ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין
בעזר"ה החונן לאדם דעת אתחיל לבאר הלכות גיטין
סימן קיט
ב"ש סק"א מ"ש ובפרישה כתב. ור"ל דמדברי הפרישה נדחה דברי הח"מ דסובר בס"ק א' באם לא בא עלי' ליכא איסור דאל תחרוש א"כ איך כתב הפרישה דאחר נישואין לא מהני אם מודיע לה ויש איסור משום בני גרושת לב וא"כ מה שאל רב משרשי לרבא אם לבו לגרשה מהו וכי לא ידע הדין דבני גרושת לב וגם דבא להשיב משום דאל תחרוש א"כ ה"ד דיהי' עובר משום בני גרושת לב. א"ו דבני גרושת לב משכחת שבא עלי' ולבו לגרשה אם עובר משום בני גרושה ואיסור דאל תחרוש איירי בלא בא עלי' וזה דהשיב רבא באם לבו לגרשה ולא בא עלי' עובר משום דאל תחרוש הרי מבואר דלא כהח"מ. לז"כ מיהו דברי הפרישה אינו מוכרחים ר"ל לדחות דברי הח"מ די"ל חילוק אחר דאם חישב בעת הביאה לגרשה אז אסור משום בני גרושת הלב ואם בעת הביאה אין דעתו לגרשה אז יש איסור משום אל תחרוש. אבל אם לא בא עלי' כלל ליכא איסור משום דאל תחרוש כלל כדעת הח"מ ומותר לישב עמה אף אם דעתו לגרשה לזמן המוגבל. וגם בלא"ה יש חילוק לענין הבנים דהוי פגומים אבל עליו ליכא איסור. לזה קמ"ל דגם עליו יש איסור משום דאל תחרוש וכמ"ש:
בא"ד מ"ש ולכאורה י"ל ר"ל דמשכחת עוד אופן דהוי בני גרושת לב גם באינו שונא אותה רק דאסור לו מן הדין לדור עמה אז הוי הבנים בני גרושת לב ורבא לא איירי מזה האופן רק איירי באם בעת הביאה דעתו לגרשה משום שנאה אז השיב משום דאל תחרוש כהח"מ כמ"ש:
ב"ש סק"ב מ"ש גם י"ל ר"ל דמ"מ י"ל דפליגי גם בזיווג ב' וס"ל לב"ש דמ"מ אין יכול לגרשה משום דבר לבד והקרא דלא יוכל לשלחה דכתוב באונס אתי דחייב להחזירה וזה הוי החילוק בין אונס לשאר נשים. לז"כ א"כ כל ימיו באונס ל"ל דחייב להחזירה הא ממילא נשמע באונס דחייב להחזירה דאי אין חייב להחזירה מאי עדיפא אונס משאר נשים לב"ש לז"כ וי"ל דאי לאו כל ימיו רק היה כתוב לא יוכל לשלחה בלבד הייתי אומר דגם באונס אין חייב להחזירה רק דהקרא דלא יוכל לשלחה אתי דכופין באונס דאל יגרשה וזה הוי לבד החילוק בין אונס לשאר נשים לענין כפי' דבשאר נשים אין כופין לב"ש ג"כ אף דיש איסור לב"ש בשאר נשים בזיוג שני דאם יגרש מ"מ אין מוטל על הב"ד לכפות את הבעל שאל יגרש כדי שיהי' חילוק בין אונס לשאר נשים הואיל דבאונס כתבה התורה קרא יתירא דלא יוכל לשלחה לכן משום זה כתוב בתורה ג"כ כל ימיו להורות דבאונס חייב להחזירה וממילא כעת אין סתרה מקרא זה לומר מה החילוק מאונס לשאר נשים דהא ע"י קרא זה דכל ימיו יש חילוק דבאונס חייב להחזירה אם עבר וגירשה אבל בשאר נשים אין חייב להחזירה אם עבר וגירשה וא"כ כעת דיש חילוק בלא"ה מאונס לשאר נשים ממילא דגם בשאר נשים הדין דכופין אותו שאל יגרש בזיווג שני לב"ש משום דבר לבד וזה רק ידענו אם כתוב באונס כל ימיו אמנם בלא"ה י"ל דלק"מ קושיות הב"ש דלמ"ל כל ימיו דחייב להחזיר' הא נשמע מלא יוכל לשלחה די"ל דאי לא כתוב כל ימיו ה"א דהקרא דלא יוכל לשלחה אתי באונס דחייב מלקות באונס. וזה החילוק בין אונס לשאר נשים לענין מלקות ולא הוי לאו זה ניתק לעשה דיכול להחזירה הא לא כתבה התורה עשה דכל ימיו להורות דחייב להחזירה רק לא יוכל לשלחה בלבד למלקות אתי באונס לכן משו"ה הי' אמרינן דגם באונס אין חייב להחזירה לזה כתבה התורה כל ימיו להורות דחייב להחזירה וא"כ ממילא באונס אין מחוייב מלקות אם גירשה דהא הוי לאו הניתק לעשה. ולפי"ז יש חילוק בין אונס לשאר נשים לענין דחייב להחזירה וזה הוי רק אם כתוב כל ימיו אבל איסור יש ג"כ בשאר נשים לב"ש גם בזיווג שני וזה הוי רק בנשואה אבל בארוסה מותר לגרשה גם משום דבר לבד. וכ"מ בס' ג"פ בשם תשובות מהרשד"ם דלא לפליגי ב"ש וב"ה ור"ע אלא בנשואה דהקרא דכי מצא ערות דבר בנשואה לבד כתיב וכן משמע מדברי ב"ה דאמרי אפי' הקדיחה תבשילו דהוי למלאכות שהאשה עושה לבעלה וא"כ אית לן למימר דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אר"ע אלא אנשואה אבל בארוסה כ"ע מודים דאפי' מצא אחרת נאה ממנה רשאי לגרשה אמנם מסיים הג"פ דאפי' בארוסה אם הי' מתייחד עמה בחדר אחד כמו ט' חדשים כמנהג אנשי יהודא דהארוס מתיחד עם ארוסתו כדי שיהא לבו גס בה ארוסה זו דין נשואה יש לה דא"י לגרשה בהקדיחה תבשילו בזיווג ראשון ואדרבה יש להחמיר בה יותר מנשואה דעלמא מפני שמתייחד עמה עודה ארוסה כעובדא דהרא"ם עיי"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש דהרמ"א איירי בזיווג ב' ושונא אותה אז יכול לגרש גם באין מסלק לה כתובתה אבל הרשב"א מיירי דאין שונא אותה רק דחלתה דחייב לרפאותה אז אין יכול לגרשה באם אין מסלק לה כתובתה רק כשמסלק לה כתובתה אז יכול לגרשה בלי דעתה. ולא זכיתי להבין לפ"ד דברי הש"ס דאם אמר הרי גיטך וכתובתך תרפא א"ט רשאי ואיירי דאינו שונא אותה לדעת הב"ש א"כ איך יכול לגרשה דהא כתיב דוקא אם שונא לה. וכ"מ בכ"פ ס"ק י"ב דאינו רשאי לגרשה אם הקדיחה תבשילו אם אינו שונאה עי"ז וכן דעת הח"מ והב"ח דבלי שנאה א"י לגרשה כלל כדכתב הב"ש בסק"ד וזיוג שני אפי' בלא דבר רק שונא אותה ישלחנה מבואר בלי שנאה אינו יכול לגרשה ומשמע גם במסלק לה כתובתה. ואי איירי הש"ס דקאמר דיכול לומר הרי גיטך וכתובתך תרפא את עצמה בשונא אותה בלא"ה יכול לגרשה גם באין מסלק לה הכתובה וכדעת הכ"ש. וגם א"ל דחלתה גרע ויכול לגרשה גם באינו שונא אותה ז"א דא"כ לקתה מידת הדין. הואיל דחלתה יהי' יכול לגרשה גם באינו שונא אותה ואם היא בריאה דוקא בשונא אותה א"ו דברי הש"ס איירי בשונא אותה דוקא אז יכול לגרשה אם מסלק לה כתובה וא"כ נעלמו ממני דברי הב"ש במאי איירי וגם א"ל דהש"ס איירי דווקא בחלתה כמו בנכפית דז"א דהא בזה מסיק הב"ש גם באין מסלק לה כתובת' יכול לגרשה ולולי דמסתפינא הי' אפ"ל דהרמ"א סובר בדעת המחבר שיכול לגרשה בלי דעתה איירי באשה רעה בדיעות ושאינה צנועה ודברי מחבר קאי אדלעיל אסעיף ד' בכה"ג יכול לגרשה בלי דיעתה וע"ז הוסיף הרמ"א גם באין לו לסלק כתובתה יכול לגרשה בלי דעתה וא"כ דין זה לא פליג אדברי הרשב"א דסובר באין מסלק לה כתובתה אין יכול לגרשה דשם איירי באשה כשירה לכן בעינן דוקא שמסלק לה כתובתה כדברי הש"ס הנ"ל ולזה סיים הרמ"א דר"ג החרים דא"י לגרשה בלי דעתה וא"כ הוי הדין גם באשה רעה ואינה צנועה דמצוה לגרשה אבל בלי דעתה אין יכול לגרשה בע"כ בזה"ז וא"כ א"ש דלק"מ קושית הח"מ והב"ש כדכתיבנא ואם שגיתי ח"ו ה' הטוב יכפר לי א"ס:
ב"ש סק"ח מ"ש ועיי' ב"ח דכ' דמתירין לו בהסכמת מאה רבנים ומשליש לה סך הכתובה והנדוניא ויתן הגט ליד השליח ויעשה אותו שליח להולכה ולמוסרו לידה כשתתרפא ולהכין לה מיד הכתובה ואז מותר לישא אחרת וכפי התקנה זו נהגו בכל דור ודור. וחדשים מקרוב באו הרבנים הגדולים דייני צדק דק' ליסא לבטל התקנה זו עפ"י הסברא הואיל דאין יכול לגרשה כעת א"כ לא מצי משוי שליח כדברי הש"ס דכל מידי דלא מצי עביד בנפשו לא מצי משוי שליח וכן מבואר בתוס' במס' נזיר דף י"ב ד"ה באשה שיש לה בת דהקשו דאיך משוי שליח להפריש חלתו קמח לכשיהיה עיסה הא אין בידו עתה להפריש דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום והחזיק ע"י רבינו הגדול בעל פ"י ז"ל בחידושיו למס' גיטין ודעתו דלא מהני הגע כלל הואיל דבעת הכתובה לא היה ראוי ונתינה אם אין יכולה לשמור גיטה בזו השעה דד"ת אינה מתגרשת כלל כדאמרינן בפ' מי שאחזו לר' יוחנן דאחר שאמר כתבו גט דאין כותבין עד שישתפה והטעם הואיל דהוא לא מצי עביד לא מצי משוה שליח וה"ה בשוטה לכ"ט הדין כן וזה שיטת הטור ס' קכ"א עפ"י פי' הפר"ח ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב בעיני דלא הוי גט כלל וכן דעת הג"פ וכן כתב רבינו הגדול בעל משנה למלך ז"ל בפ"ו מה' גיטין והביא ראי' ממאי דקיי"ל באשה דעלמא לא הוי גט משום דאין בידו לגרשה וה"נ כיון דאין בידו לגרשה עכשיו מפני שמותר הו"ל כאשה דעלמא הואיל דבעת הציווי לא היתה בת גירושין כלל נמצא כאלו נכתב בלי צווי והאריכו בזה וראיתי בס' בית מאיר ז"ל ובס' ישועת יעקב ז"ל דכתבו לעמוד על דעת הקדמונים ז"ל היפלא מהם דבר וכיס"ד דלא הרגשו במימרא דר"ה דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח דלפי"ז הי' קשה לדעת הטור בשם הרמ"ה בס' קכ"ג והר"י שם דמצריכו שליחות בכתובת הגט וכי נימא דאם אין הבעל יכול לאמן ידיו בכתיבת שום אות דנימא נמי הואיל דלא מצי עביד בעצמו לא מצי משוי שליח להסופר לכתיבת הגט. וכן קשה לכ"ע באם המגרש חולה ואין יכול להלוך בשום אופן למקום האשה שהיא רחוקה ממנו כמה דהרי אין בידו לגרשה דכתיב ונתן בידה איך משוי שליח לגרשה ומשנה שלימה שנינו השולח גט והניחו זקן או חולה. וע"כ לא הקשה הרא"ש סוף קידושין על רבינו יואל דגוסס א"י לגרש אלא דא"כ אף כשהוא עדיין חי מה בכך ואי לאו בר נתינה משום דחשיב כמת אפי' שליחו לא מצי יהיב לה והרי גוסס בלי ספק גם בעגלי צב א"א לבוא אצלה בגבולה וא"כ אף אי גוסס בר גירושין אכתי באופן זה דהיא רחוקה ממנו לא מצי עביד בעצמו בהגירושין וא"כ איך שלוחו מצי לגרשה, וא"ל דמימרא דר"ה אינם אלא במידי דלא מצי עביד מצד חקי התורה הוא דא"י לגרש משא"כ אם א"י לכתוב או אין בכחו להלוך וגוסס לר"י מצד חקי התורה הוא דאין יכול לגרש אף כי יכול למיעבד כל משפטי הגט אבל ז"א דהא ר"ה סתמא אמר כלל דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי לעשות שליח יהי' החסרון מה שיהי' וכן מוכח בב"ק דף ק"י דאי דכהן לא, מצי עביד ע"י הדחק לא מצי למיעבד שליח א"ו העיקר כ"ה דגוף הענין דילפי כמו בנשתטה הבעל נתבטל השליחות מה"ט דכל מלתא דלא מצי עביד בעצמו לא מצי לעשות שליח ה"ה בנשתטית אבל באמת הם שני ענינים נפרדים ול"ד אהדדי דהתם הגירעון הגירושין מצד הבעל בעצמו דאיהו א"י לגרש לזה לא יוכל למנות שליח דהשליח הוי כגופו והרי גופו לאו בר גירושין ולא עדיף השליח מבעל משא"כ בנשטית דמצדו לא יבצר כח הגירושין ועיקר המניעה הוי דאשתו כעת אינה יכולה לקבל גט א"כ מדוע לא יוכל הבעל לעשות השליח לגרשה בעת שתהי' דעתה צלולה לקבל גיטה ושליח נעשה כמותו לכל דבר דאיהו בר גירושין כעת. ועיקר הסברא דר"ה כ"ה דכל שאין בכחו לא מסתבר דמצי ליתן כח להשליח ולעצמו אין כח זה. ומזה הוי פשיט להש"ס דנזיר ויבמות דצריך להיות הכח בעת מינוי השליח כי מה יתן ומה יוסיף הכח בתר המנוי. וא"כ ניחא בזה במי דא"י להלוך בעצמו אל האשה דמ"מ יכול לגרשה ע"י השליח דכח ההולך א"צ השליח לקבלו ממשלח דהרי בר גירושין הוא לאשתו הסמוכה אליו וכח ההילוך יש בשליח מבלעדי משלחו משא"כ לכתוב גט ע"י סופר לאשה דעלמא זה הוי חסרון בכח גוף המשלחו שאין בכחו לגרש לאשה דעלמא דאינה אשתו ולאו בת גירושין הוא. וא"כ י"ל ע"כ לא מדמה הרא"ש גוסס לדר"ה וכן הטור בס' קכ"א עפ"י פירוש הפר"ח בשוטה בעת הכתיבה אלא דהנהו הוי החסרון והגרעון בכחם בעצמם משא"כ בנשתטה היא די"ל מה בכך שאין לה יד להתגרש אין החסרון בכחו רק דעיקר המניעה והחסרון בכוחה דהיא אין לה יד לקבלו כעת אבל כשיהי' לה יגרשנה שליחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלחו אלא דהיא השיגה ידה לקבלו אבל כח הבעל הי' לו מאז שמינהו לשליח וככחו אז כן כחו עתה מבלי הוספת כח להמשלח ובזה יונח בכל המקומות שדברו הגדולים הנ"ל וכ"א על מקומו יבוא בשלום. והגאון בספרו ישועת יעקב כ' עוד לתרץ עפ"י דעת מהרי"ט ז"ל בתשובה דהעלה דהא דאמר ר"ה דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי למיעבד שליח היינו דסתמא דמלתא כ"ה דודאי אין כוונתו לעשות שליח כ"א בדבר שבידו לעשות כעת אבל אם עושה שליח בפירוש אף במה דלא מצי עביד השתא אף בזה דלא מצי עביד השתא מועיל השליחות. וכן משמעות רבינו הגדול ז"ל בלשונו דכתב ואין אדם עושה שליח משמע דסתמא אין עושה שליח רק במה דמצי עביד אבל אם עושה השליח בפירוש מהני. ובזה נתיישב קושית התוס' הנ"ל מחלה דהיכי דאומר בפירוש מהני. ולפי"ז בנ"ד בנשתטית דמשוי שליח בפירוש יכול לעשות שליח גם במידי דלא מצי עביד בעצמו אבל במידי דאיהו לא מצי עביד כלל לעולם ולא מצי משוי שליח גם בעושה השליח בפירוש וכמבואר להדיא בש"ס קידושין בהא דאמרינן הני כהנא שלוחי דרחמנא נינהו. דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי. הרי מבואר גם בעושה השליח בפירוש על דבר דלא מצי עביד בעצמו לא מהני משום הסברא הנ"ל הואיל בקרבנות אין ביכלתו לעשות בעצמו לעולם דזר פסול להקרבה לזה לא מצי משוי שליח גם בפירש אבל בדבר שעושה שליח על לאחר זמן אז יהי' גם בידו לעשות הדבר רק כעת אין ביכלתו לעשות בעצמו מצי משוי שליח בפירש רק בסתמ' דמלתא אם לא עשאו בפירוש אמרינן דלא היה דעת המשלח במידי דלא מצי עביד בעצמו כעת. כ"ה דעת מהרי"ט בתשובה. ובזה מתורץ קושית משנה למלך דהקשה על מהרי"ט מהש"ס דנזיר דף י"ב דפריך הש"ס על הך מלתא מהאומר לאפוטרופס כל נדרים שתדור אשתו ועד שאבו' ממקום פלוני הפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל וכל ואלו גבי דידי' תניא האומר לאשתו ולפ"ד מהרי"ט באומר בפירוש מהני מאי קושיא הא שם איירי דבהדיא משוי שליח לכן מהני גם במידי דלא מצי עביד בעצמו. אבל להנ"ל א"ש דבש"ס דנדרים בעי בעל מצי מפר בלי שמיעה או לא ופשוט מהאומר לאפטרופס כל נדרים והא לא שמע והקשה הר"ן דלמא הוי שמיעת אפטרופס כשמיעת הבעל ותירץ דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משווי והיינו ר"ל דהא גם הבעל אינו יכול להפר בלי שמיעה בשום פעם לעולם ולזה א"י לעשות שליח ע"ז ופריך הש"ס שפיר ולזה משני הש"ס דאמר לכי שמענא ואמר כן בפירוש כמבואר בהר"ן ולפי"ז ה"פ בהש"ס הנ"ל דהאומר לאפטרופס כל נדרים הפר לה ולא אמר הפר לה אח"ז וס"ל להש"ס בה"א דאף דאינו אומר לכי שמענא ע"כ דעתו כן דאיל"ה הא סתמא דמלתא לא משוי שליח במידי דלא מצי עביד בשום אופן בעצמו ולזה קאמר הגמרא דאי נימא דגם במידי דלא מצי עביד מהשתא אף דמצי עביד לאח"ז, מ"מ א"י לעשות שליח בסתמא א"כ בהאומר לאפטרופס על לאחר מכן יצא מגדר בני אדם. וא"כ מי יודע דעתו דלמא דעת הבעל להפר לה בלי שמיעה ובזה ודאי לא מהני כלל. ולזה משני הש"ס דאתיא כר"א דלכי ישמע מצי עביד השתא ומש"ה אמרינן דמסתמא כוונת דבריו לכי ישמע. ובזה יתורץ דעת הרמב"ם דכתב אהאי דינא דהאומר לאפטרופס בפי"ג מהנ"ד והרי הש"ס מסיק דהך מלתא אתיא כר"א אבל לדידן דלא קיי"ל הכא למה מבי' הך דינא כמבואר בלח"מ דעמד בזה ולהנ"ל א"ש דלדידן דקיי"ל דבעל מפר בלי שמיעה א"כ בלא"ה לק"מ קושית הש"ס דכיון דאמר בפירוש משוי שליח ונסתייע שיטת מהרי"ט לנכון א"כ בנ"ד בנשתטית דבעת שתתרפא היא יש ביכלתו לגרשה לזה יכול לעשות שליח בפירש גם במידי דלא מצי עביד מהשתא. וא"כ דעת הב"ח נכון שישליש הכתובה והגט יעשה ע"י שליח ליתן לה כשתתרפא רק הדמי הכתובה ישליש ליד שליש המרוצה למשפחתה. ואם אין לו דמי כתובתה במקום ובעת דהדין נותן שיגרשנה מחוייבת לקבל גט גם בלי פרעון כתובתה והיינו בידוע בבירור שאין לו דמי כתובתה. ועל החכם שבדור מוטל הדבר לעיין בכ"ז לתקנות אשה שלא תצא בפחי נפש חלילה וכל טצדקי דאפש' עבדינן והאריך בזה עיי"ש ודו"ק היטב:
ב"ש סק"י מ"ש ותוס' והרא"ש פ' החרש הביאו הירושלמי כי אבי' חי וכן עתים חלים ועתים שוטה כי אביה א"י לשמור אותה כל פעם גם בעת שהיא שוטה תביא לידי זנות ור"ל לצדדין קתני דכתב מתחלה ב' דינים א' כשאביה חי דמגורשת מדאורייתא הואיל דאביה יכול לשמור גיטה וכן אם היא עתים חלים אז הוי גם באין לה אב יכול לגרשה דיכולה לשמור גיטה ומגורשת נמי מדאורייתא וע"ז מסיים דמ"מ לכתחלה אסור לגרשה בשניהם מדרבנן משום גזירה דגם בהדין א' כשאביה חי מ"מ חיישינן דתביא לידי זנות כי אביה א"י לשמור אותה בכל פעם ומ"ש גם בעת שהיא שוטה תבוא לידי זנות קאי זה על דין הב' בעתים חלים דסובר דיכול לגרשה משום דיכולה לשמור גיטה. עז"כ דגם בעת שהיא שוטה תביא לידי זנות ונתן טעם בזה דגם בזה אסור לגרשה לכתחלה משום דחיישינן דתביא לידי זנות בעת דהיא שוטה ולפי"ז לא מהני גם בעתים חלים גם כשאביה חי דהא יש חשש דתביא לידי זנות בעת דהיא שוטה ואין אביה יכולה לשמור אותה בכל פעם דאירע לה שטוחה וכ"מ בתוס' שם דגם באחד מהם או דיש לה אב או בעתים חלים גם באין לה אב הוי כיכולה לשמור את גיטה ומגורשת מדאורייתא אבל מדרבנן אסור גם בשניהם יחד משום גזירה דגרירה ובדיעבד תליא בפלוגתא זו דכתב הב"ש בס"ק י"ב דלי"א בדיעבד אינה מגרשת כיון דתקנו חז"ל דאל יגרש אותה אפי' עבר וגירשה אינה מגורשת ה"ה אם אביה חי או דהיא עתים חלים. ומ"ש הרמ"א דלא מהדרינן עובדא היינו בלא החזיקה ג' פעמים והי' נראה דתשאר כך אבל ביש לה וסת ג"פ גם בדיעבד לא מהני. אמנם ראיתי בס' ג"פ דמתמוה מאוד על דין זה דעתים חלים ועתים שוטה דלכתחלה א"י לגרשה דא"כ ה"ה אשה נכפית דמיקרי נמי עתים חלים ועתים שוטה כדמוכח במס' ר"ה בפ' ראוהו ב"ד דף כ"ח דנכפה הוי עתים חלים ועתים שוטה וכ"מ בחו"מ סי' רל"ה סעיף כ"ח הוי לפי"ז הדין דא"י לגרשה באשה נכפית מימים לימים גם בעת דהיא חלימה שלא ינהגו בה מנהג הפקר כמו הדין דהכא בעתים חלים ובעתים שוטה ובהדיא מבואר לעיל בסי' קי"ז במחבר סעיף י"א מי שנודע לו דאשה היא נכפית כופין אותה לקבל גט וכן פסק הרמ"א והיא דעת הרא"ש גם בס' מנהיר עיני חכמים ס"א ובפ' י"ב כתב הרב בהדיא בעתים חלים ועתים שוטה והיא נכפית ומסכים עפ"י תשובת הרא"ש הנ"ל לגרשה בע"כ ולא הרגישו בדבריהם מהא דירושלמי דאוסר לכתחלה לגרש בעתים חלים ועתים שוטה. וכ"ש לגירסת ר"ש דאינן מהפך הירושלמי ואינה מגורשת אפי' בדיעבד לזה יצא לחלק באשה נכפית דלא שייך גרירה דכל הקרב לה איכא סכנה בדבר וממילא נא תבוא לידי זנות אבל כאן איירי באשה דהיא שוטה ואין סכנה בדבר לזה שייך החשש דגרירה וא"כ ל"ק מהא דלעיל. וגם יש חילוק בין אם אין לה ועת קבוע אין לחוש שתחזור לשטוח וא"כ מזה איירי הרא"ש לעיל לכן כופין אותה אבל כאן איירי הרמ"א ביש לה וסת קבוע לשטותה לכן חיישינן להך טעמא דגרירה וגם מחלק אם החולי דנכפית היא מזמן לזמן בכי הא לא תיקון רבנן שלא יגרש דלא ינהגו מנהג הפקר דבידה לשמור א"ע במקום צנוע קודם שיבוא לה וסת הכפי'. ומזה איירי הרא"ש לעיל אבל הא דירושלמי מיירי בנכפית ביום א' וביום זה חלימה ג"כ ואין לה להחולי זו שעה קבוע ביום זה רק משעה לשעה לכן יש חשש גרירה ואסור לגרשה מה"ט דכתיבנא. שוב ראיתי בס' מעין גנים בחידושיו על אה"ע מאמ"ו הרב ז"ל דכת' וז"ל ונ"ל דכל זה מיירי בנשתטות אחר נישואין אז אסור לגרשה משום גרירה דתביא לזנות דא"י לשמור א"ע מזנות וכן משמע לשון המתני' נשתטית לא יוציא דמשמע דאח"כ נשתטית אבל בנשאם מתחלה דהיתה קודם עתים חלים ועתים שוטה או ביש לה אב כיון דמדאורייתא מגורשת דהוי יכולה לשמור גיטה אף דאין לשמור א"ע מ"מ שייך הסברא דקאמר הש"ס בפ"ב דכתובות עד האידנא מאן נטרוה ואין מועל עליו החיוב לשמרה ממה שהיתה קודם נישואין ומה אכפית לן בזה להטיל עליו לשמרה מה שלא נשתטה תחתיו ואפשר דגם לכתחלה יכול לגרשה באם עתים חלים ועתים שיטה ומ"מ סיים דצ"ע לדינא הואיל דהפוסקים לא דברו מזה כלום ולפי"ז אפ"ל נמי דל"ק מהא דלעיל דשם איירי בידוע דהי' לה זה המום דנכפה קודם נישואין רק דא"י אם הי' קודם אירוסין ג"כ או לאחר אירוסין אבל זה ידוע דלאחר אירוסין קודם נישואין הי' לה הנכפה לזה שייך הסברא של א"א ז"ל אבל כאן דאיירי דנולד לה המום זה לאחר נישואין לכן אסור לגרשה כמ"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש ובדיעבד היא מגורשת בכה"ג אפי' א"י לשמור גיטה. ולכאורה הא הרמ"א סובר בסיום דבריו דאפי' בדיעבד אינה מגורשת וקאי בהיא יודעת לשמור גיטה ומ"מ ס"ל דאינה מגורשת. וא"כ הוי כ"ש באינה יודעת לשמור גיטה. ואפ"ל דמה דסובר כאן דמגורשת בדיעבד איירי בעתים חלים ועתים שוטה וגירשה בעת חילומותה והי' נראה להם שתשאר כך. וז"ש הב"ש בסקי"ב ומ"ש בסמוך עתים חלים ועתים שוטה היא מגורשת דהי' נראה להם שתשאר כך הי' כוונתו לרמז על ס"ק זה דסובר דמגורשת בדיעבד כמ"ש:
ב"ש סקי"ב מ"ש ואם חר"ג דומה לתקחז"ל י"ל בזה"ז אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת זה קאי אשאר נשים שנתגרשו בע"כ דאי בנשתטית גם בלי חר"ג לא מהני מכח תקחז"ל שאל יגרש אותה משום זנות ומ"ש ובזה שפיר מ"ש הב"ח היכי דמתירין לו לישא אשה אחרת ר"ל במקום מצוה והיא יכולה לשמור את גיטה וא"ע ג"כ יכולה לשמור דיש בה דעת רק דאינה רוצה לקבל הגט קמ"ל דמחמת תקר"ג לא הוי גט גם בדיעבד ולכן חייב בכל חיוב ממון אבל בנשתטית בלא"ה לא הוי גט. אך צ"ע דאם מיירי במקום מצוה הא בזה כתב הרמ"א לעיל דיכול לגרשה בע"כ וליכא בזה חר"ג והב"ש כתב בסק"ח בשם מהרמ"פ להתיר יותר לגרש בע"כ מלישא אחרת רק בהסכם מאה רבנן וא"כ למה כתב כאן מחמת תקר"ג חייב בכל חיוב ממון דהא בזה ליכא תר"ג כלל וצ"ע וכבר הרגיש בזה אאמ"ו ז"ל בספרי הנ"ל עיי"ש. ועי' בג"פ סקכ"ו כ' וז"ל כאן לא הביא מור"ם מחלוקת אבל לעיל סי' א' הביא די"א גם במקום מצוה תיקן ר"ג דלא לישא ב' נשים ויראה דה"ה תקנה זו דאין לגרשה בע"כ גם במקום מצוה ואדרבה תקנה זו היא יותר נפשטת דהרי הר"ן כתב דשלא לישא ב' נשים לא פשטה בספרד כ"א בצרפת אבל התקנה שלא לגרש בע"כ פשטה בכל ישראל והרשד"ם חייש לדברינו עיי"ש:
ב"ש סקי"ג מ"ש כי א"א לספר לה ז' נקיים ור"ל דכל פעם בעת חלומתה נתעורר חמוד חדש תמיד בכל ימי הספירות ז"נ שלה א"ו דלא חיישינן לזה ויכולה לספור ז"נ בעת שטותה ע"י נשים פקחות ולא חיישינן דלמא נתעורר לה חימוד חדש כמ"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש והר"ן ס"ל ביאור דבריו כ"ה דאיתא בש"ס כתובות דף כ"ז ע"ב בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן דהיינו בנזהרין להתייחד בחצר כעובדא דר"ז אם מותר לכהן לדור עם גרושתו בחצר אחת כפירש"י ופשיט מברייתא אם היא כהן לא תדור עמו במבוי מבואר דכ"ש בחצר בודאי אסור גם בנזהרין להתייחד דהא מבוי גדולה מחצר ורבים נכנסין במבוי מ"מ אסור לדור כהן עם גרושתו הוי כ"ש בחצר דאסור גם בעובדא דר"ז אבל ישראל שגירש אשתו אם מותר לדור עם גרושתו בחצר אחת אין האיסור מבואר בש"ס להדיא דהש"ס לא קאמר רק דישראל שגירש אשתו לא תנשא בשכונתו וממילא לדור עמה בשכינה אחת שרי וממילא י"ל דבחצר אחד מותר ישראל לדור עמה בחצר אחת הואיל דלא ניסת לאיש אחר רק לדור עמו מותר בחצר אחת ואף די"ל הסברא דגם לדור בלבד אסור בישראל עם גרושתו בחצר אחת מ"מ הואיל דאין מבואר האיסור בהדיא בהש"ס י"ל כמו דמותר לדור ישראל עם גרושתו בשכינה א' כפירש"י כה"נ מותר ישראל לדור עם גרושתו בחצר אחת אם נזהרין להתייחד כעובדא דר"ז א"כ המחבר כאן דסובר גם בישראל שגירש אשתו אסור לדור עם גרושתו בחצר א' מבואר דאינו סובר כגירסת רש"י וכפירש"י דהא לרש"י אין מבואר בהש"ס לאיסור וז"ש הב"ש מדאסורה לדור בחצר אחת כצ"ל ומ"ש ומדאסורה לדור בשכונתו ט"ס ור"ל דקאי על דברי המחבר דאסור לדור עמה בחצר אחת ע"כ לא איירי בגרושה מישראל והיא לא ניסת לאיש אחר בזו החצר ור"ל דאי ס"ד דהמחבר סובר כרש"י בודאי ע"כ לא הי' איירי המחבר בגרושה מישראל דאסור לדור עמה בחצר אחת דהא לרש"י אין מבואר בש"ס לאיסור בזה א"ו סובר המחבר כדעת הרמב"ם דגריס בברייתא הנ"ל המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר ופירוש האיבעיא דש"ס באשת ישראל שגירשה אם מותר לדור עמה בחצר אחת אם נזהרין להתייחד כעובדא דר"ז ופשיט הש"ס לאיסור מברייתא דתניא המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר א"כ להך גירסא מבואר האיסור להדיא בש"ס גם בגרושה מישראל דאסור לדור עמה בחצר אחת גם בנזהרין מלהתייחד כעובדא דר"ז ולזה כתב המחבר דגם בגרושה מישראל אסור לדור עמו בחצר אחת דאסור לגירסת הרמב"ם בש"ס ולגירסתו הוי גם בנזהרין מלהתייחד דיש אחרים עמם בזו החצר מ"מ אסור דהא בזה הי' האיבעיא דש"ס ואיפשטא הש"ס מברייתא לאיסור מבואר דלא כהח"מ דהסיב דעת הר"ן דמתיר בגרושה מישראל לדור עמה בחצר אחת אם נזהרין מלהתייחד כעובדא דר"ז על דעת המחבר שהיא דעת הרמב"ם דהא להרמב"ם מבואר בהדיא בש"ס גם בנזהרין להתייחד לאיסור גם בגרושה מישראל אלא דעת הר"ן אפשר לומר דקאי לגירסת רש"י דהאיבעיא באשת כהן ובגרושה מישראל לא איירי לאיסור לדור עמה בחצר אחת אף די"ל הסברא מבחוץ לאיסור מ"מ בנזהרין להתייחד כעובדא דר"ז י"ל דסובר רש"י דמותר לדור עמה בחצר כדעת הר"ן מבואר דלכל א' יש שיטה אחרת בש"ס דלא כהח"מ בזה כ"ה ביאור דברי הב"ש ז"ל מיהו הג"פ כתב בס"ק מ' דיראה לו מדעת רש"י מדכתב אבל ישראל כ"ז שלא ניסת תדור בשכונתו אלמא דבחצר מודה רש"י דאינו דר בחצר אחד גם בלא ניסת לאיש אחר ומ"מ העלה דבאחרים עמהם בחצר כעובדא דר"ז מותר לדור ישראל עם גרושתו בחצר אחת ומפרש דעת הירושלמי כן אך דעת הרמב"ם אינו כן אלא אסור דהי' לו גירסא אחרת בש"ס דילן והעלה הג"פ להלכה דבשעת הדחק יש להקל לסמוך אדעת הר"ן דמתיר ביש עמהם אחרים בזו החצר כעובדא דר"ז עיי"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש ואם נתגרשה א"צ ריחוק אלא ממבוי מבואר דאם לא נתגרשה מבעל השני צריכה ריחוק מבעל הראשון גם חוץ למבוי ולז"כ מ"ש הרמ"א ואם ניסת לא תדור עמו במבוי משמע חוץ למבוי מותר איירי בנתגרשה מבעל השני וזה דלא כהר"ן דס"ל בנתגרשה מבעל השני א"צ ריחוק גם ממבוי הואיל דאין בזה חיוב מלקות דז"א הא הרמב"ם פסק בכהן דבא על הגרושה אינו לוקה ומ"מ פסק כאן אם הוא כהן לא תדור עמו במבוי הרי מבואר גם בליכא מלקות מ"מ צריכה ריחוק מהמבוי ולזה ה"ה בישראל שגירש אשתו וניסת ושוב נתגרשה צריכה ריחוק מהמבוי גם בליכא מלקות וכשאני לעצמו אפ"ל הטעם בישראל וניסת ונתגרשה דצריכה ריחוק מהמבוי לפי מה דהסביר בס' ישועת יעקב ז"ל החילוק דבישראל מותר לדור עם גרושתו בלא נישאת לאחר במבוי כדעת הר"ן לעיל הואיל דיכול לקדשה שנית וא"כ שייך הסברא דלא שביק התירא ואכיל איסורא לבעול אותה בלי קידושין אבל בכהן דא"א לקדשה אחר הגע דהא בכהן שקידש ובעיל גרושתו לוקין לזה צריכה ריחוק ממבוי דחיישינן דיבוא עלי' דלא שייך הסברא לא שביק היתירא ואכיל איסורא לפי"ז א"ש בגרושה לישראל אחר שנתגרשה שנית דצריכה ריחוק מהמבוי דלא שייך נמי הסברא דלא שביק התירא ואכיל איסורא דהא לוקין אותו אם יבעול אותה ויקדשה דהוי מחזיר גרושתו משניסת והוי כמו בכהן עם גרושתו כמ"ש ודו"ק:
סימן קכ
ב"ש סק"א מ"ש ומזה הוכיח התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב דא"צ שליחות בכתיבת הגע דהתוס' ד"ה והא לאו בני דיעה הקשו אמאי לא פריך הש"ס דבלא"ה לא מהני כתיבת חש"ו דהא לאו בני שליחות הם ותירצו דכתיבת הגט לא בעינן שליחות והביא ראיה ממילה ומה דאמרה התורה וכתב לא קאי על הבעל אלא על הסופר והא דבעל צריך לצוות דאם אינו מצווה הוי כאינו כותב לשמו הרי מבואר מהתוס' דלא כהטור וב"י דסוברים דבעינן שליחות בכתיבת הגט ולדעתם הדרא קושית התוס'. ומיהו יש ראיה להתוס' דא"צ שליחות בכתיבת הגע מהא דגיטין דף י"ט בההוא גברא דעל לבי כנשתא ושקיל הס"ת ויהיב לדביתהו ופריך הש"ס והא בעינן לשמה ולדעת הטור הנ"ל להש"ס ליפריך הא בעינן וכתב דיהא הבעל בעצמו או שלוחו שיכתבו א"ו מבואר כהתוס' דלא בעינן שליחות בכתיבת הגע. וכבר נתעורר ע"ז הגאון מהר"י מלבוב בספרו ישועת יעקב האריך בזה ומסיים דמ"מ לענין דינא אין נ"מ בזה בין להתוס' ובין להרמב"ם והעור אם נכתב בלי ידיעתו שיאמר להסופר כתוב הגע בטל או מטעם שליחות ומטעם דחשיב שלא לשמה וגם בסתמא שנכתב שלא לשמה הגט בטל לדעתו עיי"ש וביתר שאת מצאתי לבעל גט פשוט דכתב וז"ל ולכל הסברות יראה אם לא ציוה הבעל לכותבו לשמו אעפ"י שכתבו לשמו והקנהו הסופר לבעל אח"כ ה"ז גט בעל מה"ת וכן משמע דעת הרמב"ם והעור סי' קכ"ג בשם הרמ"ה ז"ל דגם ריח הגט אין בו ומה דמבואר בתוס' דעירובין דף י"ג ד"ה אבל דהוי רק פסול מדרבנן אין זה העיקר עיי"ש:
ח"מ סק"א מ"ש דבדיעבד כשר בלי הקנאה לבעל דשלוחו כמותו עז"כ תמה התו"ג דאין שייך לומר בנייר שליח דהוי כשל בעל מטעם שלוחו כמותו דזה שייך לענין עשי' בלבד דמה דמועל על הבעל בזה יכול לעשות שליח עבורו והוי השליח כבעל אבל לא בחפץ השליח בלא הקנאה לבעל דליהוי כשל בעל מטעם דשליח כמותו עיי"ש. ונ"ל דא"ש דלפי המבואר בש"ס גיטין ד' כ' ע"א דאמר הגמרא דלמא נתינת הגע היא תדע דשלחו מתם דכתבו על איסור הנאה כשר והכי איפסק הלכתא הרי חזינן מדכשר הגע על איה"נ מבואר דלא בעינן דליהוי הנייר של בעל דהא לא גרע אם הגט נכתב על נייר מאיה"נ דזה בוודאי לא הוי של בעל דהא הוי איה"נ ומ"מ כשר הגע חזינן דעיקר הקפידא היה על הנתינה דליהוי מבעל כדאמר הגמרא דלמא נתינת הגע ועל הנתינה יכול הבעל לעשות שהשליח יתן לה עבורו והוי כידו לידה וא"כ מאי מגרע אם הנייר ג"כ של שליח הא נעשה שליח ליתן לידה וזה עושה השליח הנתינה עבורו אע"ג דהנייר הוי של השליח ולא יהיב הבעל כלום דלא גרע אם הנייר הוי איסור הנאה דג"כ אין נותן הבעל כלום לאשה רק דנותן מידו לידה ע"ז מהני שלוחו דהוי כבעל וא"כ עולה דעת הח"מ שפיר דכשר בדיעבד בלי הקנאה לבעל גם אם הנייר הוי של השליח מטעם הנ"ל כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ב מ"ש ולהרמב"ן גם בכה"ג כשר ביאור ד"ק דהרמב"ן סובר גם בעלמא א"צ הסופר להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו אלא אמרי' דרבנן אקנו לבעל במעות שמשלם להסופר והביא הרמב"ן ראי' ע"ז מהא דמבואר בגיטין דף ס"ו מי דהי' מושלך לבור ואמר כל, השומע קולי יכתוב גט לאשתי דכותבין ונותנין בלי הקנאה לבעל אלא אמרי' דרבנן אקנו לבעל אף דשם אקנו רבנן לבעל בלי מעות דשם א"א בענין אחר כלל אבל בעלמא בעינן דהבעל ישלם מעות. ורבנן אקנוה להבעל וא"צ הסופר להקנות בפירוש להבעל וזה עיקר ראיתו מהש"ס הנ"ל דאמרינן דרבנן אקנוה להבעל ומה דס"ל בעינן דישלם הבעל מעות למד כן מהש"ס דג"פ דההוא דיהיב זוזא לספרא ואקנו רבנן לבעל. אבל הרמ"ה ס"ל דצריך הסופר תמיד להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו ולא ס"ל דרבנן אקנו לבעל והאי דמושלך לבור דשם הי' הסופר ג"כ שליח ליתן לידה בשליחותו והוי הסופר במקום הבעל ממש ולמ"ל הקנאה מן הסופר לבטלו דהסופר הוי שליח בכלו. ושליחו של אדם כמותו. אבל היכי דהסופר לאו שליחו של בעל ליתן לידה הגט אלא הבעל דבר עם איש פרטי שילך לאיזה סופר לכתוב גט עבורו והבעל ישלם לסופר והגט לא יגיע לעולם ליד הבעל אלא דזה השליח מקבל הגע מהסופר ויתן לידה א"כ לפי מה דקיי"ל דמטלטלין אין נקנין במעות אלא במשיכה מטעם גזירת חז"ל דשמא נשרף חיטך בעלי' כמבואר מזה בח"מ סי' קצ"ע לכן כאן משיכת השליח לא מהני דהבעל יקנה הקלף ודיו מהסופר קודם כתיבה א"כ אף כשישלם הבעל להסופר אח"ז מ"מ בעת הכתיבה לא הי' הקלף ודיו של בעל דבמה קנה הבעל לכן ס"ל לרמ"ה דהסופר צריך בכה"ג להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו קודם כתיבה וזה מהני גם ע"י שליח של בעל וז"ש הב"ש. משא"כ אם הסופר כותב ואדם אחר שליח ליתן לידה היינו באופן דלא הגיע הגע כלל ליד הבעל לעולם אלא השליח ימסור לידה אחר כתיבת הסופר הגט משא"כ היכי דהבעל דיבר עם הסופר בעצמו ונתן לו טעות וקיבל הגט ומסר לשליח שיתן לה בזה בודאי א"צ הסופר להקנות לבעל בפירש הקלף ודיו דלא מצינו בכ"מ דצריך הסופר להקנות ללוקח החפץ דהא קנה הלוקח במשיכה ומעות אלא הרמ"ה איירי באופן הנ"ל דהבעל לא עשה משיכה כלל בהקלף ודיו בזה מחלק הרמ"ה בין ההיא דמושלך לבור דנעשה הסופר שליח בכולי לבין היכי דנעשה שליח מבעל לקבל גט מסופר ליתן לידה. וממילא להרמב"ן דס"ל דבעלמא אמרינן דרבנן אקנוה לבעל במעות א"כ לדעתו הוי אם הסופר כותב בחנם לא אמרינן דרבנן אקנו לבעל רק בהאי דמושלך לבור דא"א בענין אתר וא"כ לא מהני גם אם הסופר ג"כ השליח ליתן לידה דנעשה שליחו בכולו דהא לא ס"ל סברת הרמב"ן הנ"ל אבל להרמ"ה כשר גם אם הסופר כותב בחנם אם הוא שליח גם כן ליתן לידה דנעשה שליח בכולי' וא"צ הסופר להקנות לבעל בפירוש ולז"כ הב"ש והמחבר דכתב אף אם שלוחו כותבו ונעשה שליח בכולו מ"מ צריך הסופר להקנות לבעל בפירש דלכתחלה לא יסמוך על סברת הרמ"ה הנ"ל ולז"כ אבל אם הבעל נותן מתחלה מעות לסופר לקנות קלף ודיו בזה ג"כ א"צ הסופר להקנות לבעל הקלף ודיו דהסופר זוכה לו בעת שקנה דלא בעינן דהבעל בעצמו יקנה מהחנות קלף ודיו אלא מהני אם הסופר קנה עבורו וכל הני הוי הקפידה בהקלף ודיו אבל בקולמוס ושאר כלי כתובה א"צ הסופר בודאי להקנות לבעל קודם כתיבה דהקולמוס וכלי כתיבה אינו אלא בתורת שכירות לבעל דהדרי בעיניהו ובשכירות מטלטלין קיי"ל בחו"מ סי' קצ"ע סעיף וא"ו דאקמי' אד"ת דניקנין במעו' לחוד דלא שייך לומר נשרפו חיטך בעלי' דהואיל דהגוף שלו טרח ומציל כמבואר שם לכן אין קפידא בדיעבד בלא הקנה הקולמוס וכלי כתיבה לבעל בפירש אלא דיקנה לבעל עבור המעות דהם בשכירות אצלו רק לכתחלה בעינן גם בקולמוס וכלי כתיבה דצריך להקנות לבעל בפירש דלא אתי למטעי בקלף ודיו אבל בדיעבד אם הקנה הקלף ודיו ולא הקנה הקולמוס וכלי כתיבה כשר בדיעבד מטעם הנ"ל כן נלע"ד לבאר דברי קדשו בפשיטות ודו"ק:
בא"ד מה שכתב ואם הקלף והדיו של אותו האשה אז לכולי עלמא פסול אם האשה לא תקנתה לבעל כצ"ל ור"ל כמו דאמרינן בגיטין דף כ' ע"ב בהיו מוחזקין בטבלא שהיא שוה אמרינן דאשה לא ידעה להקנות לו ושאני זקן דידע לאקניהו וא"כ ל"ק ע"ז מה שכ' מהא דמבואר לעיל בסי' כ"ח סעיף ב' דאם קדשה בגזל דידה וקיבלתו ואמרה הן דמקודשת מטעם דודאי הקנתה לו החפץ וא"כ ה"נ נימא אם גירשה ברצון וקיבלה דודאי הקנתה לבעל הנייר והדיו. אבל לפימ"ש א"ש דשם חזינן בעת שאמר לה הרי את מקודשת לי ואמרה הן גליא דעתה בהדיא לכל דנתרצית להתקדש לו בגזל דידה ובודאי היתה מוחלת לו החפץ כדי לאקדושי לי' דע"ז אמרה הן אבל כאן אף דקיבלה הגט ברצונה לא ידעה לאקנוהו הואיל דבהגט אינו מדבר על עסקי הקלף והדיו רק מגרשה בסתם עם הגט לכן אמרינן דלא ידעה האשה לאקנוהו לבעל דסברה האשה דא"צ שיהא הנייר והדיו של בעל ולזה לא ידעה שתקנהו לי' אבל בקידושין כל אשה יודעת דמקדשה בשווי החפץ לזה ידעה אם לא נתן לה כלום אינו מקדשה וא"כ כשהחפץ שלה בודאי הקנתה לבעל כדי שיכול לקדשה בדמי החפץ כד"ת ודו"ק בזה:
ב"ש סק"ג מ"ש אבל נתן לו בהקפה דהיינו דנתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו לאחר זמן אף דאח"ז לא פרע לו לא הוי גזל בידו דאמרינן דרק חייב לו דמים בלבד. ור"ל הואיל בעת משיכת הגט מהסופר הוי בתורת מקח ונעשה שלו מיד ודמים בלבד הוא חייב להסופר והכי דייק מור"ם דכ' וגזלו ממנו ולא פרע לו. ור"ל דמתחלה בא לידו בתורת גזילה מבואר דאם כשלקחו מתחלה בתורת מקח אע"ג דאח"ז נמלך שלא לפרעו הוי גט דאמרינן דדמים בלבד חייב לו הבעל ואינו רוצה ליפרע להסופר וראיתי בס' גט פשוט סק"ח דכתב וז"ל איברא דיש קצת סתירה לזה מ"ש הב"ח בח"מ סי' צ"ו סעיף כ"ג וז"ל לוה שאין לו לשלם לכל הבע"ח ויש ביד הלוה סחורה אשר לקח בהקפה מאיזה אנשים אין להשאר בע"ח חלק בזו הסחורה וכ"כ הרי"ף פ' התקבל וכ"כ הטור בסי' ק"ח ס"ז ולפי הנ"ל נמי נימא דמיד שלקח זה הלוה הסחורה בהקפה מיד המוכר דמים בלבד הוא דחייב להמוכר וא"כ יהי' המוכר ככל שאר בע"ח ולא יהא עדיף משאר בע"ח ויהיו כולן בכלל החלוקה גם בזה הסחורה. ולזה מסיק דגם להבע"ח דוקא אם יש עוד הסחורה בעין ת"י הלוקח לא מכרה או נתנה זו הסחורה לשום אדם לזה סובר הב"ח דזו הסחורה לאו בכלל חלוקה אבל אם זו הסחורה מכרה לוקח לאיש אחר מה שעשה עשה כיון דכבר לקחה הלוקח ברשות וגם אינה ת"י. וא"כ ה"נ הואיל דמסר הגט להאשה הוי מגורשת גם לדעת הב"ח ז"ל דכיון דלקח הבעל הגט מידי הסופר ברשות כדי שיפרע לו אח"ז א"כ דמים בלבד הבעל חייב להסופר גם אם נמלך שלא לפרעו אח"ז וקרינן שפיר ונתן. אבל לענ"ד צ"ע לפימ"ש הב"ש לעיל סי' צ' בס"ק ל"ח דעת הנ"י והב"ח הנ"ל דגם אם נתחלק אותן סחורות בעד סחורה אחרת לא הוי הסחורה הראשונה בכלל חלוקה והוי כאלו בעין הי' הסחורה מבואר גם אם ליתא הסחורה בעין ביד הלוקח רק דנתן הלוקח זה הסחורה לאיש אחר ונטל עבור זה הסחורה סחורה אחרת מ"מ לא הוי הסחורה הראשונה בכלל חלוקה א"כ נימא נמי הא הלוקח לקח ברשות וגם הסחורה אינה ת"י הלוקח וא"כ דמים בלבד היא חייב הלוקח להמוכר ויהי' המוכר שוה לשאר הבעל חובות ולא יהא עדיף מב"ח אחרים כמו הכא דאמרינן הואיל דהבעל לקח ברשות ע"מ ליפרע לו לאח"ז וכעת ביד האשה אף דהבעל נמלך שלא לפרעו אמרינן מ"מ דרק דמים בלבד הבעל חייב להסופר ומגורשת וצ"ע כעת בזה:
ח"מ סק"ה מ"ש וכעין זה כתב הרא"ש גבי איה"נ ור"ל דאם מכר לאחר איה"נ ונטל דמי וקדש בהם אשה מקודשת הואיל דהדמים שהיה תמור איה"נ לא הוי תופסין את האיסור והוי הדמים של מוכר ממש ודמים אחרים חייב המוכר להלוקח עבור מה שנטל ממנו תמור איה"נ הנ"ל וא"כ המוכר קידש בדמים שלו ממש כה"נ אמרינן דבעל חייב להסופר דמים בלבד. לז"כ מיהו כבר נתבאר לעיל ר"ל דשם לא הוי ע"י איה"נ רק ספק מקודשת א"כ ה"נ לא הוי רק ספק גט לז"כ דיש לחלק בין מוכר במעות למוכר בהקפה כצ"ל ור"ל דיש חילוק דכאן בתחלה נטל ממנו הגט בהקפה דיפרע לו אח"ז לכן גם אח"ז אם אינו רוצה ליפרע לו לא הוי הגט גזל רק דדמים בלבד הוא חייב לו אבל לעיל נטל המוכר איה"נ ממש וקידש בדמיהן דאותן הדמים הם בגזילה באו ליד המוכר דהא המקח ע"י איה"נ הוי מקח טעות לזה הוי רק ספק מקודשת אבל אם נותן לו הגט ע"מ לשלם לו מיד ואינו משלם לו מיד ור"ל דהי' התנאי בט"מ לשלם מיד וא"כ כשנתבטל התנאי נתבטל המעשה ונתבטל הנתינה דלמפרע ומיהו הגאון הבית מאיר ז"ל כ' דאפי' בסתם אם נתן לו הסופר הגט בדרך מכירה ולא פרע לו הבעל מיד והסופר נפיק ועייל אזוזי ותובעו להבעל עבור הגט והבעל דוחהו להסופר בלך ושוב נמי יש לעיין דהגט יהי' נתבטל עי"ז דעפ"י הרוב הסופר הוא עני וקיי"ל דמטלטלין כדין קרקע דאפי' משך והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קני ומה בכך שכבר הקנהו הסופר לבעל הא עיקר הקנין הי' ע"י סמיכתו דאמר לו שיפרע וכעת דלא פרע לו עוד עי"ז למיפרע לא הוי של בעל ולזה מנהג שאנו נוהגין כעת דהסופר אומר לבעל בפירוש קודם כתיבה שנותן הבעל הנייר והדיו וכל כלי כתיבה במתנה גמורה ובזה לא יבוא עוד לשום חשש אף אם הבעל לא יפרע לו דהא הכל נתן לו במתנ' והגם דיש חשש עבור שכר כתיבה מ"מ ל"מ למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי הוי השכירות בודאי רק מלוה בעלמא והגט הוי שלו וקרינן שפיר ונתן. אלא גם למ"ד אומן קונה בשבח כלי מ"מ א"ש כי הקלף שוה לסופר קודם הכתיבה מאחר הכתיבה דלא שוה מידי משא"כ בעדים אם לא פרע להם עבור חתימתם מבואר בגט פשוט באריכות דאצלם לא שייך לומר אומן קונה בשבח כלי לכ"ע ול"ד לסופר דשכירתו בעד כתיבת הגט אבל בע"ח דלא שייך כן אלא עיקר השכירות שילך לראות העדות וא"כ אין להם זכות בגוף הגט כלל:
ח"מ סק"ח מ"ש אבל אם חתמו ולא הכרו והאמת כ"ה כשר בדיעבד דהא בעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין ור"ל דעכשיו אנו מכירין המגרש והמגורשת בט"ע ונתברר לנו שזה הוא שגירש וגם ששמו כשמה באמת כך הוא וכשר וקמ"ל דלא נאמר הואיל דכתבו בלי הכרה הוי כנכתב ונחתם שלא לשמו לזה קמ"ל דזה רק חומרא בעלמא ולא חיישינן בדיעבד:
ח"מ סק"ט מ"ש הטעם דצריך הסופר להכירן משום דבעינן לשמה ולכאורה מה בכך אם הסופר אין מכיר הא נכתב בידיעת הבעל והוי שפיר לשמה והאיך שייך הטעם דלשמה להסופר ואפ"ל לפי מה דקיי"ל כתב סופר מובהק וע"א עמו עה"ח כשר א"כ משכחת לפעמים דהסופר יהא לעד ג"כ ובעדים בעינן בודאי הכרה לבעל ולאשה לז"כ הח"מ הטעם ג"כ על הסופר לבד דיהי' צריך להכיר משום הטעם דלשמה ודו"ק בזה:
ב"ש סק"ד מ"ש ונראה אפי' אם מכירין שמותם ר"ל שם הבעל והאשה העומדים שם בב"ד מ"מ צריכין העדים לידע דהם בעל ואשתו דאיל"ה דלא הי' הכרה להעדים שהם בעל ואשתו לא היה מהני מה דיודעים דשמותן של אלו כך הם. דיש חשש דלמא זו האשה לאו היא של זה המגר' רק מגר' לאש' זו דהיא אשת אחר דשמו כשם בעל זה לזה בעינן דיהיו מכירין דהם בעל ואשתו העומדים לפניו לז"כ ואם אין אשתו עמו ר"ל הואיל דא"א באופן אחר סגי עכ"פ באם יודעים דשם אשתו כך שמה הנכתב בהגט ולזה לא חיישינן דילמא מ"מ מגרש לאשת אחר הואיל דידעינן דיש לו אשה ששמה כך דנכתב בגט זה לכן לא חיישינן לחששא רחוקה וראיתי בס' גט פשוט דכתב ע"ז דיש לתמוה מאי פריך הש"ס לשני יוסף ב"ש ומסיק הש"ס דב' יב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה. והא להנ"ל דהרמב"ם סובר דהעדים צריכים ג"כ לידע דהם בעל ואשתו וזו האשה המתקבלת הגט מבעלה זה תו ליכא למיחש למידי גם ביש ב' יב"ש בעיר אחת ואמאי הוצרך הש"ס לומר דב' יוסף ב"ש אין מגרשין אלא זבפ"ז הא אפי' זה בל"ז מותר לגרשה הואיל דהעדים יודעים בבירור דהם בעל ואשה ויודעין שמותן ג"כ תו ליכא למיחש כלל. ובדרך למודי עיינתי בס' שעה"מ פ"ב מה' גיטין כ' דלק"מ דהעיקר מה דהוצרך הרמב"ם הכרה הנ"ל הוי רק לע"ח מטעם הנ"ל דלמא נותן גט לאשת אחר דשם בעלה כשמו אף דיודעין שמותן של האיש והאשה העומדים בהב"ד מ"מ צריכין לידע דהם בעל ואשה גם כן כדעת הב"ש בדעת הרמב"ם אבל בע"מ מודה הרמב"ם דא"צ הע"מ לידע דהם בעל ואשה אלא אפי' הע"מ אינן יודעין דהם בעל ואשתו מ"מ ליכא חשש כלל דלמא מוסר הגט לפניהם לאשת אחר דשמה לאו כשם הנכתב בהגט או דשם בעלה לא הוי כשם בעל הנכתב בהגט הא הע"מ צריכין לקרות הגט וידעו דזה לאו שמותן כשם הנכתב בהגט רק עיקר החשש הוי באמת כפירכת הש"ס באם יש ב' יוסף ב"ש ליחוש דילמא ממטיל אתתא דלאו דילי'. וע"ז הוצרך הש"ס לתרץ דאין מגרשין אלא זבפ"ז והא דלא משני דיהיה התיקון דגם הע"מ צריכין להכיר דהם בעל ואשה משום דאין זה תקנה טובה דיש טרחא למצוא העידי מסירה כדכתב התוס' בגיטין דף כ"ד ד"ה בע"מ ור"א עיי"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש ומשמע מכל הפוסקים אפי' לא הוחזק כאן בעיר זו שמגרש דיש עוד אחד בעולם דשמו כשמו מ"מ צריכין לידע שם אשתו הנכתב בגט דאל"ה יש חשש שמא יש אחד בעולם דשמו כשמו וימסור הגט לאשת השני אבל אי ידעינן שם אשתו דשמה כך באמת כמו שנכתב בגט ממילא אזלא החשש שמא יש עוד א' דשמו כשמו דב' חששות לא חיישי'. לזה כתב ואפשר אם הוחזק ר"ל אבל בהוחזק בעיר זו דיש עוד א' בעולם דשמו כשמו צריכין להכיר שם אשת השני אם שמה ג"כ כשם אשה זו דלא הוי אלא חשש אחד בלבד והתקנה לגרש זה בפני זה לא שייך כאן דהא השני רחוק מכאן ואינו בעיר זו רק הוחזק דיש בעולם עוד אחד. ובזה סרה תמיהת התו"ג על הב"ש דהבין דמ"ש הב"ש דהוחזק איירי בכאן ולזה מתמה דלמה צריכין לחקור אשת השני הא מגרשין זבפ"ז ולהנ"ל א"ש דהב"ש מיירי דכאן הוחזק דיש עוד בעולם דשמו כשמו כמש"כ ודו"ק:
בא"ד מ"ש ויש לחלק. ר"ל דלעיל איירי במקום עיגון משא"כ כאן דאפשר לכתוב גט אחר וכ"מ בהרא"ש גיטין דף כ"ז וגם י"ל הואיל דאפשר לתקן בהכרה מש"ה חיישינן גם בלא הוחזקו עוד דשמה כשמה לכן צריך לחקור אח"ז:
ב"ש סק"ח מ"ש סבירא להרמב"ם. ר"ל דהיש מכשירין דהביא המחבר כאן הוא דעת הרמב"ם דמכשיר נשתתק ע"פ כתבו. ולמד זה מדקאמר הש"ס ד' ע"ב ע"א לאפוקי מדר"כ דסובר בחרש דיכול לכתוב עפ"י כ"י ולא ממעט הש"ס הדין דמתני' בנשתתק דיכול לגרש. מזה המציא לחלק דנשתתק עדיף מחרש כדמשני הש"ס דף ע"א אילם קאמרת ולדעתי הוי בנשתתק הדין דמהני גם כת"י או הרכנו. ובחרש לא מהני בין כת"י ובין הרכין דהא לדעתו כ' והרכין שוה אבל התוס' והרא"ש הוא דיעה הא' של המחבר דס"ל דבין נשתתק ובין חרש לא מהני כתבו וקשה אמאי קאמר הש"ס דווקא לאפוקי מדר"כ ואמאי לא אמר הש"ס גם לאפוקי הא דמתני' הדין דנשתתק דמבואר דכשר. לזה חילקו בין הרכין שהוא מעשה בגופו לכת י והמתני' איירי בהרכין לכן מהני והש"ס ממעט דינו דר"כ דאיירי ע"פ כת"י לכן לא מהני, ולפ"ז חרש שהרכין מהני. ונשתתק בכת"י לא מהני להתוס' והרא"ש. ולדינא הוי נשתתק בכת"י ספק דאורייתא דלהתוס' לא מהני נשתתק בכת"י ולהרמב"ם מהני בנשתתק עפ"י כת"י ולהיפך חרש ע"פ הרכנו הוי נמי ספיקא ד"ת. רק נשתתק ע"פ הרכנו זה מהני לכ"ע. דלהתוס' מטעם הרכנו ולהרמב"ם מטעם נשתתק. וה"ה להיפך חרש ע"פ כת"י לכ"ע הגט בעל להרמב"ם משום דחרש הוי ריעותא ולהתוס' משום כת"י לז"כ מה דמבואר בתוספתא דנא הוי רק פסול י"ל דלפוסקים דלא פסקו כברייתא דממעט אומר אמרו ה"ה לא פסקו לענין כתיבת יד, חרש לז"כ הש"ג דהוי רק ספק מגורשת אבל רבינו הגדול בעפ"י כתב וז"ל אף דאין דרכי בחבורי זה לכתוב מה שנוגע לפסק הלכה עכ"ז לא אוכל להתאפק ומילתא דתמיהה מדכר דכירנא דכל הפוסקים פסקו דלא כר"כ לענין כת"י של חרש הואיל דרב אשי בתראה היא מסיק הכי לאפוקי דר"כ מ"ש מאומר אמרו דכתבו התוס' וכמה גדולי הפוסקים דקיי"ל כשמואל אע"ג דרב אשי פליג ע"ז וקאמר לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו וא"כ לענין כת"י חרש נמי הו"ל למימר הכי אילו דבריו ותמי' דלא הביא האי דברי רבינו הב"ש ז"ל דהביא דעת הש"ג דמטעם זה הוי רק ספק מגורשת הואיל דלא פסקינן כר"א לאומר אמרו ה"ה לא פסקינן כרב אשי לענין כתיבת חרש כסברת הפני יהושע ז"ל הנ"ל. והנה מ"ש הב"ש בשם התוס' דהרכין עדיף ולא מצאתי בתוס' כן דאדרבה דהתוס' דף ע"א ד"ה ורב יוסף סובר דכתיבא עדיפא מהרכין. וגם בתוס' דף ע"ב ד"ה קולו לא מחלקי אלא בין חרש לאלם ולא כתבו דכת"י דחרש לא מהני רק דהרא"ש לבד כתב כן דהרכין עדיף בשם ר"ת אבל זאת תמי' לי דלדעת הרא"ש דהרכין עדיף הואיל דהוי מעשה בגוף כמו קול לפ"ז מאי פריך הש"ס לעיל ארב כהנא דמאי קמ"ל בחרש דאינו שומע ואינו מדבר דיכול לדבר מתוך הכתב דכותבין ונותנין גט לאשתו הא תנינא בנשתתק והרכין מהני וכותבין גט לאשתו הא לדעת הרא"ש קמ"ל חידוש גדול דגם כת"י דחרש נמי מהני וזה לא נשמע ממתני' דהמתני' איירי רק מהרכין אבל לא בכת"י ולזה קמ"ל ר"כ דגם כת"י דחרש מהני והתוס' נשמר מזה דהקשו דאדרבה הו"ל ליפרך למ"ל הכת"י בהרכנה סגי וא"כ ס"ל להתוס' דכ"י עדיפא מהרכין ומזה ראי' למ"ש דהתוס' לא ס"ל כהרא"ש אם כן פריך הש"ס שפיר דמה קמ"ל ר"כ דכת"י דחרש מהני הא אפי' הרכנה נמי מהני. וא"כ לפ"ז לא ק"מ קשיות התוס' הנ"ל דאדרבה דזה גופי' פירכת הש"ס על ר"כ מאי קמ"ל בכת"י הא ממתני' מבואר דגם הרכנה דלא הוי עדיפא כמו כת"י שהוא מעשה ע"י גופו וידו. ומ"מ מבואר במתני' דמהני הרכנה וא"כ גם דברי התוס' בקשיותם צ"ע דלסברתם דכת"י עדיפא לא הי' התחלה לקשיותם כלל דאדרבה זה גופי' הוי פרכת הש"ס על ר"כ אבל לדעת הרא"ש דסובר דהרכין עדיפא מכת"י דחרש צ"ע דברי הש"ס הנ"ל כמ"ש:
בא"ד מ"ש הד"מ בשם הרד"ך ז"ל דבמקום עגון יש להקל זה קאי אפקח שהרכין כמבואר בד"מ אבל חרש ע"י כתב ודאי גם במקום עגון פסול מדרבנן עכ"פ עיי"ש:
ב"ש סק"ט מ"ש מיהו י"ל דקפידא הוי רק בתורף דאל יכתבו שנים. ורבינו הגדול הב"ש ז"ל כיון בדעת הח"מ להאמת דהא מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג מה"ג די"ז כתב אחד מאלו החמשה הטופס. והניח מקום התורף וכתבן הפיקח ה"ז גט כשר הרי דנכתב הגט ע"י שני בני אדם ומ"מ ס"ל להרמב"ם דכשר א"ו דע"כ לא כתב הח"מ דשנים פסול רק בתורף דוכתב דכתיב בקרא אתורף קאי אבל טופס כשר ע"י שני ב"א וכן משמע בשעה"מ בפ"א מה"ג ד"ו ועפי"ז נ"ל ליישב קושית מהר"י כולי על הח"מ ממ"ש הרא"ש על אודות ש"ה דהביא גט ולא היו הווין ארוכין דמצי הב"ד לתקן הא כי מתקן הוי נכתב הגט ע"י שנים על ידי הסופר והב"ד אבל להנ"ל א"ש דמקום הווין הויין בטופס דתורף הוי רק מקום האיש והאשה והזמן והמקום הרי את מותרת לכל אדם דלית בהו הווין ארוכין שרינן לכתוב אריכות. א"ו דבטופס איירי הרא"ש ולכן מצי הב"ד לתקן. שוב ראיתי בס' פר"ח דכתב בפשיטות דטופס מצי למכתב חד גברא והתורף גברא אחרינא כדעת הח"מ וב"ש עיי"ש
סימן קכא
ח"מ סק"ב וב"ש סק"ג מ"ש ויותר מסתבר. ביאור דבריהם דז"ל הב"ח דכתב על הטור הי' ברי בעת שצוה לכתוב ואח"ז אחזו החולי אין כותבין את הגט בעודו בחליו. ואם כתבו בעודו בחליו אינו כלום וזה מהש"ס גיטין דף ע"ג דפליגי ר"י ור"ל ופסקו כר"י דאין כותבין עד שישתפה אבל בעודו בחוליו אין כותבין דדמי לשוטה וסובר הטור דאם כתבו ונותנו בעודו בחליו אינו כלום והגט בטל. אבל הרמב"ם כ' באם כתבו ונתנה בעודו בחליו ה"ז גט פסול ע"ז תמה הב"י אמאי פסול ולא בטיל ועוד דהו"ל להרמב"ם לבאר דוקא בסמיא בידן אבל באין סמיא בידן הוי הגט בטל. אבל לענ"ד לא ק"מ הואיל דקיי"ל כר"י ולר"י אין חילוק בין אין סמיא בידן דגם בסמיא בידן פסול הואיל דצריך לרפואה הוי מחוסר מעשה ה"ה באין סמיא בידן ואין בזה לא להקל ולא להחמיר. גם מה שתמה הב"י למה כתב רק פסול נמי לק"מ הואיל דר"י אמר אין כותבין אלא כשישתפה משמעות הלשון דאיסור לא הוי רק אלא מדרבנן דאי ס"ל לר"י דהגט נמי בטל הו"ל לר"י לומר אם כתב בעודו בחליו אינו כלום ומדאמר אלא אין כותבין משמע דאין האיסור הוי מד"ת רק פסול מד"ס. ותירץ הא' מיוסד ע"פ מה שתירץ הב"י דר"י לא פליג עם ר"ל מן הקצה אל הקצה דלר"ל כותבין לכתחלה ולר"י הוי גט בטיל וסגי אם נימא דלר"י אם כותבו הוי פסול מדרבנן וכיון שכן מוסיף הב"ח לתרץ קושיא שני' של הב"י ז"ל הואיל דצריכין לומר דבאחזו קורדייקוס ס"ל לר"י דפסול הוי ולא בטיל ה"ה בשאר אחזו רעה בלאו סמיא בידן דר"י אין מחלק בין סמיא בידן לאין סמיא בידן כ"ה דעת הב"ח ז"ל. ולזה הביא הב"ש ג"כ ראי' דהפסול לא הוי רק מד"ס דאי הוי מד"ת אמאי לא חיישינן בנשחט רוב הסימן דלמא עי"ז נשטתה אח"ז בעת כתיבה ונתינה א"ו אף דנשטתה אח"ז בעת כתיבה ונתינה לא הוי הפסול רק מד"ס ולזה לא חיישינן מספק דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ולפ"ז אפ"ל דל"ק הא קיי"ל דכל מילתא דלא מצי עביד בעצמו לא מצי משוי שליח וא"כ כעת בעת כתיבה ונתנה אחזו קורדייקוס ואין בידו כח ודעת ליתן לה גט שליח נמי לא מצי משוי וכבר העיר בזה הפ"י ז"ל. אבל להנ"ל א"ש דעיקר האיסור אם כתבו ונתנו בעודו בחליו לו הוי רק מד"ס וא"כ לא מיקרי דלא מצי משוי שליח דזה שייך היכי דאיסור הוי מד"ת שפיר אמרינן הואיל דמה"ת לא מצי עביד בעצמו לכן גם שליח לא מצוי משוי אבל היכי דמה"ת אין האיסור עליו רק דחז"ל אסרו לא שייך לומר דלא מצי עביד וא"כ כאן דבעת שצוה לכתוב וליתן הי' בריא רק אח"ז אחזו החולי בעת הכתיבה ונתינה ואם כן מה"ת רשאי לכתוב וליתן רק דחז"ל אסרו משום גזירה דיאמרו שוטה מגרש ולזה לא שייך לומר הסברא נ"ל הואיל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח הואיל דמה"ת מצי משוי שליח ע"ז. ולפ"ז אפ"ל לעיל בסימן קי"ט באם היא עתים חלים ועתים שוטה דא"י לגרשה רק מדרבנן והא ראי' בעבר וגירשה לא מהדרינן עובדא כדעת הרמ"א לעיל וא"כ יכול לגרשה גם לכתחלה ולזכות לה גט ע"י שליח כדעת הב"ח ולא שייך הסברא הנ"ל הואיל דלא מצי עביד איהו בעצמו לא מצי לעשות שליח הואיל דמה"ת יכול לגרשה בעת חלומתה רק דחז"ל אסרו לגרש לא שייך לומר הסברא דאיהו לא מצי עביד דהא מן התורה מצי עביד בעצמו וא"כ יכול לעשות שליח ג"כ כדעת הב"ח ז"ל ולעיל דברתי באריכות מזה שוב ראיתי בס' תורת גיטין מהגאון מהר"י מליסא ז"ל דכתב דלהך שיטה דלא הוי רק איסור מד"ס לא שייך לומר הסברא דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח דזה הוי רק בדבר דא"י לעשות בעצמו בעת עשיית שליח אזי לא מצי לעשות שליח ג"כ אבל אם בעת עשיית השליח הי' יכול לעשות רק דאח"ז נתקלקל לא נתבטל השליחות עי"ז דהא כבר נעשה שליחותו רק באם מת בתוך כך משא"כ בנשתטה ולזה הכשיר הרשב"א גם אם הי' שוטה בעת הנתינה עיי"ש ולפ"ז ניחא דלר"י הדין דא"צ לאמלוכי בעת דנשתפה אח"ז א"ו הואיל דלא נתבטל השליחות ראשונה כלל:
ב"ש סק"ה מ"ש וכ"פ בד"מ דיש לחוש לדבריהם ור"ל דז"ל התוס' ר"פ מ"ש ובגט ש"מ אומר ר"י דצריך ליזהר בו שיהא שפוי בעת כתיבה ונתינה ושלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה וכתב הרב"י ז"ל דאין כוונתם דאם נתקלקל בין כתיבה לנתינה ואח"ז נשתפה בעת נתינה דזה ודאי מועיל רק כוונתו דלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה שלא יהא מקלקל בעת נתינה והביא ראי' מקורדייקוס דאם נשתפה אח"כ כותבין ונותנין והד"מ כתב דלשון התוס' מורה דבנתקלקל בנתיים אף דחזר ונשתפה בעת נתינה מ"מ יש לחוש לכתחלה ומהרנא"ח בתשובה הסכים לדעת הב"י עיי"ש:
בא"ד מ"ש ואם לא הי' שפוי בעת הנתינה גם הטור מודה. וע"ז תמה הג"פ דודאי בנתינה בעינן דין שליחות ולפמ"ש התו"ג לתרץ דעת הרשב"א דהא דאמרינן דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליחו נמי לא מצי עביד היינו דווקא בתחלת השליחות דאינו יכול לעשות שליח במידי דלא מצי עביד בעצמו אבל אם כבר נעשה השליח ונגמר השליחות בשעת בריו אף דבעת נתינה אחר זה נתקלקל ולא מצי עביד בעצמו מ"מ מה בכך הא שליחו של אדם כמותו וכבר נגמר שליחותו ולזה א"ש דעת הטור דגם אם לא הי' שפוי בעת הנתינה מ"מ מהני הואיל דכבר נגמר השליחות שצוה בעת מינו השליחות ואינו מגרע מה דאח"ז נתקלקל הבעל הא השליחות לא נתבטל עי"ז ובזה מתורץ קשיות הפ"י ז"ל עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סק"ז מ"ש ואפשר. ר"ל דיש בזה קולא וחומרא קולא גם אם שאלוהו ג"פ רצופין לאו והשיב כהוגן פעם ד' שאלהו על הן והשיב לאו לא מחזקינן אותו לשוטה ודאי ע"י זה ובודקין אותו עוד דאמרינן דשיחא דלאו נקטי לי' ויש עוד חומרא גם אם השיב בפעם הד' כהוגן דהיינו אם שאלוהו מקודם ג"פ על הן ופעם ד' שאלוהו ג"כ על הן והשיב הן אמרינן ג"כ דשיחא נקטינן לי' אלא צריכין לשאול אותו בסירוגין דלא כדעת המחבר אלא חד הן ותרי לאו ולז"כ ורש"י פי' ור"ל דלדעת רש"י דסירוגין נקרא אם שוהה בין שאלה לשאלה לפ"ז יכולין לשאול כהסדר שכתב המחבר חד הן ותרי לאו חד לאו ותרי הן ומ"מ נקרא זה סירוגין אם שוהה בין שאלה לשאלה. ולא שייך לומר דשיחא דלאו נקטי לי' הא שוהה בין שאלה לשאלה ולזה סיים ויש לחוש לדבריהם ור"ל גם אם שוהה בין שאלה לשאלה מ"מ בעינן דלא להוי ג' לאוין ביחד אלא שואלין אותו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי כי היכי דלא ליהוי ג' לאוין רצופים כמ"ש:
ב"ש סק"ט מ"ש מיהו אם כנס ע"י כת"י מגרש ע"י כת"י ולכאורה הא קידושין ע"י כת"י הוי קידושי שטר דהוי קידושי תורה ואיך יכול גירושין ע"י כת"י דהיא דרבנן להפקיע קידושי תורה וכן ראיתי בס' תו"ג דעמד בזה בתמי'. ואפ"ל דקידושי שטר דיהי' קידושי תורה דוקא דמדבר עמה שיאמר לה הרי את מקודשת בזה השטר אע"ג דכתב לה ע"ז השטר זה הלשון הרי את מקודשת לי מ"מ צריך לומר בפה ה"ז לקידושין אבל אם לא אמר בפה הוי רק קידושין מדרבנן ורמז לזה קצת מבואר בב"ש שם סק"ג. וא"כ בחרש שאינו שומע ואינו מדבר דמקדש בשטר לבד לא הוי רק קידושי דרבנן ולכן כתב הב"ש שפיר דכשם שכנס בשטר כך מגרש בשטר דהקידושין נמי הוי רק מדרבנן. וזה נמי לא קשה דהא הי' קידושי ביאה דילמא בעל אותה לשם קידושין גמורים והאיך יכול גירושין ע"י כתב יד לבד לבטל קידושי תורה אבל י"ל דלא הי' דעתו לקדשו בביאה דסובר דקידושי שטר הי' קידושין גמורין וא"כ בודאי לא קדשה אותה בביאה דהא קידש אותה בשטר וגם י"ל ע"פ הנ"ל דגם בביאה צ"ל לה בע"פ הרי את מקודשת לי בביאה זו ומדברים על ע"ק לא שייך כאן א"כ הוי ע"י ביאה ג"כ רק קידושי דרבנן ואם כן יכול גירושי דרבנן לאפקועי קידושי דרבנן לבד כמ"ש:
בא"ד מ"ש והנוסח עיין ברי"ו. ראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל דהביא נוסח הגט של רי"ו בזה"ל במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא בפ"ב ורמזנא לי' ורמז לנא כתבנו לה גיטא דנא למיהוי מגורשת גמורה ותהא רשאה ושלטאה בנפשה למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחא בידה מן יומא דנן ולעלם. ודן די יהוי כשאר נוסח הגט. וכתב בתשובת צמח צדק סי' ס"ח בשם הגאון התוי"ט ז"ל דטופס שכתב רי"ו הוא נוסף על נוסח הגט שהוא כשאר גט וטופס זה כתב לעצמו והלשון גיטא דנא רמז לנוסח הגט שהיא לעצמו כנוסח שאר גיטין וכן עשה מעשה הגאון מוה' פייבוש ז"ל מקראקא וכן בכתיבת חרש יש גם כן נוסח אלא דשם זה הכתב עם הכתובה בב"א וכאן כתב הגט עצמו וזה הנוסח נכתב בעצמו עיי"ש:
בא"ד מ"ש דא"צ שליחות בכתיבת הגט דאיל"ה הא חרש לא בר שליחות והא יכול לעשות שליח להסופר לכתיבת הגט. וצ"ע דא"כ קשה מנתינת חרש ע"י שליח גט לאשה האיך יכול החרש לעשות שליח ליתן גט ע"י שליח א"ו הואיל דכנס ע"י רמיזה לזה אין חשש כלום.
בא"ד מ"ש דאפי' מקדש בעצמו מהני ר"ל דאף דהקדושין הי' בעצמו וא"כ ה"א לומר דיהי' הגט פסול משום דלא שייך שוב לומר כשם דכנס דהא הקדושין ע"י עצמו הי' והגט הוי ע"י שליח לזה קמ"ל מ"מ דכשר מה דהסופר כתב ע"י רמיזתו.
סימן קכב
ב"ש סק"א מ"ש כי פיסולא דרבנן תורה. ולכאורה קשה הא באמת יש חילוק בין פסול דרבנן לפסול תורה כנודע בכ"מ. אמנם א"ש דכאן אם נמצא פסול דרבנן לבד מ"מ לענין דלא להוי דעשו שליחותם הוי כנמצא פסול דהוי מן התורה פסול דהוי בודאי לא עשו שליחותן ה"ה בפסול דרבנן נמי כן הוא כדקאמר הש"ס מי קאמר הבעל כתבו אחספא ויהבו לה ולא הי דעת הבעל על גט כזה דהוי פסול דרבנן ג"כ דהוי מ"מ חספא בעלמא כמו בפסול תורה דלא הוי עשו שליחותן משום זה דהוי זה גט חספא בעלמא כה"נ בפסול דרבנן ולז"כ כי פסולא דרבנן תורה הוא והיינו אם לא יכתבו גט אחר אף דכאן לא הוי הפסול רק מדרבנן מ"מ הבעל לא ציוה להם גט וליתן גט דהיא פסול מדרבנן אא"כ שינו מציווי הבעל וא"כ הגט נתבטל מן התורה ולפ"ז דיכול הגט להתבטל ע"פ התורה לזה לא הוי עשו שליחותן ויכולים לכתוב גט אחר בלי רשות וצוי מהבעל עוד על גט אחר ורמז לזה הובא בספר גט פשוט קכ"ז דכתב ליישב תשובת הרא"ש כלל מ"ה על אשה אחת דנתגרשה בגט מוקדם ואחר זה נתקדשה לאחר והשיב הואיל דהגט לא מהני לא תפסי קידושי אחר ותמהו ע"ז הא פסול מקודם לא הוי אלא מדרבנן וא"כ הוי הגט פסול רק מדרבנן ולמה לא תפסי קידושי אחר. ותי' הג"פ דהא הסופר כותב תמיד בשליחות הבעל וא"כ בודאי לא הי' דעת הבעל על גט מוקדם ושינה הסופר דעת הבעל וא"כ הוי הגט עי"ז פסול תורה הרי מבואר דגם בפסול דרבנן משכחת דיהי' פסול תורה וכן הביא הספר גט פשוט דעת המהרש"ך ז"ל. דגם בפסול דרבנן הוי כפסול תורה והוי לא עשו שליחותן ודייק לה מלישנא דרבא דאמר מי א"ל כתבו אחספא ויהבו לה וכיון דנמצא הגט פסול גם מדרבנן דהוי מ"מ הדין דלכתחלה לא תנשא א"כ הוי הגט כחספא בעלמא וכ"מ בש"ס בעובדא דהוי קרו לה נאפתא אזלי סהדי וכתבו טאפתה דקאמר הש"ס ע"ז דלא הוי עשו שליחותן ובזה לא הוי הגט בטל מ"ה דלא הוי שם זה שינוי השם של אשה אחרת דשום אשה אחרת לא נקראת טאפתה רק דטעו בשמה דהו"ל לכתוב בנ' וכתבו בט' דבמקום נאפתא כתבו טאפתה ולזה דקדק רש"י ז"ל וכתב גבי נפאתא כך שמה וגבי טפאתא כתב שטעו בשמה ולא קאמר רש"י דטאפתה היא שם לאשה אחרת א"ו דשם זה לא הוי שינוי השם מאשה אחרת דשום אשה לא נקראת טאפתה וא"כ הוי פסול דרבנן מ"מ מבואר בש"ס דלא הוי עשו שליחותן הגם דהגט פשוט סותר ראי' זו מדברי רש"י דע"כ רש"י צריך לפרש הכי דלא הוי שינוי השם אליבא דר"י דאמר עשו שליחותן וא"כ יקשה בשינוי השם דהוי בטל מן התורה איך ס"ד לר"י לומר כן. לז"כ רש"י דלא הוי שינוי השם מאשה אחרת אלא שטעו בשמה אבל מכל מקום מדאתקיף לה רבא דאפי' בגוונא דאינו בטל מן התורה מ"מ לכתחלה לא תנשא והוי הגט כחספא בעלמא ומי קאמר הבעל דכתבו אחספא יהבי ולזה לא עשו הסופר ועדים שליחותן כלל מהאי טעמא דכתיבנא. אבל מ"מ הדבר תמוה לומר דאין דעת האדם לעשות על הגט דהוי פסול מדרבנן והוי עי"ז לא עשו שליחותן ויכולין לכתוב גט אחר בלי רשות הבעל. ולזה להיפך היכי דלא כתבו גט אחר אלא נתנו לה זה הגט דהוי הפסול רק מדרבנן ונשאת תצא כמו בפסול תורה ואין חילוק כלל א"כ יקשה מכל גירושין הפסולים מדרבנן ומדאורייתא אם נשאת לאחר צריכה גט משני אמאי לא נימא הואיל דהגט הוי פסול מדרבנן הוי ממילא כפסול תורה ומן התורה לא הוי גט דלא הוי בכלל שליחות הבעל כלל ולמ"ל הגט משני. א"ו הואיל דהגט כשר מן התורה עי"ז לא הוי כחספא ונכלל בשליחות הבעל, ומה שפסלו חז"ל הוי רק להחמיר ולא להקל א"כ ה"נ נימא כאן הא מן התורה הגט כשר ועשו שליחותן ע"פ התורה. ולפ"ז אין יכולין לכתוב גט אחר בלי רשות הבעל דלהחמיר עשו חז"ל ולא להקל. וכבר נתעורר ע"ז בספר ישועת יעקב ז"ל ומביא גם כן דעת הרדב"ז ז"ל דבפסול דרבנן אמרינן עשו עדים שליחותן וגם בספר ג"פ הביא דעת הרדב"ז וגם בס' תו"ג הרעיש מאוד ע"ז דלהסברא הנ"ל דלא הי' דעת הבעל על גט פסול מדרבנן והוי כפסול תורה דלפי זה אם אמר הבעל להסופר דיכתוב גט דיהי' כשר בלי שום פקפוק ואם הי' בו פיקפוק הוי הגט בטל מן התורה אתמהא ולא כתבו הפוסקים דין זה כלל לכן נראה דלא אמרינן דדעת הבעל שלא לעשות שליחו כלל כשיכתבו גט פסול רק דאמרינן דדעת הבעל הי' דיהי' שליחו תמיד ויהיו כבעל תמיד עד שיגיע גט כשר לידה ונמצאו דלעולם הן עומדין במקום הבעל הן כשכתבו ונתנו לה הגט הפסול הן אח"ז כשכתבו ונתנו לה גט כשר. וכמו באם הבעל נותן הגט דהוא רק פסול מדרבנן הוי מן התורה מגורשת רק פסול מדרבנן וכשנותן אח"ז גט כשר לגמרי ונתגרשה לגמרי כה"נ הוי הדין בשליח שלו כנ"ל ברור אלו דבריו ז"ל. אבל בס' ישועת יעקב ז"ל כ' דאפ"ל הואיל דהגט כשר מה"ת ופסול מדרבנן הרי זכות לבעל ולהאשה לגרשה בגט כשר והרי הבעל כבר גלה דעתו דרוצה בגט וגם להאשה זכות הוא הואיל דכבר נתגרשה ולא נתגרשה גירושין גמורים לכן יכולים העדים לכתוב הגט אחר דזכי' מטעם שליחות ונעשה שילוחים מחדש עיי"ש:
ב"ש סק"ב מ"ש הרבות בידם. ור"ל מכח ממ"נ מגורשת בשניהם. דאם הראשון כשר מגורשת בגט ראשון. ואם הוא באמת הגט ראשון פסול מדינא א"כ הוי לא עשו שליחותן בראשון ומגורשת בגט שני כדין. אבל אסורין לקרוע באמת הגט ראשון כדי לכתוב הגט שני דהוי כמבטלין שליחותן. ודווקא כשנאבד בעצמו או נמצא פסול מחמת עצמו מאיזה חומרא אז רשאין לכתוב גט אחר וליתן לה שניהם לז"כ הב"ש מיהו לקמן כתבתי דאין ליתן ב' גיטין אלא מדוחק ר"ל סי' קכ"ט סקל"ח עיי"ש:
ח"מ סק"א מ"ש שהסופר לא יתקן בגט אות אתר שראה הרב הגט דלמא כשר לדעת הרב וכבר עשה שליחותו. וכ"כ הב"ש בס"ק ג'. והתמוה מורגשת במבטא מה ריעותא יהי' אם הסופר יתקן בלי דעת הרב הא בלא"ה הגט כשר לדעת הרב המסדר וא"כ מאי איכפת לי אם הסופר יתקן למשוך איזה אות. אבל אתי שפיר די"ל דזה אמת דגט כשר לדעת הרב המסדר אכן דהמסדר טעה כדין אלא הגט הוא על פי הדין פסול ולזה אסור להסופר לתקן זה האות. הואיל דהבעל אמר דעושה את הסופר לשליח לכתוב לו הגט שיהא כשר לדעת הרב המסדר וכעת דהרב אמר דהגט כשר ע"פ הדין אע"פ דהרב טעה בזה מ"מ הסופר עשה שליחותו. לכן צריך הסופר להודיע להרב המסדר הטעות והרב יודה להסופר דצריך לתקן אז יהא הסופר רשאי לתקן דהוי לא עשה שליחותו הואיל דהרב נמי אומר דהגט פסול מדין וצריך תיקון אבל באמת אם הרב לא טעה בדין והגט כשר בלי תיקון כלל רשאי הסופר לתקן בלי רשות הרב המסדר כ"ה ביאור הח"מ וכ"מ בס' תו"ג כמ"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש דלמאן דלית לי' ברירה אין אומרים הוברר הדבר למפרע דע"ז הגט הי' דעת הבעל. וביאר התו"ג דהחשש דברירה הוא מטעם זה דהא בעינן דיהי' הגט לשמה ולשם כריתות דהיינו שהסופר יגרש אותה בגט זה וכיון דאינו עושה אותו שליח רק לגרש באותו גט שמסכים הרב א"כ בעת כתיבה כותב לגרש בו באופן שיסכים הרב דאף אם יהי' הגט כשר והרב לא יסכים לא יגרש בו. לזה שייך ברירה דדמי למקדש ע"מ שירצה אבא דחשיב לי' ברירה וכמו בכתבו' לשם אשה דתצא בפתח תחלה דלא הוי לשמה מטעם ברירה וה"נ לא נכתב לשם כריתות דלמא אף דיהי' הגט כשר לא יגרש בו מחמת איזה חומרא שיהא להרב. והא דבאמת לא חיישינן אף דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה נראה משום דהאומר עד שיהא כשר לדעת הרב בלי פקפוק לאו בדוקא קא מתנה דאי הי' תנאי גמור א"כ אם הי' איזה פקפוק אצל הרב ועבר ונתן הוי הגט בעל מן התורה וזה ודאי ליתא א"ו דזה לאו דוקא. ועיקר כוונת התנאי דעשאו שליח לכתוב כמה גיטין שירצה וברצונו תלה להראות להרב ואם ליתן לפי דעתו ג"כ רשאי ואם כן נכתב לשמה לשם כריתות גמור כשהוא כשר לדעת הסופר ולולי דמסתפינא הייתי אומר דיותר טוב דלא לומר הבעל דברים אלו. רק דיאמר לו הי' שליח לכתוב כמה גיטין שתרצה אפי' אם יהי' כשר גמור ותרצה לכתוב גט אחר ג"כ תהי' שלותי ועיי"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש אבל למ"ד ע"מ כרתי כבר עשה שליחותו. ור"ל א"כ למאי נ"מ לדידן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי. ולכאורה הא גם למ"ד ע"מ כרתי צריכין עכ"פ עדים לחתום הואיל דצוה הבעל שיבואו לחתום וא"כ מאי נ"מ בזה הא הוי מ"מ לא עשו שליחותן. דהא צריכין העדים לחתום. דאיל"ה יהי' שינוי מציווי הבעל. ואפ"ל דמ"מ מיקרי עשה הסופר שליחותו דהא הבעל אם רוצה לגרשה בלי עידי חתימה הוי הגט כשר למ"ד ע"מ כרתי אבל למ"ד ע"ח כרתי לא הוי גט כלל אם ליכא ע"ח ולא הוי עשה הסופר שליחותו וא"כ חילוק הב"ש שפיר. וראיתי דבספר ישועת יעקב ז"ל נסתפק אם הקדימו הזמן מי נימא אם מיקרי עשו שליחותן הסופר והעדים. דאינו דומה לשאר פסולים הנמצא בהגט דאין להפסול שום תקנה לכן לא מיקרי עשו שליחותן אבל בפסול מוקדם דאפשר בתקנה דיכול לשלוח ע"י שליח כמבואר בש"ס הני גיטין הבאין ממדה"י דהוי מוקדמין כמבואר בסי' קכ"ז ולכן הוי עשו שליחותן דהוי גט כשר ולפמ"ש הב"ש דלמ"ד ע"מ כרתי מיקרי עשו שליחותן אף דע"כ צריכין הע"ח לחתום ג"כ דאיל"ה יהי' שינוי מציווי הבעל מ"מ מיקרי עשו שליחותן דביד הבעל עוד לומר דדי בע"מ בלי ע"ח. לפ"ז נמי הוי עשו שליחותן בגט מוקדם. דהא הברירה בידם לשלוח הגט ע"י שליח. ולחילוק הב"ש הנ"ל א"ש מה דלכאורה קשה בהא דנחלקו ר"י ור"ל באמר לעשרה כלכם כתבו וקאמר ר"י שנים משום עדים וכולם משום תנאי. ור"ל אמר כולן משום עדים. ומהדר הש"ס הנ"מ בזה. ולמה לא קאמר האי נ"מ דאי נימא דכולן משום עדים א"כ כ"ז שלא חתמו כולן הוי כמו אם לא חתם רק ע"א לבד ולא מיקרי הסופר עשה שליחותו כסברת הרשב"א הנ"ל אבל אי נימא דשנים משום עדים לבד. וא"כ אם חתמו השנים ונמצא בהגט פסול הוי עשה הסופר שליחותו וא"כ הוי נ"מ שפיר בין ר"י לר"ל אבל א"ש דלפמ"ש הב"ש הנ"ל דלמ"ד ע"מ כרתי הוי עשה הסופר שליחותו. ולפ"ז אין נ"מ כלל. דהא מבואר בש"ס גיטין דף פ"ו דר"ל אמר הלכה כר"א בגיטין דע"מ א"כ לר"ל כם לא הוי שום נ"מ דהא גם אם נימא דכולן משום עדים הא לר"א לא בעינן כלל ע"ח וממילא הוי הסופר והעדים עשו שליחותן כדעת הב"ש ואם כן הואיל דלר"ל ליכא נ"מ הנ"ל דליכא קולא בזה לכן מהדר הש"ס נ"מ אחריתי דיהי' הנ"מ בין לר"ל בין לר"י:
ח"מ קס"ד מ"ש ע"כ כתב בעיא ראשונה דודאי עשה שליחותו. ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן. ע"כ השמיט בעיא ראשונה ונקיט בעיא שני' בויליך לה כצ"ל. ויתר דברי הטור כתבתי בב"ש סק"ז עיי"ש:
ב"ש סק"ז מ"ש וכתב הרי"ו על רש"י דמפרש האי בעיא אם נאבד ה"ה אם נמצא פסול ור"ל דאף דס"ל אם נמצא פסול איגלאי מילתא דלמפרע דלא הוי גט כשר בעת נתינה לשליח והו"ל דלומר דודאי לא עשו שליחותן לזה קי"ל רי"ו דלרש"י ה"ה אם נמצא פסול הוי בעיא דש"ס. והטעם מבואר לקמן וגם הרמב"ם דנקט האיבעיא דש"ס באם נמצא פסול סובר נמי דשייך האיבעיא דש"ס גם אם נאבד ואף די"ל בנאבד דודאי עשו שליחותן דהא נתנו גט כשר ליד השליח מ"מ יש לומר דהאיבעיא דש"ס הי' בנאבד ג"כ כפי אשר יבואר לקמן. כ' הב"י דזה אמת מ"ש הרי"ף דלרש"י הוי בעיא דש"ס ג"כ בנמצא פסול אף די"ל דאיגלא דלמפרע נתנו ליד השליח גט פסול והו"ל דלומר דודאי לא עשו שליחותן מ"מ י"ל דשייך האיבעיא דש"ס בנמצא פסול די"ל דלא הי' מוטל עליהם אלא ליתן להשליח וזה הי' עיקר שליחותן אף דיהא גט פסול וזה סברת הרמב"ם דמפרש האיבעיא דש"ס בנמצא פסול אם הוי ג"כ דעשו שליחותן. אבל מ"ש הרי"ו דלהרמב"ם הוי בעיא דש"ס ג"כ אם נאבד ז"א דבנאבד הואיל דגט כשר נתנו ליד השליח הו"ל דלומר דבודאי עשו שליחותן בגט ראשון. ואם יכתבו גט שני יהי' בטל. לז"כ הב"ש דדברי הרי"ו נכונים ור"ל דדעת הב"ש כ"ה דמה דאסרה ש"ס אם נאבד יכולין לכתוב גט אחר בלי רשות הבעל ע"פ הסברא דמי הבעל כתבו ואנחו בכיסייכו וזו הסברא שייך רק במה דאיירי הש"ס מעיקרא על דברי רבה דקאמר אי כתוב סהדי גיטא מעליא ואבד עשו שליחותן ע"ז פריך ר"נ שפיר מי קאמר הבעל לסהדי כתבו ואנחו בכיסייכו דהא לא עשו שליחותן כלל דהא נאבד הגט קודם שבא ליד השליח כלל או ליד האשה דלא איירי כלל באופן זה דאמר לסהדי כתבו ותנו ליד שליח שלי ואח"ז נאבד מן השליח אלא איירי דלא אמר רק כתבו וחתמו ונאבד מיד אחר הכתיבה על זה פריך ר"נ דהוי לא עשו שליחותן מחמת הסברא זו דמי אמר להם כתבו ואנחו בכיסייכו. אבל בעיא דש"ס איירי דאמר כתבו ותנו ליד השליח שלי וכן עשו דנתנו ליד השליח ואח"ז נאבד מיד השליח כפירש"י בזה שייך לומר דהוי עשו שליחותן דהא מה שציוה להם גמרו א"ד האי נמי עד שיבוא גט לידה להתגרש עשאו שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה כפירש י. וח"כ שייך האיבעיא דש"ס שפיר בנמצא נאבד אבל בנמצא פסול דלמיפרע נתנו ליד השליח גט פסול בזה לא הי' בעיא דש"ס כלל מחמת הסברא דלעיל מי קאמר להו כתבו חספא ליה ויהבו לה וא"כ בודאי לא עשו שליחותן בגט ראשון ויכולין לכתוב גט שני בלי רשות הבעל עוד. ולזה פסק הטור דאם כתבו העדים הגט ונמצא פסול בודאי יכולין נכתוב גט אחר בלי רשות הבעל וכדעת רש"י ז"ל אבל הרמב"ם בפ"ב מה"ג דין ט' כ' וז"ל אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו ליד השליח להוליך לה גט וכתבו וחתמו ונתנו להשליח ונמצא הגט פסול אין כותבין גט אחר עד שימליכו בבעל שהרי לא עשה אותן שליחין לגירושין דשמא הי' דפת הבעל לעשות אותן שליח לגירושין רק ליתן להשליח לבד ועכצ"ל לדבריו דמה דקאמר הש"ס הסברא דמי אמר כתבו אחספא ויהבו לה לז"כ הב"י דהרמב"ם מחלק בין אם התנה ליתן ליד האשה בעצמה הגט ולא פ"י שליח כלל בזה קאמר הש"ס דהוי ודאי לא עשו שליחותן אם נמצא פסול בהגט מחמת הסברא דמי אמר כתבו אחספא ויהבו לה אבל אם אמר הבעל להסופר והעדים כתבו וחתמו ותנו ליד השליח שלי בזה מיבעיא הש"ס גם אם נמצא פסול אם הוי עשו שליחותן די"ל דלא עשאו אותן להסופר ולהעדים שלוחין רק ליתן ליד השליח בלבד וכעת דנתנו להשליח ונגמר השליחות אף דנמצא בגט פסול מעיקרא ועפי"ז א"ש דברי המחבר בס"א כתב באם נמצא פסול בגט יכולין לכתוב גט אחר בלי רשות הבעל ובס"ב כ' המחבר להיפך גם באמר ויוליך הוי הדין אם נמצא פסול בהגט אין יכולין לכתוב גט אחר וזה מדויק בלשון הש"ס דקאמר מי קאמר הבעל כתבו אחספא ויהבו לה דלמה האריך הש"ס דהו"ל לומר בקיצור מי קאמר כתבו אחספא ומדהאריך כך מבואר חילוק זה הואיל דאיירי דאמר להסופר ולהעדים כתבו וחתמו ותנו ליד האשה בעצמה בזה שייך לומר דאם נמצא פסול דלא הוי עשו שליחותן מחמת הסברא זו דבודאי לא הי' דעת הבעל ליתן לידה בעצמה גט פסול אבל בעיא דש"ס אח"ז איירי דאמר כתבו וחתמו ותנו לשליח שלי בזה י"ל דמ"מ עשו שליחותן גם אם נמצא פסול מעיקרא דלא עשאו רק ליתן ליד השליח וכן עשו א"כ נגמר שליחותן א"כ אם כתבו גט שני בלי רשות הבעל הוי גט ספק כבעיא דש"ס הנ"ל וכן מבואר בגט פשוט ליישב דעת הרמב"ם. וע"פ החילוק הנ"ל א"ש דברישא איירי דהבעל אמר לסופר ולעדים לכתוב וליתן לידה בעצמה בזה שייך הסברא דש"ס מי אמר כתבו אחספא ויהבו לה ולזה בודאי לא עשו שליחותן ולכן יכולין לכתוב גט אחר אבל בס"ב איירי המחבר בהתנה ליתן ליד השליח ואם כן י"ל דלא עשאו לסופר ולעדים שילוחין רק ליתן ליד השליח בלבד וא"כ עשו שליחותן. ולזה פי' הרמב"ם בעיא דש"ס באם נמצא פסול דהש"ס מיירי דאמר כתבו ותנו לשליח ולזה י"ל דאפשר דלא עשאו לסופר ולעדים שלוחים רק ליתן ליד השליח ומיקרי עשו שליחותן גם אם נמצא פסול וגם יש סברא להיפך הואיל דנמצא פסול הוי לא עשו שליחותן אבל בנאבד הגט מיד השליח בזה לא הי' בעיא דש"ס כלל דהא גט כשר נתנו לשליח ובודאי הוי עשו שליחותן ובודאי אין יכולין לכתוב גט אחר. ולזה תמה הב"י על הטור דס"ל גם בנאבד אם כתבו גט שני בלי רשות הבעל הוי גט ספק דהו"ל לפרש דזה הוי דווקא לרש"י הדין כן אבל להרמב"ם לא הוי גט שני ספק כלל דבודאי גט שני לא הוי גט כלל דבגט ראשון עשו שליחותן ועוד תמה הב"י האיך ס"ל להטור באם נמצא פסול ונתנו לשליח ודאי יכולין לכתוב גט שני בלי רשות הבעל הא לרמב"ם הוי דין זה בעיא דהש"ס הנ"ל באם נתנו לשליח גט פסול. לז"כ הב"ש דבאמת רש"י והרמב"ם לא פליגי כלל כדעת רי"ו אלא הרמב"ם איירי דנעשה הפסול בהגט אחר שנתנו ליד השליח ובעת נתינת הגט הי' הגט כשר כדינו וא"כ בפסול דנעשה אחר נתינה לשליח הוי דומיא דנאבד ובזה הענין פירש בעיא דש"ס אם נמצא פסול ועלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. כי שמא לא הי' דעת הבעל רק ליתן ליד השליח גט כשר וגם הוא עכ"פ גט כשר מסרו לשליח ולזה י"ל דודאי עשו שליחותן ולכן פסק שפיר דאין יכולין לכתוב גט אחר בלי רשות בעל אבל באם נמצא פסול מעיקרא הוי לכ"ע בין לרש"י בין להרמב"ם הדין שוה דיכולין לכתוב גט אחר וא"כ פסק העור שפיר אליבא דכ"ע דאם נמצא בגט פסול מעיקרא קודם שנתנו לשליח יכולין לכתוב בודאי גט אחר בלי רשות הבעל אבל בנאבד דהוי כמו נמצא פסול אח"כ הוי בזה בעיא דש"ס וא"כ גט שני הוי גט ספק גם להרמב"ם הדין כן כי האיבעיא דש"ס אם נמצא פסול הוי דומיא דנאבד ועלה בתיקו ואזלינן לחומרא בא"ד מ"ש והעור פסק וכתב בודאי לא עשאו שליחותן וז"ל הטור אם אמר לסופר ולעדים כתבו וחתמו ותנו לשליח ונאבד מיד השליח בהא לא עשו שליחותן אלא להגיע ליד השליח ואין יכולין לכתוב גט אחר וא"כ מבואר דהטור סובר דמיקרי עשו שליחותן והב"ש קיצר בהעתק לשון הטור עיי"ש:
סימן קכג
ב"ש סק"א מ"ש דלא אתיא לא כר"מ ולא כר"א האי ברייתא דתניא הגט בטל עד שיאמר לסופר ולעדים חתמו. מבואר דכתיבה וחתימה בעי לשמה וישמעו מפי הבעל ולר"מ ולר"א די בחד דיהא לשמה לז"כ דאתיא כר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה מפי הבעל: