ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן צה
ח"מ סק"א וב"ש סק"א ובאור דבריהם כ"ה דבש"ס כתובות ר"פ אלמנה ניזונית. דקאמר הש"ס אי ניזונית תנן או הניזונית תנן ולרש"י הוי עיקר האיבעיא לענין מזונות בלבד אם חייבים יורשים ליתן לה מזונות א"כ לפי דמסיק הש"ס לעולם ניזונית תנן הוי עיקר הפשיטות לענין מזונות גופי' דחייבים יורשים ליתן לה מזונות אבל התוס' ד"ה ניזונית פרשו דעיקר האיבעיא דש"ס למ"י. וה"פ ניזונית תנן וכאנשי גליל דע"כ יהבי לה ולכן מ"י להן וא"כ היכי דמדעתן נתנו לה מזונו' אז אין מ"י שלהן או הניזונית תנן וכא"י דאי בעי לא יהבי לה אפ"ה אם נתנו לה מזונות הוי מ"י שלהן וא"כ למאי דמסיק הש"ס ניזונית תנן בע"כ של יורשים הוי הדין היכי דאין מנהג ליתן לה מזונות אף נתנו לה מזונות אין מ"י שלהן הואיל דמדעת נתנו לה ולא בע"כ ע"פ הדין וזה עת הב"ח דאזיל כשיטת התוס' ולזה כתב הח"מ דהא הרז"ה כתב דמאי דמסיק הש"ס ניזונית בדרך דחי' איתמר ולאו הלכה כן וא"כ גם להתוס' הדין בניזונת מ"י שלהן אף ביהודה כן וא"כ איך תוציא מיורשים ולא תתן להם מ"י והא היורשים יכולים לומר אם ניגרוס הניזונית הא מ"י שלהן גם להתוס'. ומ"ש הח"מ תיבת אף אם זה ט"ס וגם תיבת אפ"ה ט"ס. ובפרט לדעת הרי"ף לא נסתפקו בזה על מ"י דפירשו כפרש"י וא"כ הדין תמיד אם נתנו לה מזונות מ"י שלהן אף היכי דאין המנהג כן וגם אף התוס' דפירשו דלא כרש"י י"ל דמודה התוס' דמה דמסיק הש"ס ניזונית תנן בדרך דחי' איתמר כדעת הרז"ה. וזש"כ א"כ לדינא אף מאן דגרס ניזונית אפ"ה מ"י שלהן כצ"ל ור"ל הואיל דלא איפסקא בש"ס הלכתא אי ניזונית תנן או לא וא"כ אף מי שירצה לגרוס במתני' ניזונית מ"מ הא הלכתא לא איפסקא דניזונית תנן. ומ"ש הטור לשון חייבים אין מזה ראי' דס"ל דאיפסקא הלכתא דניזונית אלא י"ל דבא להורות דגם לא"י חייבים לזונה בת"כ כל זמן שאין משלמין לה הכתובה. אבל הב"ש אזיל כהתוספת וא"כ להמסקנא דניזונית תנן הוי היכי דאין המנהג ליתן לה מזונות אין מ"י שלהן אף היכי דנתנו לה מזונות דסובר דאיפסקא הלכתא בש"ס דלא כהרז"ה הנ"ל ובל"ז הא אמרינן לעיל דהנכסים קיימי בחזקתה מאינה צריכה ליתן מ"י אף בניזונית מהן במקום דאין חיוב ליתן לה מזונות דלמא הלכה כהתוס' הנ"ל. אמנם לדעת הב"ש לעיל בסי' ע"ז דבס"ס מוציאין ממון א"כ ממ"נ הדין בנ"ד דמחויבת ליתן מ"י להיורשים כשניזונית מהן גם במקום אנשי יהודה. חדא דלמא העיקר הפירוש כרש"י ואף אי נימא כפי' התוס' מ"מ הא גם להתוס' אין מבואר הדין מה דמסיק הש"ס לעולם ניזונית תנן דהוי הלכה כן דילמא העיקר כדעת הרז"ה וא"כ אין מבואר דאיפסקא הלכתא דניזונית תנן וא"כ הוי זה הספק גם להש"ס כדכתיבנא:
ב"ש סק"ח מ"ש כן הוא דעת ר"ח ורשב"ם דפירש המתני' דמהני מה דאמרה ראו איירי באינה ניזונית מיורשים אבל בניזונית לא מהני אמירת ראו. כיון דניזונית הוי היורשים כבעל ושייך מ"י להיורשים תחת מזונות והוי השבח כמ"י שלה וגם במטלטלין לא מהני אמירת ראו. דלא כהרשב"א דס"ל במטלטלין מהני אמירת ראו דמיקרי שולח יד והוי כגזלן ושבח גזילה דגזלן הוי אבל ר"ח ורשב"ם לא ס"ל כן דלאו בתורת גזלנותא ירדה והשביחה. ודיעה השני' דהשבח שייך לעצמה אפי' בניזונית ושבח לאו בכלל מ"י דמ"י איקרי אורגת וטווה אבל שבח נכסים לא מיקרי מ"י וזה דעת הראב"ד והיינו כשאמרה ראו דאי לא אמרה ראו אמרינן דודאי מחלה להיורשים ולא עדיפא מאשה יורשת דהשבח לאמצע בלי אמירת ראו. וגם ס"ל להראב"ד באמרה ראו דהשבח לעצמה דגם אין מנכין לה מה שמוטל עלי' לעשות תחת מזונות להיורשים כי מה שמחוייבת לעשות הוי רק לכתחלה אבל אם לא עשתה אין מגבין ממנה מהשבח. וזה הדין גם בקרקע בהשביחה ואמרה ראו דמהני דהשבח לעצמה דלא כח"מ בסק"ז שסובר כדעת הראב"ד דדוקא במטלטלין מהני אמירת ראו ולא בקרקע דז"א אלא דעת הראב"ד גם בקרקע מהני. ודיעה ג' היא דעת הרא"ש וס"ל דנוטלת ש"ט ולא קאי בניזונית מיורשים וכן משמע מדכתב הרא"ש דאינה מוחלת להם. ואי איירי הרא"ש בניזונית למה לי המחילה שלה. ור"ל דמה מועיל הטעם שכ' הרא"ש דאינה מוחלת להם הא מדינא חייבת דבכלל מע"י ואי ס"ל דשבח אינו בכלל מע"י הו"ל להרא"ש לכתוב כך דהשבח אינו בכלל מ"י ועיקר מחלוקת הפוסקים דמאן דס"ל דשבח בכלל מ"י היינו דא"י ליתן מלאכה כזו לעשות מ"מ הכל בכלל מותר הוא דמותר מ"י הוא גם כן ליורשין דהא נותנין לה מ"כ ומאן דס"ל דאינו בכלל מ"י סובר כיון דמלאכ' כזו אינה מחייבת לעשות כמציאה דמי ושלה היא:
ח"מ סקי"ב מ"ש וכן משמע במרדכי דלא נחלק על רשב"ם על מה דפסק דגובת כל הכתובה מהשבח ע"ז חולק וס"ל דאינה גובה כל הכתובה מהשבח דהא איירי דלא הניח נכסים כדי שיעור כל הכתובה וא"כ אי אמרינן דגובת כל הכתובה הוי ע"כ גובאת מהשבח וזה נגד הדין אבל אם אינה גובאת רק כפי מה שנשתייר ממנו לאחר מיתה דהיינו דנשאר רק כדי רביעית כתובתה כשיעור הזה יכולה לגבות כדי רביעית כתובתה. וא"כ אינה גובאת מהשבח כלל כשגובאת רק כפי השיעור שנשתייר ממנו כמ"ש:
ב"ש סקי"ב מ"ש גם י"ל הטעם דאמרי' מסתמא הוציאה ממה שהניח בעלה דלא שביק התירא ואכיל איסורא ר"ל דהא לפי הדין דאינה גובאת כתובתה מהשבח ה"ה דאינה ראוי להיות ניזונית מהשבת א"כ הוי זה איסורא לגבה להיות ניזונית מהשבח א"כ יש חזקה דלא שבקה היתירא שלא להיות ניזונית מהקרן ותהי' ניזונית מהשבח לזה מהרי"ל מיירי דלא הוציאה מהשבח למזונות רק למסים ולשידוכים דאז ליכא איסור ליטול מהשבח. לזה י"ל דהוציאה למסים הנ"ל מהשבח והקרן נשאר. ותיבת מן העזבון ט"ס וצ"ל מן הריוח. אבל מהרי"ו מיירי דהוציאה למזונות והוי איסורא לגבה לזה פסיק שפיר דאמרינן דהוציאה מהקרן והשבח נשאר לזה אינה גובאת כתובתה מהשבח ולז"כ הב"ש ולכן אם היורשים נותנים לה מזונות ר"ל כמו דמחלק בין הוציאה למסים לבין הוציאה למזונות דגובאת כתובתה מן הנשאר מכח הסברא הנ"ל דלא שבקה התירא ואכיל איסורא. לזה הוי הדין אם היורשים נותנים לה מזונות סתם ואצלם לא שייך איסור אף אם הם נתנו לה מן השבח מזונות אם נתנו מדעתן בעצמן לזה י"ל נמי דמה דנתנו לה מזונות הי' מן השבח והקרן נשאר וגובאת כתובתה מהנשאר דהוי קרן. וגם יש סברא דודאי הי' נותנים לה מזונות מהשבח דאי מהקרן לא היתה רוצה שיכלה עזבון בעלה שלא תוכל לגבות כתובתה וא"כ בודאי היורשים נתנו לה מזונות הי' מהשבח כדי שלא יתוודע אצלה דנותנים לה מזונות מהקרן וזו לא תתרצה ע"ז שיכלה הקרן ומזה איירי בס' ק"א דנותנים היורשים בעצמם מזונות לה ולזה לא שייך החזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא לזה אמרינן דודאי מה דהיורשים נותנים לה מזונות הי' מן השבח והקרן נשאר לכן גובאת כתובתה מן השאר דהוי הנשאר בודאי קרן וא"כ לא פליגי מהרי"ל ומהרי"ו ולא קשה מסי' ק"א כמ"ש. כן הסביר א"א מן הרב ז"ל בספרו מעין גנים ואני הוספתי בביאור קצת כמ"ש: