ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קמד
ב"ש סק"א מ"ש כן איתא בש"ס ור"ל בכתובות דף ב' קאמר רבא לחד לישנא דאין אונס בגיטין ופסקו הפוסקים כלשנא קמא דרבא דאין אונס בגיטין וטעמא משום צניעות ומשום פריצות ע"ש:
בא"ד מ"ש ואחר תקר"ג. וקשה גם לאחר תקר"ג אם גירשה בע"כ בדיעבד מגורשת כמבואר בהרמ"א בסי' קי"ט בסעיף ו' אם עבר וגרשה בזה"ז ונשאת אין האיש נקרא עבריין ואם כן האיך שייך לבטל הגט מחמת אונס דלא גרע מגט בע"כ ולפ"ר י"ל דהב"ש לשיטתו אזיל דס"ל לעיל בס"ק י"ב דבזה"ז אם עבר וגרשה בע"כ אינה מגורשת אבל העיקר נראה פשוט דמיירי דהיא לא רצתה לקבל הגט עד שפירש הבעל שיתן לה ר"ז והבעל אמר לה זה בדרך תנאי דאם יתן לה ר"ז ליהוי גיטא ואם לא יקיים ליתן לה ר"ז אז יהא הגט בטל למפרע וכעת דנאנס בקיום התנאי בזה לא מהני טענת אונס מה דאין לו ר"ז ליתן לה דהוא בעצמו ביטל להגט בתחלה אם לא יקיים התנאי. ולז"כ ונראה אחר תקר"ג ור"ל דבשלמא קודם תקנת ר"ג דיכול לגרשה בע"כ אם כן אפ"ת דנתינה ראשונה נתבטל ע"פ עצמו דהתנה דאם לא יתן יהי' נתינת הגט בטל מ"מ מהני השתא אם הגט בידה ואומר לה בע"כ ה"ז גיטך מהשתא דהא גוף הגט לא ביטל רק הנתינה ביטל אבל לאחר תקר"ג דלא מהני לכתחלה לגרש בע"כ והנתינה ראשונה נתבטל מחמת עצמו דביטל דאם לא יתן ר"ז יהא הנתינה בטילה למפרע וגם לא מהני דיאמר לה כעת ה"ז גיטך דהא אין מגרש בע"כ לכתחלה ואיירי הב"ש לענין לכתחלה דלא מהני טענת אונס לגרשה לכתחלה בע"כ לאחר תקר"ג. וגם אפ"ל דאף לדעת רמ"א לעיל דמגורשת בדיעבד בע"כ אבל לכתחלה אין רשאי לגרש אשה בע"כ א"כ בודאי בעת הנתינה לא הוי דעתו ורצונו לגרש בע"כ דאין אדם משים עצמו רשע לעבור על תקנת חר"ג ולכן כשהאשה התנה דיתן לה ר"ז ודעת הבעל ג"כ דיהא גט ברצון שלה כדי שלא לעבור לכתחלה איסור חר"ג לכן כעת דאין ביכולת הבעל לקיים התנאי מחמת אונס נתבטל הגט למפרע דעל דעת זה לא הי' נותן לה בתחלה הגט לעבור איסור וגרע מדברים שבלב דידוע וגלוי לכל העולם דלא הי' דעת הבעל לעבור איסור חר"ג וא"כ נתבטל למפרע הנתינה וצריך נתינה חדשה לכן תלוי בזה, דאחר תקנת ר"ג דלכתחלה אין לגרש בע"כ לא מהני טענת אונס דליהוי כקיום התנאי של ר"ז לכן אין יכול הבעל לגרשה כעת לכתחלה אחר תקר"ג אבל קודם תקר"ג דאין איסור כלל לגרשה בע"כ א"כ בלא"ה אף אי נימא דלא מהני טענת אונס דליהוי כקיום התנאי מ"מ מגורשת. אבל צ"ע קצת דהלשון של הב"ש דלא מהני טענת אונס משמע גם לענין דיעבד דלא מהני טענת אונס דתהי' מגורשת:
שם במחבר מ"ש וחלה או עכבו נהר ובעת לימודי ראיתי דיש בזה מקום עיון. דהרי בש"ס דכתובות רצה להביא ראי' דאין אונס מהך דפסקא מברא ואמר חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמי' מתיא ומשני ש"ה דאונס דשכיח מבואר דאף אי נימא דיש אונס בגיטין מ"מ באונס כזה דשכיח לגמרי אף בשאר דברים לא חשיב אונס מ"מ עיכובו נהר הוי אונס דשכיח והוה ליה להתנות ואם כן למה כלל הש"ע עיכב הנהר עם חלה דרק לענין אונס דגיטין לא חשיב אונס אבל עיכבו נהר חשיב אונס דשכיח בעלמא נמי. ומצאתי ראיתי בס"ד בספר ישועת יעקב דעמד בזה והסביר דעת המחבר על נכון לפמ"ש הב"י בחו"מ סי' כ"ז בשם האגודה דהקשה בהא דקאמר הש"ס גבי בתי עיר חומה דיש לו זמן לפדות עד תשלום שנים עשר חדש בראשונה הי' נטמן בתשלום הזמן התקין הלל דיהי' חולץ מעות ללשכה. וע"ז הקשה האגודה ותיפוק לי' דאונס הוא. ותירוץ כיון דבא רק בתשלום הזמן לא מהני אונס דהיה לו לבוא קודם לכן. ולפ"ז לכאורה מאי מייתי הש"ס ראי' דאין אונס בגיטין מהך דבא ופסקא מברא ואמר שמואל לא שמי' מתיא והא הוי אונס ומאי פירכא דש"ס דהא בא בסוף הזמן לא חשיב אונס והוא תימא גדולה לבעל אגודה הנ"ל אבל באמת א"ש דבאמת אין טעם של אגודה דהי' לבוא מקודם דבאמת אין זה מספיק דמה לי יבוא מקודם או ביום מושלם זמן. אלא ביאר הדבר כן הוא. דביום מושלם הזמן הוי אונס דשכיח דביום אחד יכול להיות אונס דחבירו לא יהי' בעיר משא"כ בכל הזמן דיהי' אנוס הוי מילתא דלא שכיח לכן באירע אונס בתוך הזמן והאונס נמשך עד עבור הזמן זה אונס דלא שכיח חשיב אבל בת ביום דמושלם זמן ואירע אונס חשיב אונס דשכיח וזה טעם האגודה ומעתה המקשה דש"ס דלא אסיק אדעתי' לחלק בין אונס דשכיח ללא שכיח לא ס"ל לחלק בין בא ביום דמשלם הזמן לבא מקודם. ושפיר פריך הש"ס ולפ"ז נוכל לומר דאין הפירוש בהא דמשני אונס דשכיח הוי כפי' רש"י דפסיקת מברא ועיכוב נהר חשיב אונס דשכיח אלא דהפירוש דעיכוב הנהר ביום דמושלם הזמן דוקא חשיב אונס דשכיח והיינו ממש כדברי האגודה הנ"ל אבל הש"ע דכתב או עיכבו הנהר בתוך משך הזמן היינו בכל משך הזמן או עכ"פ בתוך משך זה חשיב אונס דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה ובזה יש חילוק בין גיטין לדיני ממונות ואע"פ דלדעת הש"ע אין נ"מ לדעת כמה פוסקים דפסקו כלישנא קמא דרבא יש נ"מ בזה עיי"ש ודו"ק בזה:
ב"ש סק"ד מ"ש גם קשה ר"ל על הך דמבואר בחו"מ סימן רנ"ח דהיכי דצריך הזמן לידע תשלום הזמן לא אמרינן זמן של שטר מוכיח עליו הואיל דהזמן לא נכתב לידע הזמן אימת נכתב השטר הא חזינן בש"ס באומר אם לא באתי עד יב"ח דבעינן נמי הזמן לידע תשלום היב"ח ומ"מ אמר הש"ס דרבותינו התירה לנשא דסברי כר' יוסי דאמר זמן של שטר מוכיח ולא אמרינן דהזמן נכתב למען נדע תשלום הזמן של יב"ח לז"כ וצ"ל. ור"ל דבאמת ר"י ס"ל דהיכי דצריך הזמן לידע תשלום הזמן בזה לא אמרינן זמן השטר מוכיח ולזה לא פליג ר' יוסי וסובר דאמרינן זמן של שטר מוכיח אלא בהך דאמר מהיום ולאחר מיתה דבזה אין צריך הזמן לידע תשלום הזמן דהמיתה אין זמן קבוע ואם כן עיקר הזמן לידע דמהיום נתגרשה אבל באומר אם לא באתי מהיום עד יב"ח דבעינן הזמן של היום אימתי כלין היב"ח מהיום בזה אין סובר ר' יוסי דזמן של שטר מוכיח עליו אלא רבותינו הוסיפו על ר"י וס"ל גם בקוצב זמן אמרינן זמן של שטר מוכיח ומבואר בש"ס דר"א הורה ולא הורה כל שעתי' כרבותינו לכן פסק הרמ"ה בחו"מ לענין ממון כר"י בקוצב זמן לא אמרינן זמן של שטר מוכיח וכאן בגיטין פוסק לחומרא כרבותינו דאמרי' זמן של שטר מוכיח ולכן חולצת דלר"י הוי בזה דמותרת ליבם דלא אמרינן זמן של שטר מוכיח וא"כ אין גט לאחר מיתה לכן מחמירין דלא תתיבם וחולצת לבד מספק דלמא הלכה כרבותינו ואסורה להתיבם דהוה כמעכשיו. אבל דברי קדשו תמוהין מה דפירש דרבותינו הוסיפו על ר"י הרי מבואר בש"ס לעיל דע"ב דדייק הש"ס דר"י גם בע"פ ס"ל דזמן של שטר מוכיח ואמר הש"ס מהא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ותני עלה רבותינו היתרוה להנשא דסברו כר' יוסי הרי מבואר דר' יוסי סבירא ליה גם בהדין אם לא באתי מכאן עד יב"ח דאמרינן זמן של שטר מוכיח ולא אמרי' דרבותינו הוסיפו על ר' יוסי וכן העיר בזה בס' ישועת יעקב ז"ל והאריך בזה עיי"ש:
ב"ש סק"ה מ"ש היינו האיבעי' דש"ס ר"ל דף ע"ו ע"ב דקאמר הגמרא ותבעי לי' מתני' מעכשיו אם לא באתי מכאן עד יב"ח ומת בתוך יב"ח וע"ז אמר הש"ס אה"נ והתוס' ד"ה דהא אקיים לי' תנאה כתבו וא"ת לאלתר מה יש לחוש דהא ודאי יתקיים התנאי כיון דמת לא ישוב עוד לביתו וי"ל דאיכא למיגזר אטו לא מת כי אין העולם יודעים שמת ויתמהו על שמתירין לינשא אבל לאחר י"ב חדש הכל יודעין דלא נתקיים התנאי הואיל דלא בא וזש"כ ולדעת התוס' הטעם משום גזירה אטו לא מת הואיל דלאו קלא אית לי' דמת אבל לאחר יב"ח הכל יודעין דמת והי' קלא עי"ז דלא בא כדכתב התוס' בכתובות דף ג' על קושיתם שהקשו בד"ה וסברה דאנוס אמאי הוה הדין באומר אם לא באתי מכאן עד יב"ח ומת בתוך יב"ח דאינו גט מטעם דאין גט לאחר מיתה דהא לא אמר מעכשיו ע"ז הקשו וא"ת מת תוך י"ב חודש נמי יהא גט מחמת חששא זו דדימנן דלא מת בתוך י"ב חודש והוי גט הואיל דחי לאסר יב"ח ואיהו סברה דמת תוך י"ב חדש ונתבטל הגט ועי"ז מעגנא ויתבה ותירצו דמיתה קלא אית לי' והיינו כדכתבו הפוס' הכא דלאחר יב"ח אם לא בא קלא אית לי' ומת ונתוודע אי מת בתוך יב"ח או לאחר י"ב חדש. וא"כ לא מעיגנא יותר מיב"ח:
בא"ד מ"ש וכן י"ל לטעם הר"נ דפירש האיבעי' דש"ס דאמרינן דדעת המגרש הי' שלא לגרש עד אחר י"ב חדש והוי בקובע זמן לכן אם נשאת תוך יב"ח תצא דהוי ספק איסור דאורייתא אבל לטעם התוס' משום גזירה אטו לא מת באמת אבל במת באמת בתוך יב"ח היתה מן הדין מותרת להנשא רק האיסור משום גזירה ולכן נשאת בתוך יב"ח במת לא תצא:
ב"ש סק"ח נרשם בטעות על דברי המחבר מ"ש אם מיתה קודמת לנתינת הגט אינו גט אלא צ"ל דברי ב"ש במוקדם על מ"ש המחבר דאם כתבוהו בתוך יב"ח אף ע"פ שנתנו לה לאחר יב"ח אינו גט ע"ז קאי דברי הב"ש מ"ש כלומר הגט בעל הואיל דעברה התנאי שלו מה דכתבו הגט תוך יב"ח והוי שינוי מצווי הבעל ולזה כתב משום העיכוב ר"ל דלכאורה בלא"ה הוי להיות הגט בטל אם כתבו בתוך יב"ח ונתנו לאחר יב"ח משום עיכוב והוי מוקדם לז"כ משום עיכוב דהוי מוקדם לא הוי אלא פסול דהא לא הקדימו הדין בכוונה אלא דממילא נתאחר לאחר הכתיבה יש תקנה לשלוח ע"י שליח אבל מטעם דעברו צווי הבעל הוי הגע בטל לס"ע כמ"ש:
ב"ש סקי"א מ"ש וכאן לא סמוך ר"י דהמחבר הוא ובעל הכ"מ ומ"מ כתב המחבר דאם כתבו אחר זמן שאמר הוי ספק מגורשת ואם נשאת תצא ולא סמוך על תירוצו שבכ"מ דמקרי הכל לאח"ז לא הוי שינוי מציווי הבעל דזה נכלל בלשון הבעל שאמר כתבו אחר שבת וא"כ אף אם כתבו אחר השבת דהיינו מופלג לא הוי אלא פסול דרבנן ולכן אם נשא' תצא והמעיין בכ"מ עצמו יראה דחזר מתירוצו הנ"ל דאח"ז הביא קושית הרב המגיד על הר"מ דכתב דאם אמר לאחר חודש וכתבו לאחר ב' שבתות ה"ז פסול דהו"ל להיות אלא לאחר שבת ראשונה מחודש שני ור"ל אבל באם כתבו לאחר ב' שבתות הוי גט ספק מד"ת וזה כעין קושי' הא' א"כ מבואר דחזר מתירוצו הנ"ל דאי לאו הכי לא הי' התחלה לקושית הה"מ דאפילו מופלג הוי הכל לאחר זמן נכלל בלשון הבעל שאמר לאחר זמן אלא ודאי חזר מתירוצו הנ"ל כמ"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש לפי' רש"י איירי הסוגיא ביאור דברי קדשו כן הוא דבש"ס ד' ע"ו ע"ב איתא תניא כוותי' דר"י ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מפניך שלשים יום הי' הולך ובא הואיל דלא נתיחד עמה ה"ז גט ולגט ישן אין חוששין דהרי לא נתייחד עמה ופריך הגמ' וליחוש שמא פייס ולפי' רש"י הוי הפירכא על הברייתא אמאי קאמר דלגט ישן אין חוששין הרי לא ראינו דנתייחד עמה דמ"מ ליחוש דלמא בעת ביאת בעלה לעירה נתייחד עמה ובא עלי' ואח"ז יבא הבעל וערער לומר דזה הוי גט ישן ומדי ספיקא נא נפקא ואמאי קתני בברייתא דלגט ישן אין חוששין ועל זה מתרץ רבה משמי' דרב באומר לה נאמנת עלי' פי' רש"י באומר בעת התנאי ע"מ כן אני מוסר לך דתהא נאמנת עלי' ור"ל דהיו מוסר לה הגט מיד והתנה עמה אם תאמר אחר זה דלא בא עלי' תהא נאמנת ויהיו הגט ממילא חל מעכשיו וא"כ אפי' אם האמת דבא עלי' לא הוי גט ישן דעיקר חלות הגט תלוי באמירתה דאם תאמר שלא בא תהא נאמנת ויהי' הגט חל ממילא מעת המסירה לידה. ובזה מתורץ קושי' הפוס' לעיל דף י"ח ע"ב בד"ה שמא פייס דהקשו על פרש"י דמאי משני דאע"ג דאמר נאמנת עלי שלא באתי אצלה הא אנן חיישינן ולא מהימנינן לה ולהנ"ל ניחא דעיקר סברת רש"י דאפ"ת דהאמת דבא עלי' מהני נאמנות שלה אם תאמר דלא בא תהי' נאמנת וע"מ זה מסר לה הגט והגט חל מעכשיו מעת המסירה לידה. וזה דוקא בלא ראינו שנתייחד עמה דלא הוי אלא חשש לע"ז כפירכת הש"ס ע"ז מהני נאמנות אבל אם ראינו דבאמת נתייחד עמה לא מהני נאמנות שלה דהיו מדאתייחד עמה וודאי בא עלי' כדאמרו חז"ל אש בנעורת ואיך תהי' נאמנת לומר בא עלי' ע"ז כתב הב"ש דאם לא ראינו דבא לעירה במשך שלשים יום מהני נשי נאמנות שלה אם תאמר דלא ראה אותו מחמת הסברא הנ"ל דלא כהב"ח דצריך בירור עדים דז"א דמ"ש דעיקר חלות הגט תלוי ועומד באמירה שלה ולפ"ז ממילא ליכא חשש דשמא ביטל הגט בנתים הואיל דלא הי' התנאי על זה דעיקר פירכת הש"ס וליחוש משום דלמא לא נתקיים התנאי דנת יבא אצלה. אבל מביטול הגט לא פריך הש"ס כלל לפי' רש"י והא דפריך הש"ס בסמוך על המתני' דאם לא באתי עד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש וניחוש שמא פייס אף על גב דהתם לא שייך החשש דיבא הבטל ויערער דהא מת בתוך י"ב חודש אבל י"ל דעיקר פירכת הש"ס אעיקר תנאי קאי איך תקנו חז"ל לגרש בזה התנאי באם לא באתי עד יב"ח הא איכא למיחוש דלמא יבא הבעל אח"ז ויערער ואיך סמכינן לכתחלה. אבל הרמב"ם לא פירש כפרש"י דהחשש משום גט ישן דהא מבואר בברייתא דלגט ישן אין חוששין דהרי לא נתייחד עמה דא"כ איך שייך לומר דמ"מ ליחוש דלמא נתייחד עמה דהא חזינן דנא נתייחד עמה וח"כ כוודאי ליכא חשש משום גט ישן ולכן פירש פירכת הש"ס וניחוש שמא פייס היינו דלמא ביטל הגט בתוך הזמן וגם היא הסכימה על הביטול והוכרח הב"ש לזה דהחשש דלמא נתרצו שניהם על הביטול כמבואר בהרמב"ן הובא בהה"מ פ"ט דכתב דהי' להרמב"ם גירסא בש"ס בברייתא ע"מ שאעבור מנגד פניך דע"מ הוי כמעכשיו ואין יכול הבעל לבטל הגט אלא בריצוי שניהם ע"ז פריך הש"ס וליחוש שמא פייס ונתרצו שניהם על הביטול הגט דכ"ז שלא נתקיים התנאי יכולים שניהם לבטל הגט וע"ז משני הש"ס באומר דתהא נאמנת עלי ור"ל דלגירסת הרמב"ם דאיירי בע"מ דהוי כמעכשיו לא מהני הביטול הגט אף אם שניהם נתרצו על הביטול אם תאמר אחר זה דלא הסכימה שהא נאמנת והגט חל למפרע דהא ע"מ אמר לה דהוי כמעכשיו ובלי ריצוי שלה בלא"ה לא מהני הביטול ועיקר החשש דנתרצו שניהם על הביטול דע"ז מהני נאמנות שלה לומר דלא ביטלו להגט. לז"כ ואין לומר לשיטת הרמב"ם ור"ל דהוקשה להרמב"ם דחייש לביטל אמאי לא חייש בכל תנאים בעולם אם הותנו תנאי אם דהדין דהבעל לבדו יכול לבטל דניחוש דלמא ביטל הבעל הגט קודם קיום התנאי לזה תי' דבעלמא ליכא הוכחה וראי' על הביטול אבל כאן בברייתא יש ראי' להביטול הואיל דבא אצלה לז"כ ואם בא אצלה ר"ל דגם בעלמא בשאר תנאים. דהותנו שיתן ר' זוז והותנו תנאי אם יבא אצלה נמי חיישינן דלמא ביטל הגט קודם קיום התנאי הואיל דיש הוכחה וראי' לזה וע"ז הי' צריך ליתן נאמנות ולזה כתב מאי מהני נאמנות ר"ל דקאי על תנאי דעלמא דליכא חשש דביטול רק אם בא אצלה אמאי לא חיישינן דביטל הגט גם בביתו ולא בא אצלה לזה כתב די"ל כיון דאין מבטל אלא משום חיבתה לכן לא חיישינן דביטל בפ"ע שלא להודיע לה אלא ע"כ אם ביטל הי' מודיע לה לכן בתנאי דעלמא בתנאי אם תתן ר' זוז לא חיישינן דביטל בפ"ע הואיל וליכא הוכחה וראי' להביטול כמ"ש:
בא"ד מ"ש להני פוסקים ר"ל דזה דעת התוס' לעיל ד' י"ח דפירשו פירכת הש"ס וליחוש שמא פייס באומר מעכשיו אם לא באתי דאינו ר"ל שמא פייס וביטל הגט בדיבור כיון דאמר מעכשיו לא מהני הביטול אלא עיקר הפירכא וליחוש שמא נתפייס ובא דעי"ז ממילא נתבטל הגט דהא לא נתקיים התנאי דלא בא וע"ז משני הש"ס באומר נאמנת עלי שלא באתי דאפי' אם באתי תהא נאמנת לומר לא באתי והגט חל מעכשיו וע"ז הוקשו התוס' שם וז"ל מיהו גם על פי' ר"ת קשה האי דכ"ז שאעבור מנגד פניך שלשים יום דמשני באומר נאמנת עלי מ"מ ניחוש שמא ביטל הגט כיון דלא אמר מעכשיו ולקושי' זו כיון הב"ש לדעת התוס' בתנאי דאעבור מנגד פניך ל' יום למה לא חיישינן שמא ביטל הבעל לבדו הגט ור"ל דהא איירי בלי מעכשיו דכמו דחיישינן דשמא בא בתוך שלשים ולא נתקיים התנאי כן ה"נ יש לחוש שמא ביטל הבעל לבדו הגט בלי דעתה ועל זה לא מהני נאמנות והתוס' תירצו בתי' אחר אבל הב"ש מתרץ דאין דומה חשש דשמא ביטל להחשש דשמא בא דבשלמא החשש דשמא בא חיישינן שפיר דהאי התנאי הי' לזה דלא יבא נגד פניו לכן חיישינן דלמא לא קיים התנאי אבל החשש דשמא ביטל דלזה לא הי' התנאי לא חיישינן דלמא ביטל הגט וסברתו כן הוא דדוקא באם לא באתי חיישי' שמא בא משום דע"י ביאתו תיכוף ומיד נתבטל התנאי ממילא ביטל הגט משא"כ דכאן דצריכין לחוש שמא בא וביטל לזה אין לחוש דשמא חידש דבר מה שלא הי' אין לחוש ולסברת התוס' דעיקר מה דנקט הש"ס שמא פייס דמשום הפיוס חייש ובא ולפ"ז הקשה למה הוצרך ר"ת לפרש הפירכא וניחוש שמא פייס באופן אחר ה"ל לפרש ג"כ דהחשש שמא בא וכן הקשה הפ"י ותי' דרבינא אמר תחנה מאי פניך תשמיש. א"כ אי יפרש הפירכא על הברייתא וניחוש שמא פייס ובא דעי"ז לא נתבעל הגט דעיקר התנאי היה על התשמיש וזה בלא"ה ליכא חשש דלמא נתייחד עמה ובא עלי' דהא לשיטת התוס' לא הוי פירכא על חשש יחוד כקשיתו על רש"י דמשמעות לשון הש"ס דתרי מילי נינהו אלא ע"כ דודאי פירכת הש"ס וניחוש קאי על גוף התנאי שמא בא ונתבטל התנאי ולרבינא לא שייך זה דהא לא שימש עמה. וא"כ רבינא לא צריך לשנוייא באומר נאמנת עלי לכן צריך התוס' לפרש הפירכא וניחוש שמא פייס שמא ביטל הגט. ובזה יתיישב קושי' הרשב"א על הרי"ף עיי"ש:
ב"ש סקע"ו מ"ש לשיטת תוס' דף י"ח וכל הסוגיא דהקשה וליחוש שמא פייס איירי בתנאי אם וצ"ע דבתוספת מבואר להדיא בהיפוך דהאי מתני' דאם לא באתי אינו ר"ל שמא פייס וביטל הגט הואיל דאמר מעכשיו לא מהני הביטל וחל הגט למפרע אלא פי' הפירכא וליחוש שמא פייס שמא בא (ולא לקיים התנאי) ולא קיים התנאי (דלעבר) דלאעבר מנגד פניך שלשים יום ואין מזכיר הפיוס אלא משום דע"י שנתפייס חוזר לו ובא ואם כן מבואר דהסוגייא איירי במעכשיו גם הברייתא פירש התוס' הפירכא בדרך אחר משום חשש לע"ז כפי' ר"י ולא פירש הפירכא שמא ביטל והב"ש היסב דעת התוספת דהפירכא הוי שמא ביטל וגם מה דהוכיח להתוס' דבתנאי אם בעי ריצוי שניהם א"י מי הכריח לזה הא י"ל דהבעל לבדו יכול לבטל ופירכס הש"ס קאי ניחוש שמא פייס דלמא הבעל לבדו ביטל הגט וא"ל דא"כ לא משני הש"ס באומר נאמנת עלי דמ"מ יש חשש זה והיא לא ידעה מהביטול כבר הרגיש הב"ש בעצמו בס"ק שלפני זה וסי' כיון דאינו מבטל אלא מחמס חיבתם אז מסתמא מודיע לה וא"כ שוב י"ל דפירכא הש"ס וניחוש שמא פייס היינו שמא הבעל לבדו ביטל הגט כמ"ש: