אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן סח

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן סח

סימן סז

ב"ש סק"א מ"ש ובשלטי גבורים פסק כרש"י ר"ל דלרש"י תלינן דבא עלי' אף בשמא דהיינו אף דאין המנהג להתייחד עמה רק אירע דנתייחד עמה מכל מקום אם טוענת דבא עלי' באירוסין נאמנת ואין עליה ט"ב דאמרינן דשמא שכח שבא עליה אבל להתוס' לא מהני רק אם המנהג כך להתייחד אז אמרינן דע"ד כן נתייחדו ולא מוקי אנפשי' ובעיל. ובודאי והוי טענתה טענת ברי דבודאי בא עליה:

בא"ד מ"ש ואם היא טוענת בתולה הייתי ואינו טוענת דבא עליה באירוסין. צ"ע אי נאמנת במיגו דאומרת דבא עליה אי הוי כמיגו להוציא. ולכאורה יש להעיר בזה הא התוס' בכתובות ד"ט ד"ה לא דקטען כתבו בפשיטות דלא אמרינן מיגו להוציא וגם הב"ש בעצמו כתב בס"ק כ"ב דאינה נאמנת להכחישו דהוי מיגו להוציא ולא אמרינן והגם דבתוס' מקודם שם כתבו אהא דאמר ר"י מאי קמ"ל תנינא דאמרי' מיגו אף להוציא כבר עמד המהרש"א ז"ל בסתירת דבריהם. ואפ"ל דהב"ש אזיל לשיטתי' דהביא מתחלה דגם באין המנהג להתייחד נאמנת דשמא שכח. לפ"ז מסופק כאן שפיר דיש סברא דנאמנת במיגו הואיל דטענתו טענת שמא. מיהו זה ליתא דהא אדרבה לדעת רש"י בל"ז לא הוי מקום להסתפק דהמיגו הוי תמורת המנהג דהא אין דרכן להתייחד וא"כ בל"ז לא היתה נאמנת על טענתה זו דבתולה הייתי בהמיגו דבא עליה באירוסין הא אין המנהג להתייחד ומיגו תמורת המנהג לא אמרינן בל"ז דהב"ש בודאי קאי בספקו גם להתוס' שהביא מתחלה דהוי טענתו ג"כ ברי ובטוענים שניהם ברי פשיטא לי' בס"ק כ"ב דלא אמרינן מיגו להוציא ואמאי מסופק כאן הב"ש. אמנם א"ש דלכאורה יקשה אמאי תפיס הב"ש האי מיגו ולא הזכיר המיגו של התוס' ולא המיגו שהזכיר בס"ק כ"ב וגם התוס' לא הזכיר המיגו של הב"ש אבל א"ש דבשלמא כאן מסופק הב"ש שפיר דלומר המיגו הואיל דאיירי דנתייחדו דיש לתלות דבא עליה בפרע היכי דהמנהג להתייחד דהדין כן לכ"ע דחיישינן דבא עליה לזה י"ל דלא הוי מיגו זה מיקרי מיגו להוציא דלדעת התוס' הנ"ל דאיירי דווקא בנתייחד עמה באירוסין הואיל דהמנהג כ"ה לזה מסופק הב"ש אי טוענת דבתולה הייתי ונמצאה לה בתולים ומכחשת לו בברי אי נאמנת ע"ז במיגו דאי בעיא אמרה דבא עלי' באירוסין דהא נתייחד עמה באירוסין ויש סברא דלא מוקי אינש אנפשי' ובוודאי בעל אותה והיה מסייע חזקה זו להמיגו לכן י"ל דאמרינן מיגו אף דהוי מינו להוציא אבל בס"ק כ"ב פשיטא לי' דלא אמרינן מיגו להוציא. דהתם איירי דלא נתייחד עמה באירוסין דקאי על המחבר דכ' כשטענתו על הבתולים טענה אם כן ע"כ איירי דאין המנהג להתייחד וגם לא נתייחד עמה באירוסין לזה פשוט להב"ש דלא אמרינן מיגו לזה נקט הב"ש כאן דוקא זו המיגו דבא עלי' דנאמנת הואיל דאיירי כאן דנתייחד ומסייע לה חזקה דבוודאי בעל דלא מוקי אינש אנפשי'. אבל מיגו אחרת דהיינו מוכת עץ או מיגו משארסתני נאנסתי דעל מיגו זאת אינו מסייע שום חזקה פשוט להב"ש שם דלא מהני מיגו דהוי מיגו להוציא וז"ל הב"ש בס"ק כ"ב וז"ל וא"ל אם היא מכחשת אותו ר"ל דטוענת בתולה הייתי בעת נישואין והי' לה בתולים א"כ למה א"נ להכחישו במיגו דמו"ע לז"כ דהוי מיגו להוציא דשם אינו מסייע שום דבר להמיגו ומיגו להוציא לא אמרינן אבל כאן מסייע חזקה זו להמיגו לזה מסופק שפיר אי אמרינן מיגו אף דהוי להוציא ובזה מתורץ שפיר קושי' המהרש"א הנ"ל דהתוס' לא סתרי אהדדי דבאמת ס"ל לתו' בכ"מ דלא אמרינן מיגו להוציא אבל כאן כתב התוס' דנאמנת במיגו דבא עלי' הואיל דמסייע לה החזקה דלא מוקי אינש אנפשי':

ב"ש סק"ב מ"ש ותניא אין יכול לטעון ט"ב. ר"ל דקשה על הפוסקים הנ"ל דסברי דגם במצא דם יכול לטעון פ"פ א"כ מאי טיבות' נמשך מזה דאמרינן דאם שינה ולא העמיד עדים דאין יכול לטעון ט"ב דאמרינן דבודאי היה בתולין הא לו יהא דהיה לה בתולין מ"מ יכול לטעון פ"פ. ומאי קנסא קנסינן לי' להפוסקים הנ"ל דהא יכול לטעון דפ"פ א"ו ש"מ דלא כהפוסקים הנ"ל דהיכא דמצא דם א"י לטעון פ"פ לזה מועיל מאי דאמרינן דאינו נאמן לטעון ט"ב אם שינה ולא העמיד עדים דאמרינן דבודאי הי' לה בתולים ושוב א"י לטעון שום טענה. לז"כ וצ"ע ר"ל דאינו מוכרח לומר דלא כפוסקים הנ"ל. אלא די"ל דאף דמצא דם יכול לטעון טענת פ"פ בעלמא רק הכא דחזינן דעשה רמאות ולא העמיד עדים הוי הדין דפ"פ פשיטא אינו נאמן דהא אין ראי' לזה כדבריו אלא אף דם נמי אינו נאמן וזה קמ"ל הש"ס רבותא דגם ט"ב אינו נאמן הואיל דשינה מהמנהג אבל פ"פ פשיטא אינו נאמן אבל בעלמא היכי דנאמן על דם דלא מצא בתולים וטוען דמצא בתולין רק פ"פ נאמן כהפוסקים הנ"ל כמ"ש:

ב"ש סק"ג מ"ש כי דם נדה לא שכיח ור"ל אף דלאחר פעם ראשונה היה פ"פ מ"מ תלינן הדם בדם בתולין אבל בא"י אם נבעלתי אמרינן מדמצא דם בודאי לא הי' פ"פ. ויש קצת צ"ע אם בפעם הראשון טען דמצא דם רק היה פ"פ דהדין דאינו נאמן אם צריך מ"מ לאפרושי מאיסורא ממנה ולא לבעול דלמא זינתה כבר וא"כ הוי דם ראשון זה דם נדה וטמאה:

ב"ש ס"ק ד' מ"ש אלא לר"ח פתחה סתום ולז"כ התוס' כתובות ד"ט ד"ה לא צריכי באשת כהן דליכא ס"ס באשת כהן לומר ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו דלמא מ"ע היא. אבל לפר"ח א"ש דמ"מ מ"ע פתחה סתום ולזה הוא אם היתה מ"ע לא הי' פתחה פתוח וכן מבואר בהרי"ף ז"ל באשת כהן נאמן לאוסר עליו בטענת פ"פ דליכא ס"ס דילמא ספק מ"ע דמ"ע פתחה סתום.. ובדרך למדי ראיתי בנומ"י דהקשה על הרי"ף דלפ"ז מאי משנה הש"ס על ראיית אביי ממתני' ר"פ בתולה נישאת ליום ד'. מאי לאו דטען פ"פ ומדחה הש"ס לא דטען טענת דמים וכפירש"י ולדעת הרי"ף אמאי יהא נאמן לאוסרה עליו בט"ד הא איכא ס"ס ספק תחתיו או לא ואת"ל תחתי דלמא מ"ע היא הא מ"ע אין לה דמים אמנם א"ש דלפי מ"ש התוס' ריש כתובות ד"ה שאם היה לו ט"ב דהקשו על פירש"י דפירש במתני' משום שמא יבואו עדים שזינתה א"כ איך מייתי ראי' ממתני' דנאמן לאוסרה עליו. לזה פירשו התוס' דלא מייתי ראי' רק דב' כפ"פ ולהכי יצא הקול ולפ"ז מתורץ קשי' נ"י הנ"ל דה"פ בהש"ס מה דמשני לא דטען טענת דמים. דזה ודאי יודע בבירור ולהכי יצא הקול ו בואו עדים דזינתה וא"כ אין ראי' ממתני' לר' אלעזר דפ"פ נאמן לומר לאוסרה עליו דמתני' איירי בטענת דמים. דזה ידוע לכל העולם יכול לידע בבירור ועי"ז יצא הקול ויבואו עדים ע"ז שזינתה אבל בלי עדים אינו נאמן מחמת ס"ס כדעת הרי"ף ז"ל רק עיקר חשש דיבואו עדים ע"ז כסברת התוס' הנ"ל ודו"ק בזה:

ב"ש סק"ה מ"ש אע"ג די"ל דהחזק' מסייע לה ור"ל אמאי אינו רשאי לחזו' ולבעול אותה גם בליכא הס"ס הנ"ל דהיינו בכהן א בישראל ובעת הקידושין היתה פחותה מג"ש הא החזקה מסייע לה דאומרת אמת דלא בא עליה דאי משקרת לא היתה יכולה להעיז בדבר שהיא יודעת שהוא יודע דהיא משקרת. לז"כ דמ"מ היכי דליכא ס"ס אסורה מטעם דשויתה אנפשו חד"א באומרו דלא מצא לה בתולים:

בא"ד מ"ש וכן יש לפרש דברי הטור שלא כתב כהרמב"ם דאיירי במכחשת לומר דלא בא אלי' רק הטור מיירי כאומרת דבעל בהטי' והיא טוענת כן בברי והוי טענתו טענת שמא לזה מותרת להתייחד עמו כדי לחזור ולבעול גם היכי דליכא ס"ס הנ"ל. אבל הח"מ סובב על לשון המחבר דאיירי במכחשת לו דלא בא עלי' כלל והוי טענתו טענת ברי ולזה כ' הח"מ דאסור לחזור ולבעול אותה היכי דליכא הס"ס הנ"ל. וז"ש לכן כל שאפשר לברר ור"ל כשאפשר לברר ע"י חבית יין אין לברר ע"י שיבעול אותה דיש לחוש שמא לא ימצא דם ואז יעורר דאסור לו משום דהטור איירי גם באשת כהן. מיהו אם א"א לברר ע"י חביות יין אז מותר לברר ע"י שיבעול אותה. שהיא מותרת לו מטעם הנ"ל דהיא טוענת ברי. ואם לא ימצא דם אז באמת אסורה לו כמ"ש:

ב"ש סקי"א מ"ש ורש"י פי' ר"ל דהוכיח דרש"י ס"ל ג"כ כשיטה זו מדפירש דאיירי משפחת דורקטי דלמה פירש"י כן. א"ו דקשה לרש"י קושי' הנ"ל ממ"נ אי איירי בלא מצא דם ליטען טענת דם לבד ולמה לו לטעון טען טענת פ"פ ואי איירי דמצא דם הא הדין דא"י לטעון פ"פ הרי מוכח דרש"י ס"ל דהיכי דמצא דם א"י ליטעון פ"פ לזה הוכרח רש"י לתרץ דאיירי דהיא ממשפחת דורקטי. לזה איירי דלא מצא דם ומ"מ א"י ליטען טענת דם דהא משפחתה אין להם דמים. לזה טען פ"פ. אבל זה צ"ע דק' הא הב"ש כתב מתחלה דגם להני פוסקים דס"ל דהיכי דמצא דם א"י לטעון פ"פ הוי רק לענין להפסידה כתובתה אבל לענין איסור נאמן גם היכי דמצא דם ואסורה עליו. ולפ"ז למה הוכרח רש"י ז"ל לפרש דווקא דהיא משפחת דורקטי דהא יכול להיות דאף שהיא אינה ממשפחה הנ"ל מ"מ יכול ליטען פ"פ. ואיירי הש"ס אפי' דמצא דם בתולים מ"מ יכול ליטעון פ"פ לענין איסורא והש"ס אאיסור קאמהדר כמבואר בהדיא אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. וא"כ איירי הש"ס לענין איסור ונאמן לדעת הב"ש לעולם גם היכי דמצא דם:

בא"ד מ"ש ולפ"ז לענין איסור תליא בפלגותא דבסמוך ר"ל בס"ק י"ג מ"ש להקשות דהא ס"ס איכא ס' מ"ע ותירץ שם כתירץ הא' דמ"ע לא שכיח א"כ ה"נ לשיטת רש"י דאמרינן דאינן בחזקת מ"ע וא"כ לרש"י לא הוי אלא ספק אחד דהספק מ"ע לאו ספק כלל הואיל דלא שכיח ולהתירץ דמשום דלא טענה אבל בחרשת דלא שייך תירוץ זה מותרת עכ"פ מחמת הס"ס זו ספק לאו תחתיו וספק מ"ע דלא ס"ל מ"ע לא שכיח:

ב"ש סקט"ו מ"ש ומבואר בהה"מ ובש"ג אף באשת כהן אם אומרת נאנסתי קודם אירוסין מותרת לו אבל בפ"י ז"ל השיב ע"ז וגם בק"א האריך בזה דלא כהמגיד עיי"ש:

ב"ש סקי"ט מ"ש דעת הר"ן והמגיד בשם י"א דדווקא בפ"פ אז יש חילוק בין כתובה לתו"כ. ר"ל דבשלמא עיקר כתובה דהוי רק מצד התקנה דחז"ל דהם אמרו דמחוייב ניתן לה כתובה לזה הם אמרו ג"כ אם טוען פ"פ דנאמן להפסידה הכתובה מטעם החזקה דאין אדם טורח בסעודה אבל על תו"כ דלא תקנו חז"ל רק דהבעל נותן לה מתנה ולזה אין בכח חז"ל להאמין על פ"פ להפסידה כתובת תוספת דהא באמת על טענת פ"פ אין ראי' ובירור שאומר אמת רק מצד החזקה דאין אדם טורח וזה לא שייך על תו"כ אבל בטענת דמים דנאמן מצד הדין דבירור שמברר שאין להם דם בתולים ואין צריך לטעם החזקה הנ"ל אז נאמן להפסיד גם התו"כ דהא מ"מ הוא מברר טענתו דאין לה דמים. ומ"מ מה דכתבו דלרמב"ם גם בטענת דמים אינו נאמן להפסיד הכתובה ולא התו"כ א"ש זה לפמ"ש בס"ק י"ח דלהרמב"ם גם בטענת דמים בעינן הטעם דחזקה דאין אדם טורח הואיל דיש חשש שמא איבד במזיד הדם לזה אין ראי' מה דלא מצא דם בתולים וא"כ הואיל דבעינן גם בט"ד החזקה הנ"ל גם על עיקר כתובה ולזה ממילא גם בתו"כ הדין במה דאינו נאמן רק מצד החזקה דאין אדם טורח בסעודה וזה לא שייך באמת על התו"כ דהא חיוב התו"כ לא הוי מצד התקנה רק מתנה בעלמא ולא שייך הסברא דהם אמרו והם אמרו:

בא"ד מ"ש גם בר"ן כתבו ר"ל דלזה א"ש כשמביא הבעל ראי' דהיתה בעילה מעיקרא מפסדת התו"כ ג"כ דהוי כאילו התנה מעיקרא דנושא אותה ע"מ שתהי' בתולה ורמיא עלי' לברר רק בכתובה הטעם כמבואר בהר"ן. ר"ל הא דצריך בכתובה לטעם דאין אדם טורח בסעודה לכן נאמן ואמאי א"נ בל"ז משום דעלה לברורי דאמרה אמת דהיא בתולה הטעם הוי כמבואר בהר"ן הואיל דעיקר הכתובה תקנו חז"ל משום דלא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואם אתה אומר דעלה לברורי שוב תהא קלה בעיניו להוציאה הלכך אי לאו דהמניהו רבנן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה לא היה נאמן. וה"ה בתו"כ מה דמשעבד א"ע מרצונו אינו בדין שיפתה אותה בשיעבוד זה ויעשה בה רצונו ואחר זה יאמר פ"פ או ט"ד ובודאי שלא ע"ד כן נשתעבד לזה צריך לברר טענתו לזה כשנודע בראי' ברורה שהיתה בעולה מעיקרא שפיר מפסדת גם התו"כ דמ"מ אדעתא שתהי' בעולה לא שעבוד נפשי' ולכן כשעברה על תנאי גם תו"כ אין לה עיי"ש:

ב"ש סק"כ מ"ש משא"כ שהיא מודה צריך הודאה על קודם אירוסין ולכאורה צ"ע דהא כשהיא בעצמה מודה לא שייך סברת הר"ן הנ"ל וא"כ שוב צריכה לברורי דקיימה התנאי דהא לא שייך שתהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ עלה לברורי כסברת הר"ן. ואפ"ל דכוונת הב"ש דלאפוקי אם טוענת משארסתני נאנסתי דנאמנת מטעם מיגו דלא היתה מודה שנבעלה כלל לזה כתב הב"ש שפיר דע"ז צריך הודאה ברורה שכדבריו כן הוא דנבעלה קודם אירוסין וכ"מ בש"ג עיי"ש:

ב"ש סקכ"ב מ"ש ולפ"ז אם אמרה מ"ע אני תחתיך אינה נאמנת דהא ליכא מיגו. ולא יכולתי להבין ד"ק דא"כ איך נאמנת לומר מ"ע אני קודם אירוסין דהא עיקר מה דנאמנת לומר מ"ע קודם אירוסין משום מיגו דמ"ע אני תחתיך הא באם אמרה מ"ע תחתיך לא היתה נאמנת וא"כ לא הוי זאת מיגו אצלה וצ"ע כעת:

בא"ד מ"ש מיהו הרמב"ם והטור והש"ע כצ"ל, כתבו התירוץ הראשון וכדי לחוש לתירוץ הראשון. ור"ל מדכתבו הרמב"ם וטוש"ע אם אומרת מוכת עץ אני נאמנת ותחזור כתובתה למנה. מבואר דוקא אם אמרה מ"ט דהיינו קודם אירוסין אז דווקא נאמנת דיש לה מיגו אבל באם אמרה מ"ע אני תחתיך דהיה לה מאתים דלא היתה נאמנת ע"ז דליכא מיגו ואי ס"ל כטעם השני משום דמוקמונין זה החזקה דבתולה היתה הי' נאמנת לומר גם מ"ע אני תחתיך וא"כ אמאי לא כתבו דנאמנת לומר מוכת עץ אני תחתיך ותחזור כתובתה למאתים. א"ו סוברים הטוש"ע דנאמנת משום מיגו ולא מטעם חזקה כמ"ש:

בא"ד מ"ש משום מ"ע לא שכיח ור"ל אבל כשטוענת שוב נאמנת לומר מ"ע אני קודם אירוסין במינו דמ"ע אני תחתיך דהא חזינן דטענה טענה כזו דלא שכיח:

בא"ד מ"ש וכאן יש בידה שטר כתובה וראיתי בטו"ג דמיישב זה לסברת הר"ן הנ"ל דהשטר הוי על תנאי ועלה לברורי מדינא וא"כ מה דהא היא צריכה לברר שקיימה התנאי. ואע"פ שהר"ן דבתולה הייתי שאז אנו אומרים דטענתו שקר ועילה מצא להפקיע כתובת' משא"כ בזה שהיא מודה לו שדעתה היתה רק שטענתו משארסתני נאנסתי או מ"ע אני דבזה הדרא סברת הר"ן הנ"ל שצריכה לברר ולכן אפי' כשטיען שמא. מ"מ דל שטרא מהכא הא מ"מ לא ביררה שטענתה אמת דמה שטוענת משארסתני נאנסתי אינה נאמנת רק מצד ברי ושמא ואם כן מדמה הש"ס שפיר להדין מנה לי בידך דגם כאן השטר לאו כלום הוא כמ"ש:

בא"ד מ"ש דמיד שאומר לא מצאתי בתולי' נאמן מטעם חזקה צ"ע דלמ"ל החזקה והנאמנות שלו דהא היא בעצמה מודה לו שבעיל' היתה אלא שאומרת משארסתני נאנסתי. ואפ"ל דכוונתו דמיד שאומר לא מצאתי בתולים טרם נשמע מה בפיה שאינה נאמנת להכחישו לגמרי וגם טענת נאנסתי אין אנו טוענין בעצמינו רק במתרצית הילכך בטענתו איתרע שטר כתובתה ואע"פ שעתה שטוענת משארסתני נאנסתי לא הוחזק השטר אם לא שיש לה מיגו:

ב"ש סקכ"ד מ"ש ונשמע עוד מתוס' ר"ל מדחזינן דהתוס' ס"ל דהיכא דאינו מפסיד הסעודה אינו נאמן דהיינו היכי דמרויח מנה וא"כ א"צ לקדשה שוב מחדש דהא מותר לקיימה דהא יש לה כתובה מנה לכן אינו נאמן רק היכי דאסורה לו לקיימה או למ"ד דאין לה כתובה כלל בכנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אז מפסיד הסעודה לזה הוא נאמן וא"כ ממילא נשמע דצריך לקדשה מחדש ולא סגי אם רוצה לכתוב לה כתובה מחדש דהא עכ"פ אינו מפסיד הסעודה אם רוצה לקיימה אלא בעי קידושין מחדש אם רוצה לקיימה ואז נאמן על טענתו. ודע דזה הדין של הרמ"א דמותר לקיימה מיירי באופן דלא נאסרה עליו מן הדין דהיינו באשת ישראל ויש ס"ס לכן אסור לקיימה בלי כתובה מחדש כמ"ש עיין השמטה ב"ש ס"ק כ"ד מ"ש אבל בד"מ:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה