אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן קב

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן קב

סימן קא

ב"ש סק"א מ"ש ולא כר"ת דכתבו התוס' בשמו דף פ"ו בכתובת ד"ה לאשה לא תנשא דסובר דלאחר מיתת הלוה אין מייפים כח הבע"ח ולא חיישינן לנעילת דלת דמיתה לא שכיח וא"כ אף אם הבע"ח הוא מוקדם מ"מ האשה דוחה הבע"ח משום חינא לזה קמ"ל הרמב"ם ושאר פוסקים דגם באלמנה מ"מ יש לבע"ח דין מוקדם י"ל והתוס' בשם ר"ת הנ"ל לשיטתן אזלי דפירשו בהא דאמר ר' בנימין לכושל שבראי' היינו למי ששטרו מאוחר שלא יוכל לטרוף מלקוחות ומש"ה הקשו דהא בשניהם שווין מודים דיהבין לכתובה אבל לשיטת הרי"ף והר"ן ושאר פוסקים דהא דר' בנימין לכושל שבראי' היינו בע"ח ואפי' שניהם שוין א"כ הא דאמרי לאשה לא יהבינן היינו כר' בנימין דשניהם שוין בע"ת עדיף מן האשה וא"כ תו אין צורך לחלק בין מחיים ולאחר מיתה כר"ת כמ"ש:

בא"ד מ"ש אי מייפים כח הבע"ח ולא אחר מותו וכעין זה ס"ל לראב' קמ"ל כצ"ל. ור"ל דלרבותא נקיט אלמנותו דל"ת דוקא אם הבעל חי אז יש להבע"ח דין קדימה במטלטלין דלב"ח הם משועבדים מדינא ולה משועבדים רק מצד התקנה אבל לאחר מיתה שניהם דין אחד להם לזה ה"א דלבע"ח אין דין קדימה כלל לזה קמ"ל דיש קדימה לבע"ח גם אחר מותו במטלטלין ג"כ כמבואר בס"ב בדברי המחבר לא הניח אלא מטלטלין שאין קדימה יתנו הכל לבע"ח ומייפים כח הב"ח ודחה האשה מלגבות כלל עיי"ש:

ב"ש סק"ג מ"ש דבמקום דחב לאחרים א"י לא אגבה חובי. ראיתי בס' בית יעקב ז"ל דכתב וז"ל ולכאורה תמוה דלמ"ל טעם זה ת"ל דגם מע"פ קודם למזונות כמבואר בחו"מ סי' צ"ז ודעת התומים שם דאין חילוק בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל ועוד דהא מבואר בסי' צ"ג סעיף כ"ב דאין דין קדימה במזונות ובסי' זה מבואר דהיכי דאין דין קדימה כשיש בע"ח וכתובה דנותנים לבע"ח. ואפ"ל דנ"מ למה דמבואר בח"מ סי' ק"ד דאם לא הגיע עדיין הזמ"פ של בע"ח מוקדם דנותנין לבע"ח מאוחר ואין המוקדם יכול למחות מבואר בתשובת הרשב"א ס' אלף וקי"א דאף דאיכא למיחש שמא תכסוף מ"מ כיון דהוי כמכור לבע"ח עד זמן טורפא לא מעכבינן לי' משום חששא דשמא תכסוף ולזה הי' בכאן ה"א דכשבא זמן חיוב מזונות ולא הגיע זמן פרעון של בע"ח להגבות כלל דלא יוכל הבע"ח לגבות כמו שאר ב"ח מאוחר דאם הוא מוקדם לפרעון בזמנו דנותנין לבע"ח מאוחר לזה קמ"ל דלנגד מזונות אין הדין כן שלא תקנו אנשי גליל במקום דחב לאחרים ודמי כאלו אין עליו חוב ממזונות כלל מגבין כתובתה והמותר לבע"ח עי"ש:

ב"ש סק"ו מ"ש דהח"מ הבין דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש רומז לסק"ט עמ"ש:

ב"ש סק"ז מ"ש ובזה תפיסה לא מהני וזה דלא כהח"מ דסובר להיפך דבקרקע עדיף ומהני ודאי חפיסה אלא ס"ל להב"ש דתפיסת מטלטלין עדיפא ולזה א"ש מה דלא דייק הר"מ מהש"ס דלא מהני תפיסה אבל מהרי"ף מבואר גם במטלטלין לשון זה דלאתתא לא יהבינן מ"מ מסיק דדוקא תפיסה שלה לא מהני אבל תפיסת ב"ד מהני דיתיר לשון הרי"ף אתי להורות תפיס' שלא בב"ד לא מהני אבל להח"מ הי' קשה אמאי לא דייק הר"מ מהש"ס דהא גם מהרי"ק לא מדייק רק לקרקע דלא מהני תפיסה עיי"ש:

ב"ש סק"ח מ"ש וכתב מהרי"ל אם היא נו"נ ושם לא בא המעות ליד הבעל רק לידה ור"ל משא"כ הכא אם היא נו"נ והבעל לוה ונתן ביד האשה לישא וליתן היא נעשה ערוב ומחוייבת לשלם אף מדידה דהיינו אם יש קרקע והיא מוקדמת וכעת הגיע לידי ס' בית מאיר ז"ל והאריך בזה לחלוק ומסיק לדינא וז"ל דאין לחלק בין נו"נ לאין נו"נ ומכ"ש שתהי' ערוב וחייב לשלם עבורו מדידה חלילה להעלות בדעת מהרי"ו זולת בערבה בפירוש והב"ש שכ' דעת מהרי"ל א"י איו מקומו אלו דבריו ז"ל. שוב ראיתי בס' בית יעקב ז"ל דכתב ז"ל לא נמצא זה רק במהרי"ו סי' ל' וגם מהרי"ו איירי שערבה בפירוש רק מסיום דבריו משמע דגם בלא ערבה הדין כן אך מ"מ נלפע"ד דמהר"י לא כתב רק לענין דהיא אינה יכולה לתפוס בכתובתה. וזה מלתא דמסתבר דהא מדינא לב"ח יהבינן משום נעילת דלת רק דתפיסה מהני דנגד תפיסה דלא שכיח לא מהני נעילת דלת אבל באשה הנו"נ שכל מטות מטלטלין הם בידה לעולם הוא תפיסה ועומדת אם נאמר דמהני זו נגד הבע"ח אין לך נע"ד יותר מזו דהכל יודעין דהאשה תתפוס לכתובה וכמו דעשו בשאר נשים בלי תפיסה ליתן לבעל חוב משום נעילת דלת כן תקנו בנו"נ אפי' בתפסה ושפיר הביא ראי' מהגהת אשר"י והגה"ת מיימינ"י כמו שהן מחייבין לבעל כשלותה האשה משום תק"ה כן מחוייבין האשה בנו"נ אף שהיא תפיסה מעומדת לא מהני תפיסתה משום נעילת דלת של בע"ח אבל במקום שיש לה דין קדימ' בשאר נשים נגד הבע"ח כן לא ביטלו באש' הנו"נ ומכ"ש דזה ודאי אינו דאשה נתחייבת לשלם מדין ערב משלה דמה"ת תגרע האשה הנו"נ משאר נושאים ונותנים. ואטו שאר נותנים ונושאים וחייבו לשלם משלהם א"ו כדכתיבנא בש"ך חו"מ ס' צ"ו סק"ט דבר ג"כ מדין נו"נ ובספר תורת השלמים מהרב מנחת יעקב ס"ט האריך בזה עי"ש:

ח"מ סק"ב מ"ש אע"ג שכתב לה מטלטלין מקרקע אפ"ה בע"ח עדיף. וראיתי בס' בית מאיר דכתב דלע"ד ז"א אלא בגרושה דאז שיעבוד מיני' דידי' וא"כ לבע"ח ולאשה משתעבדי מדינא בלי קדומה, אבל באלמנה עם בע"ח דאז שעבוד הב"ח לדין הש"ס הוי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח ואינה אלא מצד התקנה ודידה עדיפא דהוי מדינא אם נכתוב בחיי ובמותה הוי שיעבדה אלים והיא גביא ולא הבע"ח כדכתיבנא לעיל דעת הראב"ד והרשב"א בחו"מ סק"ד ובזה יש סמך למנהג מדינת פולין דכתובת אלמנה שבאה לגבות מיורשים היא גובית במוקדם לבד מן מקרקע וממטלטלי אף אם לא תפסה דהיינו לבתולה ש"ך זהו' ולאלמנה ק"ס זהו'. והקשה לי אנא מצאו סמך בזה לקבוע הלכה זו כי אף ר"ת דמביא הב"ש דלאחר שמת לא מייפים כח הב"ח מ"מ ליפות כחה במטלטלין שאין בה דין קדומה מנ"ל. ולהנ"ל א"ש כי ידוע דבכתובת שבמדינת פולין נכתבו בהם בשעבוד מטלטלי ומקרקע בחיים ובמותו א"כ שעבוד האלמנה הוי מדינא ממטלטלי גם מיורשים אבל הב"ח הנהוג במדינת פולין שכתב סתם ואין נכתב שעבוד כלל ובפרט לגבות ממטלטלי אלא נכתב סתם לזה שפיר היא אלמנה קודמת. ואף במה שהכניסה הדין דאין מייפים כוחה במטלטלין כ"א לחלוק לפ"ע דנהוג במדינות פולין ג"כ לכתוב עליהן ממטלטלי ומקרקע בחיים ובמותו. ואפשר משום תקנת הב"ח משום נע"ד ממכר עצמו דאף שיעבוד זה בלי אגב אינו מוכרח כ"כ דמועיל מדין הש"ס כדאכתוב אי"ה עיי"ש וגם בס' אבני מילואים האריך בטעם המנהג מדינת פולין עפ"י דעת הריטב"א וגם יש סמך עפ"י דעת חו"מ ס"ק י' מ"ש אם לא נחלק בין תפסה מעצמה לגבתה ע"י ב"ד ור"ל ונאמר גם בתפסה בב"ד ג"כ מוציאין מידה א"כ הית' כאן צריכ' ליתן ערבות דשמא יברחי' הוא ויפסדה המטלטלין ואם נאמר כן קשה על הרמ"א דלעיל פסק הרמ"א דבתפסה מעצמה מוציאין מידה וכאן פסק דא"צ ליתן ערבות משום דבדעבד מה שגבתה גבתה ואין מוציאין מידה, והא אין חילק בין תפסה מעצמה או ע"י ב"ד א"ו דיש חילוק דבתפסה מעצמה אז דוקא מוציאין מידה אבל בתפסה ע"י ב"ד אין מוציאין מידה לכן אינה צריכה ליתן ערבות דילמא יפסידה המטלטלין ולא יהיה לב"ח מוקדם לגבות הא אמרינן דמה לגבתה גבתה כסברת הריב"ש כמ"ש:

ח"מ סקי"א מה שהשיג על הרמ"א על דכתב אפי' יש לה נדוניא עם כתובה מ"מ נותנים לה רק קרקע על פרעון נדוניא ג"כ. ודין נדונא כדין כתובה כמבואר דיעה זו ברש"י דפ"ו וז"ל ואם בשביל נצ"ב הנשומין בכתובתה הוא זכה בהן מיד וזו צורפתן עם כתובתה על שיעבוד קרקעות והרמ"א הסיב דעת רש"י על דעת המחבר בלי חולק. דסובר בדעת הב"י דס"ל דאין חילוק בין רש"י לרמב"ם כלל דביש לשלומי לשניהם הרמב"ם מודה לרש"י דדין נדוניא כדין כתובה לשלם מקרקע כמו דס"ל להב"י בליכא לשלומי לשניהם. דרש"י מודה להרמב"ם דדין נדוניא כדין בע"ח ה"ה מודה הרמב"ם לרש"י ביש לשלומי לשניהם דהפרעון נדוניא הוי מקרקע אבל ז"א כי דעת הב"י דבזה הם חולקים ביש לשלומי לשניהם לדעת הרמב"ם גם בזה דין נדוניא כדין בע"ח לשלם ממעות דלא כרש"י. רק בזה הם שוים בליכא לשלומי לשניהם גם רש"י מודה להרמב"ם דדין נדוניא כדין בע"ח דרש"י לא איירי רק ביש לשלומי לשניהם בזה סובר רש"י דדין נדוניא כדין כתובתה אבל מכל מקום בחד צד הם חלוקים ביש לשלומי לשניהם. דלרש"י דין נדוניא כדין כתובה לשלם לה מקרקע. ולהרמב"ם בזה דין נדוניא כדין חוב לשלם ממעות. ואם כן הוה לי' להגי' בלשון יש אומרים. דלדיעה הראשונה דעת הרמב"ן דין נדוניא כדין בעל חוב גם ביש לשלומי לשניהם לשלם ממעות דווקא. ולדעת רש"י בזה דין נדוניא כדין כתובה לשלם לה ממקרקע כמו שכתבתי. ולזה כתב דכן נראה מהכסף משנה דחיבר הבית יוסף. ומשם מובן דעת הבית יוסף רק אמר בליכא לשלם לשניהם רש"י לא פליג עם הרמב"ם אבל ביש לשלם פליגי וסובר הרמב"ם דדין נדוניא כדין בע"ח מדכתב הכ"מ על דברי המחבר דס"ה שהיא דעת הרמב"ם דסיים וחולקת עם ב"ת ע"ז כתב הכ"מ אבל מה דכתב הרמב"ם לעיל בין שהניח מעות וקרקע וכתובה לשלם קאי כל דברי הרמב"ם דחולקת עם ב"ח. הרי מבואר דגם בצאן ברזל הדין כבע"ח דלא כהרמ"א כמ"ש:

ח"מ סקי"ג מ"ש פירוש וליכא חד מינייהו דקדים. ור"ל דזה לשון הרי"ף דהוסיף על מימרא דש"ס וסובר הטור בדעת הרי"ף והרא"ש דדוקא בליכא חד דקדים בזה נותנין לבע"ח מעות ולאשה ארעא אבל ביש חד דקדים היינו אפי' אם האשה היא קודמת מ"מ סובר הרי"ף והרא"ש דנותנין לה המעות בכתובתה ותדחה להבע"ח מן המעות הואיל דהאשה קדמה בזמן ע"ז תמה הח"מ דאיך אפשר ליתן לה מעות אף אם היא קדמה מ"מ הא אין לשיעבודה על מעות אלא שעבודה על הקרקע בלבד והרא"ש והרי"ף דכתבו לשון זה נקטו משום סיפא דתני הש"ס ואי ליכא אלא ארעא דהוי הדין דהש"ס דלבע"ח יהבינן ולאשה לא יהבינן בזה סובר הרי"ף והרא"ש דדוקא בליכא חד מינייהו דקדים אז דחינן את האשה מלגבות כלל אבל אי יש חד מינייהו דקדים אפי' אם האשה בכתובתה היא תדחה את הב"ח מהקרקע אבל אם יש לה לשלם אין בכחה לדחות הבע"ח משיעבודה על מעות דהא יש לה עכ"פ לגבות כתובתה מהקרקע לא מהני אף אם היא קודמת בזמן אבל הב"ש בסקי"ז חשיב זה לדוחק לומר דהרי"ף והרא"ש משום סיפא נקטו אלא ס"ל דלהרי"ף והרא"ש גם ביש לשלם לשניהם מ"מ דוחה האשה את הבע"ח ממעות הואיל דהיא קדומה בזמן כדעת הטור. אבל מ"מ לא זכיתי מתחלה להבין תמוהת הח"מ על הטור דאיך תדחה האשה הקודמת את הבע"ח מן המעות הא מיירי לאחר מיתה מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וא"כ אין שעבוד הב"ח על המעות אלים יותר מן האשה. וגם קשה הא להיפך מטלטלי לכתובה לא משתעביד מדינא רק מתקנת הגאונים א"כ אמאי סובר הטור דהיא מוקדמות לגבות ממעות. דלו יהא דהאשה לבדה באה לגבות ממעות אין דינה רק בקרקע אף אם יש מעות וכ"מ בב"ש סימן ק' סק"ד מ"ש וכן הבעל יכול לסלקה בקרקע כדעת הש"ג כי הגאונים לא תקנו רק היכי דלית לה קרקע. וא"כ הו"ל להת"מ להקשות בפשיטות על הטור אמאי ס"ל דהאשה דותה להבע"ח מן המעות וכה"ג הקשה בתשובת מהר"י בן לב סי' נ"ה וז"ל ובהך מימרא דרב חמא קשה למאן דס"ל דמאי דאמרינן מיני' ואפי' מן גלימא דעל כתפי' היינו מב"ח אבל כתובה אפי' מחיים אינה אלא מקרקעי מדין דהש"ס למה אצטריך לאשה מסלקינן לה בקרקע כיון אדין דינה אלא בקרקע והובא זה בס' אבני מילואים וכתב דבס' בית מאיר הביא זה בשם מהר"י בן לב הנ"ל ובס' ע"פ כתב ומה שהביאו רש"י לאף על צאן ברזל לזה יש לומר משום דקשיא לי' דאי מסתם כתובה קשה פשיטא דהא מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיני' לזה פירש"י דמיירי מצ"ב דלזה ודאי אפי' מטלטלי משתעבדי מדינא והאריך בזה עיי"ש:

ב"ש סקי"ז מ"ש אבל בזה מייפים כח המוקדם ליתן לו מעות ור"ל אף אם האשה היא מוקדמת נותנין לה המעות אע"ג דאין שייך קדומה במעות מ"מ זה רק לענין דלא ידחה השני כלל אלא חולקין ביניהם אבל אם יש לשלם לשניהם מיפים כח המוקדם כפשטיות דברי הרי"ף ז"ל דכתב דברי אמימר ואית לי' זוזי ואית לי' ארעא ולית לי' חד דקדים ומבואר דאי איכא חד' דקדים יש קדימה במעות כמ"ש:

ב"ש סקכ"ג מ"ש ותוס' בעירוכין דכ"ג ד"ה יש לו הפרה הקשה מאי אהני דיש לו הפרה להנדר הא קיי"ל דצריך לפרט הנדר ותירצו דמאי דצריך לפרט הנדר הוי רק דצריך לפרט מה היה הנדר דהיינו דאל יחזירה וא"צ לפרט הסבה דבשבילה נדר נדר זה דאל יחזירה אלא סגי דמפרט ענין הנדר מה היה הנדר לזה לא מהני הנדר הואיל דיש לו הפרה אלא בעינן דינדר ע"ד רבים דלא מהני התרה אבל בכהן דנשא גרושה דעיקר הנדר הי' דאל ישא גרושה זו לא חיישינן דיפר החכם לו אף בנדר סתם ולא הי' עד"ר דבודאי החכם כשומע נדר זה אל יתיר לו כלל. ובאלמנה בל"ז שפיר הטעם דלא בעינן עד"ר דשם הנדר היה דתהי' אסורה בפירות אם לקחה מכתובתה וא"כ עיקר הנדר הי' אם לקחה מפירות וכשישמע החכם זה אל יתיר לה לכן סגי נדר סתם ולא בעינן עד"ר אבל כאן בעינן עד"ר דהנדר הי' בסתם שאל יחזרה לאשה זו לכן חיישינן שהחכם יתיר לו לכן בעינן עד"ר וא"כ להרמב"ם דסובר כאן דלא בעינן עד"ר נשאר קושית התוס' הנ"ל. דיש לחוש דא"צ שתפרוט הנדר דאל יחזירה תלך להחכם ויתר לה ולכן בעינן עד"ר דוקא ובס' עצי לבונה מאאמ"ו הרב ז"ל בס' רכ"ח האריך לתרץ דעת הרמב"ם ודבריו יקרים מפז עיי"ש:

ב"ש סק"ה מ"ש וכן תמה עליו הר"ן על הרמב"ם דפסק דיש שאלה בהקדש ולמה פסק כאן דצריך שידור הנאה ע"ז כתב הר"ן דס"ל לרבנן דאף דיש בידו לשאול על ההקדש מ"מ נוכל לומר דאין אדם רוצה לבזות א"ע בב"ד כדאמר הש"ס שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולפ"ז מתורץ אמאי כאן ס"ל להש"ע דסגי שידור הנאה בלבד ולא בעי עד"ר ולעיל בערב פסק הטוש"ע דבעינן דידור עד"ר דהם אזלי בסברת הר"ן הנ"ל לכן סגי כאן דידור הנאה בלבד ולא בעי עד"ר דליכא חשש שמא ילך לחכם ויתיר א"ע להחזיר דאי חיישינן לזה יותר טוב שילך לחכם וישאל על הקדשו דהא בל"ז היא מבזה א"ע לחכם בהתרת הנדר א"כ בודאי טוב לו יותר שישאל על ההקדש לזה לא חיישינן לערמה ולכן סגי כשידור הנאה לבד דבודאי לא ילך להחכם להתיר הנדר דאינו מבזה א"ע בב"ד כסברת הר"ן אבל לעיל בערב חיישינן שפיר דילמא ילך הבעל להחכם להתיר לעצמו את הנדר דשם ליכא הוכתה זו דבודאי אל יתיר א"ע לילך לחכם חיישינן לזה לכן בעינן שם עד"ר כמ"ש ודו"ק:

סק"ט בח"מ מ"ש וא"כ אף בקרקע דעת הר"מ הנ"ל דלא מהני תפיסה שלה דהא הרי"ף כתב לשון זה אם לא הניח אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן ולאתתא לא יהבינן מבואר מזה דס"ל להר"ם דגם בקרקע לא מהני תפיסה שלה דהא חד דיוק הוא מטלטלין דס"ל להר"מ דלא מהני תפיסה שלה מדסיים הרי"ף בקרקע לאתתא לא יהבינן ומשמע אף ע"י תפיסה שלה לזה כ' הח"מ דצ"ע למעשה דאמאי לא מהני תפיסה שלה בקרקע דהא להרא"ש מבואר דמהני תפיסה שלה גם במטלטלין דמדמה לכתובה וכן דעת הרמב"ם. וא"כ כ"ש בקרקע דשעבוד דאשה שוה לבע"ח בודאי יהא מהני תפיסה שלה. אבל צ"ע לתחלת ד"ק במ"ש דהיינו דווקא במטלטלי דלא נשתעבדי לכתובה מדינא דש"ס אבל לבע"ח בזה עדיף קשה הא איירי כאן לאחר מיתה א"כ בע"ח שוה נמי לאשה דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וא"כ אין ראיה דדין זה דקדמה האשה ותפסה קרקע דמהני תפיסתה גם להי"א דהורו אחרונים הדין כן די"ל דאדרבה הא חזינן דלי"א דלא מהני תפיסה שלה דלאחר מותו במטלטלין אף דדין האשה והב"ח שוין ומ"מ לא מהני תפיסתה לזה הוי הדין בקרקע ג"כ דלא מהני תפיסה שלה אף דדינה שלה שוה לבט"ח כמ"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה