ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן צג
ב"ש סק"א מ"ש לחלק בין ע"א שהעיד דטבע במשאל"ס דאין נוטלת כתובתה אבל ב' עדים שהעידו דטבע במשאל"ס נוטלת כתובתה ולכאורה להרמב"ם דס"ל דע"א במיתה מה"ת נאמנת קשה מה החילוק בין ע"א לב' עדים. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל דכתב וז"ל דלפע"ד נראה דלפי מ"ש לעיל בכתובת די"ג דעיקר להלכה דלא דרשינן מדרש כתובה רק לעילוי כחה ולא לגרע כחה. ולפ"ז א"ש דבשני עדים שטבע במשאל"ס דמה"ת אית לה כתובה לא דרשינן מדרש כתובה לגרע וכן בע"א במיתה אף דמה"ת אין ע"א נאמן בממון נוטלת כתובתה מכח מדרש כתובה משא"כ בע"א בטביעה במשאל"ס דמה"ת אין ע"א נאמן בממון ומכח מדרש כתובה ג"כ אין לה דהא אסורה להנשא. ולעיל בסי' י"ז ס"ק ק"ז הסביר הב"ש בדרך זה קצת:
ב"ש סק"ד מ"ש ולכ"ע אם מת קודם זה שסילק הכתובה. ר"ל זה שגירש אותה גירושין גמורים ולא סילק לה כתובתה כלום ומת אחר הגט הוי הדין לכ"ע דאין לה מזונות מיורשים. ועיקר הפלוגתא בין הפוסקים רק אם גירש אותה ולא סילק לה כתובתה וחי עדין אז ניזונת ממנו בחייו לדעת הרא"ש אבל לא כשמת המגרש מיד ולא סילק לה כתובתה כלום. והוכיח הב"ש זה מדברי המחבר מ"ש אם הי' ספק גירושין ומת אינה ניזונות מהיורשים. דע"כ המחבר איירי דלא סילק לה כתובתה דאי סילק לה כתובה איירי למ"ל לסיים דאין מוציאין מיורש מספק והיינו דשמא היא באמת גרושה ולא אלמנה הא אפי' אי נימא צד השני דלא הי' גט כלל אלא אלמנה ודאית היא מ"מ אין לה מזונות דהא נפרעת כתובה שלה. וזה הדין מבואר דאם נפרעה כתובה שלה שוב אין לה מזונות אבל המחבר איירי דלא סילק לה כתובה לזה הוצרך לסיים דאין מוציאין מיורש מספק דלמא הי' הגט גט כשר והוית גרושה גמורה ואין לה מזונות כשמת אחר הגט. הרי דבגירושין גמורים גם בלא סילק לה כתובתה ומת אין לה מזונות מיורשים. רק אם חי אחר הגט ולא סילק לה כתובתה אז ניזונות ממנו. וראיתי בס' בית מאיר ז"ל דכתב וז"ל דקשה על דעת הרא"ש הנ"ל דסובר אף בגירושין גמורים יש לה מזונות אם לא סילק לה את כתובתה. הא מבואר בש"ס דעירובין דף כ"ב דפריך שם על מרימר דס"ל דנזקקין לנכסי יתומים אפי' בגרושה. הא אפי' ר' יוחנן לא אמר אלא באלמנה דמפסדה מזוני והוי על ידי זה טובה ליתומים אבל בגרושה לא אמר דנזקקים דבל"ז לית לה מזוני לאחר גירושין א"כ מבואר לכאורה דלא כדעת הרא"ש הנ"ל דסובר דיש לגרושה מזוני בלא סילק לה הכתובה אבל לדברי הב"ש א"ש דשם בש"ס הנ"ל איירי דהמגרש מת אחר הגירושין לזה הוי הדין דלית לה מזוני אף בלא סילק לה כתובתה. אבל הרא"ש מיירי דהמגרש חי עדיין ולא סילק לה הכתובה לזה יש לה מזונות ממנו בחייו. א"כ אין סותר דברי הרא"ש ז"ל להש"ס. אמנם הגאון מהר"פ ז"ל בספרו תמה על הוכחת הב"ש מדברי המחבר. די"ל דהמחבר מיירי דהיורשים רוצין לסלק לה כתובה. וזה הספק להמחבר הוא כך דאם הוא גרושה באמת אין לה מזונות עוד בכה"ג אבל אם היא אלמנה שוב יש לה עוד מזונות אפי' אם היורשין רוצין לסלק לה כתובה כאנשי גליל וא"כ אין ראי' לדינו של הב"ש מדעת המחבר דבגרושה ודאית אם מת ולא סילק לה כתובה דאין לה מזונות מיורשים. אבל להנ"ל דינו של הב"ש מבואר בש"ס דבגרושה ודאית אם מת אח"ז ולא סילק לה את הכתובה אינה ניזונית מיורשים גם בלא סילק לה הכתובה כדכתיבנא. ודו"ק בזה:
ח"מ סק"ו מ"ש בריב"ש כ' וז"ל הריב"ש ותקנה הגונה היא וראוי'. וזו אחת מן התקנות שהתקינו במקומו. שוב הגיע לידי ס' בית מאיר ז"ל דכתב וז"ל בעניותי ראיתי כמה פעמים בבתי דין במקום יתומים קטנים הגבו לאלמנה הכתובה ופטרוה וא"י אם מנהג קבוע הכי הוא מקדמונים. או שאירע להם כדכתב המרדכי הביאו הד"מ וגם אין ראי' ממה שכמה פעמים סילקו היתומים האלמנה שמא מרצונם נעשה הדבר. ועוד אטו נשי כלהו דינא גמירי דידעי דלא מצו לסלקינהו. שוב מצאתי בשבות יעקב ז"ל ח"ב סי' קכ"ד כתב דכן נתפשט המנהג במדינות אלו. משמע שהמנהג קבוע הוא כדמעיד שכן עשו הלכה למעשה בק"ק פראג. אמנם מ"ש שכן המנהג להוציא אותה מהמדיר עיין מ"ש ר"ס צ"ד דמה"ת כח לתקן נגד הלכה. ובעז"ה כוונתי לדעת הגדולים ישישי דייני פק"ק פפ"ד. ואין לגרש נשי בני עמינו מבית תענוגיהן כל זמן מיגר אלמנותן בע"כ כל כמה שהיא לא תבעה כתובתה בב"ד. כי הפסק דייני דק"ק הנ"ל יש לו עיקר ויסוד ואין לזוז מדבריהם אלו דבריו ז"ל. ובס' ישועת יעקב ז"ל כתב טעם בזה להנוהגין כן. הואיל שהמזונות ביוקר מאוד מן מה שהי' מלפנים וכך כתובתה כמו שהי' מקדם וא"כ כל אשה לא תרצה לקבל כתובתה רק הנדוניא לבד. ותרצה כל אשה להיות נוטלת רק הנדוניא שלה ותרצה להיות ניזונת לכן עשו התקנה הנ"ל. וכתב בתשובת מהראנ"ח ז"ל דאלמנה ובע"ח שבאים כאחד ורוצית האלמנה להיות ניזון מנכסיו אין בידה לומר כן ואמנם אם תפסה למזונות האלמנה אין הבע"ח מוציא מידה. אבל הרדב"ז כ' דלגבי בע"ח אין תפיסתה מועלת ומוציאין מידה וכ"כ המבי"ט בסי' רצ"ה עיי"ש:
ב"ש סק"ז מ"ש לפ"ז. וביאור דבריו כ"ה הואיל דאנן קיי"ל כאנשי גליל אלא דהב"ד יכולין לתקן על דרך תקנת אנשי יהודה ולזה היינו דווקא היכי דאינה אסורה מחמתו אבל היכי דאסורה מחמתו אין הב"ד יכולין לסלקה לגרוע זכותה אבל לאנשי יהודא וגם להפוסקים דפסקי כמותן הוי אף תוך ג"ח משמת בעלה דאסורה מחמתו כל שאין מסלקין לה כתובתה אין לה מזונות. ובפרק החולץ דמ"א איתא יבמה ג"ח הראשונים ניזונית משל בעל. וכתב רש"י ז"ל ניזונות משל בעל שכן כתב לה את תהא יתבה בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך. הרי מבואר דגם תוך ג"ח הראשונים נמי אינה ניזונית רק משום דכתב לה. א"כ לאנשי יהודא דאין כותבין כל ימי מיגר אלמנותיך אלא כל זמן שהיורשים רוצים לסלק אין חילוק ואין לה מזונות אף תוך ג"ח הראשונים. אלא כל זמן שמסלקין לה כתובתה אין לה מזונות כ"מ בס' הא"מ עיי"ש:
ב"ש סק"י מ"ש אבל בנכסי צ"ב הוא לוקח גמור. ולזה פירוש דין זה בנ"מ. ולעיל בסק"ט הביא ראיה לדברי נתיב' המשפט וכפי מ"ש המנחת יעקב והבאתי לעיל עיי"ש:
ב"ש סקי"ח מ"ש אע"ג במוחלת ס"ל אפי' בחיו אין לה מזונות. ור"ל דכן מבואר דעת הרמב"ם בס"ק י"ט במ"ש ויש מי שאומר היא דעת הרמב"ם עיי"ש:
ח"מ סקכ"ב מ"ש ומכ"ש בתובעת מקצתה אינה מפסדת מזונות רק בתובעת כל כתובתה. ובדרך למודי בדברי הר"ן בפ' אע"פ כ' שם לתרץ דעת רש"י ז"ל ממה שהקשו התוס' ד"ה ולתובעת וז"ל שאמרו חכמים התובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות תובעת תוספות נמי אין לה מזונות. וע"ז הקשה התוספות שם מי גרע ממכרה מקצתה דיש לה מזונות. וע"ז תירץ הר"ן דאפשר דתובעת גרע מדמעיזה כל כך בב"ד הוי תביעת מקצת כתובה כתביעת כל כתובה. ולפ"ז נבין דעת הח"מ. הא מבואר בהר"ן ההיפך מדבריו דסובר דכ"ש אם תובעת מקצת אינה מפסדת מזונות. ולדעת הר"ן הוי תביעת מקצתה כתביעת כל כתובתה. אמנם מה שנראה לבאר דברי הח"מ כ"ה דאזיל בשיטת הה"מ בפי"ח מה"א וז"ל ודעת רבינו נראה שמפרש שכשם שמפסדת מזונות בתביעת העיקר אע"פ שלא גבאתו. כך הניזונית מחמת תוספות לבד. דהיינו שכל הכתובה גבתה רק נשאר חייב לה עוד תוספות ונזונית עבור התוספת נמי הדין אם תובעת תוספת אין לה מזונות. וקמ"ל בזה דלא תימא בשלמא עיקר כתובה דהוי תנאי ב"ד שפיר הדין דתובעת הוי כגבתה אבל בתוספת דמעצמו יהיב לה ה"א דיהא כחוב דעלמא ולא יהא תביעה כגבו ויהי' לה מזונות עד דגבתה התוספות לזה אמרינן דתובעת תוספת הוי תביעת' כגבתה התוספת ולפ"ז ה"פ בדעת רש"י דכתב תובעת תוספת אין לה מזונות איירי נמי שגבתה כבר כל העיקר כתובה ושיירה רק התוספת ותובעת התוספת הוי הדין דאין לה מזונות. ומתירץ קושי' התוס' הנ"ל. ולפ"ז נבין דעת הח"מ דה"פ מ"ש דהוי כ"ש אם תובעת כתובתה אינה מפסדת מזונות דהא חזינן דאפי' אם שיירה רק מקצת ניזונת. ולזה הוי כ"ש אם לא גבתה כלל רק תובעת מקצת בודאי ניזונת דתבעה מקצת לא גרע מגבתה מקצת ולא הוי תובעת מקצת כתביעת כולי' וא"ש ודו"ק:
ב"ש סק"כ מ"ש איני נותן לך אפי' מקצתן. ר"ל אף דאין ביד היורשים לכופה שתקבל בע"כ כל הכתובה מ"מ זאת הברירה ביד היורשים שלא ליתן לה כלום דהיינו שתקבל כל הכתובה או אם אינה מרוצה הברירה בידם שלא ליתן לה על כתובתה כלום כמ"ש:
ב"ש סקכ"ג מ"ש אפי' אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ולכאורה צ"ע הא מיגו במקום חזקה הוי בעיא דלא איפשיטא. וקיי"ל בכל מקום דבעיא דלא אפשיטא דמהני תפיסה כמבואר זה בהרבה מקומו' וא"כ כאן דיש חזקה דמחלה משנים שעברו הא יש לה מיגו דלהד"ם הא ליכא סהדי דתפסה והו"ל להיות דתהי' נאמנת אל עבר דלא מחלה בהמיגו דלא הודית כלל דיש משכון בידה. ואפ"ל דהוי כאנן סהדי דבודאי מחלה משנים שעברה מדלא תבעה עד הנה ולזה לא מהני מיגו דהוי מיגו במקום עדים דלא מהני בכ"מ לכן לא מהני מה דתפסה אח"כ משכון גם בלי עדים דודאי מחלה משנים שעברו וכמ"ש:
ב"ש סקכ"ה מ"ש לפ"ז למה אמרינן אם שהתה שתי שנים הפסידה מזונות הא מבואר בהמחבר בסעיף י"ז דאם יש בידה משכון לא הפסידה מזונות בתוך אותן ב' שנים. וא"כ לדעת הפרישה הו"ל גם אם אין בידה משכון לא תהי' מפסדת כלל מהמזונות דהא הנכסים מוחזקים בידה יותר ממשכון ובמשכון אמרינן דלא הפסידה מזונות בתוך אותן ב"ש ולא משכחת האי דינא דאם שהתה ב"ש הפסידה מזונות דהא יש לה משכון כמ"ש:
ב"ש סקכ"ט מ"ש וכן מוכח מרמב"ן ר"ל דעיקר השבועה על מזונות אינם רק מצד גלגול אגב שתשבע על הכתובה בעת גביות הכתובה אז תשבע על המזונות מדהביא הרמב"ן ראי' דא"צ שבועה על מזונות. מדלא אמר שמואל הטעם דלכן לא יהיב לה מזונות משום דנמנעו מלהשביע בימי רב כמו דאמר לה על כתובה מטעם זה או א"צ שבועה בתחלה על מזונות ולזה לא יכול לדחותה שלא ליתן לה מזונות משום דנמנעו מלהשביעה דהא אין לה שבוע' כלל מדינא. ולזה הוכיח הב"ש דאי ס"ד דהרמב"ן סובר דשבועה של מזונות בסוף לאו משום גלגול שבועה רק מצד עצמה א"כ דהא עיקר טעם הפוסקים דא"צ שבועה על מזונות משום דהלכתא כחנן דתשבע בסוף בהגביות כתובתה ולא תשבע בתחלה דהא בימי רב לא שייך לומר תשבע בסוף דנמנעו מלהשביעה א"כ ממילא צריכה שבועה על מזוני א"כ אף מזוני לית לה משום דנמנעו מלהשביעה א"כ הדרא קושית הרמב"ן דהא קיי"ל תשבע בסוף והו"ל לר"ה לומר לה דלכן לית לך מזונות משום דנמנעו מלהשביעה בימי רב וא"כ לא תשבע על כתובתה וממילא תשבע על מזוני ובימי רב נמנעו מלהשביעה. א"ו דעיקר השבועה דמזונות הי' אגב שתשבע על הכתובה תשבע על מזונות מצד גלגול. וא"כ הואיל דהשיב לה דלכן לית לך כתובה משום דנמנעו מלהשביעה לזה א"צ לומר לה על מזוני נמי האי טעמא משום דנמנעו מלהשבועה דהא בלא"ה אין לה שבועה על מזוני בלבד רק מצד הגילגול שבועה וכיון דנתבטל העיקר בימי רב ממילא נתבטל הטפל. אבל לדעת הרמב"ם דסובר דצריכה שבועה על מזוני לבד קשה קושית הרמב"ן אמאי לא השיב לה דלכן לית לך מזונות משום בימי רב נמנעו מלהשביע. וזש"כ אבל לשיטתו שפיר ר"ל לדעת הרמב"ן דסובר דא"צ שבועה על מזונות לבד רק משום גילגול שבועה ואם כן אף דלא תשבע בסוף על הכתובה דהא נמנעו מלהשביעה בימי רב מ"מ לא הי' יכול לומר דלכן לית לך מזוני משום דצריכה שבועה בתחלה על מזוני ובימי רב נמנעו מלהשביעה דז"א דהא א"צ שבועה על מזוני לבד ועיקר השבועה היא מצד הגילגול. לכן הוצרך לומר לה משום דשמואל דאמר התובעת כתובתה אין לה מזונות כמ"ש:
ב"ש סקל"ג מ"ש וז"ל דה"ק. ור"ל דהש"ס איירי בדליכא ירושה דאורייתא כלל ובזה קאמר הש"ס דמכ"ש מזונות האלמנה גובה ממנה ממתנת שכ"מ אבל היכא דיש ירושה דאורייתא אין האלמנה גובה מזונות ממתנת שכ"מ רק מירושה דירושה הוי ב"ח נגד מתנת שכ"מ רק הש"ס רוצה להוכיח דגם מזונות האלמנה גובה נמי פעמים ממתנת שכ"מ היינו היכא דליכא ירושה אז האלמנה גובה ממתנת שכ"מ אבל היכי דנשאר ירושה להבנים אז מזונות האלמנה נגבית מן הירושה ולא ממתנת שכ"מ. וזש"כ ואפי' אם נתן מקצת לבניו מתנת שכ"מ ולשאר בניו לא נתן מתנת שכ"מ האלמנה גובה רק מאותן בנים שיש להם ירושה דאורייתא כמ"ש:
ב"ש סקל"ד מ"ש אפי' הקדש קדושת דמים אינה גובה הכתובה. זה ט"ס דכתובה מאן דכר שמה דהא רק ממזונות איירינן הכא אם האלמנה גובה מזונות מהקדש ועוד הא אף אי נימא דקדושת דמים הוי כמכר הא קיי"ל דכתובה נגבית ממשעבדי כמבואר בחו"מ סי' קי"ז ולקמן סי' ק"ה. א"ו דכצ"ל אפי' הקדיש קדושת דמים אינה גובה מזונות האלמנה דהוי זה הקדיש כמכר ומזונות האלמנה אינן גובים ממשועבדים. וזה אפי' הקדיש קרקעות אינה גובה מזונות האלמנה כמ"ש:
ב"ש סקל"ו מ"ש א"כ אם מכרו מטלטלין צריכה ליזון מהדמים. ולכאורה מה חידש הח"מ בזה דהתנה עליו שתיזון ממטלטלין הא גם בלא התנה עליו מבואר דעת המחבר דצריכה ליזון מהדמים כפי הדיוק של הח"מ בס"ק ל"ה. ואפ"ל דחידש בזה דהתנה עליו גם הטור בחו"מ דס"ל דא"צ לשלם מהדמים זה דוקא בלא התנה עמו ואין כאן רק תקנת הגאונים אבל בהתנה עמו דכל תנאי שבממון קיים וניזונית מן הדין ממטלטלין מודה הטור נמי דניזונית מהדמים שנטלו עבור מכירת מטלטלין והוכיח זה דאל"כ דאינה ניזונת ממטלטלין שמכרו אמאי אינה יכולה לעכב עליהם מלמכרם. ולזה משמע לי' בלא התנה עמו דאינה יכולה לעכב עליהם שלא למכור המטלטלין:
ב"ש סקל"ט מ"ש כן הכא לענין מכירת קרקע. ור"ל הואיל דעיקר החיוב מזונות שלה הוי רק מדרבנן אבל בחוה"מ איירי בב"ח דהוי החיוב מה"ת לכן אם מכרו היורשים הקרקעות הבע"ח גובה ממעות שבידם:
ב"ש סק"מ דינו כאילו לא נכתב. ור"ל אבל הכא איירי בקנין עדיף טפי ומהני רק בשטר פליגי רש"י ותוס' ע"ש:
ב"ש סקמ"ג מ"ש אבל תפיסה יותר משיעבוד הראוי י"ל דלא מהני. ואפ"ל דראיות הח"מ מהר"ן דמהני תפיסה של בע"ח מאוחר נגד בע"ח מוקדם ומ"מ פסק הר"ן דמהני התפיסה והוי כמו בנ"ד תפיסה יותר משיעור הראוי עיי"ש:
בא"ד מ"ש אם תפסה מעות מהני. וצ"ע קצת דהא אם התפיסה יותר משיעור הראוי מה בכך דתפסה מעות ואינו דומה לתפסה מטלטלין לכתובתה דמ"מ חיוב כתובתה יש לה. אבל בנ"ד דאין לה חיוב ביותר משיעור מה מהני אם תפסה מעות. ואפ"ל דהב"ש אזיל להנך פוסקים דתפיסה לא מהני גם בשיעור הראוי אם תפסה מיורשים וזו דיעה הא' של רמ"א ולזה הוסיף הב"ש אבל בתפסה מעות מהני גם לדעתם. אבל אנן דקיי"ל דתפיסה מיורשים מהני לשיעור הראוי אבל ביותר משיעור הראוי לא מהני תפיסה גם אם תפסה מעות. וזש"כ הב"ש בתחלה ונ"מ בזה"ז ר"ל דקיי"ל דתפיסה מיורשים ג"כ מהני הוי הנ"מ ביותר משיעור הראוי אם תפסה זה לא מהני אם תפסה מיורשים כמ"ש: