אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות כתובות › סימן סו

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות כתובות · סימן סו

הלכות כתובות

ב"ש סק"א דהסכים להח"מ דדעת הרמב"ם לאסור היחוד רק לכתחלה אבל בדיעבד מהני החופה אף דס"ל להרמב"ם דחופת נדה דלא מהני הואיל דלא חזיא לביאה מ"מ מבואר לעיל דגם להרמב"ם אם מודיע לבעל שהיא נדה. דדעתו שיגמר החופה כשתטהר ה"ה כאן מהני מה דדעתו שיגמר החופה לאחר כתיבת הכתובה. וכ"מ בספר ישועת יעקב דהביא זה בשם אביו ז"ל:

ח"מ סק"ה מ"ש ולא כתב לכתוב או לקנות כצ"ל. ר"ל דמדייק מלשון הרמב"ם דהזכיר רק הלשון לכתוב דמהני ולא הזכיר דגם לקנות מהני ש"מ מזה דקנין לא מהני לז"כ דז"א דלכן הזכיר הכתובה דזה התכלית הנמשך מהקנין אבל קנין נמי מהני כמ"ש:

בא"ד מ"ש ויטענו היורשים פרענוה הכתובה וקרענוה כנ"ל. עי' השמטה מסימן ס"ו ח"מ סק"ה:

ח"מ סק"ז מ"ש מ"מ יש לחלק דהכא גרע טפי דמעולם לא הי' לה שום שיעבוד על בעלה ור"ל דהואיל שפטרה אותו מכל וכל כשהעמיד לה ע"ק לא נשאר עליו שום שעבוד כלל וזה לא מהני אף אם העמיד לה הע"ק לאחר הנישואין משום דאין לה עליו שום שיעבוד וחיוב כלל. משא"כ לקמן בס"ה דנשאר לה שעבוד הגוף על בעלה וכשהלוקח יתבע לבעלה יתבע מכח זכותה. והוי כיש לה כתובה על בעלה כמבואר בתוס' בשם ר"ת דיש שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד החוב. לזה א"צ הבעל לכתוב לה כתובה אחרת כ"ה סברת הח"מ. מיהו בס' ישועת יעקב הסביר דעת הרשב"א כן דאזלינן לטעמי' הובא דבריו לקמן סי' קי"ט בח"מ דאין הבעל יכול לגרש את אשתו עד שיסלק לה כל כתובתה וא"כ כיון שכן הי' תקנת חז"ל דחשו לטובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וחזינן דהתקנה הי' דלא לבד שהיא תהי' יכולת בידה לתבוע אותו בדין אלא גם שלא יהי' יכול לגרשה כלל. ולפ"ז כשהעמיד לה הט"ק שוב אין לה עליו כלום. א"כ הרי יש בידו לגרשה רק כשהערב יתבע אותו לדין עדיין תהי' קלה בעיניו להוציאה ולזה ל"ד להדין דמכרה כתובתה בט"ה דשם הלוקח בא מכוחה פשיטא דלהרשב"א אין יכול לגרשה עד שיסלק להלוקח כל כתובתה אבל כשמתחלה לא נתחייב רק להערב לא שייך זה ובזה מיושב מה דהקשו דלכתוב הבעל שטר בשמו. ולהנ"ל א"ש דעדיין תהי' קלה בעיניו להוציאה כמ"ש:

ח"מ סקי"ב מ"ש כי היכי דקיי"ל בכל אשה אם התפיס לה בעלי צררי עבור כתובתה ונאבדו. נאבדו לו כצ"ל. לז"כ דיש לחלק דש"ה דהוי רק התפסה לפי שעה לזה מהני גם אם הם באחריות שלה רק מהתוס' כתובות דף מ' ד"ה אין עושין משמע דגם התפסה לשעה לא מהני אם הם באחריות שלה מדלא תירצו דרב איירי בהתפסה לשעה. א"ו דלא מהני לזה תירצו דאיירי שקיבל אחריות עיי"ש:

ב"ש סק"ח מ"ש משמע דס"ל דא"צ לקבל אחריות. ר"ל מדחזינן דהרי"ף והרמב"ם השמיטו הפלוגתא דמבואר בין ת"ק ור"י בכתובות דף נ"ו דלת"ק מותר בקבלת אחריות אונסא לחוד. ור"י מצריך קבלת אחריות אונסא וזולא. לזה תירץ הב"ש דהרי"ף והרמב"ם מיירי בהתפסה לשעה דמהני בלי קבלת אחריות כלל דלא חיישינן לאונסא וזולא בהתפס' לשעה לכן לא הוצרכו להביא הפלוגתא דאין נ"מ בהאי גוונא דמיירי בהתפסת לפי שעה. מיהו לכאורה הדבר תמוה דמ"מ הו"ל לרי"ף ולרמב"ם להביא דמותר גם בהתפסת לעולם אם קבל אחריות אונסא וזולא דמותר גם לר"י. ואדרבה מבואר בס"א דאסור לייחד לה מטלטלין רק עד שיכתוב לה כתובה אבל באופן אחר דהיינו בקבלת אחריות מבואר דלא מהני וזה דלא כמאן. שוב הגיע לידי ספ' בית יעקב מהגאון מליסא ז"ל דהעיר בזה. וכתב לתרץ דהרמב"ם והרי"ף אזלי לפסק הלכה דאסור לשהות אשה בלי כתובה. לזה לא מהני התפסת מטלטלין גם בקבלת אחריות אונסא וזולא דמאי מהני הקבלת אחריות הנ"ל הא אכתי איכא למיחש שמא יאנסו ויזלו ולא יהי' שטר בידה כיון דלא כתב לה ויהי' בעילתו ב"ז. אבל ת"ק ור"י סברי כחכמים דמותר להשהות בלי כתובה רק במקום דליכא חיוב על בעלה כלל אז אסור. ולזה מתירין בקבלת אחריות אונסא וזולא אף בלי כתיבת הכתובה והאריך בזה. וקצרתי בזה עיי"ש:

בא"ד מ"ש אתיא לתירוץ הראשון של הר"ן. ור"ל דלתירץ השני דהר"ן אסור הי' שיתן ג"כ המשכנות בשבת דהוי כקונה קנין בשבת דלא מהני דאסור למכנס אלמנה בשבת מה"ט דהוי כקונה קנין בשבת. ואמנם אפ"ל דל"ד הדין דח"ה להך דהכא דבשלמא משכנות מותר ליתן גם בשבת דלא הוי כקנין כלל כמ"ש חז"ל מנה אין כאן משכון אין כאן. וא"כ מבואר אם נתן משכון לא הוי כקנין כלל אבל בהתפסת מטלטלין דכאן דהתפיס לה המטלטלין וזה עדיף ממשכון דהיא קנתה המטלטלין ע"י התפסה זו. לזה הצריך הר"ן להני תירוצים הנ"ל. אבל בסתם משכון דיהי' בטוח על החוב ואין בהמשכון שום קנין כלל זה מותר ליתן גם בשבת. וא"כ אתיא הדין דח"ה הנ"ל גם לתירץ השני דהר"ן. ואם נאמר דגם התפסת מטלטלין הוי כמשכון אצלה להיות בטוח על החוב כתובה ולא קנתה בגוף המטלטלין שום קנין כלל א"כ בל"ז אין התחלה לקשיות הר"ן הנ"ל דאיך צוה להתפיס מטלטלין הא הוי כקונה קנין בשבת דאסור כמו דאסו' למכנס אלמנ' בשבת מה"ט הא ל"ד דבשלמא מה דאסור למכנס אלמנה בשבת הוי שפיר דהוי כקונה קנין בשבת דעי"ז קנה אותה לכל כמבואר לעיל. ולזה אסור למכנס האלמנה לחופה בשבת דעל ידי זה קנה ממנה שאר דברים בשבת והוי שפיר קונה קנין בשבת. אבל התפסת מטלטלין לה לבד מה הקנין איכא כאן דהא בהמטלטלין אלו ליכא קנין כלל ולא מיקרי קונה בשבת. א"ו דס"ל להר"ן דהתפסת מטלטלין הוי קנין שפיר דע"י התפסה זו קנתה בגוף המטלטלין. לזה הקשה דהא דמי דין זה לדין דאלמנה דאסור לכנסה בשבת מה"ט דהוי כקונה קנין בשבת ולפ"ז בודאי לא דמי להדין דח"ה דמותר ליתן המשכנות בשבת דהמשכון לא קנה המלוה שום דבר בהמשכון רק שיהי' המשכון לבטוח על המעות כמבואר בש"ס בכמה מקומות מנה אין כאן משכון אין כאן רק באומר זכי בגוף המשכון כמבואר לעיל בהלכות קידושין מזה. וא"כ הדין דח"ה הנ"ל דנותן משכון סתם אתיא אליבא דכ"ע כמ"ש:

ב"ש סק"ע מש לכאורה תמי' הא אכתי יש לחוש דילמא לא סמכה דעתה ובאמת צריכין להבין דברי קדשו הא עיקר הטעם דבמוחלת ע"פ דלא מהני מחילה הוי הטעם משום דיכולה לומר משעה כסברת הח"מ סקי"ג וא"כ היכא יש חשש דילמא לא סמכה דעתה וסברה דמהני מחילה והוי אפוכי מטרתא אמנם א"ש דבאמת לעניין גביית כתובתה יכולה לגבות במחילה ע"פ מחמת סברת הח"מ הנ"ל דדעתה הי' להשטות אבל לענין איסור אכתי יש לחוש דילמא מ"מ לא היתה סומכת דעתה וסברה דמהני המחילה והוי ב"ז. לז"כ וצ"ל דעתו לחלק דבמחילה ע"ע לא חיישינן דלא סמכה דעתה אם היתה המחילה ע"פ לאחר הקידושין תוס' והרא"ש דס"ל דגם כמחילה בע"פ יש לחוש דלא סמכה דעתה איירי במחילה ע"פ בעת הקידושין אז סברה התנאי קיים. ושוב כתוב דגם ע"פ אינה סומכת וסברה דמהני המחילה. ומ"מ הוי הדין דבמחילה ע"פ אין צריך לכתוב לה כתובת' הואיל דהדין במחילה לא מהני המחילה דע"פ וחיוב כתובתה נשאר לה במקומה רק דיש חשש דלמא לא סמכה דעתה ולזה יש תקנה אם מודיעין לה דלא מהני המחילה ע"פ ושוב לא הוי ב"ו אבל אם כתבה לו המחילה בכתב דלפי הדין מהני המחילה לזה צריך לכתוב לה כתובה אחרת ובזה אין שום תקנה לז"כ דלקמן בס"ט מוכח דס"ל למחבר דגם המחילת כתיבת התקבלתי נמי לא מהני מן הדין ואינה מפסדת הכתובה והדק"ל מאי חילוק בין מחילת ע"פ למחילת כתובת התקבלתי וע"כ צ"ל החילוק הנ"ל דבמוחלת ע"פ סמכה דעתה ויודעת דלא מהני המחילה אבל כשמוחלת בכתב לא סמכה דעתה וסברה דמהני המחילה והוי בעילת זנות לז"כ והרב רמ"א שכתב תיבת ודוקא ר"ל דמזה מוכח דהרמ"א חולק על המחבר דהא מוכח חילוק זה מהמחבר גופי' דהא המחבר ס"ל דגם כתיבת התקבלתי לא מהני ואין חילוק בין מחילה בכתב למחילה ע"פ. א"כ ע"כ מ"ש המחבר וכתבה התקבלתי הוי לענין מה שצריך לכתוב לה דבע"פ א"צ לכתוב לה כתובה אחרת וא"כ קשה מה שהוסיף הרמ"א תיבת ודוקא הא חילוק זה מוכח מהמחבר גופי'. וע"כ לומר דהרמ"א מוסיף לענין גוף המחילה דס"ל לרמ"א דכתיבת התקבלתי מהני ומחילה בע"פ לא מהני וחולק על המחבר. ע"כ קשה מנ"ל דין זה דבשלמא לפמ"ש למעלה דהמחבר ס"ל דכתיבת התקבלתי מהני לזה אפ"ל דהרמ"א קמ"ל בהוספה זו דלא נטעה לפרש דברי המחבר מה דכתב שכתבה התקבלתי איירי היינו להורות לענין גוף המחילה דהוי הדין דלא מהני מחילה בע"פ רק דווקא בכתיבת התקבלתי מהני המחילה אבל לענין ב"ז הוי גם במחילה בע"פ לזה קמ"ל הרמ"א תיבת ודוקא להורות דפירוש דעת המחבר דגם בעילת זנות לא הוי במחילה בע"פ משא"כ לפמ"ש הב"ש אח"ז דהמחבר נמי סובר דכתיבת התקבלתי לא מהני ע"כ מוכח לומר דהרמ"א בא להורות במה שהוסיף תיבת ודוקא לענין גוף המחילה דדוקא במחילה בכתב מהני אבל במחילה ע"פ לא מהני וחולק על המחבר א"כ קשה מנ"ל דין זה. לז"כ דלמד כן מדברי המרדכי וס"ל כרב דימי בכתובות דף נ"ז דבסוף ביאה ד"ה מינה מוחלת רק בכתבה התקבלתי ושפיר פסק דדוקא כתיבה מהני כצ"ל דר"י מודה לר"מ ור' יהודא ול"ק קושית הח"מ דגם לפי מה דקיי"ל הלכה כר"י מ"מ לא מהני מחילה בע"פ לפי המבואר בחו"מ סי' ס"ה סי"ג באם אמר המלוה בסתם שטר אחד מחול לך אמרינן דרק הקטן מחול לו דיד בעה"ש על התחתונה א"כ בנ"ד אם אמרה על המחילה דע"פ שדעתה להשטות לא מהני מחילה דע"פ:

בא"ד מ"ש אבל להרמב"ם לא מהני גם כתיבת התקבלתי וקשה קשיות התוס' בפ' החובל דמאי משני הש"ס כל לגבי בעלה ודאי מחלה הא לא מהני שום מחילה כלל. אמנם בדרך פלפול קצת יש לתרץ דהא עיקר הטעם דלא מהני משום דתקנו חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל אם תמחול באופן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דהיינו רק שאם תתאלמן או תתגרש תהא הכתובה אז שלו ואם ירצה לגרש אז תחזור מהמחיל' ולא הוי המחיל' דשלב"ל דהא לר"מ קיימין דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ה"ה יכול למחול דשלב"ל ומ"מ גם לר"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם וא"כ לא תהא קלה בעיניו להוציאה והרמב"ם איירי במחילה מהשתא לזה לא מהני המחילה משום דתהי' קלה בעיניו להוציאה. ובזה א"ש קושית התוס' דהקשו מריש אע"פ וגם מה דהקשו הא קיי"ל כר"מ ולהנ"ל א"ש דהש"ס לא איירי במוחלת השתא הכתובה לזה לא מהני גם ט"י כתיבת התקבלתי דלא נתבטל תקנת חז"ל. ובזה א"ש קשיות התוס' בב"ק מהא דאומדין דשום אדם לא ירצה לקנות דלגבי בעלה ודאי מחלה דדוקא הכא דקיימין אליבא דר"מ ומיירי המחילה לכשתתאלמן אז יכולה למחול לכשתתאלמן או תתגרש גם בדבר שלא בא לעולם אבל הברייתא דאומדין אזיל לדידן דאמרינן אין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ ה"ה דאינה יכולה למחול לכשתתאלמן או תתגרש דהוי דשלב"ל ולא מהני המחילה וא"ש ודו"ק בזה:

בא"ד מ"ש ודוחק לומר. והמעיין בתוס' שתירצו כן וא"כ א"ש דעת הרמב"ם וזה הוי הדין דסי' ק"ה במוחלת דא"צ קנין. וכבר הרגישו המחברים בזה עיי"ש:

בא"ד מ"ש ולפמ"ש ניחא הא דלא הגי' שם הרב הרמ"א ר"ל דבשלמא לפי מ"ש הב"ש לעיל לתרץ דעת הרמב"ם דסובר דדוקא תנאי שהתנה בעת הקידושין לפחות מן הכתובה זה התנאי בטיל דהוי שפיר מתנה על מ"ש בתורה הואיל דהתנה בעת הקידושין אבל אם לא התנה בעת הקידושין רק היא מחלה לו מן הכתובה לאחר הקידושין זה לא מיקרי תנאי ולא הוי מיקרי מתנה עמ"ש בתורה ולפ"ז ניחא מה דלא הגי' הרמ"א בס"ט דאם כתבה לו התקבלתי מהני התנאי ולא בטיל התנאי כמו דהגי' הרמ"א כאן לענין מחילה דאחר כך דאם כתבה לו התקבלתי מהני המחילה כן הו"ל להרמ"א להגי' על דברי המחבר כמ"ש אלא אפי' התנה בעת הקידושין התנאי בטיל הו"ל להרמ"א להגי' באם כתבה לו בעת הקידושין התנאי דמהני התנאי הואיל דכתבה לו ומהני. רק בע"פ בעת הקידושין לא מהני אבל בכתב מהני כמו דמהני לענין מחילה דאח"כ באם כתבה לו התקבלתי. אבל לפמ"ש הב"ש לתרץ דעת הרמב"ם א"ש אף דהרמ"א ס"ל באם כתבה התקבלתי מהני היינו דווקא על מחילה דאחר הקידושין דלא הוי מתנה עמ"ש בתורה אבל על תנאי בעת הקידושין דהוי שפיר מתנה עמ"ש בחורה לא מהני גם בכתבה לו בעת הקידושין. התנאי מחילה בכתב דהוי מתנה עמ"ש בתורה. אבל לדעת הר"ן והמגיד דסוברים בדעת הרמב"ם דאין חילוק בין תנאי בעת הקידושין למחילה דאחר הקידושין. ואין קיים המחילה אלא כשמגרש אותה מיד כמבואר לעיל מזה. ואם כן כיון דהרמ"א פוסק כאן בס"ג דדוקא במחילה בע"פ לא מהני אבל במחילה בכתב דכתבה לו התקבלתי מהני המחילה כן הו"ל להרמ"א להגי' בס"ט ג"כ דאיירי שם בתנאי בעת הקידושין דדוקא בע"פ בתנאי בעת הקידושין לא מהני אבל אם כתבה לו התנאי בעת הקידושין בכתב מהני באם כתבה לו התקבלתי א"ו כסברת הב"ש דעיקר החילוק בין תנאי בעת הקידושין לתנאי דמחילה דאחר הקידושין דזה לא הוי מתנה עמ"ש בתורה ואני הוספתי כמ"ש:

ב"ש סקי"א מ"ש וי"ל איסור דאורייתא ואם כן סובר הב"ש דחרם ר"ג הוי רק איסור דרבנן ובתשובת נוב"י ס"ב מסופק בזה אם חר"ג הוי איסור תורה או לא. ומזה מוכח דאיסור חר"ג הוי רק איסור ד"ס. ויש קצת ראי' להב"ש דאיסור תורה שאני מדלא חילק בין זיווג ראשון דאסור לגרש אא"כ מצא דבר ערוה כמבואר בסי' קי"ט ולא הוה קלה בעיניו להוציא והי' מותר להשהות זיווג ראשון בלא כתובה רק בזיווג שני אסור להשהות בלי כתובה דתהא קלה בעיניו להוציאה דרשאי לגרשה א"ו כדעת הב"ש דאיסור תורה שאני אבל באיסור דרבנן לא החילוק בין זיווג ראשון לזיווג שני אסור להשהות בלא כתובה לעולם. שוב מצאתי בס' כתובה שדיבר מזה כמ"ש:

ב"ש סק"י מ"ש י"ל דמהני מחילה ולכאורה הוי מילתא דפשיטא. ואפ"ל דכיון למ"ש בס"ק ט"ו דבמקום שכותבין בעיקר הכתובה שהוא יותר מכתובה דאורייתא וכותבין כן בכל הכתובות לזה ה"א דחשוב כעיקר הכתובה. לזה קמ"ל דמהני. ולכן כתב רק בלשון וי"ל דמהני כמ"ש:

ב"ש סקט"ו ושיעור מחלקותן הוא כך. שהב"ח סובר דמה שכותב בכתובה מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ואח"כ הנדוניא דהנעלת לי' מאה זקוקין והוסיף לה מאה זקוקין ס"ה מאתים זקוקים. באותן הר' זקוקין נכלל ג"כ המאתן הכתובים למעלה. והדרישה סובר דאותן המאתן זוזי המה חוץ המאתים זקוקין והמאתים זוזי עולים שמונים זהובים כ"מ בס' בית יעקב ע"ש:

בא"ד מ"ש וי"ל בודאי אין הכתובה בכלל. ראיתי בס' טו"ג שביאר וז"ל. ור"ל דיש לדחות הח"מ דלא תקשי על הב"ח משום דאע"ג דמדינא אין עיקר הכתובה בכלל מ"מ המנהג שלא לגבות מותר מת' או מת"ק זה' והיינו ע"כ שאינו כמשלים עיקר הכתובה ג"כ בסך המאתים זקוקים עיי"ש:

בא"ד מ"ש בשם הט"ז דאם הוסיפו על המטבע דכתובה חייב ליתן לה המטבע השני' ובמעות נדוניא נותן לה כראשונה משום רבית והיינו כשכותב לה שיתן לה מטבע כמבואר ביו"ד ס"ק ס"ה ובח"מ סי' ע"ד מזה ע"ש:

ב"ש ס"ק כ"ב מ"ש דבכלל הוספה שליש נכלל גם המאתים זקוקין. וראיתי בס' בית יעקב ז"ל שכ' וז"ל. ולכאורה הי' אפ"ל דהעיקר כתובה דהיינו מ"ש בכתובה מאתן דחזי ליכי מדאורייתא העולים שמונים זה' כסברת הב"ש בס"ק ט"ז אין נכלל בכלל הוספה. אך לפמ"ש בשם הב"ח דבעיקר הכתובה נכלל המאתים זקוקים א"כ הכל נכלל בכלל ההוספה:

בא"ד מ"ש והוספה זו נוהגים בק"ק קראקא חוץ מלבושים ותכשיטים השייך לגופה. מבואר בס' נ"ש דהכוונה הוא בבגדים שעשה לה בעלה. ע"ז כתב בס' בית יעקב ז"ל ונלפע"ד דאף שכתב כך בכתובה מ"מ צריכה להביא ראי' שהקנה לה לגמרי. ומ"מ הכתב מועיל באלמנה אף שהקנה לה מ"מ אדעתא למשקל ולמיפק ממנו לא אקנה לה ולזה מהני הכתב שכתב לה השייך לגופה לומר שלא יקח ממנה דמה שתצא ממנו אקנו לה. אבל מה שנותן לה בסתם להתקשט נ"ל דאינו זוכה בהם. דהא מבואר בחו"מ סי' צ"ג דטבעת ותכשיטין הבע"ח גובה מהם. וכתב הסמ"ע הטעם משום דדברים יקרים כאלה ודאי לא אקנה לה רק כשיצטרך למכרם ימכרם. וכיון דתלינן בזה לענין בע"ח ה"ה לגבי בעל גופי' אמרינן דלא אקני לה רק שנתן לה בסתם להתקשטה שיצטרך למכרם. ובכלל השייך לגופה אינו במשמע רק אותן שהקנה לה בפי' שיהא שלה דלא נימא אדעתא למישקל ולמיפק לא איקני לה ובכל ספק שבשטר יד בעהש"ט על התחתונה. ועוד יש לחוש שמא לקחה אותן בעצמה להתקשט כיון שהיא נושאת ונותנת:

בא"ד מ"ש במלבושים יכול לעכב עכצ"ל דהמנהג הוא כך דדוקא אי כשכותבין נוטלת. אבל אי ליכא המנהג לכתוב כך בכתובה ולכך יכול לעכב:

בא"ד מ"ש אבל בנדוניא למה תגרע משאר בע"ח. ועכשיו נתפשט המנהג ע"פ תיקון שטרות דנ"ש דעל שטר ת"כ דעיקרא נדוניא שלא לכתוב אגב. ומבואר בס' בית מאיר ז"ל הטעם בזה דבשלמא חוב עומד להתפרע ואז יהא הלוה יוכל למכור כחפצו משא"כ נדוניא אי יכתוב אגב כל ימיו לא יהי' רשות בידו למכור מה מחפציו ומ"ש בש"ע ס"ק ס"א ועכשיו נוהגין הוא ע"פ נוסח הר"מ פ"ז מה' יבום. והאריך קצת בזה עיי"ש:

ב"ש סקכ"ג מ"ש ואם היא בעילתא כותבין בעילתא מבואר בנ"ש שלא לכתוב בעילתא וכ"מ בספר בית מאיר ז"ל. כי גדולה הבושה כמו שאמרו חז"ל המלבין פני חבירו וכו' ויש לכתוב פלונית ארוסה ודי בזה לסימן עיי"ש:

ב"ש סקכ"ד מ"ש מ"מ נקראים בי נשא, ועי' בס' עצי לבונה ביו"ד מא"א ז"ל שהאריך בזה:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה