ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קמא
ב"ש סק"א מ"ש להמגיד הספק אם יכול זה האיש. ולפירש"י הספק כיון דאין שהות להשיב. וצריכין להבין מה החילוק בין פירש"י לפירוש המגיד ומאי נ"מ יש ביניהם ואבאר דהנה בש"ס גיטין דף ס"ג איתא אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ור"ח אמר אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ע"ז אמר ר"כ אם איתא לדר"ח עבדת בה עובדא אמר ליה רבא הא לא חזרה שליחות אצל בעל ועל זה כתב רש"י לא חזרה שליחות אצל בעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחותו הראשון עד שלא הי' שהות לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחתך ושליח שאינו ראוי להגיד לחזר למשלחו אינו שליחות עכ"ל וע"ז מסיק הש"ס דמספקא לדידן והוי דבר שבערוה וחולצת. א"כ לפירש"י כוי לדידן הספק משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל הריעותא הוי מצד שליח להולכה כיון דניתק משליחות הבעל דאינו יכול לחזור ולומר עשיתי שליחתך. וא"כ הוי הדין אפי' כשיגיע הגט לידה לא תתגרש הואיל דכבר ניתק משליחות להולכה של בעל ונתקלקל אותו שליחות דעיקר הריעותא הוי בשליחות הולכה. אבל הרב המגיד סובב והולך לדעת הרמב"ם דסובר דאם הגיע הגט לידה ה"ז מגורשת כדעת המחבר כאן. ולכן פירש דברי הש"ס לא חזרה שליחות אצל בעל היינו דהספק הוי אם יכול אותו האיש להיות נעתק משליחת הולכה שמינהו הבעל לשליחת קבלת האשה כיון דעדיין לא נגמר שליחות הבעל וס"ל הא דאמרינן לא חזרה שליחות אצל בעל היינו לא נגמר עדיין ואינו יכול להיות נעתק לשליחות קבלה עכ"ל ולהסביר דבריו דכשם שאין האשה יכולה לעשות את הבעל בעצמו ש"ק. דהגע יהי' בידו ויהי' ש"ק עבורה מטעם דבעינן דאשה תקבל הגע מיד בעלה ואם תעשה הבעל לשליח קבלה דיהי' במקום האשה א"כ ממאן יקבל הרי לא יקבל מיד בעל כה"נ שליח הולכה של בעל דהוי כבעל עצמו ולזה אינה יכולה לעשות שליח הולכה שלו דיהי' ש"ק שלה דיהיה במקומה דשליח הולכה הוי כבעל ממש ובעינן דיעשה שליחותו דהיינו דיהי' נותן ואז יגמר שליחותו קודם שנעשה לאחרים דהיינו שיעמוד במקום האשה כי לעולם א"א שיהי' אחד במקום בעל ואשה ביחד דיהי' הוא הנותן והוא המקבל וזה א"ל דיגמור שליחותו שלו דיניח הגט עג"ק ואח"כ יעשה שליח לקבלה לקבל מעג"ק דז"א דטלי גיטך מטג"ק לא הוי גט כלל והא דמספקי הש"ס בזה דאפ"ל דדמי קצת דהגט בא מרשותו לרשותה כדכתב התוס' בפ' הזורק גבי תיחוד ותיפתח א"כ מבואר דלפי' המגיד הוי עיקר הריעותא בשליחות קבלה אם נימא דיכול להיות נעתק לשליחות קבלה ולפי"ז אם הגיע הגט לידה ה"ז מגורשת בודאי דהא שליחות הולכה לא נתקלקל וממ"נ היא מגורשת ולז"כ הב"ש וא"ל וזו היא קושית הרשב"א ז"ל בספ"ב דגיטין דף כ"ד ע"א בהא דפריך הש"ס בפשיטות והא לא חזרה שליחות אצל בעל ואילו בפ' התקבל מספקא לן בזה ולזה כיון, הב"ש להקשות מסי' קמ"ב ס"ק כ"ג לכן תירץ הב"ש משום כאן בתחלת השליחות הי' שליחות הראוי לחזור לבעלה אבל שם בפ' התקבל ולקמן בסי' קמ"ב לא הי' מתחלה כלל שליחות הראוי לחזור להשיב לבעל לו' עשיתי שליחותך וכ"מ בחידושי רשב"א לחלק כן מההוא דפ' התקבל דבתחלת השליחו' הי' ראוי לחזור לבעל אלא דאח"כ נתקלקל ונעשה שליח קבלה אבל רש"י ז"ל נשמר מקושית הרשב"א הנ"ל דבספ"ב דגיטין פירש"י וז"ל לא חזרה שליחות אצל בעל ושליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה דראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך לחברך וזו אינו ראוי לחזור דהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואחר כך נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור. ובזה מיושב קושית הרשב"א דלכן פשיטא להש"ס בספ"ב דבכה"ג לא חזרה שליחות כיון דנעשית היא בעל המעשה ולא נשתלחה אלא לעצמה משא"כ בפרק התקבל דלא נשתלחה לעצמה אלא דעשתה שליח קבלה לקבל מיד שליח בעלה בזה שפיר מספקא לן אי בעינן חזרה שליחות אצל בעל והתם בפ' התקבל דלא נעשית היא בעל המעשה ולכן פירש"י התם כפי' התוס' בסוף פ"ב דגיטין ולכן מספקא להש"ס אי הוי גט או לא אבל היכא דהיא נעשית בעצמה בעל המעשה פשיטא להש"ס דלא הוי גט כלל ולכן פירש"י בסוף פ"ב דלא כפי' התוס' וזש"כ התוס' לעיל דבקונטריס לא פי' כן כדי ליישב קושיית הרשב"א ז"ל נטה רש"י ז"ל מפירושו מפרק התקבל דפי' שם כהתוס' הנ"ל כמ"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש הא מבואר בהג"ה כשהיא אמרה לקבל מיד בעלה אין לקבל מיד שליחו ור"ל הא להרשב"א הוי גם בלא אמירה שלה אינו יכול הבעל לעשות שליח ליד ש"ק שלה משום בזיון דאשה לז"כ דהרמ"א קמ"ל באם אמרה בפירוש דיקבל לה מיד בעלה הוי לכ"ע הדין דאין הש"ק שלה יכול לקבל מיד שליח מיד שליח בעל גם להך מ"ד דס"ל דאין חשש משום בזיון אבל לרב הוי באמת אפי' בלא אמירה שלה א"י לש"ק לקבל מיד שליח כדעת בעל הט"ז ולעיל בסי' ק"מ סק"ב כ' על הט"ז דאין דבריו מוכרחים מה דס"ל דאין הבעל יכול לזרוק לחצר השליח דשם בא להחצר מבעל ממש להחצר וא"כ אין בזיון כל כך להאשה אבל כאן עשה הבעל שליח הולכה ליד ש"ק שלה לזה הסכים כדעת הט"ז דאיסור הוי לעשות כן דהוי בזיון אצל האשה אבל לעיל בא להחצר השליח מיד הבעל ממש ובזה אפ"ל דאין בזיון כל כך להאשה כמ"ש:
ב"ש סק"ט נרשם בטעות על דברי המחבר ס"ו אנא מקומו על דברי המחבר בסעי' ח' מ"ש אפי' אם השנים מעידים וזש"כ הב"ש אע"ג ור"ל דעדיף טפי דהוי הכל ע"י כת א' מ"מ י"ל דלז"כ המחבר לשון אפי' דה"א אם הוי הכל ע"י כת א' מחזי כשקר וגבי גט הוי לן למיחש יותר דלמא שכרתן האשה הואיל דהיה סברא רחוקה דהיו עידי אמירה הם עצמם היו ע"ק כדאשכחן בסוף פירקן ועז"כ הפ"י אף ע"ג דאין ראי' מזה דל"ד להתם דדיבורא בעלמא קאמרי אבל מעשה לא עבדי והכא שיעיד בב"ד הוי מעשה גמור ותרי לא חשידי מ"מ שייך מיהו לשון אפי' לרבותא בעלמא עיי"ש:
ב"ש סק"י מ"ש אפי' בדיעבד אמנם הגאון החסיד מהר"א ז"ל מווילנא בביאורו לש"ע הראה מקור דין זה דגם מדינא א"צ לכתחלה ממה דקאמר הגמרא דף ס"ג ע"א אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא אלמא אדיבורא דידי' סמוך א"כ מבואר להדיא דאע"ג דלא ידע הבעל אי הוי שליח קבלה מהאשה מהני רק משום חשש לע"ז יש להחמיר ולהצריך שליחות בעדים קודם נתינתו של הגט אילו ד"ק ז"ל א"כ דברי הרמ"א ז"ל על נכון דלכתחלה דוקא לא ימסור הבעל אבל בדיעבד אין עכוב בדבר הואיל מדין הש"ס א"צ גם לכתחלה רק הדין כן מצד החומרא כמ"ש:
ב"ש סקי"ב מ"ש מ"מ לענין שתתגרש מיד בעת קבלתו בעינן עדים דהוא ש"ק ור"ל דהא עיקר מה דהשליש נאמן דיכול לעשות מה דבעי והוי בידו וזה הוי רק לענין נאמנות דנתנו לגירושין אבל לענין שתהי' מגורשת בעת קבלתו לא שייך זה לכן בעינן דהוא ש"ק וכ"מ בהר"ן ובתוס' ד"ה שליש ובד"ה וליהמנה וד"ה תינח אבל אם יש עדים דהוא ש"ק שלה אף על גב דלא ידע דהוא ש"ק אמרינן מסתמא מסר לו דיהי' מגורשת בקבלתו וכן משמע בהר"ן עיי"ש:
בא"ד מ"ש וכן נראה ור"ל דהב"ש הי' מפרש דעיקר ראי' של הרי"ף ז"ל דהלכה כר"ח דשליש נאמן ממה דאמר הש"ס תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי דצריכה ב' כיתי עדים דע"ז פריך הש"ס וליהמניה להשליש ואמאי בעינן עדים כלל כפירש"י ומזה הביא הרי"ף ראי' מדחזינן דהש"ס תפיס הסברא דר"ח דליהמניה להשליש ש"מ דהש"ס סובר דהלכה כר"ח ולפ"ז הוכיח הב"ש מהרי"ף דסובר לר"ה הוי הדין גם באין הבעל לפנינו להכחיש מ"מ אין השליש נאמן דחיישינן דלמא יבוא הבעל להכחיש והסברא בזה דלר"ה חיישינן מחמת הסברא דאם איתא לגירושין יהיב לדידה הוי יהיב דאי ס"ד לר"ה הדין באין הבעל לפנינו להכחיש השליש נאמן א"כ מאי ראי' הביא הרי"ף מפירכת הש"ס דפריך סתמא וליהמני' להשליש הא שם במתני' אינו מבואר דהבעל לפנינו להכחיש א"כ ר"ה נמי מודה דהשליש נאמן וא"כ י"ל דפירכת הש"ס על המתני' גם לר"ה דליהמנה להשליש הואיל דהבעל אין לפנינו א"ו דהדין הוי לר"ה גם באין הבעל לפנינו להכחיש נמי אין השליש נאמן דחייש דלמא יבוא הבעל להכחיש וא"כ קשה על המחבר דסותם לקמן דחיישינן דלמא יבוא הבעל להכחיש וכאן ס"ל דא"צ קבלה מטעם דאין יכול הבעל להכחיש כ"ה ביאור ד"ק. וראיתי בס' חמדת צבי דכתב על דברי ב"ש וז"ל דלפ"ז לכאורה קשה לפי מה שפירשו הרשב"א והר"ן טעמא דר"ח דס"ל דהא הימני' היינו אף דעכשיו ליכא להשליש מיגו משום דאמרינן דאין האשה רוצה לקבלה כשהבעל לפנינו וטוען לפקדון נתתי מ"מ הא הי' ביד השליש למסור להאשה קודם ערעור הבעל ותלך לינשא ומשו"ה ס"ל לר"ת דהשליש נאמן משו"ה אמרינן דהבעל סבר וקיבל אם יאמר לגירושין נתתי יהי' הגט לגירושין א"כ להב"ש קשה הא אף אם הי' נותן לה קודם ערעור הבעל לא הי' מתירין להנשא ואיך שייך דהא הימנה אבל א"ש דהב"ש כתב זה רק להפוסקים דפסקו כר"ה דס"ל בעיר אחת הבעל נאמן מחמת הסברא דאם איתא לגירושין יהיב לה לדידה יהיב משו"ה ס"ל דאין מתירין להנשא אף קודם ערעור הבעל דאיכא ריעותא בפנינו בעיר אחת הסברא דאם איתא הנ"ל אבל ר"ח דלא ס"ל הסברא דאם איתא גם בעיר אחרת מתירין לינשא קודם עירעור הבעל נמצא הי' ביד השליח להתירה להנשא קודם ערעור הבעל לכן אמרינן דהימנה ולפ"ז מתורץ קושית הר"ן על רש"י ותוס' שכתבו במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו דהא בגיטין מצינו כה"ג בענין שאמרו נאמנת עלי שלא פייסתי וגם הפ"י הקשה לר"ה דלא ס"ל דהימנה באיסורא למ"ל לומר טעם דאם איתא אבל להנ"ל ניחא דבאמת י"ל דר"ה נמי ס"ל גם באיסור שייך דהימנה בנאמנת עלי שלא פייסתי אך דס"ל אם איתא א"כ איכא ריעותא לפנינו ואין מתירין להנשא גם קודם ערעור הבעל כסברת הב"ש הנ"ל ומשו"ה לא ס"ל דהימנה דלא הי' ביד שליש להתירה להנשא גם קודם ערעור בעל כסברת הב"ש ור"ח ל"ל טעם דאם איתא נמצא הי' מתירין להנשא קודם ערעור הבעל ושייך שפיר הא הימנה כיון דהיה בידו להתירה קודם ערעור הבעל דגם הבעל סבר וקיבל אם יאמר לגירושין יהא לגירושין כמו בנאמנת עלי שלא פייסתי ובזה מתורץ נמי קושי' הר' אפרים על הרי"ף מה הראי' מהש"ס דילמא ר"ה נמי מודה כשאין הבעל מכחישו דהשליש נאמן ולהנ"ל א"ש דהא מוכח דר"ה סובר דגם אם לא יערער הבעל אין מתירין להנשא מחמת הסברא דאם איתא הנ"ל דאל"כ קשה מ"ט דר"ה דס"ל באיסור לא שייך הא הימנה כקושיות הר"ן הא אמרינן לעיל דאומר נאמנת עלי שלא פייסתי ודו"ק בזה. אבל צ"ע למעיין בהרי"ף עצמו מבואר דעיקר ראיות הרי"ף ממה דקאמר הגמרא בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין דע"ז פריך הש"ס וליהמנה להשליש והתם הבעל מודה להשליש א"כ אין מזה ראי' דר"ה סובר גם באין הבעל לפנינו חיישינן דלמא יבוא ויכחיש ופירכת הש"ס אזלא גם לר"ה כמו שתמה על הרי"ף רבינו אפרים תלמידו הביאו הר"ן דליכא ראי' מזה דהלכה כר"ח דגם ר"ה סובר באם הבעל מודה דהשליש נאמן אבל עכ"פ אין הוכחה מזה גם להרי"ף דס"ל לר"ה באין הבעל לפנינו דחיישינן דלמא יבוא להכחיש וצ"ע בזה וגם בלא"ה צ"ע דברי הב"ש לפי הוכחתו דסובר דהרי"ף הביא ראי' ממתני' הנ"ל ממה דפריך הש"ס וליהמנה להשליש הא אדרבה דהש"ס פריך לר"ח ככל שאר סוגיות הש"ס דהש"ס פריך על התנא ממתני' כדמתיב ר' אבא מהודאת בע"ד לר"ח כה"נ פירכא זו הוי גם לר"ח ולא למידק מזה דהש"ס סובר דהלכה כר"ח א"ו עיקר ראיות הרי"ף מבעל אומר לגירושין כמבואר בהרי"ף להדיא עיי"ש:
ב"ש סקי"ד ביאור דבריו כ"ה דעיקר הפלוגתא דר"ה דס"ל דבטל נאמן איירי כשהם בעיר אחת דשייך הסברא דאם לגירושין יהיב לדידה הוי יהיב וזה איירי בש"ה ובעיר אחת אבל בש"ק לא שייך הסברא דאם איתא די"ל דרצונו הי' לגרש מיד בקבלתו וגם אם הם בשני עיירות סובר ר"ה דהשליש נאמן מטעם דלא שייך הסברא דאם דלגירושין יהיב לדידה הוי יהיב ולז"כ דקשה אדעת המחבר דס"ל דאם הבעל כופר ואומר לפקדון מסרתי דה"ז ספק וא"כ הבעל נאמן הא מבואר בהרי"ף ובהרשב"א באם אין העיר אחת דהשליש נאמן גם לר"ה גם כשהגט ביד האשה הוי כמו אם הגט ביד השליש לז"כ וא"ל דהסוגיא איירי דהיא עשתה ש"ק כצ"ל ור"ל דהיינו דנפרש הש"ס אליבא דהרי"ף בתשובה דמיירי דיש עידי אמירה דהוא ש"ק דהשליש אמר דנתנו לו הבעל להולכה וכיון דהוא ש"ק הרי יש תפיסה מוכחת דשמי' כשמו לא מפקיד גבי' דש"ק גרע משמי' כשמו מש"ה מהימן השליש א"כ מזה איירי ר"ה באינן בעיר אחת דהשליש נאמן דידוע ע"י עדים דהוא ש"ק הואיל דהבעל ידע מזה בודאי לא הי' לו לפקדון והוי תפיסה מוכחת דלגירושין מסר לו אבל הגמ' איירי דאינו ידוע דהוא ש"ק לזה הוי הדין דבעל נאמן לר"ה ומ"ש אבל אם אינו ידוע דהוא שלוחו ט"ס וכצ"ל. אבל אם א"י דהוא ש"ק שלה עז"כ דהא מ"מ שליש נאמן. ור"ל דבלא"ה יהי' הדין דהשליש נאמן מטעם דהא מ"מ הימנה דהא גם לדברי הבעל מוכח דהבעל עשה לשליש וא"כ שייך הסברא דהא הימנה ואמאי יהי' הבעל יכול להכחישו וזה גם א"ל דאינו מכחיש לה שליש דלפקדון מסר לו דבזה ודאי הי' השליש נאמן מטעם דהא הימנה אלא איירי דהבעל טוען דממנו נפל ולא עשאו לשליש כלל כדעת הרא"ש ואם דמבואר בסי' קנ"ב דא"י לומר ממני נפל דשם איירי דהגט ביד אשה וטוענת אתה נתתי לי אבל כשהגט ביד השליח יכול לומר ממני נפל א"כ אמאי ס"ל להגמ' דידן דדוקא כשהגט אינו ביד השליח יכול להכחיש הא להרא"ש גם כשהגט ביד השליח יכול להכחיש ולומר ממני נפל א"ו דאיירי דאינו טוען ממני נפל אלא טוען הבעל לפקדון מסרתי לו א"כ הדק"ל דהא איירי בש"ה ממקום למקום הוי גם לר"ה השליש נאמן דהא לא שייך הסברא דאם איתא. לכן תירץ הב"ש דהגט הוי ביד השליח קרוע לזה אין השליש נאמן דלא הוי בידו ואין דין תורת שליש עליו מחמת דהי' הגט פ"א בידו דהא מ"מ השתא לא מיקרי שליש ויצא השלישית מתחת יד השליש אבל אם הגט ביד השליש בשלימות השליש נאמן ואין להבעל מיגו דיכול לבטלו גם עכשיו דהוי מיגו במקום עדים דהשליש נאמן כתרי עדים לכן אין להאמינו דלפקדון מסר לו. וכדומה לזה ראיתי בס' שעה"מ פ"ו מה"ג דין ד' דהקשה על הרמב"ם דסובר דאם הבעל טוען דלפקדון מסר לו השליש נאמן דהלכה כר"ח ובפ"ג מה"א כ' הרמב"ם ז"ל אבל האיש דעשה שליח לקדש א"צ לעשותו בעדים לפיכך אם מודו השליח והמשלח א"צ עדים מבואר דאם המשלח כופר נאמן להכחיש להשליח והלח"מ בין שטר גט לקידושין אבל העור בסימן קמ"א הביא דהרמב"ם סובר בגט נמי הבעל נאמן וא"כ הרמב"ם סותר א"ע גם תירוץ הב"ש לא שייך דהא הטור סובר דאם פ"א הי' ביד השליש הוי השליש נאמן לכן תירץ דעת הרמב"ם דאיירי דהגט לא הי' העדים חתומים עליו. והאריך בזה עיי"ש:
בא"ד מ"ש וכתב בהג"מ. ור"ל דבא ליישב קושייתו דהקשה בריש דבריו אדעת המחבר דסובר ה"ז ספק אי איירי דהגט ביד השליח והוי ספק מגורשת מטעם דס"ל כר"ה גבי הבעל אומר לפיקדון דהבעל נאמן וצ"ל דגם לר"ה ספק מגורשת הוי או דבהא גופא מסופק המחבר אי הלכה כר"ה אעפ"כ הנ"ל לחלק דדוקא בשלשתן בעיר אחת דשייך הסברא דר"ה אם איתא. אבל באין שלשתן בעיר אחת גם ר"ה מודה דאין נאמן לומר לפקדון נתתי לז"כ הב"ש דמשמע אם הגט ביד השליח אינו יכול להכחישו וזה הוי לר"ח דס"ל דנאמן השליש ולז"כ ולכאורה קשה ור"ל דגם לר"ח קשה כיון דהגט ביד השנית יהי' הבעל נאמן גם לר"ח דלפיקדון מסר לו במיגו דיכול הבעל עכשיו לבטלו ולמחות ביד השליש דאל ימסור הגט לידה לז"כ וצ"ל דהשליח נאמן ור"ל דהא לר"ח דס"ל הטעם דהימנה להשליש לכן לא מהני גם ביש לו מיגו דהוי כמיגו במקום עדים מכח הסברא דהבעל המונה להשליש ולכן אמר ר"ח שפיר דהשליש נאמן גם אם הגט ביד השליש אבל לר"ה דלא ס"ל הסברא דהא הימנה להשליש א"כ אף דאמר דוקא בשלשתן בעיר אחת אז ס"ל לר"ה דבעל נאמן מחמת הסברא דאם איתא לגירושין יהיב לה לדידה הוי יהיב לה וזה הסברא דאם איתא מועיל רק עם הטענה דבעל דאמר לפקדון דזה הוי טענה גרוע וזה מהני רק בשלשתן בעיר אחת אבל באין שלשתן בעיר אחת דלא שייך הסברא דאם איתא אין הבעל נאמן גם לר"ה אבל מ"מ שייך לומר בזה דנאמן הבעל לר"ה באין שלשתן בעיר אחת אם הגט ביד השליש לומר לפקדון מסר לו מטעם מיגו דיכול למחות להשליש עכשיו ולבטל הגט כעת ולר"ה לא שייך לומר הטעם דהימנה דהוי כמיגו במקום עדים הא ר"ה אין סובר הטעם דהימנה וא"כ ניחא דעת המחבר דפוסק דאינה מגורשת גם באינם בעיר אחת מ"מ הבעל נאמן מטעם מיגו אם הגט ביד השליש כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סקט"ו מ"ש ולמ"ש בסמוך דאיירי כאן באין הגט ביד השליח כצ"ל ור"ל דכתב בס"ק י"ד דהמחבר איירי דאין הגט ביד השליח לזה אם נאמר דהרמ"א איירי נמי באין הגט ביד השליח אמאי נאמן:
בא"ד מ"ש אבל ש"ק אינו נאמן לומר דעשאו ש"ק כיון דהגט אינו בידו זה ט"ס וכצ"ל אפי' אם הגט בידו כמבואר בסקי"ב דעידי אמירה צריך לעולם ובס' תו"ג הרחיב הדיבור כאן ואין פנאי כעת לבאר דבריו עיי"ש:
ב"ש סקט"ז מ"ש וע"כ הא דסותם כאן מוכח דס"ל כדעת הבעל התרומה ולא כהתוס' ור"ל מדכתב הרמ"א דמן הדין א"צ הרשאה רק מצד המנהג מוכח דסותם כדעת הבעל התרומה דלא חיישינן לנפילה דאי ס"ד כדעת התוס' דחיישינן לנפילה ולשאלה והסברא בזה דדוקא בטוען לפקדון דהבעל מודה עכ"פ דנעשה שליש והימנה אז ס"ל לר"ח דהשליש נאמן ואף לר"ה באין שלשתן בעיר אחת נאמן השליש עכ"פ אבל אם טוען הבעל ממני נפל אינו נאמן השליש הואיל דלפי דבריו לא הי' שליש מעולם כ"ה דעת התוס' וא"כ לדעתם צריך הרשאה מן הדין עכ"פ דשמא יאמר הבעל ממני נפל ומדסותם דא"צ הרשאה ע"פ הדין אלא מצד המנהג ש"מ דסובר כדעת בעל התרומה דל"מ אם טוען הבעל לפקדון נתתי בודאי אינו נאמן בש"ה ממקום למקום דבזה לא שייך הסברא דאם איתא דלגירושין לדידה הוי יהיב דהא אינם בעיר אחת אלא אפי' אם טוען ממני נפל דלא עשאו לשליש מעולם נמי אין הבעל נאמן דלא חיישינן לנפילה דנפילה הוי טענה גרוע כדעת הבעל התרומה כמ"ש:
ב"ש סקט"ז ושיעור דבריו כ"ה דמצד הדין א"צ הרשאה ממקום למקום דאם יבוא הבעל ויערער ויאמר לפקדון נתתי אינו נאמן דבזה לא שייך הסברא דאם איתא לגירושין יהיב לדידה הוי יהיב דהא הוי ב' עיירות אלא מה דצריך הרשאה הוי מצד המנהג לזה כ' הב"ש ומיהו קשה ור"ל דהוכיח דהרמ"א סובר כדעת הבעל התרומה דלר"ח השליש נאמן גם באם ערער הבעל ואמר ממני נפל או לשאלה נתתי נאמן הבעל וא"כ ס"ל התוס' לחלק דוקא בטוען לפקדון נתתי דהבעל מודה דעשאו לשליש בזה ס"ל לר"ח דהשליש נאמן אבל בטוען לשאלה נתתי או ממני נפל דלא עשאו לשליש כלל מעולם אינו נאמן השליש וא"כ הוי להרמ"א לומר גם במקום למקום בעינן הרשאה ע"פ הדין דלמא יאמר הבעל ממני נפל או לשאלה נתתי ואף דתירץ לעיל ע"פ סברת הרא"ש דכמו דהאמינו חכמים לענין בפ"נ הימנה בכל מ"מ הוכיח שפיר דהא הרבה פוסקים לא ס"ל טעם דהרא"ש וא"כ לדעתן צריך הרשאה מדינא ולזה הוכיח דע"כ לא ס"ל החשש דנפילה וסותם הרמ"א דדעת בעה"ת דהשליש נאמן גם אם אומר הבעל ממני נפל דלנפילה לא חיישי' דהוי טענה גרוע כדכתבו הפוסקים עיי"ש:
ב"ש סקי"ז מ"ש כאן איכא ריעותא דלא חתמו עליו עדים וכעין זה תירץ השעה"מ הובא לעיל וא"כ לא הי' צריך הב"ש לתירוצי שם בס"ק י"ד דלדברי השעה"מ ניחא כמ"ש:
ב"ש סקי"ט מ"ש והא דאינו יכול לומר ע"י שליחו להסופר שיכתוב. ור"ל דקאי על מה דציין הרע"א אלקמן סעיף ל"ה מסיים הרמ"א מיהו יש חולקין וסבירא לי' דאין שליח הולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כך ע"ז קאי דברי הב"ש לז"כ לעיין לעיל בסי' ק"ך אם מהני גם בפקח ע"י כתבו מבואר שם בסק"ח שוב ראיתי בס' שו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' ק"י דמפלפל מאוד בדין שליח ע"י כתב ומחלק באומר כאן בפה דממנה להשליח פלוני שעומד בעיר אחרת מהני ע"י מה שמגלה דעתו לפלוני שליח ע"י כתב רק באם לא דבר כלל אלא ממנה לשליח בעיר אחרת ע"י כתב זה לא מהני והאריך מאוד בפלפול רב ועיין מזה במחבר סעיף י"א בסי' זה ובס"ק ל"ח וס"ק ל"ט ובס"ק מ' ובסי' קמ"ב הצריך לדין זה. ודו"ק:
ב"ש סקכ"ד מ"ש וכן משמע מהתוספתא ור"ל דקשה על המחבר דסובר גם בידוע דהרג א"ע מ"מ בעינן דיהיה הריגה מיד הא מהתוספתא משמע דווקא אם יש ספק אם הרג א"ע אז בעינן מיד דמזה הוי הוכחה דהרג א"ע אבל בידוע דהרג א"ע לא בעינן דהריגה יהי' מיד לז"כ ואפי' ר"ל דמ"מ דעת המחבר על נכון דגם בהרג א"ע מ"מ בעינן דיהי' הריגה מיד שאמר כתבו. ומהתוספתא אין ראי' דקמ"ל דגם באם יש ספק אם הרג א"ע מהני אם הי' הריגה מיד לז"כ וכן משמע ור"ל דהא מבואר גם בתוספתא גם בספק אם הרג א"ע וגם לא הי' הריגה מיד מ"מ לא הוי ספק גט ממילא מבואר דאם הי' הריגה מיד הוי ודאי גט גם ביש ספק אם הרג א"ע אבל גם בידוע דהרג א"ע מ"מ בעינן דהריגה יהי' מיד:
בא"ד מ"ש ולא אמרינן דהוי ס"ס ור"ל בספק אם הרג א"ע להוי ס"ס ספק דלמא לא הרג א"ע ואף את"ל דהרג א"ע דלמא בעת דאמר כתבו לא הי' דעתו לזה להמית א"ע לז"כ דלא הוי ס"ס ור"ל דהוי שם אונס חד דאין ספק אחד מוסיף על הב' דהא לכל הספיקות הוי עיקר הספק דלמא לא הי' דעתו בעת דאמר כתבו להמית א"ע וא"כ הוי רק ספק אחד אם הי' דעתו בתחלה בעת דאמר כתבו להמית א"ע או לא וא"כ לא הוי ב' ספיקות ובלא"ה דעת גדולי הפוסקים דלא מהני ס"ס באיסור א"א כמו שדברתי מזה לעיל ע"ש:
ב"ש סקכ"ו מ"ש וכמבואר בחו"מ סי' רנ"ה דפסק כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לז"כ דשא"ה דאמר כתבו כדקאמר הש"ס בחולין דף ל"ט ע"ב עיי"ש:
ב"ש סק"מ מ"ש ולפי חילוק של תוס' לק"מ דאע"פ שנעשה שליחו מ"מ לא הוי הנאה כיון דלא אמר לו דיהא שליחו ולפי' דברי התוס' נכונים דודאי התם בתורם את תרומתו דמיירי בתורם משל חבירו דליכא הנאה בגוף הממון אלא כיון דעביד שליחותי' הוא גופה מיקרי הנאה לכן שפיר משני באומר כל הרוצה לתרום דזה אע"ג דהוי שליחו מ"מ עי"ז לא מיקרי הנאה במה דעביד שליחותו הואיל דלא ציוה לו בפירוש והנאה אחרת ליכא כאן. אבל התם בהמדיר דמפרנס אותו ואי שליחותו עביד הרי יש להנאה מן המדיר ע"י שליחו דנותן לה מזונות וזה ודאי אסור הואיל דשליחו דמדיר הוי. וכבר הרגישו בזה בס' בית מאיר ז"ל ובס' אבני מילואים ובס' טו"ג ובספר ישועת יעקב כולם פה אחד דדברי התוס' נכונים מלק"מ מהש"ס כדכתיבנא. אבל י"ל דקושיית הב"ש קאי על התוס' על התירוץ הב' שתירצו דדוקא באומר כל השומע קולו דייחד למי ששומע קולו אז הוי שילוחו אבל באומר כל הרוצה לא הוי שילוחו ולכן שרי המודר לתרום דהבעה"ב המדיר אמר כל הרוצה לתרום דזה לא הוי שלוחו. וע"ז הי' קשה קושית הב"ש שפיר לתירוץ זה דיש חילוק בין אם אמר כל השומע דהוי שלוחו ובין אם אמר כל הרוצה לתרום דזה לא הוי שלוחו א"כ מאי פריך הש"ס בריש פ' המדיר אמאי מהני באומר כל השומע קולו דהוי שלוחו ולמה במדיר אשתו דיכול לומר כל הזן אינו מפסיד הא הוי שלוחו נמי ולחילוק התוס' אין התחלה לפירכת הש"ס כלל דבשלמא באומר כל השומע קולו דיחדו למי דשומע דהוי ודאי שליחו אבל באומר כל הזן אינו מפסיד דבזה לא הוי שליחו ובזה לא שייך תירוץ המחברים הנ"ל דעיקר סברתם התם בפרק המדיר אי נימא דהוי שליחו הרי יש לה הנאה מן המדיר עי"ז דהוי שלוחו ואסור דשליחו של מדיר אבל להתירוץ הב' לא תליא כלל בהנאה רק אם לא אמר כל השומע לא הוי שלוחו כלל דהמחברים הבינו בדעת הב"ש דקושיתו הוי על תירוץ הראשון שבתוס' דמחלקי אף באומר הרוצה לתרום דהוי שלוחו כמו באומר כל השומע קולו רק החילוק הוי באומר כל הרוצה לתרום אף דהוי שלוחו מ"מ לא מיקרי מהני בכך להמודר הואיל דלא ציוה לו בפירוש כן ובזה כתבו המחברים שפיר דפירכת הש"ס עולה יפה לתירוץ התוס' זה דאף באומר כל הרוצה לתרום לא הוה חשיב דמהני להמודר בשליחותו כיון דלא ציוה המדיר לעשות אבל בהמדיר פריך הש"ס שפיר אמאי יכול הבעל לומר כל הזן אינו מפסיד הא אי שליחותו עביד הרי יש לה ע"י שליחו שנותן לה מזונות הנאה עי"ז אבל אי נימא דקושית הב"ש קאי על תירוץ הב' של התוס' א"כ לא תליא כלל במהנה אלא עיקר תליא אם הוי שילוחו בזה הקשה הב"ש שפיר על התוס' הגם דבהב"ש מבואר דקשיתו על תירוץ שבתוס' מ"מ יכול לומר קשיתו שלו קשה נמי על תירוץ הב' ובאם נאמר כן לא שייך תירוץ המחברים הנ"ל וא"כ צ"ע על הב"ש אמאי לא הקשה קשיתו על תירוץ הב' דהוה קשיתו ביותר. וגם צ"ע אלי להבין דברי התוס' בתירוץ הב' דיש חילוק בין אומר כל השומע דמהני דמיחד להשומע אבל באומר כל הרוצה נכתוב דלא מהני דלא הוי שלוחו ואם כן צ"ע אמאי מהני בתרומה אם אמר כל הרוצה לתרום דהא בתרומה בעינן שליחות כדכתב התוספת בתחלה ולשון כל הרוצה אינו במשמע דהוה שליחות וכמ"ש:
בא"ד מ"ש ונפקא מינה מהני שני תירוצים מה שכתוב בסימן ע' ור"ל דשם הביא דעת בעל התרומה שער כ"ה האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד ופירנס אותה אבד מעותיו משום דאינו שילוחו כמבואר בר"פ המדיר כשמדיר אותה יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שילוחו ואם כן לתירוץ הא' שבתוס' באומר כל הרוצה שילוחו הוא וצריך לשלם משא"כ לתירוץ השני לא הוי שילוחו כלל ופטור מלשלם ושם דברתי מזה עיי"ש:
ב"ש סקל"ה מ"ש כשיעשו לפני פסולים גרע דהוי כאילו מכחישים אותו ור"ל דלהרא"ש דסובר דבעינן דיהי' השליח נעשה לפני העדים דווקא וכיון דלענין הרשאה מודה דאילו פסולים נתייחדו להיות עדים על השליחו' וכשיחד פסולים לעדות גם עדות הכשרים נתבטלו דנצטרפו בעת ראי' כמבואר בחו"מ סי' ל"ו וכ"מ בסעיף כ"ה בהג"ה לענין ע"מ. דאם נתייחדו פסולים לע"מ דלא מהני מה דיש עוד עדים כשרים וא"כ אף דהשליח אומר דנעשה שליח לפני עדים כשרים מ"מ כיון דיש הוכחה מלשון הרשאה דנתנו לו הב"ד דנתייחד גם כן לפני עדים פסולים. זה מורה דנתבטל עדות הכשרים. ומ"ש הב"י דמהני דכשמביא הרשאה אחרת היינו דממנה אותו הבעל מחדש להיות שליח לפני עדים כשרים. א"נ דהביא מעב"ד דנעשה שליח לפני ב"ד ג"כ מהני דאין הב"ד נפסלים ע"י צירוף קאו"פ כ"מ בס' תו"ג עיי"ש:
ב"ש סקל"ז מ"ש ממ"נ אין צריך לבדוק אם הוא גדול יכול לעשות שליח ואם עכשיו הוא נמי קטן אם כן בלא"ה א"צ לבדוק דהא ממילא הי' בעת הקידושין קטן ולא הי' קידושין כלום. וכגון קושיא זו מבואר בתוס' ב"ב דף קמ"ו ד"ה וכי מאחר דבדקנו לקידושין דהקשו שם דבלא"ה הו"ל ליפרוך דלמ"ל בדיקה לגירושין ממ"נ היא מגו רשת דאם הי' גדול מהני הגט עכשיו ואם קטן הוא עכשיו גם כן אם כן בלא"ה הקידושין בעלים וא"צ גט ממנו אבל לפ"ס י"ל לדעת מהר"י ברזילי הובא בתשובת מהרי"ק סי' ל' בקטן בן י"א שנה דקידש לו אביו אשה בטבעת לפני עדים צריכה גט מהקטן דזכין לאדם שלא בפניו וכן מבואר בתשובת מהראנ"ח דעת הר"י ברזילי וכן הסכים מהר"י מינץ ז"ל אם כן יש נ"מ בבדיקה זו דהיינו באופן דקידש לו אביו אשה בקטנותו דמהני הקידושין מטעם זכי' וצריכה גט לכן בעינן בעת הגירושין בדיקה ושפיר קאמר הש"ס דמצרכינן בדיקה לגירושין לדקדק אחריו אם הביא סימנים כדי דיכול לעשות שליח. אמנם לפי זה צ"ע דברי הש"ס הנ"ל מאי פריך הש"ס וכי בדקינ' לקידושין למ"ל הבדיקה לגירושין הא לדעת מהר"י ברזילי משכחת דאף דבעת הקידושין הי' קטן דקידש לו אביו בקטנותו מ"מ צריכה גט ולכן בעי בדיקה לגירושין אם היא גם כן קטן א"י לעשות שליח וגם אם הוא קטן א"י לגרש גם כן אפי' בעצמו ולפר"י שלדעת מהר"י ברזילי הנ"ל הוי הקידושין של אביו דקטן רק מדרבנן דמן התורה אין לו זכי' ואם כן לכל היותר אין להקטן רק קידושי דרבנן בקטנות ואם כן פריך בש"ס שפיר למה לו בדיקה לגירושין הא אף אי נימא דהקדושין הי' ע"י קידושי דאב מכל מקום הא לא הוי אלא קידושי דרבנן ובדרבנן נוכל לסמוך אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותה שוב אין צריך בדיקה דחזקה הביאה סימנים. דדוקא היכי דיש חשש איסור תורה בזה לא סמכינן אחזקה דרבא אבל כאן דלא הוי רק איסור דרבנן אם נתקדשה בקטנות ע"י אב יש לסמוך אחזקה דרבא. אבל מה יענה לפי המבואר במשנה למלך בפ"ו מה"ג דלדעת הר"י ברזילי הוי קידושי תורה גם כן מטעם הנ"ל דזכין לאדם שלא בפניו אם כן הדבר צ"ע כדכתיבנא. אבל כבר תמהו גדולי אחרונים ז"ל הובאו דבריהם בתשובת נוב"י ז"ל ובתשוב' בית אפרים ז"ל על דעת מהר"י ברזילי מהש"ס דקידושין דף י"ט דאיתא בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן אר"ז ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את א"א פרט לאשת קטן ואי אמרינן מיעד אם כן מצינו אישות לקטן. אלא מאי קטן אינו מיעד אמאי אצטריך למעט לי' תפשוט מיני' דמייעד אמר רב אשי הכא ביבם בן ע' עסקינן ומדדחק רב אשי לאוקמי הא דמיעט רחמנא א"א פרט לאשת קטן ליבם בן ט' ולא מוקי לה כגון דקידש לו אביו אשה וקידושיו קידושין מכל מקום ממעט רחמנא ממיתה כדבעי לאוקמי דמייעד ומכל מקום ממעט קרא ממיתה וגם לפי הה"א דקאמר הש"ס ואי אמרת מייעד הא מצינו אישות לקטן בלי הפירכא מייעד הוי מצי הש"ס ליפרוך הא מצינו אישות לקטן דאביו קידש לו אשה לקטן בקטנותו דהוי קידושי תורה מטעם זכי' דזכין לאדם שלא בפניו כמבואר בזה בספר מעין גנים על אה"ע מאאמ"ו הרב ז"ל באריכות.
שוב עיינתי בתשובת בית אפרים בסי' מ"ב הביא תשובה ארוכה מארץ מדה מהגאון אמיתי המפורסם בע"מ שאגת ארי' ז"ל לתרץ דעת מהר"י ברזילי דאפ"ת דהדין דקטן שקידש לו אביו אשה דמהני מטעם זכי' מ"מ אם הגדיל הקטן יכול למחות כמו בגיורת אם כן הקידושין של אביו שקידש להקטן תלוים ועומדים עד שיגדיל ולא ימחה הקטן אז הקידושין חל למיפרע אבל עכ"פ קודם שיגדיל הוי הקידושין בספק דילמא מחלה לכשיגדיל ובכה"ג בודאי לא צריך קרא למיעוטא אשת קטן ממיתה הבא עלי' דספק נפשות להקל דל"מ למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה בודאי לא צריך קרא דפטור ממיתה דהא אינו חייב מיתה הנואף אלא בהתראה ודאית וכאן א"א להתרות דהא אינה כודאי א"א עכשיו דילמא ימחה לכשיגדיל ובטלו הקידושין למיפרע ואפי' למד התראת ספק שמי' התראה הוי דוקא אם הספק רק להעדים דמתרין בו אבל אצל העובר ליכא ספק כלל אלא העובר יודע בודאי דעושה איסור תורה אבל היכא דהספק הוי גם להעובר העבירה כמו בנ"ד לא אמרינן לכ"ע דהתראת ספק שמי' התראה דהא בעת שעבר הי' אצל העובר ג"כ העבירה בספק איסור תורה אף על גב דאח"ז היה מוחה וא"כ איגלאי מילתא למיפרע דהי' קידושי קטן מן התורה מכל מקום בעת דעבר הי' אצלו הדבר בספק איסור בזה סובר גם המ"ד דהתראת ספק שמי' התראה מ"מ בזה ס"ל ג"כ דלא הוי התראה כלל וא"כ לא משכחת בקטן שקידש לו אביו אשה דיהי' הבועל חייב מיתה אף על גב דקידושי קטן הוי מן התורה והביא ראיות לזה מכולא תלמודא לאמיתה של תורה באספקלריא המאירה להלכה ברורה ות"ל דהרבה ראו עיני בזה בתשובת גדולי אחרונים שפלפלו בענין זה מאוד יעו"ש ודו"ק:
בא"ד מ"ש ובד"מ כתב ור"ל דבא ליישב דעת המחבר דכתב דעיקר החשש דשמא קטן וא"י לעשות שליח ולא כתב דאם הוא קטן א"י לגרש אפי' בעצמו לז"כ דהחשש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בנתים אם כן החשש זה דשמא קטן ויתגדל בנתיים וא"י לגרש בעצמו ליכא דהא הוא יגרשה בעצמו ואז יהי' גדול לזה כתב דעיקר הבדיקה משום דא"י לעשות שליח דילמא השתא קטן ויתגדל בנתיים ואחר כך ימסור השליח הגט דבזה לא מהני הממ"נ הנ"ל דהא יחוד עמה לאחר הנתינה ביד השליח והגט הוי מעת שהי' קטן אבל אם ימסור בעצמו ליכא חשש דלמא יתיחד עמה בתוך כך דהא בעצמו מסר לה אח"ז הגט ושייך לומר הממ"נ הנ"ל ודו"ק:
אמנם הגאון בס' ישועת יעקב ז"ל השיב ע"ז וז"ל דמילתא דפשיטא דאם בעת שהי' קטן אמר לסופר כתוב גט לאשתי ונעשה גדול ונתייחד עמה בנתיים ואח"ז מסר הגט ליד האשה אחר שהגדיל לא מהני הואיל דבעת הקידושין הי' קטן והוי כאומר כתוב גט לאשה דעלמא דאינו גט הואיל דלא מצי עביד מהשתא לא מצי עביד שליח והטעם בזה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כה"נ לא מצי הסופר לכתוב ע"פ ציווי הבעל דלהוי כשלוחו אף אם ימסור הגט לאחר שהגדיל הואיל דבעת הכתיבה הוא קטן ולא מצי עביד בעצמו בקטנותו וגם י"ל הואיל דבעת אמירה כתוב גט לאשתי לא היו אז הקדושין חלין א"כ הסופר כתוב הגט שלא לשמה והיינו דהוי כאילו נכתב בלי ידיעת הבעל ודמי ממש לאומר לסופר כתוב גט לאשה דעלמא כה"נ הוי האשה לגבי' כאשה דעלמא בעת דהוא קטן דהא אז הקידושין לא הי' חלין כלל אבל א"ש דזה ברור דבספק זה אם הוא גדול או קטן ואינו יוכל להתברר אבל עכ"פ הוי אצלו מקודשת להקטן א"כ ל"מ להטעם דנכתב שלא לשמה היינו שלא לשם גירושין בודאי ניחא דהא כאן הוי הוא עכ"פ ספק מקודשת וצריכה גט מספק הרי הגט נכתב לשם גירושין הואיל דאשה זו צריכה גט מספק לא מיקרי דנכתב שלא לשם גירושין אלא אפי' להטעם די"ל כאן דלא מהני דהוי דשלב"ל הרי ידוע דעת הכ"מ גבי יבמה לשוק הואיל דצריכה גט מספק א"כ באומר לאחר שיחלוץ לך יבמך לא חשיב דבר שלא בא לעולם הואיל דג"כ כעת חלין הקדושין מספק לא חשיב דבר שלב"ל א"כ כה"נ הואיל דכותב הגט בקטנותו עכ"פ ספק מקודשת היא לא מיקרי דשלב"ל והוי גט גמור אבל באמת עיקר הטעם דלא מהני באומר כתוב גט לאשה דעלמא דלא הוי גט משום דחשיב שלא לשמה וכאן דצריכה גט מספק חשיב לשמה עכ"פ ואם כן דברי הד"מ נכונים דמהני באומר דהוא קטן כתוב גט לאשתי ובתוך כך נעשה גדול ונתייחד עמה בנתים דיוכל הקטן למסור לה הגט אחר שהגדיל כמ"ש ודו"ק:
ב"ש סקל"ט מ"ש לפיכך אם אמרה דיקבל הגט אפי' על תנאי יכול הבעל להתנות בעת נתינת הגט לש"ק שלה אכן דברי הטור בשם הרי"ף ז"ל נאמרים בסתם. ומשמע דלעולם לא יטיל בו תנאי לכן אכתוב מה שראיתי עצה נכונה בס' אבני מילואים מהגאון הקצה"ח ז"ל דלפמ"ש לעיל סק"ב בשם סה"ת והג"מ בפ"ו מה"ג דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבלה מיד שליח בעלה ואפי' קדמה ושויתו שליח וכ"מ בסמ"ג לפיכך משום טעמא דחצירה הבאה לאחר מיכן ובשום אופן אין יכולה לעשות ש"ק לקבל גט מיד שליח בעלה וא"כ לפ"ז לעולם אין הבעל יכול להטיל בו תנאי בעת נתינת הגט ליד שליח קבלה שלה לפ"מ דמבואר בריש המדיר גבי חליצה כיון דא"א לקיימה ע"י שליח המעשה קיים והתנאי בטל ומש"ה כתבו הפוסקים במשפטי התנאים דצריך דיהי' המעשה קיים ע"י שליח ולפ"ז דווקא אם מגרשה לאשתו בעצמו יכול להתנות תנאי כמו שירצה הואיל דיכול להתקיים ע"י שליח הולכה אבל אם עשתה הוא ש"ק והוא בא עם שליח לקבלה כיון דעכשיו א"י לקיימה למעשה דידי' ע"י שליח דהרי ש"ק אינו רשאי לקבל מיד שליח בעלה וכיון דאי אפשר לקיימה ע"י שליח ליתא בתנאי ואע"ג דהא דאין אשה עושה לקבל מיד שליח בעלה אינו אלא משום חצירה הבא לאחר מכן מ"מ כיון דסוף סוף לא] משכחת לשליח קבלה ע"י שליח בעלה הו"ל אינו מתקיים על ידי שליחו והוי הדין דמעשה קיים והתנאי בטל לכן הרחיקו ממנו כל דין תנאי כמבואר לעיל בסימן ל"ח דבעינן דיהי' התנאי יכול לקיים ע"י שליח דאל"ה הוי התנאי בטל ומעשה קיים וא"כ מתורץ קושית ב"י דאמאי לא יוכל להבעל להטיל תנאי בעת נתינת הגט לש"ק שלה מ"ש ממגרש לאשתו בעצמה. ולהנ"ל א"ש הואיל בכה"ג א"י לקיים התנאי ע"י שליח כמ"ש ודו"ק בזה:
ב"ש סקמ"ב מ"ש ואפשר לומר ר"ל דבשלמא אם השליח אומר דהוא שליח להולכה וש"ק דהיינו דהבעל אמר לו התקבל והולך דמבואר לעיל דהתקבל דקאמר הבעל הוי נמי הולך לזה י"ל דהב"ד, דכתבו דהוא ש"ק של בעל רק ליפות כח דסמכו דכל ב"ד ידעו דהתקבל דקאמר הבעל הי' דעתו להולכה. אבל אם אומר השליח דהבעל אמר רק הולך לבד ולא הזכיר לו התקבל והולך קאמר והב"ד כתבו בהרשאה דהוא ש"ק והולכה א"כ אף דבאמת דהבעל לא עשאו רק ש"ה מ"מ הגט פסול דמזה מוכח וראי' דהב"ד המה ע"ה דסברי דע"פ הדין יכול הבעל לעשות ש"ק וא"כ יש לחוש לשאר פסולין שנעשה בגט מדזכרו בהרשאה דברים אשר לא דבר הבעל א"כ בודאי הי' הב"ד שסידרו את הגט ע"ה ותיבות אילו דכתב הב"ש אבל אם ל"א דהוא ש"ה מוכח דהוא ש"ק זה ט"ס וכצ"ל אבל אם השליח לא אמר דהבעל אמר לו התקבל והולך מזה מוכח דהב"ד המה ע"ה ויש חשש לשאר פסולין:
בא"ד מ"ש א"כ איך יכול השליח להכחיש ור"ל דהא הב"ד הם רבים והשליח הוי יחיד ונימא דבודאי התקבל והולך קאמר הבעל ואמאי תלינן דהב"ד של מסדרי הגט המה ע"ה דאדרבה השליח אומר שקר אבל האמת דהבעל התקבל והולך אמר והב"ד כתבו בהרשאה ליפות כוח לז"כ דאין טוענין כן ור"ל דהא מ"מ אין ביד שליח שטר הרשאה דהוא ש"ה ואין טוענין עבורו אם לא טען בעצמו כן כמ"ש:
ב"ש סקמ"ד מ"ש וצ"ל דליכא הרשאה ור"ל מדכתב המחבר אלא אם כן נתקיים הגט בחותמיו מוכח דליכא ביד השליח שער הרשאה דאי יש ביד השליח שטר הרשאה א"כ ממילא א"צ דהגט יהי' מקויים בחותמיו דהא הרשאה הוי כקויים הואיל דנכתב בהרשאה דהגט עם ע"ח שעליו הוא אמת וטל הרשאה חתומים עדים הוי כאילו ממילא הגט מקויים א"ו דאיירי דליכא ביד השליח כתב הרשאה ולכן צריך דיהי' הגט מקויים בחתומיו דאי לא הי' הגט מקיום בחותמיו יש חשש דילמא זה השליח זייף את הגט דהא הוא רשע לזה הקשה לפי זה מאי מהני דהגט מקיום בחותמיו מ"מ דלמא לא שליח הוא כלל מבעל דהא הרא"ש כ' דהא דש"ה נאמן לומר דהוא ש"ה הואיל דהאמינו חז"ל לומר בפ"נ אבל כאן דאינו נאמן לומר בפ"נ אמאי נאמן לומר דהוא ש"ה ואם כן קשה ממ"נ להרא"ש בשלמא למ"ש המחבר דפוסק כהרמב"ם דלא תליא זב"ז דאע"ג דאצ"ל בפ"נ מ"מ הוא נאמן לומר ג"כ דהוא ש"ה א"כ לק"מ די"ל דאיירי דאע"ג דהגט מקיום נאמן ג"כ לומר דהוא ש"ה אף דשליח הוי רשע אבל להרא"ש דס"ל דתליא זב"ז א"כ אי איירי דהגט מקיום דא"צ לומר בפ"נ ממילא אינו נאמן לומר ג"כ דהוא ש"ה. לז"כ דאפשר דס"ל דאיירי דיש ביד השליח הרשע שטר הרשאה לראי' דהוא ש"ה דאל"ה לא היה נאמן דהוא ש"ה ומ"מ אע"ג דיש ביד השליח שער הרשאה מ"מ בעינן דיהיה הגט ג"כ מקיום בחותמיו דאיל"ה אין הרשאה ראי' על הגט די"ל דהשליח הרשע החליף הגט וזה גט זייף והרשאה הי' על גט אחר דהי' כשר רק זה הגט הוא גט אחר שהחניף הואיל דהשליח הוי רשע לכן חיישי' כמ"ש:
ב"ש סקמ"ו מ"ש כן הוא דעת הרמב"ם. ור"ל דהרמב"ם ס"ל דאם לא נתקיים הגט הוי הגט אפי' בטל ופירש הב"ש ב' טעמים א' דהרמב"ם לטעמי' דס"ל עדים החתומים הוי מן התורה ע"פ כתבם אלא דחז"ל תיקנו דמקבלין עדותן לכן כאן דלא הוי כתיקון חז"ל דהא הבאת הגע הוי ע"י פסול לכן הוי הגט בטל והב' דהרמב"ם ס"ל כשאחד טוען מזוייף בעי קיום מן התורה ולכן כאן כשהגט ביד רשע טענינן אין מזוייף וצריך קיום מן התורה וזו הוא כשיטת הר"ר אביגדור נתן ז"ל הובא בש"ך חו"מ סי' מ"ו ולעיל סימן מ"ב וכ"מ בהרמב"ם פ"ח מה"ג דאם הבעל טוען מזוייף תצא והולד ממזר משא"כ באם נתקיים הגט בחותמיו לא הוי הגט בטל דקידושין של אחר לא יהי' תופסין בה אלא הוי הגט רק פסול והטעם בזה מבואר במשנה למלך דס"ל כהרא"ש דהא דהאמינו אותו על השליחות כיון דהאמינו אותו לומר בפ"נ ובפ"נ האמינו אותו ג"כ על עיקר השליחות אבל בפסול עבירה דאינו נאמן לומר בפ"נ לכן גם על השליחות אינו נאמן וע"כ הגט פסול וכן משמע בביאורי הגאון החסיד ז"ל וז"ל כבר תמהו עליו כל הפוסקים ול"נ דמיירי דאין עדים דעשאו שליח דהוא נאמן ולכן צריך דיהא כשר מד"ת עכ"ל. שוב ראיתי בס' פני יהושע ז"ל בגיטין דף כ"ג ע"ב על המתניתין וז"ל הרמב"ם כתב דגם הפסולים בעבירה מד"ת פסולים לשליחות הגט וע"ז כתב הפ"י ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל תמהו עליו קמאי ובתראי דכשנתקיים בחותמיו למה פסול לז"כ ולענ"ד נראה ליישב דאפ"ה פסול שמא לא מסרו הבעל לגירושין ולא עשאו שליח ואע"ג דבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דשליש נאמן באינם בעיר אחת מטעם דהימנה זה דוקא בסתם בני אדם אבל בפסול עבירה לא שייך לומר דהימני' דהא אנו יודעים בו דלאו גברא מהימנא הוא והבעל לא ידע בפיסולו וגם י"ל דחיישינן לנפילה שנפל מהבעל אע"ג דלנפילה לא חיישינן הוי הטעם משום למעוטא חיישינן גם במקום חזקת א"א משום דהרוב מגרע החזקה והדרינן לכלל דע"א נאמן באיסורין אבל בפיסול עבירה דאין כאן נאמנות כלל דהרי פסול הוא לעדות חיישינן שפיר למיעוטא שמא נפל ומצאו זה. ובזה נתישב ג"כ מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל כמ"ש דאם נתקיים בחותמיו הגט בטל לגמרי ואמאי לא אמרינן דהגט הוי גט מספק שמא אינו מזוייף ולמאי דפרישית דהגט בטל משום דאוקמונין לה אחזקת א"א לגמרי כדכתבו התוס' לעיל עיי"ש:
ב"ש סקמ"ח מ"ש כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות וכ"מ בהרא"ש דלעדות זה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמבואר בסי' קמ"ב בסומא והכל בזה כדהקילו בנשים וכ"ה בהרשב"א ומזה למד מהריב"ש הביאו הח"מ לעיל בסי' י"ז דה"ה לעדות אשה במיתת בעלה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אלא דוקא בעדות גמור בעינן שיהי' תחלתו וסופו בכשרות דלא כהש"ך ח"מ סי' ליד ס"ק ל"א וכ"כ הגאון הנו"ב ז"ל בחלק אה"ע דף פ"ד ע"פ תשובת הרא"ש וגם העיד בשם זקן הדור הגאון מוה' העשיל ז"ל דכתוב בפשיטות כן וכ"מ בס' במז"ל והביא ג"כ ראי' מן הס"ד בשבועות דלא למעט משחק בקוביא מקרבן שבועה ולדעת הש"ך קשה הא ראוי להעיד בעושה בסוף תשובה עש:
ב"ש סקמ"ט מ"ש אי אמר לשנים כתבו גט ותנו לפלוני שלוחי ויוליך לה מבואר האיבי' בש"ס דף ס"ג ע"ב דאיתא שם אמר רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו ופירש"י דהאיבי' הי' לענין אז מיקרי עשו עדים שליחותן אבל הרי"ף ז"ל הביא הרא"ש שם פירש לענין אם יכולין אותן עדים להיות ש"ה למסור הגט לידה והיינו אי נימא דדעת הבעל הי' דהם לבד יכתבו הגט והשליח יוליך לה א"ד דדעתו הי' דהם רשאים ג"כ להוליך לה הגט ולטירחא דידהו חש אבל אם הם הי' רוצין להוליך לה בודאי ג"כ דעת הבעל דהם יוליך לה ועלתה בעי' זו בתיקו ולפ"ז לכאורה קשה הא זה דין דאינה מכירה מבואר בש"ס גיטין דף כ"ט דפליגי בזה והא ב' דינים אלו הם דמו להדדי ולקמן עלה בתיקו לז"כ וי"ל דהכא שאני דאמר בפירוש דאין מכירה וא"כ בודאי לא הי' דעת הבעל דיהי' שליח להולכה לגירושין. אבל הרמב"ם דלמד הדין דויוליך לה הנ"ל דלא הוי גט כלל מהדין דאינה מכירה וע"כ ס"ל להרמב"ם דלא הוי גט כלל אם הראשון מסר לה הגט הואיל דלדעתו אמרינן דלא הוי שליחות הראשון לגירושין וב' דינים הנ"ל שוים להדדי. ומ"ש המחבר ה"ז ספק מגורשת לאו דעת הרמב"ם הוא אלא דעת הרשב"א כ"ה ולפי זה הרמב"ם ע"כ מפרש בעיא זו דש"ס הנ"ל כפירוש רש"י לא כפי הרי"ף הנ"ל כמ"ש:
ב"ש סק"נ מ"ש אף על גב סומא וכוונתו לפי הס"ד דש"ס דקאמר התם הטעם בסומא לפי שאין יכול ליתן אבל המסקנא גם סומא יכול ליתן בא"י המקום דא"צ לומר בפ"נ בטביעת עין דקלא כ"מ בס' תו"ג עיי"ש:
במחבר סעיף ל"ז מ"ש אע"פ שאינו עכשיו שליח לגירושין ראיתי בס' ישועת יעקב דכתב דלכאורה קשה ע"ז מש"ס דנזיר דף י"ב דקאמר במידי דלא מצי עביד מהשתא אין יכול לעשות שליח אלאחר זמן ומה"ט לא מהני באומר לשליח דיקדש לו אשה לאחר זמן וכעת היא ערוה אצלו וה"ה כאן הואיל דאין ביד השליח כעת למסור הגט ליד האשה עד שיעברו שלשים א"כ איך יוכל לעשות שליח אלאחר זמן ולכאורה יש לחלק במידי דלא תלו במעשה רק בזמן מהני דזמן ממילא יבוא כדכתבו הפוסקים לענין התרת הנדר עד שיחול אבל אם תלו במעשה לא מהני לא מצי עביד שליח אם הוא בעצמו אינו יכול לעשות והוי מחוסר מעשה אבל ז"א דיש מחלוקת הפוסקים בזה כמבואר ביו"ד לכן העיקר הטעם בזה כיון דקיי"ל דגם אם מת השליח ראשון קודם שיגיע הגט לידה מ"מ לא נתבטל השליחות השני והטעם דכולהו מכח בעל קאתו והוי כאילו אמר דיעשה הרבה שלוחים עד שיגיע הגט לידה א"כ כיון דהבעל היה בידו לעשות שליח על לאחר זמן א"כ שליח הראשון שאמר לשליח השני דימסור הגט לידה לאחר זמן א"כ דבעל קעביד והבעל יכול לגרש מהשתא. וכן מבואר במ"ל פ"ו מה"ג ד"ה ודע עי"ש:
ב"ש סקנ"ה מ"ש ולא שאל שמא פירש לו המשלח דלא ישלחנו ביד אחר ומ"מ י"ל דל"ק דאם איתא דהזהירו בפירוש דלא ישלחנו ביד אחר מימר אמר לרבא כד אמר לנו ולבתר תלתין משוינן שלים בודאי הי' משיבו דהמשלח הזהירו ע"ז ומדשתק ש"מ דלא אזהר ליה וכ"מ בס' טו"ג עיי"ש:
ב"ש סקנ"ו נרשם בטעות על סיום דברי המחבר אלא דברי הב"ש קאי על דברי המחבר במוקדם מ"ש וצריך למנותו בפני ב"ד עיי"ש:
ב"ש סקנ"ח מ"ש ולא כח"ר דהבאתי בסי' קמ"א ס"ק י"ג ור"ל דשם הביא בשם הרשב"א באומר לאשה כי מטית להתם שויא שליח להולכה וצריכה לומר בפ"נ קודם דיצא מת"י הגט דוקא אלמא דכבר נגמר שליחות הראשון אבל י"ל דש"ה דהאשה לא נעשה שליח לגירושין רק היא נעשית עד להתם וכי מטית להתם תעשה שליח ולכן כשמסרה ביד השליח נגמר מיד שליחותה משא"כ הכא דשליח נעשה לגירושין וכל כמה דלא מטיא הגט ליד האשה עדיין לא נגמר השליחות ובזה נסתר הספק דהמ"ל אם השליח ראשון יכול לבטל לשליח שני שעשה ולהנ"ל מוכח מכאן מדלא נגמר שליחות הראשון וכיון דעשה השני לשליח דיבור הוא וכשמבטל אתי דיבור ומבטל דיבור כמו בבעל כ"מ בס' תו"ג עיי"ש:
ב"ש סקנ"ט מ"ש וש"ה שלה לא הוי מילי ור"ל דס"ל כהנך פוסקים דסוברים דאשה אינה יכולה לעשות ש"ה אלא הבעל צריך לעשות ש"ה ולכן אף אם היא אמרה לשליח הבא לי גיטי דהיינו דילך לבעל דיעשה לו ש"ה להביא לה הגט לידה הוי הדין דש"ה זה יכול למנות שליח אחר שילך לבעל להביא לה גיטה ויהי' מבעל ש"ה ממש הואיל דשליח ראשון לאו שליחה כלל לגירושין ועיקר שליחות התחיל בעת דהבעל נותן להשליח הגט שיהא ש"ה וא"כ הוי מבעל להולכה וזש"כ כיון דעיקר שליחות נגמר בעת שנותן הגט ליד השליח ור"ל דעיקר השליחות הוי מבעל להולכה לכן יכול שליח לעשות שליח אחר שילך לבעל להביא לה הגט אבל ש"ק שלה א"י הש"ק שלה למנות שליח אחר במקומו דהא אמירה שלה לש"ק הוי מילי ומילי לא מימסרי לשליח וא"כ לא דמי לש"ה הובאה שלה דלא הוי דשליח מהאשה כלל אלא כמזכיר דברים לבעל דיעשה ש"ה להוליך לה הגט ולפי"ז לדעת הר"ן בשם הרמב"ם דשליח הובאה שלה הוי כש"ק שלה אלא דהוא הוי על תנאי דלא יחול הגט עד שיגיע לידה א"כ א"י השליח הראשון דהובאה למנות שליח אחר במקומו דהא השליח ראשון הוי ממנה שליח קבלה ומילי לא מימסרן לשליח אלא דוקא אחר שקיבל השליח הראשון הגט אז יכול השליח למסור הגט לשליח אחר שיתן לידה דהא לא הוי רק משום קיום התנאי ושליח ראשון מוסר לשליח השני גט א"כ לא הוי מילי וכ"מ בס' תו"ג:
ב"ש סקס"א מ"ש אפשר נאמר בזה אין ברירה ור"ל דלא אמרינן הוברר הדבר הי' דעתה ע"ז השליח וממילא לחומרא אמרינן דא"ב אבל לא לקולא וקידושין של אחר תופסין בה כמבואר לעיל בס' קל"א מזה וטעם הדבר דהרשב"א מסופק בזה ראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל דע"כ לא אמרינן דא"ב אלא בדבר דצ"ל דהוברר הדבר למיפרע כהא דקיי"ל דבעינן לשמה ובעינן דבעת כתיבת הגט יהא לשום אשה זו אבל באומר כחוב הגט לאיזה שארצה אגרש בזה לא תליא בדין ברירה לומר דאם נתרצה הבעל אח"כ לאחת מהן דנימא דהוברר הדבר דלמיפרע הי' ודאי דעת הבעל לזו לכן דלמ"ד דס"ל דאין ברירה לא אמרינן דהוברר למיפרע לזה האשה הי' דעת הבעל וא"כ נכתב הגט שלא לשמה אבל כאן דאמרה האשה להרבה אנשים איזה מכם שיבחר הבעל מכם דיהי' ש"ק שלי א"כ לא תליא בזה בדין ברירה הואיל דכשהבעל בוחר זה האיש דיהיה ש"ק היא תיכף ומיד עכשיו ממנה אותו שיהא ש"ק את מי שיבחר הבעל בשע' דנעש' ש"ק הוברר בודאי דעתה הי' מתחלה ע"ז האיש דהא אמרה סתם כל מי שירצה הבעל מכם הוא יהי' ש"ק שלי מבעל וא"כ ל"ד לדין ברירה דש"ס ומ"מ י"ל דמסופק הרשב"א הואיל דקיי"ל דשליח קבלה בעי עידי אמירה דהיינו בעת דנעשה שליח מן האשה יהיה על זה שני עדים א"כ באופן זה דהאשה ממנית לכמה שלוחים ואמרה איזה מכם שיבחר הבעל דיהי' ש"ק עבורי יהא ש"ק הרי לא ידעו העדים את מי עשתה שליח לקבלה והרי אין לנו עדים על מינוי השליחות אם לא דנימא הוברר הדבר למיפרע דאותו דנתרצה הבעל דיהא ש"ק הוא נעשה ש"ק בזה כ' הרשב"א שפיר דא"ב וא"כ בעת עשיית האשה ש"ק לא נעשה שליח לקבלה עדיין אלא בעת דנתברר רצון הבעל על איזה שיבחר אם ליכא עידי אמירה זה מה דאפ"ל בדברי הרשב"א דמסופק בזה. אבל באמת גם ז"א דכיון דכולן נכנסו בכלל שליחות האשה מילתא דפשיטא הוא דמהני דהעדים דנעשו כולם שלוחים על אופן דנתרצה הבעל למסור הגט לידי זולת זה ממילא אינו נגמר שליחות לקבלה והרי זה דומה לכל התנאים דאף דהתנאי נגמר אח"כ לא שייך לומר בזה מקדש או מגרש בלי עדים לכן העלה גלל כן נלפע"ד דאין חשש בזה באומרת מי שיבחור הבעל יהי' ש"ק עבורי מהני והגם כי ידעתי מיעוט ערכי נגד רבן של ישראל הרשב"א ז"ל אמנם הואיל דהרשב"א ז"ל מסופק בעצמו בזה לכן נראה להקל בזה והאריך בזה עפ"י פלפול בתוס' ב"ק והוכחה מהש"ס דמס' מעילה כמבואר שם. אחר זה ראיתי בס' שו"ת נו"ב ז"ל בסי' צ"א אשר הרחיב הדיבור בסברות הנ"ל והעלה ג"כ דדין זה לא תליא בדין ברירה עפ"י הסברא הנ"ל ומחלק דדוקא אם אמרה כל מי שירצה לקבל עבורי יהא שלוחי זה לא מהני דכל הרוצה לתרום לאו שליח מיקרי כדעת התוס' בגיטין דס"ו אבל אם אמרה כל מי שיבחור הבעל יהא שליח קבלה עבורי א"כ הרי בחרה במי שיבחור פלוני והוי שליח לקבלה שלה כמו דאמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דמהני. אף די"ל דשם תיכף בעת דאמר כל השומע נגמר השליחות אבל כאן אין השליחות נגמר אלא בעת שיבחור פלוני א"כ אפ"ל דתליא בדין ברירה מ"מ י"ל דדין ברירה לא נאמרו אלא באופן דמבואר בש"ס באומר שארצ' אגרש דע"כ בעינן לומר אח"ז דהוברר הדבר למיפרע דנכתב לשמה אבל כאן דאמרה כל מי שיבחור הבעל הוא יהא שליח לקבלה עבורי א"כ היא ממנית עכשיו להשליח ומינוי השליחות לקבלה א"צ השליח להיות שליחה רק בעת קבלת הגע ואם הוברר הדבר במי שיבחור הבעל וא"צ לומר דהוברר הדבר למיפרע דהרי כבר נעשה שליחה בעת אמירה שלה דהרי אינה צריכה למנות השליח עכשיו שיהא עכשיו שליח ממנה אלא בעת קבלת הגט מיד הבעל ואז הוברר הדבר את מי שבחר הבעל דיהא שליח לקבלה עבורה וא"כ דין זה אינו נוגע לדין ברירה דש"ס והאריך בזה. וכן מבואר דבר זה באריכות בס' שאגת ארי' להגאון ממיץ ז"ל בס' צ"ב על הא דאיתא בהגמ"י פ"ו מ"ה חו"מ בשם הרוקח. דטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע לידו מצד שלי הרי לו במתנה כדאמרי' בפ' לולב הגזול מלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לולבי הרי לו במתנה ע"ז הק' הש"א הא אנן קיי"ל דבדאורייתא לית לן ברירה ואיזה תיקון הוא. והאריך לחלק כן דהא דאמרינן דאם אדם מתנה על דבר שאינו בידו א"ב בדאורייתא ה"מ אם צריך שיוברר הדבר למיפרע ע"כ תלוי בברירה אבל אם מתנה על דבר שאינו בידו שתחול הדבר להבא מעת שיתקיים התנאי דבר זה לא תליא בברירה והכא אם אומר כל מי שיגיע לידו המצה שלי הרי לו במתנה אין הכוונה דיהא מתנה משעה שאמר אלא כוונה ודעתו שיהא מתנה מעת שיגיע לידו. והרי אז בשעה זו הוברר האיש שבאתה המצה לידו. וע"כ לא תליא בברירה כלל דהא מעת חלות המתנה הוברר זה האיש שבאתה המתנה לידו. ואעפ"י שהוא א"י גם אח"כ איזה הוא האיש לא איכפת לן ידיעתו בזה כיון דמ"מ הוברר האיש ולזה נתן לו במתנה גמורה יהי' מי שיהי' כמו דאמרי' בפ' ג' דעירובין דף ל"ו. ובפ"ו בפסחים דף פ"ח דכתבו התוס' דמתני' אתיא כמ"ד א"ב. דכיון דבעידנא שאמר נתברר הדבר אלא שחסרה הידועה בזה לא איכפת לן עיי"ש באריכות הרי מבואר סברות הנ"ל דדין זה לא תליא בברירה כלל ודו"ק:
ב"ש סק"ע מה דהשיג על הה"מ דפירש דעת הרמב"ם דסובר כאן דתצא והולד ממזר משום דהיא אינם יודעת והבעל טוען ברי מזוייף ומוקמינן אותה אחזקת א"א הא לא הוי אלא איסור מדרבנן דמה"ת הוי חתימת עדים כקיום כדר"ל דאמר עדים החתומים הוי כמי שנחקרה עדותן ובלא"ה זה אין סברא לומר דזה הוי מעלה יותר מה דהוא טוען ברי והיא טוענת שמא הא בודאי יטעון ברי לחזק טענתו כמו בשע"ח דזה אינו ראיה מה דהמלוה טוען ברי נגד הלוה וגם הא הרמב"ם רפי"ב מה"ג כתב גם בהיא טענת ברי כשהיא עצמה מביאה הגט מ"מ כשהבעל מערער אינה מגורשת א"ו העיקר כדעת הרמב"ם דס"ל כשיטת הר"א וכהגהת מרדכי דעיקר תליא אם הבעל מערער אף דהיא טענת ברי וסובר כר"ל דר"ל גופי' לא אמר רק באין הבעל מערער ובזה א"ש דלא קשה על הרמב"ם היכי משכחת הדין דגט המובא ממדה"י הא להרמב"ם חתימת עדים הוי מפ"כ א"ו דשם איירי באין הבעל מערער הוי חתימות כמקויים כבר כר"ל אבל להה"מ הנ"ל קשה הא בגט המובא ממדה"י אינה יודעת ולוקמה אותה אחזקת א"א וזש"כ ואי אמרת ס"ל כר"ל לתרץ המ"מ דלא קשה דלכן כשר בגט המובא ממה"י להרמב"ם משום הסברא דמאן דמקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקיעונהו רבנן לקידושי מיני' והוי כמו אמירתו של השליח בפ"נ והוי כמו הם אמרו דחתימת עדים בעי קיום והם אמרו דאמירת השליח הוי כקיום עפ"י הסברא דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעונהו רבנן לקידושין ולז"כ א"כ לא הי' צריך הה"מ לטעמי' דר"ל דא"כ בלא"ה א"ש דברי הרמב"ם דס"ל כאן דהולד ממזר אף דאיירי ביודעת מ"מ כאן איירי בגט המובא מא"י דאין צ"ל בפני נכתב. וא"כ כאן לא אמרו רז"ל כלל דאמירת השליח הוי כקיום וא"כ לא שייך הסברא הנ"ל דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. דהא בגט המובא מא"י לא אמרו חז"ל דהוי השליח נאמן וע"כ בעי קיום מן התורה להרמב"ם וזה שכתב אם אינו מקיום הגט בטל ובסברת הב"ש מיושב קושיית הרשב"א דהקשה למה קאמר הגמרא הא הוי דבר שבערוה הא בלא"ה יש לה חזקת א"א להנ"ל ניחא. דהא בגט המובא ממדה"י י"ל הסברא דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי ולא הוי א"א מעולם כלל. לכן הוצרך הגמרא לומר דהוי דבר שבערוה ודו"ק:
ובספר שערי המשפט סימן כ"ז סק"ג לתרץ הרמב"ם הנ"ל עפ"י כמה סברות דגם הרמב"ם ס"ל דגם כשהלוה טוען מזוייף א"צ קיום מה"ת והטעם בזה דסובר כדעת רש"י בגיטין דלא חציף אינש לזיופא הואיל דהשני מכיר בשקרו וזה הוי דווקא בפניו אבל שלא בפניו והלוה טוען מזויף אמרינן דשמא זייף וגם יש סברא דאם הוציא השטר מתחילה שלא בפניו אינו מועיל אף אם אח"כ הוי בפניו הואיל דעביד לאחזוקי שיקרא וגם אם הי' צריך אח"כ להיות השטר בפניו אינו מגרע מה דהוציא מתחלה שלא בפניו ואמרינן שפיר אם בא הלוה וטוען מזוייף אח"כ לא מהני בפני המלוה דבזה לא שייך הסברא דעבידא לאחזוקי בשיקרא דהא זה הי' ידע בתחלה דע"כ הי' צריך לתבוע להלוה בפניו וא"כ שייך סברא הנ"ל דלא חציף אינש לזייף השטר. ולפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם איירי באשה המביאה גט שלא בפני בעלה לב"ד ואח"כ בא הבעל ומערער דהגט הוא מזוייף דאינו גט כלל כמבואר דעתו בסי' קנ"ב ובטור שם דכאן לא שייך דלא חציפא לזיופא דהא סברא דהבעל לא ידע לעולם מזה ולכן גם אח"כ כשבא הבעל ומערער גם בפני' לא מהני דעביד לאחזוקי בשיקרא. וא"כ ה"נ הואיל דהשליח הביא הגע מתחילה שלא בפני הבעל ליד האשה אם בא הבעל אח"ז ומערער לא מהימן השליש גם מן התורה הואיל דכבר שלא בפני הבעל העידו לכן גם אח"כ בפני הבעל אין נאמן השליח וחיישינן לזוייף דעביד לאחזוקי בשיקרא הואיל דמתחלה עביד מעשה שלא בפני הבעל בודאי עביד לאחזוקי בשיקרא ויכול להעיז גם בפני בעל אח"ז ומתחלה לא ידע השליח דהבעל יבוא אח"ז להכחיש ובדעתו הי' דלא יהי' מעיז לעולם בפני הבעל כסברא הנ"ל והאריך שם בזה ועפ"י סברא זו נלע"ד דאפ"ל לתרץ קשיות הנו"ב ז"ל על הרמב"ם דס"ל דעדים החתומים על השטר לא הוי אלא מדרבנן והאיך פסק דע"א בשטר הוי משואיל"מ הא בשבועה דרבנן לא אמרינן משואיל"מ. ולהנ"ל ניחא קצת דגם הרמב"ם דלא בעי קיום מן התורה דלא חיישינן לזיוף כדעת רש"י הנ"ל וכסברת השער המשפט דהיכי דמתחלה היה צריך לתבוע להלוה בעצמו אמרינן גם אם הוציא השטר מתחלה שלא בפני הלוה מ"מ אמרינן דלא חציף אינש לזייף ולהעיז בפני הלוה וא"כ אם הע"א לבד בשטר חתום מהני מן התורה ולכן הוי משואיל"מ הואיל דהחוב הוי מן התורה ע"פ הע"א לישבע והיכא דאי"ל הוי מחוייב שבועה ואיל"מ כדכתיבנא ודו"ק בזה:
ב"ש סקע"ד מ"ש ש"ה כשאינו מקויים הוי כאילו אין בידו כלום ועמ"ש לעיל מזה בסקי"ד ובס"ק ע"ז עיי"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש א"כ אתיא שפיר גם אליבא דר"ה ור"ל א"כ פירכת הש"ס וליהמנה לשליש אזלא גם לר"ה דסובר נמי באינן בעיר אחת השליש נאמן כר"ח והאיך הוכיח מזה הרי"ף דהלכה כר"ח וצ"ע בזה הא לפי הנחה זו אכתי תיקשי מאי פריך הש"ס לר"ה וליהמנה לשליש והיינו כסברת הב"ש דאיירי דאינו בעיר אחת מנ"ל ליפרוך דלמא מיירי הברייתא דהם בעיר אחת ולכן אינו נאמן השליש וא"כ ל"ק לר"ה א"ו מוכח מזה דהלכה כר"א דהשליש נאמן גם באם הם בעיר אחת וא"כ שפיר הוכיחו הרי"ף והרמב"ם מפירכת הש"ס דמוכח דהלכה כר"ח וגם צ"ע לסברת הב"ש דהרמב"ם והרי"ף לא ס"ל חילוק זה אלא ס"ל לר"ה הבעל נאמן גם בשני מקומות א"כ קשה קושית התוס' מגע הבא ממדה"י שמא יטעון הבעל לפקדון נתתי לך אבל זה י"ל דעל קושית התוס' י"ל כתירוץ הר"ן הובא לעיל וז"ל א"ו דכי קאמר ר"ה בעל נאמן דוקא דהגט ביד שליש עדיין וה"ק אם איתא לגירושין יהיב בעל להשליש לדידה הוי יהיב ולא הי' מעכבו בידו הלכך כיון דלא מסרו לה מוכח דלפיקדון יהיב להשליש ולצעורי קמכוין אבל משהגיע הגע לידה שוב אין הבעל נאמן אעפ"י שאין טוענת ברי עכ"ל. שוב ראיתי בס' ישועת יעקב ז"ל דכתב לתרץ קושית הב"ש על הרי"ף והרמב"ם דבאמת דלר"ה דלא ס"ל סברת הימנה מהראוי דבלא"ה דיהי' דהבעל נאמן בפשיטות משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אע"כ משום דטענת פקדון טענה גרוע לכן הוצרך ר"ה לסברת אם איתא אבל בהברייתא בעובדא דאין הגע לפנינו רק דהשליח אומר דניתן להאשה ונאבד ממנה והב"ד מסופק דלמא האמת דנאבד מיד השליח ולא בא לידה וע"ז קאמר הש"ס כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אין השליש נאמן והיינו דמה"ת נתלי יותר דהגט נאבד מיד האשה דלמא נאבד מיד השליח ולא בא לידה כלל ומ"מ פריך הש"ס וליהמנה להשליש מבואר דע"כ מטעם נאמנות השליש דאל"ה מהכ"ת נאמן השליש דאע"ג דליכא הטעם דאם איתא מ"מ עכ"פ מכלל ספק לא יצא א"ו מטעם נאמנות השליש וא"כ שפיר דייקי הרי"ף והרמב"ם דהל' כר"ח ודו"ק בזה:
ב"ש סקט"ז מ"ש ולא כהר"ן ר"ל דפירש הפלוגתא דר"ה ור"ח באומר הבעל להולכה והשליש אומר לקבלה בזה אומר ר"ה דהבעל נאמן מחמת הסברא דאם איתא כדברי השליח ונתגרשה בעת קבלתו הי' נותן הגט בעצמו לידה דהא שניהם בעיר אחת אבל אם הבעל אומר לפקדון ושליש אומר להולכה הוי גם לר"ה השליש נאמן דלא שייך הסברא דאם איתא מטעם הנ"ל די"ל דלא הי' רוצה ליתן כי היכא דלא תתגרש מיד וא"כ י"ל דבאמת נתן לידו להולכה ולזה כ' דהרא"ש פוסק כה"ה באם הבעל אומר להלכה ושליש אומר לקבלה דהשליש נאמן מטעם אם איתא אבל באם אומר הבעל לפקדון נתתי והשליש לגירושין להולכה השליח נאמן גם לר"ה דלא שייך סברת אם איתא כסברת הר"ן הנ"ל דלא היה רוצה ליתן לידה כי היכא דלא תתגרש מיד לכן השליח נאמן דלהולכה מסר לידו ולא לפקדון מסר לו אבל הטור לא כ"כ ור"ל דזו הסברא דלא רוצה למסור לה כדי שאל תתגרש מיד זה לא סברא כלל א"כ הוי הדין להיפך דשייך הסברא דאם איתא וא"כ אם אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין הבעל נאמן ומכ"ש אם הבעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה דהבעל נאמן דבזה ודאי שייך הסברא דאם איתא כדברי השליח בודאי הי' נותן בעצמו לידה דמה חילוק לו בזה דהא לדברי השליח נמי מגורשת מיד בקבלת השליח כמ"ש:
ב"ש סקע"ט מ"ש ואין להוכיח מדברי הרא"ש ור"ל דהרא"ש דחק לאוקמי' דהא מודה ר"ה דאיירי דהגט ביד השליח הואיל דהפלוגתא מיירי ביד השליח ואי סובר דראו מהני הי' לו לאוקמי הפלוגתא ג"כ כשהגט ביד האשה והא דהשליש נאמן גם כשהשלישית יצא מת"י לוקי בראו ומ"ש ומש"ה היא נאמנת ור"ל באמרה קמאי דידי בהא דמודה ר"ה וע"ז השיב דאפשר דהרא"ש ס"ל כהר"ן דגט ביד אשה עדיף כ"מ בס' תו"ג והאריך בזה עיי"ש:
ב"ש סקפ"א מ"ש וצריך ישוב. ור"ל דכאן סותם העור כדעת הרא"ש והביא דעתו להסכים עמו ולעיל בסימן י"ז לא הביא כלל דעת הרא"ש ואדרבה סותם שם דלא כהרא"ש עיי"ש:
בא"ד מ"ש דהוי מיגו למיפרע ואף דבחו"מ סי' נ"ו מבואר דאם מיד כשבא לב"ד אמרינן המיגו דאי בעי לא הי' מראהו וא"כ ה"נ יש לו מגו זו דקודם שבא לב"ד היה נותן לה מ"מ י"ל דהב"ש איירי דנשמע ערעור הבעל קודם שבא השליח לב"ד ועכשיו בא השליח לב"ד ואומר לגירושין מסר לו אינו נאמן דהוי מיגו למיפרע אם ראו בידו:
ב"ש סקפ"ב מ"ש כשם שנאמן לומר איירי דאינן בעיר אחת ולכאורה למה לי' הטעם דכשם הא בלא"ה נאמן וע"כ צ"ל דס"ל להב"ש כדעת הרא"ש דדוקא בש"ק שייך לומר תפיסה מוכחת דהוי, כיד האשה משא"כ בש"ה ובש"ה צריכין לטעם הרא"ש הנ"ל ובעיר אחת דאיכא הוכחה דאם איתא לא מהני כשם כ"מ בס' תו"ג עיי"ש.
ב"ש סקפ"ד מ"ש והא דאיתא בסוגיא זו ור"ל בגיטין דף ס"ד ע"א באמר הבעל לגירושין ופירש"י שם בש"ה דהבעל אומר להולכה מסרתיו ליד השליש למוסרו לה והוכרח רש"י ז"ל לפרש כן מדפריך הש"ס מי קאמר גרשתו דהיינו דהא לא עשיתיו אלא ש"ה משמע דאי אמר הבעל דהשליח הוי ש"ק ומוסרו להשליש בתורת ש"ק הוי כמו שאמר גרשתו דנאמן הבעל וגם אי איירי בש"ק לא היה הש"ס צריך לומר משום חזק' שליח עושה שליחותו הא בלא"ה היא מגורשת בקבלת השליח מיד לזה הוכרח רש"י לפרש דאיירי בש"ה וע"ז פריך הש"ס מי קאמר גרשתיו וגם פירכא הב' ולימא חזקה שליח עושה שליחותו וע"ז משני הש"ס דלחומרא אמרינן ולא לקולא א"כ חיישינן דילמא מסר לה השליש אבל אם הי' אומר הבעל דש"ק עשאו הי' הבעל נאמן דהוי כאומר גרשתו דנאמן ובפי"נ מבואר דגם אם אומר הבעל גרשתי אינו נאמן לז"כ דסוגיא זו אתיא אליבא דמ"ד בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן ולכך פשיטא להש"ס ליפרוך מי דקאמר הבעל גירשתי דאי הי' אומר גירשתי הי' הבעל נאמן לכן פירש"י שפיר דאיירי בש"ה אבל הש"ס דפי"נ אזלא להמ"ד דבעל שאמ' גירשתי אינו נאמן וזה הוי להמסקנא דפי"נ א"כ אם גם אומר הבעל דש"ק הוי השליח נמי אינו נאמן ובזה מיושב דברי רי"ו דסובר דפירש סוגיית הש"ס בשליח לקבלה דלא כפירש"י וא"כ קשה עלה מאי קאמר הש"ס מי קאמר גרשתי וגם מאי פריך ולימא חזקה שליח עושה שליחותו לז"כ הב"ש דלהנ"ל א"ש דרי"ו אזיל להמסקנא דפי"נ דהדין גם אם אמר הבעל גירשתי את אשתי אינו נאמן והש"ס כאן אזיל להמ"ד דסובר גרשתי את אשתי נאמן ואדרבה סובר כפירש"י כמ"ש:
ב"ש סקפ"ט מ"ש די"ל דס"ל לר"ח השליש נאמן טפי ועמ"ש לעיל סקי"ג דברי החמדת צבי וזה דברי הב"ש כאן עיי"ש:
ב"ש סקצ"א מ"ש א"כ קשה למה השליח נאמן ור"ל דאי הרמ"א איירי דאי הגט ביד האשה לזה אין הבעל נאמן לומר דביטלו דאין לו מיגו דיכול לבעל עוד הואיל דהגט הוי ביד האשה א"כ אמאי סובר הרמ"א דאם השליח מודה דביטלו נאמן הבעל והשליח איך נאמן השליח דביטל הבעל הגט א"כ איך מסר הגע ליד האשה אם ביטל הבעל מקודם וידע השליח מהביטול לז"כ ואין לומר דלעולם הגט ביד האשה ודברי הרמ"א קאי על השליח השני דאיירי דשליח ראשון מסר הגט ליד השליח השני והשליח השני ידע מהביטול ונאמן השליח ע"ז לז"כ דהא במרדכי ובהג"מ מבואר דהשליח שני אינו נאמן ע"ז לומר דהבעל ביטל הגט אבל השליח ראשון נאמן לומר דביטל הבעל הגע אם הגט ביד השליח ולזה לא הקשה בלא"ה על הרמ"א מדברי המרדכי והג"מ הנ"ל דבשליח ראשון דמסר לו הגט נאמן נמי לדעת המרדכי והג"מ לז"כ וי"ל ור"ל דלעולם הגט ביד השליח ולזה ניחא דהשליש נאמן הואיל דהגט בידו וא"ל דלמ"ל נאמנות השליש דיהיה הבעל נאמן דביטלו להגט במיגו דיכול הבעל עוד לבעל לז"כ דהבעל אינו נאמן נגד השליש גם במיגו כמבואר לעיל דהשליש נאמן דהימני' אפילו יש להבעל מיגו לז"כ דלמ"ל לבעל נאמנות הא יכול עדיין לבטל ויבטל עכשיו לז"כ דאיירי דהבעל אינו כאן רק אומר דביטל והלך ועכשיו בא השליח לז"כ הרמ"א שפיר דאין הבעל נאמן להב"ד רק אם השליש מודה אבל אם השליש מכחישו אינו נאמן הבעל על אמירתו דביטל הגט אבל הח"ר איירי דיש עדים להבעל דביטל לפניהם לזה נאמן הבעל נגד השליש המכחישו והח"ר נמי סובר דהשליש נאמן נגד הבעל אלא דמ"מ סובר הח"ר דהבעל נאמן מ"מ אינו נאמן הבעל במיגו דהשליש נאמן הואיל דיש עדים על הביטול והח"ר מיירי מצד הנאמנות לז"כ דהבעל נאמן מתורת מיגו דביטל לפני עדים במיגו דיכול הבעל עדיין לבעל הגע דהשליש אינו יודע מהביטול לכן נאמן הבעל גם בליכא העדים כאן לפנינו כמ"ש:
ב"ש סקצ"ב מ"ש אינה נאמנת לאסור א"ע על בעלה ור"ל דע"כ הרמ"א איירי דעדיין היא פנוי' וגם הבעל זה אינה כהן לזה מהני נאמנות שלה דביטל הגט דאי מיירי דכבר ניסת לאתר בתוך כך לא היתה נאמנת לסייע לבעל דביטל הגט. לז"כ ואיירי דהגט בידה ר"ל דלכן בעי הודאה שלה דוקא ובלא הודאתה לא הי' נאמן הבעל דאי הרמ"א איירי דהגט ביד השליח לא היה צריך הבעל להודאתה דבלא"ה הי' נאמן הבעל דהא יש לו מיגו דיכול עדיין לבטל דהא נגד האשה הי' מהני המיגו דבעל ולעיל לענין עדות השליח כתב הב"ש שפיר דהרמ"א איירי אף דהגט ביד השליח דאי איירי לעיל דהגט בידה לא הי' נאמן השליח לומר דבעל ביטל אבל כאן לענין הודאתה איירי הרמ"א שפיר דהגט בידה דאי הגט ביד השליח לא הי' בעי הבעל הנאמנות שלה לסייע על הביטול:
בא"ד מ"ש אלא רי"ו איירי ור"ל דמה דסובר הרי"ו דהשליח אינו עושה אפי' לאחד איירי בשליח השני דזה השליח הוי במקום בעל אבל השליח ראשון לא הוי במקום בעל לענין ביטול כיון דביטל וסילק מהשליחות והוי כאיש זר לכן עולה במקום אחד לצרף עם א' ומזה מיירי הירושלמי אבל בספר ישועת יעקב הביא דעת הקדמונים להיפך דשליח ראשון בודאי לא נחשב כע"א וסברתו בזה לומר דאדרבה דזה שליח דע"י נשלח הגט הוא מעיד על עצמו שנתבטל ואם יכחיש הדבר אין כאן עדות ועיקר העדות דהדבר יהי' מבורר עד אשר לא נוכל להכחישו אבל השליח שני הוא רק מעיד דהגט נתבטל ומה לי ע"י מי נתבטל ואין זה מגוף העדות והאריך בזה קצת ולפ"ד נלע"ד דאפ"ל ליישב דרי"ו והירושלמי לא פליגי דרי"ו דסובר דשליח אינו עולה אפי' לאחד מיירי מהשליח הראשון דע"י נשלח הגע בזה ס"ל לרי"ו דאינו מצטרפו וזש"כ רי"ו הובא בב"י וז"ל דאם הלך השליח לבעל שליחות הגט צריך לבטל בפני ב' אחרים ור"ל דגם אם השליח השני מבטל בפני השליח הראשון מ"מ בעינן שנים אחרים חוץ מהשליח הראשון ואין השליח ראשון מהימן וזש"כ כי השליח במקום בעל היינו ר"ל דשליח ראשון במקום בעל קאי לזה בעינן שנים אחרים חוץ מהשליח ראשון וא"כ השליח שני עם איש זר מצטרפין להיות ב' ומ"ש בפני שנים אחרים למעוטי שליח ראשון קאי אבל באמת ס"ל לרי"ו דהשליח השני הוי מהשנים. וכן סובר הירושלמי דהשליח ראשון לא הוי מהשנים אלא השליח ב' הוי מהשנים וזש"כ הירושלמי הלך השליח לבעל הגט צריך לבעל בפני שנים והשליח עולה מהשנים קאי על שליח השני דהוי מן השנים הרי מבואר אף דכתב צריך לבטלו בפני שנים מ"מ אמר ע"ז הירושלמי והשליח עולה מהשנים אף דבתחלה אמר הירושלמי סתם דצריך שנים מ"מ מסיק דהשליח עולה מהשנים א"כ מבואר דקאי על השליח שני דהוא עולה מהשנים לצרף וא"כ לא פליג כלל כדכתיבנא ולתירוץ הב"ש דרי"ו איירי כשמבטל ע"י שליח שלא בפני השליח ראשון יש לדבר מזה לפי המבואר במ"ל פ"ב מה' רוצח דגם באיסור ורבנן אם נעשה שליח הוי השליחות בטל ומבואר ביור"ד סי' ר"ל י"א כל מי שנשבע שלא למכור ועבר ומכרו אין במכירתו כלום וא"כ כאן הא משבעינן להמגרש שלא לבעל את הגע. וא"כ לא מהני מה שביטל ע"י שליח. הא נעשה השליח בעבירה וגם בלי שליח קשה מאי מהני הביטול לפי מ"ש הסמ"ע בסי' ר"ח לדעת רמ"א בנשבע או נדר שא"א בקיום המכר כלל אלא א"כ ע"י איסור שעובר על שבועתו ומזה צ"ע דברי רמ"א לעיל סקי"ט מ"ש עבר וגירשה דהוי מגורשת הא אי עביד לא מהני דלדעת הט"ז בסי' ר"ח הנ"ל סק"א אתי שפיר עיין שם וגם בלאו הכי מאי מהני ביטול דעבר אמימרא דר"ג וכמבואר במחבר בסעי' ס' וקיי"ל דכל מלתא דאמר רחמנא לא תיעבד אי עביד לא מהני גם באיסור דרבנן ואין שלד"ע אף אם נעשה השליחות נתבטל וא"כ לא מהני הביטול ע"י שליח שלא בפני השליח ראשון והרבה האריכו בענין אשלד"ע בתשובת נוב"י:
ב"ש סקצ"ט מ"ש וליישב הסוגיא ר"ל דלמ"ש הרשב"א דאם אמר הבעל דביטל נאמן במיגו א"כ מאי הבעיא דש"ס אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו א"כ גם אי נימא דביטל משמע דכבר ביטל מ"מ הגט הוי בטל מדינא הואיל דנאמן ע"ז דביטל במיגו לז"כ דה"פ ור"ל דלהרשב"א הוי הפירוש בהבעיא אי נימא דבטל משמע מכבר היינו דכוונת הבעל דהגט מעצמו בטל מכבר ולא שהוא ביטל הגט וזה לא מהני לענין זה לבטל הגט ע"י אמירתו דבטל הגט מעצמו אבל אם אומר בפירוש דביטל הגט מכבר נאמן ע"ז במיגו לומר דביטל הגט שלא בפני השליח בפני השנים דע"ז אין יכול השליח להכחישו אמנם בלא"ה לסברת הב"ש דאם אמר דביטל הגט לפני השליח דהשליח נאמן וע"כ איירי להרשב"א באומר דביטל שלא בפני השליח א"כ אינו נאמן ע"ז לומר דביטל דאין אדם משים אע"ר ואינו נאמן לעשות אע"ר גם ביש לו מיגו וא"כ נ"ד הוי רשע לבעל שלא בפניו לעבור על תקנת ר"ג וכמבואר מזה בס' ישועת יעקב ז"ל דגם באיסור דרבנן לעבור אמרינן דאין אדם משום אע"ר ומביא ראי' מהש"ס דכתובת עיי"ש:
ב"ש סק"ק מ"ש אבל בתוס' ר"פ השולח מסופקים ר"ל דף ל"ב ד"ה ור"נ אמר בפני שנים כתבו הטעם דצריך לבטל בפני שנים משום חשש ממזרות ואפי' לרבי דאמר לאחר תקר"ג דאם בטלו מבוטל היינו דאם ביטל בפני שנים דאיכא קצת קול אבל בפחות משנים דאיכא למיחש טפי איכא למיחש אפי' לרבי ולטעם זה ליכא לסיפוקא כלל דאם ביטלו בפני השליח דאז ליכא חשש ממזרות בודאי אין צריך לשנים אבל בדף ל"ג ד"ה רבי סבר כתבו טעם דצריך לבטל בפני שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכ"מ בהרמב"ן ולטעם זה מספקא לתוס' אי כשבטלו בפני שליח אם צריך שנים עיי"ש:
ב"ש סקק"ג מ"ש דאי פליגי הפוסקים אי יכול לבטל הגט אחר שנכתב ור"ל הואיל דנכתב ונתתם וגמר המעשה. ובאמת הרשב"א חולק ע"ז דלא מהני הביטול להגט אחר כתיבה כמו דלא מהני ביטול להגט אחר דבא הגט ליד האשה אכן הקושיא זאת קשה על רב ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש וניהו דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ בזה שכבר נעשה מעשה למה יהי' בכוחו לבטל מה דכבר נעשה אבל לפימ"ש התו"ג דטעם מחלוקתן תלוי בדעת הפוסקים בב"ש סי' קמ"ב סק"א דלמאן דס"ל דוכתב דקרא אבעל קאי ובעינן ושליחות בכתיבה ממילא יכול לבטל הגט גם לאחר שיכתב דאתי דיבור, ומבטל את השליחות דעד שלא ניתן הגט לא חשיב מעשה כדכתב התוס', והוי כאילו נכתב שלא בשליחות ולמאן דס"ל דוכתב אסופר קאי ולא בעינן שליחות רק דכ"ז דאין הסופר שומע מפי הבעל לא חשיב לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וכיון דבאמת שמע מפי הבעל ובודאי כתב לשמה א"א לבעל לבטל הכתיבה של הסופר דהי' לשמה דע"כ כתב הגט לשמה כיון דאחר דציוה הבעל סתם אשה לגירושין קיימא והאריך בזה עיי"ש:
ב"ש סקק"ו מ"ש אם זקיקה ליבם שפיר טעם זה ר"ל דמה יהא מהני גט זה דהא מ"מ צריכה להתיבם משום דרוב גוססין למיתה ואדרבה ע"י גט זה יהא לע"ז ורינון על היבם דיאמרו דנשא גרושת אחיו אבל אם אינה זקיקה ליבם ורצונה לקבל ותהיה אסורה לכהן מספק רשאי ליתן לה הגט דלישראל יהיה מותרת ממ"נ אם ע"י גט זה, או ע"י מיתה ודו"ק: