ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן עז
ב"ש סק"ה מ"ש וא"ל לדעת רמ"א ר"ל דכתב לקמן וז"ל ונ"ל דדוקא תוך יב"ח אבל לאחר יב"ח אם הוא רוצה לגרשה צריכה לקבל גט בעל כרחה. הרי מבואר דממתינן יב"ח משום תקר"ג ואמאי אין ממתינן לו כאן כשהיא מורד ולכאורה הא גם שם הדין מבואר בח"מ ובב"ש דאם רוצה ליתן לה כתובה צריכה לקבל גט בע"כ מתי שירצה מיד לאחר עונה אלמא דאין איסור כלל משום חרם ר"ג מה שמנעה מתשמיש רק שלא נפטר מכתובתה תוך יב"ח ואם כן ה"נ ליכא איסור בכפיית האיש ומאי קשיא להב"ש וכן הקשה בס' הפלאה ז"ל אמנם א"ש דמ"מ מפשיטות לשין הרמ"א שם משמע דאפי' אם נותן הכתובה א"י לכופה משום תקר"ג לזה ממתינן לו עכ"פ נמי יב"ח. דהא לכפות אותו נמי יש איסור כמו גט מעושה ואמאי כופין אותו לגרש מיד דבאמת לדעת הח"מ והב"ש הסכים עמו בס"ק י"ט הוי שם הדין דיכול לגרשה מיד בע"כ דהאשה ולפי זה לא הי' התחלה לקושיות הב"ש כאן. רק דכוונת הב"ש מה דהקשה כאן לומר דמהכא ליכא הוכחה לדין של הח"מ שם דיכול לגרשה בע"כ מיד כמו דכופין אותו כאן דהכא שאני כמו שתי' הב"ש דכאן ליכא גבול לדבר אבל שם איכא גבול לדבר יב"ח לזה ממתינן לו היב"ח וא"כ אין לדין שלו שם ראי' מכאן. אבל דינו של הח"מ שם אמת בלא"ה כמו שהוסכם עליו שם:
ח"מ סק"ג דשיעור דבריו כ"ה דלדין הש"ס זה פשוט דהבעל יכול לגרש אשה בע"כ מה"ת דיהי' נקרא מורד אם רוצה לגרשה וליתן לה כתובה רק כעת אחר תקר"ג שלא לגרש את אשתו בע"כ אפשר דיהי' נקרא מורד אם אינו רוצה לזונה ורוצה לגרשה וליתן לה כתובתה דמ"מ מגרש אשתו בע"כ דע"כ תהי' מוכרח לקבל ממנו ג"פ מחמת מניעת מזונות והוי כמגרש בע"כ ונקרא מורד או אפשר דהא אינה מגרשה ממש בע"כ רק שמונע ממנה מזונות אין זה בכלל מגרש בע"כ ודעת הרב מהר"א מזרחי בתשובה שאין זה בכלל תקר"ג כיון שאין מגרשה ממש בע"כ וכן הוא דעת הב"ח וגם בתשובת מהר"א ששון מבואר דהבעל יוכל לומר קים לי כמהרא"מ. והב"ש סובר דא"י לומר קים לי בתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומהרי"ף שורש ק"ז משמע דחייב ליתן לה מזונות וכסות רק אין כופין אותה לשמש עמה. ובספר ישועת יעקב מהגאון מלבוב ז"ל הביא דאבותיו ספרו לו דזקנו הגאון האמיתי הח"צ ז"ל שפעם אחת אירע בימיו שמורה אחד הורה כדעת מהרא"מ הנ"ל וסתר דינו אחר המעשה וכפה להבעל שיתן מזונות בשלימות לאשתו. מיהו אם טען הבעל מ"ע ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ על ידי זה מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל הג"פ. ומעשה באחד שטען על אשתו שעברה על דעתו ולא הי' לו ראי' ברורה אלא קצת רגלים לדבר בזה יוכל למנוע ממנה שארה וכסותה עד שתקבל ג"פ דבזה יש לסמוך על דעת הרא"מ ומהרא"ש אלו דבריו ז"ל:
ב"ש סק"ו מ"ש ואפשר דר"ל דעיקר ראית הרמ"א מהרמב"ם דהא גם להש"ס דיש ביד הבעל לגרש בע"כ דהאשה. מ"מ יש איסור בזיווג ראשון ומוטל על הב"ד לכופו שאל יגרש בע"כ וכמבואר בב"ש סי' קי"ט סק"ג לדעת הרמב"ם ושאר פוסקים מ"מ ס"ל להרמב"ם לדין הש"ס לא הוי מורד כשרוצה לגרשה ה"ה לדידן דאיסור רק מתקר"ג לא הוי מורד ופטור ממזונות כשרוצה לגרשה דהא העיכוב אין ממנו רק מצידה דמה להבעל כשהוא אנוס בתקר"ג הא הוא עומד לגרשה כמ"ש:
ב"ש סק"ח לבאר דבריו אביא הרמב"ם הלכות אישות הלכה י"ד דין ח' וז"ל האשה שמנעה בעלה מתשמיש הוי מורדות ושואלין אותה מפני מה היא מורדות אם אמרה מ"ע כופין אותו לגרשה מיד ותצא בלי כתובה ותיטול בלאותה בין נצ"ב ובין נ"מ. ובדין שאח"ז כתב דין מורדות דבעינא לי' ומצערנא לי' דמכריזין עליה אם עמדה במרדה איבדה כתובתה ומשהין עד יב"ח ולאחר יב"ח אין לה כתובה ונצ"ב אם תפסה לא מפקינין מידה ואם לא תפסה לא יהבינן לה. דפירש עובדא דכלתו דר"ז דמבואר בש"ס דתליא בתפוסה איירי במורדות גמורה אבל לא באמרה מ"ע דשם א"צ תפיסה כלל ואדרבה כופין לבעל שיגרשה. אבל ר"ת חולק עליו בזה דאין כופין לבעל משום עינה נתנה באחר כמבואר בתוס' ובהרא"ש באריכות מזה. ומ"מ אפ"ל דעת הרמב"ם דשייך בה חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר לבעלה מ"ע אם לא היה האמת כן לא היתה מעיזה פניה בפני בעלה. ובזה א"ש קשיות התוספות דתהי' נאמנת באומרת טמאה אני לך במיגו דאמרה מ"ע. ולהנ"ל א"ש דהא עיקר הטעם דנאמנת לומר מאיס עלי משום חזקה דאין אשה מעיזה וא"כ איך תהי' נאמנת לומר טמאה במיגו דהא הוי מיגו דהעזה והיינו דהא עיקר הנאמנות שלה במ"ע משום דהוי אצלה העזה. ואיך שוב נאמר המיגו הא בוודאי לא תהי' מעיזה לומר מ"ע משום חזקה ואינה מעיזה. אבל דעת הרא"ש דכלתי' דר"ז איירי באומרת מ"ע ומשהין יב"ח ועיקר החילוק מורדות גמורה לענין הכרזה דבעינן ולענין הנכסים בנצ"ב בעי בשניהם תפיסה דווקא ובנ"מ לא בעינן תפיסה בשניהם ודעת הרשב"א והרמב"ן ג"כ דכלתי' דר"ז איירי במ"ע ובעי תפיסה בנצ"ב דווקא אבל בנ"מ אין צריך תפיסה ואינה מפסדת כלום עד יב"ח. אבל דעת הר"ן דכלתי' דר"ז איירי במורדת גמורה ומהני תפיסה בנצ"ב אבל במ"ע א"צ תפיסה כלל כ"ה ביאור דבריהם קצת:
בא"ד מ"ש ומעות נדוניא הוי כאילו תפסה דבר אחר ולא מהני התפיסה ור"ל דדמי לבלאות שאין קיימין הואיל דלהוצאה ניתנה. ולכאורה תמיהין דבריו דבסימן קט"ו בב"ש סקכ"א מבואר דעתו דהוספה שליש מה שהוסיף על הנדוניא מחמת שיכול להשתכר במעות הנדוניא הוי כנדוניא ודבר הבא מהנדוניא הוי יח כאילו בעין מהנדוניא. ואפי' אם גרמה הגט מ"מ חייב ליתן לה הוספה שליש מבואר דאפי' שמפסדת הנצ"ב אם אינו בעין מ"מ אינה מפסדת הנדוניא ממש דאי מפסדת מעות נדוניא האיך שייך לומר דמעות נדוניא מפסדת והוספת שליש אינה מפסדת ותטול וזה אינה עולה על הדעת כלל ובכל הפוסקים מבואר דמפסדת מעות נדוניא וגם הב"ש בעצמו סובר כאן דמפסדת מעות נדוניא ולקמן ס"ל להיפך דגם אפי' הוספת שליש של נדוניא נותנין אף היכי שמפסדת הצ"ב. לכן נראה דודאי אינה נוטלת רק מה שיש בעין ממש משלה ת"י הבעל ומעות נדוניא אינה נוטלת כלל בכ"מ ועיקר כוונת הב"ש רק במה שנמצא ת"י בעל בעין ממש כגון דהכניסה לו כלי באלף זוז ועכשיו בעת קבלת הגט הוקר הכלי ושוה הכלי אלף וחמש מאות זוז דהוי הדין מבואר לקמן סי' פ"ח ס"ב דאם הותירו הותירו לו ואין חוששין לשומא ראשונה של עת נשואין הראשונים וכשרוצית ליטול הכלי מחוייבת להחזיר המותר לבעל כמבואר שם בס"ג אם רצת לתת דמיו וליטלו משום שבח ב"א שומעין לה ולז"כ הב"ש דאם היוקר עולה רק עד נגד הוספה שליש דהיינו שהכניסה לו הכלי לנדוניא ושם לו הכלי או הקרקע שהכניסה לו בסך אלף זהובים והוא הוסיף לה שליש מדילי' וכתב לה שקיבל ממנה הכלי בסך אלף ות"ק זוז וכעת שיוצאת ממנו והוקר הכלי או הקרקע ועמדו ע"פ הנ"ל היינו אלף ות"ק זוז הוי הדין דאינה צריכה להחזיר המותר מה שהוקר הכלי אם דעתה ורצונה ליטול הכלי דאותה הוספה שהוקר על גוף הכלי או על הקרקע שהכניסה לו הוי כאילו היא בעין מהנדוניא שלה ולא אמרינן שהוספת שליש זה הוי אצלו כחוב בעלמא עליו וא"צ להחזיר לה דד"א אלא הואיל שא"י למכור חלק השבח שלו בהכלי לאיש אחר משום שבח בית אביה לזה חשיב זו הוספה כשלה ממש וזה עיקר כוונתו כאן שמה שניתוסף על הנדוניא שהוא בעין וההוספה הוא ג"כ בעין על הכלים שלה דהוי הדין דנוטלתן הכל ואינה צריכה לשלם לבעל דמיהן כפי היותר שהוקרו הואיל דהיתר אינו מגיע רק כפי ההוספה שליש שכתב לה על הכלים שהכניסה וזה דלא כבעל ספר הפלאה ז"ל שכ' אם יש ת"י שני כלים שהכניסה לו באלף זוז וכעת הא' נאבד והשני הוקר ועמד לבד באלף זוז דסובר דצריכה להחזיר ת"ק זהובים כי השבח בהכלי שיש ת"י בעלה בעין הוי שלו וכדעת המחבר ב"י בס' פ"ח הנ"ל ולפי הנ"ל ז"א אלא כל מה שיש ת"י בבלואותה הקיימין ועולים נגד הסך שכתב לה נוטלתן וא"כ בדין זה שהכניסה לו שני כלים באלף זוז ונתחייב ליתן לה ביציאתה האלף זוז וכעת שנמצא ת"י כלי אחד אשר היא שוה אותן אלף זוז נוטלתן ואינה צריכה לשלם היתר שהוקר דסתמא אמרו בש"ס שלא קנסו אותה בבלאותיה הקיימין וכדכתיבנא וזה למדתי מס' בית יעקב ז"ל ואני הוספתי בביאור ודו"ק בזה:
בא"ד מ"ש ודומה למתה בתו דפטור דהוי אומדנא ולכאורה הא הוי דברים שבלב ולא מהני האי אומדנא. אמנם א"ש לפי המבואר בתו' בקידושין ובתשובת מהרי"ט דהיכי דגלוי לכל הדברים שבלב מהני וא"צ להוציא בפה וכמבואר מזה בס' מעין גנים מאאמ"ו ז"ל בס"י ל"ח מ"מ לבתו בעצמה מחוייב ליתן דהא התחייב גם נגדה והיא קיימת ונגדה ליכא אומדנא וגם נגדה הוי בל"ז דברים שבלב דלנגדה לא הוי מוכח לכל דלא היה מתחייב א"ע רק באופן זה רק דלגבי בעלה יש סברא לומר דלא התחייב א"ע בודאי נגדו אם תאמר הבת מ"ע כמו שכתבתי:
ב"ש סק"ט מ"ש וכל מתנות שנתן לה. אמת שכ"כ הטור בשם הרמ"ה אימתי שמפסדת התוספות מפסדת נמי המתנה אבל הרשב"א בספר תא"ו סי' קי"ב הביא דברי רמ"ה הנ"ל וחולק עליו וס"ל דבמתנה שאין תכשיט לא אמרינן אדעתא למשקול ולמיפק לא יהיב כמבואר מזה בסי' צ"ט וה"נ במורדת ועכצ"ל דטעם הרמ"ה כיון שאין יכול למכור ולהפקיע הירושה לא נתן לה רק שיהיה למתנה זו דין תוספות כתובה מ"מ נראה שאם פירוש שתהיה יכולה למכור וליתן דאז ודאי מתנה חליטה היא גם הרמ"ה מודה שאין מוציאין ממנה דהא אם היה נתנה כבר לאחר ודאי דהי' קיים אין שום ספק כשמרדה שיהי' הוא או המקבל מתנה מחוייב להחזיר לבעלה כ"מ בס' ב"י הנ"ל עיי"ש:
ח"מ סקי"א מ"ש אבל לכשתלד אינה חייבת להניק וכ"כ הב"ש ס"ק ט"ו וראיתי בס' טו"ג שכ' וז"ל ולע"ד צ"ע דאם לא הכניסה לו שפחות למה תפטר מלהניק דהא אכתי משעבדי' וכמו שהוא אוכל פירות ואם אינה רוצה יהא רשאי לעכב מנכסיה בעד שכר הנקה. ולפמ"ש הב"ש לקמן ס"פ סקכ"א בשם התוס' והרא"ש דכל שאומרת איני ניזונות פטורה מלהניק א"ש הכא. כיון שאינה ניזונות אינה חייבת להניק אבל לפמ"ש בשם הר"ן דמ"מ אינה יכולה לפטור עצמה מהנקה א"כ הנקה לאו תחת מזונות הוא וא"כ מחוייבת להניק כאן נמי. ומ"ש הב"ש והח"מ כן בשם הרשב"א צ"ע דהרשב"א כתב כשהיא מגרשה תוך יב"ח ואם המתין יב"ח הפסידה ואם היא מעוברת אינו חייב במזונותיה אבל לכשתלד אם אינה רוצה להניק ונראה כוונתו דלאחר גירושין הדין כן שאינו חייב ליתן מזונות מחמת שהיא מעוברת והיא אינה מחוייבת להניק בלא שכר דכן משמע בדבריו ואע"ג דמורדת היא כל יב"ח א"א לומר שתלד לאחר הגט כיון דימי מרדה היא יותר מירחי לידה מ"מ י"ל דר"ל אם יגרש תוך יב"ח וכן נראה ג"כ ממ"ש בפשיטות שאינו חייב במזונותיה ולקמן הביא ב"י תשובת הרשב"א שכתב שאע"פ שכן דעת הרי"ף והרמב"ם ולא נראה כן מעיקר הגמרא ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד. ולפ"ז צ"ע גם על הרמ"א שכתב ואפי' היא מעוברת והוא מב"י בשם הרשב"א. ובאמת י"ל דהרשב"א מיירי לאחר גירושין א"צ ליתן מחמת העבור שבמעי' א"כ קודם גירושין נמי שאין לה מזונות תוך יב"ח ג"כ אבל מ"ש הח"מ שאינה חייבת להניק צ"ע. גם צ"ע הרשב"א דמשמע דס"ל דחייב במזונות ואפשר אף שמפקפק בדבר מ"מ אין דעתו לחלוק בדבר והרב המגיד כתב גם כן דאין לה מזונות וסיים דכך העלה הרשב"א עיי"ש:
ב"ש סקט"ז מ"ש מיחו נראה אם כבר תפסה נצ"ב אם זכתה בנצ"ב וא"כ אחר מותה יורש אותה וחייב בקבורה. ור"ל דאיירי דדמי הקבורה עולה יותר ממה שתפסה דאל"כ דהצ"ב עולה יותר מהי תיתא יתנו היורשים לו מה שתפסה אם לא יקברנה וסברת הב"ש היא ט"כ משום דחיוב הקבורה היא אינו חל רק כ"א בעת מותה ודן אז טל חיוב הקבורה מחמת שבא אז להחזיק ולתפוס מה שזכתה ע"י תפיסה שלה בחייה כבר בתפסתה מיהו אפ"ל דאיירי דדמי הקבורה אינו עולה יותר רק הנ"מ לענין טיפול הקבורה מוטל על הבעל הואיל דעכ"פ יורשה אותה מה שתפסה כמ"ש:
ב"ש סקי"ז מ"ש ושם לדעת הרמב"ם זכתה בצ"ב בלי תפיסה ור"ל דבא להורות דבאומרת מ"ע חייב בקבורתה אם מתה מטעם ס"ס חדא שמא הלכה כהרמב"ם דפירש עובדא דכלתי' דר"ז במורדת גמורה אז מסיק הש"ס דבעינן תפיסה דוקא ואי לא תפסה לא יהבינן לה אבל במ"ע דמזה לא איירי הש"ס לא בעי תפיסה כלל בנצ"ב והוי הצ"ב שלה גם אם הם ת"י הבעל לזה ממילא אם מתה יורש הצ"ב וחייב בקבורתה טבור זה ואף אם ת"ל דהלכה כהרמב"ן והרשב"א דפירשו הסוגיא דכלתי' דר"ז דאיירי במ"ע וחזינן דלמסקנת הש"ס דבעי תפיסה שלה דוקא ואי לא תפסה לא יהבינן מ"מ אם מתה ולא תפסה הצ"ב מ"מ חייב בקבורתה תחת הצ"ב משום דגם להש"ס הוי בספק אי בעי תפיסה שלה דוקא דהא בש"ס איתמר תרי לישנא והוי בעיא דלא איפשטא אי הלכה כההיא לישנא דלא הפסידה בלואתה רק הש"ס מסיים הואיל דלא איתמר הלכ' כמאן תפסה לא מפקינן לא תפסה לא יהבינן אבל מ"מ הוי להש"ס דין זה בספיקא דילמא לא בעי תפיסה שלה וא"כ כעת אם מתה מוציאין ממון קבורתה מבעל מטעם ס"ס הנ"ל באומרת מ"ע ולהך ס"ס הוי הדין דגם בחייה מוציא האשה הצ"ב מבעלה במ"ע רק דכוונת הב"ש דאיירי מקבורתה לז"כ דחייב בקבורתה מטעם ס"ס הואיל דגם גוף הצ"ב הם ברשותה מחמת הס"ס לזה ממילא חייב בקבורתה כ"ה דעת הב"ש ז"ל אמנם כבר תמהו המחברים ז"ל הא זה הס"ס הוי משם אחד דהיינו זה הספק דלמא הלכה גם בש"ס דאינה מפסדת הבלאות והצ"ב שלה או הספק השני דלמא הלכה כהרמב"ם דאינה מפסדת הבלאות ואולי הב' ספיקות הוי משם אחד ואין ספק אחד מוסיף על השני ולא הוי ס"ס כמבואר ביו"ד סי' ק"י מיהו בשום לב בזה א"ש דמתחלה צריכין להבין הכל טעמא מאי אם הב' ספיקות הוי משם א' לא מיקרי ס"ס הא כבר יודע דעת הרשב"א דס"ל דלכן מהני ס"ס דהוי מטעם רוב וא"כ מה בכך אם הוי משם א' סוף סוף הוי רוב להתירא והגע עצמך בסנהדרין אם הרוב מסנהדרין מחייבין מטעם א' וכי לא אזלינן בתרווייהו בתר רובא. וכ"ד הש"ך בח"מ סכ"ה דאפי' אם הרוב הן מטעם אחד אזלינן בתרווייהו וא"כ ה"נ מאי מגרע אם הס"ס הוי משם אחד אמנם א"ש דמצינו בש"ס דחיישינן למיעוטא דשכיח דהיינו בסירכת הריאה אעפ"י דרוב בהמות כשרות מ"מ חיישינן למיעוט הואיל דהוי המיעוט דמצוי וכן במים שאל"ס דאסורה להנשא אף דרוב אינן ניצולין מ"מ הוי המיעט המצוי ולפי"ז בס"ס דמהני מטטם רוב אם האיסור הוי מיעוט המצוי לא מהני הס"ס רק אם הס"ס הם משני שמות מיוחדין הוי ממילא האיסור המיעוט שאינו מצוי דהיינו ספק תחתיו ס' אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ס' ברצון וא"כ האיסור הוי מיעוט שאינו מצוי דהיינו שיהי' תחתיו וברצון וזה לא שכיח כלל לזה מהני האי ס"ס אבל אם קיבל אביה קידושין פחותה מג"ש דע"כ זינתה תחתיו. ועיקר הס"ס הוי דלמא זינתה באונס ושמא בעת קטנותה ופיתוי קטנה אונס הוא א"כ מ"מ בעילא תחתיו ברצון הוי מיעוט המצוי שכיח דהא לא הוי אלא ספק אחד דלמא באונס תחתיו או דלמא ברצון תחתיו ולזה סובר התוספות כתובו' דזה לא הוי ס"ס אם הוי משם א' דהאיסור לא נדחה מהרוב שפיר רק הוי האיסור מיעוט המצוי ולפי"ז א"ש בהסנהדרין אף אם הרוב מהם מחייבין מטעם אחד אזלינן בתרייהו דהמועט שאומרים לזכות הוי מיעוט שאינו מצוי דמסתמא הרוב יכולין יותר לעמוד לברר הדין עם מי ולפ"ז א"ש כאן דמאי מגרע אם הס"ס הוי משם אחד דהא אדרבה חזינן דלהרמב"ם במ"ע הדין נוטה יותר דא"צ תפיסה בנצ"ב. ואף להרמב"ן והרשב"א מ"מ חזינן דגם להש"ס הוי סברא דלא בעי תפיסה שלה וזכתה בנצ"ב אף אם הם ת"י הבעל א"כ הוי המיעוט אשר נוטה דגם במ"ע בעינן תפיסה שלה הוי זה המיעוט שאינו מצוי כלל דומיא דסנהדרין דלא אזלינן בתר המיעוט שאינו מצוי כלל דרוב סנהדרין יטעו בדין. ולזה א"ש דל"ק הא עיקר הטעם דמהני הס"ס מטעם רוב והא לא אזלינן בממון בתר רוב ולהנ"ל א"ש דהא חזינן דבסנהדרין אזלינן ב"ר אף בממון וא"כ יקשה הא לא אזלינן ב"ר בממון א"ו משום דהא עיקר הטעם דלא אזלינן בתר רוב בממון משום שיש חזקת מ"ק ומצרפין המיעוט לחזקת מ"ק ואיתרע הרוב כמבוא' בהרא"ש בפ"ק דחולין וזה הוי דוקא במיעוט המצוי ויכול לצרף המיעוט עם החזקה אבל במיעוט שאינו מצוי כמו בסנהדרין דהמועט הוי כמאן דליתא דמי ונשאר הרוב לזה אזלינן בתרייהו. וא"כ ניחא בנ"ד דהמיעוט שאנו אומרין דבמ"ע בעי תפיסה שלה הוי כמיעוט שאינו מצוי דלהרמב"ם לא איירי הש"ס ממורדת דמ"ע. ואף להרמב"ן והרשב"א דהש"ס איירי גם במ"ט מ"מ חזינן דגם להש"ס הוי בספיקו דלא בעי תפיסה שלה ולזה א"ש דברי הב"ש דחייב בקבורתה עבור הצ"ב דיורש אותה מה שלפי הדין מטעם הס"ס הוי שלה גם בחייה לכן אם מתה יורשה גם אם לא תפסה ולזה חייב בקבורתה. וכן מבואר בתוס' ר"פ המוכר פירות דברוב גמור אזלינן גם בממון בתר רוב והיינו היכי דהמיעוט נחשב כאילו אינו לכן הוי הרוב גמור מיקרי דאזלינן בתרא. כדכתיבנא בס"ד. ובל"ז יש לתרץ דעת הב"ש דלפמ"ש הש"ך בסי' ק"י דהיכי דספק א' מוסיף על השני מהני גם אם הם משם אחד והסביר שם דהיינו בשני שעירים שנולדו מעז א' שהי' בהעז ספק אם ילדה מקודם או לא שאם נאמר זה הספק שילדה מכבר א"כ שניהם אינם בכורים ואם ילדה שניהם עכשיו הוי הספק רק על אחד וזה הוי שפיר ס"ס דלהספק ראשון הוי ספק על שניהם ולזה א"ש כאן. דלדעת הרמב"ם לא הוי ספק כלל במ"ע על נצ"ב שלה לדין הש"ס רק הספק השני דילמא הלכה כרמב"ן ורשב"א אז התחיל ס' ב' וא"כ ספק אחד מוסיף על חבירו כסברת הש"ך הנ"ל. ולפמ"ש המנחת יעקב בקונטרס הספיקות שלו להסביר דעת התוספות ודעת מהרא"י דדוקא התם גבי ספק באונס וספק ברצון ואת"ל ברצון ספק כשהוא קטנה הו"ל חד ספיקא דפיתוי קטנה אונס וקטנה אין לה רצון וא"כ האיך אתה אומר ס"ס ספק שמא באונס. וא"כ בזה הספק נכלל ג"כ פיתוי קטנה דהוי אונס וכשאת"ס תאמר ואת"ל ברצון וא"כ שוב ליכא ליספוקי דלמא בקטנותה דהא בקטנה לא שייך בה רצון כלל לזה כ' התוס' דהוי רק חד ספיקא משא"כ בהני ב' שעירים דכל אחד מיקרי ספק בפ"ע דאף את"ל שחשש אחד אינו מ"מ נשאר עוד ספק אחד וזה הוי ס"ס גמורה וא"כ בנ"ד יש ב' ספיקות המיחדים במציאות אף שאין א' מוסיף על השני בטעם וכמבואר ג"כ בס' פר"ח על יו"ד בדיני ספיקות אלו וכדכתיבנא ודו"ק:
בא"ד מ"ש וכשאמרה מ"ע אז כל שעה יכול לגרשה ואין לה כתובה ודינה כל שעה כמו במורדת בעינא לי' אחר יב"ח ור"ל דבא להורות דבמורדת מ"ע לאחר יב"ח הוי הדין כמו במורדת דבעינא ותיבת אחר יב"ח קאי על אומרת מ"ע דאחר יב"ח אין לה כתובה ולז"כ דלענין נצ"ב לדעת הרמב"ם זכתה בלי תפיסה דהש"ס לא מיירי במורדת מ"ע רק לדעת הרמב"ן והרשב"א הוי הדין בעיא דלא איפשטא אם זכתה בנצ"ב בלי תפיסה לכן חייב בקבורה מטעם ס"ס אבל במורדת דמ"ע בתוך יב"ח מהני גם להרשב"א והרמב"ן וא"צ תפיסה בנצ"ב וגם יש לה כתובה וכמבואר זה בס"ק י"ח שכ' ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום ולפי זה לא הי' צריך הב"ש לטעם הס"ס א"ו כדכתיבנא דהב"ש קאי אלאחר יב"ח במ"ע דהוי הדין כמורדת דבעינא כמ"ש:
ב"ש ס"ק כ"ב מ"ש ובהר"ן ובש"ג מבואר דצריך להיות המרידה קודם שפירסה נדה כצ"ל לז"כ והרב הרמ"א שהביא הפלוגתא לענין תלי' ור"ל דקשיא לי' אמאי לא הביא הרמ"א הך פלוגתא גם לענין נידה דהא להרא"ש והר"ן וש"ג הדין דצריך להיות המרידה קודם שפירסה נידה ובדברי הרא"ש מבואר דיש חולק ע"ז לז"כ דהרמ"א דהביא הפלוגתא לענין חלי' קמ"ל רבותא אף לענין חליה דאין קצבה לדבר מ"מ בעינן שיהי' המרידה שלה קודם חוליה דווקא אבל אם מרדה בתוך חלי' לא הויא מורדת לדיעה זו אבל לענין נידה דיש קצבה לדבר הוי כ"ש דבעינן דוקא שתמרוד קודם שפירסה נידה אבל בתוך נדתה בודאי לא הוי מורדת וא"כ הרמ"א קמ"ל רבותא במ"ש האי י"ח דבעינן דוקא קודם חלי' אמנם י"ל להיפך דהרמ"א קמ"ל רבותא בדיעה ראשונה דאף בחולי' דאין קצבה לדבר ובלאו הכי אין זה פת בסלו כ"כ מ"מ נקראת מורדת אם מרדה בחלי' ואצ"ל אם מרדה בנדתה דהוי מורדת כיון דאם לא מרדה שפיר הוי פת בסלו כיון דיש קצבה לדבר. ודו"ק:
ח"מ ס"ק כ"ג מ"ש באמרה מאסתיה דבעי דוקא תפיסה בנצ"ב כצ"ל. ור"ל דהא לרמ"א דהביא לעיל להחמיר עפ"י דעת הרשב"א גם במ"ע אינה נוטלת בצ"ב רק ע"י תפיסה שלה. והו"ל להרמ"א להביא כאן נמי דעת הרשב"א דבמורדת דבעינא לי' דלא מהני תפיסה שלה בנצ"ב לז"כ הח"מ דלכך לא הביא הרמ"א כאן דעת הרשב"א דהאשה יכולה לומר אם תפסה קיי"ל כהרמב"ם דמהני תפיסה שלה ולעיל להיפך יכול הבעל לומר קי"ל כהרשב"א אם הוא מוחזק דבעי תפיסה שלה דוקא לז"כ דמ"מ קשה על הרמ"א מ"ש וקרקעות צ"ב היא נוטלתן הא גם להרמב"ם בעי דווקא תפיסה שלה ואם לא תפסה אינה נוטלת וא"כ בקרקע של צ"ב לא שייך תפיסה אצלה וא"כ שוב אינה יכולה לומר בקרקע דצ"ב קים לי כהרמב"ם דמהני תפיסה שלה הא הוי כלא תפסה הקרקע הואיל דלא שייך תפיסה בקרקע לז"כ דמנ"ל דהקרקע בחזקתי' והוי היא מוחזקת ומהני תפיסה שלה דילמא הקרקע בחזקת הבעל קיימא וא"כ בעי תפיסה שלה ואי לא תפסה לא מהני דא"י לומר קים לי כהרמב"ם מיהו אפ"ל הואיל דיש אצלה חזקת מרא קמא לענין הקרקע לזה הוי הקרקע אצלה כמחזקת בקרקע ומהני תפיסה שלה דיכולה לומר קים לי כהרמב"ם כמ"ש:
ב"ש סקכ"ו מ"ש דהא הרמב"ם והר"ן להטור כצ"ל:
בא"ד מ"ש מ"מ י"ל כשאומרת בעינא לי' מהני תפסה ר"ל דמורדת מ"ע ונמצא דהיא משקרת גרע ממורדת דבעינא דמהני תפיסה שלה בצ"ב שלה כמבואר בס"ק כ"ז מזה עמ"ש:
ח"מ סקכ"ה מ"ש והא דלא כתב דין זה לעיל משום דסיים כאן דעת הרשב"א ולא זכיתי להבין ד"ק הא מ"מ הו"ל על דברי המחבר לעיל ס"ב שהוא דעת הרמב"ם במ"ע וסובר במורדת גמורה מהני תפיסה הוי להרמ"א להביא די"א דכ"ז באינה נותנת אמתלא אבל בנותנת אמתלא ונמצא שהוא שקר הוי כמורדת גמורה ולא מהני תפיסה שלה בצ"ב לדעת הרשב"א וצ"ע קצת בזה:
ב"ש סקכ"ז מ"ש לחלק בין לא שמר כראוי ובין שלח בהן יד ולכאורה נגד המושכל דבלא שמר כראוי יתחייב לשלם ובשלח בהן יד יפטר לשלם. ונראה כוונתו דמה שכתב מה שכלו מחמת דלא שמר היינו שכלו לגמרי ובזה חייב לשלם הן שפשע או נגנב ונאבד דאז כיון שכלוי לגמרי ונראה דה"ה אפילו נאנסו חייב. ומ"ש אבל אם שלח בהן היינו שהשתמש בהן שנקרא זה שליחות יד ונפסדו מחמת השימוש אף דהשימוש הי' שלא כדין דשימש שלא כדרך העולם בחפצים כאלו בצ"ב פטור כיון שהן בעין וראוין למלאכתן הראשונה נוטלין כמו שהן בעין אבל בנ"מ אם שימש שלא כדין ונפסדו חייב לשלם דבנ"מ כששימש שלא כדין חשיב גזלן. ולכן חייב לשלם הפחת וכן משמע בס' בית יעקב כמ"ש:
ב"ש סקל"ב אלא שצריך להוציא וכאן איירי לענין ממון. ולכאורה אמאי כתב המחבר אם לא הודו אומרים להם יחודו הא להוציא נאמנת. ואפ"ל דהכא איירי דבאה ג"כ לתבוע כתובה ולזה אינה נאמנת גם להוציא עצמה ממנו כמבואר בסי' קנ"ד דדוקא אם אינה תובעת כתובתה אז נאמנת להוציא א"ע עיי"ש:
בא"ד מ"ש וחזקה אינה יכול להעיז' מסייע לה. ור"ל דיש חילוק בין העזה להעזה. דהתם הוי העזה ליטעון דאין לו גבורת אנשים דביישה אותו. ולזה מדטענה כן נאמנת. אבל כאן לא הוי העזה גדולה להכחיש אותו בדבר שהוא יודע כמוה דדרך העולם להכחיש זה את זה לכן אינה נאמנת