ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קמ
ב"ש סק"ד מ"ש אע"ג. ור"ל דקשה לי' על סיום דברי המחבר ודינו כדין ש"ה דאינו גט עד שיגיע לידה. ע"ז קשה ממ"נ מדחזינן דסובר דלא הוי הגט עד שיגיע לידה מבואר דלא הוי השליח כידה א"כ יהי' הדין דגם אם הגיע לידה תהי' אינה מגורשת דהא לא נתן לידה והבעל לא עשאו לש"ה כלל ואי השליח הוה כידה תהי' מגורשת גם אם בא הגט ליד השליח. לז"כ דהרשב"א והר"ן תירצו דלעולם השליח הוה כידה ומ"מ אינה מגורשת מיד בעת שבא הגט ליד השליח דהוה כאילו התנה האשה עם השליח דהגט לא יהי' חל עד דמגיע לידה. והוכחה לזה הואיל דאמרה לו דיהי' ש"ה. ולז"כ דלפי"ז אפי' אם הבעל אומר להשליח בפירוש דלא עשאו לש"ה מ"מ היא מגורשת דבאמת השליח הוה כידה ממש וכש"ק שלה רק דהתנה האשה עם השליח דהגט לא יהי' אלא עד זמן שיגיע לידה ממש. ולפי"ז אפ"ל לכאורה דהבעל א"י לחזור מהגט קודם שהגיע הגט לידה דהא השליח הוה כידה ממש. וכן משמע קצת מלשון המחבר כאן דכתב ודינו כדין ש"ה של בעל דלא הוי גט עד שיגיע לידה דלמאי הוצרך המחבר לסיים זה הא דין ש"ה מבואר בכ"מ. אע"כ אפ"ל דס"ל דווקא לענין זה דלא הוי גט עד שיגיע לידה מחמת הסברא דהתנה האשה עם השליח. אבל לחזרה לא הוי דינו כדין ש"ה וממילא א"י הבעל לחזור מהגט. אבל זה צ"ע דהא מבואר בב"י דלהרשב"ץ ז"ל לא הוי זה רק בסתם אם הבעל נתן לשליח הגט ולא אמר לו דיהי' שלוחו הוי הדין כן אבל במפרש דאין חפץ דיהי' שליח להולך לה הוי הדין גם בנתנו להוליכו עפ"י דיבוריה לבד לא הוי גט כלל דלהאשה אין בידה לעשות ש"ה אלא ש"ק. ודברי הב"ש קאי אלא לדעת הר"ן א"כ חידש הוא מה דלא הביא הב"ש דעת הרשב"ץ כלל דדין זה במחלוקת שניא עיי"ש.
ב"ש סק"ה מ"ש אבל אם אמרה יזכה לי לא גרע מאם אמרה זרוק לחצרי. ולפום ריהטא הדבר צ"ע מאי קמ"ל בזה דמהני מה דאמרה יזכה הא מבואר בכ"מ דיכולה לעשות ש"ק לאיש פרטי וגם אפי' בסתם דאמרה יזכה לי כל השומע קולי כדאמר בש"ס לגבי בעל באומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי דמהני כה"נ מועיל באשה. וכן ראיתי בס' תו"ג דעמד מזה מהש"ס הנ"ל. ולענ"ד דברי הב"ש נכונים ואין התחלה להקושיא מהש"ס הנ"ל כלל. דבאמת אם איירי באמרה מתחלה יזכה לי קודם שהבעל זוכה לה הגע לא הי' רבותא כלל דבוודאי מהני כמבואר בש"ס הנ"ל אלא דברי הב"ש קאי על דברי הרמ"א דהביא דיעה הא' אם הבעל מומר יכול המומר לזכות לה גט דזכות הוא לה וי"מ דאין המומר יכול לזכות לה הגע. ועז"כ הב"ש ב' דינים הא' אם היא מהדרת אחר הגע חזינן דזכות הוא לה הוי הדין גם להמחמירין דיכול הבעל לזכות לה הגט דהא חזינן דהגט הוי זכות אצלה הואיל דהבעל הוא מומר. ומ"מ הר"ן חילק בזה דאין יכול הבעל המומר לזכות לה הגט הואיל דלא אמרה בפירוש דרצונה שהבעל יזכה לה הגט וגם לא אמרה בפירוש דהשליח דיזכה עבורה יהי' ש"ק שלה. לז"כ אבל אם אמרה יזכה לי. ר"ל דהבעל המומר זכה לה גט מתחלה ואח"ז בשמעה זאת אמרה יזכה לי מהני גילוי דעתה דלמיפרע הוי הגט זכות אצלה. וא"כ הי' יכול המומר לזכות לה הגע דהרי חזינן דהגט הוי זכות לגבה וע"ז הביא ראי' דמהני גילוי דעתה בגט מלעיל סי' קל"ט באם הבעל זרק לה גט לחצרה ולא היתה עומדת אז בחצרה דמהני אם אמרה אח"ז יזכה לי החצר דאיגלאי מילתא למיפרע דרצונה דהחצר יהא ש"ק שלה ולא הוי כטלי גיטך מעג"ק דהרי נתינה מידו לחצירה דהוי ש"ק שלה כה"נ מהני מה דאמרה אח"ז יזכה לי דאיגלאי מילתא דלמיפרע הוי ניחא לה ומהני מה דהבעל מומר זוכה לה הגט וחידש עוד גם באם לא זיכה הבעל מומר הגט אצלה ע"י איש אחד אלא נתן סתם הגט לאיש אחד בתורת פקדון מהני נמי מה דאמרה אח"ז יזכה לי פלוני זה הגט עבורי ואז נעשה זה השליח ש"ק שלה ודעת הבעל נמי לזה דאם תרצה האשה דהנפקד יהא ש"ק דעתו ג"כ מסכמת דע"ד כן הפקיד לפלוני זה הגט. ומ"מ העלה הב"ש דל"מ לדעת הרמ"ה בודאי לא מהני כה"ג אמירתה יזכה לי. וגם להר"ן והרשב"א דמהני לעיל דשם הי' מ"מ חצרה ושייך הסברא דלעיל דמה דאמרה אח"ז יזכה לי חצרי איגלאי מילתא דלמיפרע הי' החצר ש"ק שלה ולא הוי כטלי גיטך מעג"ק. אבל כאן מאי מהני דמה דאמרה אח"ז יזכה לי. הא תחילת הנתינה לא הי' נתינה מידו לידה דהא זה הפלוני הוי איש אחר אצלה והוי כטלי גיטך מעג"ק והבעל לא נתן הגט לפלוני זה לגירושין. רק בתורת פקדון. דאי נתן בתורת גט שנתן לה הגט בלא"ה לא מהני דלא חזרה שליחות אצל הבעל א"ו דאיירי דנתן לה בתורת פקדון. על זמן וא"כ מאי מהני אמירתה לפלוני זה דיהא ש"ק שלה דהוי כטלי גיטך מעג"ק. וז"כ ואם נתן ליד אחד ואמר הבעל בעת נתינת הגט זכה לה והיינו הדין הראשון דמהני דאמירה שלה אח"ז יזכה לי דאיגלאי מילתא דלמיפרע הי' ניחא לה דזכות הוי הגע אצלה להתגרש מבעלה מומר. וא"כ גם המחמירין סובר' בדין זה דמהני הזיכוי של בעל כ"ה ביאור דברי הב"ש הנ"ל בפשיטות בס"ד. וא"כ לדעת הב"ש אפשר לומר הדין באחד שנפל בתולי גדול והוא גוסס ואין לו בנים מאשתו כלל ואשתו כעת אינה אצלו ובקירוב מקום אלא הרחיקה מקומה בעיר אחרת רחוק ממקום בעלה. ואין באפשרי שתבוא לכאן קודם מותו ויש לו אח במדינת הים ונלקח לאנשי חיל ואינו ידוע מקומו. וא"כ תהי' נשארה עגונה כל ימי' ולדעת הרמ"א והב"ש במקום יבום שלא תזקק לחליצה אפשר לומר שהבעל יזכה לה גט ויתן כאן בחליו ג"פ לאיש פרטי וזה האיש יזכה עבורה בגט ונעשה שליח קבלה עבורה ואחר זה מיד ישלחו הב"ד דפה מכתב להאשה למקומה. ויודיעו לה דהבעל זוכה לה גט ע"י שליח קבלה כדי שהאשה תאמר דרצונה דזה האיש יזכה לה עבורה בגט ויהא ש"ק שלה ומהני אליבא דכ"ע דהא אם תאמר דרצונה כן באמת דיהא שליח קבלה שלה איגלאי מילתא למפרע דהי' ניחא לה בעת דהאיש זכה עבורה כדעת הב"ש הנ"ל. ול"מ אם הבעל חי עוד בעת דהגיע המכתב לידה ואמרה שם במקומה דרצונה כן דיהי' זוכה עבורה בודאי מהני גילוי דעתה להב"ש. אלא אפי' אם מטת אמירתה זכי לי אז הי' הבעל כבר מת תליא הדין במה שכתב הב"ש בסוף בשם הטור וחולק על הבעל עיטור דלהעיטור נתגרשה כבר מיד דהבעל זכה לה הגט ע"י האיש הפרטי הזה. ולהטור דחולק בזה דס"ל דלא הוי גט רק בעת אמירתה זכי לי דאז מהני לכ"ע ויש בזה הערה קצת למביני דעת אם יסכימו גדולי המורים בזה נכון להתיר אותה מכבלי העגון כמ"ש.
ב"ש סק"ו מ"ש ולאחר שנתן הגט ליד השליח אמרה דניחא לה לא מהני דיש לחוש דשמא מעת שנתן הגט ליד השליח לא הי' ניחא לה לכאורה הוי זה סתירה למ"ש לעיל בסק"ה בדעת הב"ש דאם חזינן דהשתא ניחא אמרינן דלמיפרע הי' ניחא לה. מ"מ אפ"ל דיש חילוק בהלשון אם אמרה יזכה לי חזינן דעתה דודאי נתרצית מתחלה דהוי הגט זכות אצלה. דהא אמרה בפירוש דזכות הוי הגט אצלה ולכן יכול הבעל ליתן לה הגע ע"י זיכוי. אבל כאן איירי הב"ש דלא אמרה הלשון זכי לי אלא אמרה סתם דניחא לה א"כ י"ל דדוקא השתא ניחא לה ולא למיפרע דלאו הגט זכות אצלה וא"כ לא מהני מה דהבעל המומר זכה לה הגט ע"י איש אחר. וממילא לא מהני נמי אמירתה דהשתא דניחא לה דהפלוני זה לא זיכה לה עבורה כלל:
ב"ש סק"ט מ"ש וכאן בגט פוסק דתן לא הוי כזכי. ור"ל דהרמב"ם בעצמו סובר דבמתנה הוי תן כזכי וגט לא גרע ממתנה וא"כ ממילא הוי להרמב"ם הדין בהגט דתן הוי כזכי וכאן סובר בהיפוך בגט דתן לא הוי כזכי. וגם קשה אמאי דס"ל להרמב"ם במתנה דתן הוי כזכי הא בש"ס גיטין דס"ג קאמר הגמרא התם ספק ממון לקולא וספק איסורא לחומרא. הרי מבואר דאי אמרינן בממון דתן הוי עי"ז מוציא ממון לא אמרינן דתן הוי כזכי וא"כ האיך פסק הרמב"ם במתנה דתן הוי כזכי הא מוציא ממון עי"ז וא"כ לא אמרינן דתן הוי כזכי ומכ"ש לדעת הרב בעפ"י ז"ל דדוקא בחוב נקרא השליח מוחזק דהוי כתופס לבע"ח אבל במתנה לא מיקרי השליח מוחזק ובחזקת מ"ק קאי ובודאי תן לא הוי כזכי ואמאי פוסק הרמב"ם במתנה דתן הוי כזכי. עז"כ הב"ש דיש חילוק אם אמר ביחד הולך ותן בזה לא הוי כזכי. אבל תן לבד הוי כזכי לפי"ז קשה על רמ"א דכתב וי"א דבתן לבד הוי ספק מגורשת דהא גם המחבר י"ל דס"ל כן אלא איירי מהולך וחן דבזה לא הוי תן כזכי כמ"ש:
ב"ש סקי"א מ"ש דשליח אינו מתרצה להיות ש"ה אלא ש"ק והיא בחמת לא עשאו ש"ק. וזה דברי הש"ס דף ס"ג ע"א דאמר רב אשי אלא הכא משום דעקרה השליח לשלוחותו לגמרי דאמר ש"ק הוינא להולכה לא הוינא. ופרש"י הלכך אי נמי אמטי ויהבי לה לאו גיטא דמעיקרא לא קיבל על עצמו להיות ש"ה. ולז"כ הב"ש אבל אם אמר הבעל להשליח הולך ע"כ התרצה להיות לש"ה וזה ג"כ דברי הש"ס במסקנא דמשני לא הולכה אקבלה כפירש"י שהיא אמרה לשליח להביא לה גיטא והשליח שינה ואמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל אומר הולך ותן לה דהוי הדין אם הגיע גט לידה מגורשת. לז"כ מיהו כ"ז להפוסקים דס"ל דהולך בודאי לאו כזכי וא"כ בודאי ידע השליח דהבעל עשאו לש"ה מדקיבל על עצמו בודאי נתרצה להיות ש"ה וא"כ קשה מזה על הרשב"א דס"ל דלשון הולך הוי בספק אם הוי כזכי והתקבל א"כ אמאי מגורשת אם השיב הבעל להשליח הולך ותן לה הא י"ל דילמא הוי דעת השליח דהבעל סובר דיהי' שליח לקבלה ולא עשאו שליח להולכה וא"כ השליח לא קיבל על עצמו להיות שליח הולכה כלל ואף דאמטי השליח ויהיב לה מ"מ דילמא מעיקרא לא קיבל על עצמו להיות ש"ה והשליח עקר לשלוחותו דשליח לקבלה קיבל על עצמו ולא ש"ה. ולפי"ז איך מיישב הרשב"א פירוש הש"ס דמשני לא הולכה אקבלה. ע"ז תירץ הב"ש דבאמת להרשב"א הוי הדין גם באם אמר הבעל הולך לבד ולא סיים באמירתו כמו שאמרה היא מ"מ אינה מגורשת מסברא הנ"ל די"ל דהשליח סובר דיהי' ש"ק ודעת הבעל הי' מה דאמר הולך דיהי' ש"ק דהא הולך הוי בספק אי הוי כזכי ולא הי' דעת השליח לש"ה אלא הברייתא אזיל לאוקמי' דקי"ל כר"נ דס"ל דהולך בודאי לאו כזכי אלא מדאמר הבעל הולך דעתו הי' דיהי' ש"ה ומדקיבל השליח על עצמו להיות ש"ה קיבל את הגט לכן מגורשת כשיגיע הגט לידה כדאמר הש"ס לא הולכה אקבלה ולבי אומר לי דאפ"ל דבלא"ה לק"מ דאף הרשב"א דסובר דהולך הוי בספק אי הוי כזכי זה דוקא באמר הבעל הולך לבד אבל אם הבעל אומר הולך ותן בזה ודאי לא הוי כזכי מדסיים הלשון תן לה משמעות דבריו דעשאו ש"ה דלא תהי' מגורשת אלא עד שיגיע לידה ולכן אמר הבעל הולך ותן לה וא"כ הש"ס איירי באומר הולך ותן לה אמר הגמרא שפיר לא הולכה אקבלה כפירש"י דקתני הולך ותן לה קאי אאשתך אמרה התקבל דבזה ליכא למיטעי כלל דילמא דעת הבעל הי' דיהא ש"ק דהא סיים תן לה א"כ בודאי כוונתו הי' באמירתו הולך ותן לה דיהיה ש"ה ולא ש"ק. אבל הרשב"א איירי בהולך לבד בזה ספק הוי אי הוי כזכי ואף דבתן לבד הוי כזכי מ"מ אם אמר הבעל שניהם יחדיו הולך ותן לה לא הוי כזכי כמבואר לעיל בסק"ט מזה א"כ אי לא הוי כזכי הוי בודאי ע"י אמירת הולך ותן נעשה ש"ה ולא ש"ק דאחד גילה על חבירו דדעת הבעל הי' לש"ה עשאו ולא לשליח קבלה א"כ ניחא תירץ הש"ס לא הולכה אקבלה גם לדעת הרשב"א כדכתיבנא וצ"ע בזה כמ"ש:
ב"ש סקי"ב מ"ש אם אמר התקבל לה ס"ל לבעל העיטור. ור"ל דאמרינן בש"ס לא קבלה אהולכה דהיינו הוא אמרה באמת להשליח התקבל לי והשליח שינה אמירה שלה ואמר לבעל דאשתך אמרה הבא לי גיטי והבעל השיב להשליח התקבל לה גיטה דע"ז אמר הגמרא אם הגיע הגט לידה ה"ז מגורשת דאדם יודע דאין הבעל עושה ש"ק וא"כ האי התקבל דאמר הבעל התקבל והולך קאמר דדעת הבעל דיהי' ש"ה כפירש"י. ולזה ס"ל לבעל העיטור דה"ה קבלה אקבלה דהיינו דאם האשה אמרה להשליח להביא לה גיטה והשליח שינה אמירתה ואמר לבעל דאשתך אמרה לו התקבל לי גיטי והבעל השיב זכי לה והתקבל לה ולא סיים כמו שאמרה היא. וזה נמי דין המחבר בס"ח וסובר נמי הבעל העיטור דבזה הוי מגורשת כשיגיע הגט לידה כיון דלא סיים כמו שאמרה הוא דעת הבעל הי' דיהי' ש"ה וגם השליח קיבל הגט ע"מ זה דיהי' ש"ה ונתרצה להיות ש"ה מחמת הסברא אדם יודע דאין הבעל עושה ש"ק לכן בודאי דעת הבעל הי' דיהי' ש"ה וע"ז השיג הרשב"א דא"כ מאי פריך הש"ס מאי לאו קבלה אקבלה דהיינו דזכי לה והתקבל לה קאי אאשתך אמרה התקבל וקשיא לר"נ כפירש"י הא לדעת בעל העיטור הנ"ל לק"מ הא בהאי ברייתא לא איירי דבעל סיים כמו שאמרה היא רק הבעל השיב להשליח התקבל לבד וא"כ בודאי נעשה ש"ה דאדם יודע דאין בעל יכול לעשות ש"ק א"כ בוודאי התקבל והולך קאמר וע"מ זה ג"כ קיבל השליח הגט להיות ש"ה מחמת הסברא זו דאדם יודע אבל ר"נ איירי בדינו באם אמרה להשליח הבא לי גיטי והשליח שינה אמירתה ואמר לבעל דאשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל השיב הולך כמו שאמרה הוא בזה ס"ל לר"נ שפיר דאינה מגורשת דלא עשאו לש"ה ועקר השליח שליחותו לכן הוכיח הרשב"א מזה דמה דקאמר הש"ס דאם לא סיים הבעל כמו שאמרה היא הוי מגורשת כשיגיע הגט לידה ומהני הלשון התקבל נה דקאמר הבעל להשליח משום הסברא דאדם יודע דאין בעל עושה ש"ק הוי זה רק בזה הדין דקאמר הש"ס לא קבלה אהולכה דהיינו דהיא אמרה התקבל לי והשליח שינה אמירתה ואמר לבעל דאשתך טמרה הבא לי גיטי ואמר הבעל מדעת עצמו לשליח התקבל לה גיטה בזה שפיר הוי הדין אם לא סיים הבעל כמו שאמרה היא רק אמר הבעל לשליח התקבל לה לבד אמרינן שפיר דדעת הבעל הי' דיהי' ש"ה ונעשה השליח שליח של בעל לש"ה מחמת הסברא דאדם יודע דאין בעל עושה ש"ה וא"כ בודאי הבעל מהדר על מה דקאמר השליח לבעל דאשתך אמרה הבא לי גיטי וע"ז השיב הבעל לשון התקבל לה דהיינו דיהי' ש"ה ונעשה שליח הבעל לבדו בוודאי וזה הוי הדין דסעי' י' במחבר אבל בהדין דס"ח דאם אמרה באמת לשליח הבא לי גיטי והשליח שינה אמירתה ואמר לבעל דאשתך אמרה התקבל לי גיטי והבעל השיב להשליח נמי התקבל לה אע"ג דלא סיים הבעל כמו שאמרה היא אמרינן דילמא סובר השליח דהבעל סומך אדיבור דהשליח דאשתך אמרה התקבל לי גיטי וא"כ לא נעשה השליח שליח מבעל מתרי טעמא חדא דהבעל בעצמו לא עשאו להשליח ש"ה מטעם דסמיך א"ע על השליח דאמר דאשתך עשאו ש"ק וגם השליח בעצמו לא קיבל על עצמו להיות ש"ה דהא הבעל השיב התקבל לה גיטה וא"כ הוי הדין בזה דגם אם הגיע הגט לידה אינה מגורשת כ"ה דעת הרשב"א ז"ל וא"כ המחבר דסובר בסעיף ח' דאינה מגורשת והשמיט הדין באם השיב הבעל לשליח התקבל לה גיטה על אמירת השליח דאשתך עשאתני ש"ק דתהי' מגורשת מחמת הסברא דאדם יודע דאין בעל עושה לש"ק ובודאי עשה אותו לש"ה דז"א הואיל דהשליח אמר דהיא עשאתו לש"ק א"כ הבעל אדיבורו דהשליח סמיך והאמין דהאשה עשאתו לש"ק. אבל בהדין דסעיף יו"ד כתב המחבר שפיר דאם הבעל השיב התקבל לה גיטה על אמירת השליח דאשתך אמרה הבא לי גיטי דהוה מגורשת כשיגיע הגט לידה דאמרי' דהבעל עשאו ש"ה מחמת הסברא דאדם יודע דאין בעל עושה ש"ק ומסתמא עשאו ש"ה ודעת הבעל הי' התקבל והולך קאמר וסובר המחבר כדעת הרשב"א ולא כבעל העיטור ז"ל. ומ"מ כתב המחבר בהדין דס"ח באם השיב הבעל זכי לה מהני ומגורשת באם לא סיים הבעל כמו שאמרה היא א"כ מבואר דס"ל למחבר לחלק בין לשון התקבל להלשון זכי לה כסברת הפרישה דבזה ניחא ממש המחבר בסעיף ו' דע"י אמירת הבעל זכי הוי השליח ש"ק דאמרינן מה דהוי זכותה זה עשה לה אבל התקבל לא מהני בדין דסעיף ח' דלשון התקבל גרע מלשון זכי לז"כ הב"ש ורש"י כתב דזכי והתקבל שניהם לשון קבלה ושניהם שוים וא"כ אמירת התקבל לא מהני כהדין דס"ח כה"נ לא מהני גם אם השיב הבעל להשליח בהדין דסעיף ח' זכי לה לסברת הרשב"א דשניהם לשון קבלה הם אם כן עקר השליח שליחותו וגם הבעל האמין להשליח דעשאתו ש"ק ואם כן הבעל לא עשאו לש"ה כלל א"כ אמאי כתב המחבר בהדין דסעיף ח' דמהני אמירת זכי לה דהשיב הבעל הא המחבר ס"ל כהרשב"א דאמירת התקבל דהשיב הבעל לא מהני בהדין דסעיף ח'. ועפי"ז העלה הב"ש לדעת הרשב"א דמבואר דעתו בש"ס לא מהני בהדין דסעיף ח' גם אם השיב זכי לה כמו דלא מהני לשון התקבל אם אמר הבעל לשליח גם בלא סיים כמו שאמרה היא דכ"מ בפירש"י דשניהם הוי לשון קבלה. כ"ה ביאור דברי קדשו ז"ל:
ב"ש סקט"ו מ"ש על הלבוש דאישתמיט מיני' הש"ס. ור"ל דמה דמשני הגמרא לא קבלה אהולכה ופריך הש"ס ע"ז אי קבלה אהולכה מכי מטא גיטא לידו לאלתר ליהוי גיטא ומשני הש"ס הכא מי קאמר להשליח הולך כמה שאמר' היא ומבואר בפירש"י דהתקבל והולך קאמר דאינה מגורשת עד שיגיע לידה אבל אם הגיע לידה מגורשת וודאי וממילא בקודם לכן אין כאן שום ספק וגם יכול לחזור קודם דהגיע לידה ולא הוי ספק מגורשת כדקתני ואם רצה לחזור יחזור. אבל הלבוש י"ל דפירש דמה דמשני הש"ס מי קאמר הולך כמה שאמרה ופירש"י התקבל והולך קאמר היינו מספיקא אמרינן כן. גם הא דקתני בברייתא אם רצה לחזור יחזור הוי נמי דאינה מגורשת ודאי רק ספק מגורשת כמ"ש: