ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון
הלכות גיטין · סימן קכט
ב"ש סק"א מ"ש והב"י כתב להרמב"ם לעולם לכתחלה אין כותבין החניכא וחולק על הרא"ש ור"ל דהב"י הביא טעם פלוגתן כ"ה. דהרמב"ם גורס במתני' דגיטין דף פ"ז ע"ב כגירסת רש"י הדין דכתב חניכתו וחניכתה כשר שנשנה המעשה וכך נקיי הדעת עושין. וא"כ הך המעשה דנקויי הדעת עושין לא קאי על הדין דכתב וחניכו וחניכתו אלא קאי על הדין דאיש פלוני דלא היו חתומים תיבת עד. ולפ"ז הדין דחניכתו וחניכתה אין מבואר דנקויי הדעת היו עושין כן לכתחלה. ולזה סובר הרמב"ם דדוקא בדיעבד כשר בחניכא. אבל הרא"ש גורס האי מעשה דנקויי הדעת היו עושין כגירסת ר"ח ור"ת אחר שנשנה הדין וכתב חניכתו וחניכתה ולגירסא זו מבואר דבחניכא כותבין גם לכתחלה. ולפ"ז עכצ"ל הטעם במומר דכותבין שם ישראל לכתחלה אע"ג דלא גרע שם ישראל במומר מחניכא שהכל קורין להרמב"ם דאין כותבין לכתחלה החניכה לבד א"ו דהוי כדיעבד דאין מזכירין שם עכו"ם בגט ולז"כ הב"ש דא"צ לזה דגם להרמב"ם דגריס כגירסת רש"י הנ"ל מ"מ סובר הרמב"ם דחניכא שהכל קוראין כותבין ג"כ לכתחלה אלא הרמב"ם איירי בחניכה שאין הכל קוראין בו. ולפ"ז לגירסתו הוי הדין בחניכא שאין הכל קוראין דלכתחלה אין כותבין החניכה לבד רק בדיעבד כשר. ומזה איירי הש"ס אבל, בחניכא שהכל קוראין מותר גם לכתחלה לכתוב החניכא לבד כמ"ש:
ב"ש סק"ב מ"ש ואם כבר ניתן הגט כשר. ולכאורה קשה הא סעיף זה איירי ביש לבעל ב' שמות במקום אחד וא"כ במאי איירי אי בשכותב שם הטפל בפירוש ועל שם העיקר כתב וכל שום הא בזה לכ"ע פסול. ואי בשכותב שם העיקר בפירוש ועל שם הטפל וכל שום אם כן אמאי הוצרך ליתן טעם הואיל ולרוב כותבין וכל שום הא בלא"ה כשר דנא גרע מאם כתב שם העיקר לבד בלי כתיבת וכל שום. וכתיבת וכל שום על שם הטפל אצל שם העיקר אינו מגרע עי"ז וכדכתב הב"ש בס"ק ג'. וע"כ נראה דהוצרך הב"ש לטעם זה בגט הנשלח למקום נתינה דהוי הדין דכותבין שם נתינה להעיקר ועל מ"כ דמתקרי. וא"כ אם לא כתב רק השם מקום נתינה ועל שם מקום כתיבה כתב וכל שום כשר אם ניתן הגט דרוב פוסקים ס"ל דכותבין וכל שום. אבל בחד מקום ליכא רבותא כלל אם כתב שם העיקר ועל שם הטפל וכל שום דכשר אבל להמחבר ליכא רבותא בזה אם כתב על מ"כ וכל שום דכשר דהא המחבר תיבת וכל שום שוה לדמתקרי ולז"כ המחבר בס"ד אם כתב על מ"כ וכל שום דכשר. אבל להרמ"א דס"ל דתיבת וכל שום גרע מט"ס כתב דמתקרי לזה כתב הב"ש אם כבר נתן הגט כשר אם כתב על מ"כ וכל שום הואיל דרוב פוסקים סוברים דכותבין וכל שום גם לכתחלה לכן עכ"פ בדיעבד כשר לכ"ע אם כבר ניתן. וכ"מ בס' תו"ג. ובחנם נסתבך בזה הרב חו"ב הנדפס בסוף הספר עזרת כהנים על תו"כ כי לא הי' לפניו ס' תו"ג הנ"ל. ולז"כ ואם ידוע במ"כ. ור"ל דאף דלכתחלה צריך לכתוב מ"נ לעיקר בפירש זה רק אם ידוע השם דמ"נ אבל אם אין ידוע השם דמ"נ רק דידוע דיש לו שם אחר במ"נ כותבין גם לכתחלה על שם דמ"נ וכל שום כמ"ש:
בא"ד מ"ש בשם מהרי"ו דאם שולחין גט למקום אחר אין כותבין וכל שום על שם האשה. ור"ל הואיל דאין כותבין מקומה דהעמדת היום דעי"ז אין כותבין וכל שום על מקומה לכן אין כותבין גם על שם האשה וכל שום. ומהרי"ו אזיל לשיטתו דס"ל דכותבין בכל הגיטין וכל שום. אבל לדידן נ"מ לדין הט"ז הנ"ל דהוא רק חומרא בעלמא מ"ה אין קפידא אם אין כותבין אבל ביש לו ב' שמות דהדין דצריכין לכתוב וכל שום אי דמתקרי כמבואר בג"פ ס"ק ח' ודאי צריך לכתוב וכל שום עיי"ש:
בא"ד מ"ש ואם לא היו יודעים מזה נכתבין וכל שום כשר משמע ביודעין מזה פסול. א"כ לכאורה ג"כ קשה הממ"נ הנ"ל אי איירי בכותבין רק שם הטפל ועל שם העיקר וכל שום א"כ אפילו בחד מקום פסול. ואי כותב שם העיקר ועל שם הטפל הי' כותבין וכל שום מאי מגרע זה במאי דכותבין על שם הטפל וכל שום עכצ"ל דמיירי דאין לו בחד מקום ב' שמות רק דהמנהג לכתוב תמיד וכל שום ובמקום דאין כותבין וכל שום פוסל כשנכתב וכל שום כמבואר בט"ז ומש"ה פוסל הנ"ש וגם לדעת הב"ש ביודעין פסול ובא"י כשר או י"ל ביש לו ב' שמות בשני מקומות וכתבו על שם מקום הכתיבה וכל שום לזה קמ"ל הב"ש דבמקום עיגון כשר לגרש בו אפי' לא ניתן הגט עדיין כ"מ ג"כ בס' תו"ג הנ"ל עיי"ש:
ב"ש סק"ג מ"ש אע"ג בסמוך ור"ל דבס"ב הביא כאן המחבר דעת הרמב"ם דאם כתוב השם דא"י ביותר פסול ולהני זה הביא המחבר דעת הרמב"ם דאם כתב השם החניכא כשר דאע"ג דהוי נמי שם הטפל. ולז"כ הרמ"א אפי' הוא שם טפל וגירש בו. וא"כ הרמב"ם סותר א"ע לזה כתב הב"י ליישב דאע"ג דשם החניכא הוי דמי לשם הטפל מ"מ אם כתב שם הטפל לבד או שם החניכא לבד כשר. ולא פסל הרמב"ם רק אם כתב ג"כ על שם העיקר וכל שום דזה הוי שינוי השם ממש דעושה לעיקר טפל ומזה איירי בס"ב אבל בס"א איירי דלא הזכיר כלל לשון וכל שום לזה כתב דכשר אם כתב החניכא לבד וה"ה אם כתב שם הטפל לבד נמי כשר לז"כ הב"ש אבל אין מוכרח פירושו בהרמב"ם. ונ"ל הפירוש בהרמב"ם כתוב חניכתו כשר היינו שם שרגיל ואע"ג דאין הכל קורין זה השם כהשם המובהק לכן כשר. משא"כ בשם הטפל י"ל דלא עדיף שם הטפל לבד מאם כתבו השם טפל עם וכל שום להרמב"ם אבל להרא"ש דמכשיר שם הטפל לבד מכ"ש דכשר אם כתב שם הטפל עם וכל שום כ"מ הלשון בב"ש מה"ק. ור"ל דבלא"ה א"ש דהרמב"ם אינו סותר א"ע דמה דסובר בחניכה דכשר הואיל דשם החניכא הוי שם הרגיל בזה החניכא לפעמים אע"ג דאין הכל קורין בזה החניכא זו הוי שם שרגיל בו דבשם החניכא שהכל קורין בו מותר לכתחלה לכתוב שם זה לבד כמבואר בס"ק א' לדעת הרמב"ם אלא הרמב"ם איירי בחניכא שאין הכל קורין בו דלכתחלה אין כותבין שם החניכא זו לבד. אבל בדיעבד כשר. משא"כ בשם הטפל זה גרע אפי' משם חניכא זו שאין הכל קורין בו לזה פסול גם אם כתב שם הטפל לבד אבל בחניכא דהוי שם הרגיל בו כשר בדיעבד גם באם כתב על שם העיקר וכל שום דלא כהב"י דמדמה דין דשם הטפל לחניכא דז"א אלא שם הטפל גרע מחניכא הרגיל בו דמזה החניכא איירי הרמב"ם דמכשיר בדיעבד כמ"ש:
ב"ש סק"ד מ"ש דהא לשיט' ר"ת ור"ל דמבואר דלכתחל' גם בפורט ב' שמות מ"מ צריך לכתוב שם העיקר בראשון ועל שם הטפל דמתקרי דהא חזינן דלשיטת ר"ת דקיי"ל כוותי' דפירש דכל הסוגיא איירי בפורט כל השמות בהדיא. וא"כ כי תנא מרים וכל שום היינו מרים דמתקרי שרה ומבואר דגם בפורט להדיא ב' שמות מ"מ צריך לכתחלה על שם העיקר ועל שם טפל דמתקרי. אבל בדיעבד כשר גם אם כתב שם טפל בראשון ועל שם העיקר דמתקרי. ולז"כ אע"ג ור"ל דמנ"ל לכאורה דבדיעבד כשר דהא חזינן דלכמה פוסקים גם בדיעבד דמיפסל דפירש"י דמאי דאמר הגמרא ולא שרה וכל שום הוי לעיכוב דגם פסול בדיעבד. וא"כ להפירוש ר"ת דמה דקאמר הגמרא מרים וכל שום הוי מרים דמתקרי שרה וע"ז קאמר הש"ס ולא שרה וכל שום הוי שרה דמתקרי מרים הוי לעיכוב דגם בדיעבד פסול אם כתב גם בפירוש שרה דמתקרי מרים להני פוסקים וא"כ מנ"ל להב"ש לומר דבדיעבד כשר בפורט ב' שמות שרה דמתקרי מרים. לז"כ מ"מ לשיטת ר"ת ור"ל דמה דכתבו הפוסקים דגם בדיעבד פסול בשרה, וכל שום הוי רק להנך הפוסקים דפירשו שיטת הש"ס דמה דתני מרים, וכל שום הוי סתמא ולא בפורט ב' השמות בהדיא אלא איירי דכתב מרים וכולל שם שרה בוכל שום. וע"ז קאמר הש"ס ולא שרה וכל שום היינו שרה וכולל שם מרים בוכל שום לכן סוברים הפוסקים שפיר דגם בדיעבד פסול אם כתב שם שרה לעיקר וכולל שם מרים בוכל שום סתמא אבל לר"ת דפירש הסוגיא דתני מרים וכל שום איירי בפורט שם הב' של שרה וע"ז קאמר ולא שרה וכל שום היינו שרה דמתקרי מרים הוי רק דלכתחלה הדין כן דצריך לכתוב מרים דמתקרי שרה אבל בדיעבד דכבר נכתב כשר הגט גם בכתוב שרה דמתקרי מרים דהא מ"מ כתב שני שמות בפירוש לכן אין הפרש בין כותב שס הטפל בראשון לעיקר או שם העיקר ראשון וא"כ דינו של הב"ש עולה יפה דאם כבר נכתב כשר הגט גם בכתב שם הטפל בהדיא לעיקר ושם העיקר לטפל הואיל דכתובים בהדיא שני שמות בהגט. כ"ה ביאור דבריו. והעלה הב"ש באינו מ"ע ולא ניתן הגט אפי' כבר נכתב וכתב דמתקרי על שם העיקר אין ליתן הגט. אבל ראיתי בס' ג"פ דכתב דלענין הלכה ראיתי למהר"י קאי איירי דכתב להקל בדיעבד מטעם ס"ס ספק אם הלכה כהמפרשים דברי הש"ס ולא שרה וכל שום הוי בסתם והוא דעת בה"ג הובא בתוספת ד"ה וכל שום. וא"כ לדעת בה"ג אם הלכה כמותו הוי רק הפסול דש"ס אם כתב שרה וכל שום סתם אבל אם כתב הב' שמות בפירוש הוי הדין גם אם כתב שם שרה בראשון לעיקר וכל שם מרים דמתקרי כשר גם להש"ס. ואף אם ת"ל דהלכה כפי' ר"ת דהש"ס איירי בפורט כל השמות וא"כ כי קאמר הש"ס ולא שרה וכל שום היינו ולא שרה דמתקרי מרים מ"מ אכתי איכא לסיפוקי ספיקא אחרינא דלמא מאי דקאמר הס"ס ולא שרה וכל שום היינו דמתקרי מרים הוי זה רק לכתחלה הדין כן אבל בדיעבד הגט כשר באם כתב שרה דמתקרי מרים א"ד הוי מאי דאמר הש"ס ולא שרה וכל שום לעיכובא גם בדיעבד אילו דבריו ז"ל. והרב מוה' שמחה ז"ל בספר שמות כתב דאיכא למישדא נרגא בס"ס לו ממ"ש בשה"ג בשם ריא"ז הובא בהרנא"ח דבספק פסקי הגאונים לא שייך לומר ס"ס וכ"ש די"ל דהוי הספק בחסרון ידיעה זה לא הוי ספק. והעלה הג"פ דהמעיין יראה דסוגין דעלמא להתיר בס"ס בפלוגתא דרבוותא גם באיסור תורה גם באיסור א"א דהא גם לדברי הפוסל אינו אלא משום פיסולא דרבנן אילו דבריו ז"ל. אבל אני הצעיר לא זכיתי להבין ריש דבריו מ"ש דלמא הלכה כבה"ג ולזה ממילא בפורט כל הב' שמות כשר גם אם כותב שרה וכל שום דהיינו שרה דמתקרי מרים בדיעבד דהא ע"כ לבה"ג אין חילוק בין אם כותב וכל שום על שם העיקר ובין אם כותב לשון דמתקרי על שם העיקר דאיל"ה מנ"ל לבה"ג לומר דאם כתב מרים וכל שום נמי כשר גם בסתם דלמא העיקר הפירוש דהש"ס מרים וכל שום איירי בפורט מרים דמתקרי שרה א"ו אין טעם לסלק לדעתו דתמיד כשר גם בסתם אם כתב מרים וכל שום. ולזה ממילא מאי דקאמר הש"ס ולא שרה וכל שום לא מהני גם בפורט דהיינו שרה דמתקרי מרים דהא לשון דמתקרי לא עדיף מהלשון וכל שום מכס הוכחה הנ"ל. ולפ"ז גם אם נימא דהלכה כבה"ג דהלשון וכל שום נמי בשר אבל לענין שם הטפל אם כתב שם הראשון את הטפל גם אם כתב על שם השני בלשון דמתקרי פסול. וא"כ לאו ס"ס כלל. דהא גם אי נימא כדעת בה"ג מ"מ גם לדעתו אם כתב שרה דמתקרי מרים פסול כדאמר הש"ס ולא שרה וכל שום דהיינו דמתקרי מרים דלבה"ג אין להלשון דמתקרי מעלה על לשון וכל שום. ואף דמבואר בהמחבר באם כותב שני שמות בפירוש אין הפרש בין אם כותב העיקר בראשון. אלא זה הוי לדידן דנקטינן להקל אבל לומר ולתפוס דעת בה"ג ולומד עי"ז קולא זה מנ"ל. דהא גם י"ל דגם לבה"ג בעצמו הוי הדין להש"ס אם כתב שרה דמתקרי מרים פסול דהא לדעתו אין לאחד מעלה על חבירו בין לשון וכל שום ובין לשון דמתקרי. וגם מה דסיים הג"פ דיש לסמוך להתיר מטעם ס"ס הנ"ל דהא גם לדברי הפוסל אינו אלא משום לע"ז ומשום פסול דרבנן גם זה צ"ע הא בעצמו כתב דגם בפסול דרבנן בגיטין הוי כפסול דאורייתא מטעם דלא עשאו שליחותן ונתבטל הגע מה"ת כההיא עובדא דפרק התקבל ההיא דקרו לה נפאתה אזלו סהדי וכתבו טפאתה אמרינן דהוי חספא בעלמא ולא עשו שליחותן וא"כ אי נימא דהוה פסול אם כתבו שם הטפל לעיקר ועל שם העיקר דמתקרי א"כ בודאי דלא עשו הסופר והעדים שליחותן ונתבטל הגט מן התורה ובפרט דהס"ס לא הוי מתרי צדדים דלא הוי רק ספק אחד אם מה דקאמר הש"ס ולא שרה וכל שום הוי רק לכתחלה או גם בדיעבד אבל זה לאו ספק כלל דלמא בפורט ב' השמות כשר דהא גם לבה"ג המקיל דכשר גם אם כתב וכל שום ע"כ לדעתו גם במתקרי אם כתב שרה דמתקרי מרים פסול לדעתו כדכתיבנא. ובלא"ה יש להעיר בדבריו דמכשיר הגט משום ס"ס גם באינו מקום עיגון ולא ניתן הגט עדיין דלא כהב"ש הא כבר נודע מ"ש הרב הרמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה וז"ל י"א דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ס"ס ומסיים וטוב להחמיר אם לא לצורך מאחר דיש היתר בלא"ה. ודעת הט"ז בס"ק י"א גם בס"ס גמור לא מהני בדבר שיש לו מתירין. ומקור דברי רמ"א הם דעת רבינו שמחה ז"ל הובא במרדכי פרק כל הצלמים דהקשה על ר"ת דל"ג ואחרות באחרות דס"ס היא ואין לאסור ע"ז הקשה רבינו שמחה דבריש ביצה אמרינן גבי ביצה ספיקא אסורה נתערבה באחרות כולן אסורות לזה תירץ שאני ביצה דהוי דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל אפי' בס"ס אם דעת ר"ת א"ש דמפרש דנתערבה לא קאי על ספיקא כמבואר זה באריכות בפוסקים אבל הרמ"א דחש לדעת רבינו שמחה דבדשיל"מ לא מהני ס"ס וא"כ בנ"ד אמאי מהני להכשיר גט זה משום ס"ס הא הוי איסור דא"א יש לו מתירין בגט אחר דיכתוב גט שני בכשרות שיהא כשר אליבא דכ"ע. ואף למ"ש האחרונים לחלק דבאיסור דרבנן מהני ס"ס גם בדבר שיל"מ כהדין דספק מוכן ביו"ט שני כבר תירצה הרב הש"ך ז"ל בכמה אנפי והעלה העיקר דבאיסור תערובת לא מהני ס"ס גם באיסור דרבנן בדשיל"מ דל"ד להדין דחדש דשם י"ל דאין אני אוכל מן האיסור חדש משום ס"ס חדא דאני אומר שהוא ישן ואת"ל דהוא חדש דלמא השריש קודם העומר ואין כאן איסור חדש כלל. הלכך מהני ס"ס. וספק מוכן נמי דמי לדין חדש אבל היכי דאיתחזיק איסורא גם בשלש תערובת לא מהני ס"ס בדשיל"מ דמאי נ"מ להתיר בביטול הא בלא"ה יש לו היתר:
א"כ גם בנ"ד גם אם נימא דהפסול בגט לא הוי אלא איסור דרבנן מ"מ הא עד השתא איתחזק איסור דא"א ואיך יש להתיר משום ס"ס דדמי להדין תערובת איסור דלא מהני ס"ס לדעת הרב הש"ך ז"ל ובפרט לדעת הג"פ דבגיטין גם בפסול דרבנן הוי כפסול תורה מחמת הסברא דלא עשו הסופר והעדים שליחותן ונתבטל הגט מה"ת א"כ קודם שנתפיס הקולא דס"ס הוי איסור תורה ובאיסור תורה בודאי לא מהני ס"ס בדבר שיל"מ לדעת הט"ז והש"ך ז"ל בסימן הנ"ל ובסי' ק"ב מזה דאפי' בא ההיתר ממילא בלא זמן חשיב דשיל"מ. וא"ל דזה לא חשיב דשיל"מ הואיל דצריך איזה הוצאת לכתוב עוד הגע פעם שני כדעת הרמ"א בסי' ק"ב דהיכי דצריך הוצאת להבעילו לא חשיב דבר שיל"מ ז"א הא כבר נודע דמהרי"ל בתשובה חולק אהרשב"א הואיל דהפסד מועט הוא ומביא ראי' מפרק הזהב ומפ"ז דנדרים גבי מעשר שני חשיב דשיל"מ ע"י העלאה לירושלים כ"ה בש"ך סק"ח א"כ מבואר דבהפסד מעוט מיקרי נמי דבר שיש לו מתירין א"כ בג"ד דודאי הסופר ועדים יכתבו ויחתמו לו גט שני בדמים מועטים דהא כבר נטלו מעות עבור הגט הראשון והטירחא של הכתיבה זה לא חשיב כלל כדחזינן במעשר שני ע"י העלאה לירושלים ובאמת דין זה אם מיקרי דבר שיש לו מסירין ע"י העלאה לירושלים יש פלוגתא רבתא בזה בפ"ב דבכורים דהרע"ב פירש דהא דקתני ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים ר"ל דאם מע"ש ובכורים נתערבו בחולין אסורין תערובתן בכל שהן ואין עולין בק"א והיינו דווקא בעוד שהן תוך ירושלים דהוי דשיל"מ לאכול התערובות כולה במקומה אבל אם נתערבו בחולין חוץ לירושלים אין אוסרין בכ"ש הואיל דיש לו טורח להעלותן לא מיקרי דבר שיל"מ וגם רש"י ור"ן לא הזכירו אלא דיש לו מסירין ע"י פדיון. אבל הר"ש סובר דמעשר ובכורים מיקרי דבר שיל"מ לפי דאפשר להעלותן לירושלים וכ"ד הרא"ש בפ"ז דנדרים גבי למאי דקרי מעשר שני דבר שיש לו מתירין ע"י העלאה לירושלים וכבר האריכו בזה הפוסקים ז"ל. ולענין קושית הכו"פ דהביא ראי' לדעת הסוברים דמהני ס"ס באיסור תורה בדבר שיש לו מתירין מהמשנה מס' ערלה האורג מלא הסיט ובמוקדשין בכ"ש ולמה לא תני ואחרות באחרות אע"כ דבזה מותר מטעם ס"ס אף דקדשים הוי דשיל"מ אבל י"ל דיוכל להיות דמיירי גם לאסר שנשחטו הקדשים דשוב אין להם פדיון וא"כ לא מיקרי דשיל"מ. וא"כ העולה מזה דיש דיעות הפוסקים דבאיסור תורה לא מהני הס"ס ע"י טורח קצת בדבר שיל"מ ואיך יכולין לסמוך בגט זה דיש בגט זה חשש פסול תורה להכשיר משום ס"ס הא הוי דשיל"מ ולא מהני בס"ס כדכתיבנא והארכתי בזה קצת יותר מדרכי אך כי נחוץ הוא למעיין במקומות האלו וישמע חכם ויוסף לקח. וצ"ע אלי קצת בזה. אמנם לדעת הב"ש דברובא מרים ופורתא שרה דכותבין מרים דמתקרי שרה לדין הש"ס אפ"ל דזה דווקא דהשני שמות לא הי' מעריסה רק דמעריסה לא הי' לה רק שם אחד ולאח"ז נתחדשו לה ב' שמות ע"י פעולה ורובא מרים ופורתא מחזיקה אותה בשם שרה אבל אם הי' מעריסה ב' שמות דהיינו שם שרה מרים ואחר זה רובא קרו לה מרים ופורתא שרה כותבין שרה מרים דמתקרי מרים ודמתקרי שרה כי הב' שמות ביחד לא הוי נשתקע דהא הרוב קורין לה מרים וגם פורתא קרו לה שרה לכן כותבין מרים בתחלה לשון דמתקרי מרים ועל שרה ודמתקרי שרה והב' שמות דיחד מהעריסה כותבין בתחלה שלא להפרידן. אבל אם קורין אותה בשם אחד לבד דהיינו מרים לבד יש חילוק אם שם השני דהיינו שרה נשתקע ממנו לגמרי כותבין רק מרים לבד אבל אם שם שרה לא נשתקע ממנה לגמרי דבני משפחתה קורין לה לפעמים מרים שרה כותבין מרים שרה דמתקרי מרים כי המיעוט ושם העריסה מצטרפין לרובא. וא"כ הוי העיקר השם העריסה מרים שרה והשם מרים הוי מיעוט נגד שם העריסה מרים שרה ביחד וגם בצירוף המיעוט דקרו לה הכי כמ"ש:
ב"ש סק"ה מ"ש אע"ג דכתבתי אם לא כ' השמות ונמסר בע"מ יש מכשירים ור"ל דזה דעת רבינו יואל הובא בהגהת מרדכי והובא ג"כ בהגהת אשר"י ר"פ כל הגע דאם לא נכתב שם האיש והאשה בגט כשר רק דיהא כתוב כהלכתו לר"א דעידי מסירה כרתי וקיי"ל כר"א וכיון דקיימי הע"מ קמן ואמרו נמסר הגט לזו מה לנו להזכר שמותן וראי' מהא דאמר הש"ס דף כ"ה כתב לגרש הגדולה לא יגרש הקטנה וקאמר הש"ס קטנה דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש ואע"ג דשמותן שוין אין לחוש שמא מן הקטנה נפל ומצאתו הגדולה והא הכא מה דהזכיר שם הגדולה אין מועיל והוי כאם לא כתב שום שם של אחת מהן ומ"מ כיון דידעו הע"מ דלגדולה מסר לה כשר כה"ג באם לא הזכיר שמותן כלל כשר בע"מ לדידן דקיי"ל כר"א. ולפ"ז לק"מ על רבינו יואל מהש"ס דף כ' דאמר רב יוסף דלמא ניחוש לה הא בעינן שמו ושמה וליכא א"כ לכאורה מבואר דאם לא הזכיר השמות ליכא חשש גירושין כלל. אבל א"ש דרב יוסף סובר הלכה כר"מ דבעינן מוכח מתוכו וכאן דאינו מוכח מתוכו שם המגרש לא הוי' גט. ולדידן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי א"כ גם אם לא מוכח מתוכו שם המגרש נמי כשר בדיעבד. ולפ"ז נמי לק"מ קושית התוס' שם ד"ה הא בעינן דהקשו הא חזינן בשינה שמו דלר"מ הולד ממזר ולרבנן לא הוי אלא פסול דרבנן וא"כ מדפליגי בשינה מבואר דבלא כתבו כלל גם מדרבנן כשר הגט ואמאי אמר רב יוסף דלמאי ניחוש לה דלא הוי גט כלל לדעתו בלא כתבו כלל. ולהנ"ל א"ש דהא לרב יוסף אזיל ע"כ להלכה כר"מ דבעינן מוכח מתוכו ואם כן לר"מ ודאי בלא הזכיר שמותן הגט בטל ולכן קאמר רב יוסף שפיר הא בעינן שמו ושמה דסובר כר"מ וכאן בס"ת לא הזכיר שמותן כלל וא"כ לא הוי גט כלל לר"מ מה"ת ולזה אמר רב יוסף הלשון דלמאי כי חוש לה דליכא חשש גט כלל לר"מ הואיל דאינו מוכח מתוכו שם המגרש. שוב ראיתי בס' ג"פ דפירש לדעת רבינו יואל מאי דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה דהכי קאמר דלעולם דאם לא כתב שמו ושמה הגט כשר מן התורה לר"א דאמר ע"מ כרתי ולא בעי מוכח מתוכו כלל אלא דחז"ל תקנו דלכתחלה יכתוב שמו ושמה ואם לא הזכיר שמותן בגט לכתחלה לא תנשא וא"כ דחז"ל דתיקנו דלכתחלה לא תנשא בלא הזכיר שמותן לזה סתמא סופרי הדיינין לא יכתבו גם בלי הזכרת שמותן כדאמר הש"ס דף י"ח אהני דלכתחלה לא תנשא. ופירש"י דהסופר והעדים לא יכתבו ולא יחתמו סהדי א"כ כה"ג הוי עיקר פירכת הש"ס דלמאי ניחוש משום כריתות דלמא אקדים זוזי לספרא הא בעינן לשמו ולשמה א"כ בודאי לא יכתבו ולא יחתמו בלי הזכרת שמותן וא"כ ליכא למיחש למידי. ועפ"ז הסביר שם סוגית הש"ס לפרש ג"כ דברי התוס' שם והאריך בזה עיי"ש:
ב"ש סק"ו מ"ש אבל לשיטת הסמ"ג. ר"ל דלשיטת הרא"ש והר"ן והעור הוי הפירש דמאי שאמר רב והוא דאיתחזיק בתרי שמא היינו דווקא דנודע לכל דיש שם א' במקום כתיבה דהיינו ראובן וזה ידוע לכל דיש לו במ"נ שם אחר דהיינו שמעון. אז בעינן דיכתוב שניהם ולכתוב שם נתינה עיקר ועל מ"כ דמתקרי ואם לא כתב אלא א' אפילו שם מ"נ פסול אבל אם לא אתחזיק בתרי שמא בעת כתיבת הגט ואח"ז נודע דיש לו שם אחר במ"נ הגט כשר. אבל הסמ"ג פירש והוא דאיתחזיק בתרי שמא דהיינו דיש לו באמת תרי שמא ואיתחזיק מכבר דיש לי תרי שמא אף דלא נודע לו כעת רק אח"ז נודע דהי' לו תרי שמא הגט פסול ולזה קאמר רב אשי אבל לא אתחזיק בתרי שמא היינו הואיל דהאמת כ"ה דלא איתחזיק תרי שמא בהשני מקומות של מ"כ ושל מ"נ דעל ידי זה אין ביכלתו לעולם להתחזק בתרי שמא אלא זה השם דיש לו במ"כ יש לו ג"כ במ"נ אף דיש לו שם אחר באיזה מקום דאינה של מ"כ ושל מ"נ בזה כשר אם לא כתב זה השם דיש לו במקום אחר וא"כ המחבר דאינו מחלק בין איתחזיק בתרי שמא בב' מקומות דאז צריך לכתוב שניהם ובין אם לא אתחזיק בתרי שמא בעת הכתיבה אע"פ דנודע אח"ז דיש לו עוד שם אחר בהדין דהגט כשר אלא המחבר כתב סתם אם שולח הגט למקום אחר ובכ"מ מהם יש לו שם אחר אף אם א"י מעת כתיבת הגט דיש לו שם אחר במ"נ מ"מ אם נתוודע אח"ז דהי' לו שם אחר במ"נ הגט פסול וצריך לכתוב גט אחר אם האמת כ"ה דיש לו שם אחר במ"נ דלא כפירש הרא"ש והר"ן והטור הנ"ל לכן לא כתב המחבר החילוק בין איתחזיק לתרי שמא לבין לא איתחזיק בתרי שמא. דגם אם לא אתחזיק בתרי שמא אם האמת כ"ה דהי' לו תרי שמא במ"כ ובמ"נ צריך לכתוב גט אחר כמ"ש:
ב"ש סק"ז מ"ש ואפשר דלמד דין זה משיטות ר"ת ולכאורה אמאי נקט הב"ש לשון ואפשר הא ראי' נכונה היא מדחזינן דהש"ס קאמר בזה דאינה מגורשת מבואר להדיא דאם כתב על מ"נ דמתקרי אינה מגורשת עד שיגרש בשם טפל על מ"כ לשון דמתקרי דהוי שם גליל עמו משמע לשם הטפל. אך די"ל דה"פ דהש"ס בא להורות דלא מהני אם גירשה בשם יהודא לב"ד דמקום נתינה דזה לא מהני עד דיגרש אותה בשם גליל וצריך לכתוב שני שמות אבל מ"מ שפיר מהני אם כותב על שם מ"נ לשון דמתקרי נמי כשר וזה בא הש"ס להורות דבשם אחד לבד אינה מגורשת עד שיגרש אותה בכל השתי שמות שיש לו. וא"כ לפ"ז אינו מוכח דאם כתב על מ"נ דמתקרי דפסול דתיבת עמו דקאמר הש"ס ה"פ עמו ביחד ובצירוף שתיהן לכן הואיל די"ל פנים לכאן ולכאן נקיט לשון ואפשר דלמד דין זה דאם כתב על מ"נ דמתקרי דפסול מהש"ס לפי ר"ת ולז"כ הב"ש בסק"ח בפשיטות ואם כתב על מ"נ דמתקרי כשר דאין לו ראי' מפורשת מהש"ס די"ל דעיקר הש"ס בא להורות דבעינן דיכתוב ב' השמות ביחד אבל אין קפידא בין דכותב זה ראשון או זה שני על מ"נ דמתקרי דכשר כמ"ש:
בא"ד מ"ש וה"פ ב"ח ר"ל דהפי' בדברי הב"ח כ"ה דבאמת גם סובר בתרי מקומות אם כותב על מ"נ דמתקרי פסול רק דהב"ח מכנה שם הטפל למ"כ ועל שם העיקר מ"נ ואיירי במגרש בחד מקום במקום כתיבה וכותב על שם העיקר דמתקרי ושם הטפל בראשון כשר כדעת המחבר דאם הב' שמות כתובים בהגט אין הפרש אם כותב זה ראשון או זה שני בחד מקום אבל בתרי מקומות וכותב על שם מ"נ דמתקרי דפסול לכתחלה גם להב"ח אלא הב"ח איירי בחד מקום לזה דעתו דכשר גם כן לכתחלה לשיטות שאר פוסקים אבל לדעת ר"ת לכתחלה פסול גם בחד מקום כמ"ש:
ב"ש סק"י מ"ש ולפמ"ש הב"י לקמן מי דנשתנה מחמת חולי דצריך ב' גיטין אף דלקמן איירי בנשתקע שם השני מ"מ בב"י איתא גם בנשתקע השם הא' הדין כן דהיינו שם העריסה עיי"ש:
בא"ד מ"ש אלא שהשיג עליו ר"ל דהב"י השיג על מהרי"ק דסובר בגר שנשתקע שם ישמעאלים ממנו ונכתב בגט השם ישמעאלי דהי' לו מכבר ופסק מהרי"ק דהגט כשר והב"י בסעיף ו' פסק כמהרי"ק דכשר אף דהב"י בספרו השיג על מהרי"ק בדין, גר דנשתקע שם ישמעאלי ודעת הב"י דלא כמהרי"ק ומ"מ בש"ע כאן חזר וא"כ י"ל גם במומר דהמרי"ק סובר גם בנשתקע שם יהודית מכבר דמ"מ כותבין שם יהודית והב"י בספרו שם השיג עליו ודעתו דכותבין שם בתרא דלא כמהרי"ק וא"כ אפ"ל דלפסק הלכה חזר הב"י מהשגתו על המהרי"ק אלא ס"ל להלכה כמותו דבמומר כותבין שם יהודית גם בנשתקע שם יהודית מכבר לז"כ ואפשר דלא חזר הב"י. ור"ל דגם בגר שנשתקע ממנו שם ישמעאלי לא חזר מהשגתו על מהרי"ק אלא הב"י דמכשיר כאן בגר בסעיף ו' איירי לענין דיעבד שכבר נכתב הגט בזה פסק הב"י כאן דכשר בדיעבד אבל לענין לכתחלה דמזה איירי המרי"ק וסובר דגם לכתחלה כותבין בגר שנשתקע ממנו שם עכו"ם מ"מ כותבין לכתחלה שם ישמעאלי בזה השיג הב"י עליו וסובר דאינו כן ולא חזר הב"י כלל מהשגתו לענין לכתחלה. ולזה סובר הב"י נמי במומר דנשתקע ממנו שם יהודית מכבר דלכתחלה אין כותבין שם יהודית הנשתקע. וא"כ דין מומר שוה לדין גר דבשניהם לכתחלה אין כותבין שם הנשתקע ובדיעבד אם כתב שם הנשתקע כשר בשניהם. לז"כ דהט"ז כתב ור"ל דהט"ז מחלק בין מומר לגר דמומר אם כותבין שם יהודית הנשתקע יאמרו דאין זה המגרש דהא א"י דזה שמו הנכתב בהגט ולא הוי מוכח מתוכו וא"כ דמי לישראל אם הוחלף שמו ונשתקע שם הראשון דאין כותבין שם הנשתקע מחמת חששא זו דיאמרו דאין זה המגרש אבל בגר דנשתקע ממנו שם ישמעאלי מכבר נכתב בהגט שם ישמעאלי הנשתקע כשר דבזה אין חשש דיאמרו דאין זה המגרש דהא על ישמעאלי דעלמא לא יטעו דהא ישמעאלי דעלמא אינו בתורת גיטין ואין מגרשין נשותיהם בב"ד. וגם לא יטעו העולם על ישראל אחר דהא שם זה אינם נקראים לשום בר ישראל וא"כ שם זה אף דנשתקע הוי לזה הגר מוכח מתוכו דהוא המגרש וא"כ לא דמי להוחלף לז"כ אבל אם נשתקע שם ממנו גיותו ואין לו שם אחר דיהודית כצ"ל ור"ל דגם בגר זה דלא הוחזק לו עוד שם יהודית כעת א"כ עי"ז לא יטעו באחר כלל דהא אינו נקרא בשם אחר כלל לכן כשר אם נכתב בהגט שם הכותי הנשתקע ומ"ש אבל אם, נשתקע שם היהודית זה ט"ס דאי תפרש כן א"כ ע"כ קאי חילוק הט"ז דמחלק בין מומר להוחלף דבהוחלף יש חשש דיאמרו דאין זה המגרש אבל בעומר אם נשתקע שם יהודית אין חשש בזה. א"כ מאי הנתינת הטעם דאין לו שם אחר דיהודית דאדרבה דהא אין לו שם יהודית כלל ושמו היהודית אשר הי' לו מכבר נשתקע ממנו וא"כ יאמרו דאין זה המגרש אלא ישראל אחר הוא המגרש דהא שם זה הנכתב בגט שם יהודית מצוי בישראלים דעלמא ושמו אין ידוע כלל לעלמא ויאמרו דאין זה המגרש ולא הוי מוכח מתוכו א"ו דהט"ז מחלק בין מומר לגר דבמומר בנשתקע שם יהודית אין כותבין שם יהודית ודמי להוחלף אבל בנר כותבין שם הנשתקע שם ישמעאלי ממנו ול"ד להוחלף כ"ה ביאור דבריו. אבל עכ"ז צ"ע הא מבואר בש"ס בגיטין הבאים ממה"י ושמותיהם כשמות כותים כשרים דרוב ישראל דבח"ל שמותן כשמות כותים ואם כן הדרא החשש גם בגר דנשתקע שם כותים ונכתוב שם כותי יאמרו העולם דזה לאו המגרש אלא ישראל לאחר גירש דשמו כשמות כותים דהא אינו ידוע להעולם שמו של הגר לזה אחר שובי נחמתי ועיינתי בספר הע"ז בעצמו וראיתי אשר רצונו ליישב דעת מהרי"ק דסובר במומר אשר נשתקע ממנו שם יהודית דכותבין שם יהודית וע"ז השיג הב"י דהרי התוס' והרא"ש והרשב"א כתבו טעמא דר"ת דמחמיר דווקא לכתוב שם יהודית הואיל דשם יהודית לא גרע מחניכה דכשר ובהחניכא אם אינו ניכר החניכא לכל ודאי הגע פסול ואמאי הכשיר מהרי"ק לכתוב במומר שם יהודית הנשתקע. ולז"כ הע"ז דלק"מ דש"ה בחניכא דאין ידוע לנו החניכא עי"ז יאמרו דאין זה המגרש דהא אינו נקרא בשם החניכא זו הכתוב בגט משא"כ במומר הנשתקע שם ישראל ממנו וזה הכל יודעים דהשם עיקר שלו עכשיו וכשם כותי ואין רשאי לכתוב בגט ממילא יאמרו העולם דזה השם ישראל הכתוב הגט הוא שמו של המומר אשר הי' לו מכבר רק משום דאין ראוי לכתוב בגט לזה לא כתבו שם ישמעאלי. וא"כ דברי מהרי"ק א"ש. והב"י בעצמו חזר בו ופסק בסעיף ו' כמהרי"ק ז"ל. וראיתי בספר ג"פ דהביא דמהרד"ך הסכים להמהרי"ק וכתב דשם יהודית אפי' דנשתקע חשיב כלא נשתקע משום דהכל יודעין דמומר זה הי' לו שם יהודית כשהי' יהודי ואע"ג דאין יודעין אותו השם יחשיבו הכל דשם יהודית הנכתב בהגט הזה נקרא שם זה כשהי' יהודי וליכא לע"ז. וזה אפשר לכוין קצת בדברי הט"ז והעלה הג"פ דלמעשה בנשתקע שם ישראל יכתוב בגט שם יהודית עיקר ועל שם ישמעאלי דמתקרי עיי"ש. ולדברי הט"ז צ"ל מה דכתב הב"י כאן בס"ה מומר אין לגרש בשם כותי אלא בשם ישראל גם בנשתקע שם יהודית מ"מ כותבין שם יהודית ולא דמי לחניכא שאין הכל קוראין דאין כותבין החניכא זו דדמי חניכא זו להוחלף שמו והוחזק בשם אחר דכותבין שם בתרא כמ"ש:
ב"ש סקי"ב מ"ש נ"ל דחזר מטעם הנ"ל. ור"ל מזה הטעם דלכן פסול משום דהזכיר שם כותי בגט דלפ"ז הי' הדין דלעולם פסול בין אם כתב שם כותי לבד ובין אם כתב שם כותי עיקר ושם ישראל דמתקרי הוי הגע פסול אלא הטעם כדכתב הד"מ דשם כותי הוי כמו שם הטפל. ולפ"ז אם כתב שם כותי לבד כשר רק אם כתב שם כותי עיקר ושם ישראל טפל פסול דעושה העיקר טפל והטפל העיקר. ומ"מ כתב המחבר שפיר אם כתב שם כותי עיקר ושם ישראל טפל ישראל דמתקרי כשר אף דהוא עושה לעיקר טפל מ"מ הא מבואר במחבר אם שני שמות בפירש אין הפרש בין שכותבין זה עיקר וזה טפל דדוקא אם כתב שם העיקר בוכל שום אז פסול אם עשה לטפל עיקר ועיקר טפל אבל כאשר כתובים ב' השמות בהדיא ועל השם העיקר כתב בשם דמתקרי כשר גם אם כתב שם כותי בראשון לעיקר כמ"ש:
ב"ש סקי"ד מ"ש לחלק דבכינוי יכתוב הכינוי אחר תיבת כהן דאם יכתוב הכינוי קודם דהיינו משה בן שלמה המכונה זלמן הכהן יאמרו דהמגרש זה אינו באמת כהן רק דיש לו כינוי כהן וזה ידוע דהוא כהן ויאמנו דאין זה המגרש הנכתב בהגט משא"כ במתקרי דהיינו דשמו מהעריסה אברהם יעקב ונקרא בפי כל רק יעקב לבד דכותבין בגט אברהם יעקב דמתקרי יעקב הכהן דהא באמת מתקרי כך לס"ת או בחתימתו יעקב הכהן דהא בעת קריאתו לס"ת קורין אותו אברהם יעקב הכהן אבל על הכינוי דהיינו זלמן הכהן דאינו מכונה לעולם זלמן הכהן יאמרו דהכנוי הוא כך ואינו באמת כך דהא אינו נקרא אלא בשם העצם ואין זה המגרש. אבל לפי"ז צ"ע לכאורה במ"ש הרמ"א אח"ז בס"ט אבל אם הכינוי לבן לחוד יכתוב הכינוי קודם שיזכור שם האב ואם כתבו לבסוף פסול משום דאמרינן דהכינוי הי' קאי אדסמיך ליה אדאב דלאב יש לו הכינוי זה ולא להבן ואמאי כאן אמרי' דאם כתב הכינוי קודם תיבת כהן פסול הא להסברא דאמרינן דקאי אדסמיך לה א"כ ה"נ בודאי הי' אמרי' דתיבה המכונה זלמן קאי אדסמוך לי' דהיינו על שם הקדום דהיינו על שלמה ולא קאי אאחריו כמו דפסלינן מהאי טעמא דאמרי' דלא קאי הכינוי אאחריו אלא אדסמוך קאי על האב לזה ה"נ אמאי פסול מה"ט. אבל א"ש דשם שפיר פסול הואיל די"ל דדרך העולם לכתוב הכינוי אצל עצמו ולזה הי' טעות לומר דזה כינוי קאי על האב ובאמת אין לאב כינוי זה ואדרבה יש הוכחה לזה דאי ס"ד דהכינוי הוא של הבן הי' נכתב הכינוי אצל הבן א"ו קאי על האב לפיכך פסלו הרמ"א אבל כאן דשייך נמי לומר דתיבת כינוי על תיבת כהן ולומר דכינוי שלו הוא כהן ואמת הוא דאינו כהן דהא יש כמה אנשים דנקראים כהן ואמת דאינו כהן רק דהם משפחה זו או לאיזה סבה דקורין אותו כך ולזה הואיל דיש סברא לומר ג"כ דתיבת המכונה זלמן הכהן דקאי הכינוי על תיבת כהן ג"כ לכן פסול אף דאמרי' הסברא אדסמוך לי' קאי מ"מ יש לומר נמי דקאי המכונה על תיבת כהן אבל ע"ז קשה ממ"ש הב"ש בס"ק בהדין של משה ליב דסובר הב"ש דכותבין משה יהודה המכונה ליב דאין לחוש שמא יאמרו דקאי על, האדם אלא קאי אדסמוך לי' וסמכינן ע"ז לכתחלה ואמאי לא נימא ג"כ דהכינוי קאי על האדם לבד ולא אדסמוך לי' בודאי. אבל א"ש דבשלמא בהשם דמשה ליב אמרינן שפיר בודאי דהכינוי קאי אדסמוך לי' דהכינוי נגזר משם הקודש דהיינו ליב נגזר משם יהודה אבל כאן אין מוכרח לומר דהכינו בוודאי לא קאי אלא על שם זלמן בלבד ולא קאי הכינוי על תיבת כהן דהא יש סברא לומר דהכינוי קאי ג"כ על תיבת כהן ולומר דהכינוי הוא כך לקרותו בשם כהן והוא באמת אינו כהן לזה פסול אם נכתב הכינוי קודם דהיינו המכונה זלמן הכהן וכבר דבר מזה באריכות אאמ"ו הרב ז"ל בספר מעין גנים על אה"ע בדברים יקרים למשיב נפש עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סקי"ז מ"ש כ"כ הרשב"א והוכיח כן מהש"ס דנקט שינה שעו ושמה ולא הזכיר הש"ס דיזכור שם אביו ושם אביהם א"ו צ"ל דא"צ להזכיר שם אביהם והתמי' לעין כל דלפי"ז חד הוכחה לשניהם דגם בשינה שם אביהם נמי כשר דאיל"ה הו"ל להש"ס להזכיר הדין בשינה שם אביהם פסול אלא ודאי בשינה נמי כשר. וא"כ אמאי סובר הרשב"א דבשינה שם אביהם פסול לדין הש"ס וכן העיר הג"פ בזה והוכיח דבשינה כשר בשם אביהם ותפס הוכחת הרשב"א לעיקר מה דלא הזכיר הש"ס שם אביהם מוכח דבשינה נמי כשר וחד הוכחה לשניהם. אבל יש קצת סתירה די"ל דהרשב"א סובר להלכה דא"צ להזכיר שם אביהם ומ"מ סובר הרשב"א בשינה פסול בשם אביהם וזה אין ראי' מה דלא הזכיר הש"ס בשינה שם אביהם דפסול הואיל דהדין דאין צריך להזכיר שם. אביהם כלל ולזה לא איירי משינה שם אביהם. דבשלמא בשמו דהדין דצריך להזכיר לזה נקט הש"ס הדין בשינה שמו ושמה אבל בשם אביהם דא"נ להזכיר בגט למה לי' להש"ס להזכיר הדין בשינה שם אביהם דאיך אפשר לאשכוחי דיהי' השנה בשם אביהם הואיל דא"צ להזכיר שמות אביהם כלל וצ"ע בזה. וכעת הגיע לידו בדרך שאלה ספר הנדפס מחדש הנקרא גט מקושר מהרב הגאון מו"ה ארי' ליב ז"ל מפלאצק ועיינתי בו וראיתי דהביא ראי' נכונה מהש"ס דיבמות דקע"ו דא"צ להזכיר שם אביהם כלל מהא דאיתא אנא אנדורלאי נהרדעי ולא הזכיר שם אביו. והגם דברא"ש גיטין פ' השולח העתיק אנא דוד בר אנדרולאי נהרדעי מ"מ העתיק גם הרא"ש במ"א אנא ענן מריגרא ולא זכר שם אביו אף דתשובת מהרמ"פ העתיק אנא דוד בר אנדרילאי מ"מ י"ל דשיגרא דלישנא דהרא"ש נקיט. וכן מסתבר דאת"ל דבעינן דוקא שם אביו כדי שיהי' שמו מבורר טפי פן יהי' אחר דשמו כשמו א"כ מה הבירור גם אם הזכיר שם אביו אם יהי' לאב כמה בנים זכרים דאין שם האב מפריד בין הבנים דאב אחד לכולם א"ו אין קפידא בזה להזכיר שם אביהם דלא יהי' עי"ז בירור יותר מאם לא הזכור שם אביהם אלו דבריו ז"ל. אבל מ"מ סיום דבריו ז"ל צ"ע מ"ש דמה יעשה בן בין הבנים זכרים דאב אחד לכולם הא הבן השני אין שמו שוה לבן זה המגרש דהיינו דשם זה המגרש ראובן בן יעקב ושאר הבנים הוי שמם בשמות אחרים א"כ ע"ז אם יזכיר שם אביהם יהי' מוכח ומבורר טפי ובודאי לא יטעו על בן אחר של יעקב לומר הוא גורש דהא בגט נכתב שם ראובן ושאר הבנים אין שמם ראובן אלא דעיקר החשש על אינש דעלמא וזה יהי' מבורר על ידי הזכרת שמו ושם אביו בגט זה לא יטעו באחר אכן ראייתו מהש"ס הנ"ל הוא נכון מאוד. ואפריון נמטי להגאון הנ"ל דהיכי דיש ספק בשמות אביהם יש לסמוך שלא להזכיר שמות אביהם דבש"ע אינו מבואר רק בדיעבד כשר וגם ע"ז הביא הב"ש דיעות ע"ש:
ב"ש סקכ"ד מ"ש היינו ור"ל דבא לתרץ דעת המחבר דסובר ביש לו שני שמות כותבין בניהם דמתקרי דהא אדרבא עי"ז הוי שינוי השם ויאמרו דאין זה המגרש דהא הוא נקרא בשניהם יחד ובגט נכתב בלשון דמתקרי לז"כ דהמחבר איירי בשני מקומות ובמ"כ נקרא שמעון ובמ"נ נקרא ראובן ולז"כ אם כתוב ראובן שמעון יש פוסלין הואיל דמקום אחד אין לו ב' שמות ביחד אלא כותבין ראובן דמתקרי שמעון. ולז"כ אבל אם נקרא ב' השמות ביחד אין כותבין ביניהם דמתקרי במקום אחד אלא ראובן שמעון בלי פירוד ביניהם ולזה כתב דלשון הרמ"א אינו מדוקדק מ"ש אם נקרא ב' השמות ביחד או שעולה לס"ת בשניהם ביחד כשר אם כתב בלי דמתקרי ביניהם דמשמע דווקא בדיעבד כשר אבל לכתחלה כותבין ביניהם דמתקרי דאדרבה צריך לכתחלה לכתוב ב' שמות ביחד בלי דמתקרי ביניהם דאל"ה הוי שינוי השם אם נקרא בשני השמות יחד בפ"כ או שעולה להס"ת בשני השמות אסור להפריד ביניהם בלשון דמתקרי לז"כ ואם עולה לס"ת בשניהם. ור"ל דכוונתו לתרץ דעת רמ"א דהרמ"א איירי מ"ש אבל אם נקרא בשני השמות ביחד דהיינו ע"י החולי יוסף לו שם הב' ומעריסה לא הי' לו רק שם אחד לבד דבזה מבואר לקמן דכותבין שם החולי בראשון ועל שם העריסה כותבין דמתקרי וזה הוי אם נקרא אח"כ בשני השמות ביחד לכן קמ"ל הרמ"א דאם כתב הב' שמות כדיעבד בלי דמתקרי כשר דהא מ"מ הוא נקרא בשני השמות בפ"כ דאע"ג דלכתחלה צריך לכתוב ביניהם דמתקרי מ"מ בדיעבד כשר בלי דמתקרי בכה"ג דלא הי' לו הב' שמות מעריסה. ולז"כ הרמ"א עוד או שעולה לס"ת ור"ל דאף דהי' לו ב' השמות מעריסה ועולה לס"ת בשניהם יסד דהיינו אברהם יעקב רק דנקרא בפ"כ בשם אחד לבד דהוי הדין דלכתחלה כותבין אברהם יעקב. דמתקרי יעקב ואם כתב אברהם יעקב לבד נמי כשר דהא עולה לס"ת בשניהם יחד בלי פירוד אבל אם הי' לו מעריסה ב' שמות ועולה לס"ח כך וגם בפ"כ נקרא בשני השמות ביחד אם כתב ביניהם תיבת דמתקרי פסול אלא כותבין ב' השמות ביחד בלי פירוד וכ"מ בב"ש מה"ק וז"ל ואם אינו נקרא בשני השמות ביחד בפ"כ אלא שעולה בס"ת לשניהם כותבין דמתקרי מאחר דלא נקרא בפ"כ בשני השמות ביחד וכותבין זה השם דעולה לס"ת בראשון. וכן מ"ש הת"ה ובפסקיו איירי דעולה כן לס"ת ולא נקרא בשניהם הרי מבואר כדכתיבנא. ולבי אומר לי דאפ"ל דעת רמ"א כ"ה דאיירי בשני מקומות דיש לו במ"כ שם א' דהיינו שמעון ובמ"נ קורין אותו ב' שמות דהיינו ראובן שמעון דהוי הדין דלכתחלה כותבין ראובן שמעון דמתקרי שמעון לזה קמ"ל הרמ"א דאם כתב ראובן שמעון ביחד בלי דמתקרי שמעון נמי כשר דהא במ"כ ידוע דבמ"נ יש לו ב' שמות ולז"כ או שעולה לס"ת במ"נ בשני השמות אף דלא נקרא בפ"כ במ"נ בשני השמות ונכתב בגט השני השמות בלי דמתקרי על מ"כ כשר בדיעבד אבל בחד מקום סובר הרמ"א נמי דאם נקרא ב' השמות ביחד בלי פירוד פסול אם כתוב ביניהם לשון דמתקרי דהוי ודאי שינוי השם כמ"ש:
בא"ד מ"ש ואם נקרא בשני שמות ואחד מהם הוא שם לעז כגון דנקרא משה ליב בפ"כ כותבין משה יהודה המכונה ליב כי ב' שמות משה יהודה א"ו לכתוב דמתקרי דהא נקרא בשניהם אע"ג דלא נקרא שם יהודה אלא שם ליב מ"מ כיון דעולה לס"ת בשם יהודה דשם הקודש של ליב הוי יהודה הוי כדמתקרי בשניהם יחד א"כ אם אינו כותב דמתקרי כשר אבל אם כותב דמתקרי פסול ואין לחוש דשמא יאמרו דשם ליב הוי כינוי דשני שמות ולא נקרא כלל משה כי מסתמא אדסמוך לי' קאי ולא קאי אלא על שם יהודא כמבואר בכינוי של אב. אלו דבריו במה"ק וביאר דבריו דבריש דבריו כתב דכותבין משה יהודה המכונה ליב והי' קשה לי' בעצמו אמאי לא הוי הדין דכותבין דמתקרי. דהיינו משה דמתקרי יהודה דהא סובר באם עולה לס"ת בשניהם ובפ"כ לא נקרא אלא בשם אחד דכותבין על שם הנקרא בפי העולם דמתקרי וזש"כ כי ב' שמות א"י לכתוב בשניהם דמתקרי וזו הוא הקושיא לז"כ לתרץ במ"ש מאחר דשם הקודש של ליב הוי יהודה הוי כמו שנקרא ג"כ בפי העולם בשני השמות משה יהודה ביחד וגם עולה להס"ת בהשני השמות ביחד לזה אין כותבין ביניהם דמתקרי ולז"כ אם כתב דמתקרי י"ל דפסול אבל אם אינו כותב דמתקרי כשר אך לפ"ז קשה לכאורה אמאי מסופק הב"ש בזה באם כתב דמתקרי ביניהם י"ל דפסול הא כתב בעצמו לודאי בשני שמות ביחד אם כתב ביניהם תיבת דמתקרי פסול. אבל א"ש דבשלמא אם השני שמות דבוקין תמיד הן בפ"כ והן בעולי' לס"ת בלי פירוד בין הדבקים סובר הב"ש לודאי אם כתב ביניהם תיבת דמתקרי פסול כקושיתו על הרמ"א הנ"ל אבל כאן דבפ"כ לא נקרא אלא משה ליב ולא נקרא בפ"כ משה יהודה רק משום דעולה לס"ת משה יהודה ביחד והפירוש של ליב הוי יהודה הוי כאלו נקרא בשני השמות ביחד לזה מסופק הב"ש באם כתב ביניהם דמתקרי דהיינו משה דמתקרי יהודה אצל דפסול ממש לא הוי עי"ז דתיבת דמתקרי בא להורות דאינו נקרא תמיד בפי העולם בשניהם יחד רק לעלי' לס"ת וא"כ לא הוי שינוי אם כתב משה דמתקרי יהודה דהא לא נקרא בפי העולם משה יהודא ביחד בלי פירוד אלא לס"ת נקרא כך א"כ קאי תיבת דמתקרי על עלי' לס"ת רק דעדיף דלא לכתוב דמתקרי אלא כותבין משם יהודה בלי פירוד אלא המכונה ליב לז"כ דאין לחוש שמא יאמרו ליב הוא הכינוי דשני שמות משה יהודה ולא נקרא כלל משה ור"ל דיאמרו דהכינוי קאי על האדם לבד דנקרא ליב ולא אדסמוך לי' ויאמרו דאין זה המגרש דהא זה המגרש משה ליב שמו ובהגט נכתב המכונה ליב לז"כ דמסתמא אדסמוך לי' קאי על שם יהודה דהא ליב נגזר משם יהודה לכן כותבין משה יהודה המכונה ליב אבל אם עולה לס"ת משם יהודה ונקרא בפ"כ יהודה לבד כותבין משה יהודה דמתקרי יהודה וגם אם יכתוב משה דמתקרי יהודה נמי כשר הואיל דהב' שמות מתחלקין לפעמים כותבין ביניהם דמתקרי וגם אם לא נקרא אלא ליב לבד ושם העריסה ועלי' לס"ת הוא משה יהודה כותבין משה דמתקרי יהודה המכונה ליב הואיל דנקרא בשם ליב דהוה שם כינוי מיהודה הוי כאילו נקרא בשם יהודה לבד כן דעת התורת גיטין. אבל ראיתי בס' ט"ג במ"ש ס"ט דכתב מי ששמו שמעון יהודה מלידה ונקרא בפ"כ ליב לבד ונכתב בגט שמעון דמתקרי יהודה המכונה ליב הגט פסול אלא צריך לכתוב שמעון יהודה בלי דמתקרי ביניהם והמכונה ליב או אנא ליב דמתקרי שמעון יהודה וביאר בפרושו. טעמו בזה דפסול אם כתב שמעון דמתקרי יהודה דאין להפריד ולחלק בין הדבקים בין שמות לידה מעריסה הרי מבואר דעתו בשם משה יהודה מעריסה וגם לס"ת בשניהם ובפ"כ נקרא ליב לבד דפסול אם נכתב דמתקרי ביניהם אלא כותבין משה יהודה המכונה ליב ואם נקרא בפ"כ משה ליב כותבין משה יהודה דמתקרי משה ליב ואם נכתב משה יהודה המכונה ליב כשר ג"כ כדעת הב"ש דקאי אדסמוך לי'. אך צ"ע קצת לסברת הב"ש דתיבת המכונה לא קאי על עצם האדם אלא על השם הקודש דסמיך לי' א"כ במי דשמו משה יהודה ובפי כל נקרא ליב לבד לדעת הב"ש אין לכתוב משה יהודה המכונה ליב כסברתו דיאמרו דשמו משה ליב בפ"כ ואין זה המגרש. ומדחזינן להנהו ספרי דב"ד דכותבין מ"מ המכונה ליב וע"כ צ"ל דעלמא תפסי לסברת הנוב"י דאמרינן דהמכונה קאי על עצם האדם. ולכן במי דשמו לס"ת משה יהודה ובפ"כ משה ליב בזה אין לכתוב משה יהודה המכונה ליב לסברת הנוב"י דיאמרו דתיבת המכונה קאי על עצם האדם ולא נקרא כלל משה ליב בפי כל א"כ נפל האי דינא בבירא הגט אחד דשם המגרש משה יהודה מעריסה ולס"ת ובפ"כ נקרא משה ליב ואבי האשה המגורשת שעו מעריסה ולס"ת משה יהודה ג"כ ובפ"כ נקרא רק ליב איך יעשו בזה דממ"נ אם נתפוס דעת הב"ש ודינו דתיבת המכונה קאי אדסמוך פסול הגט משום השם של אב המגורשת. ואם נכתוב כדעת הנוב"י הרי פסול הגט משום שם המגרש בעצמו לכן העיקר בזה לכתוב דמתקרי ליב אם נקרא בפ"כ משה ליב. וכן מבואר בספר נוב"י והובא בטו"ג בעובדא מאיר יהודא ובפ"כ נקרא מאיר ליב דכותבין מאיר יהודה דמתקרי מאיר ליב ואם נקרא בפ"כ ליב לבד כותבין משה יהודה המכונה ליב כהנו"ב או אנא ליב דמתקרי משה יהודה:
ב"ש סקכ"ה מ"ש דאיירי דאותו השם הנקרא בישראל הוי ג"כ שם לעז אם כותבין דמתקרי בשני השמות הוי שם לעז. ור"ל דבזה איירי הרמ"א דסובר דעל שם כותי כותבין דמתקרי והמעיין ברשב"א דכתב בהדיא דנשתתף לו שם זה מפני דהכותי' אינן יודעין לקרותו בשם ישראל ואי כדעת הב"ש למה לא יקראו הכותי בשם ישראל הא נמי הוי שם לעז ומאי עדיפא להם שם לעז שלהם משם לעז דישראל. והנ"ל להסביר ד"ק כ"ה דאם נולד ונתנו לו אז שם העריסה שם הקודש דהיינו יהודה ונתנו לו אז ג"כ שם כינוי ליב או כגון יצחק ויש לו מהעריסה שם לעז אייזיק בזה שייך לומר על שם הלעז שם כינוי דזה השם לעז נגזר משם הקודש אבל אם נתנו לו מהעריסה שם לעז לבד דהיינו זלמן ליב בלי שם הקודש כלל ואח"כ כשנתגדל דקורין לו ברוב פעמים זלמן וגם מיעוט קורין לו ליב דכותבין בגט שם שניהם אז כותבין זלמן דמתקרי ליב דלא שייך לומר המכונה ליב דלא הוי שם ליב כינוי לשם הראשון דמפני מה נקרא שם הב' כינוי דהא לא הוי כינוי לשם הראשון דהא אינו נגזר משם הראשון כלל לכן שייך גם על שם לעז לכתוב המכונה וא"כ א"ש דעת רמ"א דכותבין על שם כותים דמתקרי הואיל דשם הראשון הוי נמי שם לעז דהיינו זלמן וא"כ זה שקורין אותו הישמעאלים בשם לעז דהיינו ליב לא שייך לומר דשם ליב הוי כינוי לשם הראשון דמפני מה יהא על שם הראשון שם זה הב' כינוי דהא לא הוי נגזר משם הראשון אלא שייך לומר דקורין לו כך לז"כ הרמ"א שפיר דכותבין דמתקרי על שם הלעז אבל אם שם הראשון הוי שם הקודש והשם הב' הוי שם לעז דנגזר משם הקודש דהיינו ליב נגזר משם הקודש יהודה בזה שייך לומר על שם הלעז לשון המתקרי וזה הוי רק החילוק באם נותן לו האב ב' השמות בעת העריסה אז שייך החילוק בין אם השם השני דלעז נגזר משם הקודש דאז שייך לומר על שם הלעז לשון המכונה אבל אם שם הראשון דעריסה הוי שם לעז והשם השני דעריסה הוי ג"כ בשם לעז אז לא שייך לומר על שם העריסה הב' דלעז לשון המכונה דהא השם הב' לא הוי כינוי לשם העריסה הראשון דלעז אבל אם בעת העריסה לא ניתן לו רק שם אחד בשם הקודש דהיינו יהודה ולא הזכירו בעת הברית שם הלעז כלל אלא דאח"כ כשנתגדל נתוסף לו עוד לקרות לו בשם לעז דהיינו דקורין לס"ת יהודה ובפ"כ נתחדש לו לקרות לו בשם ליב זה לא הוי כינוי לשם הראשון דהא לא נתנו לו כינוי זה בעת העריסה רק אח"ז קורין לו כן לכן שייך לומר דכותבין דמתקרי על השם הלעז דהא השם הלעז נתחדש אח"ז ע"י מה שקורין העולם כך בזה סובר הרמ"א לקמן דכותבין על השם הב' דלעז דמתקרי דהא לא נתנו לו בעת העריסה שם כינוי זה לשם הקודש אלא דקוראין לו כך בפ"כ. ובזה יובן מה דהביא הב"ש דעת הב"ח בסק"ל דדעתו לחלק בין אם ניתן לו הב' שמות מהעריסה אז יש חילוק בין אם השם הב' הוי שם לעז דאז כותבין המכונה דאז השם נגזר משם הקודש אבל כששני השמות הוי שמות הקודש כותבין על השם הב' דמתקרי אבל אם נתחדש לו אח"ז שם לעז כותבין דמתקרי גם על שם לעז ובזה יש ליישב קושיות רבינו הגדול מהרמא"י על דיעה זו דעל שם לעז כותבין המכונה מהך דויקרא פרעה ליוסף צפנת פענח וכתוב התרגום ואתקרי צפנת פענח והא שם זה שם לעז אבל להנ"ל א"ש דהא שם זה דצפנת פענח, לא הוי נגזר משם יוסף ולא שייך לומר דשם זה הוי כינוי לשם יוסף וגם לא ניתן לו שם זה צפנת פענח בעת העריסה אלא אח"כ ע"י דיוסף גליא רזיא וע"כ ע"ז שייך לומר לשון דמתקרי דקוראים לו כך ע"י פעולה ובלא"ה א"ש דל"ק קושיית מהרמא"י הנ"ל דהא שם תרגום הוי נמי שם הקודש ולא הוי שם לעז דלשון תרגום ולשון הקודש שניהם נתנו בסיני כדכתב הרמ"א סי' קכ"ו וז"ל ונ"ל דאפי' למאן דפוסל מודה דמקצת לשון הקודש ומקצת לשון הארמי כשר דשניהם נתנו בסיני והוי קרובים בלשון וכלשון אחד דמי וא"כ שייך לומר על לשון תרגום לשון דמתקרי דלא הוי שם לעז שם זה דצפנת פענח וא"ש דברי התרגום דכתב ואתקרי. ולהנ"ל א"ש גם דברי רמ"א אח"כ בסי"ח וכן הוא בתשובת מהר"י מינ"ץ ז"ל מי שנשתנה שמו מ"ח ולשם החולי יש לו כינוי דכותבין המכונה הואיל זה השמות דנתנו לו בעת החולי הוי כעת הלידה דאז שייך לומר על שם לעז שם כינוי דנגזר ויוצא משם הקודש ונתנו לו שם לעז שם כינוי לשם הקודש וא"ש דעת רמ"א על נכון כמ"ש:
ב"ש סקכ"ז מ"ש מהרש"ל כתב דיש לכתוב יעקל אבל בשם איציק א"צ לכתוב הכינוי איציק לשם הקודש יצחק כפי אשר החילוק בסדר שמות באות א' ובאות י' ובט"ג באריכות מזה. אכן אף אי נימא דא"צ לכתוב הכינוי איציק זה הוי רק אם יש לו חד שמא אלא יצחק לבד והעולם קורין אותו איציק אז א"צ לכתוב הכינוי איציק אבל אם יש לו ב' שמות דהיינו יוסף יצחק ועולה לס"ת בשניהם ובפ"כ לא נקרא אלא באחד איציק לבד דאז בודאי כותבין הכינוי דהיינו יוסף יצחק דמתקרי איציק דאם הי' כותבין יוסף יצחק לבד יאמרו דאין זה המגרש דהא נקרא בפ"כ רק איציק לבד ויטעו דזה האיש דשמו איציק לא גירש ויאמרו דשמו רק יצחק לבד לס"ת והכינוי איציק אלא כותבין ב' שמות יוסף יצחק דמתקרי איציק ואף דאיציק הוא שם לעז מ"מ הואיל דנגזר משם הקודש כותבין דמתקרי כדכתב הב"ש בסדר שמות וכבר אירע גט כזה והחזירו גדול אחד ולא רצה לסדר הגט מטעם הנ"ל עד שהגט חזר למקומו וכתבו גט אחר יוסף יצחק דמתקרי איציק כדכתיבנא:
ב"ש סקכ"ט מ"ש וכותבין המכונה זלמן והמכונה זעמל. ולכאורה הא הב"ש סובר בס"ק כ"ה דבשני שמות של לעז כותבין על השם הב' דמתקרי. אבל א"ש דלעיל איירי דלא נקרא אלא בשם לעז בלבד ואין לו שם העברי כלל אז כותבין על שם הלעז הב' דמתקרי דהא שם הלעז הב' לא הוי כינוי לשם הראשון אבל כאן איירי דקורין אותו משולם ושייך השם הב' שם זלמן לקרות אותו בשם כינוי כי זלמן הוי כינוי לשם הקודש משולם וא"כ שם זעמל הוי כינוי נמי לשם הקודש משולם כמו זלמן וגם דהוי כמו קיצור השם מזלמן לכן כותבין המכונה זלמן והמכונה זעמל כמ"ש:
ב"ש סק"ל מ"ש וב"ת מחלק ור"ל דאם שם העריסה שם הקודש יהודה ובעת העריסה נתנו לו שם לעז ג"כ שייך לומר על שם הלעז דהוי כינוי לשם הקודש לכן כותבין על שם הלעז המכונה דהא שם לעז נתנו לו בעת העריסה דיהי' כינוי לשם הקודש דהיינו ליב דהוה כינוי של יהודה אבל אם בעת העריסה נתנו לו רק שם א' בלבד שם הקודש רק אח"ז נתנו לו עוד שם לעז בזה לא שייך לומר דהשם לעז יהי' כינוי לשם הקודש דהא זה השם לעז לא הוי כינוי לשם הקודש זה אלא נתוסף לו עוד שם אחר לזה אין שייך לומר לשון המכונה רק לשון דמתקרי דמשום דקורין לו כך כסברת הרע"א לעיל באם ישראל קורין לו בשם אחד והעכו"ם קורין לו שם אחר כותבין לו על השם השני דמתקרי גם אם השם הב' הוי שם לעז דהוי שם בפ"ע כמ"ש:
ב"ש סקל"א מ"ש וא"ל ממה דמבואר בש"ס יוסי יוחנן דהולכין אחר הרוב אשיגרא דלישנא נקט דיוסי יוחנן המוזכר בש"ס איירי בשני מקומות ושם אין הולכין אחר הרוב רק אחר השם דיש לו במ"נ אלא עיקר קושית הב"ש ממרים שרה המוזכר בש"ס כ"מ בס' תו"ג ועז"כ דיש חילוק דהיכי דהב' שמות הם שמות הקודש הולכין אחר הרוב שקורין אותו אבל אם אחד מהשמות הוי שם לעז אזלינן בתר שם הקודש להקדים גם אם הוא המועט והשם לעז הוא הרוב לז"כ דצריך ישוב ממ"ש הרמ"א פעסלין אסתר דהולכין אחר שם פעסלין אם הוא הרוב גם להקדים אף דשם פעסלין הוי שם לעז לז"כ וכללא הוא. ובא לתרץ דלפי המבואר בסעי' י"ח באם יש לו שם החולי מקדימין זה השם לראשון אף דהוי שם לעז וגם רק המיעוט קורין אותו בשם החולי מ"מ מקדימין שם החולי לראשון ולזה א"ש בעובדא פעסלין אסתר דשם פעסלין הי' שם החולי לכן מקדימין שם פעסלין גם אם הוא מיעוט והוי שם לעז וזה הוי אם השם השני ע"י חולי אבל אם השם השני ע"י צחוק וד"א לדעת הרמ"א מקדימין שם הקודש אף אם שם הלעז הוא הרוב אבל אם ב' השמות הם ב' שמות הקודש בזה אזלינן לכ"ע אחר הרוב אבל אם השם הב' דלעז הי' מעריסה בזה לכ"ע מקדימין שם הקודש אף אם שם הקודש הוא המועט אבל התו"ג מתרץ דעת רמ"א דסובר דאזלינן בתר שם העברי להקדים גם אם הוי המיעוט נגד השם לעז איירי מזה השם לעז דיוצא משם העברי דהיינו לואין דנגזר משם יהודה וכמו פריידיל הנגזר משם שמחה א"כ הוי כאילו נקראת רק בשם עברי אבל בשני שמות דכל א' הוי שם בפ"ע ואינו נגזר משם העברי אז מקדימין ג"כ השם לעז אם היא הרוב כמו עובדא פעסלין אסתר דהרוב קורין לה פעסלין מקדימין זה השם פעסלין הואיל דאינו יוצא משם אסתר בזה אזלינן בתר הרוב כמבואר בכ"מ דאזלינן בתר רוב וכ"ד הג"פ וכן עיקר להלכה עיי"ש:
ב"ש סקל"ג מ"ש אבל בתשובת רמ"א משמע דאפי' נשתנה שמו שלא ע"י חולי רק ע"י ד"א מקדימין שם השני דלא כמהרי"ק דסובר דווקא באם שם הב' על ידי חולי אז מקדימין שם הב' אבל אם נשתנה שם הב' שלא ע"י חולי אין מקדימין שם השני ולז"כ דמה ש"ס דיוסי יוחנן מבואר דאזלינן בתר שם הב' גם אם נתחדש שם הב' שלא ע"י החולי ומיירי בכה"ג דהשינוי הוי מחמת ד"א ולא דוקא ע"י חולי ומ"מ מקדימין שם הב' אבל י"ל דגם מהרי"ק סובר גם בנשתנה שמו שלא ע"י חולי כותבין שם הב' בראשון אבל דוקא אם השם הב' הוא הרוב ושם הא' הוא המועט בזה סובר מהרי"ק ג"כ דאזלינן בתר רוב אבל אם שם הב' הוי המיעוט נגד שם הראשון בזה כתב מהרי"ק שפיר דדוקא בנשתנה ע"י חולי אז מקדימין שם הב' אפי' הוא המועט אבל אם נשתנה שלא ע"י חולי וגם השם הנשתנה הוי רק המיעוט נגד השם הראשון בזה סובר מהרי"ק דלא אזלינן אחר השם השני הואיל דלא נשתנה ע"י חולי רק ע"י דבר אחר ובזה נסתר ג"כ הראי' דמביא מהש"ס דיוסי יוחנן גם בנשתנה שם הב' שלא ע"י חולי רק ע"י ד"א דשם איירי דשם הב' איירי דהוי הרוב נגד שם הראשון וא"כ לא פליג התשובת הרמ"א על תשוב' מהרי"ק הנ"ל דמר א"ח ומר א"ח ול"פ כמ"ש:
בא"ד מ"ש כתוב בתשו' רמ"א מי ששמו ישעיה ועולה לס"ת סעדיה ואח"ז נשתנה ע"י חולי לשם אהרן כותבין אהרן דמתקרי סעדיה דמתקרי ישעיה ובסדר שמות של הב"ש אות ס' הביא לשון תשובת הרמ"א בנוסח אחר וז"ל מי ששמו ישעיה ועולה לס"ת בשם אהרן סעדיה כותבין אהרן דמתקרי סעדיה דמתקרי ישעיה ועז"כ וא"י למה כותבין באלו ב' שמות דעולה לס"ת דמתקרי דהא דומה לנקרא בשני שמות דכותבין ב' שמות בלי דמתקרי כה"נ אם נקרא בפ"כ בשם א' ישעיה ועולה לס"ת בשני שמות אחרים אהרן סעדיה מהראוי לכתוב שם שניהם דעולה בהם לס"ת בלי דמתקרי ולכאורה בעי דרישה לה דכאן סובר כדעת רמ"א ובסדר שמות מסופק קצת בדבריו אבל א"ש דשם בס"ש איירי דעולה לס"ת בשם החולי אהרן וגם בשם סעדיה ונקרא בפ"כ בשם אחר ישעיה ע"ז הקשה שפיר אמאי כותבין על שם סעדיה דמתקרי דמי הפרידן פעם אחת הא בעלי' לס"ת הם דבוקים יחד. ואף דקי"ל בשם ע"י החולי כותבין על שם הב' דמתקרי הוי דוקא אם ע"י קריאת בפי העולם רק בשם אחד אבל כאן בפי העולם לא נתחלקו כלל דהא נקרא בשם אחר לבד מהב' שמות שעולה לס"ת א"כ אמאי כותבין עליהם דמתקרי ביניהם להפריד בין הדבקים יחד תמיד אלא פי' הדין לכתוב אהרן סעדיה דמתקרי ישעיה לזה הקשה שם שפיר אבל כאן בסקל"ג דאיירי דשמו ישעי' ועולה לס"ת בשם סעדיה לבד ואח"ז ניתוסף לו עוד שם חולי אהרן דאינו עולה לס"ת בשם אהרן רק דקורין לו לפעמים אהרן ג"כ לכן מקדימין שם החולי אהרן בראשון ועל שם עלי' לס"ת סעדיה דמתקרי ועל שם הנקרא בפ"כ ישעי' ג"כ דמתקרי והטעם בזה הואיל דבפ"כ נתחלקו השמות וגם בס"ת לא נתחבר יחד מעולם כלל דעולה לס"ת בשם סעדי' לבד לכן אין אנו דנין הב' שמות בשם אחד לכן הסכים הב"ש לכתוב ביניהם דמתקרי וכן משמע בס' טיב גיטין עזה. אבל ראיתי בס' תורת גיטין מהגאון מליסא ז"ל דדעתו גם באם עולה לס"ת בשני שמות ביחד אהרן סעדיה ובפ"כ קורין אלא ישעי' דכותבין אהרן דמתקרי סעדיה דמתקרי ישעיה וטעמו בזה לפימ"ש לעיל באם עולה לס"ת משה יהודא ובפ"כ לא נקרא אלא ליב לבד וא"כ נקרא הכינוי של אחד מהשמות שעולה לס"ת דעי"ז שנקרא בפ"כ כינוי ליב הוי כאילו נקרא בפ"כ יהודה ועי"ז כותבין בגט משה דמתקרי יהודה א"כ ה"נ הואיל דכל בני המשפחה קורין לישעיה סעדיה משום כיון דנקרא בפ"כ ישעיה הוי נמי כאילו נקרא בפי העולם ג"כ סעדיה ע"י הנקרא בפ"כ ישעיה לזה כותבין על שם סעדיה דמתקרי וא"כ דברי תשובת רמ"א עיליך יפה דעל שם החולי אהרן כותבין בראשון ועל שם סעדיה דמתקרי הואיל דנקרא בפ"כ ישעי' הוי כאילו נקרא סעדיה בפ"כ ועל שם ישעיה כותבין נמי בודאי דמתקרי. וא"כ בדבריו נסתר סברת הגאון העו"ג הנ"ל דמי הפרידן בין הדבקים בין אהרן סעדיה הא עולה לס"ת בשניהם יחד בלי פירוד וגם הקריאה בפי העולם הוי בשם אחר ישעיה ולא שם אחד מהשני שמות. אבל להנ"ל א"ש דהקריאה בפ"כ ישעיה זה הפריד בין הדבקים והטו"ג לשיטתו אזיל דס"ל לעיל בהדין דמשה יהודה ונקרא בפ"כ ליב דהגע פסול אם נכתב בהגט משה דמתקרי יהודה המכונה ליב כדכתב להדיא בס"ט בשם שמעון יהודה מעריסה ונקרא בפ"כ ליב לבד וביאר שם טעמו בסק"י דאין לחלק בשמות הלידה לכתוב ביניהם דמתקרי ולזה סובר כאן אף דשם אהרן הוא שם החולי מ"מ הואיל דלס"ת הם דבוקים יחד אין לכתוב ביניהם דמתקרי ולזה הדין אלו בצ"ע כי מה אני שיכריע בין הני תרי אשלי רברבי הגדולים ז"ל ואקיים מאמר חז"ל הזהר בגחלתן ובמקום גדולים אל תעמוד:
ב"ש סקל"ד מ"ש ואפי' אם ידוע למ"נ דנשתנה שמו מחמת חולי ראיתי בתו"ג דהביא הב"ש במ"ק דכצ"ל ולענין אם נכתבו שניהם בלי דמתקרי כ' בתו"ה דאין המנהג פשוט לקרות לס"ס בשני שמות יחד בלי דמתקרי א"כ אף אם ידוע לבני מ"נ דנשתנה שמו מ"מ צריך שידעו דבמ"נ המנהג לעלות בלי דמתקרי ע"כ. ומיירי דבמ"נ עולה לס"ס וגם קורין אותו בשניה' יחד מ"מ צריך דיהי' ידוע דדרך בני מ"נ לקרותו לס"ת אותו דיש לו ב' שמות ג"כ בלי דמתקרי משא"כ כשהמנהג במ"נ לקרותו לס"ת בדמתקרי צריך לכתוב דמתקרי דווקא שוב ראיתי בס' שו"ת בית אפרי' סי' ק"ע דביאר דברי הב"ש נמי כן וז"ל ולע"ד יש כאן חסרים והשמעה ור"ל לפימ"ש לעיל סי"ד בהג"ה דאם עולה לס"ת בשניהם יחד בלי דמתקרי כשר אז אם שולח למקום אחר צריך שיהי' מקום הנתינה מנהג לקרות לס"ת שני השמות בלי דמתקרי דאל"כ אף שיודעין מ"נ שנשתנה מ"ח יסברו דאין זה המגרש כיון דנכתוב ב' השמות בלי דמתקרי ולא יעלה על לב שהוא מחמת שעולה לס"ת בשניהם כיון דשם אין המנהג כן עי"ש:
ב"ש סקל"ה מ"ש ואין חילוק בין אם נקרא רק בשם הראשון כצ"ל. וכ"ה בב"ש מה"ק:
בא"ד מ"ש בין אם נקרא רק בשם השני אף דלפי תירץ הב"י דמה"ט צריך גט לשם החולי הנשתקע משום דשם החולי חשיב דהא כותבין אותו לעיקר אף בקריאת המיעוט ותירץ הב"י לא שייך לשם הראשון הנשתקע מ"מ כתב דצריך ב' גיטין משום דעת מהרי"ק הביאו הב"י והב"ש סקל"ד וכשנותן ב' גיטין לדעת היש מי שמצריך דהביא המחבר הדין דכותב בגט אחד רק השם הידועה משום חשש דשמא אסור לכתוב השם הנשתקע בגט ובהגט השני כותב השם דלא נשתקע לעיקר ודמתקרי על שם השני הנשתקע דלא עדיף שם החולי הנשתקע מלא נשתקע וכשכותב השם דלא נשתקע לעיקר צריך לכתוב על שם הנשתקע דאיתקרי ולא דמתקרי כיון דאין קורין עכשיו בשם זה ודאיתקרי משמע דהי' נקרא מכבר כ"מ בס' תו"ג. ולכן הגי' הג"פ ותו"ג דברי הרמ"א לעיל דכתב דכותבין פלוני דאיתקרי פלוני ועז"כ הג"פ דע"ס הוא וכצ"ל אם רגיל כותבין פ' דמתקרי פ' ואם אינו רגיל כותבין דאיתקרי ור"ל דאם צריך לכתוב גם השם דנשתקע אז יכתוב דאיתקרי כי הפירוש דאיתקרי הוי מה שקורין אותו מכבר והפי' דמתקרי הוי מה שקורין אותו עכשיו עיי"ש:
ב"ש סקל"ז מ"ש אבל בחמת לק"מ ומביא כן בשם הע"ז, ומזה ראי' למ"ש לעיל סק"י להסביר דברי הע"ז ולהגי' בדבריו וכאן מבואר דגם הב"ש סובר בדעת הט"ז נמי כן כפי שהגהתי לעיל עיי"ש ודו"ק:
ב"ש סקל"ח מ"ש לא יתן שניהם בב"א דשמא דעתו על הגט שאינו כשר וגם יש ברירה. כ"כ מרן הרב ב"י בשם מהר"י ווייל בתשובה סי' קפ"א וז"ל אם יתן ב' הגיטין בב"א דילמא דעתי' אהא גיטא דלאו גיטא ונמצא דאינה מתגרשת בו דמיא קצת להא דאיתא במס' קידושין במלוה ופרועה ר"י הנשיא אומר מקודשת דדעתו אפרועה ר"נ אומר אינה מקודשת דדעתה אמלוה עכ"ל. ועז"כ הג"פ דלכאורה איכא פלוגתא דרבוותא על מהר"י ווייל דהב"י הביא מעשה להר"ף באחד דהי' חולי והחליפו שמו והי' קורין לו אלא שם אחד והצריך ב' גיטין ליתן לה א' בשם הראשון ושני בשם הב'. וליתן לה שניהם בב"א גם בת"ה סי' רל"ג הסכים ג"כ ליתן ב' גיטין בב"א באם יש ספק בשמו אי גרשון או גרשם לז"כ דאפ"ל דלא פליגי דמהר"י ווייל מיירי במגרש סתמא בב' גיטין דמיא למקדש במלוה ופרוטה וא"כ בסתמא י"ל דילמא דעתו דבעל אהאי גיטא דלאו גיטא ובכה"ג יודו מהר"ף ות"ה. אבל עובדא דת"ה והר"ף דנתנו ב' גיטין בב"א איירי בפירוש הבעל בעת הנתינה דאינה מגרשה אלא בגט הכשר כדת מ"ו ובכה"ג מודה מהר"י ווייל דהא עיקר ראייתו מקידושין דמלוה ופרוטה ושם איירי בקדשה סתמא אבל אי פירש בהדיא בעת הקידושין דדעתו אפרוטה גם ר"נ מודה דמקודשת. ולזה כה"נ בב' גיטין אם נתן לה בב"א ואמר בהדיא בעת הנתינה דדעתו רק לגרשה בגט הכשר מהני אליבא דכ"ע וזה א"ל מה דלא הזהיר מהרי"ו ע"ז ליפרש הבעל בהדיא בעת נתינה דדעתו לגרשה בגט הכשר לבד אבל י"ל דאה"נ במפרש מהני גם לדעתו אך מהרי"ו הי' חושש שמא לא יפרש הבעל לזה בחר סדר הישר ליתן לה ב' גיטין בזא"ז. וזה דלא כדעת מהר"ש הלוי דסובר כדעת מהר"י ווייל דגם בפירש הבעל לא מהני ולזה ל"ק מה דלא הכשיר מהרי"ו ליתן ב' גיטין בב"א ע"י דיפרט הבעל דגומר לגרשה אלא בגט הכשר דומיא מ"ש העוא"ח דמ"ש יעשה ב' זוגות תפלין ויניח שניהן ויכוין בהנחה כאותן שעושין כתיקון אליבא דהלכתא בהם אני יוצא י"ח (אך זה לי צ"ע קצת מה מדמה לתפלין דרש"י ור"ת דשם איירי בזא"ז דמהני אליבא דכ"ע אבל בנ"ד בגט דלומר דיהא מהני גם בב"א אין ראי' מתפלין וא"כ א"צ לחילוק מהר"ש הלוי הנ"ל) לזה הביא מהר"ש לחלק בשם גדולי הדור דשאני תפלין דכשרותן תלוי בדעת עליון ית"ש ומש"ה מהני אבל בנ"ד הדבר תלוי בדעת הבעל לידע באיזה גט מגרשה א"כ אם נותן לה ב' גיטין בב"א ואינו מבורר לבעל איזה הכשר לא מהני גם בפירוש לדעת מהרי"ו עז"כ הג"פ דז"א דהא מבואר בפ"ח דפסחים האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח ושכח מאי דא"ל רבו אם גדי או טלה הולך אצל רבו הרגיל אצלו ויתן לו גדי וטלה ומקנה לו הרועה חד מהם ע"מ שאין לרבו רשות בו והולך העבד ושוחט טלה וגדי ואומר אם גדי אמר לי רבו גדי שלו ועלה שלי וכ"כ הרמב"ם פ"ג דק"פ הרי מבואר אע"ג דתלוי בדעתו של רועה להקנות לעבד גדי כדי שיהי' הטלה לרבו. וכן נמי כששוחט העבד גדי וטלה לא חיישינן דלמא דעתו דעבד לשחוט לצורך עצמו הגדי וטעם בזה הואיל דמפרש אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלי לזה ליכא חשש דיהא דעתו בהיפך ממה שמוציא בשפתיו ודברים שבלב לא הוי דברים כה"נ דעיקר חשש מהר"י ווייל הי' דלמא דעתו דבעל אהאי גיטא דלאו גיטא אבל במפרש דבריו בהדיא דדעתו לגרשה רק בהגט הכשר לבד סגי כדאמרינן בכ"מ כיון דאתנה לאו כל כמיני' לעקור לתנאי' בדברים שבלב ואע"ג דהבעל א"י באיזה גט מגרשה מה בכך הא מ"מ ממ"נ היא מגורשת באחד. הא ראי' דהא בזה אח"ז גם מהר"א סובר דיכול לגרשה בב' גיטין אע"ג דהבעל א"י באיזה גט מגרש' ממילא במפרש מה"ט מהני לדעת מהרי"ק. ול"מ להפוסקים דפסקו כשנויי דאביי בפ' המגרש דנתינה לשמה לא בעיא אלא אפי' לר' ירמי' נמי כשר דל"ד לההוא דשנים ששלחו ב' גיטין דלא מהני לר"י דהתם גט זה לא נכתב לשם גירושין דאיש ואשה הללו. וכן גט השני לא נכתב לשם גירושין איש ואשה ב' ובכה"ג לא הוי נתינה מבוררת כשיתנו שניהם בב"א אבל בנ"ד דשני הגיטין נכתבו לשם גט אשה ואיש זה אלא דמתוך הספק הוצרכו לב' גיטין חשיב שפיר נתינה מבוררת כשיתנו שניהם בב"א וכ"מ סברא זו בת"ה סי' רל"ג דאי לא"ה דלר"י אין לגרש באם אנו מסופקין בשם הבעל אם שמו גרשון או גרשם הואיל דלא ידעי הע"מ באיזה גט מגרשה דזה דבר דאין מסתבר כלל דא"כ לר' ירמיה מאי עבדינן בספק בשם הבעל. וא"ל דלר"י דלא מהני אלא בב"א אבל אם נותן ב' גיטין בזה אח"ז מהני גם לר"י דבגט הא' הוי ספק מגורשת וע"י גט הב' היא מגורשת גמורה ועי"ז הוי נתינה מבוררת לר"י דז"א דא"כ אמאי דחיק ר"י דמתני' לא אתיא כר"א דע"מ כרתי הא יש סברא לאוקמי' המתני' בזא"ז דמהני גם לר"א א"ו דלר"י דס"ל אליבא דר"א דתקנתא דמתני' לא מהני גם בזה אח"ז וממילא באם יש ספק בשם הבעל אי גרשון או גרשם ליכא תקנתא דב' גיטין וזה מלתא דתימה א"ו הוא הדבר כסברת ת"ה הנ"ל דל"ד דין דמתני' לנ"ד כדכתיבנא. וגם א"ל החשש דאם נותן השני גיטין בב"א משום ברירה וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ולא הוברר הדבר באיזה גט מגרשה דז"א דהא ממ"נ מגורשת בא' מהם מה לי לדעת באיזה גט מגרשה דמיא לתפילין דרש"י ור"ת מי נימא דלא יצא הואיל דבדאורייתא אין ברירה ואעפי"כ אנו יוצאין י"ח ממ"נ כה"נ בגט מהני ואין חשש ברירה ולא דמי ברירה זו לשאר ברירות דש"ס הואיל דפירש בהדיא בעת נתינה דדעתו לגרשה בגט הכשר ונותן לה שניהם בב"א וא"כ הוא ממ"נ הוא מגורשת בא' מהם ודמיא להך גיטא דשכ"מ באמר ה"ז גיטך מהיום אם מתי כיון דס"ס מת אע"ג דאין אנו יודעין באיזה שעה מגרשה דהא הלא ע"כ נתגרשה לכן מאי איכפת לן לידע באיזה שעה נתגרשה לכן קיי"ל בכה"ג דיש ברירה וכ"כ הב"י חילוק זה בשם מהר"י קורקס ז"ל. וגם החשש הב' דחש מורם בשני גיטין משום דהוי ב' ספרים דאם איתא לסברתו לא הוי שתקו לומר דין זה וגם לדעת התוס' י"ל דהיינו דווקא בנותן לה ב' גיטין בשם אחד וכל יתר כניטל אבל בנותן ב' גיטין מחמת ספק כל אחד בשם אחר אם הראשון כשר השני פסול בכה"ג לא הוי ב' ספרים אלא הוי כנתן גט אחד ונייר עמו. וגם היכי דכותבין ב' גיטין בעלמא מ"מ אין חוששין לב' ספרים אם מפרש דמכוין לגרשה באחד מהגיטין הכשר לאו ב' ספרים מיקרי כדכתיבנא. העולה מזה דאם יש ספק בשמות דהיינו גרשון או גרשם או כדומה יש ליתן ב' גיטין גם בב"א וכ"ש בזא"ז דאין חשש כלל. כ"ז העליתי מספר ג"פ אשר העריך מערכה מול מערכה בדין זה בכמה סעיפים ואני תפסתי בקיצור כדי להקל על המעיין כמ"ש:
דיני השמות השייכים אחר סימן זה ימצאם המעיין בסוף הספר: