אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן סז

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן סז

סימן סו

ב"ש סק"ב מ"ש וי"ל דלא ס"ל פירש תוס'. ביאור דבריו כ"ה דלפירוש התו' דפירכת הש"ס וניחוש קאי לרב אשי דאזיל לפי הלכה דאם כנסה בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום. ולזה פריך הש"ס שם וניחוש כדי שלא יבוא לידי איסור שלא יבוא לב"ד. לכן הוצרך הש"ס לתרץ דאיירי דקידש ובעיל לאלתר דוקא. אבל אם לא קדש ובעל לאלתר אלא אם בעל לאחר זמן מרובה הי' הדין גם בבתולה אלמנה מן הנשואין מראשון לית לה כתובה מהשני כדי שלא יבוא להתירה לבעלה באשת כהן כסברת התוס'. ולפ"ז אי ס"ל להרי"ף והרמב"ם כפי' התוס' היה קשה עליהם למה השמיטו האי דינא אם קידש לאחר זמן מרובה דלית לה כתובה מהשני כדי שלא יבוא מזה היתר לבעלה. לז"כ דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כפי' התוס' הנ"ל. אלא פירשו כפירש"י דפירכת הש"ס וניחוש הוי על הברייתא דקתני אין השני יכול לטעון ט"ב דמשמע שאין ב"ד נזקקין לישב בדין כלל על טענתו לחקור ולדרוש ולברר הדבר. וע"ז פריך הש"ס דלמה לא יחקרו הב"ד הדבר שמא יבוא עי"ז אפרושי מאיסור' שיתברר הדבר שזינתה ברצון תחתיו או אולי תודה האשה בעצמה שזינתה תחתיו ברצון ולפ"ז יש לומר דעיקר פירכת הש"ס אזלא רק לרבה דס"ל ביש עדים שלא נסתרה ולא נבעלה תחת הראשון חשיבה כבתולה ממש דהא קאמר ע"ז זאת אמרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה הרי מבואר דמחזיקין אותה לבתולה גמורה אצל השני ולא אמרי' דהבעל סובר דלשבחה אמרו העדים כן. ולזה פריך הש"ס שפיר וניחוש היינו אמאי עכ"פ למה לא מזדקק שום ב"ד לטענתו. דהא ריעותא לפנינו דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה. ולמה לא ניחוש שמא יש כאן צד אפרושי מאיסורא דאפשר שנעמוד על הברור דזינתה תחתיו. וזה עיקר חילוק בין פירוש רש"י לפי' התוס'. ולפ"ז למאי דקיי"ל להלכה כרב אשי דסובר דלא מחזקינן אותה לבתולה אצל השני כדאמר כנסה ראשון שאני. והיינו הואיל דכנסה ראשון מחשבינן לה בחזקת בעולה מראשון ואף דיש עדים דאמרי שלא נסתרה ולא נבעלה תחת הראשון אמרינן דסומך דלשבחה אמרו כן וא"כ ממילא למה ניחוש לטענתו שטוען השני שלא מצא לה בתילים הא אין זה הריעותא דבר חדש כלל להב"ד שהרי בחזקת זה נשאה. ולכן אפי' אם קידש השני ובעל לאחר זמן מרובה מ"מ אין ב"ד נזקקין לטענתו כלל והקושיא דוניחוש והתירוץ דש"ס הנ"ל אזלא רק לרבה ולא אליבא דהלכתא. ומש"ה השמיטו והרמב"ם האי דינא דאם קידש ובעל לאחר זמן מרובה דפסקו כרב אשי ולז"כ וכ"מ מפירש"י ר"ל דרש"י כתב דהברייתא פריך אע"ג דמבואר ברש"י להדיא מ"מ כתב הב"ש ומשמע משום דזה אין מבואר ברש"י דהפירכא לא אזלי אליבא דר"א על הברייתא דלכאורה יש לומר דפירכת הש"ס על הברייתא קאי בין לרבה ולרב אשי וא"כ הדק"ל על הפוסקים הנ"ל אמאי השמיטו אלא דמ"מ משמע להב"ש מרש"י כן דהפירכא לא אזלא רק לרבה מדכתב רש"י וז"ל בשלמא אהנך דלעיל דיש לה כתובה משמע דפירכא אזל למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה אבל לרב אשי לק"מ פירכת הש"ס בל"ז ולזה סיים ועיין ב"ח ר"ל דהב"ח פירש דפירכת הש"ס לרש"י קאי על שניהם. ומתרץ דהפוסקים הנ"ל לא ס"ל כרש"י ותוס' דז"א אלא דהפוסקים סוברים כפירש"י ופירכת הש"ס אזלא רק לרבה ולא לרב אשי כדכתיבנא. וא"ש ודו"ק:

ב"ש ס"ק ו' מ"ש והמחבר כתב בסעיף הסמוך כהטור ור"ל דלדברי המגיד דס"ל בשוטה ונשתפת צריכה קידושין אחרים דלפ"ז בודאי יש לה כתובה אם רוצה לקיימה מחדש וא"כ אי ס"ל למחבר ג"כ. א"כ אמאי כתב המחבר אח"ז בשוטה ונשתפת דיש לה כתובה הא פשיטא אית לה כתובה דהא צריכה קידושין אחרים מחדש ובודאי יש לה כתובה מחדש דהא מש"ה הרמב"ם השמיט בשוטה ונשתפת דיש לה כתובה דהא בל"ז צריכה קידושין אחרים דבשלמא הטור כתב שפיר הדין דשוטה ונשתפית דיש לה כתובה דהטור סובר דאין צריכה קידושין מחדש. לז"כ ואפשר ר"ל דהמחבר לא ס"ל כהמגיד דהא לסברת המגיד יקשה אמאי כתב הרמב"ם כשהבעל שוטה ונשתפה דאם רצה לקיימה דיש לה כתובה הא בודאי יש לה כתובה ומאי קמ"ל בזה דהא צריכה קידושין אחרים מחמת שקידשה בעת שטותו ומדצריכה קידושין מחדש בודאי יש לה כתובה מחדש. וזש"כ לא הו"ל לכתוב נשתפה ר"ל זה הדין דשוטה הוא ונשתפה דיש לה כתובה. גם יקשה לסברת המגיד הנ"ל הא חזינן דג"כ אין בקידושיו כלום ומ"מ כתב הרמב"ם בקטן ואם הגדיל וקיימה יש לה כתובה הא מאי חידוש בזה הא להמגיד צריכה בגדילתו קידושין מחדש וא"כ יש לה אח"ז כתובה מחדש א"ו דלא כהמגיד דבשוטה ונשתפית א"צ קידושין מחדש. ור"ל דהמגיד והטור פליגי בזה דה"ה ס"ל דצריך קידושין אחרים היינו קודם הביאה לאחר שנשתפית דאז הביאה הוי לשם נישואין דביאה דלאחר קידושין נישואין עושה כמבואר בסי' ל"ג ס"ה מזה. וצריך לכתוב לה כתובה לקודם הנשואין אבל כשבא עלי' בלי קידושין דאין מתקדשת רק משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וגמר ובעל לשם קידושין אין לה רק דין ארוסה ולית לה כתובה כמבואר בהרמב"ן בסוגיא בקידשה ע"ת. ולזה סובר המגיד דמדאמרינן כאן בשוטה ונשתפית דיש לה כתובה איירי הכא בקידושין מחדש בקידושי כסף לזה אין צריך להזכיר דיש לה כתובה דהא פשיטא דהא צריכה קידושי כסף מחדש. אבל הטור ס"ל כשיטת הר"ן שם דכשהיא בבית בעלה ובא עליה אז הקידושין והנשואין הם באים כאחד ומיד תיכף לאחר הביאה לאחר שנשתפית יש לה כתובה וכן משמע בירושלמי בקטן דביאה לאחר שהגדיל היא כנסתו וא"כ קמ"ל המחבר שפיר דבשוטה ונשתפית דיש לה כתובה הואיל דאין צריך קידושין אחרים מחדש אלא דהביאה בעצמו לאחר שנשתפית הם הקידושין והנשואין ביחד ומחוייב ליתן לה כתובה כדעת הר"ן הובא בסי' ל"ג דלא דמי לקידושי טעות המבואר בסי' ס"א בהרמ"א ובסי' ס"ח ס"ק כ"ד בשם התוספות דצריכה קידושי כסף מחדש הואיל דהקידושי הראשונים היו בטעות אבל כאן לא היו הקידושין הראשונים שום טעות לזה א"צ קידושין מחדש אלא הביאה בעצמו הם הקידושין ונשואין כאחד וכן מבואר זה בב"ש סי' ל"א ס"ק ז' שכתב וז"ל מיהו י"ל דא"צ קידושין אחרים כמו קידושי קטנה דאינו אלא מדרבנן וא"צ קידושין אחרים מחדש אלא בביאה יתכוין לשם קידושין והמחבר לעיל סי' מ"ז ס"ב כתב דבשוטה אין להם קידושין כלל וא"כ אי ס"ל כה"ה סותר א"ע מה אעשה שהגאון בס' בית מאיר ז"ל הרעיש מאוד על רבינו הב"ש ז"ל דאיך אפ"ל דקידושי שוטות שאין להם ריח קידושין ידורו אח"ז בלי קידושין. וזה אי אפ"ל דדעת הב"ש דא"צ קידושי כסף אבל בביאה יתכוין לשם קידושין וא"כ מה פעל בזה דמ"ש קידושי כסף או קידושי ביאה והדק"ל דפשיטא דכתובה אית לה ומה חידש בזה. ובל"ז בודאי מי שבא לשאול בוודאי לא יורה לו דיקדש בביאה לבד הא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה. ומסיים דדברי הה"מ ברורים דצריכה קידושי כסף מחדש. והארתי בזה למי שלבו זך וישר מצוה ליישב דברי הב"ש על מכונו ושכר הרבה יקבל מן השמים:

ב"ש סק"ט מ"ש ולהמגיד קשה מ"ש קטן משוטה ר"ל דבקטן מבואר דא"צ קידושין מחדש ובשוטה צריכה קידושין מחדש ואפ"ל לפי מ"ש הב"ש בסק"י בשם הפריש' לחלק בין ח"ש לקטן לענין כתוב' דבקטן כתובה מאתים דדעתו לכשיגדל ממילא א"ש דא"צ קידושין אחרים מחדש בקטן ולא דמי לחרש ושוטה דלא היו יודעים שיתפקחו כמבואר בפרישה כמ"ש ע"ש:

ח"מ סק"ה מ"ש ועיין לקמן סימן ס"ח כתבתי טוב טעם ראי' לזה ר"ל דבבעילה לית לה חיבת חופה ולזה ל"ד שחייבי לאוין כמו אלמנה לכה"ג דמ"מ יש לה חיבת חופה כמבואר בב"ש סק"ד מזה עיי"ש:

ב"ש סק"י מ"ש הנה ברמב"ם מבואר דאיירי בין בכתב לה ובין בלא כתב לה. ור"ל דבא לדחות דברי הח"מ בס"ק י"ג שתירץ דרמב"ם איירי בגר בלא כתב לה ולפ"ז מסתמא גם בקטן איירי בלא כתב לה בקטנותו וע"ז קשה אמאי סובר הרמב"ם בקטן דיש לה מאתים כמבואר זה בס"ק י"ב שהקשה עליו כן עיי"ש:

בא"ד מ"ש ובפרישה מפרש וז"ל וי"ל דכל קטן עומד להתגדל וסופו מוכיח על תחלתו שנשאה לקיימה בגדלותו וכאילו נשאה מתחלה לאחר שיתגדל משא"כ בחרש ושוטה שאינו עומד להתפקח ולהשתפה נמצא שמתחלה לאו בני חיוב שיתן כתובה היו ואחר שנשתפה ונתפקח כבר היא בעילה ע"כ עיי"ש:

בא"ד מ"ש ובסמוך כתבתי בשם המגיד. ר"ל בס"ק י"ב הביא תירץ המגיד דפי' דעת הרמב"ם דלא פליג עם התוס' בגר דהרמב"ם איירי בגר שנשאה היתה יותר משלשה שנים. ואז היא בל"ז בחזקת בעילה לזה בגיורת אין לה אלא מנה אבל אם נשא אותה בגיותה פחותה מג' שנים וכתב לה אז כתובה או אפי' לא כתב לה אז כתובה כתובה לאחר שנתגיירה מאתים. ובזה איירי התוס' דס"ל דיש לה כתובה מאתים:

בא"ד מ"ש וקשה מ"ש ח"ש מקטן וגר. דאית להם מאתים דהא השתא להטור נסתור תירץ הפרישה דהא בגר נמי לא ידעו שיתגיירו ומ"מ כתובתה מאתים לזה מחלק להטור דבקטן וגר איירי בכתב לה וח"ש איירי בלא כתב לה דלא כהרמב"ם דסובר דכולן בחד גוונא איירי כדכתיבנא. ולזה לא יכולתי להבין ד"ק מפני מה לא תירץ הב"ש דעת הטור כסברת המגיד הנ"ל. וא"כ הי' דעת הטור כהרמב"ם וצ"ע בזה:

ב"ש סקי"ב מ"ש גם משמע מדבריו דס"ל כתובה הראשונה קיימת ר"ל אף שאין רוצה לקיימה אחר שנתגיירה. דאי במקיימה אף בנשא בת ישראל נמי. וע"ז כתב דכל הפוסקים חולקים. ובמקיימה דוקא אמרי' דעל מנת כתובה הראשונה קיימת ע"ש:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה