אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן עח

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן עח

סימן עז

ב"ש ס"ק ב' מ"ש והא דכתב לשון אין מחייבין ר"ל דאי נימא דהרמב"ם דפסקו כרשב"ג בכתובות דף נ"ב דפליג ארישא דס"ל לת"ק בפעם ראשון פודה גם ביתר מכדי דמיו וע"ז פליג רשב"ג דאין פודין גם בפ"א יותר מכ"ד וא"כ הוי איסור לפדות יותר מכדי דמיו וא"כ יקשה אמאי כתבו הרמב"ם והמחבר רק הלשון אין מחייבין לפדות יותר מכדי דמיו הא לרשב"ג הוי גם איסור לפדות יותר מכדי דמיו. לז"כ דאתי לאשמועינן דבכדי דמיו חייב לפדות דדוקא ביתר מכדי דמיו אין מחייבין אבל בכדי דמיו מחויב לפדות ולפי"ז הפירוש מ"ש הרמ"א נמי ויוכל לפדות היינו חייב לפדות ופליג אדיעה ראשונה. ודיעה זו הוא דעת הרמ"ה בטור. אבל לאחר העיון בזה יקשה לתירוץ הב"ש דהרמב"ם והמחבר קמ"ל לדיוקא אתמה הא זה מבואר ברמב"ם שם בדין הקודם דין י"ח דכתב נישבית חייב לפדותה. וכן הביא המחבר בסעיף א' נשבית חייב. והיינו בכדי דמיהן. ולדברי הב"ש למ"ל להרמב"ם ולהמחבר לכתוב אח"ז הדין דאין מחייבין לאשמעונין לדיוקא הא דין זה מבואר להדיא. וגם אי נימא דרשב"ג פליג ארישא מאי פריך הש"ס ארשב"ג דהא בכדי דמיהן פודין בפעם ראשון אף בפירקנא יותר על דמי כתובתה הא רשב"ג סובר בעלמא דאם פרקנא יתר מכתובתה אף כדי דמי' אינו פודה דילמא התם איירי רשב"ג בפעם שני ורשב"ג קאי על ח"ק שם דס"ל דגם בפעם שני אם רצה לפדות פודה גם בפרקנה יותר על כתובתה וע"ז פליג רשב"ג דפעם שני אינו פודה אם דמי הפדיון הוי יותר על כתובתה אבל בפעם ראשון פודה אותה בכדי דמי' גם ביותר מכתובתה. וגם יקשה ארשב"ג איך ס"ד דס"ל דגם בפעם ראשון יש איסור לפדות את אשתו ביתר מכדי דמי' הא אשתו הויא כגופו וכל אשר לו יתן בעד נפשו. וגם יקשה אמאי נקיט רשב"ג לשון אין פודין את השבוין דהו"ל לרשב"ג למימר בלשון זה דאיירי הת"ק והו"ל לומר דאין פודה אותה יתר מכדי דמי' מפני תיקון העולם. וגם יקשה המחבר הו"ל לכתוב להדיא דביותר מכדי שוי' של אשה אין פודין אותה. והרמ"א הו"ל להגי' ולכתוב וי"א דחייב לפדותה גם ביותר מכדי דמי' לכן לולי דמסתפינא לומר דבר אשר כל גופי וידי מרתתן לפרש מה שבלבי הייתי אומר דרשב"ג לא פליג כלל אריש' דת"ק בפעם ראשון אלא ס"ל נמי דבפעם ראשון מחויב לפדות אשתו דהוי כגופו אף ביתר מכדי דמי' רק פליג רשב"ג את"ק דסובר בפעם שנית ג"כ אם רצה לפדות פודה גם ביתר מכדי דמי' ע"ז פליג רשב"ג דבפעם שני הוי אשתו כשאר שבוים ולזה נקיט אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן. ולזה מדייק הש"ס הא בכדי דמיהן פודה גם בפעם שני אף דפרקנה מגיע יותר מכתובתה והא רשב"ג סובר בעלמא דבפעם שני הוי הדין דדוקא אם פורקנה הוי כדי כתובתה אז רצה פודה. אבל אם מגיע דמי פורקנה יותר מכתובתה אינו פודה אותה כלל דיש איסור לפדות אותה אף דפרקנה הוי כדי דמי' רק אם הוי יתר לכתובתה אין פודה. ויש קצת ראיה לזה מפירוש ר"ח והובא במהרש"א ז"ל דפירש ג"כ דרשב"ג אסיפא פליג דלא כהתוס' ד"ה אין פודין ולפי"ז אפ"ל דהב"ש ה"פ לדברי הרמב"ם והמחבר ולזה סתמו הרמב"ם בס"א דנישבית חייב לפדותה היינו גם ביתר מכדי דמי' בפעם ראשונה אבל מפעם שני לא איירי כלל ולזה כתבו בס"ב לשון אין מחייבין דפסקו כרשב"ג דפעם שני אין פודה את אשתו ג"כ אם פרקנה ביותר מדמי'. ובזה כ' הב"ש שפיר דלדיוקא קמ"ל דמכדי דמי' מחויב לפדות אם דמי פרקנה הוי מגיע כדי כתובתה דהלכה כרשב"ג דאין פודה אותה אם פרקנה יותר מכתובתה. רק הדין עד כדי דמי' חייב לפדות בפעם שני באופן דפורקנה הוי כנגד כתובתה. ובזה יובן דברי הב"ש בסיום דבריו מ"ש אע"ג דיותר מכדי דמיו אין היתר לפדות אלא הואיל דהיא כגופו דלכאורה הא לפי הנ"ל הוי פלוגתא בזה דלדעת הרמב"ם והמחבר אין הדין כן גם בפעם ראשון ביתר מכדי דמי'. אבל להנ"ל א"ש דבפעם ראשון הוי הדין מוסכם אליבא דכ"ע גם לרשב"ג דפודה אותה גם ביותר מכדי דמי'. ועיקר הפלוגתא בין ת"ק לרשב"ג בפעם שני. דלרשב"ג אסור לפדות ביותר מכדי דמי' וה"ה בכדי דמי' אם פרקנה מגיע יתר מכתובתה. ובדרך זה יתורצו כמה קושיות חזקות וא"ש דברי הב"ש אך יראתי מאוד לזה מבוקשי מהמעיין שאל יאשימני בדבר זה כי תורה הוא וללמוד אני צריך. וה' הטוב יכפר לי א"ס:

ב"ש סק"ו מ"ש דוקא אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה. ור"ל וא"כ בל"ז אין יכול לקיים הת"כ ואסביך לי לאינתו והוי איסור ד"א גרם לה שתאסר עליו לזה אף אם כשנישבית אח"ז א"צ לפדותה דלא הוי איסור שבי' גרם לה אבל אם יש לה זמן להתיר חייב לפדותה והיינו דהדירה מתשמיש דמבואר לעיל סי' ע"ד דצריך להמתין עד שיכולה להיות בלי תשמיש דהיינו ז"י יקיים ואח"ז יוציא ויתן כתובה ולזה אם נשבית בתוך ז"י הוי הדין דחייב לפדותה אף אם נמשך השבי' זמן רב הואיל בעת אשר נשבית לא הוי אז אסורה עליו שיהא חייב לגרשה וא"כ אז הי' מחוייב לקיים התנאי לאנתו ולא הוי איסור ד"א גרם לה שתאסר עליו רק מצד אשר היא נשבית וא"כ הוא חייב לפדותה דבמה פקע חיובו אשר הי' מועל עליו בעת שנשבית והוי רק איסור שבי' גרם לה לכן חייב לפדותה דאם נאמר דפטור מלפדותה בודאי לא יתיר א"ע כדי שאל יהא חייב לפדותה ושייך סברת הש"ס דאתי לערומי א"ו דמחוייב לפדותה הואיל דנשבית בתוך הזמן דמותרת לו כמ"ש:

ב"ש סק"ז מ"ש ולא משמע כן מהסוגיא ר"ל דאי נימא כסברת הח"מ דסובר באשת כהן שזינת' ברצון מחוייב לפדותה הואיל בעת אשר היא נשבית הי' חייב לפדותה לקיים התנאי ואהדריך למדינתך דבלא"ה לא הי' יכול לקיים התנאי ואתבינך לי לאנתו א"כ לא נתחדש דבר מה שזינתה ברצון. ולזה לא איכפית אם ניתוסיף עוד איסור עליו דזינתה ברצון. דהוי איסור דבר אחר וא"כ מאי מבעיא בש"ס לר' נתן האיך אר"י דינו דאינו פודה אי בהדירה ולבסוף נשבית א"ד בנשבית ולבסוף הדירה ולדעת הח"מ הנ"ל מוכח דודאי אמר ר"י דינו דאינו פודה רק בהדירה ולבסוף נשבית דלא הוי איסור שבי' גרם לה שתאסר עליו אלא איסור ד"א דהיינו הנדר גרם לה שתאסר לו מקודם שנשבית. אבל בנשבית ולבסוף הדירה בודאי לא אמר ר"י דאינו פודה דהא בעת אשר נשבית הי' אז מועל עליו אשר חייב לפדותה מצד הת"כ דהא אז איסור השבי' לבד גרם לה ובמאי פקעי החיוב אח"ז שהדירה ומאי מגרע האיסור שניתוסף לו מצד הנדר דהא להס"ד דהש"ס איירי גם באשת כהן שהדירה א"כ מיד שנישבית חייב לפדותה ולקיים התנאי ואהדריך למדינתך לזה לא מיגרע מה שניתוסף עליו האיסור שנדר כסברת הר"מ דהא היא אסורה עליו בל"ז מצד השבי' אף אם זינתה באונס ומ"מ הדין דחייב לפדותה דיכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן ה"ה אם זינתה גם ברצון או שהדירה חייב לפדותה וא"כ מאי קא מיבעיא לר' נתן. וגם יקשה לדעת הח"מ הנ"ל למה אמר ר"נ דינו דאינו פודה בהדירה ולבסוף נשבית. דאי בנשבית ולבסוף הדירה הא חיישינן לערמה מבואר דאי לא היה חשש ערמה הי' הדין גם בנשבית ולבסוף הדירה לא הי' חייב לפדותה אף דבעת אשר אם נשבית הי' מועל עליו החיוב לפדותה מ"מ כשהדירה אח"ז פקעי החיוב א"כ מבואר דלא כהח"מ אלא אף בעת אשר היא נשבית הי' האיסור שבי' לבד גרם לה מ"מ אם הדיר' אח"כ פטור מלפדותה אי לא הי' חשש ערמה הרי מבואר בהדיא דלא כהח"מ אלא באשת כהן אם זינתה ברצון אינו חייב לפדותה דהוי כאיסור דא גרם לה אף שאסורה עליו מיד בעת שנישבית והי' אז מחויב לפדותה מ"מ אזלינן בתר בסוף בעת הפדיון והשתא איסור ד"א גרם לה הזנות ברצון כ"ה דעת הב"ש ולהמתיק הדבר יותר דלדעת הח"מ באשת כהן שנשבית ואח"ז באו עדים שזינתה ברצון מחויב לפדותה אף דאיסור ד"א גרם לה מ"מ כיון דבלא"ה כבר היתה אסורה לבעלה ולא הי' יכול לקיים הך דאותבינך לי לאנתו א"כ לא נתחדש דבר זה מה שזינתה ברצון גלל כן מחוייב לפדותה. והב"ש השיג מדברי הש"ס הנ"ל במדיר אשתו ונשבית דפליגי ר"א ור"י וקאמר ר"נ נראין הדברים בהדירה ולבסוף נשבית דבנשבית ולבסוף הדירה אתא להערים וקאמר מאי לאו במדיר אשת קא מפלגי וחזינן בזה דאע"ג שנשבית מכבר ובלא"ה לא היה יכול לקיים ואותבינך לי לאנתו מ"מ לולי הטעם דערמה לא היה מחוייב לפדותה כיון שאיסור ד"א גורם. הרי מבואר דלא כהח"מ הנ"ל, מיהו אפ"ל דגם להב"ש אם א"י בבירור דזינתה ברצון. רק דיש חשש דזינתה ברצון אפשר דמסכים לדעת הח"מ דחייב לפדותה דהא זה החשש איסור שבי' לבד גרם לה דאם לא היתה נשבית לא היתה באה לידי החשש הנ"ל דזינתה ברצון דמאי נ"מ דיש איסור עליו משום חשש דזינתה באונס או דחשש שמא זינתה ברצון ס"ס איסור שבי' לבד גרם לה זאת:

שוב מצאתי בס' בית יעקב שהגי' בהח"מ דכצ"ל אבל באשת כהן אף שיש חשש שמא זינתה ברצון חייב לפדותה. ור"ל דקאי על דברי רמ"א שכתב באשת ישראל אם יש רק חשש שמא נבעלה ברצון אינו חייב לפדותה דלא הוי איסור שבי' גרם לה שתאסר עליו רק החשש שמא זינתה ברצון והוי איסור ד"א גרם לה. לז"כ הח"מ אבל באשת כהן אם יש רק חשש לבד דשמא זינתה ברצון חייב לפדותה דבלא"ה א"י לקיים ואתבינך לי לאנתו לזה לא מגרע החשש דשמא זינתה ברצון דס"ס זה החשש בא ע"י שבי' והוי איסור שבי' גרם לה דמה לי דהאיסור שבי' מטעם חשש אונס או מטעם חשש רצון רק אם היא גרמה החשש רצון דאפשר לה לצווח כמו שהביא הב"ש בשם הר"ן וא"כ היא גרמה אינו חייב לפדותה אמנם עיקרא דמילתא תמוה באשת ישראל באם יש חשש דשמא זינתה ברצון אינו חייב לפדותה הא היא אומרת ברי לי שלא נבעלתי ברצון והבעל א"י אם נבעלה ברצון והוי כטוען א"י אם פרעתיך דהא מחויב לה מכבר הת"כ לפדותה וכעת שנשביתי וטוען א"י אם נבעלה ברצון להוי הדין דחייב דהא החיוב הוי ודאי והפרעון הוי ספק כהדין דהלוה טוען על מלוה שבשטר א"י אם פרעתיך. שוב הראה לי דבספר ישועת יעקב ז"ל עמד בזה והביא ראיה דחייב לפדותה אם לבעלה הוי בספק אם נבעלת ברצון מהא דמבואר בש"ס דלאבוה דשמואל דס"ל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא תחלה באונס וסופו ברצון ופריך הש"ס ממתני' דאם תשתבאי אפרקינך ואתבינך לי לאנתו ולמה לא הקשה הש"ס בל"ז דלאבוה דשמואל לא משכחת דינן כלל דהא יש חשש שמא נבעלה ברצון ובחשש שמא נבעלה ברצון הדין מבואר לדעת רמ"א דאין מחויב לפדותה. א"ו דאף דהי' ס"ד להש"ס דאסורה לבעלה מספק כאבוה דשמואל מ"מ חייב לפדותה דהוי כא"י אם פרעתיך כמ"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה