ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קל
ב"ש סק"א מ"ש אע"ג ור"ל דהא לדידן השתא דקוראין הגט מיד לאחר נתינה א"כ לא שייך הטעם דיהיה יכול לקיים החתימה וא"כ למה לנו לכתחלה דיהי' עידי החתימה בהגט לז"כ דבעינן לכתחלה דיהי' כשר גם לר"מ דסובר ע"ח כרתי ובלי ע"ת לר"מ פסול ולז"כ דהא לר"מ סגי בלי פירש שמותן. דהא ר"ג לבד התקין דיפרשו שמותן כדי דיהי' בקל לקיים החתימות א"כ לדידן דקורעים הגט מיד הדק"ל למ"ל הפירש שמותן לכתחלה משום זה סובר הרשב"א באמת לדידן דא"צ פירש שמותן אבל הרמב"ם דס"ל גם לדידן דבעינן דיהא העדים יקשה אמאי צריכין העדים לפרש שמותן לדידן דקורעין הגט מיד. ובשלמא הרמב"ם י"ל דס"ל גם לר"מ בעינן דיפרשו העדים שמותן וזה העיקר דס"ל ע"ח כרחי אלא ר"ג התקין דיפרשו גם שמות אביהן וזה לא ס"ל הרמב"ם לדידן דקורעין הגט מיד אלא א"צ לפרוש שמות אביהם ג"כ. אבל המחבר דסובר דצריכים הע"ח לפרש שמות אביהם ג"כ כתקנת ר"ג יקשה הא המחבר סובר ג"כ דקורעין הגט מיד וא"כ למ"ל דיפרשו העדים שמות אביהם הא הי' סגי בפירוש שמותן לבד לר"מ גם לכתחלה וזש"כ ועיין בתוס' ריש גיטין דכתבו דהא דתיקון ר"ג לא דיהא צריכים לחתום עפ"י הדין אלא משום עצה טובה. ור"ל דמחזיק קושייתו ביותר דלכאורה הי' אפשר לפרש דגם לדידן דקורעין הגט מיד מ"מ בעינן דע"ח יפרשו שמות אביהם ג"כ הואיל דר"ג התקין מכבר והוי כמו דבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו דיהא גדול כמותן כמנין הראשון ועכשיו אין ביכולת לבטל דברי ר"ג וב"ד אבל א"ש דזה הי' אם התקנה דר"ג הי' בלי טעם וסברא אמרינן שפיר אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין אבל הא ידוע דתקנת ר"ג הי' עפ"י טעם כדי שיהא יכול לקיים חתימת עדים בנקל כי גם לר"מ דבעי דיפרשו שמותן בלבד לא הי' ביכולת לקיים חתימתן בנקל דכמה יוסף איכא בשוקא ולזה התקין ר"ג דיפרשו שמות אביהם ג"כ דעי"ז יוכלו הב"ד להדר בקל ע"י חתימת העדים ולחקור אחריהם ויעידו אם האמת הוי חתימתן וזש"כ התוס' לא שצריכין לחתום ור"ל היינו טפ"י הדין כמו לר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי אלא עיקר תקנת ר"ג הי' בדרך עצה טובה כדי שיהא הב"ד יכול לקיים חתימתן בקל וא"כ השתא דבעלה הטעם דהא קורעין הגט מיד אחר הנתינה א"כ ממילא בטלה התקנה דר"ג דהא ר"ג בעצמו נא התקין אלא עפ"י טעם וסברא והיכי דבטל הטעם בטלה התקנה ממילא וכמ"ש לעיל בסי' קכ"ז סמוכין לזה מכמה מקומות וא"כ נתחזקה הקושיא דלדידן למ"ל דיפרשו העדים שמותן של אביהם ג"כ כמ"ש:
בא"ד מ"ש כתב הרשב"ץ עפ"י הדין כצ"ל:
ב"ש סק"ב מ"ש אבל כאן יש לחוש דלמא הריוח ולא יהא ניכר שום ריעותא וזה דברי ב"י ומסיים בזה הב"ש ויבוא להתירה להנשא ע"י ע"ח לבד ומשמע מדבריו דמכח מה דיהא יכול לזייף ויכול לעשות שטר אחר אין הגט נפסל רק משום חשש דיבוא להתירה שתנשא שלא כדין הגט פסול א"כ הא באמת לא הי' תנאי בגט זה וא"כ לא יבוא להתירה שלא כדין ועכצ"ל דטעם הפסול דכבר נקרא שם פסול על הגע. אבל לפי"ז קשה להך דיעה בח"מ סי' מ"ה סקי"ד וט"ו דאפי' במילא למחר וליומא אוחרא ואפי' שלא מדעת הלוה כשר מטעם דלא נקרא שם פסול על השטר כלל א"כ בגט נמי כשר דדוקא במילוי קרובים בזה מחלקינן בין שטר לגט מטעם דיאמרו דקרוב כשר להעיד כמבואר מזה בסי' ק"כ אבל במילא בדברים ודאי כשר הגט כמו בשטר. ונראה לפרש דבריו דהב"י הביא לעיל הח"מ סי' קכ"ד דבשטר שיכול לזייף בעינן שיבואו ע"מ לפנינו דהורע חזקתו ולפי"ז א"ש דברי הב"י דכאן דיש לחוש שתמלא האויר ואתי למסמך להתירה ע"י ע"ח לבד מחמת החזקה דכתב הרא"ש דחזקה דנמסר בעידי מסירה ובאמת הורע חזקתו דשטר זה. ובתוס' בגיטין ד' ד' ד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו מבואר דכל היכי דהב"ד יסמכו בשקר אף דהדבר אמת הוי מזויף מתוכו. כ"מ בס' תו"ג עיי"ש:
ב"ש סק"ג מ"ש ואפשר בשטרות שאני ור"ל כדכתב המחבר בחו"מ סי' מ"ב דאם כתבו על דבר שיכול לזייף פסול אפי' לגבות בו לאלתר והוא מטעם דבעינן דיהא עומד לימים רבים ולכן פסק הרמב"ם כה' מלוה דפסול גם אה יש ע"מ:
בא"ד מ"ש בשם הב"י באם טעה העד ושינה שם אביו וחזר וסתם א"ע פסול ור"ל דיש חשש דלמא יפסל עד השני אחריו משום קורבה שיהיה לו אח"ז ואז במקום דאין עוררין דא"צ לקיים הגט אתי למיסמך על שני ע"ח הראשונים במקום שני עדים ובאמת אינן רק ע"א ואתי למיסמך בשקר. ומבואר בתוס' גיטין דף ד' ד"ה מודה ר"א דכל היכי דאחי למיסמך בשקר אף דהדבר אמת השטר פסול כ"מ בס' תו"ג והאריך בזה עיי"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש ונשמע מזה ר"ל דהא אם הע"ח הם חתומים בראש הדף הוי כאלו אין הע"ח כלל ומ"מ כשר הגט ע"י הע"מ לבד בדיעבד דניתן הגט אבל א"צ לזה דהא כן מבואר לקמן בסי' קל"ג בדברי המחבר בס"א דאם יש ע"מ כשר בלי ע"ח ובוודאי הפירוש דכשר בדיעבד בניתתן הגט להנשא לכתחלה דאיל"ה לא שייך לומר הלשון כשר כסברתו בעצמו כמ"ש:
ב"ש סק"ח מ"ש התוס' בסוטה דף י"ח ור"ל דכתבו התוס' דגט דכתבו על ב' דפין ותפרו דפסול. לז"כ דהתוס' איירי בתפרו לאחר הכתיבה וא"כ בעת כתיבת הגט לא הי' הספר אחד אבל אם תפר ודבק קודם כתיבה כשר וא"כ קשה על הרמ"א דס"ל דלא מהני דיבוק עורות גם קודם כתיבה ולכאורה דברי הב"ש צריכין ביאור דהא התוס' דסוטה סובר דדיבוק לאחר כתיבה לא מהני ה"ה תפירה וקשה הא מהש"ס במנחות משמע דגם לר"י מהני דיבוק גם אחר הכתיבה דאמר שם הגמרא אם כתבם בד' עורות והניחם בעור אחד יצא וצריך לדבק הרי מבואר דמהני הדיבוק גם אחר הכתיבה אבל י"ל דבשלמא בתפילין שפיר אין קפידא על הכתיבה הואיל דבעת הנתינה לבית דבקן וא"כ בעת דמונחין בתפילין הוי אות אחת מבפנים כמו מבחוץ אבל בגט לא מהני אם תפר לאחר הכתיבה דהא בעת כתיבת הגט לא הוי ספר אחד ולכן הקשה הב"ש רק מתוס' דסוטה דס"ל דעיקר הפסול לא הוי בגט ג"כ רק אם תפרן ודיבק לאחר הכתיבה אבל אם דבק קודם הכתיבה כשר ולז"כ התוס' בסוטה ד"ה כתבה על שני דפין וז"ל ודומה כאילו גט שכתבו על ב' דפין ותפרו פסול ור"ל דתפרו אחר הכתיבה אבל אם תפרן ודיבק קודם כתיבה גם בגט כשר לז"כ דצ"ע על הרמ"א כאן דס"ל דלא מהני דיבוק בגט כלל הא מהש"ס מנחות משמע דדיבוק מהני תמיד ואף דיש לחלק מתפילין לגט מ"מ קודם כתיבה בודאי מהני דיבוק גם בגט כדעת התוס' בסוטה הנ"ל ולזה אינו סותר התוס' דסוטה לתוס' דמנחות דף ל"ב דס"ל דמהני דיבוק גם לאחר הכתיבה דשם במנחות מיירי מתפלין דמהני דיבוק גם לאחר כתיבה דהא הוי מ"מ אות אחת בעת דמונחים מבפנים אבל לעולם בגט ס"ל דלא מהני דיבוק לאחר כתיבה כדעת התוס' דסוטה אבל דעת רמ"א צ"ע והנלע"ד לתרץ דעת רמ"א על נכון כ"ה דלכאורה צריכין להבין דברי התוס' דסוטה דסובר דאם דיבק קודם כתיבה מהני בגט ולאחר כתיבה לא מהני הדיבוק מאי טעם החילוק בזה הא גם בגט עיקר סברא דבעינן דיהא ספר אחד הוא מדכתיב ספר משמע אחד ולא ב' ספרים וזה כתיב אצל וכתב ונתן ספר בידה א"כ נימא נמי דעל נתינה דווקא קפיד קרא דבעת נתינה יהא ספר אחד וא"כ אמאי אינו מועיל אם דיבק הגט לאחר הכתיבה דהא ע"כ ס"ל להתוס' חילוק זה דאיל"ה מנ"ל להתוס' לחלק דבגט לאחר כתיבה לא מהני דיבוק אבל קודם כתיבת הגט מהני דיבוק הא בש"ס מנחות מבואר דבתפלין מהני דיבוק גם לאחר הכתיבה. וע"כ חלקו התוספו' דבשלמא בתפלין כתוב והי' לך לאות אחת מבפנים כמבחוץ לא מגרע הדיבוק גם לאחר הכתיבה דהא מ"מ בעת שמונחים הד' פרשיות מבפנים ע"י דבק ונעשים אות אחת מהני א"כ לפי"ז הא גם בגט כתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א"כ נימא דעיקר הקפידא על עת נתינה בידה דיהא ספר אחד וא"כ אמאי לא מהני דיבוק לאחר הכתיבה של הגט לדעת התוס' דסוטה וזה ס"ל לתוס' בפשיטות דע"י דיבוק הוי כאחת מדס"ל דקודם כתיבה מהני דיבוק דע"ז הי' להתוס' ראיה ממנחות דע"י דיבוק הוי כאחת וא"כ אמאי ס"ל לתוס' לחלק בין קודם כתיבה לאחר כתיבה דמנ"ל זה וע"כ נ"ל בס"ד סברת התוס' כ"ה דבאמת דיבוק מהני בוודאי דע"י דיבוק הוי כספר אחד כמבואר בש"ס מנחות לענין תפלין דע"י דיבוק הוי כאחת אלא ס"ל להתוס' דסוטה דבגט יש לחלק בין קודם כתיבה דמהני דיבוק דאם דבקן קודם כתיבה לא הוי מחוסר מעשה כלל לאחר הכתיבה קודם נתינה אבל אם דבקן השני ספרים לאחר הכתיבה אף דע"י דיבוק הוי כספר א' מ"מ מיקרי מחוסר מעשה וכתיב וכתב ונתן דרשינן דלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כמו דפסלינן לעיל סי' קכ"ד באם חתך יד העבד לאחר כתיבה דלא הוי גט מה"ט וכתב הב"ש שם בסק"ז דלא הוי גט כלל מן התורה כדכתב הרמב"ם דכתיב וכתב ונתן בעינן דלא יהא מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה ה"ה מחוסרי מעשה הוי הגט בטל כמבואר בתוס' גיטין דף כ"א ד"ה יצא זה שמחוסר נתינה לכן קודם כתיבה מהני דיבוק דלא מיקרי מחוסר מעשה מה דנתדבק קודם הכתיב' וזה טעם החילוק דהתוס' דסוטה הנ"ל וא"כ לפי"ז י"ל דגם הרמ"א סובר דדיבוק מהני דהא כן מבואר בש"ס מנחות וע"י דיבוק הוי כאחת אליבא דכ"ע ויש הוכחה דס"ל להרמ"א דע"י דיבוק הוי כאחת והוי ספר אחד. דאיל"ה דס"ל להרמ"א דע"י דיבוק לא הוי כספר אחד הו"ל להרמ"א לומר דהגט בטל דהא כתיב בתורה ספר ודורשין ספר אחד ולא שני ספרים. כמו דפסקינן בנכתב הגט על המחובר דאינו גט דהוי מן התורה בטל משום הדרשה דכתיב וכתב ונתן דלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וסיים הב"ש לעיל בס"ק ז' ודרשה גמורה היא א"כ ה"נ אי ס"ל לרמ"א דע"י דיבוק לא הוה כספר אחד הו"ל לומר דהגט בטל דזה נמי דרשה גמורה דבעינן דיהא ספר אחד דווקא א"ו ס"ל לרמ"א דדיבוק מהני דלהוי כספר אחד רק דהרמ"א איירי לענין דינא דאף דהוי כספר אחד ע"י דיבוק מ"מ אם דיבק ב' עורות וכתב עליהם גט הגט פסול ואיירי הרמ"א אף דהדיבוק הוי קודם כתיבה מ"מ פסול הגט משום גזירה דאי שרית ליה לדבק ב' עורות קודם כתיבת הגט ידבק גם אחר הכתיבה. ואם כשידבק עורות לאחר הכתיבה אף דע"י דיבוק הוי כספר אחד מ"מ מיקרי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה. וזה בטיל מן התורה אם הי' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כדעת הרמב"ם הנ"ל דהוי דרשא גמורה דלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה ולכן כתב הרמ"א רק דפסול מספק והיינו דאיירי גם קודם כתיבת הגט מ"מ פסול משום גזירה כמבואר לעיל במחבר בס"ד דאין כותבין במחובר. ואם כתבו על עלה הזרוע בעציץ נקוב פסול שמא יקטום קודם פסיקת היניקה הרי מבואר דגזרינן הואיל דכתיבת הגט על המחובר הוי איסור תורה לכן גזרינן נמי שמא יקטום. אף דיכול ליתן לה כל העציץ מ"מ גזרינן שמא יקטום ה"ה כאן אם ידבק לאחר כתיבת הגט הוי איסור תורה לכן גזרינן גם קודם כתיבת הגט אם דיבק כדי שלא ידבק כלל. לז"כ הרמ"א אם כתב הגט ע"י דיבוק ב' עורות הגט פסול והיינו אף אם דיבק אותם קודם הכתיבה לז"כ התוס' התוס' דדיבוק שרי בגט דהוי בודאי ע"י דיבוק כספר אחד ומ"מ רימז לחלק דענין הדיבוק דשרי בגט הוי רק קודם כתיבת הגט אבל לאחר כתיבת הגט לא מהני דיבוק דע"י דיבוק להוי כספר אחד דהא מ"מ לאחר הכתיבה הוי מחוסר מעשה. ופירוש דברי התוס' כ"ה דהיכי דמעורין יחד לא חשיב ב' ספרים רק אם נחתכין זה מזה ואין מעורין ואהא קשיא להו מההוא דר"ה דחשיב ב' שופרות אע"ג דמחברי אהדדי ע"י דיבוק עז"כ דהתם דרכו בכל שנ' להוסיף גלד חדש והוי כמביאו משופר אחר ומדבקו לזה. ור"ל הואיל דדרכו בכל שנה הוי עי"ז ניכר התוס' ולכן מביא ראיה מגט בתופר אחר הכתיבה אע"ג דהוי ע"י תפירה כספר אחד מ"מ פסול הואיל דניכר התוס' ע"י תפירה והיינו דאי לא הי' התפירה הוי ב' ספרים רק ע"י התפירה נעשה חיבור כאחד. וזש"כ התוס' דלאו דווקא איירי דכותב גט שלם על ב' דפין דבזה הוי ודאי פסול דודאי ניכר התוספת ע"י חיבורן דאי לא הי' חוברן דבפ"ע לא הי' על כל גט מיקרי שם ספר וא"כ רק ע"י חיבורן מיקרי חיבור אלא אפי' אם כתבן כל גט שלם בפ"ע ואח"ז חיברם נמי פסול הואיל דאינו רשאי ליתן לה שניהם ביחד בלי חיבור דהוי ב' ספרי' רק אם יחברן ע"י דבק א"כ עי"ז ניכר התוס' אבל קודם כתיבת הגט אין על הנייר שום חסרון דיצטרך לדבק ולחיברן יחד לכן כשר הגט אם תופרן דיבק הנייר קודם כתיבת הגט. ולפי"ז לא קשה מה שהקשה הגאון ב"א בשו"ת שלו חלק א"ח ס"א דמה לי תופרו קודם. כתיבה או אח"כ הא ס"ס מקום חיבורו ניכר שנוסף גם עליו. ולזה הוכיח דעת התוס' דסוטה דסובר דגם קודם כתיבה לא מהני החיבור ע"י דיבוק אבל להנ"ל מבואר דהתוס' ס"ל לחלק בין קודם הכתיבה מהני תפירה לומר דע"י תפירה נחשב כספר אחד הואיל דאין שם ספר מיקרי על הנייר קודם כתיבה לזה מאי איכפת לי' להחיבור דהא א"צ להחיבור ע"י דיבוק דהא נייר סתמא מיקרי. לכן כשנתחבר ע"י דבק לא מיקרי דניכר החיבור והוספה הואיל דא"צ להחיבור. אבל אם תפרן ודיבק לאחר הכתיבה דלא הי' על הנייר כלו שם כשרות ובעינן החיבור דאי לא הי' החיבור הוי שני ספרים לכן מיקרי מחוסר מעשה וניכר הוספה ע"י הדיבוק דליהוי כספר אחד לכן פסול לדעת התוס' דדמי לגלדי שופר דניכר הוספתו ע"י דהביא שופר אחר ודיבק לזה והוי כ"ש ג"כ אם הביא שופר אחר שלם ודיבק לזה השופר דהי' על כל שופר לבד נקרא שם שופר א"כ אם לא דיבק אותן הוי בודאי ה' שופרות ורק ע"י דיבוק נעשה כשופר פ אחד וא"כ בודאי ניכר התוס' ע"י חיבורן דאי לא חיברן הוי ב' שופרות אלא אפי' אם דיבק מקצת שופר דעלמא לזה מ"מ הא נקרא על כל שופר שם שופר ובלי החיבור הוי שופר פסול לכן אם דיבק אותן הוי מחוסר מעשה וניכר הוספה. ולפי הנ"ל אין ראי' מזה להוכיח מה דכותבן על נייר פאפיר לומר היכי דהתוספת אינו ניכר דשפיר הוי חיבור דלהנ"ל בל"ז א"ש המנהג הואיל דהדיבוק הנייר הי' קודם הכתיבה הוי חיבור לכ"ע הואיל דלא היה צריך להחיבור דעל כל נייר ונייר שם סתמא מיקרי נייר. א"כ עי"ז לא מיקרי דניכר התוס' אבל זה ס"ל להתוס' בפשיטות דדיבוק ע"י תפירה הוי חיבור דליהוי כספר אחד כמבואר במשנה סוף כלאים התוכף ב' תכיפות הוי חיבור וממילא מדהוי חיבור הוי כספר אחד ולא ב' ספרים ע"י תפירה. רק דהתוס' חילקו בין קודם כתיבה מהני החיבור דלהוי כספר אחד אבל לאחר כתיבת הגט לא מהני החיבור אע"ג דע"י תפירה נחשב ספר אחד מ"מ לא מהני הואיל דניכר התוס' ע"י הצטרכות החיבור והצירוף. א"כ הואיל דעכ"פ ניכר התוס' לאחר כתיבה מיקרי שפיר לדעת התוס' מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה. ורמ"א דאיירי כאן לדינא עולה פסקו יפה ומשה אמת ותורתו אמת כנלע"ד בס"ד ודו"ק היטב:
ב"ש סק"ט מ"ש ולא משמע כן בסוגיא. ור"ל ד' פ"ז דאמר הגמרא ואיבעית אימא לעולם דכתב עד ודידעינן בהא דחתימה דלאו דיעקב הוא מבואר דאי לא ידעינן בחתימת יעקב דלאו דידי' הוי גם הגט שני כשר דהי' אמרינן דזה חתימת יעקב דהא חתם יעקב עד. ולזה צ"ע על הש"ע דלא חילק בזה בין אם ידוע דזה החתימה דלאו דיעקב בין סתמא דלא ידעינן דהוי הגט השני ג"כ כשר אבל הגאון מלבוב ז"ל בספרו ישועת יעקב מתרץ זה דרש"י פירש על פירכא ב' דש"ס ולתכשר האי בראובן בן דמשמע אני בנו של ראובן כדרך חתימת היונים וזה שחתם השני איש אחר הי' ושמו יעקב ור"ל דזה העד ראובן בן יעקב חתם באמת על הגט הראשון חתם א"ע ראובן בן כדרך חתימת היוני' דחותמין א"ע שם אביהם קודם לשם עצמן וא"כ כשחותם א"ע ראובן בן הוי כוונתו כאילו חתם א"ע אני בן ראובן. אבל התוספ' ד"ה ולתכשר כתבו על פירש"י דזה דוחק לפרש דחתם א"ע כדרך חתימת היונים אבל הרשב"א מתרץ דעת רש"י הואיל דהיונים ג"כ היו חתומים על גט זה כמבואר במשנה לזה אמרינן דשמא ג"כ הוא חתם א"ע כדרך היונים ולפי"ז א"ש דהא בש"ע במחבר כאן לא הזכיר דחתומים על הגט יונים ג"כ רק כתב דשני עדים עברים חתמו א"ע לבד א"כ בזה שייך סברת התוס' הנ"ל דאמאי נימא דחתם א"ע כדרך היונים וא"כ אי לא חתם א"ע כדרך היונים אין לו ביאור ופירש לחתימה ראובן בן דלא נאמר בן מי הוא אם לא שיצרף עמו השם שתחת הגט ב' שם יעקב וא"כ הוי הפירוש דהאי בן קאי על יעקב א"כ עיקר חתימתו הי' בן יעקב והי' אמרינן הואיל דעל חתימת גט הראשון דנכתב ראובן בן אין לו ביאור הוי עיקר החתימה בן יעקב שתחת הגט השני ובסתמא דלא ידעינן ואם לא חתם א"ע יעקב בעצמו הדין דאמרינן דיעקב חתם א"ע א"כ הגט הראשון פסול א"כ מתורץ קושית הב"ש דבשלמא להש"ס דאיירי דהיונים חתמו א"ע ג"כ על הגט א"כ בסתמא כשרים השני גיטין דהגט הראשון כשר דהוא חתם א"ע על הראשון כדרך היונים ועל השני חתם א"ע יעקב עד ואמרינן מסתמא חתם א"ע יעקב בעצמו הואיל דאינו יודע בודאי דיעקב לא חתם א"ע כדקאמר הש"ס דידעינן בחתימה הב' דלאו דיעקב הוא אבל הש"ע דלא איירי דחתמו היונים א"כ החתימה הראשונה דראובן בן אין לו ביאור דבן מי הוא אלא עיקר החתימה יעקב עד שחתם על הגט השני. א"כ הגט הראשון פסול. לכן סובר הש"ע דמסתמא לא תלינן דיעקב בעצמו חתם א"ע באמת לכן הגט הראשון לבד כשר והגט השני פסול. ועד"ז ליישב גם לפירוש התוס' דלפימ"ש הב"ש הוא לכאורה תמוה מה דהביא ריש דבריו על דברי המחבר שכתב ואם כתב ראובן בן תחת הראשון ע"ז הביא דברי התוס' וז"ל אע"ג בעלמא אם חתם א"ע ראובן בן פסול דשאני הכא דקאי על יעקב עד שתחת הגט שני והמעיין בדברי התוס' ד"ה ולתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד ע"ז כתבו תימא לר"י היכא ליתכשר בראובן לבד הא לא תני אלא איש פלוני עד. ע"ז תירצו דפשיט' ליה דראובן קאי על יעקב עד דבתרה א"כ בשלמא להתוס' דפירשו על פירכא דש"ס דפריך בתחלה וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד ובזה שייך שפיר לומר דשניהם כשרים דתיבת עד קאי על שניהם וא"כ חתם א"ע ב"פ על גט ראשון חתם א"ע ראובן ועל הגט השני חתם א"ע בן יעקב ותיבת עד קאי על שניהם כסברת התוס' אבל המחבר דאיירי דחתם על הגט הראשון ראובן בן ועל הגט השני חתם יעקב עד א"כ ע"כ לא הי' איירי דחתם א"ע ב' פעמים על גט ראשון חתם ראובן בן ועל הגט הב' חתם א"ע יעקב עד דהא שמו לאו יעקב אלא ע"כ הי' אמרינן דיעקב באמת חתם א"ע יעקב עד א"כ לא קאי תיבת עד על חתימת עד הראשון כסברת הב"ש הואיל דלא ידעינן דיעקב לא חתם א"ע תלינן דיעקב חתם א"ע באמת יעקב עד וא"כ ממילא הגט ראשון פסול דלא כתיב סיבת עד על הגט ראשון א"ו דלא תלינן בסתמא לומר דיעקב בעצמו חתם יעקב עד. ופריך הש"ס שפיר דה"ל למימר דשניהם כשרים האי בראובן בן והאי ביעקב עד אע"ג דלא כתב עד אקמא כ"ה ס"ד דהמקשה דיהי' כשר גם בלי תיבת עד וע"ז משני הש"ס דבאמת משום זה פסול דלא כתוב תיבת עד. ואיבעית אימא והיינו אף דכשר בלי תיבת עד כדס"ד דהמקשה הא מ"מ השני פסול הואיל דידעינן דלאו חתימת יעקב הוא וא"כ אי נימא דיעקב שם אביו הוא בודאי הגט הראשון פסול דלא כתיב עד לכן אמרי' דהראשון כשר והשני פסול וכדכתיבנא ודו"ק בזה:
בא"ד מ"ש אלא דווקא כשידוע לנו דזה לאו חתימת יעקב וזה דברי התוס' ד"ה דידעינן דכתבו בסתמא הי' לנו לתלות ביעקב. ולפימ"ש אין ראי' מהתוס' דאזיל להש"ס וכמ"ש:
בא"ד מ"ש ואם חתם א"ע תחת אחד ראובן ותחת השני בן יעקב עד שניהם כשרים זה דברי התוס' ד"ה וליתכשר האי בראובן עיי"ש:
ב"ש סקט"ו מ"ש וא"י למה כתב כאן כלשון הרמב"ם דהרי ספק מגורשת בהדין דשאלו בשלמה בלא וא"ו כתב סתם פסול ור"ל דבש"ס גיטין דף פ"ז מבואר דשאילת שלום והדין דכתב טופס לכל אחת הוי דין אחד להם וטעם אחד להם דכמו דאמרינן באם כתב שאילת שלים בלי וא"ו אמרינן דעדים לא חתמו אלא ע"י שאילת שלום ובהדין דכתב טופס לכל אחת ואחת נמי הדין כן דפסול. ולזה קשה על המחבר דמפריד ב' דינים מהדדי דבשלמא בשלומה כתב סתם פסול ובהדין דכאן דכתב טופס לכל אחת לא כתב דהגט פסול רק ספק מגורשת הא אדרבה בש"ס כתב הדין דטופס לכל אחת נלמד מהדין דשאילת שלום א"כ אם הדין דשאילת שלום דפסול ודאי הוי כ"ש בכתב טופס לכ"א דהוי הגט פסול ולא ספק מגורשת לבד. אבל הרמ"א מיישב זה דכתב על דברי המחבר וכל זה שכתב ופלוני לפלונית והוי כמו אם כ' ושאלו בשלומה דהוי הגט כשר. ומ"מ ס"ל להמחבר דהוי רק ספק מגורשת הואיל דחלקן בזמן והזמן מחלקן אליבא דכ"ע כמבואר בב"ש סקי"ז אבל בשאלה בשלומה לבד הוי הגט פסול בודאי ולא ספק מגורשת כמ"ש ב"ש סקי"ז מ"ש היינו דווקא שכתב זמן אחד לכלן ור"ל דדברי המחבר הוי אליבא דכ"ע לר"ל דסובר הכלל דאנו פלוני ופלוני דלערבן כחדא דיהי' חתימת עדים קאי על הגט ראשון נמי בזה בעיין דווקא דיהי' הזמן אחד לכל הגיטין ולא יהיה נכתב ב' פעמים הזמן דחד בשבתא אז מהני הפרט דר"ל דלא להוי ב' נשים מתגרשת בגט אחד אבל אי חלקן בזמן דכתב לכל אחד זמן בחד בשבתא בפ"ע לא מהני גם הכלל דר"ל והוי הדין דאינה מתגרשת רק האחרונה דהזמן מחלקן ומבטל הזמן הכלל דר"ל והוי כאלו לא כתב בהגט שום כלל. וכן משמע בהש"ס דאמר רבינא לרב אשי לר"ל דאמר זמן אחד לכולן נמי הוי טופס וה"ד כלל ומפרש הש"ס דהכלל הוי אני פלוני ופלוני ופרט דהדר כתיב פלוני גירש פלונית מבואר מדנקט הש"ס הכלל ופרט דר"ל בזמן אחד משמע בזמן לכל אחד לא מהני הכלל לערבן כחדא וגם לר"י דסובר דהכלל הוי אם הזמן אחד לכולן מ"מ ס"ל אם כלל כולן בזמן אחת ואח"ז פורטן בזמן לכל אחד בפ"ע לא מהני הכלל דמעיקר' ונתבטל הכלל דזמן לכולן וגם אם כוללן בהכלל דר"ל ושוב חילקן הפרט דכתב זמן לכל אחד לא מהני הכלל דר"ל גם לר"י כי מה דהזמן מחלקן הוי אליבא דכ"ע וזש"כ אע"ג דר"י דמקיל טפי וס"ל דזמן אחד לכולן נמי הוי כלל א"כ נימא נמי דמקיל בהא אם כלל כולן בהכלל דר"י או בהכלל דר"ל ושוב פורט בזמן לכל אחד כדי שלא יהיו ב' נשים מתגרשת בגט אחד דיהי' כן הגט כשר בין הראשונה ואחרונה ולא נימא דהזמן מבטל להכלל כל עיקר לז"כ מיהו לא מצינו מפורש כן בהש"ס דאם כתב זמן לכל אחד אח"ז דיהא מהני הכלל דמעיקרא דיהי' כולן מתגרשת לר"י וא"כ י"ל גם לר"י דמקיל מ"מ ס"ל לר"י דהזמן מחלקן בין אם כתב הכלל דר"י מעיקרא ובין אם כתב הכלל דר"ל מעיקרא כדי לערבן כחדא אם שוב פרטן בזמן לכל אחד ואחד בפ"ע הוי נתבטל הכלל דמעיקר' ואינה מגורשת אלא האחרונה שמ"כ דהרשב"א חילק הרמב"ם ר"ל דהרמב"ם פירש דר"ל פליג אר"י דלא מהני כלל דר"י אבל ר"י לא פליג אר"ל וסובר נמי דמהני כלל דר"ל לערבן כחדא ומהני נמי פרט דר"ל דלא להוי ב' נשים מתגרשת בגט אחד אבל הרשב"א אינו סובר כן ואזיל בשיטת הרי"ף דפירש דר"י פליג נמי אר"ל וס"ל לר"י דלא מהני הפרט דר"ל אם כלל בתחלה בהכלל דר"ל אלא הוי ב' נשים מתגרשת בגט אחד ולז"כ הרי"ף דהלכה כר"י מבואר דר"י פליג עם ר"ל לז"כ דאין ראית הרשב"א ראיה דהביא דאי נימא דר"י לא פליג אר"ל בהכלל ופרט דר"ל הוי להרי"ף להביא הלכתא כר"ל בכללו ופרטו דר"ל דהא ר"י לא פליג בהא. א"ו ש"מ דר"י פליג אר"ל וא"כ הלכה כר"י נגד ר"ל כדכתב הרי"ף דהלכה כר"י לז"כ דיש לדחות ור"ל דלעולם ר"י לא פליג אר"ל בכללו ופרעו דר"ל ונכלל בדברי הרי"ף דכתב והלכה כר"י דמקיל טפי מר"ל ואי נימא דר"י פליג אר"ל בכללו ופרטו דר"ל א"כ הוי ר"ל מקיל יותר מר"י ואמאי כתב הרי"ף דר"י מקיל טפי. אף דבהרי"ף אינו מבואר הלשון דמקיל טפי וכן העיר בזה התו"ג מ"מ הוכחת הב"ש הוא נכון דאי ס"ד דר"י פליג אר"ל אמאי כתב הרי"ף הלכה כר"י דמקיל הא אדרבה ר"י מחמיר טפי מר"ל דלר"ל מהני כללו ופרעו ומתגרשת כולן ולר"י אם כלל בהכלל דר"ל ושוב פורטן בהפרט דר"ל לא מהני ולא הוי גט כלל דהוי ב' נשים מתגרשות אחד אלא הוי להרי"ף לומר דהלכה כר"י וממילא הוי בכל הלכותיו גם נגד ר"ל א"ו דמדכתב הרי"ף והלכה כר"י דמקיל מבואר דר"י מקיל מר"ל בהא. דלר"ל הוי בזמן אחד פרט ולר"י הוי זמן אחד כלל אבל בכללו ופרעו דר"ל מודה ר"י נמי דמהני והדין דכולן נתגרשות. אבל ראיתי בס' קרבן נתנאל ז"ל דסותר ראיות הרשב"א בלא"ה דהא הרי"ף מביא התו"כ דר"ל ואי לא פסק כר"ל למה מביא הת"כ דר"ל וממילא ר"י לא פליג אר"ל דאי פליג אר"ל לא הי' פוסק הרי"ף כר"ל נגד ר"י וא"כ פסק המחבר הוי אליבא דכ"ע דגם לר"י מהני הכלל ופרע דר"ל ודוקא בזמן אחד אבל אי חלקן בזמנים לא מהני הכלל בין לר"י ולר"ל כמ"ש:
ב"ש סק"כ מ"ש כי בת"ה אין לומר דסידר על מעשה שאירע לפניו ור"ל אלא כתב דין זה בסתם להלכה וא"כ י"ל דיש להוכיח מדלא כתב הדין בשמו עצמו ג"כ דכשר מזה יש לדייק דבשמו עצמו אם טעה פסול לדעת ת"ה לז"כ די"ל אע"ג דלא סידר על מעשה שאירע לפניו מ"מ דין זה הורה על מעשה שאירע לפניו הואיל דתשובה איתא בפסקיו ופסקיו ידוע דחיבר על מעשה שאירע לפניו. ולזה אין לדייק דהת"ה דווקא סובר דדווקא בשם אביו אם הי' טעות כשר לת"ה אבל בשמו ס"ל לת"ה דפסול אם הי' טעות בשמו עצמו דז"א דגם בשמו עצמו נמי ס"ל לת"ה דכשר כי תשובה זו פסק על מעשה שאירע לפניו:
ב"ש סקכ"א מ"ש ולא משמע כן מדברי רשב"ץ שהבאתי לעיל ר"ל לס"ק ג' דהב"י הביא דברי רשב"ץ דפסול עיי"ש:
ב"ש סקכ"ח מ"ש א"כ הוי כתב ע"ג כתב ואף דבגט הקילו משום תק"ע זה הוי רק לענין דיעבד דסגי בע"מ לבד אבל לכתחלה בעינן ע"מ וע"ח א"כ להרמב"ם דס"ל דהקורע על טור הוי כתב א"כ כאן הוי כתב ע"ג כתב ואיך מתיר לכתחלה לרשום ע"י קרע בגוף הקלף הא אם הם ימלאו אח"כ בדיו הוי כתב ע"ג כתב דלא מהני והוי כאילו לא היו ע"ח כלל:
בא"ד מ"ש או מרחיבים הקריעה והם חותמים ור"ל מבפנים בתוך הקרע נגד כל משך הקרוע ולא הוי עי"ז כמו כתב ע"ג כתב הואיל דלא היו חותמים א"ע על שפת הקרוע ממש אלא בתוך הקרוע על הנייר חלק:
בא"ד מ"ש ומכאן ראיה קצת לדברי הת"ה ור"ל לתירץ הא' דכתב דמקרעים מקצת החתימות מזה ראיה דע"י ח"ת כשר,. ומ"מ צ"ע קצת דהא כאן איירי בע"ח לזה מקילין בח"ת הא בגט מקילין משום תק"ע דסגי בע"מ לבד ואף דלכתחלה בעינן ע"מ וע"ח זה הוי כדיעבד דא"א בע"א לכן מקילינן דלפני חתימת העדים ע"י ח"ת אבל בגט עצמו אפ"ל דאין ראיה מזה דיהי' מהני בכתב הגט ע"י ח"ת כמ"ש:
ב"ש סקכ"ט מ"ש נשמע מזה. ור"ל דאי ס"ל הדין דאומר אמרו פסול ממילא בח"ס ועד דהיינו באמר הבעל לסופר בעצמו שיחתום א"ע לעד כשר דהא לא נפיק חורבא עי"ז דיחתום להסופר לעד גם בלא שמע הסופר מבעל בעצמו דהא אומר אמר לסופר ולעדים פסול אלא צריך הסופר ועדים לשמוע מפי הבעל בעצמו. ואי ס"ל דאומר כשר ממילא הדין דח"ס פסול כדי דלא נפיק חורבה דיחתום הסופר לעד גם בלי ציוה הבעל ויהי' שינוי ממש. ולפי"ז באם נתן הבעל ב' גיטין א' ע"י אמרו לסופר ולעדים שיחתמו וכן עשו והב' ע"י ח"ס ועד ע"י ציוה הבעל בעצמו להסופר דיחתום א"ע על הגט לעד א"כ ממ"נ מגורשת באחד מהם אלא בגט אחד לבד אנו מחמירין מספיקא אבל ב' גיטין הנ"ל אחד מהם בודאי כשר ע"י ממ"נ ולז"כ ה"ה באמר לג' דיעשו כרצונם וא"כ נתן להם הברירה יכולין ליתן לה ב' גיטין הנ"ל א' ע"י אמר לסופר אחר ולעדים אחרים שיכתבו ויחתמו והב' ע"י ח"ס ועד היינו מאילו הב' הנשארים יהי' סופר אחד מהם וגם יהי' עד עם הב' ולא הוי שינוי מציוי הבעל דהא נתן להם רשות וברירה דיעשו כרצונם וזה רצונם אם מת אחד מהם ומהני גט א' ע"י ממ"נ הנ"ל הואיל דהשני דינים תלוים זב"ז אי א' מהם פסול ממילא ע"כ גט שני כשר ועיקר הפסול הוי בגט אחד משום חורבה דגט הב' וא"כ ע"כ גט ב' כשר דאי פסול ליכא חורבה ממילא הגע ראשון כשר לז"כ מיהו ור"ל דלהש"ס הוי הפסול דאומר אמרו לסופר ולעדים דיכתבו ויחתמו משום דשמא תשכיר האשה עדים וסופר לחתום על הגע ויאמרו כן בשם הבעל ולא הוי הפסול דאומר אמרו משום חורבה דיחתמו הסופר לעד א"כ ב' דינים אלו לא תליא זב"ז א"כ במת א' מאילו הג' לא מהני אם יתנו לה ב' גיטין עפ"י ממ"נ הנ"ל משום דהגע דע"י אומר אמרו לסופר אחר ולעדים פסול מצד עצמו משום דנפיק החורבה דתשכיר העדים הואיל דהסופר והעדים א"צ לשמוע מפי בעל והגע הב' ע"י ח"ס ועד מהשנים אלו הנשארים נמי פסול אף דהבעל נתן הברירה להם והיה כמו דצוה הבעל בפירוש דרשאי להסופר לחתום לעד א"ע ואומר אמרו פסול א"כ ליכא חשש דיהי' חורבא דיחתום הסופר לעד גם במקום דהבעל לא ציוה להסופר בעצמו לחתום א"ע לעד ויהי' שינו מציוי הבעל דהא אזלינן להדין דאומר אמרו פסול א"כ בלא"ה לא יחתום הסופר לעד אם לא שמע מפי הבעל בעצמו מ"מ הגע הב' ע"י ח"ס פסול דאי נימא דהדין ח"ס מפי בעל באמת יהי' כשר יהי' נפיק חורבה מזה בעלמא אם יאמר הבעל לשנים אומר אמרו לסופר לכתוב ואתם בעצמם חתמו דזה הגט אף דהוי ע"י אומר אמרו לסופר מ"מ כשר דהא בזה אין חשש דשמא תשכיר עדים דהא העדים שמעו מפי בעל ובגט זה יחתמו מהשנים את הסופר לעד משום כיסופא דסופר דבזה יהי' פסול גמור דהא ישנו מצווי הבעל ולכן הדין דלעולם חתם סופר ועד אף דהסופר שמע מפי בעל בעצמו מ"מ פסול וא"כ אין תקנה דב' גיטין הנ"ל במת א' מהשלשה אלא מ"מ יש תקנה דב' גיטין בזה אופן דגט אחד יתנו ע"י ח"ס ועד היינו דב' הנשארים יהי' לעדים ואחד מהם יהי' הסופר ג"כ ולא הוי שינוי מציוי הבעל דהא באמת אמר להם דיעשו כרצונם וא"כ הברירה בידם דיחתמו הסופר לעד והגט הב' יתנו ע"י אומר אמרו לסופר לבד והם בעצמם יחתמו דהא אמר להם הבעל כך דיכתבו ויעשו כרצונם לכן הוי כאילו אמר להם בפירוש אמרו לסופר לכתוב ואתם בעצמכם חתומו וזה הגע הוי הגט כשר דבזה אין חשש שמא ישכור עדים וא"כ בזה הוי ממ"נ מגורשת באחד מהם דאי נימא גט זה ע"י אומר אמרו לסופר לבד ואתם חתמו פסול משום החשש דיחתמו הסופר לעד גם בלא שמע מפי הבעל א"כ ע"כ הגט הב' ע"י ח"ס כשר ואי ח"ס פסול ע"כ הגע דאומר אמרו לסופר לבד כשר דהא ליכא חשש חורבה כלל אלא אם נתנו ב' גיטין א' ע"י ח"ס ועד מהב' הנשארים והגע הב' ע"י אמרו לסופר לכתוב ולעדים אחרים לחתום בזה שניהם פסולים דב' דינים לא תליא זב"ז דיש לכל א' פסול לעצמו דהגט ע"י אומר אמרו לסופר ולעדים פסול מ"מ הגע הב' דח"ס נמי פסול משום החשש דאומר אמרו לסופר ולעדים ואתם חתמו דזה הגע כשר דלא שייך שתשכור עדים ובגט כזה יחתמו הסופר לעד משום כיסופא דסופר ויהי' שינוי באמת מציוי הבעל לכן הדין דח"ס לעולם פסול גם אם שמע הסופר מהבעל ממש. לז"כ והיכא דאמר לשלשה דיכתבו ויחתמו ומת אחד מהם ור"ל אם אין דעתן של השנים הנשארי' ליתן ב' גיטין הנ"ל עפ"י ממ"נ הנ"ל דאין ליתן ב' גיטין אלא מדוחק כמבואר לעיל לזה י"ל במקום עגון דלא יחתמו עדים כלל אף דהבעל צוה לחתום עדים על הגט מ"מ הא הברירה ניתן לידם דיעשו כרצונם וא"כ זה הוי רצונם דהסופר יהיו מאילו השנים ויהי' הגע בלי ע"ח כלל אלא יתנו לה לפני עידי מסירה דכשר בדיעבד וזה הוי כדיעבד דא"א בענין אחר כ"ה ביאור דבריו כמ"ש:
ב"ש סק"ל מ"ש ונ"מ מפלוגתא זו. ביאור דבריו כ"ה דמתני' דגיטין דף י' ע"ב איתא לר"ש גם בג"נ כשרים בע"ח כותים ומוקי הגמרא דהכא במ"ע בשמות מובהקים דכותים דלא שכיח ישראל דמסקי בשמותן דתו לא אתו למיסמך עליהם ופסקו הרשב"א והראב"ד דהלכה כר"ש בשמות מובהקים ופירשו בעיא דר"ל מר"י דף י"א ע"ב עדים החתומים על הגט ושמותן כשמות כותים מהו איירי בשמות דאינן מובהקים והוי הבעיא מי נימא דאעפ"י דשמותן כשמות כותים מ"מ הא לא שכיח דכותים יחתמו על הגע ולזה תלינן דישראלים הם א"ד הואיל דשמותי כשמות כותים אמרינן דנכרים הם וחיישינן דלמא את למיסמך עלייהון ולזה פשיט מן הדא דלא בא לידינו אלא לוקיס ולוס והכשרנו והיינו הואיל דשמות מובהקים דכותים ולא אתי למסמך עלייהו א"כ מבואר דדוקא בשמות מובהקין כשר בע"ח כותים אבל בשמות דאינן מובהקים כותים הם פסול דלמא אתי למסמך עלייהו ויאמרו הב"ד דישראלים הם ויכשרו בלי ע"מ והוי כמזויף מתוכו דהוי פסול גם לר"א ולא מהני ע"מ ג"כ משום החשש דשמא אתי למסמך בלי ע"מ וזש"כ הב"ש אם בא לפנינו גט והעדים החתומים עליו ושמותן כשמות כותים כשר ור"ל דזו המעשה דלוקס ולוס שהכשירו הואיל דהוי שמות מובהקים דשמות כותים וא"כ לא לסמוך עלייהו בלבד בלי ע"מ דהא ידוע דכותים הם לכן מהני ע"מ ובעינן דווקא דיהי' ע"מ בידוע דאי א"י דהי' ע"מ הוי פסול דהא היכי דלא היה ע"ח לא אמרינן דמסתמא הי' ע"מ אלא בעינן דיהי' ידוע דהי' ע"מ ומהני ע"מ דלא אתי למסמך על ע"ח כאילו דידוע לכל דכותים אבל הרא"ש והר"ן פסקו כת"ק דגיטין העולים בערכאות וחתומים כותים פסול גם בשמות מובהקים דכותים הם. ואפי' בע"מ ישראל דגזרינן אטו שמות שאינן מובהקין דחיישינן דלמא אתי למסמך עלייהו ולכן פירשו הבעיא דר"ל מר"י בגט הבא לפנינו סתם ושמותיהן כשמות כותים מהו מי אמרינן דהבעל והסופר טעו בהו וסברו דישראלים הם ולא חקרו עליהם ובאמת כותים הן והגט זה הבא לפנינו הוא פסול ואזלינן בתר רוב שמות אלו דכותים הם בודאי א"ד זיל בתר רוב גיטין דלא שכיח לחתום כותים עליהם ובודאי חקרו הדבר הואיל דשמותן כשמות כותים וידעו דישראלים הם. ופשיט לי' דבא לידינו ליקוס ולוס והכשרנו מבואר דווקא משום דלא שכיחי ישראל בהני שמות כלל בודאי לא טעו הסופר והשליח לחתום עדים כאילו אם לא ידעו בודאי דישראלים הם אבל בשמות אחרים דשכיחי קצת דישראל נקראים כן אמרי' דלא חקרו עליהם וטעו וסברו דישראלים הם לכן פסול הגט הבא לפנינו ושמות החתומים כשמות כותים ודומה אחד מני אלף לשמות ישראל משום דחיישינן דלמא באמת החתומים אילו כותים והסופר להשליח לא חקרו על זה הואיל דדומין קצת לשמות ישראל רק מה דהם הכשירו בליקוס ולוס משום דאמרינן דודאי חתימות אלו מישראל הואיל דשמותן דומין לשמות כותים ממש בודאי חקרו הדבר וידעו בודאי דישראלי' הם. אבל אם חותמים כותים לפנינו בשמות מובהקים דכותים פסול להרא"ש והר"ן אף דלא אתי למסמך עלייהו מ"מ פסול משום גזירה אטו שמות דכותים שאינם מובהקים רק בסתם גט הבא לפנינו הוי החילוק בין שמות מובהקים דכותים אמרינן בודאי ישראלים אילו החתומים אבל בשמות דאינן מובהקים ודומה קצת לשמות ישראל הגט פסול דאמרינן דשמא כותים הן לכן הקשה הב"ש אדעת המחבר דסובר ברישא לחומרא באם חתמו כותים לפנינו בשמות מובהקים מ"מ פסול משום דאזיל כדעת הרא"ש והר"ן דהלכה כת"ק דגזור אטו שמות שאינן מובהקין ואמאי לא חש לחומרא בסתם גט הבא לפנינו ולא ידעינן אי אותן שמות החתימות כותים הן בודאי פסק בזה הואיל דשמות החתומים הוי שמות מובהקין דכותים הוי הגט כשר ותלינן בודאי דישראלים הן כדעת הרא"ש והר"ן אמאי לא חש לחומרא לדעת הראב"ד לתלות דהחתומים אילו דכותים הם באמת ובעינן לידע דהיה ע"מ ישראל שנמסר לה לפניהם כי בסתמא אמרינן דהיה ע"מ הואיל דאמרינן דהחתימות הם דכותים והמחבר דהכשיר בסיפא דמותר להנשא לא הזכיר מזה אם הי' ידוע דהי' ע"מ אלא אפי' בא"י דהי' ע"מ מכשיר וזה הוי רק להרא"ש אבל להראב"ד פסול בסתם גט הבא לפנינו ושמות מובהקים דכותים דתלינן דכותים הם וחיישינן דלמא לא הי' ע"מ אלא בעינן דיהי' ידוע דהי' ע"מ בעת שנמסר לה אבל לפ"ז י"ל לדעת המחבר דסובר בדעת הרא"ש ג"כ בסתם גט הבא לפנינו ושמות החתומים הוי מובהקים משמות כותים דכשר דתלינן דישראלים הם מ"מ סובר נמי הרא"ש דבעינן דיהי' ידוע דהי' ע"מ בודאי דאיל"ה האיך נאמר דוודאי ישראלים הם דוודאי לא טעה הסופר והבעל לחתום אנשים כאלה אם לא שחקרו אותן מקודם הא מ"מ יש לחוש דלמא באמת הבעל לא החתימם כלל אלא הכל מזויף היא וא"כ אין ראי' מה דהבעל והסופר חתמו אנשים כאלה דאדרבא דהאשה בעצמה שכרה לזייף חתימתן אע"כ דצ"ל דהי' ע"מ דהגט בא לידה מהבעל ממש א"כ עולה הוכחת הרא"ש שפיר דתלינן דודאי ישראלים הם דודאי לא חתמו הבעל והסופר להאנשים כאלה אם לא שחקרו עליהם. וא"כ מה דסיים המחבר תנשא לכתחלה קאי אבבא דלעיל דנמסר לפני ע"מ ישראל. אבל בס' תו"ג השיב ע"ז דאין ראי' דילמא זייפה בעצמה דלא היתה יכולה לקיימה אם יטעון הבעל מזוייף הוא כמו דלא חיישינן דזייפתה עדים שאין בעולם כלל דאם יטעון הבעל מזוייף ולא היתה יכולה לקיימה תצא מזה ומזה עיי"ש:
ב"ש ס"ק ל"א מ"ש המחבר פסק כהרמב"ם. וביאור דבריו אביא הש"ס דגיטין דפ"ו דקאמר אלא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא ע"א ועלה אמר רב דווקא כתב ידו עד הוא דאמרו הולד כשר אבל כתב סופר ועד הולד ממזר ושמואל אמר אפי' כתב סופר ועד נמי הולד כשר דהרי שנינו כתב סופר ועד כשר. ורב אמר מי דמי התם תנשא לכתחלה דהתם חתם סופר שנינו כדאמר ר"י ושמואל לית לי' דר"י אלא כתב סופר ועד וה"ט דכשר לכתחלה בספרא דמובהק ובקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אלא אם שמע מפי בעל. וכן אמר ר' יוחנן כרב כתב ידי הבעל שנינו אבל כתב סופר הולד ממזר ולא קיי"ל כשמואל לגבי רב ור"י וכ"ד הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וא"כ כתב סופר לא מהני גם בסופר מובהק והרי"ף והרמב"ם לשיטתן אזלי דס"ל דע"ח בלחוד נמי כשר כר"מ ומפרשי הפלוגתא דרב ושמואל בלא הי' ע"מ כלל ולכן אמר רב ור"י בכתב סופר ועד הולד ממזר וההיא מתני' דקיימי עלה הוי אליבא דר"מ דס"ל ע"ח כרתי גם בלי ע"מ. ולזה בכתב סופר ועד הואיל דליכא ע"ח וגם נמסר בלי ע"מ הולד ממזר משני אבל כתב יד הבעל כשר גם בליכא ע"מ הואיל דכתב ידו הוי כמאה עדים או כסברת הר"ן דהוי חתם שמו דהרי הוא צריך לכתוב שמו בהגט ושמואל אמר דגם כתב סופר מהני הואיל דהוי סופר מובהק הוי כחתם עליו כמה עדים וא"כ אין סהדי דלא כתבו אא"כ שמעו מפי הבעל וא"כ אע"ג דליכא ע"מ מכשיר מיהו דעת ר"ת הובא בתוס' דס"ל דלרב דאמר כתב ידו שנינו ה"פ דווקא כתב ידו ועד הוא דפסול לכתחלה לינשא אבל בכתב סופר מובהק ועד תנשא גם לכתחלה ושמואל פליג דגם כתב סופר ועד לא תנשא לכתחלה ולזה כתב הב"ש דלדידן דפסקינן דבעינן ע"מ וע"ח ואי ליכא ע"מ הגט בטל אין נ"מ בדין זה אם הי' כתב סופר ועד דממ"נ אם לא הי' ע"מ כלל אפ"ת דכתב סופר הוי כע"ח מ"מ בטל הגט דהא לא הי' ע"מ כלל ואי איכא ע"מ אפ"ת דכתב סופר ועד לא הוי כע"ח הא קיי"ל דע"מ בלי ע"ח הגט כשר בדיעבד דכבר ניתן. ולכאורה הא איכא נ"מ גם לכתחלה דאי נימא דכתב סופר ועד הוי כע"ח ויש ע"מ ג"כ כשר גם לכתחלה. אך כוונת הב"ש כ"ה דלהפוסקים הנ"ל דפסקו כרב דכתב סופר ועד ודאי לא הוי כע"ח א"כ לדידן דפסקינן דבעינן ע"מ וע"ח לא נ"מ כלל מה דכתבו הדין באם נתן לה הגט בינה לבינו בלי ע"מ דלא הוי גט כלל דבל"ז לא הוי גט כלל הואיל דלא הי' ע"מ והגט בטל גם בדיעבד ולז"כ דיש נ"מ גם להפוסקים הנ"ל בכתב יד הבעל דסוברים דהוי כע"ח ואם איכא ע"מ הגט כשר גם ליתן לה לכתחלה וזש"כ וכ"כ הרב"י ז"ל בקושיא שני על הטור כצ"ל ור"ל דהעור סובר בכתיבת יד הבעל או בכתב יד סופר ועד הוי פסול ואם ניסת לא תצא ע"ז הקשה הב"י דהא להרי"ף והרמב"ם דפסקו כרב דכתב סופר ועד הולד ממזר הוי משני ועז"כ וצ"ל דס"ל להטור בפשט הש"ס לרב ור"י בכתב סופר ועד דהולד ממזר ההיא מתני' קיימא אליבא דר"מ דמכשיר בע"ח בלי ע"מ וא"כ הואיל דאיירי בלי ע"מ בזה פליגי רב ור"י עם שמואל דלרב ור"י בכתב סופר ועד דלא הוי כע"ח וגם ליכא ע"מ הגט בטל והולד ממזר אבל כתב יד הבעל הוי כע"ח וכשר לר"מ ושמואל סובר דכתב סופר מובהק הוי כע"ח:
אבל הטור אזיל לדידן דפסקינן כלר"א דבעינן ע"מ דווקא ואי ליכא ע"מ בלא"ה הגט בטל וא"כ הטור איירי דיש ע"מ בזה פסק העור שפיר דלכתחלה הוי הגט פסול בגט ע"י כתב סופר ועד גם ביש ע"מ ולא תנשא לכתחלה דלא הוי כתב סופר כעד"ח כדעת הרי"ף והרמב"ם אבל אם ניסת בגט זה דהי' ע"מ ע"י כתב סופר ועד לא תצא דבדיעבד כשר בע"מ בלי ע"ח ועולה דעת העור שפיר אבל הב"י הקשה ע"ז דאי מיירי הטור בדינו בהי' ע"מ אמאי כלל גם הדין אם כתב בכתיבת יד הבעל דהגט פסול ולכתחלה לא תנשא הא כתב יד הבעל הוי לכ"ע בעידי חתימה וא"כ ודאי גם הדין דלכתחלה תנשא דהא בכתב יד הבעל ועד לא פליג רב ושמואל כלל ולקשיא זו רומז הב"ש כאן. ולז"כ דיש עוד נ"מ לדידן גם לדעת הרי"ף והרמב"ם דמחלקו בין כתב וסופר ועד דהולד ממזר ולא הוי בע"ח ובין אם הי' כתב יד הבעל דהוי לדעתם כע"ח הוי נ"מ אם גט לפנינו וא"ו אם הי' ע"מ בודאי תליא בזה אם הגט הוי כתב סופר ועד דהוי להרי"ף והרמב"ם הדין דלא הוי כע"ח וזה הדין ברור אם ליכא ע"ח דלא אמרינן דבסתמא הי' ע"מ כמבואר לעיל מזה בסק"ל אבל אם הגט הוי כתב יד הבעל ועד דהוי כע"ח ממילא הדין ברור דבסתמא בא"ע דהי' ע"מ תלינן דהי' ע"מ והגט כשר ואם ניסת לא תצא ומביא ראי' ע"ז דהא לר"מ דמוקי מתני' כוותי' דאיירי בליכא עידי מסירה כסברת הרי"ף והרמב"ם ומ"מ מבואר במתני' בכתב יד הבעל דהוי הולד כשר לרב ור"י משום דכתיבת יד הבעל הוי כע"מ וכשר לר"מ ממילא גם לדידן דבעינן ע"מ וע"ח דלפי הכלל המבואר לעיל ביש ע"ת תלינן בא"י דהי' ע"מ בודאי תלינן דהי' ע"מ ג"כ א"כ בכ"י הבעל דהוי כע"ח תלינן נמי בסתמא דהי' ע"מ וכשר גם לדידן משא"כ אם זה הגע בכתיבת יד סופר דלא הוי כע"ח לא תלינן בסתמא דהי' ע"מ בא"י אם הי' ע"מ א"כ גם אם ניסת תצא מספק ועיקר ראיתי דכתב יד הבעל הוי גם לר"מ כע"ח וממילא תליא בזה או בסתמא תלינן דהי' ע"מ או לא. ובא לתרץ קושיית הב"י מ"ש וז"ל ואם נפשך לפרש דברי רבינו באשה המבואר גט לפנינו וכל שעדים חתומים מחזיקים דניתן לה בע"מ אבל בכ"י ועד לא מחזקינן לכתחלה דנמסר בע"מ ובדיעבד מחזקינן ע"ז קשה דא"כ באין עליו עדים כלל אלא כת"י לבד אמאי כתב העור אם ניסת לא תצא הא היכא דאין ע"ח מחזיקין לי' דלא הי' ע"מ עכ"ל. ולהנ"ל א"ש דעת העור לדרכו דהא במתני' מבואר באין עליו אלא כת"י הוי הולד כשר לר"מ א"ו דכת"י בעל גם באין עליו עד כלל הוי כע"ח וממילא לדידן אמרינן נמי דהיה בודאי ע"מ ולז"כ הב"ש אבל אם הגע בכתב סופר לא הוי כע"ח ור"ל דבזה סותר דברי תירוץ הב"י הנ"ל דאי העור איירי בגט הבא לפנינו וכסברתו אמאי כתב העור גם בכתב סופר לא תצא דהא בכתב סופר לא הוי כע"ח להרי"ף והרמב"ם וא"כ ממילא אמרינן דלא הי' ע"מ ולז"כ וישוב דברי הטור דל"ק עליו קשיות הב"י דהעור לא פסק כהרמב"ם והרי"ף לז"כ דהעור סובר דח"ס ועד פסול כדעת הרא"ש א"כ ע"כ מוקי מתני' כשמואל דבכתב סופר ועד הולד כשר אע"ג דס"ל אומר אמרו פסול וא"כ ממילא הוי חתם סופר כשר דזה תליא בזה מכל מקום י"ל דרב אשי ס"ל דכתב סופר ועד ג"כ כשר וא"כ המתני' איירי בכתב סופר דהוי הולד כשר כ"ה ביאור דבריו כמ"ש: