אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן צ

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן צ

סימן פט

ב"ש סק"ד מיהו קשה דלמה לא אמרינן כאן אומדנא. והנראה לתרץ עפ"י מה שראיתי בס' בית יעקב ז"ל שהסביר דעת מהרי"ו דסברתו כן הוא. דבעובדא דידי' דהאב נתן שטח"ז לבתו וכתב בה דקיבל מביתו סך מה וא"כ מה אומדנא שייך כאן. אלא דנאמר דיש אומדנא להכחיש ההודאה שבודאי לא קבל מבתו שום מעות דהא בתו מוחזקת דאין לה ולזה הוי אומדנא גדולה שלא קבל מבתו כלל רק במתנה נתן לה החלק ח"ז ולא הי' יכול להקנות לה בשום אופן אחר רק בלשון הודאה שקיבל מבתו וא"כ דהוי מחנה שוב שייך לומר אומדנא דלא נתן לה רק ע"מ שתהנה בתו והז"ק שיהי' אחר מותה. וע"ז מביא מהרי"ו ראי' מהש"ס בבא בתרא דף קמ"ט דלא אמרינן אומדנא להכחיש הודאתו דהא גם שם הוי אומדנא לומר דלא קבל כלל מהמקבל דהא האבעיא שם בכה"ג שהוחזק המקבל שאין לו כמבואר בתוס' ואם היינו אומרים שם האומדנא שרק מתנה הי' ממילא היינו אומרים ג"כ אומדנא שנית שלא נתן רק עד גמר מיתה כמו בכל מתנת שכ"מ א"ו דלא מכחישין הודאה זו מחמת איזה אומדנא אלא אמרינן דהאמת כן הוא דקבל מעות מהמקבל וכיון שקבל לא שייך לומר אומדנא דהא המודה לא נתן משלו רק מחזיר מה שקיבל והוי כאנן סהדי דקיבל ולזה א"ש בסימן י"ג דאזלינן בתר אומדנא דשם איירי דנתן רק שט"ח דחייב ליתן לבתו סך מה ולזה אמרי' שפיר אומדנא דבמתנה שייך לומר דלא נתן לה משלו רק ע"מ שתהנה בתו ג"כ דהא לא כתוב בהשט"ח דהוא חייב להחזיר לה מה שקבל ממנה מכבר. א"כ תלוי הדבר בדעת הנותן. וזש"כ לעיל סק"ט דלא תקשה דהא בשט"ח יכול לחייב א"ע אפי' לא הי' חייב כלל אלא כאן גרע כלל משום האומדנא והיינו דהוי רק מתנה חיוב שטח"ז. אמרינן שפיר דלא התחייב א"ע רק ע"מ שתהנה בתו ג"כ. ומה שהקשה השב יעקב דילמא התם בשכ"מ הטעם כסברת הסמ"ע משום דהוא מילתא יתירתא בשכ"מ. אבל לא ק"מ דהא שם באיסור גיורא לא הי' הודאה מילתא יתירתא דהא לא הי' יכול להקנות באופן אחר ואפ"ה חזינן דלא מהני אומדנא לומר דהא דהנחזק לא הי' לו מעות ומ"מ לא נכחיש עי"ז הודאתו דאיסור גיורא לזה הוכיח שפיר מהרי"ו דלא אזלינן בתר אומדנא. אבל אני אומר דזה יונח לפי' הבית יעקב אבל מ"מ לא זכיתי להבין ד"ק דהא הרב הרמ"א הביא בזה"ל ליטול בירושתו כחלק חצי זכר וא"כ הוי כשאר מתנה ולא כתב בלשון חזרה א"כ הדרא קושיא אמאי לא אמרינן כאן נמי אומדנא כמו דבסי' י"ג וס' מהרי"ו אינו ת"י לזה אני נבוך בזה. לכן המובחר לתרץ קושית הב"ש עפ"י מה שראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל דהקשה על דעת רש"י לעיל דס"ל דהבעל יורש מה שנתחייב לה אביו. והא מלוה הוי ואין הבעל יורש מלוה של אשתו וכבר הרגישו בזה הקדמונים. (ותירצו דבנצ"ב הוי מוחזק לבעל ולכן בנ"מ אינו יורש אותה) ולזה א"ש לעיל. דממ"נ אין הבעל יורש אח השט"ח דהוי זה סברא פשוטה דלא שייך סברת אומדנא רק אם נתחייב לצורך נשואין אבל אם התחייב בחוב פרטי לא שייך אומדנא דהא התחייב א"ע ליתן מיד. וא"כ לעיל אי נימא דהשט"ח שנתן יחשב כחוב בעלמא שלא ניתנו לתורת נדן כדי שלא נאמר אומדנא א"כ פשיטא אין הבעל יורש אותה דהוי כחוב של אשתו והוי אצלו ראוי ואין הבעל יורש בראוי. וע"כ צריך לומר דנתן לה לצורך נדן לעת נשואין. א"כ שוב שייך לומר האומדנא דלא נתן לה לנשואין רק ע"מ שתנהנה בתו ג"כ אף דאצלה הוי חוב גמור מ"מ לענין זכות הבעל שייך אומדנא לומר דלא נתן רק ע"מ שתהנה בתו. אבל כאן בשטר חצי זכר יש לומר דנתן לה בתורת חוב פרטי ולא שייך בזה אומדנא. ומ"מ יורש אותה הבעל מכח זרעו דירש אותו בראוי והוא ירש זרעה ובחוב פרטי לא שייך אומדנא וכבר מבואר דבר זה בס' פ"י ז"ל דכתובות דף מ"ז דבסוף הסוגיא כתב וכבר כתבתי דקשיא לי הא קיימא לן דאין הבעל יורש מלות אשתו דהוי ראוי וליכא למימר דפסיקת נדוניא לאו מלות אשתו אלא רוב של בעל דזה אינו דמפרש"י ותוס' מוכח להדיא דהבעל נוטל מצד ירושת אשתו והנראה לפי עניות דעתי דע"כ צריך לחלק בין ירושת שאר מלות אשתו לנדוניא והפסיקה היתה אדעת חתנו ואית לי' זכי' בגוה אילו דבריו ז"ל וא"כ מבואר דנתן לצורך נישואין לזה שייך אומדנא דלא נתן רק ע"מ שתהנה בתו ג"כ אכל בחוב פרטי לא שייך אומדנא ולא אמרינן דנתחייב לזרעו רק ע"מ שיהנה ממנו דזה לא שייך בחוב פרטי. ולענין דינא סיים נלפע"ד דאין לנו להתנגד דעת רבינו מהרא"י לפקוע חוב ירושת הבעל שיורש מכח זרעו שהוא ירושה דאורייתא. ולז"כ הח"מ שפיר דמי שרוצה שלא יהי' תם לריק כחו יכתוב בשח"ז אם תמות בתי בלא ז"ק אחר מיתתי ואז אינו יורש כח הזרע שמת קודם וראוי להיות פשר דבר ולזכות לבעל יותר הואיל שהדין עמו. וכבר בא מעשה לידי והתפשרתי הצדדים שני חלקים לבעל. וחלק אחד ליורשים:

ב"ש סק"ז מ"ש ואפשר לרבותא כתב הטור ומחבר כשנשאה דאע"ג דמת המוריש קודם נישואין וא"כ המלוה שייך לה בעת נישואין והיא בודאי היורשת מ"מ אם מתה אחר נישואין אין הבעל יורש מלוה זו הואיל דלא גבתה האשה מחיים וצ"ע דמה רבותא היא זו הא מבואר במחבר אח"ז יותר דאע"ג דהי' לה בעצמה ממונה מלוה ביד אחרים בעת הנשואין ומתה ולא גבתה אין הבעל יורש אותה וזה חידוש יותר מרבותא דרבינו הב"ש ז"ל:

ב"ש סק"ה מ"ש ואם מתה הבת ואח"כ מת הז"ק בחיי אבי' אין הבעל יורש כלל. ומבואר שם בתשובת צ"צ דאע"ג דכתב מהרי"ו דלא אזלינן בתר אומדנא מכל מקום אומדנא דמוכח שאני כמבואר בש"ס ב"ב דף קמ"ו ע"ב. וכבר עמד בזה הגאון בס' כתובה דהתם אמרינן כן רק לרב ששת ור"נ פליג עליו ולא מחלק בזה וקיי"ל כר"נ בדינא אבל א"ש דכאן הוי כמפרש דהא נתן לה רק שטר ח"ז דהיינו כפרישו חצי זכר. וזה דוקא אם יהי' לו זכרים אבל אם לא יהיה לו זכרים לא שייך לומר לשון שטח"ז ולזה ממילא נתבטל השטח"ז ובאומדנא דמוכח כזו ר"נ מודה דאמרינן דהוי כמפרש בהדיא אם לא יהי' לו זכרים יהי' נתבטל השטח"ז שנתן לבת אחת כמ"ש:

ח"מ סק"ג מ"ש אף שלא בא. ור"ל שלא בא הירושה מחיים מאבי אמו א"כ הוי כמו דנימא דהבן יורש בקבר להנחיל לאביו לז"כ דז"א דמ"מ השער יורש הי' הבן בחיו מאבי אמו והוי כאלו הי' לו בחייו מלוה גמורה ביד אבי אמו:

ח"מ סק"ד מ"ש שהבעל יורש קרקע והפירות לאחר מיתת מורשיה ור"ל אותן פירות שגדילים לאחר מיתת המוריש לעולם הם של בעל אבל אותן פירות שהי' גדילים בחיי המוריש ותלש אותו המוריש בודאי לא זכה הבעל בהן גם להח"מ לעולם. ולזה צ"ע מה השיג הב"ש על הח"מ באותן פירות שהיו בחיי המוריש בודאי הם של המוריש לעולם. ואפ"ל דהב"ש הבין בדעת הח"מ שסובר דגם אותן פירות שהיו בעת מיתת המוריש ועדיין לא נתלשו כיון דזכו בהן המוריש אלא מצד קנין הפירות שיש לו בהקרקע וכיון דהבעל זכה בגוף הקרקע מחיים לא הוי ראוי וע"ז חולק הב"ש דאכתי הוי ראוי דהרי המוריש הי' יכול למכור אותן פירות אף שהיו מחוברין עדיין כדאיתא בחו"מ סי' רנ"ז אבל מ"מ אינו מוכרח דהח"מ חולק בזה כ"מ בס' כתובה ובס' בית יעקב ז"ל כתב דהב"ש לרווחא דמילתא כ"כ דיוצא גם להך דיעה דפליג בחו"מ וסובר דמכח האב לא מהני מ"מ אין הבעל זוכה בהן דאין האב מקנה הפירות רק נגד הבן אבל לא נגד הבעל אבל הפירות הגדילין לאחר מיתת האב ודאי הם של בעל עיי"ש:

ב"ש סק"ט מ"ש ולא כמשמעות הח"מ. ר"ל דלהח"מ הוי בלא כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך מ"מ אינו יורש רק החצי משום דהוי בבכור האיבעיא דלא איפשטא ולפי"ז בכתב אינו נוטל כלום לז"כ הב"ש דז"א דבלא כתב הנוטל הכל בתורת נ"מ רק בכתב לה אז נוטל רק החצי וכן מבואר בב"י לשון תשובת הרשב"א עיי"ש.

שם בח"מ סק"ח מ"ש לפיכך לא יטול ממנה רק חצי חלק בכורה כצ"ל ר"ל מחמת דהאבעיא לא נפשוט בא"ד מ"ש אבל בתשובת הרשב"א שמביא ב"י פסק דיורש מחצה וא"כ סברת הח"מ בדעת הרשב"א דהבעל יורשה מחצה כמו בבכור דהוי ספק ונועל מחצה מחלק בכורה עז"כ הב"ש סק"ט דז"א בדעת הרשב"א אלא ס"ל להרשב"א באם לא כתב לה דו"ד נוטל הבעל כל המלוה בתורת נ"מ רק באם כ' לה דו"ד אין לי בנכסיך אז מדמינן לדין בכור מחמת האבעיא דלא נפשוט ונוטל רק החצי עכ"פ ועיין בס' כתובה מ"ש בזה:

ב"ש סקי"ג מ"ש בש"ס מבואר הטעם דהוי ראוי לבעל הואיל דהראשון יכול למכור ר"ל דקאמר הגמרא בב"ב ד' קכ"ה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינא זבינא דהוי ראוי עי"ז לגבי בת ולכן לא הוי כמעכשיו ומש"ה בעלה לא יורשנה דאשתו לא הוי מוחזקת בנכסים בחיה כפירש רשב"ם ולז"כ הב"ש דלכאורה תימה על הרמ"א בחו"מ סי' רמ"ת סעי' א' בהג"ה כתב וז"ל ואין כל הדברים אלו אמורים אלא אם אמר נכסיי לך ואחריך לפלוני אבל אם אמר אחריך לי או וליורשי אם מכרן הראשון ומת הנותן או יורשיו מוציאין מיד הלוקח ואזיל להך גירסא בעובדא דש"ס דאמר אחריך ליורשה של הסבתא לא הוי כמו אחריך לפלוני כמבואר בסמ"ע שם בס"ק כ"ה באומר אחריך ליורשי ומת ומכר הראשון נתבטל המכירה אפי' בלי אמירת מעכשיו וא"כ אמאי סתם הרמ"א כאן כדעת המחבר גם באמר אחריך ליורשי בעינן מעכשיו ואם הבעל של הבת יורשה הא לדעת הרמ"א איירי הש"ס באומר אחריך לפלוני ולא איירי באומר אחריך ליורשי. לז"ל ודוחק להגי' ר"ל פה בדברי המחבר דצ"ל ואחריך ליורשיו דהוי כמו דאמר ואחריך לפלוני. ולכן סתם הרמ"א דבעינן דוקא מעכשיו. לז"כ הב"ש ליישב עפ"י קשיות המרדכי דהקשה בל"ז דלמ"ל להש"ס לומר הטעם דהוי ראוי לבעל משום דאי קדים הסבתא ומכרה הי' מהני לזה הוי ראוי לבעל הא בל"ז הוי ראוי לבעל הואיל דלא בא מעולם ליד הבת מחיים ותירץ המרדכי דהש"ס אזיל להך סברא דאחריך הוי כמעכשיו ועי"ז הוי כבא ליד הבת מחיים לזה קאמר הש"ס דמ"מ הוי ראוי משום דאי קדים הסבתא מכרה הי' מהני דאי לא הי' מהני המכירה של הסבתא לא הוי ראוי לבעל דהא אזלינן להך סברא דאחריך הוי כמעכשיו רק הואיל דהמכירה של הסבתא לא נתבטל עי"ז הוי ראוי אף דהוי כמעכשיו. לפי"ז פסק הרמ"א שפיר בחו"מ דהמכירה של הראשון נתבטל. ומ"מ הוי ראוי לבעל דאזיל להך פיסקא דאחריך לא הוי כמעכשיו וא"כ בלא"ה הוי ראוי לבעל הואיל דלא בא ליד כבת מעולם כקושיות המרדכי א"כ אפי' באומר אחריך ליורשי הוי ראוי לבטל הואיל דאחריך לא הוי כמעכשיו אף דהמכירה של הראשון בטילה מ"מ הוי ראוי הואיל דלא בא ליד הבת מעולם. אמנם התמי' הלז נרגשת בפי כל דמ"ש לפי"ז לדידן דקיי"ל אחריך לא הוי כמעכשיו הוא משום דקאמר הש"ס דאמר רבה מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים הסבתא ומכרה הוי מהני ומש"ה לא הוי אחריך כמעכשיו כפירש רשב"ם אבל הרמ"א דפסק בחו"מ להדיא דהמכירה של ראשון בטילה א"כ בודאי אחריך הוי כמעכשיו הא זה תליא בזה כמבואר ברשב"ם להדיא במ"ש וליכא למימר כאומר מעכשיו דמי דהא אם קדמה הזקינה ומכרה בחיי' לאחרים זבינא זבינא מבואר דאי המכירה של הסבתא הי' נתבטל הוי אחריך כמעכשיו. א"כ ע"כ הא דפסק הרמ"א בחו"מ דהמכירה של הראשון נתבטל הוי משום דאחריך הוי כמעכשיו א"כ הדק"ל אמאי סתם הרמ"א כאן כדעת המחבר דאחריך לא הוי כמעכשיו ובהדיא מבואר בחו"מ דמה דפסק הרמ"א שם דנתבטל המכירה הוא דעת הרמב"ן שממנו מקור דין של הרמ"א שם וכתב בהדיא דבאומר אחריך לו וליורשי דהוי כאומר מעכשיו ולכך לא מהני מכירה של הראשון וכאן מבואר באומר מעכשיו דהוי מוחזק ולא חשיב ראוי וא"כ הקושיא של הב"ש הדרא ונצבה כחומה. וכבר הרגישו בזה כל גדולי אחרונים בס' הפלאה ז"ל ובספר ישועת יעקב ז"ל ובס' שו"ת ב"א ז"ל בס' ס"ד. והאריכו זה. ובלא ה צריך לחלק מהדין דשכ"מ דהביא אח"ז דהוי כמסורין בידו ובעל יורש אותה הא לא עדיפא מהאי עובדא דסבתא דפסקינן דהמכירה של הראשון נתבטל. וע"כ משום דאחריך הוי כמעכשיו מ"מ הוי ראוי לבעל משום דלא בא ליד הבת מעולם כסברת המרדכי. א"כ יקשה בהאי דין דשכ"מ דלא הוי ראוי. ובל"ז הא הדין דסבתא המבואר בש"ס הנ' איירי נמי בשכ"מ כפירש רשב"ם להדיא שם. וא"כ לדעת הב"ש דלא הוי מוחזק לבעל יקשה מהאי דשכ"מ דפסק רבינו בצלאל דלא הוי ראוי וצ"ע בכל זה כמ"ש ודו"ק:

ב"ש סק"כ מ"ש והראב"ד השיג עלי' דש"ה דהספק בגירושין ומוקמינן אחזקה ראשונה אבל שם הספק בגוף הקידושין. ויש לנו חזקת פני' המסייע לומר שאין ממש בקדושין. ועוד דהתם גוף הנכסים בחזקתה מעיקרא וכאן הנכסים הוי בחזקתו והדמיון לזה באינו יודע אם התחייבת דפטור דהספק הוי בעיקר החיוב אבל באל אם פרעתי חייב דהספק הוי בפרעון והוי בהסתלקות החיוב לזה חייב כנודע:

ב"ש סקכ"א מ"ש לאפוקי מדעת רשב"ם דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות לר"ש ה"ה אינו יורשה אמנם כבר תמה ע"ז הגאון מפפ"ד ז"ל מהש"ס ר"פ הזורק דפריך חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה וא"כ אין לך יותר מזה שבודאי עינו ולבו לגרשה מ"מ ס"ל להש"ס דזכה הבעל ובפרט דהא שם כבר נחתם הגט הרי מבואר דאפי' לאחר חתימה יש לבעל פירות והאריך קצת בזה. ובל"ז לדעת הפוסקים דירושת הבעל מה"ת א"כ אין ראי' מפירות לר"ש דאין לו פירות משעה שנתן עינו לגרשה דאכילת פירות לבעל הוי רק תקחז"ל לכן כשנתן עינו לגרשה לא תקינו חז"ל פירות אבל בירושה דהוי מה"ת איך נאמר דמעת שנתן עיניו לגרשה שוב אין יורשה לעקור דבר מן התורה ובזה נסתר ראית הרשב"ם מהך דתותרני' דשם רב קאמר למילתא ורב לטעמי' דירושת הבעל מד"ס לכן מביא שפיר ראי' מפירות לירושה. אבל אנן קיי"ל דירושה דאורייתא אין ראי' מפירות וכבר נתעורר ע"ז הגאון מהר"י מלבוב ז"ל. והנה הרש"ל בפ"ב דגיטין לענין אבילות במעשה שנתפשרו על הגט ובתוך כך מתה והורה הלכה למעשה שלא יתנהג הבעל אבילות והסכים עמו החכם הגדול מא"ו. ועיקר ראיתו דהא לר"ש דס"ל דאם נתן עיניו לגרשה אין לו פירות וה"ה לירושה כפרשב"ם אלא שאנן פסקינן כרבנן מ"מ נשמע דלא יתאבל והלכה כדברי המיקל באבל ובלא"ה הסברא כ"ה דהאיך ס"ד להאביל מה שאין לבו אבל ואין אם מר לפניו. וע"ז כתב הגאון הב"מ ז"ל דאין מוכרח כשמתה גם שנאתו אבדה ונפשו עליו תאבל על אשת נעוריו ועכ"ז לא מלאתי להרהר אחר שכבר הורה זקן זה שקנה חכמה יתירא לולי שכתב שרבים תמהו בפסק זה. וזקן אחד כתב לי שחכמי ירושלים הסכימו להק"ו שדן משמע אבל בגוף הפסק לא הסכימו וצ"ע. אלו דבריו ז"ל. והגאון מלבוב בספרו כתב במעשה שאירע לפניו באחד שרצה לקבל התרה ממאה רבנן וכבר הי' לו התרה ע"ז ובתוך כך זיכה לה הגט ע"י אחר כדת ומתה אח"ז והורה לסמוך אדעת הרש"ל ז"ל שלא לנהוג אבילות כלל ע"ש:

ח"מ סקי"ז מ"ש דזה דווקא לדעת רשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה. אבל לדעת החולקים לא כצ"ל ור"ל דדין מורד ומדיר לא קאי אלא לרשב"ם אבל להחולקים דס"ל דאינה נפקעת מהירושה רק בגירושין גמורים ה"ה מורד ומדיר יש לבעל לירש אותה. וכן דעת הרי"ף והרא"ש דאף באלו דכופין אותה לגרשה מ"מ יורשה. והד"מ מסופק באלו שכופין אם יורשה דשם שפיר יורשה דלא פשע נגדה משא"כ מורד דלמיפק קאי הו"ל דאינה יורשה. וע"ז מסיים הח"מ דמסתימת לשון הרי"ף משמע גם במורד ומדיר יורשה אם מתה קודם הגט. דלא כהרמ"א דכתב כאן די"א דאין יורשה דהא לא עדיף מהדין דלעיל אם נתן עינו לגרשה דס"ל לרמ"א דיורשה ומסתמא אם נתן עיניו לגרשה בודאי אינו נוהג עמה מנהג אישות דהא אסור לדור עמה כמבואר בסי' קי"ט דעובר על לא תחרוש על רעך רעה. אמנם אפ"ל אף דהרמ"א לעיל ס"ל דאם נתן עינו לגרשה יורשה דשם איירי בכה"ג דקידש אותה בתחלה והודיעה שהוא נושא רק לימים דזה מותר לדור כמבואר במחבר בס"א בס' קי"ט הנ"ל. דאם הודיעה שהיא לימים מותר וא"כ הואיל דמותר לדור עמה אף דדעתו לגרשה לזמן המוגבל מ"מ אם מתה יורשה אבל במורד דאינו דר עמה כלל רק דעתו תמיד בכל עת ובכל שעה לגרשה לזה ס"ל לרמ"א שפיר דאינו יורשה וא"כ ל"ד לדין הרמ"א דלעיל דאם נתן עינו לגרשה דיורשה. דשם איירי בכה"ג דהודיעה בתחלה דנושא אותה לימים כמ"ש:

ב"ש סקכ"ד מ"ש כבר כתבו תוס' ור"ל דלזה נוטלים היורשים חלק בנצ"ב. ולא הוי אין אדם מוריש שבועה לבניו. דכבר כתבו התוס' ב"ב דעיקר החשש צררי לא הוי רק על סמוך למיתה ולא על קודם הזמן אפי' בכתובה דאית לה רק מתקחז"ל מ"מ אין חשש צררי בתוך הזמן ולזה ס"ל לתוס' גם בכתובה במ"פ אין חשש צררי כלל. ולזה בנצ"ב במ"פ אין חשש צררי כלל להתוס' דהא עיקר החשש צררי בכ"מ רק על סמוך למיתה וא"כ במ"פ אין חשש צררי כלל אבל להפוסקים דס"ל דיש חשש צררי גם בתוך הזמן ולפי"ז גם במ"פ יש חשש צררי ומ"מ בנצ"ב אין חשש צררי הואיל דלא הוי מתקחז"ל רק בכתובה חיישינן לצררי הואיל דלא הוי חיובה ברור אבל בנ"מ ונצ"ב דחיובה ברור ליכא חשש צררי כלל וא"כ בנצ"ב הוי לכ"ע אין חשש במ"פ לצררי אבל אם לא הי' מ"פ הוי הדין להיפך. ולהתוס' יש חשש צררי גם בנצ"ב כמו בכתובה. אבל להפוסקים הנ"ל ליכא חשש צררי בנצ"ב הואיל דלא הוי מתקחז"ל ול"ד לכתובה וזש"כ ולפי"ז לענין נ"מ ונצ"ב והיינו אם לא הוי מ"פ הוי החילוק זה כדכתיבנא. ושוב כתב ומיהו לדעת שאר פוסקים דהחשש לצררי שמא לקחה בעצמה וא"כ יש חשש גם בנצ"ב. לז"כ ועיין סי' צ"ו סק"א ר"ל דשם כתב דשבועה זו שמא לקחה בעצמה אם הוי רק ע"י גלגול שבועה שמא התפיסה צררי לה בעלה. וא"כ בנצ"ב במ"פ אין מגלגלין עליה אבל אם השבועה זו דשמא לקחה בעצמה הוי בגלגול לזה יש חשש גם בנצ"ב במ"פ ותליא בזה כמבואר שם עיי"ש:

ב"ש סק"ל מ"ש לפי"ז לדעת הרא"ש המקבל אוכל פירות. ר"ל להרא"ש עיקר התנאי הי' על הביטול דיהי' ברשותה לבטל המתנה אימת שתרצה. ולזה קודם הביטול המקבל מתנה אוכל פירות דהא המתנה חל מיד מהיום רק התנתה דכל שתרצה לבטל יהי' בידה. אבל להרמב"ם עיקר התנאי מה דאמרה ולכשתרצה היה על גוף המחנה דאם תרצה יהי' המתנה חל מהיום ולזה קודם הריצוי בפירוש שתאמר הן לא חל עוד המתנה וא"כ אין אוכל המקבל פירות בתוך כך קודם הריצוי שלה בהדיא. אבל מ"מ הבעל ג"כ אין אוכל הפירות בתוך כך דילמא תאמר הן וחל המתנה להמקבל למיפרע מהיום ולזה הפירות שלה הם:

ב"ש סקל"א מ"ש וכן נראה דרמב"ם ס"ל כן דהמקבל אוכל הפירות והתמוה מורגשת במבטא הא הב"ש כתב בס"ק הקודם בתנאי מהיום ולכשתרצה הוי להרמב"ם הדין דאין המקבל אוכל הפירות קודם קיום התנאי ואיך יסתור א"ע ועמדתי בזה. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל דהגי' הסעיפים דס"ק ל"א מ"ש אין הבעל אוכל פירות וס"ק ל"ב מ"ש דאם מתה אינו יורשה קאי על מ"ש המחבר ברישא דין מבררת תבטל המתנה אין הבעל אוכל פירות ע"ז קאי דברי הב"ש דס"ק ל"א וס"ק ל"ב דאח"ז קאי על מ"ש אח"ז ואם מתה בחייו אינו יורשה ולא קאי הני ב' ס"ק על דין דסיפא של המחבר בתנאי מהיום ולכשארצה וביאר דבריו כ"ה דיש מחלוקת בין הרא"ש והר"ן בפירושא דהש"ס דלהר"ן הוי הדין במבררת סתם כאילו פירשה התנאי שאם תמות בחיי הבעל שיזכה המקבל מתנה לגמרי ואם ימות הבעל קודם בחייו יהי' שלה ותתבטל המתנה מהגוף למפרע אבל בחיי הבעל אמדינן דעתה דיהי' הפירות של מקבל הואיל דרצתה להבריח מבעלה. לזה אנו מפרשינן אופן המתנה להבריח מבעל כל זכיותיו רק זכות שלה לא יתבטל אבל בחיי הבעל א"י לחזור בה. ולז"כ הר"ן דפירכת הש"ס דפריך ואי דלא קנינה לוקח ליקני בעל קאי רק על דין מהיום ולכשארצה. אבל במבררת סתם לא צריך הש"ס לתרץ דעשאום כנכסים שא"י דהוי כאילו פירשה התנאי שאם תמות בחיי הבעל שיזכה המקבל וא"כ בודאי בחיי הבעל הוי המתנה להמקבל לגמרי דהא דעתה הי' רק להבריח מבעלה ומה דלא פירשה כן משום דלא תהוי לה איבה אבל הוי בודאי עיקר דעתה שיזכה המקבל בחיי'. ופירכת הש"ס היה רק על דין דתנאי מהיום ולכשארצה דהא לא אמרה הן וכמבואר בהר"ן באריכות מזה וזש"כ הב"ש בסקל"ב על דין מברחת דאינו יורשה הבעל. ולזה הקשה הא קיי"ל נכסים שא"י לבעל הבעל יורש וא"כ אמאי במברחת הדין דאין הבעל יורשה. לזה תירץ בשם הר"ן דהוי כאילו פירשה שיזכה המקבל המתנה לגמרי שאם תמות בחיי הבעל יהיה של המקבל. ולא צריך לתירץ הש"ס על דין דמברחת סתם. אבל להרא"ש הוי הדין מברחת כאלו התנתה במהיום ולכשתרצה ופירכת הש"ס כ"ה דלא קנה לוקח ליקני בעל. והיינו הואיל דבעת נשואין זוכה הבעל בזכותה בשדה זו שיחזור מהמתנה וא"כ הא בידה לחזור הוי כאילו לא יצא מרשותה. וע"ז תירץ הש"ס דעשאו כנכסים שא"י לבעל וממילא לא זכה הבעל בנכסים שזיכו חז"ל הן לפירות והן לירושה דהא בנכסים שא"י מכרה ונתנה קיים ואין זכות לבעל רק שיהי' יורש כמו בן לאב וממילא מתנה שלה שתוכל לבטל ולחזור קיים ואין הבעל יכול לבטל כמו בן לאב דאם האב נתן נכסים במהיום אם לא אחזור המבואר בחו"מ סי' רנ"ז דבודאי אין הבן יכול לבעל המתנה זו כיון דאין לבן זכות בנכסים בחיי האב וה"נ הבעל בנכסים שא"י שאין לו זכות בנכסים אלו בחיי אשתו ואין יכול הבעל לבעל מתנה זו שהתנתה במהיום ולכשארצה שלא אחזור ולזה ממילא אין יורש דהוי כנכסים שא"י דמתנתה קיימת ואחר זאת מצאתי בשי"ת נוב"י מה"ת בסי' צ"ג הביא שתלמיד אחד הרב המפורסם מ' דוד ז"ל שאל אותו לבאר דברי ב"ש אשר הם סתורים. והשיב וז"ל אבל מתתלה צריך לידע דהמראה מקום מס"ק זה נרשם בטעות ולא קאי ס"ק זה על תנאי מהיום ולכשארצה אלא ס"ק צריך לציין במוקדם במה דכתב המחבר מתחלה תבטל המתנה ואין הבעל אוכל פירות ע"ז קאי ס"ק זה מ"ש דרמב"ם נמי ס"ל כן. ועתה אגיד לך פירש"י דבאמת בדברי הרא"ש מבואר דמקבל מתנה אוכל פירות כ"ז שלא חזרה וגם אם מתה בחיי בעלה ולא חזרה נשארה המתנה למקבל מתנה. אבל ברמב"ם מבואר דאם מתה בחיי הבעל נשארה המתנה למקבל אבל זה לא נתבאר בהרמב"ם אם המקבל אוכל פירות בחיי האשה כל זמן שלא חזרה. ודעת הב"ש דלא שייך עשאן כנכסים שא"י לבעל אא"כ שהמקבל זוכה באמת באיזה צד בהמתנה דהיינו כ"ז שלא חזרה אבל אם אינו אוכל פירות כלל לא שייך לומר עשאום כנכסים שא"י דהרי הבעל יודע בעצמו שנתנה כל הנכסים. וכי אין יכול לישאל בבה"מ ויאמרו לו דלא זכה כלל בהמתנה א"ו דהמתנה חל מיד מעתה כ"ז שאינה חוזרת ואפי' אם אירע אח"ז שחזרה במתנה תו לא מצי הבעל לומר דבטלה המתנה למיפרע כדי שיחזירו לו הפירות שאכל משום דאף דהחזרה היה השתא מ"מ עד עתה לא הי' ידוע שתחזור בה והוי כנכסים שא"י לבעל ומחזרה ואילך באמת זכה הבעל כמבואר בב"ש ודעת הב"ש דאם לא הי' אוכל פירות א"כ באמת ל"ז כלל א"כ גם אחר מות' איך יזכה ולמה לא יירש הבעל א"ו דבאמת זוכה בה כ"ז שלא חזר' וכיון דמתה הרי לא חזרה ונשאר המתנה להמקבל שכבר זכה. ואינו דומה לכותבת מהיום ולכשארצה דמבואר בב"ש סק"ל דאין המקבל אוכל פירות ואין יורש אותה ואפ"ה אין הבעל אוכל פירות כמבואר ברמב"ם פכ"ב מה"א די"ט דשאני התם דהוי כנכסים שא"י לבעל דהרי בכל עת וזמן הברירה בידה לומר רוצה אני והוי המתנה למפרע מהיום ותמיד הוי הנכסים א"י לבעל. אבל בנתנה סתם רק שנתנה כל הנכסים א"כ ממ"נ אם לא זכה בהן המקבל מתנה שוב א"י לזכות ולמה לא ירש הבעל א"ו דזוכה המקבל מיד כ"ז שלא חזרה ולא נתאלמנה ולא נתגרשה ולכן אוכל המקבל מתנה הפירות. דברי הדוש"ת הק' יחזקאל סג"ל לנדא אלה דבריו הקדושים ויקרים מפנינים ושקולים בשקל הקודש:

ח"מ סקכ"ז מ"ש דכל דאשה יכולה למחות גם הלוקח יכול למחות. אבל הסמ"ע בחו"מ סי' ר' כתב להיפך דהבעל יש בכח לבנות ולסתור ואין האשה יכולה למחות בידו. והגאון מלבוב ז"ל הביא ראיה מדעת רשב"ם ב"ב דף נ"א אהא דקאמר רב א"א צריכה למחות חזקה לנזקין. וכתב הרשב"ם דיכולה לומר דנהי שיש בידך לאכול פירות אבל לא להפסיד הקרקע שלו. מבואר כדעת הת"מ עיי"ש:

ב"ש סקל"ו מ"ש וכן מדויק ברמב"ם שכ' ואם הדמים קיימים בסיפא שמתה בחייו ש"מ בחיה אין ללוקח טענה על המעות כצ"ל. ור"ל דהא להרמב"ם עכ"פ נשאר הגוף ביד הלוקח. אמנם עכ"ז לא זכיתי להבין ד"ק מה הועיל בתירוצו בזה דאכתי קשה מה תועלת הוי ללוקח להרמב"ם דסובר דגוף הקרקע נשאר ביד הלוקח מה נ"מ ללוקח בזה דהא אדרבה הא להרמב"ם אין ללוקח שום טענה על המעות שיחזיר לו וא"כ מה תועלת נמצא ללוקח בזה שהקרקע נשאר ביד הלוקח בשלומא להתירוץ דריש' דהוי ללוקח תועלת בזה לענין דא"י הבעל לבנות בקרקע אבל להב"ש דסותר זה דאפילו אם הי' נשאר גוף הקרקע ביד הבעל א"י הבעל לבנות ולזה אין תועלת בזה דוקא להרמב"ם וזה היה עיקר קשיותם דמה תועלת הוי ללוקח כמבואר בח"מ ס"ק כ"ז ולפי"ז לא הועיל כלום בתירוצו דאדרבה דלהרמב"ם דאין ללוקח טענה על המעות בחייה נתחזקה הקושיא ביותר דמה הוה תועלת ללוקח במה דסובר הרמב"ם דגוף הקרקע ביד הלוקח אלא דנימא דעיקר דעת הב"ש לברר דיש נ"מ בין הרמב"ם להרא"ש לזה מצא הנ"מ דלהרמב"ם אין טענה ללוקח ולהרא"ש יש טענה ללוקח גם בחייה על המעות אם הדמים הן בעין אבל גם זה תימא דהא גם להרא"ש אין ללוקח טענה על המעות דהא רק באופן זה מכרה דדוקא אם תתאלמן או תתגרש אז יהא ללוקח אבל לא בעוד' תחתיו וא"כ במה הכח יש ביד הלוקח לתבוע לבעל גם להרא"ש דהא ודאי פחו' מדמי הקרקע נטלת' מהלוקח כדי שיקנ' על הספק ואף אי נימא דכאן מיירי דבדמי שויא של הקרקע מכרה ללוקח מ"מ אין ללוקח שום טענה על המעות דהא על תנאי זה מכרה לו דוקא אם תתאלמן או תתגרש אז יהא של לוקח וא"כ איך ס"ד דהלוקח יתבע לבעל כעת וגם לדעת הב"ש דתופש נ"מ בל"ז יש נ"מ להרמב"ם דס"ל דגוף והקרקע נשאר ביד הלוקח א"כ הוי אם מתי הלוקח נוטל הבכור שלו פ"ש דלא הוה ראוי דהא להרמב"ם מוחזקת ללוקח אבל להרא"ש הוי להבן של לוקח קרקע זו ראוי וזה אפ"ל לדעת הב"ש לעיל בדעת המרדכי דסובר דאף אחריך כמעכשיו מ"מ לא הוי מוחזק הואיל דלא בא לידו כה"נ לא הוי מוחזק ללוקח הואיל דלא בא מעולם ליד הלוקח וא"כ מיקרי ראוי לבן נמי מטעם זה דלא בא לידו של אב מעולם וצ"ע כמ"ש:

ב"ש סקל"ו נשמט מחיבורי וכצ"ל אע"פ דמחבר כתב אם הדמים קיימי' מחזירין ללקוחות מזה אינו מוכח דיש ללקוחות טענה לבעל על המעות דדוקא באם המעות בעין אז מחזירין אבל בעין המעות בעין אין שום טענה ללוקח על המעות דהא על תנאי זה מכרה לו האשה דאם תמות בחיי בעלה נועל הבעל גוף הקרקע מיד הלוקח וזה שייך קודם התיבה וגם לדעת הב"ש עיי"ש:

ב"ש סקל"ז נרשם בטעות על דברי המחבר אלא דברי ב"ש קאי על דברי הרמ"א מ"ש וי"א דאף בחיים מוצא גוף הקרקע מיד הלוקח בלי דמים ע"ז כ' הב"ש כן כ' הרא"ש והר"ן וכן הוכיח מהנ"י דס"ל ג"כ כדעת הרא"ש והעור דאי ס"ל להנ"י כדעת הרמב"ם דהבעל א"י להוציא מיד הלוקח גוף הקרקע אלא נשאר הקרקע ביד הלוקח א"כ מאי קמ"ל הנ"י דסובר דהבעל א"י לבנות על הקרקע הא זה פשיטא הא ס"ל לנ"י כהרמב"ם דגוף הקרקע נשאר ביד הלוקח א"כ בודאי אין יכול הבעל לבנות על הקרקע א"ו דהנ"י סובר כדעת הרא"ש וטור דהקרקע מוציא בעל מיד הלוקח. ולזה קמ"ל הנ"י שפיר דמ"מ אין הבעל יכול לבנות על הקרקע הואיל דעכ"פ המכר קיים אחר מיתת הבעל כמוזכר דעתו בס"ק ל"ו מזה ע"ש:

ח"מ סקכ"ח מ"ש ועיין בס' צ"ח בשם הנ"י דס"ל גם אם יש בידה מחמתן אותן המעות וחילופן מ"מ מחוייב הבעל להחזיר דלא כהרשב"א והר"ן שמביא כאן:

ב"ש סקל"ח מ"ש מיהו בנו"נ י"ל דשלו הם. ואף דבח"מ ס' ס"ב מבואר דאם הי' לה ממון מיוחד נאמנת לומר דשל פלוני הם מ"מ הכא במתה דמי לידוע שיש לה פקדון מיד אחר ומיד בעלה ולכן הוי הבעל מוחזק וא"כ יכול הבעל לומר דשלו הן:

בא"ד מ"ש מיהו בנ"י ס"פ י"נ דאם איתא דבר שבא מאותן מעות חייב לשלם אבל צ"ע דהא הב"ש בעצמו בס' צ"א בס"ק יו"ד כ' דעת הנ"י להיפך דאפי' במעות בעי' מ"מ בהלואה א"צ הבעל לשלם הלואה שלה שנעשית אחר נשואין ופירש דברי הנ"י מ"ש אח"ז דאם נשאר המעות בעין מחוייב הבעל לשלם איירי במכרה נ"מ אז הדין דמחויב לשלם במעות בעין ואפי' אם המעות אין בעין אלא דבר הבא מחמתו דהנהו זוזי מחויב לשלם אבל אם אותן המעות הם בא מהלואה שהלותה אחר א"צ לשלם וכאן הביא לסייע על דבריו דגם אם אותן מעות הם מהלואה שהלותה מ"מ ס"ל לנ"י דמחויב לשלם אם הם בעין ז"א לדעת הנ"י לכן אפ"ל דדברי הנ"י אלו מוסב אלמעלה ומקומו לעיל דמביא דעת הרשב"א והר"ן גם במכרה נ"מ והמעות אינם בעין א"צ הבעל לשלם דיכול הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עלי בהלואה ע"ז הביא דעת הנ"י במכרה נ"מ הוי הדין גם אם המעות אינן בעין מ"מ מחויב הבעל לשלם עבורה ולזה מביא הב"ש בסיום דבריו ראי' להנ"י מח"מ שדעת הב"ח לוה שאין לשלם וא"כ עיקר הלואה לא היתה בממון רק בדרך סחורה שלקח סחורה וכעת אין לו לשלם אם יש בידו בעין הסחורה מה שלקחה בהקפה אע"ג דא"י בבירור דזו הסחורה לקח מן אותם האנשים מ"מ מחזירין זו הסחורה לאילו האנשים כמו דלא חיישינן במכרה נ"מ ונשאר המעות או דבר הבא מן אותן המעות מחויב הבעל לשלם ולא אמרינן דשמא הני מעות אחרים הן אלא אמרינן דמהני מעות שמכרה נ"מ הם המעות. אבל אם הי' הלואה מתחלה במעות שהלותה אין מחויב הבעל לשלם כמו אם נשאר מן הלוה מעות לא מחזירין לאיש אחד בלבד אלא אנו עושין סדור בע"ח כפי הנהוג כמבואר בחו"מ עיי"ש:

בא"ד מ"ש ויש בידו סחורה כזו מחזירין אמרינן דשל פלוני. ולכאורה הא הב"ש סובר מתחלה בנו"נ לא תלינן וכאן היא נו"נ. ואמאי כתב כמו דלא חיישינן כאן וכבר הרגיש בזה הס' ב"י אבל לפמ"ש לעיל א"ש דשם איירי דנשאר מעות סתם מהלואה לזה בנו"נ א"צ לשלם אבל כאן איירי דנשאר מעות מסחורה ע"ד מכר כמו במכירה נ"מ ומזה עיקר ראיתו כמ"ש:

ב"ש סקל"ט מ"ש למה באמת קיים המקח אחר מיתתו הא השתא אין בידה למכור והנה מה שיכולה למכור אחר מיתתו לק"מ להרא"ש דס"ל כר"ת דמהני אם אמר מה שאירש מאבא מכור לך בשדה זו כמבואר בחו"מ סי' רי"א א"כ ה"נ בשדה נ"מ המיוחד. אכן ממוכרת לאחר גירושין הקשה שפיר דהוי כאומר שדה זו שאקחנה ממך דלא מהני. אבל גם זה לק"מ. דהתוספות ד"ה שדה כתבו דעיקר פירכא דהש"ס דמי איכא מידי לא קאי רק לענין איסור שא"י לאסור על חבירו לאחר זמן במה דלא יכול השתא למיחל אבל הקדש קרקע דכמכורה דמיא יכולה דהרי יכולה למכור נ"מ בט"ה וכ"מ בסוגיא בפ' החובל ולזה לא הוה דבר שלב"ל דהא בידה למכור והיינו ע"כ דיש לה זכות למכור הגוף מחיים וכבר נתעורר ע"ז הגאון בס' כתובה ז"ל. ואפ"ל דהב"ש ס"ל כשיטות דפליגי על התוס' שכתבו דאין נראה לחלק בין אמר לכשאקחנה ובין לא אמר והש"מ כתב שם דבעינן דוקא לכשאקחנה ולפ"ז כתב הב"ש שפיר וכ"מ בס' ב"י ז"ל:

ב"ש סק"מ מ"ש ולרמב"ם נראה. ר"ל דלהרמב"ם דס"ל דאם מכרה קרקע נ"מ אין לבעל רק אכילת פירות לבד אבל הגוף הקרקע הוי ללוקח א"כ אם הקדישה קרקע נ"מ אין הבעל רשאי לאכול הפירות ג"כ דהא הגוף הקרקע הוי הקדש דהוי כמכרה דגוף הקרקע הוי ללוקח וה"ה בהקדישה הוי הגוף להקדש וא"כ איך יאכל הפירות מקרקע הקדש אבל להרא"ש דס"ל דגם גוף הקרקע מוצא הבעל מלוקח דלא מכורה מהני כלל וא"כ אם הקדישה לא חל הקדש כלל דהא הוי הכל לבעל ולז"כ רק לרמב"ם לא משכחת דיהי' הבעל אוכל פירות אבל צ"ע מאוד דהא גם הרא"ש מודה דמהני מכירה לכשתתאלמן או תתגרש ונקנה הגוף למיפרע להקונה. וא"כ בהקדיש ג"כ חל למפרע כמו במכירה איגלאי מלתא למפרע דהוי מכירה כדעת הח"מ סקל"ט וא"כ בהקדש איך יאכל הבעל הפירות דהא כשתתאלמן או תתגרש חל ההקדש למפרע וא"כ למפרע יהא נהנה מן ההקדש. ואפשר לומר דהב"ש אזיל לשיטתו בס"ק ל"ט דלהרא"ש באמת המכירה בטלה גם לכשתתאלמן משום מי איכא מידי א"כ לדעתו דמכורה לא מהני הוי כ"ש דהקדש לא מהני א"כ צ"ע והוי דעת רמ"א דלא כמאן. א"ו דגם לרמב"ם רשאי לבעל לאכול הפירות דזה הזכות של מקום היניקה לפירות זאת לא הקדישה רק זכות שלה שיש לה בהקרקע זאת לבד הקדישה. ומקור דברי הב"ש הם תשובת הרשב"א הביא בס' ישועת יעקב ז"ל ומטעם דאיך יאכל פירות הואיל דמקום מניקת הפירות הוא קודש אא"כ שייר מקום היניקה וכאן דלא שייר אינו חל אבל אין מדברי רשב"א סתירה לזה דבאמת כשיש בידו מקום היניקה ולא שייר אינו חל אבל כאן אי אפשר להקדש לחול על מקום היניקה דהרי משועבד לבעל זכות פירות לאכילה ועל שאר הגוף ביד האשה בודאי ההקדש חל וא"ש דעת רמ"א כדכתיבנא:

בא"ד מ"ש ועיי' בחו"מ ס' רע"ב ראיתי בס' כתובה שהגי' דכצ"ל ועיין בח"מ סי' רנ"ז. ומ"ש לפנינו בב"ש רע"ב הוא ט"ס. והיינו מ"ש שם בהג"ה ס"א המקדש קרקע מהיום ולאחר מיתה לא קדיש כלל דהא א"א לומר הנוף מהיום ופירות לאחר מיתה הא אכיל פירות של הקדש. אך נ"ל דל"ד כלל דהתם מקדיש קרקע של עצמו א"כ אי אפשר לפרש גוף מהיום ופירות לאחר מיתה דודאי כיון שהקדיש הגוף מהיום אסור לאכול פירותיו אבל הכא הפירות של בטל וא"י להקדיש בקדושת דמים הפירות של בעל וא"א לאסור אלא כח וזכות שיש לה לבד ולא גרע ממשכיר בית לחבירו והקדישה משכיר דאין כח ביד המשכיר להפקיע זכות השוכר כשהקדיש לו שכרו כדעת התוס' בעירובין דף כ"א. אילו דבריו ז"ל. אמנם ראיתי בהקדמת ספר בית אפרים להגאון מוהר"ז ז"ל מבראד על הלכות טריפות הביא שם דברי ס' כתובה הנ"ל וכ' דעיקר הגירסא בב"ש דכצ"ל ועיין בת"ה סי' רע"ב והוא תרומת הדשן דמקור דברי רמ"א משם דשם מבואר כיון דאלמוה לשיעבודא אינו יכול לאסור. ובתוס' פ' אעפ"י ד"ה ר"ע שם מבואר דלא אלמוה לענין פירות ע"ש:

ב"ש סקמ"ה מ"ש והוא י"ל דאי לבטל המכירה דחז"ל עשאו התקנה לטובתה. ולכאורה האיך מצאנו קנה זו בש"ס דהא רק האשה בעצמה תנאי זה לפעמים מתנה שיהא צ"ב ולפעמים מתנה שיהי' נ"מ ולפעמים התנאי דצ"ב הוי לטובתו לענין יוקרא ולפעמים לטובתה לענין זולא ופחתה. ונראה כוונתו דהא אם מכר הבעל הוא עצמו יכול לערער ולבעל המכורה אף דצאן ברזל הוא שלו ומטעם תקחז"ל שתיקנו לבעל המכירה למען לא יהי' הנכסים ביד אחרים. שגנאי לה משום שב"א וכיון דרק משום טובחה תיקון מש"ה אם מכרה האשה בעצמה ונתרצה לבעל טובתה אין האשה עצמה יכולה לבטל המכר כ"מ בס' ב"י ז"ל עיי"ש:

ב"ש סקמ"ז מ"ש דדוקא כשאמר בפירוש אם תמות אשתי וזה הוי אליבא דר"ת דס"ל דאם אמר מה שאירש מאבא קנה עי"ש:

בא"ד מ"ש אבל מ"מ יכול למכור כמו ולד שפחה ובהמת נ"מ כצ"ל ומ"ש תיבת כאן הוא ט"ס:

ב"ש סקמ"ט מ"ש ולא כח"מ ואזיל הב"ש לשיטתו בסי' פ"ו סקי"ז מ"ש ואין לחייב אותו מספק דילמא ידע הקונה שהם של בעל וה"ה כאן אין לחייב להמלוה דילמא ידע דהשכין שלא ברשותה וגם לפי' הב' שכתבתי שם:

ח"מ סק"נ מ"ש נראה אף שכ' וה"ה אין דין מטלטלין שקנה לה שוה לדין נצ"ב. ור"ל דלפימ"ש בס"ק הקודם דמ"ש המחבר שנתן לה מטלטלין איירי שלא נתן לה במתנה גמורה רק הכניס לה בשומא והוי דינן כצ"ב דבדיעבד מכורין. אבל בנתן לה מטלטלין לא מהני המכירה גם בדיעבד והאיך כ' המחבר וה"ה מטלטלין שנתן לה דהא במתנה יש ראי' מהש"ס דלא מהני מכירה כלל גם בדיעבד כמו דלא מהני ההקדש כלל דלא הוי שלו לזה כתב אף דכתב וה"ה אין דמיונם שוה רק לענין ולכתחלה שאין רשאי למכור אבל לענין דיעבד לא דמי לדין הקודם דמהני מכירה בדיעבד בצאן ברזל אבל בנתן לה מתנה דהיינו בקנה לה מטלטלין לא הוי המכירה גם בדיעבד כמ"ש:

ב"ש סקנ"ב מ"ש תדע דהא הרשב"א כתב בתשו' הנ"ל מאן יימר דאיש אינו יכול למשכן בגדי האשה שעשה לה כצ"ל. הרי ס"ל להרשב"א דאיש יכול למשכן בגדי אשתו שעשה לה ומביא ראי' מהש"ס דאמרינן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו וא"כ לכאורה מבואר בש"ס זו להיפוך מדעת רשב"א אלא אין יכול למשכן בגדי אשתו שעשה לה כמו בס"ל להש"ס דא"י להקדיש בגדי אשתו כסתימת לשון הש"ס דאין לו בכסות אשתו היינו דא"י להקדיש דאפי' אם הקדיש כסות אשתו לא הוי הקדש וא"כ ה"ה דא"י למשכון כסות אשתו כדעת הח"מ הנ"ל וז"כ הב"ש וע"כ ר"ל דהא חזינן דמ"מ הביא הרשב"א ראיה מש"ס זו בוודאי הפירוש בש"ס כ"ה המקדש נכסיו סתם אז אמרי' דודאי לא הי' דעתו ג"כ על כסות אשתו להקדיש וא"י הגזבר ליטלן ודבר זה לבד בא הש"ס ללמדנו דבסתם הקדש אין דעתו על כסות אשתו וא"כ ממילא מבואר מהש"ס דאם הקדיש בפירוש כסות אשתו מהני ההקדש. דאיל"ה לא היה צריך הש"ס לומר דבסתם לא אמרינן לא הי' דעתו להקדיש על כסות אשתו הא אפי' אם הקדיש בפירש לא היה מהני ההקדש א"ו דאם הקדיש בפי' כסות אשתו מהני ההקדיש רק בהקדיש בסתם ולא פירש כסות אשתו ע"ז קאמר הש"ס דאמרי' דלא הי' הקדש כלל על כסות אשתו דלכתחלה אינו רשאי להקדיש כסות אשתו לזה בודאי לא הי' דעתו כלל על כסות אשתו להקדיש אבל אם חזינן דהקדיש בפירוש כסות אשתו מהני הקדיש וא"כ מהני המכר נמי בדיעבד וזש"כ הרשב"א מאן יימר דאיש אינו יכול למשכון את כסות אשתו היינו אם כבר השכין בפירוש כסות אשתו מהני בדיעבד וכ"מ בש"ך ח"מ סי' ע"ב סקכ"ה. אמנם כבר תמה ע"ז הגאון בספר כתובה ז"ל וז"ל. והוא תמוה דבב"ק דף ק"ה משני הכא בתחלה דאין דעתו על כסות אשתו ומתקיף עלה ר"א והלא חייבי ערבון שני כאן. אלא אר"א נעשה כמו שהקנה להם מעיקרא משמע דלאו בדעתו תליא דהא בעירוכין לא שייך דעתו אלא שהקנה להם מעיקרא. ונראה לפרש דדיקדק הרשב"א לשון הש"ס נעשה כמי שהקנה להם מעיקרא משמע דלאו קנין גמור הוא בתחלה להם והיינו דלא תני המקדיש כסות אשתו ובניו לא עשה כלום א"ו דלאו קנין גמור הוא אלא על תנאי שאם ירצה יחזור בו ובאם לא ירצה יהי' המתנה קיימת בעינן מתנה לעיל ס"ז במהיום ולכשארצה. וא"כ אם הקדיש בפירוש כסות אשתו הרי חזר והמתנה בטילה אבל אם הקדיש סתם מסתמא אין דעתו לחזור מהמתנה ונעשה כמו שהקנה להם מעיקרא ואין קושיא מחייבי עירוכין דאין הגזבר יכול לגבות מכסות אשתו דהרי לא חזר בו כלל ושפיר יליף הרשב"א ז"ל דיכול לחזור ולמכור ולמשכן והי' אפשר לפרש דברי הב"ש כך. אך מ"ש אח"ז דלפי"ז אחי שפיר מ"ש בחו"מ הבע"ח גובה ב"ש ובגדי יו"ט ולפימ"ש ז"ל הא חזינן דאינו גובה בעירוכין מכסות אשתו אילו דבריו ז"א. ומ"מ אפ"ל כדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם לזה רוצה הבעל לחזור מהמתנה כדי שיוכל הבע"ח לגבות מהמתנה:

ב"ש סקנ"ה דהקשה על הטור ומחבר דפסקו ביו"ד כר"א דעבד של שני שותפים אינו יוצא בשו"ע וכאן פסקו איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג מכרו קיים הא לר"א לא מהני המכירה דזה תליא זב"ז ותירץ דבשלמא בשו"ע או לענין יום או יומים דכתבה התורה מיעוטים לכל חד הוי שפיר לר"א דאינו יוצא בשו"ע אבל לענין מכירה דאיש ואשה בנ"מ דהש"ס מדמה לשחרור דשו"ע אבל לא קיי"ל כתירוץ זה. ור"ל מדסתם בטוש"ע שם דכתבו עבד של שני שותפים אינו יוצא בשו"ע משמע אפי' בשותפים דעלמא שיש לכל אחד חצי הגוף דינא הכי ואי הוי מדמה מכירה לשיחרור הי' צריך לפרש דדוקא שותפין שיש לאחד פירות ולאחד הגוף הדין כן אבל לא בשאר שותפין דאטו שותפין דעלמא לא יוכלו למכור וכמבואר ברש"י ז"ל פרק החובל דף צ' ד"ה לא עשו ובתו' ד"ה איש ואשה וא"כ לא היה לו להפוסקים לסתום בעבד של ב' שותפים דאינו יוצא בשו"ע אלא הי' להם לפרש דדוקא בכה"ג שיש לאחד כל הגוף ולאחד הפירות אבל בשאר שותפין יוצא בשו"ע כיון דאין חילוק בין מכירה לשיחרור א"ו דלא קיי"ל כהאי תירוצא, ולא מדמינן מכירה לשיחרור דהתם בעינן עבדו המיוחד לו וה"ה ב' שותפין דעלמא לא הוי מיוחד לענין שיחרור. ולכך סתמו ופסקו דעבד של שני שותפין אינו יוצא בשו"ע כן הסביר הרב הגדול מוה' הענזיל נ"י מסטרי בהגהותיו על ס' אבני מילואים. אבל הגאון מוהר"י ז"ל מלבוב תירץ דבאמת התורה מיעטה בפירוש לענין שו"ע דכתיב קרא עבד המיוחד לאחד. וכן לענין יום או יומים נמי כתיב קרא כספו המיוחד וא"כ הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וא"כ איך יכולין אנן ללמוד מכירה דאיש ואשה משן ועין הא שו"ע הוי שני כתובים. והש"ס דמדמה מכירה דאיש ואשה לענין שיחרור דשו"ע דאזיל לר"י דס"ל בסנהדרין דשני כתובים מלמדין אבל אנן קיי"ל דשני כתובים הבאים כא' אין מלמדין וא"כ לא מצינו למילף מכירה דאיש ואשה משו"ע מטעם זה. אילו דבריו ז"ל ואפשר לכוין זה בדברי הב"ש במ"ש היינו לשו"ע דכתב עבדו וכן לענין יום או יומים דכתיב כפו א"כ שפיר הדין דאינו יוצא בשו"ע ואין בו נמי הדין דיום או יומים משום דהתורה מיעטה בהדיא אבל לענין מכירה דלא כתב כלום רק דבתירץ אחד בש"ס הי' ה"א להש"ס ללמוד מכירה משיחרור דשו"ע דאזיל להך מ"ד דשני כתובים הבכ"א מלמדין אבל לא קיי"ל כתירץ זה אלא קיי"ל דאין מלמדין כדכתיבנא אבל יש לי קצת סתירה לתי' הגאון הנ"ל מדברי התו' ד"ה כמאן אזלא דדעת התו' דחד מחד לא מצי למילף דלא הוי דמי לי' ולזה הוצרך למילף מכירה משחרור דווקא ולא מעבד דיום או יומים כמו שהסביר הרב רבינו הגדול בעפ"י ז"ל וא"כ לא הוי שוב ב' כתובים הבאים כא' דהא עיקר הטעם דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין מדאיצטריך ב' כתובים הא הו"ל ללמד זה מזה א"ו באו להורות דאין מלמדין אבל לדברי תוס' הנ"ל דחד מחד לא הוי מצי למילף דאינן דומין זל"ז וא"כ לא הוי שוב ב' כתובים הבאים כא'. וא"כ הדק"ל דהוי לי' למילף מכירה משיחרור לזה ע"כ עיקר כתירץ הב"ש וכפי מה שהסביר הרב מהר"א הנ"ל כמ"ש ודו"ק:

ח"מ סקנ"ד מ"ש ובאמת דין זה אינו מבואר בגמרא בהדיא ומאוד צ"ע הא באמת מבואר להדיא בש"ס ב"ב דף קמ"ט דפריך הש"ס הא ראי' יש ותימא לי' נ"ר עשית לבעלי ומוקי הש"ס במסקנא בנ"מ ולא בנצ"ב עיי"ש ודו"ק:

ב"ש סקנ"ח מ"ש אבל כל זמן שלא טענה מכירתה קיימת והקשו ע"ז דא"כ כי פריך הש"ס הנ"ל ותימא נ"ר עשיתי לבעלי הו"ל לתרץ דאיירי בלא טענה כמבואר במהרי"ט מזה אבל א"ש דא"כ מילתא דפשיטא דאין לו חזקה דהרי בידה לומר כן שעשתה מפני רוח:

בא"ד מיש ונ"מ אפי' לדידן אם מת הבעל. והיא לא טענה ומתה. ר"ל דהב"י כתב שיש נ"מ לתקנת טולטלי לז"כ הב"ש דנ"מ לדידן נמי דלית לן תקנת טולטלי וכבר תמה בזה בס' הפלאה דא"כ תקשי ב"ב דפריך הש"ס והא ראי' יש הו"ל לתרץ בלא טענה. וכן המהרי"ט חולק ע"ז אבל נראה דגם הב"י גופי' לא ס"ל דיהא המקח קיים כשמתה מדלא נקט האי נ"מ אלא ודאי דבכה"ג גם הב"י מודה דטענינן ליורש וללוקח רק דהב"י כתב דלתקנת טולטלי במתה האשה שהוא רק חיוב על הבעל ולהחזיר ירושתה ממילא כיון שהוא ספק בחיוב אין טוענין ליורש להוציא משא"כ כשמת הבעל דהנכסים בתקנתה וכאילו הן שלה למפרע דביבמות דס"ו מדמה בעל בנצ"ב לשם פרה מחבירו כמבואר בש"ע יו"ד דכשמת הוא הוי שלה למפרע ולא הוי להוציא טוענין ליורש ובב"ש יש ט"ס וכצ"ל אלא שכתבו לפי תקנת טולטלי מיהו בתנאים שלנו ותיבת וא"י למחול ט"ס כ"מ בס' בית יעקב ז"ל. שוב ראיתי בס' מעין גנים מאאמ"ו הגאון ז"ל דביאר דברי ב"ש כ"ה מ"ש ונ"מ אף לדידן אם מת הבעל ר"ל דלדידן דלא קיי"ל כהב"י דדווקא שטוענת כן אלא כהפוסקים דפליגי ע"ז וס"ל דאף באינה טוענת המכר בטל וכן הובא בס' בית מאיר ז"ל דטעות ע"ז. וא"כ ממ"נ אם אינה חזרה וטוענת כלל מה"ת יבטל המכירה אלא ע"כ דנ"מ ליורשים כגון דמתה בל"ז יכולין היורשים לבטל המכירה ובאופן המבואר ברמ"א ס' צ"ב ס"ז דאין הבעל יורש אבל מ"מ אם מת הבעל והיא לא טענה ומתה אח"ז אז אף לדידן א"י היורשים לערער על המכירה דאז אף להפוסקים דא"צ טענה מ"מ כשמת הבעל למה שתקה דליכא שוב שלום ביתה לזה א"י היורשים לבטל המכירה. עוד י"ל נ"מ בשנה ראשונה אם מחלה ולא טענה אין מחויב הבעל להחזיר גם לדידן הואיל מד"ת הבעל יורשה. אך לתקנות שו"ם א"י למחול אף בלי טענה כי תלוי הכל בדעת הנותן. ומסיק לדידן דכותבין הנדוניא ע"ס כך וכך כמבואר בסק"ס ומהני מחילה שלה אף בטענה היא לאחר שנה או שנתים אבל תוך שנה לא מהני מחילה אף בלא טענה כלל. כנ"ל ביאור דברי ב"ש. אילו דבריו ז"ל:

ב"ש סק"ס מ"ש כל שאין בעין הדין שוה לכתובה. כצ"ל:

ב"ש סקס"ה מ"ש ואם היה לה שטר על בעלה לכ"ע לא אמרינן נ"ר עשיתי לבעלי ומביא הרשב"א ראי' מההיא דהחובל דפריך הש"ס ותזבין. ומשני הש"ס דילמא מחלה לבעלה עיי"ש:

ב"ש סקס"ב מ"ש ה"ה אם כתבה שטר בפ"ע. והתוס' כתובות דף צ"ה כתבו הטעם משום שיכול להראות השטר וא"ל דמה מהני זה השטר הא מכירתה בשדה של בעלה לאו כלום דז"א דמ"מ כולי האי לא עבדה עבור נ"ר שיכולה לבוא לידי היזק שאם יחזור ויקנה מהבעל וודאי יהא המקח קיים או שיחזיק ג"ש ויאמר דמקחו של האשה קדים אבל כבר תמהו על הב"ש גדולי האחרונים ז"ל דהתוס' כתבו כן רק לרב אבל שמואל פליג ע"ז ואנן קיי"ל כשמואל ולא מהני שטר בפ"ע. ואפשר דט"ס בב"ש מה שנרשם כתובות דף צ"ה וכצ"ל ב"ב מ"ז דשם כתבו התוס' דבשטר בפ"ע טעמא דשמואל משום דאחריות לאו ט"ס ולפ"ז א"ש דאנן קיי"ל דאחריות ט"ס ומהני שפיר שטר בפ"ע אבל בשטר של בעל ל"ש לומר אחריות ט"ס כיון דיש בו אחריות של בעל כ"מ בס' בית יעקב ז"ל עיי"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה