ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן צו
ב"ש סק"א מ"ש נשמע אם מפ' גובה מנ"מ ונצ"ב גם בשאין בעין ממ"נ ר"ל דאי העיקר כתירץ קמא דהחשש שמא התפיס לה צררי ת"ז אבל בנ"מ ונצ"ב דליכא חשש זו הואיל דלא הוי החיוב מתקחז"ל לכן א"צ שבועה גם כשאין בעין. וגם אי נימא דהעיקר כתירץ השני שבתוס' דהחשש על קודם מיתה דלא הוי ת"ז. ולפי"ז גם בנ"מ וצ"ב הי' החשש צררי מ"מ אם מפ' דליכא חשש זה הוי הדין בנ"מ וצ"ב גם כשאין בעין א"צ שבועה לז"כ הא יש חשש אחר שמא לקחה בעצמה וא"כ לא מהני גם אם מפ' ותליא בזה אם שבוע' זה הוי ע"י גלגול דוקא א"כ במ"פ אין לשבועה זו מקום. אבל אם שבועה זו הוי בלי גלגול יש מקום לשבוע' זו גם במפ':
בא"ד מ"ש ובזה"ז שכוללים הכל בסכום אחד י"ל לכ"ע צריכה שבועה. והתמי' נרגשת במבטא דהא הב"ש בעצמו מסיק דבנצ"ב ונ"מ גם כשאין בעין במ"פ גבוה ממ"נ וא"כ מאי גריעותא אם הנ"מ וצ"ב נכללים בסכום א' דלו יהא דהדין כמו שאינו בעין הא באינו בעין דעתו דא"צ שבועה. ואפ"ל דקאי אם לא הי' מפ' דהדין אם הנ"מ והצ"ב בעין דא"צ שבועה לזה חידש גם אם הם בעין רק אם הי' כוללים הכל בסכום א' הוי הדין כמו שאינו בעין דהואיל דהחוב ע"ס מעות. או י"ל דהאי לכ"ע קאי על הדין אם נכללים בסכום א' דהוי כמו שאין בעין וא"כ ממילא צריכה שבועה וקאי להחששא שמא לקחה בעצמה צררי בחייו גם על נ"מ וצ"ב גם אם הם בעין ותליא בזה אם זו השבוע' הוי ע"י גלגול או לא במפ' כמו שהזכיר בזה בריש דבריו ולא קאי האי לכ"ע על דין השבועה דהא מסיק במפ' תליא זה אי הוי ע"י גלגול אלא קאי מ"ש לכ"ע בכללים בסכום א דהוי כאין בעין כמ"ש:
בא"ד מ"ש ועיין ס' צ' רומז לס"ק כ"ד ור"ל כשמתה בלי שבועה אמרינן דאין אדם מוריש שבועה. אמנם זו הסברא שמא לקחה בעצמה סתרו התוס' ב"ב דף קנ"ה ד"ה ב"ה ועיקר כתירץ התוס' שם דאם האשה נחשבת מוחזקת לא אמרינן אין אדם מוריש. ולפי"ז למאי דקיי"ל בסי' צ' סעי' ו' בנפל הבית דחולקין אלמא דחשיבא מוחזקת במיקצת וא"כ יש לה עכ"פ מיקצת כשמתה. ואף דהטור בס' צ' כתב דמיירי בייחד לה קרקע ודאי הטור לא כתב זה רק על הכתובה ולא בצ"ב וכ"מ בסב"י ע"ש:
בא"ד מ"ש ועיי' תשו' רש"ל סימן מ"ט ט"ס אלא מקומו סי' ק' ע"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש בתפיסה א' אם תפסה האשה בחיה וגם היורשין מוחזקין לא אמרינן א"א מוריש. ור"ל אף דאיכא עידי ראה ובתפסי יורשים לבד הביא מחלוקת בזה אם מהני התפיסה מ"מ מהני התפיסה שלה וצ"ל הטעם דאפי' לדינא דש"ס דמטלטלין לא משתעבדי ומ"מ מהני כשתפשה כיון שלא בא לרשות יתמי כלל ולא חשיבי כלל מטלטלי דיתמי לכן חשיבי נמי מוחזקין דלא אמרינן א"א מוריש רק כשבא להוציא ובכה"ג הוי להחזיק כמו במשכון משא"כ אם תפסו יורשים לבד דבעת מיתה הוי להוציאה אמרינן אין אדם מוריש ולכך לא מהני אם תפסו יורשים לבד אחר המיתה רק משום דדינא עביד כר"א עביד ולכך כתב מחלוקת הפוסקים אבל הח"מ הזכיר תפיסה א' בייחד לה מטלטלין לכתובתה ובזה א"צ לפנים דא"צ שבועה עיי"ש:
בא"ד מ"ש תפיסה הב' דהאשה תפסה והיא מונח ביד ב"ד ומסיק דיחלוקו. ולכאורה קשה אי נימא דבא לב"ד רק אחר שמתה מיד יורשין א"כ כבר זכו היורשין בעת המיתה דהא היתה מוחזקת ומאי מיגרע דאח"ז מונח ביד ב"ד דהא היתה בעת מיתה פטורה משבועה והיתה יכולה להוריש לבנים וא"כ מאן מרמי לי' מידיו של יורשין. לכן נראה דאיירי דהאשה תפסה ומכרה בעצמה לבד בחייה וא"כ הואיל שבא לב"ד מידה לדונ' עפ"י ד"ת ושוב הב"ד אין מוסרין לידה עד שתשבע וא"כ שוב תשיב בעת מיתה כממון שא"י להוציא רק בשבועה דא"א מוריש ולכן חשיב כמונח בחזקת שניהם וזש"כ הח"מ בס"ק ד' כלומר אם היתה מוחזקת בחייו ור"ל דקשה לי' על דברי ת"ה מה מגרע מה דהשתא בא ליד ב"ד דהא עכ"פ בעת המיתה לא היתה צריכה שבועה וא"כ שוב לא שייך לומר אין אדם מוריש. לז"כ כלומר אם היתה מוחזקת בחיי' ר"ל כבר קודם המיתה אבל אח"ז מסרה בעצמה בחייה ליד ב"ד לזה לא מיקרי מוחזקת בנכסים דהא בעת המיתה היתה מחוייב' לישבע ולזה כשמתה שייך א"א מוריש שבועה אבל אם הם מונח בעת המיתה, תחת ידה ואחר המיתה שלה בא לב"ד בזה לא אמרינן א"א מוריש דהא בעת המיתה לא היתה צריכה שבועה כמ"ש:
בא"ד מ"ש ויכולין לומר לא ניחא לן תקחז"ל ור"ל דיכולין לומר דאנו מוחלין לאמנו בשבועה וא"כ מחייבת ליעול מקודם כתובתה ויורשים אנו את אמנו וא"צ לשלם ממעות הכתובה שירשנו מאמנו לבע"ח ולפי"ז ה"ה באחד שמת ואח"ז מתה אשתו ולא נשבעת על כתובתה ואח"ז הוציא חתנו שח"ז וטען דהא חמותו לא נשבעת על כתובתה ואאמ"ש לבניו ויוכל לגבות שח"ז מנכסי חמיו אף שלא נשאר רק כדי כתובתה והיורשים טוענים הואיל שאמן לא גבתה כתובתה ובאים לירש כתובת אמן והשבועה שמחייבת לישבע אנו מוחלין לאמנו כדי שלא יטול חתנו שח"ז וא"כ לדעת רש"י הנ"ל הוי הדין דיכולין היורשים למחול השבועה כדי שיוכלו לירש כתובת אמן ולא יטול חתנו השטח"ז. אבל המעיין בב"ש בסי' ק"ה סק"ח הביא הב"ש דעת רש"י ודעת הב"ש לחלק בין אם כולם מסכימים למחול לבין אם א' מהיורשים מעכב לפטור מהשבועה אז אין שאר היורשים יכולין לפוטרה מהשבועה לטובתן. ולפ"ז בנ"ד יכול תתנו לעכב שלא לפוטרה משבועה ונוטל שח"ז מנכסי חמיו אמנם הגאון מהר"י ז"ל בספרו בית יעקב הסכים לדין הנ"ל שהדין כך שאם אין בנכסים רק כדי כתובתה יכולים היורשים לומ' אנחנו מקיימים החוב ויש לך דין בע"ת מאוחר ואנו גובין כתובתה כי הוא חוב מוקדם ואנו מוחלין שבועת אמנו אבל אם נשאר עוד נכסים כדי שיעור חוב הנכתב בשח"ז של החתן יכול החתן לומר ממ"נ אם יש לו דין בע"ת סלקו אותי כל דמי החוב ואם אני יורש מחמת התנאי הרי אני יורש כמותכם ואין אני מוחל השבועה של אמכם ומה בכך שאתם מוחלים לה הרי אני יורש כמותכם מחמת התנאי וכן הדין כשהחתן הוא חוב מוקדם להאשה יכול ג"כ לומר ממ"נ אם אני בע"ח הרי אני מוקדם לה ואם אני יורש איני מוחל לשבועת אמכם אלו דבריו ז"ל. ותמהני שלא הביא דברי הב"ש מסימן ק"ה הנ"ל וגם יש לדבר מסי' קנ"ג בהג"ה ובב"ש ס"ק י"א ובסי' זה ס"ק כ"א. ואחר כל אלה עיינתי בס' ישועת יעקב ז"ל דכתב לדחות הש"י וב"ש דבתשובת מהר"מ ב"ב ובתשובת מהר"י באסן ובתשוב' מהר"ם רויטינבארג מבואר דלא כרש"י והעלה דמצוה לקצוע ולפשר הדבר ביניהם והאריך בזה עיי"ש:
ב"ש סק"ח מ"ש דאין אומרים מגו להשביע. והגאון מלבוב ז"ל בספרו כתב טעם דלא הוי אצלו מיגו להשביע דהא קיי"ל השבועה חלה על שניהם. ואם מביא את חבירו לידי שבועות חנם האסור חל על המשביע ג"כ כמאמר חז"ל שבועת ה' תהי' בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם וא"כ אין כאן מיגו דאפשר שאינו רוצה שחבירו ישבע בחנם ודו"ק בזה:
ב"ש סקי"א מ"ש ובזה מיושב נמי ור"ל דזו קושית הח"מ סקי"א דהו"ל ליתן הכתובה לידו. ולפמ"ש א"ש די"ל דמחלה על תנאי:
ח"מ סקי"ג מ"ש דזה ג"כ מיקרי גזילה. שוב הגיע לידי ספר בית מאיר ז"ל וכתב וז"ל ולע"ד אף בדורינו בסגנון שאנו משביעין יש למנוע מלהשביע שבועה זו כי בלי ספק דאשה שהיתה תחת בעלה שנים רבות א"א לצאת ידי שבועה זו כי בעת מעשה הוי לה כהיתר גמור ואח"ז הוי אצלה מילתא דלא רמיא עלי' ואמרה ולאו אדעתה ואי איישר חילי אבטלינה ולכל הפחות נראה לע"ד הרוצה להשבועה יפרוע שאינו כולל מה שבזבזה במותרות מזונות ומלביש ואפי' מתנות קטנים שנתנה פעם לקרובים ולצדקה אלא ישביעה שלא בזבזה במתנה מרובה כמו סך מסוים עשרה ר"ט לפ"ע המדינה ולפ"ע עושר בעלה אבל סתם לשון זה שלא בזבזה כלום בלי ידיעת בעלה ודאי אין לנו להשבועה. שוב עיינתי בנוסח הנ"ל נתקן קצת. אבל יותר נלע"ד כדכתיבנא אלו דבריו ז"ל:
ב"ש סקי"ג מ"ש ועיין ב"י אם היא מוחזקת בשטר ר"ל דז"ל הרמב"ן שאינה נאמנת שהשטר אינו נקנה אלא בכו"מ ואפי' ליכא עדים וראי' דהא לא שייך בשטרות מיגו וכמו שתמצא במלוגמא דשטרות וע"ז כתב הב"י ומיהו אם אומרת שנתנה לה במתנות ש"מ א"צ כו"מ עיי"ש:
ח"מ סקט"ז מ"ש משמע להדיא ר"ל דמחבר משמע דבעינן במטלטלין נמי דנשבעה לבסוף עכ"פ ואז מהני מתנתה במטלטלין. ובתשובת הרא"ש מבואר דאפי' מתה לאחר מתנה ולא נשבעה על כתובתה מהני מתנה שלה במטלטלי לזה כתב דהמחבר איירי במטלטלי ידועים לבעל דלית למקבל מתנה ולא לאשה מיגו ולא הוי תפיסה כלל. והב"ש השיג ע"ז דאי איירי המחבר במטלטלי ידועים לא הי' מהני אף אם נשבעה לבסוף. אלא דברי המחבר מקורו מהרשב"א ז"ל דסובר כן דבמטלטלי בעינן דנשבעה לבסוף וא"כ אף במטלטלין ידועים נמי מהני להרשב"א אם נשבעה לבסוף אבל בקרקע לא מהני אם נשבעה לבסוף עיי"ש:
ב"ש ס"ק מ"ש ש"מ דאיירי דלא נשבעה קודם המכירה דהא שבועה דלא זלזלה לא הוי רק ע"י גלגול וא"כ אי איירי דנשבעה קודם המכירה לא היתה נשבעת שלא זילזלה א"ו דלא נשבעה מתחלה רק אם נשבעה בסוף מהני ולזה תשבע נמי ע"י גלגול שלא זילזלה ושם איירי בקרקע מבואר דמהני אם נשבעה לבסוף. וכאן סובר המחבר להיפך דלא מהני בקרקע אם לא נשבעה מקודם המכירה ושם בסק"ט מיישב זה עיי"ש:
בא"ד מ"ש לא כ"כ אלא לשיטת הרי"ף. ור"ל אבל הרא"ש בעצמו סובר דלא מהני אם נשבעה לבסוף בקרקע וא"כ האיך פסק המחבר להיפך בסי' ק"ג הנ"ל דמהני השבועה לבסוף:
ב"ש סקי"ז מ"ש לקוחות ומקבלי מתנה דאין להם זכות אלא מחמת המכירה והמתנה ובעת המתנה והמכירה לא הי' שלה דהא בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה. וע"ז כתב הגאון בס' בית מאיר ז"ל להקשות וז"ל דהא עיקר ראית מהר"מ ממה דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה והא ניחא בקרקע אבל במטלטלין והרהינו אצלו מוכח בפ' כ"ש דאף לרבא למפרע הוא גובה. ואי זבין מלוה שפיר זבין משום דקני לי' מדר"י והכי מסקי שם הבע"ת והמלחמות ז"ל ואף במשכון בשעת הלואה וכ"ש בנ"ד דמיקרי תפיסה שלא בשעת הלואה. ובס' אבני מילואים מהגאון קצ"ה חז"ל מתרץ קשיתו בכמה דרכים עיי"ש:
ב"ש סקי"ט מ"ש אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך ר"ל בס"ק כ"א דעת הע"ז דמהני מכירה ומחילה שלה דהא שיעבודא לא הוי רק על תוב זה או על מטלטלי ושעבוד מדר"נ הוי מן התורה לזה לא נתבטל ע"י תקחז"ל דאם לא נשבעה לא מהני. אבל הב"ש שם השיג עליו וסובר דלא מהני מחילה שלה ה"ה כאן לא מהני מכירה שלה במטלטלי כ"ז שלא נשבעה אף בלא הניח שום שאר נכסים כלל ומ"מ אפשר קצת לחלק הדבר אף דס"ל להב"ש ז"ל שם במחילה לבע"ח דלא כהע"ז ולא מהני המחילה שלה הואיל דהבע"ח הלוה מתחלה אצל בעלה. ונשתעבד מב"ח לבעלה גם קרקעות של ב"ח וא"כ אי נימא אף כסברת הט"ז דיש לה שיעבוד דר"נ היינו אותו קרקע שחייב הבע"ח ליתן לבעלה עבור החוב. קרקע זו נשתעבד להאשה וא"כ כעת דמחלה לבע"ח לא מהני מכירה ומחילה שלה. דהא בקרקעות לא מהני לכ"ע אם לא נשבעה קודם המכירה ה"ה קודם המחילה אבל כאן איירי רק במטלטלין שמכרה קודם שנשבעה. זה מהני אם לא הניח שאר נכסים כסברת הט"ז דשעבוד דר"נ עדיף ולא נתבטל ע"י תקחז"ל מה דמהני לדין תורה דשיעבוד מטלטלין הוי כשלה כמ"ש:
ב"ש סקכ"א מ"ש ואין מוכרח אטו עדיף שיעבוד דר"נ ומ"מ אפ"ל להסביר דעת הט"ז כ"ה דבאמת אין סובר כלל דשעבוד דר"נ עדיף משעבוד שיש להאשה על בעלה רק ה"ק דבשלומא כשיש עוד שאר נכסים מבעלה מ"מ מי שם לה בחובה לגבות חוב כתובתה דוקא מזו שמכרה לזה לא הוי אצלה כגבוי לכן להפוסקים דתקנו דא"י למכור קודם שנשבעה לא מהני מחילה למכירה שלה ונתבטל ממילא השעבוד אשר יש לה ע"י תקחז"ל אבל אם לא הניח רק חוב זה וא"כ זה החוב הוי כשם לה כתובה וא"כ אלים שיעבודה אשר יש לה בחזרת שעבוד מן התורה ככל הנשים וגם שעבוד דר"נ על חוב זה לבד ונתבטל תקחז"ל מה שאמרו דלא מהני אם לא נשבעה מקודם לכן סובר הט"ז דמהני מחילה שלה כמ"ש:
ב"ש סקכ"ג מ"ש מש"ה לא אמרינן מיגו דאי בעי לא היתה פוגמת כצ"ל. ודעת גדולי המחברים דהוי הדין דגם בת"ז צריכה שבועה. וכן מבואר בסמ"ע בח"מ סי' פ"ד סקי"א וכבר הקשו ע"ז א"כ מאי פריך הש"ס בשבועות מה בין זה לפוגם שטרו הא נ"מ לענין ת"ז בשאר שטרות א"צ לישבע, אבל בפוגם שטרו הוי הדין גם בת"ז צריכין לישבע. אבל א"ש דהא פירכת הש"ס לר"פ ור"פ סובר בב"ב דעביד אינש דפרע בת"ז וא"כ לדידי' ליכא נ"מ דגם בשאר שטרות צריך לישבע גם בת"ז. ובזה א"ש קושי' התוס' שם דמ"א ד"ה וכי מה בין זה עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סקכ"ד מ"ש ועיי' ברש"י דצ"ג כתב אם השני' טוענת השבע לי. והקשה בתוי"ט על פרש"י כיון דע"כ הא דנשבעת בטענת שמא היינו משום דקיי"ל הנפרעת מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבוע' דמה לי מכר או לוה דכלהו מיקרי נכסים משועבדים וא"כ אפי' בדלא טענה אשתבע לי תשבע שבועות ב"ד. אבל הפנ"י ז"ל השיב עליו דב"ח מאוחר לא מיקרי משועבדים. דהא קיי"ל מע"פ מוקדם למלוה בשער מאוחר דכה"ג מיקרי בע"ח וזו היא שיטת רבינו האי גאון ז"ל. ועיקר דעת הפנ"י דהיכי ראשונה תפסיד להשני' בגיותה אז מחויבת לישבע בלי טענה כהדין דהבא ליפרע מהמשועבדים. והאריך קצת בזה עיי"ש:
ב"ש סקכ"ה מ"ש דינים אלו עד סעי' י"ג עיי' בחוה"מ ר"ל סימן פ"ז סעיף י' כתב המחבר שם וז"ל י"א שחייב שבועה דרבנן אם קדם ותפס לא מפקינן מיני'. וכן דעת הרא"ש והר"ן בפ' הכותב וכ"ה בש"ך ס"ק כ"ז. ודברי הרא"ש אילו הם דעת הרי"ף ז"ל דמסיק דעיקר נפקותא בין ש"ד לשד"ר לענין אם תפסה ואינה רוצה לישבע דבדאורייתא נחתינן לנכסי ובדרבנן לא נחתינן לנכסי אמנם כבר תמה ע"ז רבינו הגדול בעפ"י ז"ל דא"כ למה לן הטורח למסמך סהדא קמא אסהדא בתרא ולהביא אותה לש"ד הא מאחר שהיא תפסה מטלטלין וזה הע"א מעיד כבר שהיא נפרעה וא"כ עיקר תביעת הבעל שתחזיר לו המטלטלין מאחר דלדבריו נפרעת כבר וא"כ מיד יש ביכלתו להביאה לש"ד ותאמר לה אם אתה להחזיק באותן מטלטלין תחזיר לי דמי הפרעון שהע"א מעיד שכבר נפרע' וא"כ מתחייב' ש"ד להכחיש את העד. וכעין קושיא זו העיר הגאון המפורסם מוהרר עקיב' איגר ז"ל בימי חרפו הובא דבריו ז"ל בס' ב"מ וז"ל בהיו' חתני החריף מ' יהודא נ"י ש"ל כתב אליו חבירו החריף מ' עקיבא איגר מליסא בזה"ל ולא יכלתי להלום דבריו דמאי פקחת היא זו דסוף סוף אם תפסה ממילא תהי' חייבת ש"ד ע"י העד שמעיד לו דפרע לה ומה לו לשלם עכשיו וצע"ג. וכבר הרגיש בזה האו"ת ג"כ. והעיקר מה די"ל דהא בל"ז צ"ע מהענין פקחת היא זו ומה צורך לכל העסק והטורח הלזה כדי שלא תוכל לטעון ב' כתובות הואי ות"ל דתמיד אין באפשרית אלא לבוא לידי ש"ד דהא מיד שהב"ד פוסקים דתשתבע ותטול והבעל מחויב לקיים הפס"ד להניח ביד הב"ד הפרעון וקודם שתשבע יתבע אותה על פרעון הראשון שהי' הלואה. שהרי כתובה זו נפרע במה שהתפיס המעות ביד ב"ד א"ו כל עסק פקחית היא ההכרח שיעשה זאת הכל קודם שיבוא לב"ד בטענותו כי אחרי שטענו בב"ד והב"ד היו מוכרחים לפסוק מפני דהשטר כתובה מסייע לה ואז עדותו בעל דבר תורה ואינו פועל כ"א שד"ר לזה שוב בלתי אפשר תו לקיים עדותו מדין תורה ולהביאה ע"י לידי ש"ד ובזה שפיר יש הנ"מ דהרי"ף דמוכרח להתיירא שתתפיס בעדים אלו דבריו ז"ל ע"ש:
ב"ש סקכ"ו מ"ש ותפסה מעות אבל תפסה מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנינן לה מפקינן מינה והדר לא גבה אלא בשבועה אמנם צ"ע מאוד דהא כתובה אינה נגבית רק מקרקעי ואפי' אית לי' לשלומי במעות א"צ לשלם מעות וא"כ אם תפסה מעות נמי נאמר דגופייהו דהני זוזי לא מקנינין לה ואמאי סובר הרי"ף והרא"ש דמהני תפיסה שלה במעות אי הוי השבועה מדרבנן כסברתם שחילקו בין שדיא לשד"ר לענין תפיסה במעות א"ו להרי"ף ליכא חילוק בין תפיסה במעות לתפיסה במטלטלין דמהני תפיסה אי חייבת רק שד"ר וא"כ מבואר לכאורה דלא כהר"ן מדעת הרי"ף והרא"ש. שוב ראיתי שעמד בזה הגאון בס' שער המשפט בספ"ז והאריך בזה. והרבה ראו עיני בזה בס"ד ודעתי בקצרה וכבר הלכו בזה נימושות ואקיים מאמר חז"ל במקום גדולים אל תעמוד:
ב"ש סקל"ב מ"ש דאז אין יכול לספור מהא מנה ר"ל דהא במקום שאין כותבין כתובה מחויב בתנאי ב"ד והטוען אחר מעב"ד דפרעתי לא מהני. וא"כ השתא לא הוי מודה במקצת דלחייב שד"א לא הי' יכול לכפור הכל. אבל העור איירי במקום שכותבין וא"כ בודאי הי' לה כתובה רק נאבדה ולא הי' החיוב מתנאי ב"ד והי' יכול לכפור הכל וא"כ השתא כשטוען אלמנה נשאתיך הוי מ"מ ולחייב שד"א ולז"כ דהעור איירי כשטוען עמה בעת הגט לזה א"י לכפור ולומר פרעתי הכל דהא הוי ת"ז וא"כ אין לו מגו ולכן לא הוי מו"מ וידוע דנאבד הכתובה באונס וא"כ לא אתרע השטר כתובה לז"כ דקשה על הרמ"א דכתב דעת המגיד בשם י"א הא להנ"ל י"ל דלא פליג ה"ה על דיעה קמייתא. רק כד המגיד איירי דא"י אם נאבד ממ' באונס וא"כ איתרע שטר כתובתה וא"כ הוי הדין שפיר וא"כ יכול לכפור הכל והוי השתא מודה במקצת ולכאורה קשה הא אי איירי דידוע בעדים שנאבדה הכתובה א"כ בל"ז א"י לומר פרעתי כמבואר לקמן בסי' ק"ו סעיף בהג"ה וא"כ לא הי' צריך לומר דטוען עמה בעת הגירושין והוי תו"ז. אבל א"ש לפימ"ש הב"ש ס"ק כ"ט שם וז"ל. ואם נשרפה הכתובה או נאבדה והבעל אמר שכתב לה כתובה אחרת נאמן לפי"ז א"ש דאכתי הוי מ"מ שהי' לפטור א"ע בטענה שכתב לה כתובה אחרת להכי הוצרך לומר דאיירי שטען עמה בעת הגירושין אבל לפימ"ש הח"מ בס"ק ל"א כשהבעל טוען כתובה אחרת טענתו טענה וכן טוענים בעד היתומים אם לא שתביא עדים שנשרפה סמוך לגירושין או למיתה א"כ יותר הי' לו לפרש דה"נ איירי כן וא"ש בין בגרושה בין באלמנה. אבל למ"ש הב"ש לא קאי רק על הגרושה כ"מ בס' אבן פנה:
ב"ש סקל"ו מ"ש ואפשר לענין איסור לא סמכינן על הך מילתא דצריך לפרע הנדר לכן בעינן שם עד"ר אבל כאן לא איירי באיסור לכן סמכינן על הדין דצריך לפרט הנדר לכן כתב המחבר סתם נודרת להם ולא בעינן עד"ר אמנם תמי' הדבר לומר כן דאם אנו סומכין ע"ז להוציא ממון מיד היתומים שהוא דבר חמור מאוד איך לא נסמוך לישא כפיו שאין בזה מילתא דאיסורא מצד הדין וכן העיר בזה בס' ישועת יעקב ז"ל. לז"כ לתרץ קושית הב"ש עד"ז. דהנה הקשה ר"ת בהא דקאמר הש"ס דניסת אין מדירין משום דמפר לה בעל וע"ז הקשה דידיר אותה עד"ר דאין לו התרה ותירץ דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים ובין עד"ר וע"ז חזר הקשו מהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לחכם ושרי לה הא בזה מהני עד"ר לבטל החשש דהחכם יפר לה. והנראה דא"ש לפימ"ש הגאון המשנה למלך ז"ל דעת הרשב"א בתשובה ח"ג דאף הנדר עד"ר אין לו התרה מ"מ כשכבר עבר על נדרו פ"א אז הוי דבר מצוה להתיר כדי שלא יהא עובר למפרע על הנדר עכ"ל. ולפי"ז קשה דהרי התוס' הקשה ידירה בככר ותאכל מיד בפניהם. ותירצו דאינו חושש אלא אם תצטרך לעבור כל ימי' ולא בשביל פ"א ור"ל דזה יכולה לעבור לאכול הככר פ"א בשביל גביית כתובתה. וא"כ לק"מ קושית התוס' הנ"ל דלידרו אותה עד"ר הא י"ל דפ"א בודאי תעבור על הנדר ואז מתירין לה דחשיב דבר מצוה וא"כ לא תעמוד באיסור כל ימיו אבל מ"מ הקשה התוס' שפיר:
דהא הבעל אינו עוקר הנדר למיפרע רק מיגז גייז וא"כ אף אם יפר לה הבעל מ"מ מה שכבר עברה עברה. ואינו נתקן ע"י הפרה ושוב לא חשיב דבר מצוה לזה הוצרך התוס' לתרץ דבבעל אין חילוק בין אם הי' עד"ר לאם לא הי' עד"ר. ולפי הנ"ל א"ש דלק"מ קושית התוספת השנית דהקשו דלידרו אותה עד"ר א"ש דהא החכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ בלא"ה אין תקנה בדבר שנדר אותה עד"ר כסברת הרשב"א הנ"ל דשמא תעבור פ"א על נדרה ואז יתיר לה החכם כדין אם יש דבר מצוה בהתר' זו והא דמשני הש"ס על הך דכאן דידור אותה עד"ר ולא חיישינן שמא יעבור פ"א על הנדר דשם דהוי הנדר לדבר מצוה שיגרש נשים פסולות לא מהני הא דיש מצוה בהתרה גם להרשב"א דהא לעומת זה יש עבירה דישא נשים פסולות ולפי"ז לא ק"מ קשיות הב"ש דבאמת היכי דיש לנו עוד תקנה להתיר אותה עד"ר לא סמכינן על הך מילתא דצריך לפרע הנדר ולכן עצהי"ע מדירין עד"ר אבל כאן תקנתא דעד"ר לאו תקנה טובה הרי בידה לעבור פ"א ואז מתירין לה וכיון דאי אפשר סמכו חז"ל בזה על המילתא לחוד דצריך לפרע הנדר. ודו"ק בזה: