אור ברסלב
ביאור מנחם הלכות גיטין › סימן קכו

ביאור מנחם· רבי משה מנחם מנדל אהרנסון

הלכות גיטין · סימן קכו

סימן קכה

ב"ש סק"א מ"ש אע"ג דכתוב בתורה וכתב. ור"ל:

דהא וכתב קאי על הבעל או על הסופר והם ישראלים ומסתמא כתבו כתב ישראל. הרי משמע דכתב עכו"ם לאו כתב אפי' אם כתבו ישראל לז"כ מ"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא. כצ"ל. דר"ל דהא נכלל בלשון העולם. דכתב כותי הוי כתב וא"כ התורה דכתבה וכתב הוי הפירוש בכל כתב שיכתוב גם בכתב כותי ומזה נ"מ לענין שבת דאם ישראל אומר לכותי בשבת שיכתוב עובר על שבות דאמירה לכותי הוי שבות במלאכה גמורה. אבל אי לא הוי כתב כותי כתב לא הוי לישראל באמירה לעכו"ם שבות כמו אם כותב ביד שמאל הובא לעיל בסי' קכ"ג בח"מ סק"ה דלענין שבת כתיבה בשמאל לאו כתיבה היא:

ב"ש סק"ב מ"ש אבל בחתימת עדים אין קפידא אם כותב כל אחד בלשון אחר ר"ל חתימת העדים דחותם יעקב בן שמעון אם כותב על תיבת בן בלשון אחד. ועד השני חותם אברהם בן מרדכי עד אם כותב על תיבת בן ועל תיבת עד בלשון אחר זה לאו קפידא. אבל בגוף שמותן לא משכחת דיהי' חילוק בלשון וזה איידי דהעדים חתומים בכתב אחד בזה כתב הב"ש דאין קפידא בחילוק לשונות אבל אם חתומים בשני מיני כתבים יש דיעות ע"ז עיי"ש:

ב"ש סק"ז מ"ש ולא יכתוב ביום א' לשבת דאתי למטעי כגון אם כותב ביום ג' בשבוע וזה האמת א"כ אם יכתוב בגט יום ג' לשבת יאמרו דיום ב' ועם שבת הוא יום ג' כצ"ל. ר"ל דהואיל דכתב לשבת יטעו דחושבין עם שבת הוי בכלל והוי יום ב' ובאמת הוי יום הכתיבה ביום ג' לכן אין כותבין יום ג' לשבת וה"ה בשאר ימים אין כותבין לשבת מטעם זה. וגם ביום א' נמי אין כותבין לשבת משום דאיכא למיטעי בשאר הימים רק כותבין בשבת עיי' בתשובת מהרשד"ם סי' מ"ו מבואר דנשאל על גט אחד דכתוב בו במקום באחד בשבת כתוב בראשון בשבת והשיב דכשר בעת הדחק דאע"ג דלכתחלה הי' ראוי לכתוב באחד בשבת וכן נמצא תמיד באחד בשבת נלע"ד אם כתב בראשון בשבת לא הפסיד דמשמעות אחד כ"מ בס' ג"פ עיי"ש:

ב"ש סק"ח מ"ש ובעת הצורך כותבים גט בנ"ח וכותבין ביום אחד לירח כדעת המחבר ומה דכותבין לירח ולא כותבין ביום אחד לחדש כמבואר בס' חגי ביום אחד לחודש מבואר בהלבוש הטעם כדי לשנותו מכתובה ושאר שטרות ובחרו בגט ירח דאסמכוה אקרא גרש ירחים. ובכתיבה יכתוב חדש דכתיב כי יקח איש אשה חדשה כלומר דגבי ליקוחין יכתוב חודש וכ"כ בסדר הגט דר"י מינץ סי' נ"ג. ועז"כ הג"פ ויראה דאם כתב בגט בכך וכך לחדש ולא נקט לישנא דירח כשר בדיעבד ע"ש:

ב"ש סקי"ח ראיתי בס' תו"ג דכתב דט"ס יש בדברי הב"ש וז"ל וכצ"ל ולא כהח"מ דכתב הטעם משום פלוגתא דהר"ן והרשב"א. דהרשב"א והר"ן ס"ל דמיום א' דר"ח מונין וזה ט"ס דכתב דיכול ליתן גט וביאר דבריו כ"ה דבריש דבריו השיב על הב"ח דמחלק דר"ח יום א' לבד כותבין ביום א' לירח כפי שהגי' הב"ש לעיל בס"ק ח' דהוי מבורר טפי אבל כשר"ח ב' ימים דאז אם יכתוב ביום א' לירח יסברו העולם דהי' ביום הראשון של ר"ח משום הכי אין כותבין ביום א' לירח רק באחד לירח בלא יום. ועז"כ הב"ש דע"כ הרב הרמ"א לא ס"ל חילוק זה. דהא הרב בהג"ה כתב דאין ליתן הגט בר"ח כלל. וא"כ לדעת הב"ח קשה בשלמא ביום ראשון דר"ח א"ש דאין כותבין משום דצריך לכתוב דהוא יום שלשים לחדש העבר כ"ה לדעת הטור אבל לדעת הר"ן אסור לכתוב זה משום דיסברו דהי' קודם ר"ח דלא נהגו עלמא לקרות ר"ח יום שלשים לחדש העבר ומחמת פלוגתא זו אין נותנין גט ביום ראשון דר"ח אבל ביום שני דר"ח קשה אמאי אין כותבין גט בשלמא אי לא ס"ל כדעת הב"ח יש לומר דבזה גופי' יש לספק אם כותבין על יום שני דר"ח ביום אחד לירח או באחד לירח אבל לדעת הב"ח דאם ר"ח שני ימים בודאי אין כותבין על יום שני דר"ח יום אחד רק כותבין באחד לחדש א"כ אמאי אין כותבין ונותנין גט ביום ב' דר"ח כשר"ח ב' ימים. ולז"כ דלכ"ע אין כותבין יום היינו על יום שני דר"ח אין כותבין יום אחד דר"ח רק כותבין באחד דר"ח. ושוב כתב להשיב על הח"מ דכתב הטעם דאין כותבין גט בר"ח כשר"ח שני ימים משום פלוגתא דהרשב"א והר"ן עם הרא"ש דהר"ן סובר דהמנין של ימי החדש הוא מיום ר"ח ראשון ולכן א"א לכתוב ביום שני דר"ח באחד לירח דלהר"ן הי' צריך לכתוב ביום השני לירח דחשבינן מיום ראשון דר"ח. ולז"כ הב"ש דז"א דלטעמו כל החדש א"א לכתוב גט כשר"ח שני ימים דבכל החדש יש לספוקי אם המנין ליום ראשון דר"ח אם המנין מיום שני דר"ח. א"ו עיקר הטעם של הרמ"א משום סברת המרדכי שאחר שכתבו הנוסח לכתוב יום ל' לחדש העבר מ"מ כתבו דיש למנוע המנהג זה מלכתוב גט באותו יום אלא דוחין הגט עד למחר והיינו אף דמפרש בהגט שהוא יום שלשים לחדש העבר מ"מ ע"י הזכרת חודש העבר יטעו לומר שהגט מוקדם. דלא רגילי אינשי להזכיר יום ר"ת על חדש העבר ויאמרו דנתגרשה מכבר והוי הגט מוקדם עיי"ש:

ח"מ סקכ"ב מ"ש והנה הרמב"ם ד"ל דלגירסת הרמב"ם במתני' דנדרים עד סוף אדר אסור עד אדר שני וא"כ יקשה לר"מ גם להמסקנא דקאמר הש"ס אפ"ת ר"מ והמתני' איירי דלא ידע דמעברא שתא לכך אסור גם לר"מ רק עד אדר הראשון באומר סתם עד אדר ואמאי באומר עד סוף אסור עד אדר שני א"ו דסובר ר"מ לחלק בין נדרים לשטרות דבשערות בלא ידע דמעברא שתא ואמר אדר סתם כוונתו על אדר סתם הסמוך לשבט. אבל בנדרים באומר עד סוף אדר דעתו על סוף אדר שני אף בלא ידע דמעבדא שתא ולפי"ז ע"כ לר"י נמי ע"כ צ"ל כן דר"י סובר הסתם אדר הוי אדר ראשון א"כ יקשה מסיפא דמתני' נדרים באומר עד סוף אסור עד אדר שני הא ר"י סובר דסתם אדר הוי אדר ראשון. א"ו מחלק ר"י בין שערות לנדרים דבשטרות סובר תמיד דסתם אדר הוי אדר ראשון אבל בנדרים סובר לחלק באומר עד סוף אדר אסור עד אדר שני ולזה פריך הש"ס לר"י מסיפא דמתני'. ולפ"ז י"ל דאע"ג דהרמב"ם פוסק בנדרים כר"מ דסתם אדר הוי אדר שני אבל בשטרות סבירא ליה לחלק פה דסתם אדר הוי אדר ראשון כר"י ולפי"ז א"ש פסק הרמ"א דבגט אם כתב באדר ראשון אדר סתם כשר דסתם אדר הוי בשטרות אדר ראשון לר"י. ומחלק הרמב"ם בין נדרים לשטרות. וע"כ הוצרך לחלק כן הואיל דגורס בסיפא דמתני' עד סוף אדר שני ואזיל הרמ"א גם לדעת הרמב"ם כדכתיבנא אבל הג"פ מתרץ דעת רמ"א דממ"נ כשר ולא חיישינן דהוי גט מאוחר להרמב"ם דיש כאן ס"ס חדא דילמא הלכה כמ"ד דאמר אדר סתם הוי אדר ראשון. ואת"ל דסתם אדר הוי אדר שני דילמא הלכה כהך דגט מאוחר כשר דהא בגט מאוחר בלבד יש פלוגתא הרמב"ם והראב"ד והוי גם ס"ס המתהפך די"ל שוב דאת"ל דגט מאוחר פסול דילמא סתם אדר הוי אדר ראשון א"כ לא הוי גט מאוחר כלל באופן דדברי הרמ"א מתקיימים דאם כתב אדר הראשון אדר סתם הוי הגט כשר לדינא כמ"ש:

ב"ש סקי"ט מ"ש אבל כאן ליכא איסור תורה דהא גם להרמב"ם כו' ואפשר דר"ל כתירוץ הג"פ מטעם ס"ס ולז"כ דהא גם בגט מאוחר כשר לרוב הפוסקים א"כ ממ"נ כשר הגט כדעת הרמ"א:

ב"ש סקכ"א מ"ש ויש מחמירין ליתן ב' גיטין באייר ומבואר דעתו דאם כתבו ניסן חסר אין ליתן גט שני וכן ראיתי בס' ישועת יעקב דכתב דאם כתבו ניסן חסר כשר דאין הענין נשתנה עי"ז והביא בשם זקנו הגאון ר' משה חריף ז"ל דפסק להכשיר ג"כ בניסן חסר והביא ראי' דמצינו בהמדרש על הפסוק ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים מפרש המדרש בחמשה עשר בניסן לפי שכסף בגמטריא ניסן ואי ניסן מלא הלוא המספר אינו עולה מכוין אע"כ דניסן לפעמים נמי חסר ואין קפידא בדבר וא"כ עולה ק"ס כמנין כסף וסיים דגם בשאר דברים היכי דאין הענין משתנה אינו מיפסל ע"י חסירות ויתירות רק באייר אע"ג דאין הענין משתנה עי"ז מ"מ במובטא משתנה קצת דאינה נדחקת היו"ד בחד יו"ד אבל ניסן הוי במובטא בשוה גם בלי יו"ד ומ"מ מבואר בתה"ד דאם נכתב הגט בחד יו"ד באייר וכמה ימים עברו מזמן הגט ויצא קול מגורשת עלי' מותרת בדיעבד דחיישינן לזילותא דבי דינא עיי"ש:

ב"ש סקכ"ז מ"ש וע"כ לא כתב הסמ"ג דלא יכתוב ס"ת בש"א ר"ל דאם יכתוב בש"א ממילא יהי' ג"כ ג"פ וא"ש בשיטה אחרונה אבל אם נכתב א"ש וג"פ בשיטה שלפני אחרונה אף אם חסר ס"ת נמי כשר הואיל דכתב א"ש וג"פ ופירוש אחד להם. מיהו הרשב"א בתשובה מקיל גם בס"ת אם נכתב בש"א גם למ"ד בעינן ודן. ור"ל דז"ל הרשב"א וכך כתב בשיטה אחרונה ס"ת וא"ש וג"פ אעפ"י דאין למדין מש"א כל שכתוב למעלה בשיטה שלפני' ודן דיהוי ליכי מינאי סגי בכך דבזה לבד יש בעיא בש"ס גיטין דף פ"ה אי בעי מינאי. אבל בס"ת לא אשכחן בעיא בש"ס וסיים הרשב"א ואפשר להלכה ולא למעשה דלא בעיא אפי' מינאי וכדכתב הרי"ף והרמב"ם דלא בעינן ידים מוכיחות בגט וכדמוכח בפ"ק דקידושין ד"ה וצריך לכתוב כדת משה וישראל בש"א כדי דלא יכתוב ודן דיהוי ליכי מינאי בש"א ובדיעבד כשר עכ"ל הרשב"א וזה כוונת הב"ש דהביא פלוגתא דש"ס ור"ל דנותן טעם לדעת הרשב"א דמיקל בכתב ס"ת בש"א. דהא מדחזינן בש"ס דעיקר הבעיא דש"ס הוי בידן ובזה יש פלוגתא לרבנן לר"י דפ"ה ע"ב ולא איפשטא הבעיא דש"ס לז"כ אף למ"ד דבעינן ודן מ"מ ס"ת לא בעינן דע"ז לא הי' בעיא דש"ס כלל לזה כשר אי כתב ס"ת בש"א כמ"ש:

ח"מ סקל"ח מ"ש שירחיקנה מגגה ולשון זה מבואר בהרא"ש על הא דקאמר הש"ס ולא לכתוב למחך פי' שידקדק היטב וירחיקנה מגגה דלא יהי' נראה כי חוכא ור"ל דהי' קשה לי' להרא"ש הא בלא"ה פסול אם לא הרחיק רגל ה' מגגה שלא יגע בהגג כדכתב הרמ"א בסי' קכ"ה לזה פי' דכאן צריך הרחקה יתירה. ולכאורה הדבר צ"ע דממ"נ אם ניכר ה' מה חשש בזה אם לא הרחיק הרבה ואם אינו ניכר מחמת דהרגל דבוק להגג בלא"ה פסול כדעת רמ"א לעיל. ואפ"ל דלעולם אינו דבוק כלל רק בה' צריך להרחיק דלמראית העין מרחיק דידמה לתמונת ח' ויאמר דהוי חוכא לזה צריך להרחיק רגל ה' הרבה יותר משאר תיבות שוב ראיתי בס' ישועת יעקב דכתב דהש"ס איירי מטופס. ולזה צריך הש"ס הטעם דיהי' כי חוכא אבל משום דביקות האותיות לא הי' פסול בטופס והרמ"א איירי מתורף. ולעיל כתבתי מזה עיי"ש:

ב"ש סקל"ב מ"ש לפי"ז מחולק עם הרמב"ם בשני דינים. ר"ל דלא כהמחבר דהביא האי י"א קמייתא והוא דעת הר"ן הגאון לחלוק על דיעה הא' שהוא דעת הרמב"ם לפלוג בחדא לבד. דלהרמב"ם הוי הדין באם לא האריך הווי"ן פסול גם בלי ערעור הבעל וע"ז חולק הרב הגאון דבלי ערעור הבעל כשר לז"כ דליתא אלא הם מחלקים גם בערעור הבעל הוי להרמב"ם רק פסול ולהר"ן הגאון הוי גם תצא בערער הבעל. ולז"כ דהמחבר קיצר גם בהיש מי שאומר השני דהוא דעת בעל העיטור וסובר המחבר לדעת בעה"ע דאם הבעל בעצמו לא כתב הגט וגם הסופר לא כתב הגט מפי בעל רק הסופר מפי עצמו לא מהני ערער הבעל כלל ולמד הב"י כן מדק"ל דברי העיטור אהדדי. וז"ל העיטור הובא בהעור דכל הני דקדוקי הוי דווקא כשהבעל כתב הגט או הסופר כתב מפי בעל ואח"ז בא הבעל ומערער דדעתו הי' לקלקלה אבל אם הבעל אמר להסופר שיכתוב הגט. והסופר טעה מהני דקדוקים הנ"ל והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא לכתחלה ולזה ק"ל להב"י דיוקים אהדדי. דבריש דברי העיטור משמע דלא משכח איזה אופן דיהי' הני דקדוקים לפסול אלא באם היו ב' לריעותא חדא דהבעל בעצמו כתב או הסופר כתב מפיו דהוי כעצמו. והב' דבעינן גם דיהי' הבעל מערער דעשה בכיון לקלקלה אז הגט פסול בהני דקדוקי אבל אם לא הי' רק חדא לריעותא דהיינו דהבעל לא כתב בעצמו וגם הסופר לא כתב מפי בעל רק הסופר מפי עצמו בשליחות הבעל סתם לא הי' מהני ערעור הבעל גם אם נמצא הני דקדוקי וה"ה בזה האופן בחדא לריעותא אם הבעל כתב בעצמו או הסופר כתב מפי הבעל רק הבעל אינו מערער כלל הגט כשר ואינו מגרע הני דקדוקים. ובסיום דברי העטור מבואר דגם בחדא לריעותא דהיינו דהסופר כתב מפי עצמו רק דערער הבעל פסול הגט בהני דקדוקי הנ"ל. מדכתב באם הסופר כתב מפ"ע ואין הבעל מערער כשר בתרתי לטיבותא משמע דבחדא לריעותא פסול ובחדא לטיבותא פסול באם נמצא הני דקדוקים הנ"ל לז"כ הב"י לתרץ דדעת העיטור דגם בתרתי לריעותא דהיינו בכתב הבעל בעצמו והבעל מערער ג"כ ונמצא הני דקדוקי מ"מ לא הוי אלא פסול ולא אמרי' דתצא אם ניסת אלא הדין בזה רק לכתחלה לא תנשא בגט כזה ולזה הדין בחדא לריעותא לבד הדין לבעל העיטור דתנשא לכתחלה. וה"פ בסיום דבריו אבל אם הבעל אמר לסופר סתם שיכתוב הגט והסופר כתב מפ"ע וטעה בהני דקדוקי והבעל אין מערער מ"מ תנשא לכתחלה. ומ"ש והבעל אינו מערער האי וא"ו היא וא"ו המחלקת כמו אם כתב או הבעל אינו מערער ואיירי דהבעל כתב בעצמו או הסופר כתב מפי הבעל והבעל אינו מערער הדין דלכתחלה נמי תנשא ולכן הביא המחבר האי ויש מי שאומר היא דעת העיטור דאין עירעורו מועיל אלא בתרתי לריעותא בכתבו הבעל בעצמו והבעל מערער ג"כ אבל בחדא לריעותא לבד הדין דתנשא לכתחלה לז"כ הב"ש דליתא אלא דיוקא דרישא עיקר וא"כ דעת בעל העיטור כ"ה דבתרתי לריעותא דהבעל בעצמו או הסופר כתב מפי הבעל והבעל מערער הוי הדין דתצא אם ניסת אבל בחדא לריעותא ובחדא לטיבותא הוי הדין דלא תצא אבל מ"מ לכתחלה לא תנשא דהוי הגט פסול ולזה סיים בעל העיטור בתרתי לטיבותא הוי הדין דגם לכתחלה תנשא א"כ עכ"פ מבואר דעת העיטור דבחדא לריעותא נמי הגט פסול דלא כהמחבר דסובר בדעת עטור דדוקא בתרתי לריעותא דהבעל מערער והבעל כתב בעצמו או הסופר כתב מפ"ע בעל אז הגט פסול דז"א אלא דעת בעל העיטור כדכתיבנא וכן העלה הג"פ להלכה דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא דלא כתבו הבעל בעצמו וגם הסופר לא כתב מפי בעל וגם הבעל לא ערער והיא מקום עגון ועת הדחק יכולין לסמוך על המכשירין ליתן לה לכמחלה ע"י תיקון כדעת הרא"ש או גם בלי תיקון כדעת הריב"ש אמנם אי איכא חדא לריעותא כגון דכתבו הבעל ולא ערער או דכתבו הסופר שלא מפי הבעל לא מצאתי מי שמיקל בהדיא לעשות מעשה לכתחלה רק סברת הגאון הר"ן לבדו. וגם אי נימא דכן סובר העיטור כהפירוש המחבר בדעתו לא עבדינן עובדא כוותי' הואיל דראב"ד בשם הגאון והרשב"א בשם ר"ה גאון ס"ל דבחדא לריעותא הגט פסול ונוסף עליהם הרמב"ם דפוסל בכל גווני גם בדעת העיטור יש לפרש דאינו מיקל אלא בתרתי לטיבותא לכן העיקר דאין להקל בחדא לטיבותא ובחדא לריעותא ואפי' אם נתגרשה לא תנשא לכתחלה וזה דווקא אם הווין הם בתואר יו"ד אבל אם הם בתמונת וי"ו רק דהם אינן ארוכין ביותר כתיקון עבדינן עובדא במקום עגון למסור לה לכתחלה בלי תיקון כדעת הריב"ש. או כדעת הרא"ש ע"י תיקון ויותר טוב ליתן לה בתחלה בלי תיקון וליטלו ממנה ולחזור וליתן לה ע"י תיקון לצאת י"ח הרא"ש והריב"ש בזה. והאריך מאוד בזה אבל לדעת הב"ש אם הווי"ן הם בתואר ווי"ן כשר גם בלי מקום עגון להתוס' והרא"ש כמ"ש:

בא"ד מ"ש ועיי' מ"ש הרב רמ"א בסי' קכ"ה דהגט פסול ור"ל דהקשה הא לעיל ס"ל להרמ"א דפסול אפי' לא ערער הבעל אם האותיות אינן כתיקונן וכאן הוי הדין דלכ"ע בעינן עכ"פ ערער הבעל אבל בלא ערער הבעל הגט כשר באם כבר ניתן לה הגט וגם בה"א דלמהך הדין כן אם הסופר כתב מפ"ע ולא ערער הבעל דלא כדעת רמ"א. אמנם לפמ"ש לעיל בסימן קכ"ה א"ש דלעיל הרמ"א איירי בתורף אבל הפוסקים הנ"ל איירי בהני דקדוקי בטופס כמו בתיבת דלמהך דהוי בטופס לזה בעינן דווקא ערער הבעל כמ"ש:

ב"ש סק"מ מ"ש ודוחק לומר ור"ל דזה דוחק לפרש דברי הב"י דסובר גם אם לא ניתן עדיין להאשה רק נכתב לבד דמהני במקום עגון גם בהדין רגלי הא וקוף דלא כהרמ"א בס' קכ"ה לעיל דסובר דדווקא אם נכתב וניתן מהני מקום עגון. א"ו הב"י סובר בזה ג"כ כהרמ"א ג"כ דלא חשיב דיעבד דיהא מהני במקום עגון רק אם נכתב וניתן בדיבוק רגלי ה"א וקוף או באותיות דאינן נוגעין שפיר כמבואר זה בדין סימן קכ"ה בב"ש ס"ק כ"ו מ"ש אבל לאחר חתימת אלא בדיעבד ומקום עגון. ובודאי הדיעבד כוונתו דניתן דאיל"ה לא הו"ל להזכיר הלשון דיעבד הא איירי לאחר חתימות א"כ בוודאי היא ניכתוב א"ו כוונתו דמ"ש הלשון דיעבד היינו לאחר שניתן להאשה בזה בעינן מקום עגון ומהני. ולז"כ כאן דגם הב"י מודה לזה דלא הוי דיעבד רק בניתן אם מהני המ"ע ואל תשיבני ע"ז דאיך אפ"ל דגם הב"י מודה לזה הא הב"ש בעצמו הבי' לעיל בסי"ק כ"ה סק"ח לשון הב"י וז"ל מיהו הב"י כ' אם כבר ניתן הגט כשר גם בלי עגון או כשיש עגון ולא ניתן עדיין הרי מבואר דהב"י סובר דגם בלא ניתן עדיין להאשה חשיב נמי דיעבד ברגלי הא וקוף המוזכר לעיל בדבריו שם. ולפי"ז הי' אפ"ל דמ"ש הב"ש כאן ודוחק לומר ה"פ דר"ל דדברי דחוקים מה דסובר הב"י דגם בלא ניתן עדיין נמי חשיב דיעבד אלא הדין כהרמ"א דאם ניתן עדיין לא חשיב דיעבד לבד אבל ז"א דלעולם עיקר דעת הב"ש דגם הב"י מודה כהרמ"א. ומה דהב"ש הביא לעיל דעת הב"י לא קאי על ריש דבריו שם ברגלי ה' וקוף אלא אי קאי הב"י על דין של הרמ"א באותיות דביקות זל"ז דמצריך הרמ"א ג' אופנים דיהא רשאי להפרידן ע"ז הביא הב"ש דעת הב"י דגם אם לא ניתן עדיין חשיב דיעבד ולא בהדין דרגלי ה' וקו"ף דאותיות דביקות זל"ז קיל יותר מרגלי ה"א וקוף דמן הדין א"צ להיות מו"ג כמבואר בב"י דעת הפוסקים כ"ה ולכן מקיל הב"י בזה. והמקור לזה מבואר בב"י דבאותיות נוגעים זל"ז דעת רוב הפוסקים להכשיר גם לכתחלה. וגם להמחמירין כ' ב"י דבניתן מודו דכשר בלי מקום עגון. וכן במ"ע ינתן לכתחלה כדכתב הב"י בד"ה ובהדין דרגלי ה' וקוף כ' ב"י דמשמע מתה"ד דלהרא"ש פסול ולמהרי"ק כשר בדיעבד במקום עגון גם בלא ניתן עדיין. ורשב"ץ כתב סתם דאינו פוסל כדכתב הב"י ד"ה ולמהך. ובהדין דשי"ן ועיי"ן בהב"י מעל"ד הביא דבת"ה דדעתו להרא"ש פסול וסיים ונכון להחמיר דגם בדיעבד לבי נוקפי משום ממזירות ועז"כ הב"י ול"נ דבתורף להכשיר בדיעבד במ"ע ופשט משמע דכבר ניתן וגם הוי מקום עגון ואף דלמהרי"ק כשר מ"מ חשש לתה"ד בשם הרא"ש וה"ה ברגלי ה"א וקוף ולזה סיים רגלי ה"א וקוף נתבאר לעיל ור"ל דבעינן מ"ע וניתן ג"כ אם חשיב דיעבד לחוש לדעת תה"ד. הרי מבואר דדעת הב"י כהרמ"א בהדין דרגלי ה' וקוף או באותיות שאינן נוגעין שפיר רק באותיות דביקות זל"ז דהפסול הוי משום מ"ג בזה מקיל הב"י גם בלא ניתן עדיין מהני לספרים במ"ע. אבל בזה צ"ע דמ"ש הב"ש ריש דבריו דבסי' קכ"ה כתבתי לדעת רמ"א דדיעבד הוי שניתן הגט ולא בנכתב לבד ולעיל בסי' קכ"ה ס"ק כ"ד כתב בעצמו להרמ"א דתרי בבות כתב והבבא הב' אם עדיין לא ניתן הגט מ"מ דחק יתקן ויתן הגט הרי מבואר דגם הרמ"א סובר דמיקרי דיעבד בלא ניתן עדיין להאשה מ"מ מהני במקום עגון ברגלי ה"א וקו"ף. ואפ"ל דהב"ש אזיל כאן להמסקנתו דלעיל דהעלה דבדיבוק רגלי ה"א וקוף אין להקל לדעת הרמ"א לאחר חתימות. ולזה כתב כאן בפשיטות להרמ"א הדין כן והוי ק"ו מאותיות דביקות זל"ז דהרמ"א מחמיר א"כ הוי כ"ש ברגלי ה"א וקו"ף. וע"ז כתב דגם הב"י כיון לזה כדכתיבנא. ובזה א"ש נמי דל"ק למאי קמ"ל הב"ש לעיל בסי' קכ"ה סק"ח במאי דהביא דעת הב"י דסובר דבאותיות דבוקו' הוי דיעבד דגם בלא ניתן עדיין ליד האשה במקום עיגון הא גם הרמ"א סובר ברגלי ה' וקו"ף הדין כן דמהני מקום עגון באם לא ניתן עדיין להאשה דמהני תיקון ג"כ ומיקרי דיעבד בנכתב לבד ולא ניתן עדיין ליד האשה א"ו הב"ש אזיל למסקנתו בס"ק כ"ד דהעלה דבעינן דווקא דיעבד בניתן ג"כ להאשה אז מהני המקום עגון אבל בלא ניתן עדיין לא מהני ממקום עיגון לתקן לאחר חתימת העדים בדיבוק רגלי ה' וקו"ף רק באותיות דבוקות זל"ז מהני המקום עיגון גם לאחר חתימת העדים:

תוכן העניינים

ביאור מנחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה