ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות כתובות · סימן ע
ח"מ סק"ב ביאור דבריו דלהרמב"ם דס"ל דיכול הבעל לומר לה דלא תאכל עמו אף שהיא אינה מרוצה לכן הדין דמחוייב ליתן לה מזונו' כפי שנהג אביה אף שבני משפחת' דעשירים כבעלה מנהגים פחות מהנהג' אביה מ"מ הואיל דהיא אינה תאכל עמה לזה מחוייב ליתן מזונות כאביה אבל להירושלמי דהיא הי"ח שהביא הרמ"א בסי' ב' דאין ביד הבעל כלל להכריחה שהיא תאכל לבדה אלא אם קיבלה עליה מרצונה לזה לא משכחת האי דינא דצריך להנהיגה כדרך שאביה נוהג. דממ"נ אם פ"א קיבלה עליה דתאכל לבדה תו אינה יכולה לומר דיתן לה כפי שנהג אביה דהא היא בעצמה קיבלה עליה בסתמא לזה ממילא א"צ ליתן רק כפי שנהג בהיותה עמו. ואי איירי דלא קיבלה עליה שתאכל לבדה א"כ בל"ז אין ביד הבעל להכריחה שתאכל לבדה. א"ו דהרמ"א שכ' האי דינא דמחוייב ליתן כפי שנהג אביה אזיל לדעת הרמב"ם. אבל הב"ש בס"ק א' מתרץ דעת רמ"א דאזיל גם להירושלמי דבעינן דוקא ריצוי שלה ומ"מ אף דנתרצית בסתמא מ"מ יכולה שוב לומר דריצוי שלה היה דוקא דעתה שיתן כפי שנהג אביה אבל להעור אף דס"ל ג"כ דבעינן דוקא רצוי שלה מ"מ אם נתרצית פ"א מסתמא תו א"י לומר דיתן לה כפי שנהג אביה רק אם היה בלי ריצוי שלה אז מחוייב ליתן לה לבד כפי שנהג אביה בגדלות יותר מבעלה כמ"ש:
ב"ש סק"א מ"ש ועיין בתוס' ד"ע ד"ה והאידנא. ור"ל דהב"ש כתב זה לדין בפ"ע דגם התירוץ השני מודה לתירוץ הא' אם היכי דנתחייב לה בגדלות כגון שכל משפחתה נוהגין כאביה רק היא בעצמה מחלה לו בהיותה עמה ביחד שתאכל פחות ממה שנהג אביה ומשפחתה מ"מ לא יכולה שוב לומר שלא מחלה לו רק אדעת' שתאכל עמו ולא באופן שמכריחה שתאכל לבדה ומזה אם קבלה עליה שתאכל לבדה תליא בדיעות הנ"ל אם צריך ליתן לה כפי שנהג אביה בגדלות יותר מבעלה כמ"ש:
ח"מ סק"ד מ"ש ומזה משמע קצת דהרמב"ם מיירי באוכלת בפ"ע ור"ל דאי איירי באוכלת עמו אמאי כתב הרמב"ם דנותנין לה מעט יין הא נותנין לה כמו שהיא רגילה אפי' ב' כוסות א"ו איירי באינה אוכלת עמו. לזה אין נותנין לה כל עיקר כוס א' רק מעט יין וכן דעת הב"ש בס"ק ב' עיי"ש. עי' השמטה חו"מ בס"ק י' מ"ש והא דאמרינן:
ב"ש סק"י מ"ש דאיירי כאן בשיטה דא"י לשמור את גיטה ור"ל דהדין דמה"ת אינה מגורשת לזה חייב לזונה ולרפאותה אבל בסי' קי"ט איירי בשוטה דמגורשת מן התורה רק מדרבנן אינה מגורשת דהיינו באינה יכולה לשמור א"ע אבל גיטה יכולה לשמור לכן הדין הואיל דאנוס רק ע"פ תקחז"ל בחיוב ממון לא חייבו ממון. ולמד ה"ה שם מדין דמבואר ריש כתובות דפטור בנאנס בתקחז"ל וכוונתו דהא חזינן דאפי' להך צד האיבעיא דאפי' חלה חייב מ"מ באנוס מחמת תקנת חז"ל פטור. (ומבואר בשיטה מקובצת הטעם בזה הואיל דתקנת חז"ל המה לטובתה וה"נ כיון דתקנתא דרבנן בשביל שלא תתגרשה היה שלא ינהגו בה מנהג הפקר התקנתא לטובתה) עיי"ש עי' השמטה ח"מ סק"ה:
ב"ש סקי"א מ"ש ופליג על הריטב"א הובא בח"מ סקט"ז דסובר אם יצא למקום קרוב פוסקין לה מזונות לאלתר גם בתוך ג"ח והמרדכי פליג ע"ז דגם ביצא למקום קרוב אין פוסקין בתוך ג"ח לז"כ דליתא אלא המרדכי קאי על דין אחר אבל בהך דינא הוי הדין דמ"י דוקא אבל למקום קרוב פוסקין לה מיד כמ"ש:
ב"ש סקט"ז מ"ש והמגיד הביא ראי' לזה מסוגיא שם דף ק"ז דאמר הש"ס קטנה וספקה לה מ"י היינו דגם עתה מספקת וא"כ יקשה אמאי לא יאמרו לה הב"ד צאי מ"י א"ו דאין מחשבין עמה עמ"י אבל התוס' שם חולקין ומפרשים קטנה וספקה לה מ"י היינו בשעה שהלך למדה"י היתה מספקת וכעת לא ספקה ובדעת רש"י יש פנים לכאן ולכאן כמבואר בס' ישועת יעקב מזה:
בא"ד מ"ש יש ליישב ר"ל דהא קשה דהרמ"א בסע"י סובר באם טען דהי' לה להוציא מ"י למזונות טענתו טענה וכאן ס"ל כהפוסקים דאין מחשבין עמה עמ"י לז"כ דמה דמהני טענתו הוי רק לנגד המלוה דלא היה למלוה להלות לה כלל אף דהלואה היה ברשות ב"ד דהא מ"י הי' מספיק לכל דבר אבל כאן איירי דלא הי' הלואה כלל רק דטוען נגדה לכן אין שומעין לו ואין מחשבין עמה עמ"י אף דידוע דמ"י מספיק לה לכל דבר כמ"ש:
ח"מ סקכ"ב מ"ש ותשבע לי שלא הי' מזדמן לך. ור"ל דיש ע"א שמעיד שהי' מזדמן לה מלאכה. וזו מכחישו להעד דהדין דמכחישתו להעד וצריכה לישבע להכחיש העד דאיל"ה אין משביעין דהא בטענת ספק אין משביעין וה"ה הספק אם יוכל להוציא היינו דיש עדים כדבריו כמ"ש:
ב"ש סקי"ח מ"ש רק דחקה א"ע וצמצמה שייך לה המעות. וצ"ע הא מבואר לעיל בס"ג בהרמ"א אפי' בלא מכרה שלו רק דחקה וצמצמה והותירה מהמעות המזונות שייך להבעל וא"כ הוי כ"ש אם מכרה משלו ודחקה וצמצמה והותירה דשייך לבעל בודאי:
ב"ש סקט"ו מ"ש אבל חרש שועה פוסקין לאשתו אפי' תכשיט כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט. והוא תמוה מה חידשו הח"מ והב"ש הא דין זה מבואר במחבר סעיף ו'. ומצאתי בספר בית יעקב שעמד בזה וכתב ולכן נראה דכוונתם ביוצא לדעת למדה"י ונשתטה שם במדה"י דה"א דלא ניתן לה תכשיט הואיל דיצא לדעת דהדין דאין נותנין לה תכשיט כמו בשאר יצא לדעת. לז"כ הטעם לאשמעונין דאין חילוק בין נשתטה כאן לנשתטה הבעל במדה"י. והטעם דאין הוכחה במה שיצא לדעת ולא פקיד לומר דלא ניחא שיתן לה תכשיט דאדרבה י"ל דודאי אף דאין אשה מקפדת לפעמים על זמן מועט שתלך בלי תכשיט ונתרצית לו שילך למדה"י בלא הנחת תכשיט מ"מ בודאי מקפדת שתלך לעולם בלי תכשיט ובודאי ניחא לבעל שתתלבש בתכשיט. ומש"ה נותנין לה תכשיט כמו בנשתטה בביתו. תדע דאטו אם ילך פעם אחת למדה"י בלי הנחת תכשיט וישוב לביתו ואחר שנה נשתטה נאמר גם בזה כיון דלא הקפידה גם בזה כיון שלא הקפידה פ"א שוב לא תקפיד לעולם. ובודאי נותנין לה אחר שנשתטה תכשיט וא"כ ה"נ במדה"י שאין ראי' בזמן מועט שלא יקפיד לעולם. וזה כוונתם במ"ש כי אינה חייבת להיות לעולם בלי תכשיט פירוש דבריהם מחמת הטעם שראינו שלא הקפיד על זמן מועט שי"ל שהי' ג"כ לרצונה שלא הקפידה על זמן מועט שרצה להיות במדה"י אך מחמת טעם זה אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט כי אי' ראי' מזמן מועט על לעולם. ודוקא שהוא פקח במדה"י שיש הוכחה מדלא חזר לביתו וגם אינו שולח תכשיט דלא ניחא לי' וכעין שכתבו התוס' והר"ן דף ק"ד הטעם בהא דאין פוסקין מזונות:
ב"ש סקכ"ד מ"ש מנ"ל דין זה ור"ל דהא עיקר החיוב מה שהבעל נתחייב הוא מטעם שיעבוד דר"נ. וא"כ אמאי כתב דאם אין האשה כאן תובע לבעל וא"צ להודיע להאשה מתחלה הא בשיעבוד דר"נ הוי החיוב מטעם דדומה לערב ואם כן בערב הדין דצריך המלוה לתבוע מתחלה להלוה ואם אין הלוה כאן צריך המלוה להודיע ללוה כמבואר בח"מ סי' קכ"ט ה"נ בשיעבוד דר"נ וא"כ הו"ל היכי דאין האשה כאן א"י לתבוע לבעל אם לא כשהודיע להאשה מתחלה ולז"כ דאין מהר"ן ראי' שכ' בשם הרא"ה. ור"ל דבשלמא להרא"ה אף דס"ל דעיקר חיוב והלואה הוי על הבעל מ"מ סובר הרא"ה דיכול לתבוע להאשה מתחלה אף שאין הבעל בכאן א"ש הטעם דהא מ"מ האשה היא ג"כ הלוה אבל להיפך כדס"ל להמחבר דהעיקר הלוה היא האשה והבעל אין חייב רק משום שיעבוד דר"נ דדמי לערב ואם כן בודאי צריך המלוה להודיע להאשה מתחלה ולתבוע אותה ואח"כ תובע לבעל כדינא והרמ"א השמיט זה לזה ק' מנ"ל הא דא"צ לתבוע להאשה מתחלה כמ"ש:
בא"ד מ"ש דלק"מ דמיירי דהיה לה לשלם ור"ל אם היתה כאן היה לה בעצמה לשלם. ובאית לה נכסי לא משתעביד הבעל מדר"נ כמו דאמרינן דאין גובין ממשעבדי במקום בני חורין לזה שוב יכולה למחול לבעל וסיים ועי' בש"ך ור"ל בסי' פ"ו סקי"ב וז"ל מ"ש הרב יש לפרש שמחלה קודם שלותה אבל זה פשיטא דהוה משנה שאינה צריכה וכבר עמדו בזה המחברים בס' בית מאיר ז"ל ובס' שערי המשפט אבל הט"ז תירץ דעיקר המזונות הוי רק מדרבנן מיהו גם זה תימא דהא בכתובה אמרינן נמי דהוי רק דרבנן ומ"מ יכולה למחול כמו שהוכיח כן מסוגיא דתק"א והאריכו בס' ישועת יעקב ובס' אבן פינה מזה:
ב"ש סקכ"ו מ"ש ולכאורה תליא דין זה בשני תירוצים של תוס'. ט"ס יש בכאן והאי לכאורה מקומו אחר שהביא דברי בעה"ת. וכצ"ל מתחלה כתב הבעה"ת שער ס"ה עד מה שסיים דברי בעה"ת תיבת לא הוי שלוחו וכאן צריך להתחיל ודין זה תליא בשני תירוצים של תוס' ור"ל דהדין של בעה"ת תליא בשני תירוצים של תוס' דהדין דבעה"ת לא אזיל רק להתירוץ השני של תוס' שם דס"ל באומר כל הזן לא הוי שלוחו ואינו חייב לשלם אבל לתירוץ ראשון שבתוס' שם הוי הדין באומר כל הזן דהוי שלוחו וחייב לשלם דלא כבעה"ת הנ"ל. ובסי' קמ"א דברתי מזה קצת עיי"ש עי' השמטה ד"ה אבל הגאון:
ח"מ סקל"א מ"ש ואין לחלק. ור"ל דלא דמי לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר לעלות לו שכר דהכא שאני דהוי אומדנא דמוכח דבחנם האכיל לבתו ולחתנו דיש זילותא לקבל דמי לז"כ דז"א דאין לחלק בזה דלאו אומדנא הוא דאדרבה יש סברא להיפך דאין אדם נותן שלו בחנם. ומביא קצת ראי' לזה דהא חזינן דיש מ"ד בירושלמי והוא ר' חגי דפירש המתני' דחנן דאיבד מעותיו הוי דוקא אם עמד איש אחר ופרנס אבל עמד אב ופרנס בתו לא איבד האב מעותיו דלא יכול לראות בדחקות בתו לצמצמה במ"י רק באיש אחר הדין דאיבד מעותיו דמי דחקו לפרנס אשה זרה והו"ל לפרנס א"ע במ"י בצמצום רק מטעם דיש שוב חד מ"ד והוא ר"י דמפרש דחנן דאמר אם עמד אחר לפרנס דאיבד מעותיו דלרבותא אמרינן דנ"מ אם אביה פרנסה בודאי איבד מעותיו דודאי מתל האב להם משום דהוי זילותא לקבל דמי עבור מזונות בתו. אלא אפילו איש אחר נמי דמי שמך לאיש לזון אשה זרה לז"כ הת"ה דיש רק קצת ראי' די"ל פנים לכאן ולכאן כדכתיבנא:
בא"ד מ"ש ולפ"ז ר"ל דהת"ה שוקל בדעתו לבצע הדין ועשה פשרה דעבור מזונות החתן מחויב החתן לשלם. ועבור אשתו פטור מלשלם לאביה והפשרה הלז נעשה ע"פ פר"ח ור"ת הובא בתוס' כתובות ד' ק"ח אהא דאמר הגמרא המודר הנאה מחבירו פורע חובו ואמר רב אושעיא הא מני חנן דאמר איבד מעותיו ופירש"י דזה לפרנס אשת חבירו ונתכוין להלואה דבעלה ישלם לו בזה איבד מעותיו וה"ה לכל חוב שפרע עבורו פטור מלשלם לזה במודר לאו מידי יהיב ליה אבל ר"ח ור"ת פירשו בתוס' שם ד"ה הא מני דהדין דמותר לפרוע חובו איירי דווקא בחוב מזונות אשתו דאין חיוב ברור על הבעל דהית' מצמצמ' ממ"י לכן במודר לא מהנהו אצלו מיקרי זה אבל אם עמד המודיר ופרע חוב של הנודר אפי' חנן מודה דלא איבד מעותיו דלא הי' ביכלתו לפטור מחובו בלא"ה וכ"מ בהרא"ש לז"כ הת"ה הנ"ל החילוק לר"ת ור"ח דס"ל דחוב דעלמא חייב לכן עבור מזונות שלו מחויב החתן לשלם דלא גרע מחוב דעלמא אבל עבור מזונות אשתו פטור מלשלם אבל לרש"י גם עבור מזונות שלו הי' פטור מלשלם דהוי כחוב דעלמא דפטור. ולז"כ הח"מ דלדעת הפוסקים ור"ל דהוא רש"י והרמב"ם והרי"ף ז"ל דפירשו דהדין דפרוע חוב הנ"ל איירי בכל חוב מותר המדיר הי' כאן פטור מלשלם החתן עבור מזונות שלו ג"כ. ומ"ש הח"מ וחייב לשלם גם בעד מזונות אשתו זה ט"ס ולז"כ וא"כ מאחר שהרמ"א פסק בחו"מ סימן קכ"ח כרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל דבכל חובות פטור מלשלם ולמה העתיק הרמ"א כאן דין של ת"ה הבנוי רק עפ"י פי' ר"ח ור"ת כדכתיבנא:
בא"ד מ"ש ובאמת קשה לי על הת"ה בעצמו דעשה הפשרה הנ"ל רק עפ"י פי' ר"ח ור"ת הא גם לכל הפוסקים יש לחלק כן דהא מבואר בתוס' דגם לרש"י יש חילוק בין עשה לו טיבה בלבד שפרע בשבילו ורק מצילו מהיזק לבין אם מהנהו לו בגופו ממש שמאכילו או נתן לו דירה דחיוב. ולפ"ז י"ל דהדין דפטור בפורע חוב הנ"ל איירי גם בכל חוב כפירש"י ומ"מ מחויב לשלם עבור מזונות שלו דהא מהנהו ממש אבל מזונות אשתו פטור מלשלם. דהוי רק מצילו מן ההיזק דפטור ככל חוב דעלמא. אמנם לפי סברת הח"מ בזה לא זכיתי להבין במה שהקשה מתחל' על הרמ"א דמחלק בין מזונות שלו לשל אשתו הבנוי רק עפ"י פר"ח ור"ת הא לפ"ז י"ל דהרמ"א פסק כן לחלק אליבא דכ"ע גם לרש"י הדין כן לחלק דמזונות שלו חייב דמהנהו ממש בגופו אבל מזונות אשתו פטור דהוי רק מבריח ארי ופסק כת"ה ולא מטעמו של ת"ה אלא דין זה מוסכם אליבא דכ"ע כמ"ש:
בא"ד מ"ש ואפשר לפרש דברי הת"ה. ור"ל דהת"ה לא קאי מ"ש ואפשר לחלק להוכיח על פשרה הנ"ל. אלא מילתא בפ"ע. דלר"ת ור"ח אפשר לחלק להיפך דגם מזונות אשתו נמי חייב וזה הוי רק לר"ח ור"ת דלרש"י דס"ל דבכל חובות פטור מלשלם א"כ פטור נמי מלשלם עבור מזונות אשתו דלא גרע מחוב דעלמא רק לר"ח ור"ת דס"ל דהדין דפורע חוב לא איירי כל חוב רק במזונות אשתו לבד מותר המדיר לפרוע עבורו והסברא בזה דגם אם לא הי' המדיר זן אותה היתה מצמצמת ממ"י וזה לא שייך אם זן האחר רק האשה לבדה אבל אם זן אותה ועמו ביחד יש סברא דגם מזונות אשתו מחוייב הבעל לשלם דהא עבור מזונות שלו מחוייב לכ"ע דהא מהנהו אותו בגופו ממש. וגם לר"ת ור"ח לא גרע מחוב דעלמא וגם מחויב לשלם עבור אשתו דודאי כוונת הבעל שתהי' כמוהו ואם הוא ישלם יתן ג"כ עבורה דהא לא אמר לה צאי מ"י למזונות. ולפ"ז חזר הת"ה מהפשרה שלו שעשה וכאן צריך להתחיל אילו תיבות שיכתבו מתחלה. גם מסברא יש לחלק בין המפרנס איש ואשתו יחד לבין המפרנס אשה לבד והיינו מטעם הנ"ל דבאשה לבדה פטור שפיר מלשלם דהיתה מצמצמת ודעת הבעל היה ג"כ שלא יבוא איש זר לפרנסה אבל אם זן שניהם בודאי דעת הבעל שתהי' כמוהו ולפ"ז אין חילוק בין אביה לאיש אחר דאין סברא מכרחת לזה. ולפ"ז הקשה הח"מ על הסמ"ע דבחו"מ פסק כר"ח ור"ת א"כ ממילא מחוייב לשלם טבור מזונות אשתו ג"כ כשזן שניהם יחד. ובחו"מ סי' רמ"ו העתיק הרמ"א דין של ת"ה דגם כשמפרנס שניהם יחד פטור מלשלם עבור מזונות אשתו ולא הגי' הסמ"ע כלום. הא לפי הפירוש של ת"ה במ"ש ואפשר יש לחלק לדעת ר"ת ור"ח הוי הדין דמחויב לשלם גם כן עבור מזונות אשתו כדכתיבנא. כן נלע"ד בס"ד ביאור דברו קדשו של הח"מ ודו"ק:
ב"ש סקכ"ח מ"ש ובס"ס רמ"ו פסק הרמ"א האומר אכול עמי חייב לשלם ועיין בקצה"ח ובנה"מ מה שתירצו קושית הש"ך בזה ע"ש:
ב"ש סק"ל מ"ש וביו"ד סי' רל"ה היינו שאמר מרצונ' צאי ובפרק המדיר מבואר דכשאמר צאי מ"י יכול להדירה. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל שכתב וז"ל דזה תמוה דבר"פ המדיר בהס"ד דהש"ס דאמרינן דנעשה כאומר צאי ומוכח שם דאף שלא מרצונה יכול לומר צאי דא"א לאוקמי' דמיירי כשנתרצה היא על הנדר דא"כ הא דמקשה ואם איתא לדר"ה וכו'. הא אפי' בלא דר"ה נמי נקשה דהא שם דא"א לאוקמי' רק באינה מספקת לדברים קטנים ומטעם דמצית אמרה השתא דאדרתן ואי אמרת בשנתרצית על הנדר אי לומר כן אלא וודאי מוכח דבלא נתרצה על הנדר ואפ"ה יכול לומר צאי וכן הקשה בס' הפלאה. וליישב נראה דהר"ן כתב דאפי' לר"ה דס"ל מזוני עיקר יכול לומר צאי והוכיח כן מדקיי"ל כר"ה והגמרא קאמר ואם איתא לדר"ה תקשי ממתני' דקונם משמע דמתני' דהכא א"ש אפי' לר"ה ואפי' לאקומתא דבאומר צאי מיירי המתניתין אפ"ה א"ש אליבא דר"ה יכול לומד צאי ומשמע דבלא הוכחת הר"ן הייתי מחלק מסברא ולומר דדוקא אי ס"ל מ"י עיקר דעיקר התקנה לטובת הבעל ניתקן דיכול לומר לה צאי בדספקה אבל למאי דקיי"ל דמזוני עיקר דא"י לומר צאי אפי' בספקה הואיל דמקודם התקנה הי' לו ליתן לה מזונות דוקא אף דאח"כ ניתקן מ"י נותנת לו מ"י כפי התקנה ולא יכול לומר צאי רק אי ס"ל דמ"י עיקר ונתקן מזונות רק משום איבה דנהי בלא ספקה אפי' אי מ"י עיקר נמי לא יכול לומר צאי דה"ט שאין יכול לפטור א"ע ממזונות דא"כ מאי הועילו חז"ל בתקנתן שתקנו שיתן המזונות אבל בספקה שפיר יוכל לומר צאי והיינו דווקא למ"ד מ"י עיקר דהתקנה לטובתו הוא לאפוקי למאי דקיי"ל דמזוני עיקר א"י לומר צאי אף בדספק' וכן הסברא הפשוטה לומר כן ולהכי הוצרך הר"ן להוכיח דאפי' אליבא דר"ה נמי יכול לומר צאי. ולפ"ז א"ש דסהס"ד דש"ס דהוי כאומר נעשה היה בה"א לומר דליתא לדר"ה רק דס"ל דמ"י עיקר ולהכי שפיר מתרץ הש"ס דאיירי באומר ובע"כ נמי יוכל לומר צאי ולר"ה באמת א"י לומר צאי וכהסברא הנ"ל שיש לחלק רק דליתא לדר"ה אמנם להמסקנא דמקשה ואם איתא לדר"ה והוכרח לתרץ אלא באומר צאי אליבא בפירש שמעתא דס"ל דאיתא לדר"ה דמזוני עיקר ולכן לא יכול לומר צאי לדידי' רק ע"י ריצוי ובלא בע"כ ומיירי המתניתין באומר צאי ע"י רצוי וכהסברא הפשוטה אליבא דר"ה ולכן הוכחת הב"ש שפיר לומר דבפרק המדיר בריצוי מיירי והיינו להמסקנא דאתיא המתני' אליבא דר"ה ולדידי' דווקא בריצוי יוכל לומר צאי ואפי' בדספקה ודלא כהוכחת הר"ן הנ"ל. ומה דהקשה הר"ן דהו"ל להקשות אליבא דר"ה ממתני' דהכא ל"ק לפמ"ש התוס' שם בש"ס דלרב ל"ק ממתניתין דהכא עיי"ש:
ב"ש סקל"א מ"ש בשם המגיד לחלק בין מטלטלים ידועים למטלטלין שאינם ידועים דנאמן בשבועות היסת במיגו וכבר עמדו בזה בס' בית מאיר ובס' ישועת יעקב הא לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. כמבואר בח"מ ר"ס צ"ו דעת הרמב"ם כן ובס' ישועת יעקב הנ"ל מתרץ זה לסברת הב"ש דבמכרה מטלטלין חשיבא מוחזקת ודי לה לישבע רק היסת. ולפ"ז א"ש דהא עיקר הטעם דס"ל לרב דפוסקין מזונות לא"א משום דהנכסים קיימי בחזקתה למזונות ולקמן מבואר ביתומים אמרו נתננו והוא אומרת לא נטלתי גירסת הריטב"א כרמב"ם דגם בזה צריך שבועה בנק"ח ולפי זה א"ש דנשבעת ונוטלת אח"כ דהא עיקר הטעם דאינה משביעה מקודם משום שנשבעת אח"כ לכן צריכה שבועה בנק"ח. ולפ"ז א"ש המ"מ הנ"ל דהש"ך בחו"מ סי' פ"ט מתרץ מה שהקשו על הרמב"ם בענין מלוה על המשכון מהך דכל זמן שהטלית בידו של אומן על הבעה"ב להביא ראי' וכתב הש"ך דהיכי דבלי מיגו אף בשבועה אינו נוטל לא מהני המיגו ליפטור משבועה אבל היכא דאף בלי מיגו נוטל עכ"פ בשבועה מהני המיגו לפטור משבועה וא"כ דברי המ"מ נכונים. דכאן באמת הנכסים בחזקתה ואם כן אף לולי המיגו נוטלת בשבועה מהני המיגו לפטור משבועה כמ"ש ודו"ק:
ח"מ ס"ק מ"ד מ"ש מנכה לה ממזונותיה. זה הרשימה בטעות וצריך לרשום דברי הח"מ על מה שסיים הרמ"א אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה אם בת מלאכה וע"ז קאי דברי הח"מ מ"ש היינו לכתחלה וכ"מ הג"ה זו בס' בית יעקב ז"ל. ור"ל בעת שהלך הוא ממנה למדה"י והיא ג"כ הלכה לבית אביה שאז קודם הליכה יוכל לומר לה אנכה ממזונותיך נגד מ"י שמחוייבת את לעשות לי בצמר כדי להרויח דהרי בת מלאכה את והמותר אשלם במזומן וזה יכול הבעל לחשוב לה תיכף ומיד קודם הליכה וז"ש אבל אם לא עשתה מלאכה ר"ל דלא חשב עמה קודם הליכ' שתעשה למזונו' ממ"י רק השתא כשבאתה האשה לתבוע שיפרע מה שלוחה דלא עשתה מלאכתה בצמר כדי להרויח למזונות הדין מבואר לעיל דמחויב לשלם לה וא"י לנכה לה מה שלא עשתה מלאכה אף אם היא בת מלאכה והיתה יכולה להרויח אבל מדברים הקטנים אשר היא מחוייבת בעצמה לעשות דהיינו לבשל ולאפות לו והיא הלכה לבית אביה בודאי יוכל לנכות לה מה שהי' צריך לשכור אחר לבשל לו אף אם הוא הלך ג"כ כמבואר בהרמ"א דאם היא אינה חולה מנכה לה מזונותה מה שצריך לשכור מי שיעשה לו המלאכות הקטנות כמבואר בסי' פ' סט"ו דשוכר עליה. וא"כ אם שכר באמת מי שיעשה לו יוכל לנכות לה ממזונות ובזה לא שייך לשון לכתחלה ודיעבד שכ' הח"מ רק עיקר דברי הח"מ קאי על מלאכתה בצמר להרויח: