכעת מת אביהם והניחה מלוה זו להבנים ועם מלוה זו הי' מותר דינר חשיב ראוי ולא מיקרי מותר דינר עי"ז כי מלוה נקרא ראוי אף לענין גביות כתובה עצמו לא חשיב מלוה ראוי כמבואר בסי' קס"ה דנשתעבדה הלואה מחמת שיעבודא דר"נ אבל לענין מותר דינר הוי ראוי ומ"ש ואפשר דמקילין לענין מלוה ר"ל דאם יש מותר דינר בהלואה ת"י הלוה והי' ת"ז בעת מיתת אביהם מקילין לומר דהוי ראוי ואין הבנים יורשים כב"ד ומ"ש וקילא של כתובה ר"ל לענין הדין שהתחיל בו דהיינו אם מת אבי אביהם בחיי אביהם והי' משועבד המותר דינר לכתובת אלמנה אבי אביהם אף דאח"ז מתה אם אביהם לאחר מיתת אביהם קודם החלוקה מיחשב ראוי כמו שנקרא ראוי לענין כתובה אף לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי ומטעם מהרי"ל כמבואר בח"מ ס' ק' ס"ק ע"ז עיי"ש ומ"ש ויש קילא דאין נגבה מפירות ר"ל אם המותר דינר אינו בעין רק צריך להיות נגבה מפירות מיקרי המותר דינר ראוי כמו דכתובה אינו נגבה מפירות כה"נ אינו נגבה המותר דינר מפירי והוי ראוי ונתבטל כתובת בנין דכרין כמ"ש:

ח"מ סק"ה מ"ש נמצא זה הלוקח ת"ש וזה לוקח שלש מאות זהובים כנ"ל:

ב"ש סק"ה מ"ש ומזה משמע ה"ה אם החוב שחייבים הוא יותר מדינר. ור"ל כמו דאמרינן אם לא נשאר מותר דינר רק שנשאר חוב שחייבים לשלם עבור אביהם מ"מ עי"ז לא נתקיים ירושה דאורייתא בפריעות החוב הואיל בעת המיתה לא הי' מותר דינר ובע"ח מכאן ולהבא גובה ה"ה אם יש מותר דינר אינו ממעט אשר מגיע לבע"ח ואינו מגרע מה דהחוב יותר מדינר דבע"ח אינו ממעט ואזלינן בתר שעת מיתת אביהם דהי' אז מותר דינר וליכא מי דפליג ע"ז כמ"ש:

ב"ש סק"ח מ"ש וכתב בפרישה דשניה נוטלת מעידית שבנכסיו נגד הראשונה כיון דראשונה אין לה שום תוב רק מצד התקנה ולפום ריהטא אפ"ל דכוונתו באם שכתובת ב"ד של ראשונה עולה ר' זהו' וכתובת בני השני ק' ונשאר ק' עידית ור' זהו' זיבורית דהשניה יעול כל העידית המאה זהובים ובני ראשונה יעלו ר' זהו' כל הזיבורית דהא ודאי ליתא דהא אפי' אם בני הראשונה לא הי' להם כתובת ב"ד אין יכולין לגבות בני השניה רק זיבורית וכי מפני שיש להם כתובת ב"ד נתבטל הדין דאין נפרעין מהיורשין אלא זיבורית ותו דהא בני ראשונה אינן נועלין יותר מבני השני' רק במאה זוז דהא גם בני השני' נועלין מאה זוז וא"כ חלקם של בני ראשונה המגיע להם מן התור' בתורת ירושה אמאי יטלו מהזיבורי' פרות מבני השניה ואם כן מה בכך שכתובת ב"ד נועלין היינו החלק שמגיע לאחרונים לולי התקנה אבל חלקם המגיע להם מהירושה דאורייתא ומה"ת יגבו בני השני' הכל מעידית ותו אף בחלק זה הא ירתין תנן וכיון דכתובות אשה בזיבורית מנ"ל לחלק ולומר דירושה זו גרוע ממתנת שכ"מ אטו ממתנת שכ"מ מדרבנן גבי' אשה כתובה מעידית ועיין גיטין דף נ' ע"ב תוס' ד"ה ש"מ ובח"ר שם מחליט דלא פליגי חכמים בתקנה וכבר עמד בדברים אלו הגאון בס' בית מאיר ז"ל ובספר בית יעקב ז"ל ביאר דברי הב"ש כ"ה באם נשאר ר' זהובים עידית וק' זהובים זיבורית נועלין בעד כתובת ב"ד בני ראשונה כל הזיבורית ובעידית חולקין כיון דאפי' לא הי' להם כתובת ב"ד והיה נועלין מצד הירושה לא היו נועלין רק מאה עידית ועכשיו ג"כ נועלין בני ראשונה המאה זהו' עידית וקמ"ל הב"ש דלא נימא דבני הראשונה ובני השני' כשני בע"ח דמי ונוטלין העידית בפ"ע החובות כשאר בעל חוב קמ"ל הב"ש דמה שנוטלין יותר מתורת כתובת ב"ד הן גרועין מכתובה שהן בע"ח גמור ומה שנוטלין בתורת כב"ד אין נוטלין רק מזיבורית והשני' בכתובתה נוטלת עידית כמ"ש:

בא"ד מ"ש ואם הניח בכור אינו נוטל פ"ש בכתובת ב"ד של אמו וז"ל הש"ג פ' נערה אם האחין ובני האשה שכתובתה מרובה הי' אחד מהם בכור לאביו אינו נועל חלק בכורה בנכסי אמו שכתובתה מרובה אלא רואין כאלו חלקו כל בני אביו כל הנכסים שהניח אביהם בשוה ונוטל זה חלק בכורה כחלק אחד מהאחין כמבואר בקונטרס הראיות וכן נמצא בתלמוד ארץ ישראל עכ"ל ולפי דין של הב"ש דכתובת ב"ד אינו ממעט חלק בכורה והטעם משום דירתין תנן ובלשון ירושה אינו יכול לגרוע חלק בכורה ובחו"מ סי' רפ"א הביא הש"ך דעת הב"ח דדוקא חלק בכורה אינו יכול לגרוע בלשון ירושה חבל חלק הפשיעות יכול לגרוע ולזה אם נשאר אלף זהובים ובני ראשונה הם שנים בכור ופשוט ויש להם כתובת ב"ד ר' ובני השני' הי' רק בן אחד ויש לו כתובת ב"ד ת' זהובים מחשבים קודם חלק בכורה מכל אלף ונועל ר"ן זהובים ואח"כ נותנין לכל אחד בכתובת ב"ד וכיון דכתובת ב"ד של הראשונה היא ר' חולקין הבכור והפשוט דמכתובת ב"ד אין נועל חלק בכורה ונועל כ"א מאה ובני השני' נוטלת כל הת' זהובים דחלק פשיעות של בכור יכול לגרע בלשון ירושה ונשאר עוד מהאלף ק"ן זהו' ונועל כל אחד נ' זהובים שחלק בכורה כבר נעל נמצא ביד הבכור ת' זהובים אבל בס' בית יעקב ז"ל כתב ע"ז דצריך עיין דין זה מהש"ס ב"ב ד' קצ"א ע"ש שהאריך בזה:

ב"ש סק"ט מ"ש מ"מ כל שלא נשבעה השניה אז אמרינן שנעלה כתובתה. ר"ל בהתפסת צררי וא"כ הניח כדי שתי כתובות והוי הכתובה השני' מותר לחברתה וא"כ יש מותר דינר על כב"ד. אבל תמוה זה דהא עיקר הטעם דכתובה נעשית מותר דינר לחברתה הואיל בע"ח מכאן ולהבא היא גובה ואם כן בפריעת כתובה השני' מקיימים נחלה דאורייתא אבל כשלא נשבעה השני' דאין הראשונה פורע כלום להשני' דחיישינן שהתפיס לה הבעל צררי בחייו ואם כן במה מקיימים הראשונה נחלה דאורייתא. וזה א"ל דהב"ש סובר דעיקר התפסת צררי דשמא תפסה בעצמה אחר מיתתו וא"כ יש קיום נחלה דאורייתא אבל ז"א דהא כבר כתבו הפוסקים דחשש דתפסה בעצמה אינו חשש באמת רק גלגול שבועה וא"כ בוודאי לא הי' לנו לחוש שמא תפסה בעצמה ואף לפי המבואר בתוס' ב"ב דחיישינן שמא תפסה בעצמה ונשבעת ע"ז והיא עיקר שבועה היינו דחיישינן שמא תפסה בחיי הבעל אבל לא חיישינן על לאחר מיתה דוודאי אין חשש בזה דמה"ת יניחו היורשים אותה לתפוס. וגם א"ל דכוונת הב"ש באם נעשית אפטרופסת לאחר מיתת בעל גם ז"א דהא דשבועה זו אינו מצד היתומים רק מצד עצמם לא שייך לומר בזה אאמש"ל. וראיתי בס' כתובה ובס' ישועת יעקב שדיברו מזה וביאר בס' כתובה וז"ל ואפשר דס"ל להב"ש כדעת רש"י בערוכין ר"פ שום היתומים דהתפסת צררי היינו דחיישינן שהתפיסה הצררי למשכון ואם כן הנדרי בחזקת יורשין קיימא והוי שוב מותר דינר אותן הנדרי שהתפיסה למשכון אבל אם נשבעה השני' קודם שמתה וא"כ תו אין חשש צררי כלל אם לא הניח בעת המיתה רק כדי כב"ד הוי הדין דנתבטל הכב"ד מהראשונה אם לא הניח מותר דינר כמבואר במחבר בס"ע לז"כ המחבר בס"ח דלא הניח יותר על ב' כתובות דינר אבל כדי ב' כתובות הניח א"כ בלא נשבעה הוי הדין גם בלא הניח כדי ב' כתובות מ"מ לא נתבטל כב"ד כדעת הב"ש אבל בנשבעה בעינן דהניח כדי ב' כתובות עכ"פ אף על גב דלא הניח מותר דינר על ב' כתובות כמ"ש:

ח"מ סקי"ז מ"ש ולא דמי למתחייב לזון בת אשתו דאין פטור האם מועיל. וטעם הדבר ביאר הח"מ לעיל בסי' ק"ה ס"ק י"א דבשלמא בת אשתו אין פעור האם מועיל הואיל דכבר זכתה הבת מצד חיוב הבעל שהתחייב א"ע שיזון את הבת והבת היתה בעולם בעת הקנין והחיוב שהתחייב א"ע להבת לכן אין פטור האם מועיל לגבי בת דהא הבת בעצמו זכתה בהקנין ובהחוב ואיך יועיל פעור של אחרים אבל לענין מזון הבנות דהבנות לא היו בעולם בעת הקנין והחיוב שנעשו ביניהם והי' מקנה דבר שלב"ל דהיינו מזונות הבנות לדבר שלא בא לעולם דהיינו הבנות ועיקר החיוב הוי מתורת כב"ד וע"כ יש כח ביד האם למחול דעיקר הקנין הוי דבר שלא בא לעולם לדבר שלב"ל לזה לא מהני הקנין ומהני הפטור של האם כמ"ש:

ב"ש סקי"ב מ"ש מיהו י"ל דשם טוענת ברי ור"ל דגם להפוסקים בנאבדו הכתובה אינו יכול לטעון פרעתי ולא טענת מחילה מ"מ הכא כיון דאין היורשים טוענים ברי ולכאורה יקשה אמאי גובין היורשין כתובת אמם דהא כל היורשין אין טוענים ברי אבל א"ש דבשלמא שאר יורשין הבאין בכח כתובת אמן ובע"ח הן ובע"ח דמי כלוקח וטוענין הב"ד לבע"ח וללוקח וחשיב כטענת ברי משא"כ בכתובת בנ"ד שאינן בתורת בע"ה דירתין תנן וכירושה דמי ומהכ"ת נטעון ליורשין הרוצים להוציא ממון יותר טוב לטעון בעד היורשים המחזיקים וכ"מ בספר ב"י ז"ל ע"ש:

ב"ש סקי"ג מ"ש מ"מ נגד יורשים ממש זכה מתנות שכ"מ ור"ל דמה דמבואר במחבר דהבנים יורשים כתובת בנ"ד איירי דהניח משני נשים בנים ומתה אחת בחייו ואחת במותו דיש בנים לשתיהן ויש כב"ד ודוחה את מתנת שכ"מ דהדין דכב"ד מבטל מתנת שכ"מ אבל אי אין בנים לשתיהן רק דהניח בנים מאשה אחת דלא שייך כתובת ב"ד דהא הבנים מאשה זו הם היורשים הכל. א"כ אם נתן משכ"מ זוכה המקבל מתנה דהבנים הוי כיורשים בעלמא וזוכה המקבל מתנה א"ו ע"כ המחבר איירי בהניח בנים משתי נשים ושייך כב"ד לזה דוחה את המשכ"מ אמנם בס' הפלאה הקשה דהא בעינן דיהי' מותר דינר וכאן דנתן כל נכסיו במשכ"מ הרי לא יהי' מותר דינר דהא המקבל יטול הכל. אמנם לפמ"ש הרשב"א בתשובה ת"ג סי' קכ"ה וז"ל שאלתם שכ"ט שאמר תנו מנה לפלוני לאחר שנה מי נימא בכי הא כבר זכו יורשין בירושתן ושוב אין לה הפסק. תשובה כל כי הא לא אמרו. דאם כן בטלת כל מתנת שכ"מ דלפי דעתו ירושת היורשין חלה עם גמר המיתה ומתנת שכ"מ אינה אלא לאחר גמר המיתה ואם אתה אומר כן כבר קדמה ואין לה הפסק עכ"ל. וא"כ דירושת היורשין חלה עם גמר מיתה ומתנת שכ"מ אלא לאחר גמר מיתה א"כ כבר זכו היורשין בני הכתובה הגדולה והוי כמו מרובין ונתמעטו כ"מ בס' אבני מלואים עיי"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה