ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קמב
ב"ש סק"א מ"ש יליף ממקום למקום ר"ל גם במדינה אחת דומה לבני מחוזא דניידי לזה פסק הרמב"ם דגם במדינה אתת ובשני מקומות צריך לומר בפ"נ אלא בחד מקום אז אין צריך לומר בפ"נ:
ב"ש סק"ב מ"ש ולהני פוסקים דס"ל דאם הבע"ד מערער וטוען מזוייף בעי קיום מן התורה א"כ אמאי נאמן השליח לבד דהוי רק קיום ע"י ע"א לז"כ ואפשר ור"ל דיש חילוק באם אמר השליח בפ"נ קודם עירעור הבעל ויצא הדבר בהיתר דאז הי' נאמן כתרי באין ערעור דזה ידוע דע"א נאמן באיסורין בדלא איתחזיק איסורא ודבר שבערוה דצריך ב' עדים משום דאיתחזיק איסורא אבל קודם הערעור דבעל הותרה אשה זו מד"ת עפ"י ב' עדים החתומים וגם אף מדרבנן דהצריכו קיום הרי הם אמרי נמי דהשליח נאמן וא"כ שוב אין אשה זו עומדת בחזקת איסור דאדרבה הוא עומדת יותר בחזקת היתר ולכך כשהבעל מערער אח"ז דהיינו לאחר שעסוקין בענין נתינת הגט לא מהני הערעור דבעל דהא השליח כבר הימני' כבי תרי ודמיון לזה מבואר בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק לענין עד סוטה וה"ה בנ"ד כבר נתקיים הגט ע"י שליח דהוי כב' עדים ומה דהשליח נאמן משום דלא הוי איתחזיק איסורא דא"א משום דיש עדים שנים החתומים על הגע אבל אם הבעל מערער מיד לאמירת השליח לא מהני העדות של השליח הואיל דהוי איתחזיק איסורא דא"א דלא יצא הדבר בהיתר והיכא דאיתחזיק איסורא בעינן תרי עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים לכן לא מהני אמירת השליח בפ"נ דלמהוי כשנים דהא באמת לא הוי אלא כע"א ולא סגי היכי דבעינן קיום מן התורה דתרי עדים מקיימי ולא השליח לבד ולז"כ ולהרמב"ם דס"ל כל עדות דבשטר לא הוי מן התורה עדות כלל קשה ליישב סוגיא זו ור"ל דא"כ אמאי מהני קיום השליח לבד הא הוי איתחזיק איסורא דא"א ובמקום דאיתחזיק איסורא אין הע"א נאמן וכאן הוי איתחזיק איסורא דעדים החתומים על הגט לא מהני מן התורה דהוי מע"כ וא"כ לא להני עדות השליח לבד דלא הוי רק כע"א היכי דבעינן ב' עדים כשרים אמנם נ"ל דגם הרמב"ם סובר חילק הנ"ל בין אם אתא בעל ומערער מיד להנתינה ליד האשה דאז מהני ערעור ולא מהני הקיום של השליח הואיל דמיקרי איתחזיק איסורא דא"א לבין אם אתא בעל לערער אחר הנתינה ליד האשה לאחר אמירה של השליח בפ"נ כסברא הנ"ל ומ"מ לא קשה ממה דס"ל דעדים החתומים הוי מפ"כ והוי עי"ז איתחזיק איסורא די"ל לפימ"ש הב"ש לעיל בסי' קמ"א סק"ע דהרמב"ם ס"ל דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וחז"ל אמרו דאמירת השליח בפ"נ הוי ממש כקיום ע"י ב' עדים דמהני מדרבנן בקידושין מחמת הם אמרו בשלמא לעיל כתב הב"ש שפיר דלא מהני ולא הוי כקיום ע"י אמירת השליח הואיל דקאי על דין המחבר דהוא דעת הרמב"ם דאיירי מגט המובא במקום דא"צ לומר בפ"נ וא"כ לא הוי כלל אמירת השליח כקיום וגם עדים אחרים לא היה שם לז"כ הב"ש שם דאי אמרת באמת ס"ל לרמב"ם בזה מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וחז"ל תיקנו בזה דגט כזה כשר היינו ע"י השליח דוקא לכן אי ליכא עדים לקיים החתימות עדים על הגע הוי הולד ממזר ג"כ וזה שסיים הב"ש שם דהא מדאורייתא לא מהני ור"ל דהוי מפ"כ אלא דחז"ל תיקנו דיהי' מהני ע"י עידי קיום לז"כ א"כ אם אינו מקיים כהדין דאיירי במחבר שם דליכא עידי קיום הגט בטל מן התורה ור"ל הואיל דחתימת העדים על הגע לא נתקיים כלל לא ע"י עדים כלל ולא ע"י שליח דאיירי שם במקום דאצ"ל בפ"נ ולא הוי השליח כקיום אבל זה מבואר דמזה ל"ק מגע הבא ממדה"י דמהני לדעת הרמב"ם ג"כ מטעם דהם אמרו דאמירת השליח הוי כקיום א"כ ל"ק כאן נמי אם השליח אמר בפ"נ במקום דצ"ל בפ"נ דהוי כקיום וא"כ יצא הדבר בהיתר דהותרה להינשא עפ"י ב"ד וא"כ יצאה מחזקת א"א לכן לא מהני גם אח"ז שבא הבעל לערער הואיל דהדין במקום דלא איתחזיק איסורא דא"א ולא הוי דבר שבערוה ע"א נאמן באיסורין וכסברא זו מבואר בחידושי רשב"א במס' יבמות דגם בדבר שבערוה היכי דלא איתחזיק איסורא הוי רק כשאר איסורין וכ"מ בתוס' כתובות דף כ"ו ד"ה אנן אחתינין ואנן מסקינן דעת הר"י בר ברוך ז"ל דהיכי דכבר הותרה עפ"י ב"ד להנשא יצאה מחזקתה חזקת א"א א"כ כאן ע"י אמירת השליח בפ"נ במקום למקום בח"ל הוי ע"י אמירת השליח כקיום ומהני לקידושין מטעם הם אמר כסברת הב"ש לעיל יצאה עי"ז מחזקת א"א לכן לא מהני אח"כ ערעור הבעל דע"א נאמן באיסורין היכי דלא איתחזיק איסורא דא"א דאז בעת ערעור הבעל אח"ז הוי האשה כשאר איסורין ולא הוי דבר שבערוה מטעם הנ"ל כמ"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש דאין מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה ולא לתוספות כתובה ור"ל דהחיוב תו"כ לא נכתב בעיקר כתובה דלידרש כשתינשא לאחר תיטלי מה שכתב בזה ולא קאי אלא לעיקר כתובה לז"כ כיון דמדרש כתובה אין לה ור"ל דמדרש כתובה לא קאי על התו"כ לזה אין לה מהדין דנאמר הואיל דגירשה חייב לה תו"כ דזה הוי רק כשאר תביעות ממון דבעי ב' עדים לקיים וגם מבעל אינה גובה התו"כ כשבעל מערער על הגע דבעינן ב' עדים לקיים ומ"מ הרשאה מב"ד על השליחות מהני דהוי כקיום:
ב"ש סק"ה מ"ש וכ"כ העור ר"ל בסימן קמ"ג ע"ש:
בא"ד מ"ש ש"מ באבד הגט לאו ספק ממזר ור"ל כיון דאין הבעל מערער לא בעי קיום מן התורה:
ב"ש סק"ז מ"ש דוקא ש"ה נאמן אבל לא ש"ק ולכאורה מאי קמ"ל בזה הא כן מבואר בסי' קמ"א להדיא במחבר סעיף יו"ד ובב"ש סקי"ב ובסקט"ו אבל י"ל דקמ"ל דיש חילוק בין ש"ק לש"ה דאם יש לש"ה שער בעדים דבעל מסר הגע מידו לידו נאמן השליח לקיים חתימת העדים אילו אבל בש"ק אם יש עדים חתומים על השטר שליח קבלה מהאשה ואין חתימות העדים מקוימים אין נאמן השליח לקיים חתימות העדים האלו והסברא בזה דוקא בש"ה יכול לקיים בעצמו דהימנוה להשליח דמסר הגט לידו ושער ש"ה לכן לא חיישינן דלמא זייף הגע ושטר ש"ה אבל בש"ק ממנה יש לחוש דלמא זייף השער ש"ק שלה אלא בעינן ב' עדים על הקיום של שער ש"ק:
בא"ד מ"ש אבל בא"י לא דלא כהרמ"ה ובסי' בהג"ה לא משמע כן ר"ל דהרמ"ה ס"ל גם בא"י נאמן הואיל דהגט בידו אבל הרמ"ה לא ס"ל כן דהא כתב כשאמר השליח ראשון שלא בפני השליח שני שליח ב"ד אני אין השליח שני נאמן לומר דהוא שליח אלא צריך קיום על הגט או הרשאה א"כ מבואר דאם לא אמר בפ"נ בעי עדים דהוא שליח וה"ה בא"י כ"ה הדין דבעי קיום כ"מ בב"ש מה"ק אבל התו"ג הגי' דכצ"ל וז"ל אבל בא"י או במקוים בעי שער שליחות דוקא גם בש"ה מבעל וע"ז סיים הב"ש דבסי' לא משמע כן דכתב הרמ"א שם דאם יש לשליח שטר הרשאה או כשנתקיים הגט בתותמו מהני וא"כ משמע כשהוא מקיום א"צ שער והרשאה דהיינו שער שליחות מבעל רק דהקיום לבד סגי עיי"ש:
ב"ש סק"י מ"ש שיעור דבריו כ"ה דגם לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל ביש ע"ח כשר בדיעבד בלי ע"מ זה הוי דווקא אם נתן הבעל עצמו הגט לידה וזש"כ דאפילו היכי דאצ"ל בפ"נ היינו היכא דהבעל נותן בעצמו הגע לידה והוי הדין דאם נתן הגט לידה בלי ע"מ כשר בדיעבד וא"צ לחזור וליעול מידה וליתן לה בע"מ מ"מ ס"ל להרי"ף ולהרמב"ם דהוי הדין בשליח דצ"ל בפ"נ ולא אמר לה בעת הנתינה לפני ב"ד בפ"נ דצריך השליח ליעול מידה ולחזור וליתן לה ולומר לה בפני ב"ד בעת הנתינה וכ"מ בסי' קמ"א בסעיף י"ח והטעם כדי שיוציא שלישתו מת"י בעדים דלא יהא הבעל יכול לטעון פקדון ושאר טענות ואמירת השליח בפ"נ הוי כקיום עדי' לז"כ ולכאורה סותר למ"ש בסעי' י"ג בשם ח"ר ור"ל דשם כתב בשם ת"ר דלא מהימן לומר בפ"נ לאחר שיצא הגע מת"י השליח רק בעת הנתינה ראשונה לידה וא"כ לא מהני אם לא אמר השליח בעת הנתינה לידה בפ"נ אף אם חוזר ונועל ממנה ולחזור וליתן לידה הואיל דפ"א יצא השלישית מת"י והכא נאמן השליח לומר בפ"נ גם אחר שיצא הגע מתחת ידו מדמהני מה דחוזר ונועל ממנה וחוזר ונותן לידה ואומר בפ"נ ועז"כ התו"ג דלק"מ דהת"ר פליג על התוס' אלא במה דהתוס' מתירין לומר בפ"נ אפי' בעת שמקבלת הגט משליח שני וא"צ לחזור וליעול ממנו ולעשות שליח מחדש אבל בזה אפ"ל דמודה הח"ר להריב"ש דמביא הב"ש סקכ"ה דיכול השליח ראשון ליטול מיד השליח ולחזור וליתן לו ולומר בעת נתינה בפ"נ כיון דהוי כאומר בעת נתינה ראשונה עיי"ש:
ב"ש סקי"א מ"ש התם הטעם משום נאמנות ר"ל דהא לעדות אשה נאמן גם קו"פ אלא דהחילוק בגט מסייע הגע אבל לעדות מיתת בעלה דליכא סייע לא מהני נשים השונאות זא"ז אבל לעדות עפ"י כתב דלאו מטעם נאמנות ר"ל דעדים החתומים על הגט הוי עדות מפ"כ ועדות השליח הוי קיום לכן כדי שלא לחלק בין עדות לכן אעפ"י דמקילין בעדות שמת בעלה עפ"י כתב כמבואר בסי' י"ז דהוי רק מטעם נאמנות מ"מ בגט אין מקילין:
בא"ד מ"ש משא"כ כשיכול לדבר ור"ל כמו דאמרינן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת לזה מהני קיום עפ"י כתב אבל באלם לא מהני קיום עפ"י כתב ולזה ל"ק ממה דמבואר בחו"מ דמהני קיום בכתב דשם איירי ביכול לדבר עיי"ש:
ב"ש סקי"ב מ"ש כבר כתבתי בסי' הקודם ר"ל בסי' קמ"א סעי' מ' דכשממנה השליח שליח אחר צריך למנות בפני ב"ד והשליח מצטרף להיות מהב"ד כדכתב הב"ש ס"ק נ"ו דאפי' לדעת המחמירין דאין מצטרפין השליח להיות מע"מ דבעינן שנים כמבואר זה בס"ק ח' כאן מ"מ כשהשליח ראשון מוסר לשליח אחר מצטרפין השליח להיות מה"ג ובזה מיושב מה דלעיל בס"ד הביא הרמ"א הי"א דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב ופסול ליתנו לה בפני ג' והיינו דאין מצטרפין להשליח וכאן בס"ע סתם הרמ"א ולא הביא שום חילוק לז"כ הב"ש דברי הפרישה ליישב דיש חילוק בין אם מוסר לשליח לבין אם השליח מוסר לידה ממש דבעינן ג' ואין מצטרפין לשליח אבל מ"מ טעמא בעי מה החילוק בזה. וראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל טעם הדבר דלפי המבואר בש"ס דפליגי ר"י ור"ל דבפני כמה נותנו לה דר"י אמר בפני ב' ור"ל בפני ג' וקאמר הש"ס טעמא דר"ל הואיל דאשה עצמה מביאה גיטה חיישינן דשם יתנו לה בפני שנים לכן לא מחלקינן דלעולם אין מצטרפין להשליח ועז"כ הר"ן דאמאי לא קאמר הש"ס דלמא לא יהי' השליח קרוב א"ו מוכת דקרוב כשר להיות מהשלשה להיות דיין דווקא באשה מחמירין אבל לפי"ז קשה לפי מה דמבואר מה דכתבו התוס' במס' מכות להקשות על המנהג שעומדים תחת החופה קרובים וגם בעת מסירת הגע עומדים קרובים דהוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דכל עדות בטלה ותירצו הואיל דכולן אין באין להעיד לא מיפסל עדותן אבל הרמב"ן ז"ל דחה דבריהם דבשלמא בד"מ דעיקר תליא בהגדה בפה דלא איברי סהדי אלא לשיקרי א"כ עיקר הצירוף בעת הגדה בב"ד אבל בקידושין וגיטין דאף אם אמת הדבר מ"מ בעינן עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים מגזה"כ וא"כ עיקר הצירוף הוי בעת ראי' ועי"ז נפסל כל העדות דמה בכך שלא באו להעיד דמ"מ בעת ראי' נצטרפו יחד לז"כ הרמב"ן דעיקר הטעם המנהג הנ"ל דהכשר נתכוין להעיד והפסול אינו מתכוין להעיד בעת ראי' ולפי"ז ניחא דהא אמירת בפ"נ הוא היסוד למסירת הגע ליד האשה כדקיי"ל דצ"ל בפ"נ בעת מסירת הגע לידה מיד השליח כמבואר במחבר בסעיף ז' וסעי' ו' וא"כ צריכין הני שלשה להצטרפו כאחד בעת אמירת השליח בפ"נ ונותנו לידה כדי דאח"ז אם יבוא הבעל ויערער צריכין הני שלשה להעיד שקיבלו עדות השליח דאמר בפ"נ בעת מסירה לידה וא"כ בזה ודאי אם השליח הוא ג"כ קרוב בודאי פסול להצטרף עם שנים מהב"ד לקבל עדותו מטעם הנ"ל דנמצא א' קו"פ דכל עדותן בטלה א"כ הדק"ל אמאי לא קאמר הש"ס טעמא דר"ל דבעינן ג' חוץ השליח משום דשמא יהי' השליח קו"פ ואז כל העדות בעל ועכצ"ל דהש"ס נקט טעם הכולל גם למ"ד דלא בעינן ע"מ כלל אלא סגי בע"ח לבד ולכן בעינן ע"מ אבל למאי דקיי"ל דבעינן ע"מ א"כ אם יצטרף השליח עם השנים מהב"ד לענין אמירת בפ"נ הוי כמעידין כולן יחד על המסירה וממילא פוסל השליח הקרוב את הכשרים ע"י הצטרפות הע"מ ולכן חשש הרמ"א דעל מסירת הגט מיד השליח לידה ממש אין מצטרף השליח עם השנים הכשרים להיות ע"מ מטעם דאם נמצא קו"פ בטל כל העדות אבל באם מוסר השליח ראשון הגט ליד שליח אחר דבזה קיי"ל דלא צריך ע"מ דש"ה א"צ עדים וא"כ ממילא אין חשש הנ"ל דקו"פ דעל הצטרפות זו לא בעי עדים כלל לכן סותם הרמ"א כדעת המחבר דהשליח ג"כ מצטרף להיות מהשלשה דגם אם יהי' השליח קרוב אינו מגרע בזה כלל כדכתיבנא ודו"ק בזה:
ב"ש סקי"ט מ"ש דבסי' קמ"א לא כתב לפני עדים כשרים ועז"כ התו"ג לא ידעתי כוונתו דהא כיון דכתב לעיל עפ"י שנים מוכח דכשרים הם דאיל"ה למ"ל שנים א"ו מדכתב דוקא שנים מוכח דבעינן כשרים ולענ"ד אפ"ל דכוונת הב"ש כ"ה מדחזינן דכאן כתב הרמ"א הלשון דוקא עפ"י שנים עדים כשרים דלמ"ל להוסיף הלשון כשרים דהא בודאי מדכתב הלשון בעינן שני עדים מוכח דכשרים הם דאיל"ה למ"ל שנים כסברת התו"ג ומ"מ הוסיף הרמ"א לכתוב תיבת כשרי' מוכח דינו דהב"ש דכאן לא הוי רק לכתחל' ולא לעיכוב מדכתב הרמ"א לעיל בסי' קמ"א סתם לפני עדים ולא הזכיר תיבת כשרים מוכח דבדיעבד כשר גם לפני הפסולים ונסתר סברת התו"ג לומר דלעיל נמי כוונת הרמ"א דכשרים בעינן לעיכוב מדכתב תיבת שנים לעיכוב מוכח דכשרים ולא פסולים א"כ אמאי כתב הרמ"א כאן תיבת כשרים הא הי' די לכתוב בעינן שני עדים, א"ו הרמ"א כאן גילה אלעיל דבעינן דווקא לפני שני עדים כשרים הוי רק לכתחלה ולא לעיכוב ולכן לא הזכיר הרמ"א לעיל תיבת כשרים כמ"ש:
ב"ש סקכ"א מ"ש מיהו בדין זה פליגי הרי"ף ותוס' ור"ל דבב"ק ד' ע' ד"ה למעוטי פרש"י דלכן ס"ל לרבנן בשנים דאמרי א' בגבה ושנים אומים א' בכריסה דהוה חצי דבר דהי' באפשרי לכל כת לראות יותר כל השערות ולא ראו לכן הוי רק חצי דבר אבל בחזקת ג"ש דכל כת ראו מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ונגמר העדות לכל כת מה שהי' ביכלתן לז"כ דלפי"ז דין דכאן תליא בפלוגתא ור"ל דהרמ"ה בעל דין זה דס"ל דבעינן דיתן לה השליח הגט באנפי סהדי גופי' כדי דלא יהא חצי דבר מוכח דלא ס"ל כפירוש התוס' הנ"ל דלהתוס' לא הי' צריך כאן למסור לה הגט בפני אותן עדים גופי' דבלא"ה לא הוי חצי דבר דאותן הע"מ דראו שמסר הבעל לשליח הגט לא היו יכולין לראות יותר היינו נתינה מיד השליח לידה וא"כ נגמר אצלם העדות ודמי לחזקת ג"ש א"ו ס"ל להרמ"ה כפירוש רב אלפס שהביא התוס' שם דלכן ס"ל לרבנן בחזקת ג"ש דלא הוי חצי דבר דעכ"פ כל כת גמר העדות לשנה אחת אבל בשערות כל כת בפ"ע לא פעל כלום רק ע"י צירוף לכן הוי כל כת בפ"ע חצי דבר. וא"כ לכן ס"ל להרמ"ה כאן דבעינן דהשליח ימסור לה הגט בפני אותן עדים עצמן דאי ימסור לה בפני כת אחרת הוי חצי דבר דכל כת בפ"ע לא פעל כלום וכל ב' כתות צריכין זל"ז ובזה מיושב מה שהקשה בד"מ על תיקון מהר"ש בגט הנשלח דגבה עדות בעירו דהבת ראובן היא אשת שמעון ובמקום הנתינה הוצרכו להעיד דזו היא בת ראובן ולא הוי חצי דבר דס"ל למהר"ש כפי' התוס' הנ"ל דכל שאין יכולין לראות יותר לא הוי חצי דבר. שוב כתב והא דמהני כשהיא עשתה לשליח קבלה וזו היא קושית התו' לפירוש רב אלפס אמאי מהני בהיא אמרה בפני ב' התקבל לי גיטי דמהני אם יש ב' אחרים דקבל וקרע דלא הוי חצי דבר דלפי' התוס' ניחא דלא היו יכולין לראות יותר אבל לפי' רב אלפס דכל כת בפ"ע לא פעל כלום רק ע"י הצטרפו' נגמר אצלם העדות א"כ הוי חצי דבר לז"כ דמ"מ לא הוי חצי דבר דעידי אמירה שלה דאמרה לשליח לקבל לה הגט נגמר אצלם העדות דלא צריכין לעידי קבלה שקיבל בפניהם מיד הבעל דהא התפיסה מוכחת שקיבל הגט מיד הבעל הואיל דהגט ביד השליח מסתמא קיבל מיד הבעל אבל התוס' דחו זה כיון דצריך דנראה הגט בידו הוי חצי דבר אבל הרמ"ה ס"ל כהרי"ף ומחלק הואיל דהגט ביד השליח א"צ עידי אמירה לע"ק וכ"כ הריב"ש לדעת הרמ"ה לז"כ ומזה מוכח נמי דהרמ"ה ס"ל כהרי"ף ר"ל מדסובר הרמ"ה הטעם בש"ק דמהני כיתי עידים משום דעידי אמירה א"צ לעידי קבלה כיון דהגע בידו לא הוי חצי דבר מבואר דסובר הרמ"ה כדעת הרי"ף דדוקא בשם בש"ק לא הוי חצי דבר ע"י ב' כתות עדים הואיל דהגט ביד ש"ק א"כ אותן עידי אמירה דאמר' דעשאתן שליח דיהא ש"ק אינם צריכים לעידי קבלה דהשליח קיבל הגט מבעלה הואיל דהגט הוא ביד השליח ונתגרשה מיד בקבלתו הוי חפיסה מוכחת ועי"ז לא הוי חצי דבר לעידי אמירה שלה אבל בנ"ד סובר הרמ"ה שפיר לדעת הרי"ף דהוי חצי דבר אי לא ימסור השליח לידה באנפי סהדי גופי' שמסר הבעל להשליח משום דאם יערער הבעל על הגט ויטעון דזה הגט הוי זיוף אז צריכין הב' כתות זל"ז דבעידי מסירה שמסר הבעל הגט להשליח לא סגי דמה בכך דהעדים יודעים דהבעל מסר הגט להשליח מ"מ אפשר דזה הגט דביד האשה זייפה האשה בעצמה והשליח החזיר גיטו ליד הבעל א"כ צריכין העידי מסירה לאותן העדים שראו דהשליח מסר גט זה ליד האשה וכן לא סגי בעידי מסירה לבד שראו דהשליח זה מסר הגט ליד האשה דילמא השליח בעצמו זיוף הגט ולא קבל שום גט מבעלה א"כ צריכין העדים זל"ז א"כ כל כת בפ"ע הוי חצי דבר אי לא אמר השליח בפ"נ כעובדא דא לזה סובר הרמ"ה דצריכין למסור בחד סהדי כי היכי דלא להוי חצי דבר דאזיל בשיטת הרי"ף דלכן מהני בחזקת ג"ש ע"י ב' כתות עדים דכל כת בפ"ע הי' פועל לשנה אחת דחייב לשלם ולכן הוי נגמר העדות לכל כת בפ"ע אבל ראיתי דבעה"מ ז"ל תמה על הרב אלפסי ז"ל דא"כ אפי' לרבנן נמי בעינן דמהני סהדותייהו א"כ קשה לפי הס"ד דש"ס דלא ידעינן אם לא צריך עידי גניבה לעידי טביחה דהוי דבר שלם אמאי קאמר הש"ס מני ר"ע הא אפי' לרבנן נמי לא אתיא דעידי טביחה בלי עידי גניבה לא הועילו כלום אמנם ניחא דלרבנן שפיר הועיל עדותן דהרי מבואר לקמן דהנוחר והמעקר פטור מלשלם ובעינן דווקא דיהיה השחיט' כשירה ולא נבילה ולפי"ז יש לאוקמא כגון דידעינן בזה דאינו יודע הלכות שחיטה ועידי טביחה מעידי דשחט שפיר דבכה"ג השחיטה כשרה וא"כ עכ"פ מועיל סהדותייהו לענין זה לכן ממילא מועיל גם לענין דו"ה דעי"ז לא הוי חצי דבר כמו גבי עידי חזקה דמועיל לרבנן לפי' הרי"ף ז"ל מטעם הואיל דהועילו לענין פירות שאכל עי"ז לא הוי חצי דבר גם לענין חזקת ג"ש ה"ה כה"ג נמי לא הוי חצי דבר אבל לר"ע דפליג גם בעידי חזקה דהוי חצי דבר ממילא אינו מועיל ג"כ כאן שפיר פריך הש"ס דמתני' הוי דלא כר"ע אבל לרבנן מצי המתני' לאוקמא. וזה א"ל דהא לשחיטה לא בעינן עדות כלל דגם בע"א ע"ג סגי אם רואה דשחט יפה וא"כ לא הועילו בעדותן ג"כ לרבנן וא"כ הדק"ל דהו"ל להש"ס ליפרך דגם לרבנן לא אתיא כקושי' הבעה"מ ז"ל הנ"ל אבל א"ש דהא אליבא דרבנן הואיל דעכ"פ דמועיל לענין איזה דבר שיהי' לא מיקרי חצי דבר כן ה"נ הואיל דמועיל עכ"פ לענין שחיטה העידי טביחה לא הוי חצי דבר ועי"ז עולה דעת רב אלפס על נכון ודו"ק:
ב"ש ס"ק כ"ג מ"ש וגרע טפי ממ"ש ריש סימן קמ"א ור"ל בזה לתרץ קושיית הט"ז בסימן קמ"א עיי"ש:
ב"ש סקכ"ה מ"ש ואינה נאמנת מכח מיגו ר"ל דגם כשהגט בידה ואומר' דהיא שליח של בעל תהי' נאמנת לומר דנתגרשה ואינה צריכה לומר בפ"נ דיש לה מיגו דאי בעי' אמרה סתם נתגרשת ולא היתה אומרת דהיא שליח דלז"כ דאינה נאמנת אם אמרה דהיא שליחה וצריכה לומר בפ"נ דלא מהני מיגו. והתמי' מורגשת במובטא הא עיקר התיקון דבפ"נ כדי שלא יוכל הבעל לערער אח"כ וא"כ מאי, מהני המיגו דילמא מ"מ יערער הבעל אח"כ א"כ אף אם היתה אומרת נתגרשת סתם דהיתה נאמנת ע"ז מ"מ כשבא אח"כ לערער צריך קיום בחותמיו כמבואר בסי' קי"ב סעי' י' במחבר א"כ בלא"ה לא מהני מיגו לכן צריכה לומר בפ"נ כדי דאח"ז אם יבוא הבעל ויערער אין ערעורו יהא מועיל וכ"מ בס' תו"ג שעמד בזה בצ"ע עיי"ש:
בא"ד מ"ש דמה לי שנותן ליד השליח או ליד האשה. ראיתי בס' תו"ג דמתרץ לפי המבואר בסי' קכ"ב סעי' ב' להרמב"ם באומר כתבו ותנו ליד האשה ונמצא פסול דמיקרי עשו שליחותן ועז"כ הב"י דווקא בציוה ליתנו ליד האשה דדעתו הי' דתתגרש בזו הנתינה אבל כשמצוה ליתן ליד שליח דאפי' אם יהי' כשר אינה מגורשת בזו הנתינה כיון שנותן גט לידו אפי' אם יהי' בטל עשו שליחותן עכ"ל א"כ ה"נ באומר תנו ליד האשה דעתו הי' דתתגרש בזו הנתינה שתוכל להנשא בו ומשו"ה כשנותן לה ולא אמר בפ"נ כיון דאינה יכולה להנשא ע"י נתינה זו הרי לא עשה שליחותו ויכול לחזור ולעשות שליח מחדש ולחזור וליתן לה ולומר בפ"נ משא"כ באומר תנו ליד שליח בכל גוונא מיקרי עשו שליחותו והריב"ש לא ס"ל כהרמב"ם הנ"ל רק כשאר פוסקים דס"ל אפי' באומר תנו ליד השליח כשאינה יכולה להנשא ע"י נתינה זו מיקרי לא עשה שליחותו עיי"ש:
ב"ש סקכ"ז מ"ש לא מהני ערעור שלו אף דבס"ק ל"ז בסמוך כתב דאם הבעל מערער וטוען מזוייף טענתו טענה גם במודה דנתן להם בעצמו. מ"מ אפ"ל דיש חילוק אם נתן בעצמו ע"י שליח טענתו טענה אבל אם בעצמו הביא אינו נאמן לומר דהגט הוא מזוייף. לזה לדידן באם הביא הבעל א"צ לומר בפ"נ דלא כהרמ"א דס"ל דעכשיו צריך גם הבעל שמביא לומר בפ"נ כדי שלא תחלוק בשליחות דא"כ ליהוי הדין גם בשנים המביאים גט יהיו צריכים לומר בפ"נ כדי שלא תחלוק בשליחות א"ו לדידן דקיי"ל כרבא דאצ"ל הבעל בפ"נ. ועז"כ התו"ג דדבריו תמוהים דגם יש להקשות לפי פירושו דס"ל כרבה ועכשיו דאינן בני תורה הוי כקודם שלמדו א"כ גם גבי שנים הי' לבעל הא"ת לכתוב דצריך שיאמרו דהא לרבה אפי' אתויי בי תרי צריכן שיאמרו ואדרבה על הרמ"א ל"ק דלהרמ"א מטעם גזירה ובי תרי דמייתו גיטא אמרו בש"ס דלא שכיחי ולא גזרינן כמבואר בגיטין דף הנ"ל ומשמע מדברי הרמ"א דאפי' הביא ממדה"י ליכא חשש מקודם והוא בכלל גיטין הבאים ממדה"י דקלא אית להו וכ"כ הרש"ל ביש"ש גיטין באריכות שם ונוסח הרשאה להבעל מביא הגט מבואר בב"י סי' קמ"א ע"ש:
ב"ש סקל"ז מ"ש דמערער שנתן להם גט מזויף. וראיתי בס' תו"ג דכתב וז"ל והוא תמוה מאד דא"כ אפי' אם ימסור לה הגט בעצמו והאשה תביא הע"מ יהי' יכול הבעל לערער ולומר בגט מזויף גרשתי וודאי או בגט דכתבו שלא לשמה והא וודאי ליתא דודאי אין הבעל חשוד לקלקלה כמבואר בתוס' ופוסקים. ועוד דממ"נ אם יטעון הבעל דעדים חתמו באמת רק דהגט נכתב שלא לשמה א"כ מאי מהני הקיום. ואם יטעון הבעל דהוא זייף בעצמו חתימת העדים א"כ הגט כשר דהא השליח מסרו בפני ע"מ. והב"ש סימן ק"ל כתב דלא הוי מזויף מתוכו בעידי זיוף כיון דלא אתי למיסמך עלייהו דהא לא וכל לקיים אותן לכן נלפע"ד לפרש דבריו מ"ש אי אתי בעל ומערער דהנה התוס' גיטין דף ב' ד"ה אייתנהו בי תרי סתרו פרש"י דפירש דאי אתי בעל ומערער מטעם דאטו בכנפי תלא להו ולז"כ דכשאתנהו בי תרי אצ"ל כלל דהוי כאילו אמרו בפנינו גרשה ולכאורה קשה על דבריהם ג"כ אטו בכנפי תלא להו דהא אם יבוא הבעל ויערער דמזויף ודאי דאין האשה נאמנת לומר דקבלה משנים וע"כ תצטרך אלו השנים א"כ אכתי קשה אטו בכנפי תליא להו. ואין לומר דהשנים המביאים גט צריכין למסור הגע בפני ב"ד ולומר בפניהם דהבעל שולחם דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן וגם מנהג העולם אינו כך. לכן נראה דאין לחוש על עירעור הבעל רק לשמא יערער על מה שאומר השליח על הדבר דיעשה במקום הבעל דהיינו מה דהשליח אומר דנמסר לידו מהבעל במקום בעל הבעל יערער ויאמר מזויף ולא מסרו לידו כיון דאין עדים מצויין שם ממקום למקום אבל מה שיעשה במקום האשה ודאי קלא אית להו וידוע לכל כמבואר בגיטין דף י"ז ויהי' קלא דנשלח לה ע"י שנים וממילא לא יבוא הבעל ויערער ועוד דהבעל יסבור דהשנים ישנן עדיין שם ולא יבוא הבעל ויערער ולפי"ז מ"ש דאם בא הבעל ויערער וליכא קלא והשילוחים אינן כאן רק דהאשה אומרת דשנים היו שלוחים בהגט זה ודאי דאינה נאמנת וצריך קיום או דהשנים יבואו לפני ב"ד ויכחישו הבעל בפנינו לומר דשולחם. ועוד נראה דאפי' יש עדים דראו כששני השלוחים מסרו לידה גט זה מ"מ לא מהני וצריכין העדים לבוא לפני ב"ד דווקא דכ"ז שלא נחקרה עדותן בב"ד יכול להכחישן ומ"מ לא חיישינן דיבוא ויערער מדעתו כי בודאי קלא אית להו ועוד כי יסבור דכבר הגידו שליחותן לפני ב"ד. עיי"ש:
ב"ש סקמ"ב מ"ש אע"ג בלא קיום נמי מן התורה כשר. וזו היא קושית הט"ז על הרב"י בשם הרשב"ץ כמו שאבאר. וז"ל הב"י בסי' קמ"ב כתב הרשב"ץ בתשובה על גט שליחות שנמסר ונקרע קרע ב"ד ואח"כ ערערו שלא נתקיים בחותמיו והשליח לא נכתב ונחתם בפניו ולא נמצא אלא עד א' מכיר חתימת ב' הדיינים ועד א' מכיר חתימת העדים נראה מב' התלמודים דקיום ב"ד צריך קיום ואלו העדים ב' על חתימת ב' הדיינים הי' מספיק אבל כיון דאין מעיד על הקיום אלא ע"א אינו מועיל ומה דאפשר לומר בהיתר אשה זו דכיון דקיי"ל דלא חיישינן דאין בקיאין לשמה ולא הוצרכו לומר בפ"נ אלא מטעם דאין מצוין לקיימו ואם עדים מצויים לקיימו מתירין אותו ומעתה גט זה שבא מקוים כשר הוא אעפ"י דקיום ב"ד צריך קיום וראי' ממ"ש דאם נשתתקו הב"ד של קיום ורמזו דהגט מקוים כשר וא"כ עכשיו דהם חתומים עדים בו ומן התורה כשר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאיצטריך קיום ומשום עגונא נקל להיתרא ועדיף טפי הגט מקיום בלא נתקיים הקיום מהגט של ע"א אומר בפ"נ ובפנ"ח עכ"ל הב"י ועז"כ הט"ז וז"ל ותמהתי מאוד על הרשב"ץ ועל הרמ"א דקבע זה להלכה דהא איתא ברפ"ק דעל הטעם דהשליח אומר בפ"נ הוי כקיום ע"ז פריך הש"ס וליבעי תרי כמו קיום שטרות דעלמא ומשני כיון דמה"ת א"צ קיום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן דאיצטריך קיום משום עגונא אקילו בה רבנן. הרי דגם בלא קיום ב"ד לא מהימן לומר בפ"נ אלא מדרבנן הקילו ומשום עיגון להאמין להשליח לומר בפ"נ ואפ"ה אי תא בגמרא ולעיל סעיף י' דאם לא אמר בפ"נ ולא נעלו ממנה וניסת תצא דהגט פסול ולר"מ מבואר בש"ס דהולד ממזר א"כ דכאן דהקיום ב"ד צריך קיום עכ"פ מדרבנן למה יהא מותר בדיעבד כל שאינו חוזר ונוטל ממנה דמה לי קיום חותמי עדי הגט עצמו מה לי חותמי דייני הקיום כיון דגם דייני הקיום צריך קיום מדרבנן וכאן הא לא נתקיים דייני הקיום בשלמא בעדות השליח בפ"נ שפיר מהני דהם אמרו והם אמרו דהיינו דחז"ל אמרו דחתימת עדים של הגט צריכין קיום והם אמרו שוב דהשליח נאמן דהוי כקיום והשליח מעיד עכ"פ לפנינו בפ"נ והוי כקיום חתימת עדים אבל בנידון של הרשב"ץ דהקיום ב"ד לא נתקיים וזה הדין דצריך קיום חתימות דייני הקיום וכאן אין שום קיום עדות לקיים חתימת דייני הקיום דשמא הכל שקר היינו הגט והקיום וכדומה שאין לסמוך ע"ז למעשה עכ"ל וזש"כ אע"ג ר"ל דהא גם בעדות השליח בפ"נ דאצרכו רבנן הוי מן התורה הדין דלא בעינן קיום כלל לעדים החתומים על הגט כדקיי"ל דעדים החתומים הוי כנחקרה עדותן בב"ד ומ"מ בעינן דווקא עדות השליח דליהוי כקיום כדאמר הש"ס הנ"ל דמשום עיגונא אקילו רבנן להאמין לשליח וא"כ אמאי סובר הרשב"ץ והרמ"א לסמוך על החתימות עידי הגע לבד אע"ג דחתימות דייני הקיום לא נתקיימו וזה הדין ברור דחתימות דייני הקיום בעי ג"כ קיום מדרבנן הואיל דהשליח לא אמר בפ"נ כעובדא דאיירי הרשב"ץ וא"כ כעת דלא נתקיימו חתימת דייני הקיום אמאי מהני לסמוך על חתימת עידי הגט בלי שיאמר השליח בפ"נ וגם בלי קיום דייני הקיום דהא קיום על דייני הקיום הוי במקום אמירת השליח בפ"נ לדין הש"ס וזה מבואר באם לא אמר השליח בפ"נ הגט הוי פסול ממילא ה"ה אם לא הי' קיום ב"ד על חתימת עידי גט הוי נמי פסול בלא אמר השליח בפ"נ וכעת דלא נתקיימו חתימות דייני קיום הוי כמו דלא הוי קיום ב"ד כלל דדילמא חתימת דייני קיום הוי נמי שקר וזייף הכל כקושית הע"ז הנ"ל לז"כ הב"ש לתרץ דעת הרמ"א דלכן הביא דעת הרשב"ץ להלכה הואיל דיש כמה פוסקים דס"ל דקיום ב"ד א"צ קיום אחר וסגי בקיום ב"ד אחד לבד אע"ג דלא נתקיים חתימות דייני הקיום אבל אם ליכא קיום ב"ד כלל וגם השליח לא אמר בפ"נ לא מהני הואיל דזה הוי דין ברור לכל דחתימת עדים בעי קיום מדרבנן רק בחתימת דייני הקיום שקיימו חתימת עדי הגט בזה יש מחלוקת הפוסקים דס"ל דא"צ קיום אחר לכן, מקיל הרמ"א לסמוך על חתימת דייני הקיום גם בלא נתקיימו חתימתן דברי הרשב"ץ הובא בב"י לעיל בסי' קמ"א באריכות מזה וגם הב"ש, לעיל בסי' קמ"א ס"ק ל"ח הביא דעת הרשב"ץ. שוב ראיתי בס' ישועת יעקב דכתב לפמ"ש בתשובה מה דמבואר דעת הפוסקים דהיכי דהגט פסול מדרבנן הוי ג"כ בטל והובא לעיל סימן קכ"ו ובב"י מזה בשם תשובת הרא"ש ולכאורה טעמא בעי ואפשר לומר משום דכתבינן בגט כדת משה וישראל והוי כדאמרו חז"ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש הואיל דאומר בעת קידושין כדת משה וישראל וה"ה בגירושין וכ"מ בספ"י ז"ל אבל ז"א דהא עיקר דאמרינן דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כאומר בעת קידושין ע"מ שירצו חז"ל אבל בגט אי אפשר לומר דמה דכתב בגט כדת משה וישראל הוה כהתנה דחכמינו ז"ל יסכימו על הגט דא"כ הוי כמו אם נכתוב התנאי בהגט וקיי"ל לקמן סימן קמ"ז דתנאי הנכתב בגופו של גט הוי הגע פסול וא"כ אי נאמר כן הוי כל הגיטין פסולין א"ו דמה דנכתב כדת משה וישראל לאו לשם תנאי נכתב א"ו טעם הענין בזה כ"ה דבאמת כל הגיטין לא הוי עדות שאתה יכול להזימה דיכול לומר אחרוניהו וכתבניהו כדכתב הפ"י ז"ל והנו"ב ז"ל הבאתי דבריהם לעיל סי' קכ"ח רק דד"מ לא בעי דרישה וחקירה וגם כיון דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי וא"כ כיון דאינו אלא מילתא דרבנן היכי דאיכא פסול דרבנן כדאורייתא דמי כה דעת הפוסקים וא"כ אף דאנן לא קיי"ל הכי היינו דמ"מ אין כאן רק פסול דרבנן אבל בדיעבד פסול ג"כ מדרבנן אבל באופן זה דכתב הדיינים אינו מקוים כבר נודע דאם העידו עדים לפני הב"ד מהני מה"ת וא"כ מאחר שאם כנים הדברים הגט מועיל מן התורה וקיום שטרות אינו רק מדרבנן בזה מהני בדיעבד במקום שהדבר אינו רק מדרבנן והגט מהני מן התורה זה נראה טעם הרשב"ץ ומסיים אבל לדינא מי גבר יורה להקל בזה זולת במקום שיש עוד צדדים להקל. וכן אירע עובדא פ"ק באיש אחד אשר אשתו הרחיקה נדוד עפ"י הממשלה מחמת גזירת המלכות והיא במדינה רחוקה מאוד לערך ת"ק פרסאות מבעלה וזה הי' כמה שנים ובעלה לא הי' יודע מקומה ואחר זמן רב שלחה אגרת בקשה לבעל ולב"ד דפה שישלח לה ג"פ כדת לאיש פרטי אשר דר שם במקומה והאיש הזה יתן לה הג"פ כדת ובעת בוא האגרת הזאת לידינו הי' לנו מקום ספק אם אנחנו רשאין לשלוח הגט מבעלה ע"י הפאסע לפי דעת הרמ"א לעיל בסי' קמ"א סעיף ל"ה דכתב הרמ"א מיהו יש חולקין וס"ל דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כן ובנ"ד הי' ע"כ הגע נשלח למקומה הרחוק ע"י הכותי ע"י הפאסע והבעל יעשה השליח האיש פרעי במקומה ע"י כתב מבעלה דהוא יהא השליח במקומו ליתן לה הגט. וגם הי' ספק אצלינו דקיום הב"ד דכאן א"א שיהי' נתקיים שם למרחוק להכיר אותן החתימות של קיום הרשאה מבעל להשליח כדעת הט"ז החולק בסי' קמ"ב דקיום ב"ד בעינן קיום דלא כהרשב"ץ הואיל דהשליח לא אמר בפ"נ ובנ"ד השליח לא יאמר בפ"נ דהא הבעל עושה שליח בכתב מרחוק אשר דר במקומה ולא הי' אצל כתיבת הגט הגם דבתשובת בית אפרים סי' ק"ו הקיל בזה ואיירי בשליח קבלה ע"י כתב. ובשליח הולכה אפ"ל דמחמיר אך זאת הקיל דאם אומר בפה כאן דמייחד לשליח מהני. ומפלפל בזה הרבה ולא רצינו לעשות מעשה כי הי' אצלינו כמה ספיקות בזה ושלחנו לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסם מוה' שלמה קליגר נ"י ראב"ד ומו"צ דק' בראד והשיב הלכה למעשה דהבעל יעשה זה השליח אשר דר במקומה הרחק ע"י כתב והשליח יתן לה שם הגט וכן עשינו וסדרנו הגט כראוי כפי סדר הגט המבואר בס"ג של הב"ש עם בעול המודעות הכל על מכונו מאות מ"ט עד אות נ"ד וגם בס"ג שני אות ל"א ואות ל"ה וגם בסדר גט ראשון אות קע"ז וגם מהסדר גט שני הנצרך להסדר כאן בגט זה וגם הסדר גט לאחר כתיבה הי' הכל על נכון. והבעל עשה כאן באמירה בע"פ בזה"ל זה האיש יצחק בן יעקב אשר דר שם אני עושה שליח במקומו ליתן לאשתי פרומא בת שלום הגט זה וגם שלחנו הגע זה טס הרשאה מקוימת מב"ד דפה על המנוי השליח זה מבעלה ועם האגרת אשר נכתב הסימן של הגט שעשינו כאן בהגט על שורה העליונה בסופו על אות נ' בתיבת שמונה יש ג' נקבים כעין סגול וגם כתבנו נוסח הנתינה מהגט המבואר בס"ג של הב"ש כי שם מקום שאינן בני תורה כלל לכן כתבנו הסדר מה שיאמר השליח להאשה יהי' בפני ג' אנשים חשובים דיהי' ב"ד ולפני ב' עידי מסירה כדת ושאר הסדר העיקר מה דמבואר בהס"ג הנצרך להענין. ולזה הסכים גם הגאון מוה' נח מפריצק ז"ל כמבואר בתשובת הגאון מוהר"ש הנ"ל עיי"ש: