אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן פא

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן פא

סימן פ

ח"מ סק"א שיעור דבריו כן הוא. דאם הקדיש מ"י לא מהני גם במעלה לה מזונות ומ"כ דהוי דשלב"ל דהא המלאכה לא בא לעולם. ואף דמבואר בהש"ס במעלה לה מזונות ומ"כ מהני ההקדש זה אזיל לר"מ דס"ל אדם מקדיש דבר שלב"ל וכ"ה דעת התוס' דלר"מ הוי הדין בניזונות גם מחיים קדוש אבל לדידן דקיי"ל דאין מקדיש דשלב"ל לא הוי הקדיש במ"י סתם רק אם גוף הידים שלה דהידים הם בעולם מהני אם מעלה מזונות ומ"כ דהא הוי דבר שבא לעולם וגם משעבדי לבעל הידים לכן הוי הקדש כמ"ש:

ב"ש סק"ג מ"ש דאם אינו נותן לה מזונות א"י להקדיש אפי' אמר לה יקדישו ידיך אין הקדש חל דהא היא יכולה לומר איני ניזונות. ולכאורה צריך ביאור דלמ"ל הטעם דיכולה לומר איני ניזונות הא אפי' בא"י לומר א"נ לא הוי הקדש דהא אינה מעלה מזונות וא"כ לא הוי הידים משועבדים להבעל. ואפ"ל דלז"כ הטעם דיכולה לומר א"נ דאי א"י לומר א"נ נבראים הידים משועבדים לבעל לעולם דכל אימת שיתן מזונות מחוייבת לעשות מלאכה והי' יכול להקדיש הידים אף אם אינה ניזונית ממנו בעת שהקדיש דהא בידו ליתן לה מזונות וגם יכול לכופה למ"י ולז"כ שפיר דהואיל דיכולה לומר א"נ לא מהני הקדש כמ"ש בא"ד מ"ש כיון דהשתא ניזונות ממנו ומ"י משועבדים חל ההקדש וא"י לומר תו אינו ניזונית ועיין תוס' ד"ה מאי לאו. והנה הדבר תמוה דמה"ת לא תהי' יכולה לומר א"נ וא"ע שוב לאחר שהקדיש והאיך יכול הידים שלה לעולם בהקדישו ומכ"ש דאי אפ"ל בדעת התוס' דהא כתבו לר"מ דאיירי במקדיש מ"י סתם ולא אמר יקדישו ידיך דהוי בודאי המ"י דבר שלב"ל וגם הבעל בעצמו יכול להחזיר מהקדישו. אמנם הנראה בכוונת הב"ש ז"ל ומתחלה צריך להבין דברי התוס' דמה צריכין להביא ראיה לדבריהם דהא בודאי כשהוא זן יכול להקדיש המ"י לר"מ דהא מזה הביא הש"ס ראי' דיכולה לומר א"נ ועוד דהא בהדיא מבואר במתני' עושה ואוכלת והאיך אפ"ל דמיירי בזן אותה משלו לכן י"ל בכוונת התוס' דהי' מסופק אם נאמר הואיל דיכולה לומר א"נ הוי הדין דאין המ"י נקנין לבעל בכל יום רק אחר שתיזון מהבעל וכדמשמע קצת מהתו' ר"פ הכותב ולפ"ז אף שעדיין לא סילקה א"ע מהחיוב מלאכה ומחיוב מזונות של בעל דהיינו קודם שאמרה א"נ אם עשתה מלאכה באותו יום קודם שלקחה מזונות משל בעל באותו יום דכל יום הוי חיוב בפ"ע כמבואר מזה בש"מ לא נקנה להבעל המ"י ולכן יכולה לאכול תמיד משל מע"י אף שלא אמרה א"נ ולא פטרה להבעל עדיין לזה הוכיח התוס' דא"א אפ"ל כן דמיירי בזן אותה ור"ל שלא פטרה להבעל עדיין ואוכלת עדיין מחיוב של הבעל דבזה הוי ודאי הדין דמהני ההקדש המ"י שלה לר"מ דהא עשתה בעת שהי' על הבעל עדיין החיוב מזונות וע"ז מביאין ראי' מהש"ס דבמעלה מזונות מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש דהא גם מחיים קדוש והיינו דפרש ההקדש בעת שעשתה המלאכה דאם נאמר דהמ"י אינן ניקנין להבעל רק אחר שתיזון מהבעל בכל יום לא הי' שייך כלל הלשון הקדש מחיים כלל הואיל דכל אימת שתרצה יכול לעשות ולאכול מהן א"ו דההקדש חל מיד לאחר שעשתה המ"י דמן הסתם המ"י של הבעל רק אם עוקרת בפירוש התקחז"ל דאומרת א"נ וא"ע אז נעשה המ"י שלה ולא מהני ההקדש אמכאן ולהבא אבל אותן המ"י שעשתה בזה היום אף קודם שהיתה ניזונית ממנו בזה היום והבעל הקדיש המ"י שלה מהני ההקדש אם לא פטרה להבעל מחיוב מזונות שלה בעת שעשתה וזה כוונת הב"ש במ"ש אע"ג דיכולה לומר א"נ וא"ע ור"ל דאף דהברירה בידה לומר א"נ וא"ע מ"מ הואיל דהשתא היא ניזונית ממנו בזה היום והבעל הקדיש המ"י. ור"ל דלאו בניזונת ממש ממנו איירי הב"ש דהיינו אחר שזן אותה בזה היום דז"א אלא כוונתו במ"ש דהיא ניזונת ממנו דלא פטרה להבעל בפירוש מחיוב מזונות שלה רק עשתה בזה היום מלאכה ולא אמרה א"נ מהני כשאומר יקדישו ידיך דכל שיש עדיין חיוב הבעל על מזונות נקראים הידים משועבדים לבעל ומהני הקדש. וזה שכ' תו א"י לומר א"נ היינו על אותן המ"י שעשתה סתם לא מהני אח"ז אמירתה א"נ דהא בעת שעשתה לא אמרה א"נ ולא פטרה להבעל אז מחיוב מזונותי' וזה הוי הכל להך דינא דאמרינן דאם עשתה סתם המ"י לא מהני שוב אמירה שלה א"נ אלמפרע אבל אם היינו אומרים דיכולה לומר א"נ אף לאחר שעשתה המלאכה סתם קודם שתיזון בזה היום לא הי' באפשרי לחול ההקדיש רק על אותן מ"י שעשתה לאחר שתיזון בזה היום וע"ז הביא הב"ש ראי' מהתוס' דלא יט בעינן דוקא דההקדש יהי' על מ"י לאחר שתיזון רק אם עשתה מ"י סתם אף קודם שהיתה אוכלת בזה היום מהני אם אמר יקדשו ידיך הואיל דעשתה מ"י סתם ולא פטרה להבעל בעת עשיית מע"י מחיוב מזונות שלה והוי אז מן הדין מ"י שעבדין לבעל לזה אז מהני ההקדש ולא מהני שוב גם אם אמרה אח"ז א"נ וא"ע דכבר הן מקודשין בעת עשיית מע"י אבל מכאן ולהבא מזה לא דיבר הב"ש דודאי לא מהני ההקדש לתפוס לעולם. דהא קיי"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע ויכולה להפקיע משיעבודו אם אמרה בפירוש רק הב"ש מיירי אותן מ"י שעשתה סתם מהני אם אמר יקדישו ידיך ועל אותו מ"י לא מהני שוב אמירתה א"נ דהא ככר הן מוקדשין לשמים כ"מ בס' ב"י ז"ל. ובזה נלע"ד לתרץ קושיות הר"ן על הרמב"ם דס"ל דמהני אם אמר יקדישו ידיך דזה דווקא לר"ל דסובר דיכול לכופה למ"י א"כ הידים משועבדי' לבעל אבל לדידן דקיי"ל כר"ה דס"ל דאין יכול לכופה ויכולה לומר א"נ וא"ע ולהפקיע השיעבוד לא מהני גם אם אמר יקדישו ידיך. ולהנ"ל ניחא דמה דמבואר בש"ס דדוקא לר"ל מהני היינו על אותן מ"י שתעשה האשה מכאן ולהבא דיהי' חל ההקדש אם אמר יקדישו ידך ולא משכחת זה רק לר"ל דס"ל דיכול לכופה למ"י ואז אף המ"י והידים משועבדים להבעל לעולם הואיל דאינה יכולה לעולם להפקיע השיעבוד ממנו אבל לר"ה דס"ל דא"י לכופה למ"י ואדרבה יכולה להפקיע השיעבוד ממנו בודאי אין בידו להקדיש המ"י גם באם אמר יקדשו ידך דלא הוי הידים שלו כלל. אבל הרמב"ם מיירי על אותן מ"י שעשתה סתם בזה היום קודם שהיתה ניזונית באותו יום שלא היתה אומרת בעת עשיית המלאכה א"נ ולא פטרה מחויב מזונות של בעל ובזה היום אמר הבעל יקדישו ידיך מהני גם לר"ה דס"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה היינו דוקא על מכאן ולהבא אבל לא על אותן מ"י שעשתה סתם ולא דיברה כלום שפטרה לבעל מחיוב מזונות והבעל הקדישן אז לשמים מהני אם אמר יקדישו ידך לשמים ולא מהני שוב על אותן מ"י אמירתה א"נ לעקור ההקדש מכבר ול"ק מידי על הרמב"ם מהש"ס אליבא דהלכתא לר"ה ולזה מסיים הב"ש וכן הדין בקונם כשאסר מ"י על האשה ועשתה קודם שאמרה א"נ נאסר מ"י עלי' כיון שלא הפקיע האיסור קודם שעשתה דהיינו שלא אמרה א"נ וא"ע כדכתיבנא:

ח"מ סק"ג מ"ש או בהיא אומרת איני ניזונת ואיני נוטלת מעה כסף. ולכאורה מבואר דמחולק עם הב"ש בס"ק ג' אבל לפמ"ש בהבנת הב"ש אפ"ל דכן ס"ל לח"מ ודו"ק:

ח"מ סק"ה מ"ש דעת הר"ן דתרוייהו בעינן ר"ל שתאמר בלשון קונם ידי לעושין על פיך אז דוקא אסורה לאחר דנתגרשה דמהראוי הי' דתהי' אסור' מ"י לבעל מיד רק דאלמי רבנן לשיעבוד דבעל בעודה דאינה חל אבל לאחר הגע חל קונם זה אף דהנדר הי' קודם הגירושין מ"מ חל מיד לאחר הגע אבל אם לא אמרה ב' לשונות הללו רק אמרה קונם שאני עושה לפיך ולא הזכירה הידים אין הנדר חל גם לאחר הגט מאחר דהוי דבר שלב"ל דהמלאכה אינו בעולם וה"ה אם אמרה יקדישו ידי לעושיהן ג"כ אין הנדר חל לאחר הגט מאחר דעכשיו אינו חל אינו חל ג"כ לאחר גט רק אם אמרה בלשון קונם דמפקיע השיעבוד ומדבעי להזכיר הידים שתאמר קונם ידי לעושיהן על פיך אבל אם לא הזכירה הידים לא מהני לחול לאחד הגט וה"ה אם לא הזכירה לשון קונם אע"פ דהזכירה הידים נמי לא מהני אם אמרה בלה"ק יקדישו ידי לעושיהן דמאחר דהקדש לא חל מיד לא חל ג"כ לאחר הגע וכתב עוד ועכ"ז דלא הקדישה הידים לאחר הגע לכל העולם ר"ל אף דאמרה תרתי מ"מ צ"ל דאיירי דלא הזכירה הנדר על כל העולם דזה הוי כקדש סתם דלא חל כלל ולא הי' מקום לחול לאחר הגע אלא אי נמי דהזכיר הנדר רק אבעל דהי' מהראוי לחול הנדר מיד רק דאלמו' רבנן שיעבוד הבעל דאין חל מיד רק לאחר הגט חל אבל דעת הרמב"ם אינו כן דלא בעי תרתי אלא סגי אם אמרה בלשון קונם לחוד או שאמרה יקדישו ידי לעושיהן על פיך כמבואר בב"ש טעם הדבר דל"ק עלי' קושיות הר"ן עיי"ש:

ב"ש סק"ה מה שכתבו כאן סתם כדעת הרמב"ם ור"ל דמתרץ קושית הר"ן על הרמב"ם בפ' אעפ"י וז"ל הר"ן ופרכינן ותקדיש מהשתא כלומר מאי ארי' דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש. ומהדרינן דאלמיה רבנן לשיעבוד דבעל בעודה תחתיו דהוי כלוקח גמור ולא כמלוה מש"ה לא חייל אלא לכי מגרשה מיהו משמע דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא ל"ה אפי' לכו מגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלב"ל ע"ח לפיכך אני תמה על הרמב"ם פי"ב מה' נדרים שכ' אמרו יקדישו ידי או שנדרה שלא יהנה ממ"י א"צ להפר משום שהידים משועבדים לבעל אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור לו דמשמע בנדרה שלא יהנה ממ"י צריך להפר אף אם לא הזכירה יקדישו ידי הא הוי דבר שלב"ל ע"ז תירץ הב"ש דהרמב"ם ס"ל דאם אמרה קונם חל אפי' על דבר שלב"ל וא"צ להזכירה הידים כמסקנתה של הש"ס קונמת קאמרת דהוי קדושת הגוף וכ"מ זה בכ"מ פי"ב מה' נדרים וזה הוא ג"כ שיטת התוס' קידושין דף ס"ג שכתבו דגרסינן קונם שאני עשה על יו"ד דאל"כ הוי דבר שאין בה ממש ומבואר שם דקונם חל גם על דבר שלב"ל ומזה תופס שעה"מ דברי הלח"מ בהשגתו על הרמב"ם מפ' כיצד מערימין דהא הרמב"ם אזיל כשיטת התוס' עיי"ש:

בא"ד מ"ש ולא אמרינן דאינו ח"ל ר"ל מחמת הסברא דיכולה לומר איני ניזונת. ולכאורה לסברת הב"ש בסק"ג בדעת הרמב"ם על מכאן ולהבא דאין חל הקדש הרי מבואר דאמרינן סברא זו הואיל דיכולה לומר א"נ וא"כ מאי קשיא לי' מיהו א"ש דהב"ש הכי קשיא לי' דעל מ"י שעשתה סתם חל ההקדש אם לא אמרה בפירוש א"נ בעת שעשתה ולא אמרינן הואיל דיכולה לומר אף אם לא אמרה לא יהא מהני ההקדש אלא אמרינן מהני ההקדש וא"כ אמאי מהני הקדש שלה הא באמת לא אמרה א"נ ואם לא אמרה לא הוי כאלו אמרה א"נ וא"כ אמאי חל הקדש שלה. לז"כ מ"מ כשהיא הקדישה חל ההקדש מחמת הסברא דהיתה יכולה לומר א"נ גם על אותן מ"י שעשתה בזה היום סתם הואיל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וא"כ בודאי דעתה הי' לפוטרה מחיוב של בעל וא"כ הוי אף אם לא אמרה כאילו אמרה או י"ל דסברת הב"ש לחלק במכאן ולהבא דאם הקדיש הבעל מ"מ עכ"פ צריכה לאומרה א"נ אבל באם הקדישה א"צ לומר א"נ אלא סגי בהקדישה לבד דמזה נמי נפקע שיעבוד דהוי כאילו אמרה א"נ מדחזינן דהקדישה הידים מסתמא מפקעת א"ע משיעבודה וצ"ע בזה כמ"ש:

בא"ד מ"ש וא"י למה לא הגי' כאן ר"ל להביא דעת הר"ן והרא"ש דבעינן תרתי שאמרה בלשון קונם ולהזכיר גוף הידים ג"כ וזו הוא קושית הש"ך ביו"ד סי' רל"ד מיהו לפי המבואר בכ"מ דמ"ש הרמב"ם תיבת יפר לא קאי על נדרה שלא יהנה ממנו ומש"ה לא הגי' הרמ"א כלום אבל ביו"ד דכתיב דיפר הגי' הרמ"א שפיר דוקא באומרת קונם ידי לעושיהן עיי"ש:

ב"ש סק"ו מ"ש והא דלא קאמר משום שמא תאמר א"נ משום דלא שכיח והדבר צ"ע דהא הב"ש הסביר בס"ק ה' דעת הרמב"ם דלכן חל ההקדש שלה הואיל דיכולה להפקיע השיעבוד ולומר א"נ וא"כ הדק"ל דהו"ל לומר זה הטעם דלכן צריך להפר דשמא תאמר א"נ וא"ע ולזה חל עיקר הנדר וזהו קושית הר"ן באמת מיהו לתירוץ הר"ן שם דדוקא במ"י אבל בשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה ומבשלת לאו כל הימנה להפקיע זכות של בעל אף אם אינה ניזונת ממנו מ"מ צריכה לעשות בשאר מלאכות הנ"ל וכי קאמר ריב"נ יפר משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו משום מלאכות הללו הוא דקאמר שהרי א"א לה להזהר שלא תהא אופה ומבשלת או להציע לו מעות אבל משום מ"י יכולה להזהר ותי' פריך הש"ס מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש אשאר מלאכות הנ"ל קאי כן תורף דברי הר"ן ולפי"ז ניחא דלכן כתב הב"ש תירוץ התוס' משום דלא שכיח דלסברת הר"ן הא בשאר מלאכות לא מהני אם אמרה א"נ לכן כתב הרמב"ם שפיר משום שמא יגרשנה כמ"ש:

ח"מ סק"ה מ"ש עכצ"ל דלא הקדישה הידים אלאחר גירושין לכל העולם. ור"ל דלדעת הרמב"ם דלא בעינן תרתי אלא סגי באם אמרה בלשון קונם אף דלא הזכירה הידים משום דקונם הוי הקדש לאחד לבדו הוי דומה לקדושת הגוף שאין לו פדיון משא"כ בהקדש סתם דהוי הקדש לכל העולם בעינן שיזכיר גוף הידים כמבואר בסיום דבריו עיי"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה