ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן קה
ח"מ סק"א מ"ש אבל כשמוכרת או נותנת לבעלה שייך לומר שתהי' קלה בעיניו להוציאה כצ"ל:
ב"ש סק"ב מ"ש ואם חי הוא צריך לכתוב לה כתובה אחרת היינו על מנה כמבואר בסי' ס"ו דהא בעילה היא כצ"ל:
ח"מ סק"ד מ"ש ובאמת יש לחלק אבל מכירת כתובתה היא מכירה גרועה ואפי' אם תבוא הגבי' לא הוי אלא בשבוע'. ולהסביר דבריו דהא קיי"ל דבעל לוקח הוי אפי' בנ"מ ולדעת הרא"ש לעיל סי' צ' סעיף ט' דגם גוף הקרקע מוציא הבעל גוף מיד הלוקח ואפי' להרמב"ם דהגוף מכור היינו בנ"מ אבל בנצ"ב מודה ואם בצ"ב כן כ"ש בגוף עיקר הכתובה דקיימא טפי בחזקת הבעל דהא אין הבעל מיקרי יורש הכתובה כלל משום דלא נתחייב לה אלא כשתנשא לאחר כדאיתא בכתובות די"ג נמצא בחיי הבעל הוי המכירה גרוע מאד כמו שתמה הב"ש לעיל ס' צ' סקל"ט דאפי' במכירת נ"מ הוי כמוכר דבר שלב"ל אלא שכתבנו שם דאפ"ה יש לה קצת זכי' בחיי הבעל שיחול המכירה אי נמי דהו"ל כמוכר שדה זו דמהני לדעת הר"ת עכ"פ עיקר המכירה אינו אלא לאחר מיתה ושפיר הו"ל כמוכר ממין שאין יכול לגבותו אלא בשבועה כ"מ בס' הפלאה:
בא"ד מ"ש דהרמב"ם דלא ס"ל אפי' במוכר שט"ח דהלוקח ישבע שבועה שלא פקדתיו המוכר אלא ס"ל כל שמת המוכר הפסיד הלוקח אבל להרא"ש והר"ן דס"ל גבי מוכר שט"ח דהלוקח נשבע שבועה שלא פקדתיו אף שמת מוכר מנ"ל דלא ס"ל גם בכתובה הדין כן ואדרבה הרא"ש מדמה דין הכתובה לשט"ח:
ב"ש סק"ג מ"ש אע"ג דקיי"ל הקונה שט"ח ומת הלוה ואח"כ מת המלוה נשבע הלוקח שבועה שלא פקדתיו המלוה וגובה כצ"ל וזו קושי' ח"מ סק"ד עיי"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש אע"ג דמכרה בחיי הבעל אין ר"ל ל"מ בנתגרשה ומת הבעל והדר מכרה ומתה דזה ודאי הוי מת לוה בחיי מלוה ועלי' הי' עיקר השבועה בשעה שמכרה אלא ר"ל אם מכרה ונתגרשה אף דאח"כ מת הבעל והדר היא מתה אע"ג שאם הי' המכירה בחייו של בעל דזה הריעותא של נתאלמנה ומתה אעפ"י שלא הי' בעת מיתת הבעל עיקר שבועה דהרי כבר היתה מכורה וע"כ כדמחלק הח"מ סק"ד דזבוני ריעא הוי אבל כי נתגרשה הרי מאז לו יהא שמכרה אז בתר שנתגרשה ושוב בתר שנתגרשה מת הבעל ואח"ז מתה היא הא אז ודאי דומה למוכר שע"ח ואח"כ מת לוה והדר מת המלוה ה"ה בזה אינו מגרע מה שמכרה קודם שנתגרשה והי' אז זבינא ריעא מ"מ שוב כשנתגרשה נתחזק השע"ח והזבינא נעשה מעליא ככל מכירות שע"ח כ"מ בס' בית מאיר ז"ל עיי"ש:
ח"מ סק"ה דפירוש דאיירי המחבר במתה היא ואח"ז מת הבעל דמשמע להח"מ דברי הש"ע דגרושה דמיא דאלמנה שהמכירה הי' בע"ה בעמדה תחתיו ולזה י"ל גם בגרושה הוי ריעא זבונא דהא בעת דקנה הי' ספק אם תבא הכתובה לידי גוביינא ולא מהני מה שנתברר ע"י גירושין הואיל דלא הספיק לגבות עד שמת הבעל קודם הלכך פירש הח"מ דמיירי דמתה היא תחלה ואח"ז הבעל אבל באמת לשון הש"ע דנתגרשה דמיא דאלמנה דמיירי דמת הבעל תחלה בחי' ואפ"ה הואיל דגרושה היא נשבעין לקוחות שלא פקדתנו כמבואר בב"ש סק"ד מזה כמ"ש:
ב"ש סק"ז מ"ש אבל אם אמרה ר"ל דבשלומא אם אמרה שנפרעה אחר שמכרה הוי הדין דצריכה לשלם ללוקח כל דמי הכתובה לזה נאמנת ע"ז דהא יש לה מיגו דהיתה יכולה למחול לבעלה וחזינן דאינה משתכרת בטענה זו יותר מהמיגו אבל אם אמרה דנפרעה מבעלה קודם שמכרה והוי לה בטענה זו תועל' דאם תהי' נאמנ' א"צ לשלם ללוקח רק הסך שקיבלה הלוקח בע"ה לזה אינה נאמנת דאין לה מיגו דאי בעיא היתה מוחלת דהא אם היתה מוחלת היתה צריכה לשלם במטלטלי כל דמי כתובתה דהא הפסידה ללוקח בזו המכירה מה שהיה יכול לגבות מבעלה כל כתובתה כפי דמכרה לו לזה הוי הדין דאינה נאמנת לומר שנפרעה קודם המכירה כמ"ש:
בא"ד מ"ש ועיין בהרא"ש ספ"ק דב"מ כבר הקשה כן הש"ך ז"ל בחו"מ סימן ס"ו סעיף ע"ו סקנ"ה ומה דתירץ הב"ש במ"ש ואפשר שם יש השובר לפנינו סותר זה הש"ך וכתב דמה בכך דהא אין מחזירין השובר אלא על פיה ור"ל דהא הואיל דנפל איתרע והעלה דל"מ להאומרים דמוחל שט"ח אינו חייב כ"א בדמי הקניה דודאי חשוב מגו וליכא למימר דלאו כ"ע דיני גמירא אלא אפי' להאומרים דחייב בכל דמים מ"מ נאמנת לגבי בעל שפטור אלא לגבי עצמה אינה נאמנת ומחוייבת לשלם הכל הואיל ובגרמתה נפסדו הלקוחות. ובס"ק ל"ד כתב ואינו דומה להוציא הלוה שובר דהרי זה מ"ע דש"ה דמוציא השובר א"כ בלא הודאת המוכר מתברר שמכר שטר פרוע משא"כ היכי שאינו מתברר אלא עפ"י הודאתה א"כ מכח הודאתה או מכח שאינו רוצה לישבע דהוי כהודאה אינו גובה הלוקח הוי כמחלו עתה ומזיקו הלכך צריכה לשלם כל דמי השטר והב"ש לא הביא דברי הש"ך הנ"ל אמנם אאמ"ו הרב ז"ל בספרו מעין גנים על חו"מ סי' ס"ו הביא דברי התוס' בכתובות דף י"ט ד"ה וכגון וז"ל אע"ג דבפרק דב"מ אמרינן מיגו בכה"ג גבי מצא שובר שמא התם סמכינן אמיגו כל דהו כיון דאיכא שובר דמוכח הרי מבואר דתירוץ הב"ש הוא אמת והאריך שם קצת בזה בדברים נכונים על הש"ך ז"ל עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ח מ"ש ואפשר אם נשבעה חולקים חלק בכורה מסך הכתובה כמבואר בחוה"מ ר"ל בסי' רע"ח במחבר סעיף ז' מ"ש היה לאב מלוה ביד הבכור ה"ז ספק אם נועל פ"ש הואיל ישנה ת"י או לא יעול הואיל מחמת אביו יורשה ועדיין לא בא ליד אבי' לפיכך לא יטול רק החצי חלק בכורה ולפי"ז א"ש דלכן נקיט המחבר כאן דוקא אם לא נשבעה אז נועל הבכור פ"ש מכתובת אמו דהואיל דודאי הכל של אבי' וא"כ אביהן הן יורשים משא"כ אם נשבעה על כתובתה הוי הממון כתובתה בספק אם הוי של אב או לא הואיל דלא בא הממון לידה. כסברת הח"מ סק"ע או די"ל להיפך הואיל דנשבעה הוי הממון שלה ואין מגיע להבכור פ"ש מזה הממון וא"כ הואיל דהדבר בספק אצלינו הי' הדין דבכור יעול רק חצי חלק בכורה מכתובת אמו כדין מלוה של בכור הנ"ל לזה תפס הש"ע דאיירי דלא נשבעה אז נועל הבכור פ"ש בודאי בשלימות בלי גרעון כלל דהא הכל את אבי' הן יורשין כמ"ש:
בא"ד מ"ש צריכין לשלם שני חלקים ר"ל כמבואר בחו"מ בסי' הנ"ל סעי' י' במחבר דאם יצא שט"ח על היורשין בכור פורע פ"ש. ולזה מ"ש המחבר דווקא אם לא נשבעה נועל הבכור פ"ש בשלימות מכל נכסי האב. ואין היורשין הפשוטים יכולין לתבוע אחי הבכור בשער כתובת אמן דהא לא נשבעה על כתובתה קודם שמתה אבל אם היתה נשבעה קודם שמתה וא"כ אפי' אי נימא דהנכסים כולן קיימא ברשות האב ואת אביהן הן יורשין ושפיר נוטל הבכור פ"ש בשלימות מכל הנכסים מ"מ אין נ"מ להבכור כלל ואין לבכור שום תועלת בזה דהא אח"ז כשבאו היורשין פשוטים לתבוע כתובת אמן צריך לפרוע להם שני חלקים ועליהם ינכו רק חלק שליש כדין שט"ח על היורשים הנזכר ועמ"ש הב"ש לעיל סי' צ"ו סק"ד עמ"ש שם:
ב"ש סקי"א מ"ש אלא נראה דאיירי דמוחלת סתם ר"ל דלא כהח"מ שכתב הטעמי' דבמחילת הנדוניא א"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי משום דלמה לך המחילה דהא הכל בידך ולפ"ז הי' הדין אם היתה מוחלת בסתם הכתובה הי' נכלל הנדוניא ג"כ מהאי טעמא דלמה לך המחילה הא הכל בידך א"ו הי' המחילה גמורה. אלא דלפ"ז הי' קשה אמאי לא אמרינן במחילת כתובתה ג"כ דא"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי מהאי טעמא משום דהכתובה בידך ולמה לך המחילה שלי לז"כ הב"ש אלא נראה דעיקר הטעם דא"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי משום דלכל הנשים יש להם כתובה וא"כ במוחלת סתם הכתובה נכללה הנדוניא נמי כשאין בעין ונמחל הכתובה והנדוניא מהאי טעמא דכתבתי ר"ל משום דלכל הנשים יש להן כתובה וא"י לומר בכתובתה נ"ר משום דלכל הנשים יש להם כתובה ה"ה במחילת נדוניא ג"כ נמחל מהאי טעמא הואיל דהיתה מוחלת בסתם לז"כ ואם מחלה הנדוניא לבד בפירוש שוב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי דהא לא שייך לומר הא לכל הנשים יש להן נדוניא דדוקא בכתובתה שייך זה ולא בנדוניא רק במוחלת סתם הכתובה נכלל הנדוניא כשאינה בעין מהאי טעמא דלכל הנשים יש להן כתובה הואיל דהי' המחילה בסתם בודאי הי' הנדוניא ג"כ בכלל כמ"ש: