ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קלט
ב"ש סק"א מ"ש דווקא חצר נכסי מלוג אבל חצר נצ"ב מחוסר גוביינא ודבריו צריכין ביאור דהא הש"ס פריך גם בנ"מ אמאי מועיל מה דנתן גט לחצירה דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומשום גיטה וחצירה באים כאחד וא"כ מה החילוק מנ"מ לצ"ב דנימא נמי גיטה וחצירה באין כא' ולמדתי בס"ד הענין להבינו בספר ישועת יעקב ז"ל עפ"י המבואר בחו"מ סי' ר"ב דאע"ג דהם ציבורין בעינן דאמר קני אג"ק עז"כ הסמ"ע דע"כ איירי בחצר שאינו משתמר לדעתו דלוקח דאל"כ אף דאינו קונה מתורת אגב קונה מתורת חצר. עז"כ הש"ך ז"ל דאינו קונה מתורת חצר רק אם הוי חצירו דלוקח מכבר אבל כשנעשה עכשיו חצירו לא מהני ולכאור' מבואר ההיפך בש"ס הנ"ל דף ע"ח ע"ב דמהני בזורק הגט בחצירה משום דגיטה וחצירה באים כאחד אף דקודם הגט הוי החצר של בעל דמה דקנתה אשה קנה בעלה מ"מ קנתה הגט ע"י החצר אבל א"ש דלכאורה קשה מה דפריך הש"ס מה דקנתה אשה קנה בעלה דהא באמת קנין פירות בלבד יש לבעל בנכסים אבל גוף הקרקע הוי דאשה ולמה לא יהיה נקרא חצירה דעי"ז תקנה הגט בתוכה אבל ניחא עפ"י דברי הר"ן בהך דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה דבעל ואשתו נקראים שותפים בנ"מ דשניהם אינם יכולים למכור הנכסים בלי רצון השני. והנה באמת אף דכל אחד מהשותפין יכול לקנות ע"י חלקו מאיש זר כל מה שירצה אבל זה מזה אין קונין השותפין והטעם דשייר לעצמו ג"כ זכות בהקרקע ולא יצא מרשות מקנה עדיין ועד"ז ג"כ באשה עם בעלה דיש תורת שותפות בקרקע נ"מ ואף דבעל ואשה גם שניהם יכולים לקנות מאחר ע"י חצר דנ"מ מ"מ האשה מן בעלה אינה יכולה לקנות מטעם הנ"ל דשייר לעצמו זכות בהקרקע ומעתה פריך הש"ס שפיר הא מה דקנתה אשה קנה בעלה וא"כ הואיל דיש לבעל קנין בחצר שלה שוב אינה יכולה לקנות ממנו דבר דשייר לעצמו זכות בקרקע. וע"ז קאמר הש"ס דגיטה וחצירה באין כאחד ובעת הגט נסתלק הבעל לגמרי מנכסי אשתו דאין לו זכות עוד בהנכסים וממילא גם הגט יצא מרשות הבעל ועפי"ז א"ש דעת הש"ך הנ"ל דהחצר אינו קונה רק היכי דהחצר הוי של לוקח מקודם אבל הש"ס איירי מסילוק הבעל דיסלק הבעל א"ע מזכות שלו דבאמת הי' החצר הכל שלה והיתה יכולה לקנות ע"י חצירה כל מטלטלין רק מחמת דהי' לבעלה ג"כ אח"כ חלק בנכסי' לא הי' יכולת בידה לקנות מבעלה מטעם הנ"ל דשייר לעצמו. ולכן מהני מה דגיטה וחצירה באים כאחד לענין סילוק רשות בעלה בלבד וזה דווקא לענין נ"מ אבל בנצ"ב דקודם הגט לא הי' לאשה שום חלק לא בגוף הקרקע ולא בפירות ולא הי' נקרא חצירה רק ע"י הגט נקרא חצירה בזה אמרינן שפיר סברת הש"ך דאינו נקנה מתורת חצר רק היכי דהחצר הוי מקודם של האשה קודם שיבוא לכלל הקנאת מה שבתוכו וא"כ בנצ"ב דקודם הגט לא נקרא כלל חצירה לכן לא קנתה הגט ע"י חצירה כדכתיבנא ודו"ק בזה:
בא"ד מ"ש ואם היא עומדת אצל החצר וזרק לה גט לחציר' שלא מדעתה ואמר לעדים ראו גט זה שאני נותן מסופק הרשב"א בזה. ואני בעניי לא זכיתי להבין ספיקו דהא הב"ש כתב מתחלה דחצר אתרבאי גם משום יד וא"כ בעומדת אצל החצר דמהני כידה וא"כ לדין הש"ס דבגט לא בעינן דעתה ואמאי אינה מגורשת דהא הוי כבא הגט לידה ממש לכן נ"ל ברור דט"ס יש בדברי הב"ש וכצ"ל ואם אינה עומדת בצד החצר וזרק לה גט לחצירה ואמר לעדים ראו גט זה שאני נותן בזה שפיר מסופק הרשב"א אי נימא דניחא לה דהחצירה תזכה הגט שבתוכה כדי שלא תפול קמי יבם וזה מבואר בס"ג בהמחבר ומקורו מדברי הרשב"א כדמצינין הבאה"ג ובב"י הסביב להטור נמי מבואר כן בשם הרשב"א דאיירי באינה עומדת בצד חצירה ועיקר ספיקו משום דנימא לה דתזכה חצירה כדי שלא תפול קמי יבם כמבואר בב"ש סק"ד מזה. ומזה לא יכלתי להבין דברי התו"ג דמגי' במחבר בס"ד דצ"ל נתנו בחצירה שלא מדעתה ועומדת בצד חצירה והיינו ממש הספק דהרשב"א דמביא בסק"א דהמעיין בב"י מבואר דהספק של הרשב"א באינה עומדת בצד חצירה במקום יבם מסתברא דאינה מגורשת. דהא מספקא לן בפ' האשה שלום המזכה גט לאשתו אי מהני דילמא זכות הוא לה והוכחה לזה דא"כ דאיירי בעומדת בודאי מגורשת לדין הש"ס דלא בעינן דעתה כלל אם בא הגט לידה א"ו העיקר מבואר כדכתיבנא ודו"ק:
בא"ד מ"ש דאם אמרה זרוק לחצרי ותזכה לי. ור"ל דמיירי דאמרה כן לפני עדים דהא הוי מטעם ש"ק וש"ק צריך עדים. וכן בעת זריקת הגט לחצר בעינן עדים כמו בנתינה לש"ק:
בא"ד מ"ש דאם אמרה זרוק לחצרה ואח"כ אמרה תזכה לי חצרי דלהרשב"א מגורשת. ולפום ריהטא צ"ע הא הוי כטלי גיטך מעג"ק דהא בעת זריקת הגט לחצר לא היתה אז בחצירה וגם לא הי' החצר ש"ק שלה וגם החצר לא הוי כידה דהא אינה עומדת אצל החצר רק אח"כ אמרה תזכי לי חצירי ואח"ז לא בא הגט מידו לידה ומצאתי בס' תו"ג דעמד בזה. וביאר טפ"י דברי התוס' בגיטין דע"ז ד"ה ותיזיל וז"ל ולא הוי כטלי גיטך מעג"ק כיון דהגט בא מרשותו לרשותה. ור"ל דדוקא אם האשה נוטלת הגט דהיא עשתה מעשה בגוף הגט שיבוא לידה זה לא מיחשב נתינה. אבל הכא דהיא לא עשתה מעשה רק קנין בחצר חשיב מה דהגט בא מרשותו לרשותה כאילו רשות של בעל דהוי כידו ושליחו של בעל נותן לרשותה שהוא ידה ושלוחה. ולפי"ז א"ש גם הכא להרשב"א והר"ן דהא חצירה קודם הגירושין הוי החצר של בעל דמה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ כשאח"ז כשאומר לה ה"ז גיטך הוי גיטה וחצירה באין כאחד וגיטה הוי כשטר מתנה על חצר שלה דמסלק א"ע מפירות והוי שפיר כאילו הגט בא מרשותו לרשותה דמהני כמו בנותן גט לחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו דמגורשת. ולפי"ז בנותן גט לחצרה באין לבעל בה פירות כלל כגון דכתוב לה דו"ד אין לי בנכסיך ונתן הגט לחצר זה בעת דלא היתה עומדת בצד חצירה ואח"כ אמרה תזכה לי חצרי אפי' אמר לה אח"ז ה"ז גיטך לא מהני דהוי כטלי גיטך מעג"ק והרמ"ה ס"ל דלא אמרינן בכה"ג דהגט בא מרשותו לרשותה. ודוקא בתיחוד ותפתח דהחצר הוי כלו של בעל והיא עשתה חזקה שייך לומר הואיל דהגט בא מרשותו לרשותה משא"כ הכא דהחצר הי' בלא"ה שלה וגם לא עשתה מידי בעת דהגע חל דהיינו בשעה שאמר לה ה"ז גיטך ובזה מבאר דברי הרמ"ה באריכות אמנם לבי אומר לי בפשיטות דל"ק עפ"י מה דהביא מתחלה דעת הרשב"א דמסופק באינה עומדת אצל החצר וזרק לה בחצירה הגט אי מהני דילמא זכות הוא לה דלא תפול קמי יבם. ולפי"ז אם הי' ידעינן דניחא לה הי' בודאי החצר ש"ק שלה לזכות הגט רק עיקר ספיקו דלא ידעינן דעתה לכן הוי ספק גט דילמא מ"מ ניחא לה במקום יבם. וא"כ בנ"ד דהשתא גליא דעתה דניחא לה דתזכה לה חצירה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דניחא לה אז דתזכה לה חצירה אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דניחא לה אז דהחצר יהא שליח לקבלה שלה וא"כ בלא"ה ל"ד לטלי גיטך מעג"ק דהא אדרבה דשליח קבלה קיבל ממש מיד בעלה וא"כ הרשב"א לשיטתו אזיל דמסופק אי נימא דניחא לה דהחצר יהא ש"ק שלה ולזה סובר כאן דמהני גילוי דעתה דנאמר דגם למיפרע ניחא לה זה ממה דאמרה השתא תזכה לי החצר הגט שבתוכה חזינן דהגט הוי זכות אצלה לכן הוי מגורשת בודאי להרשב"א. וכזה י"ל דסובר גם הר"ן רק דמחמיר דבעי לומר לה אח"ז שנית ה"ז גיטך דילמא חזר הבעל בתוך כך קודם אמירה שלה דאמרה תזכה לי דהא כ"ז שלא אמרה לא הי' גילוי דעת דהגט הוי זכות אצלה ולא היתה מגורשת אז ויכול הבעל ג"כ לחזור מהגט לכן בעינן דיאמר לה עוד שנית ה"ז גיטך דיהיה מבורר דעתו דרוצה לגרשה באמת דלא חזר כלל מהגט. אבל הרמ"ה סובר דאף דאמרה אח"ז תזכה לי חצרי ליכא מזה גילוי דעת וראי' דהי' ניחא לה. וא"כ הי' הגט במונח עג"ק. דאמרינן דמעכשיו ניחא לה ולא למיפרע. וא"כ הוי כטלי גיטך מעג"ק דעלמא דהא אלמפרע ליכא גילוי דעת וראי' דהי' ניחא לה. ולזה לא מהני גם אח"כ דאמרה תזכה לי. כ"ה ביאור דבריהם בפשיטות כמ"ש:
ב"ש סק"ג מ"ש כלומר שתטלנו משם. וזה ט"ס דהא ציין על מה שכ' המחבר עד שיטלנו והאיך כתב כלומר שתטלנו אלא כצ"ל כלומר גם בזה שהוא נוטלו ונתנו לה מ"מ בעינן דיתננו לה להתגרש בו דהיינו דיאמר לה בעת נתינה ה"ז גיטך והך ויתננו לה קאי ארישא ג"כ דתטלנו משם ויאמר לה ה"ז גיטך כ"מ בט"ג עיי"ש:
ב"ש סק"ה מ"ש כ"כ ח"י. ביאור דבריו כ"ה. דהרשב"א והרש"ל הקשו על הא דקאמר הש"ס דע"ט נעץ קנה בר"ה ובראשו טרסקל וזרק ונח ע"ג חייב. ואמר הש"ס ה"מ לשבת אבל לענין גט לא מהני דלא מינטר אע"ג דנח ע"ג טרסקל. ואמאי אומר הש"ס לעיל מזה אם הוא למעלה על הגג וזרק לה למעלה על הגט בפחות מג"ט סמוך להגג דמגורשת דאע"ג דנמי לא מינטר א"כ ליהוי כ"ש אם מונח ע"ג טרסקל דהוי ממש רשותה דתהי' מגורשת. וע"ז תירץ הרשב"א דלכן מהני אם זרק למעלה מן הגג בפחות מג"ע סמוך לגג גם באין מעקה הואיל דהגג רחב ביותר דאם אתיא רוח וינשוב לא נופל מן הגג לארץ והוי משתמר וא"כ נתן לה הגט במקום המשתמר אבל בנח ע"ג טרסקל דקצר אם יבוא הרוח וינשוב ויפול לארץ א"כ לא הוי מנטר בטרסקל אע"ג דנח ממש ע"ג טרסקל. אבל תירוץ זה תמוה דאי נימא הטעם דלכן מגורשת בזרק לה הגט על הגג משום דמינטר דהגג רחב ביותר א"כ אמאי הוצרך הש"ס לומר הטעם דכל פחות מג"ט לגג כהגג דמי הא אפי' אם רחוק מג"ט לגג אם הגט הוי סמוך לגג מגורשת משום דמינטר בסמוך על הגג דלא יכול הגט ליפול לארץ מהגג אם הגט סמוך להגג גם אם הגט סמוך לקרקעות הגג ג"ט. ולמ"ל הטעם דפחות מג"ט הוי כלבוד לכן תירץ הרש"ל באופן אחר. דלכן נקט הש"ס הטעם דכל פחות מג"ט כלבוד דהש"ס נותן טעם אע"ג דהגט לא מינטר באמת על הגג מ"מ הואיל דהגט הוי בפחות מג"ט סמוך לגג וע"כ הטעם דפחות מג"ט מהני בכ"מ דחז"ל עשאו כלבוד אע"ג דבאמת לא נח מ"מ אמרינן עפ"י התורה דהוי כנח ממש לכן אמרי' שפיר אם לא מינטר הוי כמינטר דומיא לד' אמות בר"ה דהתורה עשאו כשלו. והסברא בזה הואיל דאנו צריכין לומר אע"ג דלא נח הוי כנח נמי אמרינן אע"ג דלא מינטר הוי כמינטר. אבל בטרסקל דלא בעינן לומר האי מיגו דהא נח באמת ואין אנו צריכין לומר דעפ"י התורה מהני לכן בעינן דווקא אי מינטר באמת. ולכן קאמר הש"ס הטעם בטרסקל דלא מהני הואיל דלא מינטר באמת. ולפי"ז סובר הרש"ל כתירוץ השני שבתוס' ד"ה ותתגרש בדף ע"ח. אבל הרשב"א ע"כ סובר כתירוץ ראשון שבתוס' דתוך ד"א חשיב משומר ואם לא הי' משומר לא מהני. אבל הב"ש מתרץ קושי' הרשב"א בלא"ה. אע"ג דבשניהם מינטר דלא נופל לארץ כמו בזרק על הגג כן ה"נ בטרסקל מ"מ ל"ד דין דטרסקל להגג. דבשלמא בזרק הגט על הגג יש תרתי לטיבותא דמינטר דלא יפול על הארץ וגם משתמר לדעתה דהא היא עומדת על הגג אבל בטרסקל אע"ג דמינטר דלא יוכל ליפול על הארץ דנח ממש בטרסקל מ"מ אין משתמר לדעתה דלא יוכלו בני אדם ליטלו מהטרסקל. והוכיח זה עפ"י פירש"י. דקשה לכאורה דלמה לי' לרש"י לפרש פירכת הש"ס והא לא מינטר משום איזה סבה. ת"ל דבלא"ה לא מינטר מבני אדם דיטלנו מעל הגג. א"ו דלכן לא פירש"י כן הואיל דהיא עומדת על הגג הוי הגט משומר מבני אדם רק עיקר פירכא דלא מינטר דיוכל ליפול על הארץ לזה משני בפחות מג"ט לגג דהוי כלבוד וא"כ הוי תרתי לטיבותא נח ממש ומשתמר לדעתה מבני אדם אבל בטרסקל אע"ג דנח ממש בטרסקל מ"מ בטרסקל אין משתמר לדעתה מבני אדם דהא יכלו בני אדם אחרים ליטלו מע"ג טרסקל לכן אינה מגורשת. כ"ה ביאור דבריו בפשיטות כדכתיבנא:
ב"ש סק"ו מ"ש יתבאר בסמוך מ"ש בשם רש"י. ורומז לסק"ז דהביא דרש"י כתב אבל נמחק דרך עלי' אינה מגורשת. דדרך עלי' לא מיקרי נתינה אלא דרך הנחתו לבוא לרשותה וע"כ כוונתו אם נמחק לא הוי נתינה אבל אם לא נמחק ונח אז היא מגורשת משעה שהי' הגט דרך עלי' ור"ל דה"ה כאן בגג שאין לו מעקה דאם נח ולא נשרף דהיא מגורשת משעה שהגיע הגט לאויר הגג:
ב"ש סק"ז מ"ש היינו דעת הרמב"ם פ"ה מה"ג ד"ג דע"ז תמה הרמב"ן מה דס"ל הרמב"ם גם באם היא עומדת על גגה והוא למטה בחצירו וזרק לה הגט למעלה ונמחק או נשרף קודם שיגיע לאויר הגג ה"ז ספק מגורשת הא במתני' מבואר באם היא למעלה על הגג מגורשת ולא חילק בין נמחק או לאו. אלא בסיפא דמתני' מבואר הדין דנמחק לזה תירץ הר"ן דס"ל להרמב"ם דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עלי' ודרך ירידה דרך עלי' היינו קודם דהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו אחר דהגט מתחיל לירד ומ"ה לא תני ברישא החילוק דנמחק דלא פסיקא לי'. דאיכא גוונא דאינה מגורשת דהיינו בנמחק דרך עלי' אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה לעולם הוי דרך ירידה ומה דאמר ר"נ הכי מפרש לה ל"ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה כסיפא דמתני'. אבל דרך עלי' כרישא דמתני' אינה מגורשת ומש"ה לא תני לי' הדין דנמחק ברישא משום דלא פסיקא לי'. אבל המגיד פי' דעת הרמב"ם בהדין דרישא דמתני' דלעולם אינו גט בנמחק גם לאחר שהתחיל לירד הואיל דצריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטיבעית כל שלא נח בסוף לא הוי גט ודברי ר"נ קאי על סיפא דמתני' שלא הי' שם דרך עלי' כלל אבל ברישא אינה מגורשת רק עד דנח באמת על הגג ומה דאמר המתני' אם הגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת דלכאורה מאי נ"מ בזה דמה פעולה יוצא בזה הא אמרינן דאינה מגורשת רק עד דנח י"ל דמ"מ נ"מ אם אח"כ נח באמת על הגג מגורשת למיפרע מעת דהגיע הגט לאויר הגג ואם מת קודם שנח מגורשת למיפרע אם נח לבסוף. וא"כ המחבר בס"ה דסובר דאם נמחק אחר שהגיע לאויר ג"ט להגג אינה מגורשת אף דהוי נמחק לאחר שהתחיל לירד א"כ ע"כ סובר כפירוש הה"מ בדעת הרמב"ם. וא"כ קשה מזה מ"ש בס"ו לאחר שהתחיל לירד דע"כ איירי דיש מחיצות גבוהות להגג דאיל"ה לא הי' צריך לומר הלשון לאחר שהתחיל לירד דהא ע"כ דרך ירידה הוא א"ו איירי דיש מחיצות גבוהות להגג והגביה הגט למעלה על המחיצות דהוי נמי שלא כדרך תנועתו ואמאי ס"ל לאחר שהתחיל לירד ה"ז מגורשת דהא הגביה שלא כדרך תנועתו ופסק כותי' לאחר שהתחיל לירד א"כ לה"ה הדין דאינה מגורשת לז"כ ומשמע. ור"ל דהמחבר יסתור א"ע. לז"כ ואפשר דיש חילוק אם דעתו לזרוק למטה מהני אף דזרק לעבור דרך מחיצות למעלה. ודעת רש"י כהר"ן דדווקא בדרך עלי' אם נמחק אז לא מהני אבל אם נמחק דרך ירידה מגורשת לאמר דרך עלי'. ואם לא נמחק כלל ונח על הגג מגורשת למיפרע בעת שהי' דרך עלי' דלא כהב"ח דסובר בדעת רש"י דס"ל דלמפרע בדרך עלי' גם אם לא נמחק אינה מגורשת דז"א אלא רש"י ס"ל דלמפרע מגורשת ומ"ש הב"ש ואם החצר והגג שלה וזרקו להגג אינה מגורשת. וזה תמוה דהא בש"ס מבואר דבחצר וגג שלה מגורשת אפי' לאויר חצר כדפריך בש"ס אי לימא בחצר וגג שלה אפי' לאויר חצר נמי. וראיתי בס' תו"ג דכתב דהך ואם החצר והגג שלה צ"ל גבי אם לא נמחק ונח מגורשת משעה דהי' הגט דרך עלי'. וכ"ה ברשב"א וסובר הב"ש דאפי' לפי מה שתירץ הרשב"א במסקנא שם נשאר הסברא שכתב מקודם ואין לומר דהיינו דווקא כשלא נח בסוף בהחצר רק בהגג אינה מגורשת משעה שהי' דרך עלי' לחצר אבל כשנח לבסוף בהחצר מגורשת למפרע אפי' משעה שהי' הגט דרך עלי' בחצר עיי"ש:
ב"ש סק"ט מ"ש מיהו בטור. ור"ל דהטור ע"כ סובר דלא איפשטא האיבעי דהא בחו"מ סימן רמ"ג כתב הבעיא זו דהוי ספיקא דדינא לכן הוצרך לומר הא דכתב כאן אינה מגורשת היינו ספק מגורשת עיי"ש:
ב"ש סק"י מ"ש והא דקיי"ל כרבנן דהזורק מר"ה לר"ה דרך רה"י פטור קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. דברים אלו הם ט"ס דהא קושיא זו מביא בש"ס ומשני דגם לרבנן דס"ל דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא היינו דווקא לענין שבת אבל גט משום אנטורי והא קא מינטר. א"ו דכצ"ל והא דאמרינן בגיטין דף ע"ט דאפי' לרבנן דס"ל בהזורק מר"ה לר"ה דרך רה"י פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ומ"מ בגט ס"ל דמגורשת א"כ אמאי כתב המחבר בשם י"א דלא הוי רק ספק מגורשת לז"כ דב"ח מתרץ דהש"ס איירי דדוחתו הרוח ולא הוי העברה מכחו חוץ לרה"י ולכן הוי מגורשת ודאי אבל המחבר איירי דנדחה מכחו. לכן הוי רק ספק גט. וא"כ דחתו הרוח עדיף דלהוי כמונח מנדחה מכוחו דלא הוי כנח ברשותה הואיל דמעולם לא הי' ראוי לנח ברשותה ע"י כחו חזק לכן הוי כלא נח ברשותה כלל כמ"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש ול"ד לאויר דאין סופו לנוח. ור"ל דשם מחלקין בין גט לממון כמבואר בסק"ט דשאני התם דיש ראי' מש"ס לחלק ביניהם משא"כ כאן:
ב"ש סקי"ח מ"ש אפילו השאיל מקום, בחצר. עיין ברשב"א מבואר דדעתו ג"כ דלא השאיל מקום בגג וכן מוכח בש"ס אלא דהניח בצ"ע טעם הדבר דלמה לא אמרינן דלא מושיל הגג כיון דאגנין לא קפדי:
ב"ש סקכ"ד מ"ש אע"ג. ור"ל דהקשה על המחבר דכתב דהגט הוי רק פסול ומשמע דמה"ת הוי גט רק מדרבנן הוי הגט פסול הא הארבע אמות הוי רק התיקון מדרבנן וא"כ בלא"ה לא הוי הגט כשר מן התורה אלא מדרבנן בלבד וממילא כאן באם בא הבעל בתוך ד"א הוי הפסול מן התורה דגם מדרבנן לא מהני כאן לז"כ כיון דתקנו חז"ל ד"א הוי הפקר ב"ד דמהני מה"ת בכ"מ לכן מגורשת מן התורה רק הפסול מדרבנן מטעם דהוא בא לתוך הד"א:
בא"ד מ"ש ואם היא יכולה לשמור ולא הוא. אז ממילא מגורשת ר"ל דאם מונח הגט בתוך ד"א שלה בר"ה והיא לבדה יכולה לשמור ולא הוא ממ"נ מגורשת לכ"ע דלכמה פוסקים מגורשת מחמת השמירה לבד דמשתמר לדעתה ואף להרמב"ם דאינה מגורשת בתורת שמירה מ"מ מגורשת להרמב"ם דהא הגט הוא בתוך ד"א דס"ל דד' אמות קונה בר"ה כמבואר בס"ק כ"ג מזה. ומשמע בתוס' אפי' אם מינטר בתוך ד"א לא מהני ולכאורה סותר א"ע דבריש דבריו כתב דדין זה הוי לכ"ע וכעת הביא דברי תוס' דלא מהני כמבואר זה התוס' ד"ה ותתגרש. אבל ראיתי בב"ש מה"ק הדברים אשר נחסרו פה וכצ"ל. אף להתוס' דס"ל דד"א לא מהני בר"ה אע"ג דהוי כאלו מינטר משום דשם בר"ה באמת לא מינטר כמבואר בסק"ה ובסקכ"ה אבל אם יכולה לשמור דמינטר מחמתה מגורשת אליבא דכ"ע גם להתוס' הנ"ל. ועיין בהתוס' ד"ה היתה ידה עשי' קטפרס עיי"ש:
ב"ש סקכ"ה מ"ש כ"ה דעת הרא"ש והרשב"א ביאור דבריו אביא לשון הגמרא דף ע"ח. אמר שמואל לרב יהודא שיננא כד שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטא גיטא לידה. ויש בזה כמה פרושים כמבואר בב"י מזה באריכות והרמב"ם בפ"ה מה"ג כתב כדעת המחבר דע"י י"ג הי' קרוב לה עד כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול עד שיגיע הגט לידה וע"ז תמה הרשב"א על מה דס"ל להרמב"ם כאן דלא מהני ד"א שלה והאיך פסק שם בדין י"ב בהיתה ידה קטפרס דאינה מגורשת אבל אם נח בתוך ד"א שלה מגורשת. דפסק כר"י דמהני ד"א ומבואר דסובר ר"י למעשה אמר דאע"ג דלא מטא גיטה לידה וע"ז תירץ הרשב"א דהרמב"ם פירש דהא דאמר שמואל לרב יהודא כדי שתשוח ותטלנו לא בא לחלק על רב ור"י ולא אתי לפרושי דברי המתני' דקרוב לה אלא שמואל חומרא בעלמא אמר לתלמודו רב יהודה דבאמת אם היא בתוך ד"א שלה וזכתה בהן מתחלה והבעל הוי חוץ לד"א שלה וזרק לה גט בתוך הד"א שלה מגורשת דלא גרע הגט משאר דברים דמהני הד"א קנות לו בכ"מ וגם שמואל מודה דיש לה ד"א רק שמואל חידש דאם באה היא תחלה ועמדה בד"א שלה ואח"ז בא גם הוא לתוך הד"א האילו וזרק לה הגט לתוך הד"א הנ"ל הוי מן הדין מגורשת אם נפל הגט בתוך השיעור כדי שתשוח ותטלנו. אבל למיעבד עובדא באם הבעל בא ג"כ לתוך הד"א לא עבדינן הואיל דהבעל הוי ג"כ בתוך ד"א שלה. והוכיח זה דאיל"ה הי' סתירה בדברי רב יהודא בעצמו דרב יהודה קבל משמואל דלא מהני ד"א שלה. ובעובדא דהיתה ידה קטפרס מבואר דס"ל לר"י דמהני ד"א שלה א"ו מבואר דשמואל חומרא אמר אבל מן הדין מהני ד"א שלה. וכן פירוש הרא"ש דברי הש"ס וזש"כ הב"ש דכשהיא עומדת לבדה לא החמיר שמואל דלא מהני ד"א אלא שמואל איירי דגם הבעל בא אח"ז לתוך הד"א שלה וזרק לה גט בזה החמיר שמואל דלא לעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה.. אבל ה"ה סובר בדעת הרמב"ם דשמואל פליג ארב ור"י כפירש"י ואתי לפרושי המתני' דקרוב לה בגט השיעור הוי כדי שתשוח ותטול ומצד החומרא אמר כן. וגם שמואל החמיר דלא לעשות מעשה עד שיגיע הגט לידה ממש ובגיטין קיי"ל כשמואל דאינה מגורשת ודאי אלא עד שתשוח ותטלנו ואפ"ה הוי גט פסול עד שיגיע הגט לידה. ולזה פסק הרמב"ם שפיר דהגט הוי פסול עד שיגיע הגט לידה מ"מ ניחא מה דפסק בהדין דהיתה ידה קטפרס דמגורשת מחמת הד"א הואיל דמוקדם הי' הגט בתוך ידה ממש. אבל אם לא היה הגט מתחלה בתוך ידה לא מהני ד"א שלה. והב"ש סותר פירש המגיד. דאי ס"ד דהרמב"ם אזיל כשיטת הה"מ דלא מהני אצלה ד"א כלל אמאי פסק הרמב"ם אם הגט מונח רחוק מתשוח הוי ספק מגורשת אמאי לא הוי רק ספק גט דהו"ל דאינה מגורשת בודאי דהא נפל הגט יותר מכדי שתשוח וד"א אין לה כלל לה"ה א"ו הרמב"ם סובר דלא כהמגיד דיש לה ד"א לענין גיטין. ולזה פסק שפיר בדין היתה ידה קטפרס דמגורשת מחמת ד"א שלה. ומה דפסק הרמב"ם דאם הגט מונח בכדי שתשוח הוי הגט פסול איירי באופן דאין לה ד"א דאיש אחר עמד בתחלה ואח"כ עמדה היא לזה לא היתה ביכולת לקנות הד"א דאחר קנה אותן הד"א אף דלא בא הבעל לתוכן. ולפי"ז אינו מוכח חילוק הרא"ש בין אם בא הבעל לתוך ד"א או לא דעיקר החילוק הוי מכח דקשה לי' דברי רב יהודא דקיבל משמואל דהשיעור הוי כדי שתשוח. וא"כ אין לה ד"א ורב יהודה ס"ל בעצמו בעובדא דהיתה ידה קטפרס דיש לה ד"א לכן מחלק בין אם בא הבעל לתוך הד"א אבל לסברת הב"ש א"צ לחילוק זה דבלא"ה ל"ק דשמואל איירי באופן דאין לה ד"א דאיש אחר עמד מתחלה בתוך הד"א א"כ אין הוכחה וראי' דאם היא באה בתחלה להד"א אם מיגרע עי"ז דהבעל בא גם אח"ז לתוכן דלא יהא מהני דאפ"ל דמהני ג"כ הואיל דהאשה באה מתחלה לד"א וקנתה אותן ותוס' והר"ן פירשו דברי שמואל דלא מהני ד"א דהיתה עומדת בר"ה דלא מהני ד"א בר"ה אבל עובדא דהיתה ידה קטפרס דמגורשת מחמת הד"א איירי דלא היתה עומדת בר"ה אלא בסומטא דשם ד"א קונה אם בא הבעל אח"ז לעמוד בתוך הד"א עמה דהיא קנתה מתחלה וזש"כ לתוס' והר"ן הגט כשר היינו בסומטא דיש לה ד"א ולא בר"ה ולז"כ דהרמ"א פסק כהרא"ש ור"ל דע"כ פסק כהרא"ש דהחילוק הוי בין אם בא הבעל לתוכן או לא דלתוס' והר"ן הי' כשר גם באם בא הבעל לתוך ד"א. וגם לא כהמגיד דהא המגיד ס"ל דלא מהני ד"א כלל גם אם לא בא הבעל אח"ז לתוך הד"א א"ו הרמ"א ע"כ סובר כהרא"ש. אבל זה צ"ע מה דסיים הב"ש דהרמ"א לא פסק כהתוס' והר"ן דלדעתם י"ל אפי' אם הבעל בא ג"כ לתוך ד"א מגורשת הא בלא"ה לא מצי הרמ"א לפסוק כהר"ן. והתוס' דלדעתם הדין דבר"ה לית לה ד"א כלל אלא בסומטא והרמ"א קאי ואזיל על דברי המחבר דאיירי כר"ה והאיך יסבור הרמ"א דמגורשת בר"ה להתוס' והר"ן ע"כ הו"ל להב"ש לומר מטעם זה לא פסק הרמ"א כהתוס' והר"ן אלא ע"כ פסק כהרא"ש כמ"ש:
ב"ש סקכ"ה מ"ש ובזה ניחא ר"ל דהא לכאורה חדא בעיא היא עם דאויר ד"א מהני אבל לחילוק הנ"ל א"ש דאף דר' אלעזר שאל אם האויר ד"א מהני היינו באויר דסופו לנוח דווקא לכן שאל רבא ג"כ דאף דאת"ל דמהני האויר ד"א האיך הדין באויר דאין סופו לנוח כלל דהיינו מתחלתו לא הי' סופו לנוח אם מהני ומזה מבואר דבעיא דר"א הי' באויר דסופו לנוח דאי הוה בעיא דר"א באויר דאין סופו לנוח למ"ל לרבא לשאול עוד הא חדא בעיא דר"א היא א"ו דבעיא דר"א הי' באויר דסופו לנוח רק ע"י סיבה לא נח וכ"מ בהרא"ש ריש ב"מ דף י"ב דבעיא דרבא באויר ד"א דאין סופו לנוח אבל אויר דסופו לנוח פשיטא לי' כמונח דמי דמאמר הש"ס בגיטין דף ע"ט הוא למעלה והיא למטה כיון דיצא מאויר הגג נמחק או נשרף ה"ז מגורשת. ובפ' מרובה נמי אמר בזרק גט לחצירו ותקנה לי' חצירו דמיד דנכנס לאויר מחיצות קנה. ולז"כ דלכן פסק המחבר בס"ז דאינה מגורשת דאיירי באויר דלא הי' סופו לנוח כלל אבל כאן פסק המחבר דהוי ספק מגורשת דאיירי באויר דסופו הי' לנוח אלא ע"י סיבה לא נח לכן הוי ספק אם מהני בכה"ג דלא נח בסופו דאם הי' נח באמת בסופו הי' בודאי מהני אויר ד"א ומגורשת למיפרע אלא כאן דלא נח בסופו דע"י סבה לא נח לכן הוי ספק גט אבל אם לא הי' ראוי מתחלה לנוח כלל דזה לא הוי ספק כלל דודאי אינה מגורשת כדעת המחבר בס"ז ובב"ש סק"ט מזה ולז"כ מיהו י"ל ור"ל דאף דנימא דהמחבר כאן איירי מאויר ד"א דלא הי' סופו לנוח מ"מ פסק שפיר דה"ז ספק גט דכאן איירי באויר ד"א מהני גם באין סופו לנוח כסברת התוס' לענין מנטר דהיכי דיש לו ד"א אמרינן לא מינטר כמינטר מכח מיגו דעשאו ארבע אמות רשותו דאע"ג דאינו רשותו ה"ה עשאו חז"ל לא מינטר כמינטר ולכן ה"ה סופו לנוח נמי ספק הוי אם עשאו כאויר דסופו לנוח באויר ד"א דמהני מכח תקחז"ל אבל המחבר בס"ז איירי באויר דלא הי' סופו לנוח ולא הי' באויר ד"א דלא שייך התם ד"א על הטרסקל דקצר וא"כ אין שייך לומר המיגו הנ"ל ועיי' ברש"י ב"מ דף י"ב ד"ה כמונח דמי ועיי' ב"י ד"ה היתה ידה קטפרס דמביא דברי הר"ן עיי"ש:
ב"ש סקכ"ח מ"ש ש"ה בעת שכותב שטר מתנה ור"ל דבעת שינתן לה העבד אם הוי נתינה חדשה ומהני ממילא לענין גט דהוי כנותן הגט לידה ממש מידו ע"י המתנה זו. ומזה ראי' ברורה למ"ש לעיל סי' קל"ו סק"ז לתרץ קושית הפ"י והב"י ז"ל דהב"ש כוונתו נמי להנ"ל עיי"ש ודו"ק: