ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן צא
ב"ש סק"א מ"ש ולשון הכניסה שייך בנ"מ ג"כ כמבואר בסמוך ר"ל סק"ט וזה דלא כהח"מ דפירש דעת המחבר דאיירי בנצ"ב אבל בנ"מ יכולה למחול דס"ל דלשון הכניסה שייך רק בנצ"ב וז"א אלא לשון הכניסה שייך בנ"מ ג"כ ובשיטת הח"מ אזיל ג"כ הסמ"ע בחו"מ סי' קי"ב סקע"ו סובר נמי דלשון הכניסה שייך רק בנצ"ב והש"ך השיג עליו דז"א אלא לשון הכניסה שייך נמי בנ"מ דכל שהכניסה לו ולא קבל אחריות עליו הוי נ"מ והגאון בית מאיר ז"ל הראה משנה מפורש דבנ"מ שייך לשון הכניסה ביבמות אלמנה לכה"ג הכניסה לו עבדי מלוג. אבל דעת הרמ"א איירי ע"כ בנצ"ב דאיל"ה דאיירי בנ"מ היה קשה אף דאין לה מיגו דיכולה למחול הא קיי"ל בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, כמבואר בס' פ"ה וכיון שהוא אומרת השטר הוא פרוע איך תתן לו הרשאה בע"כ לתבוע א"ו ע"כ איירי בנצ"ב דא"צ הרשאה כדעת הכ"ש לעיל בסק"ז עיי"ש:
ח"מ סק"ג וב"ש סק"ג מבואר דעתם דע"כ איירי שיש בו נאמנות או בת"ז דאל"ה כיון שהאשה אומרת שהוא פרוע ואילו היה הלוה טוען כן שהוא פרוע היתה מחוייבת לישבע תוכל לומר דאין רצונה לישבע ואז אין בידו לגבות עם השטר אמנם הרב הש"ך ז"ל בחו"מ סי' מ"ח סובר דגם ביש בהשטר נאמנות מה בכך כיון דהוא אומר שהשטר פרוע והיא אינה מכחישתו מה מהני נאמנות מיהו בל"ז א"צ להסברא דהח"מ וב"ש דאיירי ביש נאמנות הא קיי"ל דעל השטר אינו צריך לישבע רק בטוען אישתבע לי דלא פרעתיך וא"כ כשטוענת פרוע לא מהני השטר בידו כמבואר בחו"מ סי' ס"ו עיי"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש ס"ל אפי' אם דינו כיורש נמי אינו מחזיר. ור"ל דלפי מה דסתם המחבר כשיטת הרמב"ם דפירש הסוגיא דאיירי דווקא כשהוא חייה אז נ"מ אם הוי בעל כלוקח ואינו מחזיר השומא אבל אם הי' דינו כיורש הי' מחזיר דהא בחיה לא מיקרי יורש אבל אם היה מתה לא הי' נ"מ אם הוי בעל לאחר מותה כלוקח או כיורש דהא הרמב"ם ס"ל דיורש אפי' ממילא אינו מחזיר כפשטיות הש"ס זבנא אורתא לא מהדרינן א"כ כאן המחבר דאיירי דמתה לא הוי להמחבר לומר דלכך לא מהדר הבעל משום דבעל הוי כלוקח הא אפי' הבעל הוי כיורש לא מהדר לדעת הרמב"ם דפסק המחבר כוותה. אבל להש"ך סקט"ו הוי גם להני פוסקים דס"ל דגם יורש ממילא אינו מחזיר אבל לגבי בעל הי' הבעל מחזיר דלא שייך לומר אדעתא דארעא נחית כיון דהיה לו חלק בפירות וא"כ אם דעת המחבר כאן דכתב גם במתה הטעם דוקא דלכן אין הבעל מחזיר משום דהוי כלוקח אבל אם הי' דינו כיורש הי' מחזיר גם להרמב"ם עיי"ש:
ב"ש סק"ז מ"ש אבל אם הי' דינו כיורש הי' מחזיר. ולא זכיתי להבין ד"ק הא לשיטת המחבר דאיירי כשמתה א"כ אף אי נימא דבעל הוי כיורש לא הי' מחזיר לשיטת הרמב"ם ומחבר דס"ל דיורש ממילא ג"כ אינו מחזיר. והב"ש בעצמו הקשה בזה על המחבר בס"ק ו' ולמאי הוצרך הב"ש לסיים על דברי המחבר דאי הוי הבעל כיורש הי' מחזיר דז"א דלהמחבר דפוסק כהרמב"ם לא הי' הבעל מחזיר כשמתה ואי דס"ל להב"ש דהמחבר אזיל בשיטת הש"ך הנ"ל א"כ לא הי' התחלה לקשיתו בסק"ו הנ"ל לזה אפ"ל דס"ס אילו תיבות וגם בב"ש מה"ק ראיתי דהשמיט הני תיבות:
בא"ד מ"ש וא"ל ר"ל דזו קושיא בפ"ע לשיטת הפוסקים דסברי דיורש ממילא מחזיר דלא כהרמב"ם א"כ לדעתם הוי שפיר נ"מ במתה ג"כ אי הוי בעל כלוקח או כיורש. לכן הקשה מה טעם בזה דפסקינן דבעל הוי כלוקח ולא מחזיר הא קיימ"ל במקום פסידא דאחר דינו כיורש לזה תירץ דליכא פסידא לאחר אם לא הי' מהדר דהא מן הדין א"צ להחזיר לכן אמרינן דבעל הוי כלוקח:
ב"ש סק"ח מ"ש אבל אם הי' דינו כיורש הי' מחזירין לבעל. ור"ל דזה הוי גם להרמב"ם דס"ל דיורש ממילא אינו מחזיר אבל מ"מ ס"ל דמחזירין לו דקיי"ל דמחזירין לבן הלוה. וא"כ כאן א"ש דכתב המחבר ומתה דבעל כלוקח הוי לכן אין מחזירין לבעל אבל אי הוי דינו כיורש הי' מחזירין לבעל:
בא"ד מ"ש אע"ג דכתבו דלא הוי פסידא כ"כ. וא"י מה רצה בזה הא אדרבה דלהתוס' פי"נ דכתבו דלא הוי פסידא כ"כ הוי ניחא ביותר דלכן לא אמרינן כאן דהוי הבעל כיורש ולחזור לבעל משום) דלא הוי פסידא כ"כ לבעל אם לא הי' מהדרינן לו כתירוצא לעיל בסק"ז דלכן לא אמרינן דבעל הוי כיורש ולחזור להמלוה משום דלא הוי פסידא להמלוה כ"כ א"כ ה"נ לא הוי פסידא לבעל כ"כ ולכן לא אמרינן דבעל הוי כיורש וא"כ א"צ לחוליקי דלהוציא מן הבעל לא חיישינן לפסידא דהמלוה אבל להוציא מהמלוה חיישינן לפסידא דמלוה. אלא דלפי הנ"ל א"ש בל"ז דאין מחזירין לבעל דלא הוי פסידא לבעל כ"כ ולזה לא הוי בעל כיורש כמ"ש:
ב"ש סק"ט מ"ש והרשב"ם פירוש בחיה איירי הסוגיא כצ"ל:
בא"ד מ"ש ע"כ צ"ל דשומא ל"ד לדין פרעון ור"ל דבשלמא בשומא דלא הוי פסידא לבעל כ"כ אי הי' מהדר לזה אמרינן דוקא אם מתה הוי בעל כלוקח אבל בחיה לא הוי בעל כלוקח אבל כאן דאיירי מפרעון לגבות מבעל מה שנתחייבה מקודם נשואין דהוי פסידא לבעל לזה אמרינן דגם בחיה הוי בעל כלוקח וא"צ הבעל לשלם חובה ולפי"ז הי' א"ש דברי המחבר בחו"ה סי' קי"ב דכתב שם דגם בחיה דינו כלוקח דשם איירי לענין פרעון אבל בסי' ק"ג איירי מדין שומא הגי' שם הרמ"א דוקא אחר מותה דינו של בעל כלוקח ולא בחי' ומהדר השומא בחי' ולפי"ז השיג על הסמ"ע מדהקשה אהדדי משמע דס"ל דשומא דמי לפרעון איך מתרץ כאן הש"ע דמתחלה סובר המחבר דוקא אם נישאת ומתה הוי בעל כלוקח. ואח"ז סתם המחבר דמע"פ אינה נגבות מבעל משמע אפי' בחי' דהוי בעל כלוקח:
בא"ד מ"ש ונצ"ב דינו כלוקח נובע מתשו' מהרי"ף. ור"ל דמהרי"ף הביא ראי' מש"ס פ' החובל דאמרו אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב. ופירש"י אם אמרו בנכ"מ דתוכל למכר יאמרו ג"כ בנצ"ב דהיינו נדוניא שהכניסה לו בשומא ומקבל הבעל אחריות השומא עליו ובנצ"ב בודאי לא מצי מזבנא ולזה למד מהרי"ף וס"ל דבנצ"ב הוי לכ"ע כלוקח. וכ"מ בש"ך ח"מ סק"י ע"ש:
בא"ד מ"ש ויש קצת ראי' לדבריו. ר"ל שמביא ראי' לבעל נתיבות המשפט שחולק על מהרי"ק מדאמרינן בש"ס מי שמת והניח אלמנה ובת נישאת הבת זו והכניסה הכל לבעלה מ"מ אלמנה של אבי' ניזונת מאותן נכסים שהכניסה לבעלה וביאר הס' בית יעקב דמוכח דהכניסה הבת לבעלה. אותן נכסים בתורת צ"ב דסתם דשאשה ניסת בודאי מכנסת צ"ב דשכיחא ונ"מ לא שכיח וכיון דסתמא קתני ניסת אלמנתו ניזונת מנכסיו וא"כ סתם נישאת הבת צ"ב מכנסת לבעלה הרי מבואר דגם בצ"ב לא הוי בעל כלוקח דלא כמהרי"ף. אלו דבריו ז"ל. וא"צ לזה דבלא"ה מוכח דאיירי שם בהכניסה הבת צ"ב דאל"ה דהכניסה לבעלה נ"מ ולזה ניזונת האלמנה מהנכסים שהכניסה הבת בנ"מ לבעלה אבל אם הכניסה הבת לבעלה אותן הנכסים בתורת צ"ב לא היתה ניזונת האלמנה מאותן הנכסים א"כ הא הי' הברירה להבת להכניסה אותן נכסים בצ"ב כדי שלא תיזון האלמנה מאותן הנכסים שהכניסה הבת לבעלה א"ו דלא כמהרי"ק אפי' אם תכניס אותן נכסים לבעלה בתורת צ"ב היתה אלמנה ניזונת מאותן נכסים דלא הוי בעל כלוקח גם בצ"ב כדעת הנתיבות המשפט. וכן משמע בס' תורת השלמים להרב בעל מנחת יעקב בסי' ב' האריך שם בזה ובס' קצוה"ח ובס' הא"מ האריך לתרץ ג"כ דעת מהרי"ק דאין ראי' מדין אלמנה הנ"ל משום חומרא דמזונות אלמנה אלמי' רבנן אבל בשאר חוב לא וכן משמע בתוס' שם ד"ה אלמנותו וכ"מ בש"מ דהוי רק באלמנה הדין כן כדי שלא תתבזה אשתו אומדנא דבעל עצמו אלמי' למזונות שלה והאריכו בזה ע"ש:
בא"ד מ"ש אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני תפיסה ולפי"ז אם תפס קרקע מן בעל שייך הפירות לבעל כי לא מהני תפיסה לפירות וא"כ מה תועלת להמלוה בתפיסה אבל לפמ"ש הח"מ לעיל ס' צ' סקכ"ז ובב"ש סקנ"ו א"ש ג"כ כאן עיי"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש ולכאורה קשה הא הגהת הרב נובע מתשובת הרמב"ן. ור"ל דז"ל הרמב"ן הובא בב"י דהבעיא דש"ס דס"פ י"נ בלותה ואכלה ועמדה ונישאת אי הוי בעל כלוקח או כיורש איירי דהכניסה לבעלה קרקעות דאי הכניסה לבעלה מטלטלי לא הי' אצל הש"ס בעיא כלל אי דינו כיורש אי כלוקח הא אפילו דינו כיורש אין גובה בעל חוב מבעלה דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ומזה למד הרמ"א דאם הכניסה לבעלה מטלטלי אינו גובה הבע"ח מבעלה הרי מבואר דעת הרמב"ן דמנ"מ אינו גובה מטלטלי דיתמי דאי איירי הרמב"ן בנצ"ב למה להרמב"ן לפרש דאיירי הש"ס בהכניסה קרקעות דאי בהכניסה מטלטלין לא הי' אצל הש"ס בעיא כלל כסברתו דאפי' דינו כיורש אינו גובה בע"ת הא בהכניס' צ"ב כ"ע ס"ל דהוי לוקח והאיך הי' שום התחלה לרמב"ן לומר דאף אי נימא דינו כיורש אינו גובה בע"ח הא בהכניסה כ"ע ס"ל דהוי בעל כלוקח. א"ו הרמב"ן איירי דהכניסה לבעלה נ"מ. לז"כ דאיירי דהכניסה אותן נ"מ קרקעות דאי איירי דהכניסה לבעלה מטלטלי אותן נ"מ לא הי' להש"ס נ"מ אי בעל כלוקח או כיורש דהא אפי' דינו כיורש אינו גובה בע"ח מבעלה דמטלטלי דיתמי לא גבי בע"ח א"כ מבואר דלא כהפרישה וח"מ שהביא בדעת הרא"ש כדעת מהרי"ף דמנ"מ גובה בע"ח מבעלה אפי' בהכניסה לבעלה מטלטלי נ"מ דז"א אלא נ"מ מטלטלי אינו גובה הבע"ח מבעלה כמבואר ברמב"ן לז"כ הב"ש ויותר נראה דהרא"ש לא סמוך א"ע להסברא דסבלונות הוי כמלוה בשער. ור"ל דלפ"ז הי' קושית הפרישה והח"מ שפיר דגם מנצ"ב הי' ראוי להיות דגובה בע"ח מבעלה דמשום קושיא זו הוצרכו לתרץ דאיירי דהכניסה מטלטלי מנ"מ. אבל דבריהם היפך מדברי הרמב"ן הנ"ל. לז"כ הרא"ש דסובר דדוקא מנ"מ גובה הבע"ח סמוך א"ע על הטעם דהבעל הוי כיורש משום פסידא דמלוה ואיירי בהכניסה לבעלה קרקעות מדין סבלונות לא הוי רק כמע"פ ולכן לא גבי הבע"ח מנצ"ב רק משום פסידא דמלוה דלא הי' לו לעשות ולא הפסיד לנפשו דינו כיורש. ול"ד לדין הש"ס דס"פ י"נ הנ"ל דשם הפסיד לנפשו דלא הי' לו להלות לאשה העומדת להנשא. וא"כ א"ש דעת הרא"ש וא"צ לתירצן של הפרישה והח"מ כמ"ש.
בא"ד מ"ש ואם לא ס"ל כמהרי"ף יש ליישב ר"ל אלו ס"ל דגם בנצ"ב הוי בעיא דש"ס ותליא אי איכא פסידא למלוה והדרא קושית הסמ"ע מסי' קי"ב משמע דגם במקום פסידא דמלוה הוי כלוקח. וא"כ סותר א"ע לסי' קל"ב עיי"ש: